אור ברסלב
שות פרחי כהונה יורה דעה › סימן ד

שות פרחי כהונה· הרב מסעוד הכהן

יורה דעה · סימן ד

סימן ג

שאלה מעשה בא לפני בעוף אחד שבשעת אכילתו. נמצא שבור בעצם הקולית רחוק מן הגוף באופן דלא חיישינן לאיעכול ניביה. וחזק ונקשר שבר אל שבר אך לא יחדיו ידובקו. רק זה נמשך למעלה וזה למטה ומוח לא עבר ביניהם. ועדיין חצי העוף קיים לא נתבשל ונדרשתי להשיב מה דינו וכן לענין הכלים אם צריכין הכשר:

תשובה כתב מרן הש"ע סי' נה' סי"ב נשבר העצם במקום שעושה אותה טריפה וחזר ונקשר אין ידוע אם יצא רובו אם לאו כשרה והוא שחזר למקומו הראשון ונתחבר שאשי"י. אבל אם לא חזר למקומו הרא' אלא שני שברי העצם שוכבים זה על זה. זה נמשך למעלה וזה נמשך למטה טריפה. ע"כ. וכתב בב"י שמ"ת חילוק זה והוא שחזר למקומו וכו' הוא מדברי מוהריק"ו ז"ל שורש ל"ח ענף ג' שכתב דוקא כשחזר ונתקשר וחזר למקומו הראשון ונתחבר שאשי"י. הוא דאיכא למימר אם יצא לחוץ לא היה חוזר ונתקשר. אבל אם לא חזר השבר למקומו הרא'. אלא שני שברי עצם שוכבים זע"ז. זה נמשך למעלה וזה נמשך למטה אעפ"י שנתחברו שני העצמות הנשברים וקרם עליהם עור ובשר. מ"מ אסור. דשמע יצא לחוץ. דבכה"ג לא שייך למימר איתא דיצא לחוץ וכו'. דאדרבה סברא להיפך לומר שיצא לחוץ. וכן משמע לישנא דקאמרי הפוס' וחזר ונקשר וכו' משמע שחזר למקומו הראשון וכן משמע מלשון הסמ"ק דקאמר ונתרפא וכו' עכ"ל מוהריק"ו ז"ל ועיי"ש:

והנה הב"ח ז"ל בתשובה סי' קל"ט כתב דכל דלא ידעינן שיצא לחוץ אין לאסור כלל אפי' השברים מונחים זעג"ז ומ"ש מוהריק"ו ראיה מדנקטו הפוסקים וחזר ונקשר. דמשמע שחזר השבר למקומו הראשון. איכא למימר דלא נקיט לישנא דחזר. אלא לומר שנקשר יפה בטוב, דכאשר היה חזק בראשונה כך חזר ונקשר בחוזק אבל לעולם אף במונחים זעג"ז. נופל עליו לשון חזר ונקשר. כיון שנקשר יפה עיי"ש. אך מ"מ אין לנו עסק בזה. מאחר שפסק מרן הש"ע ז"ל כדעת מהרי"ק ז"ל דלא מהני במונחים השברים זע"ז אלא בעינן שיתחברו שבר אל שבר יחדיו ידובקי במקומם הראשון הכי נקטינן ברם אנהרינהו לעיינין במ"ש במסקנתיה וז"ל ועוד נראה דכל משא ומתן בזה. אינו אלא היכא דאיכא נקב בבשר אבל היכא דליכא שום ריעותא בבשר. אף מהרי"ק מודה שמותר. ואעפ"י שאין השברים מדובקים יחדיו כבראשונה ושרי ע"כ:

וכ"כ הרדב"ז בחדשות סי' שצ"ג וז"ל ולענין מ"ש מהרי"ק ז"ל שאם לא חזר השבר למקומו ממש שהיא טריפה. מסתברא לי שאין הדברים אמורים אלא בזמן שהבשר משונה קצת מבחוץ או מבפנים. דרגלים לדבר שלא נתרפא יפה יפה. אבל אם הבשר לא נשתנה ממראיתו כלל. לא מבחוץ ולא מבפנים. אעפ"י שהעצם מורכב קצתו על קצתו כשרה. דודאי נתרפא יפה. דאי לא תימא הכי. הני הוא מכחיש את המוחש. שהרי אנו רואין דבר זה לעין. כמה בהמות ועופות ובני אדם יארע להם כזה ויחיו שנים ארוכים. ואנן קיי"ל דטריפה אינה חיה י"ב חדש אלא ודאי לא אמרה הרב אלא היכא שעדיין יש שינוי מראית הבשר. ואם תאמר לגמרי אמרה לא צייתינן ליה לאבד ממונם של ישראל בכדי ע"כ. וכ"כ מהריק"ש ז"ל בתשובות אהלי יעקב סי' ס"ו בדעת מהרי"ק עיי"ש:

וכ"כ הש"ך בס"ק יד' דגם מוהריק"ו גופיה דאסר עד שיתקשר שבר אל שבר יחדו ידובקו. היינו דוקא כשיש ריעותא בבשר. כדמשמע מלשונו שכתב וקרם עליו בשר וכו' כמ"ש בב"י וכו' אבל לא כשהבשר והעור יפה ואין ניכר ריעותא בבשר. ודלא כמשאת בנימין דמחמיר לעצמו ולא לאחרים ע"כ:

וכ"כ הפר"ח ס"ק לב' שהרבה להשיב על טבחי מתא שמשתבשים להטריף בנשבר עצם הקולית ונקשר ולא חזר השבר למקומו הר"א. אף כשהעור והבשר שלם ויפה. לפי שיש הוכחה שיצא לחוץ. וזה יצא להם מתשובת מהרי"ק כנ"ל. וכתב שאם באנו לחוש כשלא נקשר יפה דילמא עלה קרום ובשר מבחוץ ע"כ באבר הנשבר לא היה לנו להתיר כשעו"ב חופין את רובו. זולת כשנשבר קמן. הלא"ה היה לנו לחוש דילמא זה ימים שנשבר והעלה קרום מבחוץ. והרי ריעותא לפנינו שהיא שבורה. ופשיטא שהי"ל להטריף מספק. ובש"ס לא קאמר אלא שכל שעו"ב חוא"ר כשרה ולא קמפליג בהכי. ואף לרשי' ז"ל שמחמיר טפי ומטריף ביוצא דרך נקב אינו אלא כשידוע שיצא. אבל מספיקא אחזוקי ריעותא לא מחזיקינן. אף שהדבר קרוב שיצא. והיינו טעמא דמכשר לדידיה כשעו"ב חוא"ר. וא"כ כ"ש לדידן דאית לן להכשיר אם העור שלם ויפה מבחוץ כשאר העורות. אף כשהעצם שבור מבפנים ועדיין לא נקשר וכ"ש כשחזר ונקשר אעפ"י שלא נקשר יפה. ומהרי"ק מיירי בתרנגולת דהוה מספקא לן בה. אם יצא העצם לחוץ או לא דבההיא חידש ר"ת שאם נקשר הויא הוכחה שלא יצא לחוץ. ובהא כתב מוהריק"ו דכל שלא נקשר יפה אכתי הספק במקומו עומד. ואעפ"י שאח"כ עלה קרום ובשר אין דבר זה מוציאנו מידי ספק אבל כשבא לפנינו בעור שלם מבחוץ. בכל גוונא יש להכשיר. ופשוט הדבר כך הלכה מכאן ולהבא. וכך אני מורה ובא בפשיטות. בין בעצם שנחרף בשבירה בין באיסור אבר המדולדל. כיון שהעור שלם מבחוץ יפה. לא שאני לן בין אם חזר ונקשר. אעפ"י שלא נקשר יפה בכל גוונא אני מכשיר. ודברים ברורים הם עכ"ל:

גם בשו"ת הרב חכם צבי ז"ל סי' נ"ח נשאל ע"ע זה והשיב דאף דפשטיות דברי מהריק"ו נראין אף באין ריעותא בבשר ובעור וכו' מ"מ יש להעמיס בדבריו. דבאיכא ריעותא הוא. מדכתב וקרם עליהם עו"ב וכ"ו כדכתב הש"ך. ובודאי גם מהריק"א מתיר בזה בפה מלא בספרו הארוך והקצר בעור ובשר שלם ואין בהם ריעותא, שהרי הוא מתיר בפירוש בס' ה' אפי' בודאי יצא לחוץ אם עו"ב חוא"ר. וכדברי התו"ס והרא"ש שפסק כמותם בב"י והא דמייתי ההיא מדברי מהרי"ק דבעינן שאשי"י. היינו היכא דאין עו"ב חוא"ר. דהתם נמי כשר א"ל יצא לחוץ וזה ברור גם מורמ"א דעתו כן כמ"ש הש"ך. וסיים דרך כלל נלע"ד דיש מקום טוב ושיטה מרווחת להקל במקום שאין ריעותא בעו"ב כלל והם שלימים ובריאים מכל צד. וכדברי האחרונים ז"ל המקילים עכ"ל. והמחב"ר ז"ל אות כ"ה כתב שמהר"י זיין בשו"ת מטה יוסף ח"ב יוד' סי' טו"ב השיג על הפר"ח. והרב מר חמיו שם סי' י'ח חיזק דברי הפר"ח וחזר מהר"י זיין סי' יט' והסכים להלכה וכו' עיי"ש:

הא קמן אמבוהא דספרי דסברי מרנן. דהיכא שאין ריעותא בעור ובבשר והוא שלם ויפה מבחוץ. דעת מהריק"ו ומהריק"א ז"ל להתיר בפשיטות אעפ"י שלא נתחברו השברים שבר אל שבר יחדו ידובקו:

האמנם כל זה בהני"ח אם בא העצם עודנו חי בלתי מבושל או אפילו מבושל והוא מכוסה עדיין בבשר. שאז ניכר שאין הבשר ממוסמס והוא שלם ויפה אולם אם לא בא לפני המורה. עד שנאכל כבר הבשר והנה העצם ערום מבלי לבוש עור ובשר בזה צריך עיון מי אמרינן אם איתא דהוי ביה ריעותא בעו"ב. היה ניכר לעין כל בשעת מריטת נוצה והדחה ומליחה. ומדלא ניכר אחזוקי ריעותא לא מחזקינן. או דילמא הו"ל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש ולאו אדעתיה. והנה המחב"ר ז"ל שם אות כ"ו כתב דהרב מהר"י הלוי בשו"ת מטה יוסף שם דיש להכשיר דלא מחזקינן ריעותא והרב מהר"י זיין שם אסר. והרב מהר"י מולכו ז"ל בס' אהל יוסף סי' כ"ח כתב דלא שבקינן פשיטותיה דהרב מט"י משום אפשר דחתנו מהרי"ז. הילכך לענין מעשה כך נראה להתיר ע"כ הביא דבריהם הר' ויאמר יצחק י"ד סי' ע"ט עיי"ש. אלא שכתב דהמשד"ר ח"א י"ד סי' נ"ה כתב דאין לסמוך על הנשים הרוחצות דמילתא דלא רמיא עליה דאיניש וכו' עיי"ש. אך מ"מ במנהגי "אוראן ותלמסאן" כת"י פסק בסי' תקנ"א וז"ל בא לפנינו עצם שבור במקום המטריף ונקשר והיה ערום מן הבשר או אחר אכילתו. כשרה. אפילו לא נתחבר שבר אל שבר. (מחב"ר משם מט"י) ע"כ, דנמצא לפי המנהג פשוט הוא להתיר בנדון הבא לפנינו אפילו בחצי העוף הנשאר עודנו חי לאכלו לכתחלה:

אכן לפי דעת הכנה"ג ז"ל יש להחמיר. שכתב על דברי הרדב"ז הנז' שאין אנו נוהגין כן אלא כל שלא חזר ונקשר יפה. דהיינו שאינו עובר המחט. אף עפ"י שאין שום שינוי בבשר טריפה. כן כתבו אחרוני אחרונים ז"ל משמו עיין תורת זבח אות ע' סעיף ל' והרב ויאמר יצחק יו"ד סי' ע"ט והזב"ת שם. גם המחב"ר ז"ל שם אות כ"ד הזכיר בדיקה זו וז"ל מנהג קדמונים בארץ הצב"י. לחתוך ראשי עצם הקולית, ומכניס קיסם דרך מוח העצם. אם עובר מעבר אל עבר. אז הוא שבר אל שבר יחדיו ידובקו. אבל אם יוצא הקיסם לצד שבר העצם. לא קרינן ביה שאשי"י. ומורה שיצא לחוץ ויש להטריף עכ"ל:

ועיין במנהגי המערב כת"י משם ה' מבי"ן ז"ל שהזכיר מנהג בדיקה זו. ושכן מ"כ בשם הרש"ץ ז"ל ותמה הרבה על מנהג זה. והעלה דנ"ל שהעיקר יש לנהוג כדברי האחרונים ז"ל שאם אין ריעותא בבשר יש להתיר בכל ענין, ואם יש ריעותא בבשר או שנאכל. אז יש לראות אם נקשר העצם קשירה מעליא, אעפ"י שלא נתכוונו השברים ממש יש להתיר כמ"ש מהר"ם סירירו ואפי' לא עבר המוח יש להתיר בשעה"ד. אבל בלא דחק יש לבדוק במוח ע"כ. אשר עין בעין נראה דאף להנוהגים לבדוק בקיסם וכו' אין להחמיר במקום הפמ"ר ושעה"ד. שהרי כל החשש בזה משום שמא יצא לחוץ. וכמ"ש מור"ם ז"ל שם ס"ה שהמנהג להטריף כל שבירה בעצם וכו' ועכ"ז כתב שבמקום הפמ"ר יש להקל להורות כהלכה. ואף למי שלבו נוקפו שלא להקל בכל ענין אם לא עבר המחט וכו' מ"מ אין לאסור רק דוקא באותו עוף עצמו. אבל מה שנמלח או נתבשל עמו אף דליכא ס' מותר. וכ"כ הש"ך ס"ק י"ג דהיכא דאיכא ספיקא אם יצא לחוץ. אפי"ה אם נמלח או נתבשל עם אותו אבר אין לאסור אף בדליכא ספיקא. וכ"ש היכא דאין ריעותא בעו"ב וכו' עיי"ש וה"ה לנשבר במקום שמטריף נמי דחד טעמא לכולהו, וכ"כ הרב שמש צדקה יו"ד סי' נ' וכ"כ הרב ויאמי"ץ סי' ע"ט עיי"ש. וה' ינחני בדרך אמת לאמיתה ש"ת הצב"י מסעוד הכהן ס"ט:

תוכן העניינים

שות פרחי כהונה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה