אור ברסלב
שות פרחי כהונה יורה דעה › סימן כ

שות פרחי כהונה· הרב מסעוד הכהן

יורה דעה · סימן כ

סימן יט

אבן יקרה מאירה תם יושב אהלים אהלה של תורה בר אוריין. כמוהר"ר שמעון דיין. נר"ו בעי"ת דרעא יע"א: חכם עדיף. בצל"ח העודף. מכתבו הבהיר הגיעני לנכון רצוף עם פסק דין אשר נכבדות מדובר בו. על ענין איש אחד שהיה לו מלוה אצל חבירו סך ת"ק צ'ורוס ממטבע פראנצא יר"ה. ויהי היום תבע המלוה ללוה לפרוע לו חובו באשר רצה לקנות בהם מטבעות צ'ורוס לחאסאני שנתיקרו כעת. וא"ל הלוה הרי הם אצלי ממטבע צ'ורוס לחאסאני כשער של עכשיו דהיינו ק' צ'ורוס פראנציץ שוה פ' צ'ורוס חאסאני וקבל המלוה וזקפן עליו במלוה ממטבע אלחאסאני. דהיינו ת"ק צ'ורוס פראנציץ שהיה נושה בו. בת' צ'ורוס חאסאני. ולעת עתה בשעת הפירעון נתייקר עוד לחאסאני והיה שוה ק' פראנציץ שבעים חאסאני. וטען הלוה שיש בזה חשש רבית, ופשיט לה מעכ"ת ממה שפסק מרן הש"ע ביו"ד סי' קס"ג מי שהיה נושה בחבירו מעות וא"ל תן לי מעותי שאני רוצה לקנות בהם חטים כשער של עכשיו. וא"ל צא ועשם עלי כשער של עכשיו והרי הם לך אצלי בהלואה. אם יש לו חטים כשיעור מעותיו מותר, וא"ל אסור עכ"ל. ודן מעלתו מזה דכיון דקרוב לודאי שלא היו לו להלוה מעות לחאסאני בשעה שזקפן עליו. לכך אין למלוה ליטול רק ת"ק צ'ורוס פראנציץ שהלוהו מקודם ותו לא ע"כ תוד"ק:

תשובה כשאני לעצמי הגם הלום שלפי האמת דמיונו כאריה עולה יפה. מ"מ לא הראה פנים לדבר מה דמות יערוך לדין פוסקין על המטבע עם דין פוסקין על הפירות שפסק מרן ז"ל. שלכאורה נראה דלא דמו אהדדי דשאני מעמיד הלואתו על הפירות דשרי משום מקנה אותם המלוה בחובו וזכה בהו מהשתא, וכי אייקור ברשותיה אייקור ואין כאן צד רבית. משא"כ הקונה מטבעות לחאסאני שהעמיד הלואתו עליהם. במאי קא קני אותם בחובו שהוא מטבע פראנציץ. קיי"ל בפ' הזהב דאין מטבע קונה מטבע לא בתורת דמים ולא בתורת חליפין. וא"כ כיון שלא קנה אותם המלוה' כי אייקור ברשות הלוה אייקור. ואי שקיל להו המלוה. רבית קא שקיל:

וחובתי היא ואעשנה בס"ד לפרש את שיחתי מאין יצא לי חילוק זה והוא דאיתא בפ' איזהו נשך דף ס"ג. תני רבי אושעייא הרי שהיה נושה בחבירו מנה והלך ועמד על גורנו וא"ל תן לי מעותי שאני רוצה לקנות בהם חטין, א"ל חטין יש לי צא ועשאן עלי כשער של עכשו וכו'. כולם אם יש לו מותר אין לו אסור ע"כ והוא מקור שממנו נובע פסק מרן ז"ל ופירשי' ז"ל יש לו מותר ולא אמרינן דלאו כאיסרו הבא לידו היכא דיש לו דזכי בהו מהשתא. ואע"ג דלא משוך כי מוקרי ברשותיה מוקרי ולא הוי רבית. הואיל ואם בא לחזור קאי עלייהו במי שפרע ע"כ דמשמע דחשבינן כאלו המלוה נתן מעות בעין בעד החטין ונקנו לו החטין וכי אייקור ברשותיה אייקור. והוא מוסכם עם פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' מכירה ה"ד וז"ל מי שהי"ל חוב על חבירו וא"ל מכור לי חבית של יין בחוב שיש לי אצלך ורצה המוכר ה"ז כמי שנתן הדמים עתה וכל החוזר בו מקבל מש"פ ע"כ והגם שהראב"ד השיגו מהא דאמרינן בקידושין מלוה להוצאה ניתנה. ובמכר במאי קנה מ"מ מודה הראב"ד לענין איסור רבית וכמ"ש שם וז"ל אולי הטעהו להרמב"ם הא דאמרינן מעמידין מלוה על הפירות והוא שיש לו. וההיא לאו לענין קנייה מיירי אלא לאיסור רבית עכ"ל. דר"ל שאעפ"י שלא קנה מדין קנייה. כיון שאין כאן אלא איסור רבית דרבנן. יש כח ביד חכמים להקל בדבר מדבריהם. ושויינהו כאלו זכה בהם וקנאם כדאמרינן בעלמא עשו את שאינו זוכה כזוכה כ"כ התוי"ט פ' א"נ משנה א' ז' עיי"ש. נמצאת אתה אומר דטעם היתר העמדת מלוה על הפירות הוא משום דקנאם מהשתא וברשותו נתייקרו וא"כ לפי מאי דקיי"ל בפ' הזהב דף מו' בקניית המטבע ופסק רבינו הטור בחמ"ש סי' ר"ג וז"ל וכולן כנגד זה כגון שמכר דינר זהב בדינר זהב או דינר כסף וכו' יש להם דין מטבע ואין קונין זא"ז עכ"ל. וכתב הרבי' שכ"כ הרא"ש והרן' וגם תלמידי הרשב"א משם הרמב"ן דאין מטבע קונה מטבע לא בתורת דמים ולא בתורת חליפין עכ"ל וכ"פ בש"ע שם. וכיון דאין מטבע קונה מטבע אחר נמצא זה שהעמיד הלואתו על מטבע לחאסאני. לא קנאם מהשתא אפילו ביש לו כל זמן שלא משך דבמאי קא קני אותם בחוב שיש לו על הלוה דחשבינן כאלו נתן המעות בעין עתה. והרי זה קנה מטבע לחאסאני במטבע לפראנציץ. ואין מטבע קונה מטבע. ואף שמטבע פראנציץ הוא ניירות הוי גופן ממון ושוין למטבע כסף. כמ"ש הגאון חת"ס ביו"ד סי' קל"ד ובחמ"ש סי' קפ"ו וז"ל וקיי"ל בעניין המטבעות דינא דמלכותא דינא מן התורה והוא גזר אומר שתצא המטבע בכך. והממאן ליקח חייב ראשו למלך הרי זה גופו ממון. אפילו אינו שוה החצי. וא"כ מטבע כסף וזהב ומטבע ניירות שוה. ואין בין זה לזה כלום עכ"ל ועיין בפ"ת חמ"ש סי' רג' מ"ש בזה עוד משמו. ועוד אם באנו לחלק בין ניירות למטבעות כסף לחאסאני הנה בנדון שלפנינו אדרבה ניירות הם טיבעא שהם חריפים בהוצאה לגבי לחאסאני כאשר כתב מעכ"ת שאותה שעה היה מטבע לחאסאני הולך וגדל בשיויו ואינו חריף בהוצאתו לגבי כל אדם. רק לפני סוחרי הארץ וכמבואר כל זה בפ' הזהב ובש"ע ח"מ סי' ר"ג למעיין עליהם. והוי מטבע לחאסאני פירא ומטבע פראנציץ טיבעא ואין טיבעא קונה פירא וא"כ לא זכה במטבעות לחאסאני המלוה מעולם. וכי אייקור ברשות הלוה אייקור. ואפי' היו מזומנים ללוה לא זכה בהם המלוה. ולא מצי למישקלנהו. דרבית קא שקיל: הראת לדעת דיש חילוק בין העמדת מלוה על הפירות להעמדת מלוה על המטבע:

אך אחר העיון מחוורתא הדין דין אמת. ואין חילוק ביניהם כי לא נופל דין מעמיד הלואה על המטבע מדין מעמידה על הפירות. והוא דהא דאמרינן מטבע אינו קונה מטבע. היינו לומר שאינו קונה אותו קנין גמור בכל מקום שהוא עד שימשוך. אבל מ"מ לענין מי שפרע קונה אותו כדין נתן מעות דמי הפירות דלא קנה הפירות קנין גמור עד שימשוך. דאז לא מצי שום אחד לחזור. אבל קנה אותם מיהת לענין מש"פ כדקיי"ל בפ' הזהב דבר תורה מעות קונות ומפני מה אמרו חכמים עד שימשוך. שמא יאמר לו המוכר נשרפו חטיך בעלייה. כרבי יוחנן וכן פירש הרב נימוק"י ז"ל על מתניתין דפרק הזהב דקתני כיצד משך הימנו פירות וכו' הוא פירושא דמתניתין דלעיל דאמר הזהב ונחשת קונים כסף. וכסף אינו קונה אותם. ומפרש שאלו פירות לגבי כסף ובפירות עושין משיכה ע"כ הרי דשוין דין קניית המטבע לדין קניית הפירות וכן פירש הסמ"ע בח"מ סי' ר"ג ס"ד אמה שכ' הש"ע אבל אם נתן לו כ"ה דינרי כסף בדינר זהב לא קנה עד שיקח הדינר של זהב ע"כ ופירש דשניהם לא קנאו כדין הנותן מטבע על המטלטלין ונראה שגם בזה עומד במי שפרע החוזר בו עכ"ל והביאו הבאה"ט שם וכן כתב הגאון עטרת צבי שם:

אלא דהשתא קא קשיא לי כיון דקיי"ל כרבי יוחנן דמשיכה במטלטלין תקנתא דרבנן שמא יאמר נשרפו חטיך בעלייה. א"כ במעות כספים דלא שייך האי תקנתא יהיו נקנים במעות לגמרי מדין תורה. לפי מ"ש התוס' בעירובין דף פ"א ד"ה שמא וכו' וז"ל וא"ת א"כ כשיתן הלוקח מעות ולא משך יאמר לו המוכר נשרפו מעותיך בעלייה כיון שאין המעות קונות לו ותי' וי"ל דמעות נוח לשומרן ואין טורח בהצלתן כמו פירות דאין יכול להציל אלא בטורח גדול, ועוד אומר ר"י דגבי מעות אין שייך לומר נשרפו מעותיך בעלייה דאין להם שמירה אלא בקרקע. ואי לא מותיב להו בקרקע הוי פשיעותא לגבי נורא ע"כ. הרי דלא שייך האי מילתא במעות שאינו יכול לטעון המוכר נשרפו מעותיך בעלייה. וא"כ יהיו נקנים במטבע שכנגדו. דבשלמא לר"ש בן לקיש דאמר משיכה מן התורה ומעות אינן קונות עד שימשוך. אתי שפיר דאין חילוק בין פירות לכספים. דבכולהו דוקא משיכה קונה דין תורה אלא לרבי יוחנן קשיא. והיה נראה לומר דלא פלוג רבנן בהאי מילתא בין היכא דמצי אמר נשרפו וכו' להיכא דלא מצי אמר. דלא נתנו דבריהם לשיעורין:

אמנם ראיתי אחרי רואי. דהאי דאמרינן לא פלוג רבנן בהא במחלוקת הפוסקים שנויה. שכתב בהגהת מרדכי אות תמ"ט משם העיטור הא דאמרינן שמא יאמרו נשרפו וכו' דוקא עלייה דשכיח ביה דליקה אבל מכר לו חטין שבבית דלא שכיח ביה דליקה מעות קונות. והכי גרסינן בירושלמי בר איניש יהיב לחבריה יו"ד דינרים. א"ל אית לי גבך מאתאן גיריוי מן גו ביתא שרי. מגו כרמא אסור. מה בין בית לכרם. בית אין מצוי בו ניפול. כרם מצוי לישרף עכ"ל. וכן פסק מור"ם בהגה ח"מ סי' קצ"ח ס"ה עיי"ש הרי מחלק בדבר בין היכא דמצי אמר להיכא דלא מצי אמר. אבל הרב"י הביא הגמ"ר זו בריש סי' קצ"ח וכתב עליו ואין נראה כן מדברי הפוסקים וכן בדין שלא נתנו חכמים ז"ל דבריהם לשיעורין עיי"ש בב"ה, וכן פירש הרב פני משה על הירוש' לענין רבית. ובמראה הפנים הביא הגמ"ר זו ומ"ש עליו ב"י. וסיים וכן לא מסתבר טעמו ופירושו של העיטור בהא דהכא עיי"ש. הרי סב"ל דלא פלוג רבנן:

איברא. דבאמת אין אנחנו צריכין לכל זה ולק"מ משום דלאו דוקא קאמר הש"ס שמא יאמר לו נשרפו וכו'. דה"ה שאר אונסין, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' מכירה ה"ה וז"ל ולמה תקנו חכמים משיכה במטלטלין. גזירה שמא יתן הלוקח דמי החפץ, וקודם שיקחנו יאבד באונס. וכגון שנפלה דליקה ונשרפו או באו לסטים ונטלוה. לפיכך העמידוהו חכמים ברשות המוכר כדי שישתדל ויציל החפץ ע"כ. וכן העתיק מרן הש"ע בסי' קצ"ח ס"ה ואף דבפרק המפקיד דף מ"ב קאמר כספים אין להם שמירה אלא בקרקע גם לגבי גנבים. הרי כבר כתב שם המרדכי. דהיכא שנתנו במקום המשתמר מאש ומגנבים כגון בכיפה שתחת הקרקע. ונאנסו פטור. דחזינן לקמן דלא חייש רב יוסף אלא לאש ולגנבים ע"כ עיי"ש בג"מ. וא"כ אף דלגבי שריפה וגניבה גבי מעות לא מצי אמר נשרפו וכו' לענין אונסים אחרים מצי אמר נאנסו מעותיך. להכי גם במטבע תקנו דלא קני עד שימשוך:

ומעתה שזכינו לדין דשוו בשיעוריהן דין קניית המטבע כדין קניית הפירות. שפיר יליף מעלתו דין מעמיד הלואתו על המטבע מדין מעמידה על הפירות שפסק הש"ע בסי' קס"ג ס"א. והכא נמי במטבעות לחאסאני. אם היו ביד הלוה קנה אותם המלוה בחובו שהעמיד עליהם. וזכי בהו מהשתא, וכי מוקרי ברשות מלוה מוקרי ואעפ"י שלא משך ואין כאן איסור רבית הואיל ואם בא לחזור בו הלוה קאי עלייהו במי שפרע כמ"ש רש"י ז"ל בדין הפירות. וכן נמי אמרינן גבי הלואת דינרים בפ' הזהב דף מ"ד רב אוזיף דינר מברתיה דרבי חייא. אייקור דינרי. אתא לקמיה דר"ח א"ל זיל הב לה דינרין טבין ותקילין. והיינו טעמיה דרב היה חושש משום רבית כדין סאה בסאה בסימן קס"ב. וא"ל ר"ח דאין כאן איסור רבית כדמסיק בגמ"ר דרב דינרי הוו ליה. ונעשה כאומר עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח. וכתב הנימוק"י ז"ל הטעם דכל שיש בידו שרי משום דמעכשו אלו שבידו הם נקנין למלוה. וכשהותרו הוי כאלו ברשותו הוקרו ע"כ. וכענין זה כתב הט"ז סי' קע"ג סק"ט וז"ל עוד ראיתי להזכיר מה שיש נוהגין לעשות היתר שהלוה כותב לו שמוכר לו איזה סך כסף וידוע שאין לו אותו סך רק שהמלוה סומך על מה שהוא מודה לו שיש לו אותו סך זה נ"ל איסור דאורייתא. דמה מהני הודאתו לשקר להפקיע איסור דאורייתא וכו' עיי"ש. וכ"כ הלחה"פ בקונטרס אחרון אות א' עיי"ש. שמשמע מזה בפשיטות דהעמדת מלוה על סך כסף שוה להעמדת מלוה על הפירות, דבכולן דינן שוה, אם יש לו מותר ואם אין לו אסור. והט"ז והלחה"פ שקראו תגר מיירי במי שאין לו והוא מודה לשקר שיש לו להפקיע איסור דאורייתא אבל ביש לו שפיר דמי:

ומעתה יש להסתפק אם בשעה שהוקרו המטבעות לחאסאני כבר הוציאם הלוה ואינם בעין. אם עכ"ז חייב לשלם אחרים במקומם כיון שהיו לו כבר וקנאם המלוה. או לא. ונראה להתיר ספק זה ממשמעות הברייתא דתני רבי אושעייא וכו' א"ל חטין יש לי שאני נותן לך צא ועשם עלי כשער של עכשו וכו' דר"ל הרי הם הלואה אצלי. וכמו שמפורש להדייא בדברי הרמב"ם פ"י מה' מלו"ל ה"ו שכתב א"ל צא ועשה אותן עלי וכ"ו ויהיה לך אצלי חטים בהלואה וכו' וכמ"ש הש"ע כלשונו עיי"ש, ומאחר שהם הלואה אצלו. הרי קיי"ל הלואה להוצאה ניתנה ואפילו בפירות. וכמ"ש הרבי' בסי' קס"ב עמ"ש משם תלמידי הרשב"א עיי"ש. ואפי"ה קתני בברייתא הגיע זמן חטין למכור נוטל כשער היוקר וכו'. וכן נמי שמעינן מהתוס' פ' א"נ דף ס"ג ד"ה כשמשך שכתב ואפילו אכלן המוכר מותר לשלם חטין אחרים אם יוקירו. ולא דמי לסאה בסאה דאסור משום דהתם הלואה והכא זביני ע"כ. ואף דהכא מיירי בשמשך וקנה אותם קנין גמור היינו לפי שיטת רב דפליג אדרבי ינאי ואמר מה לי הן אמרינן. מה לי דמיהן לו אמרינן לכך הוכרח לאוקומי מתניתא דרבי אושעייא דמיירי בשמשך. אבל לרבי ינאי דקאמר מה לי דמיהן נמי אמרינן וקיי"ל הכי בש"ס וכ"פ הש"ע סי' קע"ה תו לא צריך לאוקמה בשמשך ולא אפילו בייחד לו קרן זויית. אלא כיון דזכי בהו מהשתא ואם בא לחזור המוכר קאי במש"פ כמ"ש רש"י. א"כ כל שלא חזר אם אכלן משלם אחרים תחתיהן וכמ"ש התוס' והכא נמי כיון שהיו מעות לחאסאני ביד הלוה בשעת העמדת המלוה עליהם וקנאם המלוה. והרי הם ברשותו. אם הוציאם אח"כ הלוה משלם אחרים. ואין כאן איסור סאה בסאה. דהכא חשבינן ליה מכר וכמ"ש התוס':

והא דאמרינן אם יש לו מותר. פסק הרמב"ם שם צריך שיהיה לו כשיעור מעותיו וכו'. וכ"כ הרמב"ן ז"ל והוא דיש לו כל מה שפסק על עצמו. ולא אמרינן בכי הא יש לו טיפה אחת לוה עליה כמה טיפין. והרשב"א ז"ל יהיב טעמא למילתיה. משום דבלוה כל שיש לו טפה ולוה עליה כמה טפין. רואין כאלו לוה טפה כנגד טפה שיש לו. וכשהם שתים לוה שתים וכן לעולם. משא"כ לומר במוכר וטעם נכון הוא. כ"כ בשמם הנימוק"י וכ"כ הה"מ שם וכ"פ הטור והש"ע וכן פירשו הט"ז והש"ך וכה"ג בנדון דשאילנא עליה צריך שיהיו לו ארבע מאות צ'ורוס חאסאני מעות בעין. כמו שהעמיד הלואתו עליהם. ולא מהני אם יש לו מעות פראנציץ שיעור שיכול לקנות בהם מטבע לחאסאני כפי מ"ש הרב"י בסי' קס"ג עפ"י מ"ש רש"י וז"ל ומיהו היכא דאין לו לאו כאיסרו הבא לידי הוא. דהיכא דיהיב ליה זוזי פוסק אעפ"י שאין לו דיכול זה לקנות במעות שקיבל. אבל זה אין בידו במה יקנה ודמי לרבית עכ"ל משמע דדוקא ביש לו חטין שרי. אבל אם אין לו חטין אעפ"י שיש לו מעות כיון שזה לא נתנם לו עכשו אסור וכ"כ הרמב"ם אין לו אותו המין אסור. וכ"נ מדברי רבינו ירוחם ומדברי רבינו הטור. והרא"ש שכתב אין לו חטים ולא מעות אסור הרי שהתיר ביש לו מעות דחשיב כיש לו פירות אם יצא השער. אולי הגהה היא ואינו לשון הרא"ש. וראיה לזה שברמזים לא הוזכרו אלא חטין ע"כ עיי"ש. ועיין נושאי כלי הרא"ש מ"ש בזה דהעיקר כדברי הב"י ז"ל. ומ"ש הט"ז שם סק"ד להתיר ביש לו מעות ג"כ. הרי סיים דבריו וכתב דלהלכה כתב כן ולא למעשה כיון שהרב"י ז"ל מחמיר עיי"ש. וכ"כ הש"כ משם ב"י וד"מ וב"ח. ועיין מ"ש הרב עצי לבונה על הש"ך סק"א דאעג"ב דסאה בסאה מותר כשיצא השער אף כשאין לו מעות כלל היינו כמ"ש הרא"ש דשאני סאה בסאה אם יצא השער דשרי כדשרו עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח. משום דלא מיתחזי כרבית. משא"כ בהלוהו מעות לא מהני יצא השער אף ביש לו מעות ויכול לקנות בשוק. רק צריך שיש לו חטים דוקא. משום דבהלואה לא קני המלוה החטין אף שיצא השער כיון דליתא ברשות הלוה ומה מועיל דהוה יכול לקנות במעות כיון דעדיין לא קנו. ובמאי קנה המלוה רק אם יש לו חטין אז קנה לענין מי שפרע כמו שפירש"י ע"כ עיי"ש. וא"כ הוא הדין נמי בנדון זה צריך שיהיו בידיו דוקא מעות לחאסאני בשעה שהעמיד הלואתו עליהם. ואז קנה המלוה לענין מי שפרע מיהת. וברשותו מוקרו ובלא"ה לא. וכמ"ש מעלתו ופשוט:

אך אוסיף להביט אם נאמן הלוה לומר שהיו לו מעות לחאסאני בשעה שהעמיד המלוה הלואתו עליהם. והנה כתוב בהגהת מרדכי פא"נ וז"ל וכולן יש לו מותר פירש רבינו חננאל דאם אומר המוכר יש לי פירות נאמן וא"צ להביא ראיה ע"כ. והביאו הרב"י בסי' קס"ג וכן פסק מור"ם בהגה ס"א ואין ראיה לסתור ממ"ש הט"ז סי' קע"ג סק"ט שכתבנו לעיל. וז"ל עוד ראיתי להזכיר מה שיש נוהגין לעשות היתר שהלוה כותב לו שמוכר לו איזה סך כסף וידוע שאין לו אותו סך. רק שהמלוה סומך על מה שהוא מודה שיש לו אותו סך. זה נ"ל איסור דאורייתא. דמה מהני הודאה לשקר להפקיע איסור דאורייתא. דנהי דיש בהודאה כח לחייב עצמו ממון מה שאינו חייב אבל חלק גבוה מי ימחול ע"כ. וכ"כ הלחה"פ בק"א שהרב ח"מ קורא תגר על זה וכו' עיי"ש. וכ"כ באה"ט בשמם, דאינהו מיירי ביודע בבירור שאין לו והוא מודה שיש לו דודאי משקר וכמו שהביא ראיה משם רמ"א בהגה סי' קס"ט סי"ח וז"ל נאמן הלוה לומר שיש לו משכון מעכו"ם וא"צ להביא ראיה לדבריו אם לא שאינו מוחזק בכך דאז ודאי משקר ע"כ. משמע דבגברא דאמיד בודאי ואפי' מסתמא נאמן לומר שיש לו ואין צריך להביא ראיה:

והיכא דנאמן לומר שיש לו. מהני אפילו לא אמר בהדיא למלוה. כמ"ש הנימוק"י בריש הזהב גבי עובדא דרב אוזיף דינרי וכו' וז"ל שמעינן מהכא דכל כה"ג שיש לו דינרים, אפילו לא אמר בהדיא שרי. וטעמא דכל שיש בידו שרי. משום דמעכשו אלו שבידו הם נקנין למלוה. וכשהוקרו הוי כאלו ברשותו הוקרו וכו' והביאו הרב"י בסי' קס"ב וכתב עליו ולא ידענא מאי קאמר פשיטא. ותי' דנ"ל דלאו למימרא דאי לא עבד אדעתא דלישלם ליה ממה שיש לו עכשו אסור. דהא כשיש לו טיפת יין דלוה עליה כמה טיפין, ליכא למימר שדעתו לפרוע מאותה טיפה. דא"כ בעם הארץ דלא ידע ליתסר אלא עיקר טעמא משום דכיון דמדרבנן הוא בטעמא כל דהוא אקילו ביה ע"כ. וכן הוא דעתו בש"ע שם ס"ב שכתב אם יש לו וכו' לוה עליה כמה סאין לפרוע סאה בסאה וכו'. וכמ"ש הט"ז והש"ך בדעת הש"ע דלא בעינן שיודיעו שיש לו. אלא שהב"ח חולק על הב"י וכתב דבעינן ידיעת שניהם גם ביש לו אכן הט"ז הכריע כהב"י והש"ך ג"כ כתב דאף לדברי הב"ח היינו לכתחלה. אבל לוה היה לו מעט מאותו המין אעפ"י שלא היה דעתו לכך שרי וחייב לשלם וכן משמע לכאורה דדברי הרא"ש שיובא לקמן בסעיף ה' ע"כ. וא"כ הוא הדין והוא הטעם נמי במעמיד הלואתו וכו' אם יש לו מותר. אעפ"י שלא אמר לו בהדיא שיש לו וכ"כ הפ"ת בסי' קע"ג סק"ז משם שו"ת יריעות האהל בענין להלוות על זקוקים וכו' ומיהו היכא דיש לו מותר. אף שהלוה אינו יודע. משום דמקולי הדברים אמרו כאן וכו' עיי"ש. ואף דבברייתא דרבי אושעיא קתני בהדיא אמר לו חטין יש לי צא ועשר עלי וכו' לאו דוקא הוא. שהרי הרמב"ם והטור והש"ע השמיטו תיבות אלו חטין יש לי וכו'. והיינו משום דברירא להו דלאו דוקא קתני:

ואם יבוא לטעון הלוה שלא היו לו מעות לחאסאני העמדת מלוה כדי לפטור את עצמו. והמלוה אינו מאמינו. הנה נתבאר בתשובת הרא"ש כלל ק"ח סי' ט"ו וכתבו רבינו הטור בסי' קס"ב וז"ל הלוה לחבירו חטין ועשה עליו שטר בכך וכך סאין. וטען הלוה שאין לו לפרוע לו אלא דמי החטין כשעת הלואה אם יברר המלוה שיצא השער בשעת הלואה או שהיה לו ללוה אפילו סאה אחת. צריך שיתן לו חטין אף אם הוקרו וא"ל יכול לברר. ישבע הלוה שלא היה שער בעיר וגם לא הי"ל חטין וישלם דמיהן כפי ההלואה עכ"ל. וכ"פ הש"ע. וכתב בב"י אין להקשות דכיון דחוב בשטר הוא. הול"ל ישבע המלוה. די"ל כיון דטענת הלוה לא הויא באומר פרעתיך. אלא אומר לו לא נתחייבתי לך מעולם תוספת מה שנתייקרו החטים ולשון השטר אין מוכיח אם היו ללוה חטים בשעת הלואה או אם יצא השער ואם לאו: הילכך לענין תוספת מה שנתייקרו החטים הויא מלוה על פה וישבע שלוה ויפטר עכ"ל. וכ"כ לקמן בסי' קס"ט עמ"ש המרדכי בפרק השולח באחד שתובע מחבירו ר' דינרים. והלוה משיב שאינו חייב אלא ק' כי הלוהו ק' במאתים ברבית קצוצה. והמלוה משיב שעשה עפ"י ההיתר (עיין ד"מ אות יג' שם) שנאמן המלוה בלא שבועה ע"כ וכתב ב"י וצ"ל דשטר או משכון היה בידו, ולפיכך נאמן המלוה. אבל אם היה מלוה על פה. פשיטא דאינו נאמן להוציא ואפילו בשבורה עכ"ל וכ"פ מור"ם בהגה סי' קס"ט סכ"ה משם סברת ב"י כשהמלוה בא להוציא מן הלוה, במלוה ע"פ הלוה נשבע ופטור. ובמלוה בשטר המלוה נשבע ונוטל ע"כ ועיין בט"ז ס"ק לז' ובנקה"כ ובש"ך ס"ק פ"א נמצאת אתה אומר גם בנדו"ד אפילו יש ביד המלוה שטר שיש לו על הלוה ת' צורוס חאסאני. אם לא בירר המלוה שהיו לו ללוה מעות לחאסאני כנגד מה שפסק עמו כיון שאין לשון השטר מוכיח שהיו לו. הוה כאומר מעולם לא נתחייבתי לך יוקר התוספת מה שהוקרו המטבעות. והו"ל מלוה על פה והלוה נשבע ונפטר כפסק תשובת הרא"ש ז"ל:

ותבט עיני בשור'י מה שהקשו הט"ז בסי' קס"ב סק"ז והש"ך בסי' קס"ט סק"פ. מה שפסק מרן בס"י קס"ב דהלוה נשבע ופטור. אהא שפסק רמ"א בסי' קס"ט סכ"ה משם ב"י דהמלוה נשבע ונוטל. וכל אחד מתרץ לטעמיה דהט"ז כתב שאני התם דסי' קס"ט בהלואת מעות יש הרבה היתירים המצויים. סברא הוא דלא שביק התירא ואכיל איסורא. משא"כ בס"י קס"ב בהלואת פירות שאין היתר אלא ביש לו או שער שבשוק. ומצוי הרבה ששניהם אינם. על כן יברר דוקא אמנם הש"ך בנקה"כ השיג עליו וכתב שתי' זה דחוק והעיקר כמבואר בתשובת הרא"ש שממנו מקור דין זה נכתבו בש"ך סי' קס"ט סק"פ. דהא דסי' קס"ט איכא ודאי איסורא. וסליק אדעתיה למיעבד בהיתר משום דלא שביק היתירא וכו'. אבל בסי' קס"ב לא סליק אדעתיה שיוקרו החטים כדי שידקדק שיהיו לו חטים בשעת הלואה ע"כ. ובעיני יפלא מה מקום לקושייא זו אחר המחי"ר מהדר"ג ז"ל הרי מפורש בהדייא בב"י כמש"ל דהכא בסי' קס"ב הוייא ליה ההיא תוספת מה שנתייקרו החטים. מלוה ע"פ וישבע הלוה ונפטר והתם בסי' קס"ט כל המאתים שתובע המלוה כתוב בשטר להדייא, ומלוה בשטר המלוה נשבע ונוטל. ותו לא קשה ולא מידי. וצ"ע. ונראה לומר דקושייתם ז"ל קאי אמה שפסק בש"ע סי' קס"ב דהמלוה צריך לברר דהיו ללוה חטים וכו' ואלו בסי' קס"ט סכ"ה פסק שהמלוה נאמן בלא שבועה דבהיתר הלוהו וא"צ לברר וע"ז תירצו מר כדא"ל ומר כדא"ל. אבל מדברי הרב"י לא שמענו אלא החילוק לענין שבועה אמאן רמייא אם על המלוה או על הלוה כאמור:

איך שיהיה נראה דאף לדבריהם ז"ל גם בנדו"ד מישך שייכי חילוקים הללו. דלפי חילוק הש"ך הכא נמי לא סליק אדעתיה שיוקרו המטבעות לחאסאני כדי שידקדק שיהיו לו מעות בעין כשיעור הלואתו. ואף שכתב מעכ"ת שבאותה שעה התחילו להתייקר מעות לחאסאני. מ"מ לאו כ"ע דינא גמירי שידע המלוה שהיתר פיסוק זה תלוי ביש לו. ואף לפי חילוק הט"ז הכא נמי במעמיד הלואתו אין לו היתר אא"כ יש לו כל מה שפסק עמו. וזה אינו מצוי כל כך שיהיו מעות לחאסאני מזומנים בידו. וקרוב לומר שלא היו לו ועיין בחות דעת בביאורים סי' קס"ב שהקשה על חילוקי הט"ז והש"ך הללו וחילק עוד חילוק אחר ואין מקום להאריך ודי בזה:

עוד זאת למודע"י אני צריך. אם כל המעשה הזה נעשה עפי' ההיתר, שדינא הוא שחייב לשלם מעות לחאסאני אף אם נתייקרו. אם בשבא לפרוע לא נמצאו בידו לחאסאני בעין. באנו למחלוקת רשב"ם ור"ת דאיתא בפ' הרבית דף סג' שמעת מינה מדרבי או־ שעייא איתא לדרבי ינאי דאמר רבי ינאי מה לי דמיהן ופליג עליה רב ואמר מה הן אמרינן. מה לי דמיהן לא אמרינן. ופסק הש"ס כרבי ינאי. וכתבו התו"ס ד"ה דאמר. דרשב"ם פירש דבפוסק על הפירות והגיע זמן למכור ובא ותובע ואין לו. מקבל דוקא פירות. אבל מעות אסור לקבל. והקשה עליו ר"ת מהא דהגוזל קמא דף קנ"ו גבי רב כהנא זבין כיתנא ואייקר זבנוה מרוותא קמאי. א"ל לרב אישקול זוזי. א"ל אי כד מזבני אמרי כיתנא דכהנא הוא שרי. וא"ל אסור. רב לטעמיה דאמר אין עושין אמנה בדמים, משמע לדרבי ינאי שרי למישקל זוזי ע"כ, וכתב הרא"ש דהעיקר כפירשב"ם עיי"ש. וכן דעת מרן הש"ע לפסק הלכה שכתב בסי' קע"ה ס"ו הפוסק על הפירות ונתייקרו בשעת הפירעון, יכול לשום הפירות שפסק עליהם במעות וליתן לו פירות אחרים. אבל מעות אינו יכול ליתן. ויש מי שאומר שיכול ליתן מעות עכ"ל, הרי שסתם כפירשב"ם והלכה כסתם. ודכוותה נמי דנדו"ד לפי פירשב"ם אינו יכול ליטול מהלוה מעות פראנסיס כפי חשבון מה ששוה לחאסאני בשעת פירעון בשער היוקר כיון שמעות פראנסיס הלוהו ומעות פראנסיס מקבל יותר על מה שהלוהו מיחזי כרבית. כדאמרינן זוזי יהיב וזוזי מקבל מיחזי כרבית, אלא יכול לשום מעות לחאסאני כמה שוה ונותן לו סחורה או כל מידי דמיקרי פירא:

זהו מה שהעליתי במצודתי. בעזרת אלקי' ישועתי לברר הלכה זו בכל פרטיה. הואיל ואתא לידן. ועיני צדיק תחזינה מישרים לחזור על המקרא פעמים שלש להבין דעתי הקלושה. ואם יראה בעיניך איזה פיקפוק הודיעני אולי אזכה לברר דברי בס"ד. והנה עמך מעלת רב רחומאי רבי יעקב בן חמו, ומינך ומניה תסתייע מילתא ויתקלס עילאה. נאם החו"פ בעי"ת תמושנת יע"א בעא' לאדר א' שנת וראיתם וש"ש לבכ"ם לפ"ק ועיני לשמייא נטלית ינחני במעגלי צדק לכוין לאמיתה של תורה. עד יצא כנוגה צדקה הלכה ברורה. וליהודים היתה אורה. אכי"ר ע"ה מסעוד הכהן ס"ט:

תוכן העניינים

שות פרחי כהונה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה