שות פרחי כהונה· הרב מסעוד הכהן
יורה דעה · סימן כא
שאלה נדרשתי מפי החכם המפואר וכו' כבוד רבי דוד כליפא נרו'. במכתב לאמר. לעמוד על הלכה זו בענין בני ישראל הנלקחים לצבא לפני הממשלה ירה'. בשעת מלחמה או בשעת שלום. מה דינם לענין אכילה:
תשובה הנה כתב הר"ן ז"ל בפ' לולב הגזול בענין הידור מצוה וכו' דבמצות לא תעשה. את כל הון ביתו יתן קודם שלא יעבור עליה ע"כ. ופסקה מור"ם ז"ל בהגה ביו"ד סי' זק"ן ס"א שאם יוכל להציל עצמו מיד האנס בכל אשר לו צריך ליתן הכל ולא יעבור לא תעשה ע"כ כי עפ"י הדברים האלה נמצאת אתה אומר בפשיטות בבני ישראל הנלקחים לצבא. אם הם במקום שנמצא דבר כשר ויש בידם מעות ליקח. חובה עליהם רמייא כל אשר לאיש יתן ולא יעבור. על לא תעשה באיסור אכילה:
אך מדאגה מדבר אם הם במקום שלא ימצא שם מאכל כשר. עד כמה הם חייבים להעמיד עצמם בלא מאכל דבר זה נשאל עליו הרדב"ז ז"ל הנה היא כתובה בח"א סי' קמ"ה במי שהוא בין הנכרים ואינו מוצא לאכול אלא דברים אסורים וכו' והשיב. אעפי' שאמרו הר"א ז"ל שאין לאדם להוציא ממונו על מצוה עוברת כגון סוכה ולולב וכו' כדי שלא יבוא לידי עוני ויפיל עצמו על הצבור. ה"מ במצות עשה. אבל במל"ת אפילו כל ממונו, וכ"כ הרא"ש ז"ל. הילכך אם אין שם אלא דברים האסורים בלאו לא תיבעי לך. כי על האכילה הראשונה לקיום גופו נותן כל ממונו ולא יאכל איסור ולאחר מכאן אנוס הוא מחמת נפשות. ויאכל מה שימצא הקל הקל תחילה. כגון אם אפשר בפחות פחות מכשיעור עושה כן שהרי פחות מכשיעור. אעג"ב דקיי"ל כר"י דחצי שיעור אסור מה"ת. מ"מ אין בו לאו ולא מלקות וכן אם מוצא בשר נבילה לא יאכל חלב או דם מפני שיש בהם כרת. ואף אם אין שם אלא איסורא דרבנן חייב לתת כל ממונו עד שימצא דבר היתר. שהרי הוא עובר משום לא תסור וכו' דכל גזירות דרבנן אהאי קרא אסמכוהו. וכתב עוד, מ"מ נ"ל שאינו מחוייב לקחת בהמתנה עד שיהיו לו מעות לפרוע. דדילמא לא יהיו לו מעות והנכרים חובטין אותו. ואז מייסרין אותו על הלואתו ויבא לידי סכנה. וחי בהם אמר רחמנא ולא שימות בהם ודבר ברור הוא שכיון שבאותה שעה אנוס הוא אינו מחוייב למשכן גופו לקיים את התורה. אם לא בתורה חסידות שיבטח בה' שיהיה לו לפרוע הקפתו שהקיף לקנות מאכל מותר עכ"ל:
אשר שמענו ונדע מפי כבוד תורתו ז"ל. שמשעה שכלו לו מעותיו ושוב אין בידו להשיג דבר מאכל של היתר. הו"ל אנוס מחמת נפשות ואוכל מה שימצא הקל הקל תחלה. וכמתלמד מדב"ק דלאו שהוציא כל אשר בידו. אלא אף גם זאת. אם משער בעצמו שיוציא כל אשר בידו. ועכ"ז לא ישיג מאכל כשר כגון שהמקום רחוק וכיוצא. מעשה דיינינן ליה בדין אנוס מחמת נפשות. ואוכל מה שימצא. דמה לו לפזר ממונו ולא יועיל וכן מסתבר:
ובכן אשור"ה נא ואראה מ"ש הרמב"ם ז"ל בה' מלכים פ"ח הא' חלוצי צבא. משיכנסו בגבול העכו"ם וכו' מותר להם לאכול נבילות וטריפות ובשר חזיר וכיוצא אם ירעב ולא מצא מה יאכל אלא מאכלות אלו האסורות וכו' מפי השמועה למדו ובתים מליאים כל טוב ערפי חזירים וכיוצא בהן עכ"ל. ועיין בכ"מ שם אלא דבעיני יפלא את אשר דבר בקודשו. דלא הותר לאלו חלוצי צבא לאכול ערפי דחזירי וכו' אלא אם ירעבו ולא ימצאו דבר כשר אלא אלו, שעפי' מ"ש הרדב"ז כנ"ז מאי רבותייהו דחלוצי צבא. הלא דין זה שוה בכל אדם כשהוא במקום שאין מצוי אלא דברים האסורים הו"ל אנוס מחמת נפשות ואוכל מה שימצא כנז"ל. ואילו בש"ס דחולין דף יז' משמע דהותרו להם קדלי דחזירי משום ואכלת את שלל אויביך עיי"ש. וכ"כ הרמב"ן ז"ל בפי' החומ"ש שהביא דברי הרמב"ם הללו וכתב עליו דאין זה נכון שלא בשביל פקוח נפש או רעבון. בלבד הותר בשעת מלחמה. אלא לאחר שכבשו הערים הגדולות והטובות וישבו בהן. התיר להן שלל אויביהם עיי"ש. ועיין פרשת דרכים דרך הק"ו דרוש ח' מה שהקשה עוד על הרמב"ם בזה מסוגיית הש"ס וכו'. ועיין חידושי מהרי"ץ חיות ז"ל שתירץ דדעת הרמב"ם מדכתב בהלכה השנית וכן בועל אשה בגיותה וכו' דמשמע דהיתר אכילת דבר איסור במלחמה שוה לדין יפ"ת. דלא דברה תורה רק כנגד יצה"ר שאם לא תתיר לו התורה יעבור באיסור עיי"ש תוכן דב"ק. ואין לי עסק בענין זה. כי כל עצמי אשר באתי עד הלום לעמוד על דברי הרמב"ם ז"ל. הלא הוא מפני אשר ראיתי כתוב להרה"ג כמוהר"ר דוד הכהן יחש"ל בקנוטר' דוד שכתב שמדברי הרמב"ם בהלכה זו יש סמך היתר לחלוצי צבא אשר נלקחים לפני הממשלה וכו' ותקפה עלי משנתו. וישבתי ודנתי לפני"ק שאין ללמוד מכאן שום סמך להיתירא. דלא התירה תורה לחלוצי צבא בישראל לאכול דברים האסורים במלחמה. אלא משום דכתיב ואכלת את שלל אויביך. דלדעת הרמב"ם ז"ל לא התירה תורה רק דוקא אם ירעבו ולא ימצאו רק דברים האסורים. ולדעת הרמב"ן ז"ל אף אם לא ירעבו אך בשאר מלחמות שאינם בארץ ישראל לא התירה תורה וכמ"ש הרמב"ן ז"ל שם וז"ל ולא בכל חלוצי צבא הותר להם שלל אויביהם. אלא בארץ אשר נשבע לאבותינו לתת לנו. כמו שמפורש בענין עכ"ל, וכ"כ עוד בפרשת מטות דמה שהזהיר אותם עתה בהגעלת כלי מדין מאיסורי הגוים, ולא אמר להם זה מתחלה בכלי סיחון ועוג שלקחו גם שללם. והטעם כי סיחון ועוג מלכי האמורי הם וארצם מנחלת ישראל הוא. והותר להם כל שללם אפילו האסורים. דכתיב ובתים מליאים כל טוב. ואמרו רז"ל קדלי דחזירי אישתרי להו. אבל מדין לא היה משלהם. ולא לקחו את ארצם. רק לנקום נקמתם הרגו אותם ולקחו שללם. ולכך נהג האיסור בכליהם ע"כ, וגם הרמב"ם ז"ל אינו חולק בזה דאיהו נמי ז"ל מיירי בכיבוש ארץ ישראל כמבואר בה. מלכים שם. הרי שאין לפנינו שום רמז בדברי הרמב"ם שנלמוד ממנו סמך להקיל לחלוצי צבא הנלקחים לפני הממשלה יר"ה. ושאני ההיא דכתב הרמב"ם כמדובר. ואין לנו אלא מ"ש הרדב"ז ז"ל כאמור:
וכן לענין שבת נמי. שמכריחין אותם לעשות מלאכה בשבת, פשוט הוא שאם יכול להציל את עצמו בממון בודאי כל אשר בידו יתן ולא יעבור על לא תעשה: כמ"ש הר"ן ז"ל. אלא שאם אין בידו ממון או לא ישאו פני כל כופר. הרי דינו מבואר בהרמב"ם ה' יסודי התורה פרק ה' ובש"ע יו"ד סי' זק"ן דחוץ מג' עבירות החמורות אם הגוי מכוין להנאת עצמו. כגון שאנסו לבנות לו ביתו בשבת, או לבשל לו תבשילו. יעבור ואל יהרג ע"כ. ונראה דגם בפרהסיא הדין כן וכמ"ש הש"ע שם וז"ל ואם הוא בפרהסיא וכו' חייב ליהרג ואל יעבור אם הגוי מכוין להעבירו על דת. אבל אם אינו מכוין אלא להנאתו. יעבור ואל יהרג ע"כ. הרי דבפרהסיא נמי אם הגוי מכוין להנאתו יעבור ואל יהרג. אמור מעתה דהחלוצים שמכריחין אותם הממשלה יר"ה לעשות מלאכה בשבת וכל כוונתם דוקא להנאת עצמם. הוי דינם כדין יעבור ואל יהרג. ופטורים הם אחר שיעשו כל טצדקי להציל עצמם ולא יועילו. ועיין בשו"ת חות יאיר סי' קפ"ג דגם בטלטול והולכת אבנים. דהו"ל מלאכה שא"צ לגופה הדין כן דהו"ל לאו דלא תסור וכו' עיי"ש. ואני תפלה להי"ת ישבור עול הגלות מהרה מעל צוארנו. וימהר לגאלנו גאולה שלמה בובק"א הצעיר ע"ה מסעוד הכהן ס"ט.