שות פרחי כהונה· הרב מסעוד הכהן
אורח חיים · סימן כו
למעלת כבוד רב חביבא. מה יופיו מה טובו כמה מעלה טוב"ה. כש"ת רבי יעקב שרביט נר"ו בעי"ת תלמסאן יע"א שאול שאל מעכ"ת פנים בפנים לחוות דעתי בענין איסור השמעת קול בתפלת י"ח:
ולהשיב מפני הכבוד. הנה רבינו הטור סי' ק"א הביא ש"ס דברכות דף ל"א ודף כ"ו וז"ל אמ"ר המנונא כמה הלכתא גברוואתא איכא למשמע מהנך קראי דחנה וחנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות. מכאן למתפלל שצריך שיחתך בשפתיו. וקולה לא ישמע. מכאן שלא ישמיע קולו בתפלתו ותניא המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה. שמראה כאלו הק"בה אינו שומע תפלה בלחש. המגביה קולו בתפלתו ה"ז מנביאי השקר דכתיב בהו קראו בקול גדול ע"כ. הרי לפניך גמרא ערוכה אליבא דהלכתא דאסור להשמיע קולו בתפלתו ומה יש עלי עוד להאריך בזה:
אך בזאת יאות לי לברר עסקי בס"ד. אם הוא מה שאסור להשמיע קולו בתפלתו. היינו שלא להשמיע קולו לאחרים. אבל לאזניו מיהת יכול להשמיע או דילמא שאפילו לאזניו אסור. והנה רבינו הטור שם הביא מחלוקת התוספתא עם גמרא דידן והירוש' דלדברי התוספתא בפ"ג דברכות פסקא ט'. צריכה שתהיה התפלה בלחש עד שלא תשמע אפילו לאזניו מדכתב בחנה וקולה לא ישמע. משמע שלא היתה משמעת כלל אפילו לאזנה מיהו לדברי גמרא דידן דקאמר שלא ישמיע קולו וכ"ו משמע דוקא לאחרים לא ישמיע אבל לאזניו יכול להשמיע וכן הוא בהדייא בירוש' וכמבואר עוד בירוש' שהביא מרן בב"י משם הרשב"א ז"ל. והכריע הטור כגמרא דידן והירוש' ודחה דברי התוספתא שכתב וז"ל והדעת נותנת שיותר טוב להשמיע לאזניו. כי אז יוכל לכוין יותר וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה"ת וז"ל לא יתפלל בלבו אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש. וכ"פ מרן בש"ע כלשון הרמב"ם:
האמנם ראיתי אחרי רואי מ"ש מרן ז"ל בבד"ה וז"ל ומ"מ מזוהר שכתבתי סי' קמ"א מסכים לדברי התוספתא וראוי לחוש לו ע"כ. ובסי' קמ"א בב"י העתיק לשון הזו' פ' ויקהל דף ר"ב וז"ל ואי ההיא צלותא אשתמע לאודניה דבר נש לית מאן דציית לה לעילא וכ"ו עיי"ש דנראה מזה דדעת מרן ז"ל נוטה לפסוק כדברי הזוהר והתוספתא. דהשתא יקשה עלינו דלמה פסק בש"ע שישמיע לאזניו היפך דברי הזוהר. והרי כתב הכנה"ג בכללי הפוס' סי' נ"א דמרן ז"ל חיבר ספר ש"ע אחר בדק הבית. והו"ל למרן ז"ל לפסוק בש"ע כדברי הזוהר כדעתו בבד"ה. והברכ"י ז"ל כתב על יישוב קושייא זו דבספרו שם הגדולים פקפק על כלל זה דהכנה"ג דפעמים ימצא הש"ע מוקדם לבד"ה ופעמים להיפך והשתא הכא אפשר דקדם הש"ע לבד"ה. ואז חזר בו וכתב בבד"ה דראוי לחוש לדברי הזוהר אך לא נחה דעתי בזה שהרי יש לפנינו דרך מרווח ומה לנו להכנס בתי' דחוק כזה. שהרי הוא עצמו ז"ל כתב לתרץ מאי דקשה מהכא בסי' ק"א דפסק הש"ע כגמ' דידן דמותר להשמיע לאזניו. ולקמן בסי' קמ"א פסק כהזוהר דלא ישמיע לאזניו. ומהזוהר משמע דמשוה תפלה לקריאת ס"ת. עי"ש בב"י. ותי' הברכ"י דהתם דלא מוכח מש"ס היפך הזוהר פסק כהזוהר. אבל הכא דמש"ס מוכח דישמיע לאזניו היפך הזוהר פסק כהש"ס. ומעתה הו"ל להברכ"י ז"ל לעמוד בשלו גם בזה ולומר דמה שפסק הש"ע שישמיע לאזניו א"ש כגמרא דידן. ואף אמנם דאיתיה לכלל הכנה"ג דבד"ה מוקדם לש"ע מ"מ לא מצי הש"ע ז"ל לפסוק כהזוהר כיון שהוא היפך הזוהר ומ"ש בבד"ה דראוי לחוש לדברי הזוהר לאו דנטתה דעתו לפסוק כן היפך הש"ס. אלא דר"ל למי שאפשר לו לכוין אף שלא ישמיע לאזניו. ראוי לחוש לדברי הזוהר. דהכי משמעות לשון ראוי לחוש שהוא לכתחלה ולחומרא אבל לשאר המון עם ישראל שאי אפשר להם לכוין אם לא שישמיעו לאזנם פסק בש"ע שישמיע לאזניו כדינא דגמרא אליבא דהילכתא. דפסקינן כש"ס נגד הזוהר וההכרח דוחק לומר כן שהרי מפורש בהדייא בב"י סי' קמ"א דדבר הנזכר בהדייא בש"ס אין לדחותו מפני הזוהר שכתב שם וז"ל מאחר שלא נזכר זה בתלמוד בהדייא לא שבקינן דברי הזוהר מפני דברי הפוסקים ע"כ דנראה פשוט משמעות דב"ק דהיכא דנזכר בתלמוד בהדייא שבקינן דברי הזוהר מפני התלמוד וכן הוא בכנה"ג בכללי הפוס' אות א' עיי"ש. ועיין לה' מט"י סי' קמ"א סק"ז שהקשה ג"כ דברי הש"ע מסי' ק"א לסי' קמ"א ותי' כיון דבגמ' דידן מוכח דאין איסור אלא בהגבהת קול אין לתפוס אלא שיטת הגמ' דידן. ועוד דכדי שיכוין יותר צריך להשמיע לאזניו. ולא סגי בלא"ה אם לא ישמיע לאזניו. לכך פסק מרן הש"ע ז"ל בתפלה דצריך להשמיע לאזניו דהלואי ואולי בזה יוכל האדם לכוין דעתו למה שמוצא בשפתיו ובפרט בזמנינו זה ה' יכפר ודחה דברי הפר"ח שכתב דנקטינן כדברי הזוהר וכמ"ש מרן בבד"ה. עיי"ש. ודברי קודשו מראים באצבע. למה שכתבנו דדברי הזוהר לא נאמרו לשאר ההמון שלא יוכלו לכוין אם לא ישמיעו לאזנם וגם הגאון רבינו חיד"א ז"ל נראה דעתו כן. שהרי הגם שבברכ"י פסק לענין הלכה כהפר"ח דנקטינן כדברי הזוהר. וכן במחב"ר כתב על דברי המט"י דדברי הפר"ח עיקר וכבר הופיע בבית המדרש רוח הקודש מיסודו של רבינו האר"י ז"ל שכ' דגם בתפלה צריך שלא ישמיע לאזניו ומי יבוא אחרי המלך ומ"מ סיים שם וכתב אין זה דווקא אלא למישרים אורחותם לכלכל דבריהם במשפט האורי"ם. אמנם להמון העם תיסגי שלא ישמיעו לאחר וכו' ומה גם דבברכ"י נמי דקדק לומר בלשונו הטהור למשמעות התוספתא והזוהר לכתחלה לא ישמיע לאזניו. דפשוט הוא דלא נאמרו כל השיעורין הללו אלא לכתחלה למאן דאפשר ליה לכוין היטיב:
ולכאורה נראה דקדוק אחד בנושא זה. והוא דמדברי הברכ"י ז"ל ודעמיה דקאמר מר לכתחלה לא ישמיע לאזניו כדברי הזוהר. משמע דהזוהר אזיל לחומרא ואילו להירוש' שהביא מרן ב"י בשם הרשב"א ז"ל דקאמר מצוה לכתחלה לא ישמיע לאזניו כדברי הזוהר משמע דהזוהר אזיל לחומרא. ואילו להירוש' שהביא מרן ב"י בשם הרשב"א ז"ל דקאמר מצוה לכתחלה להשמיע לאזניו. אלא דבדיעבד יצא עי"ש משמע דלחומרא אדרבה צריך להשמיע לאזניו. ונהי דפליגי לענין דינא אם ישמיע לאזניו או לא. מ"מ בהיפוך סברות עד עתא לא שמענו לומר דדברי הזוהר לחומרא. דאדרבה לשיטת הירושלמי נראה שהוא לקולא אם לא ישמיע לאזניו ונראה לומר דלגבי כוונת הלב באמת הם דברי הזוהר לחומרא. דאילו לדברי הירוש' דקאמר מצוה לכתחלה להשמיע לאזניו. הוי קולא. שהרי נקל לו לכוין יותר כי על ידי הקול מעורר הכוונה כנזכר מזה בכמה מקומות. וכדמשמע קצת מעובדא דרבי יונה שהביא הטור משם הירוש' דכד הוה מצלי בבי כנישתא. הוה מצלי בלחישא. וכד הוה מצלי בביתיה הוה מצלי בקלא וכ"ו שפירש מרן בב"י שלכך הגביה קולו כדי לעורר הכוונה עיי"ש ובפריש"ה. משא"כ להזוהר דקאמר שלא ישמיע לאזניו. קשה עליו לכוין היטיב. ולהכי כתב הברכ"י לכתחלה לא ישמיע לאזניו. אף שחובתו הוא ויעשנה לכוין בתפלתו. והוא דקדוק נכון:
ברם חזה הוית לה' בית עובד בדינים השייכים לתפלת י"ח אות ע"ח שכתב משם מהר"י סרוק ז"ל בסדורו שכתב דצריך שישמיע לאזניו ומפני זה כתב שאין לסמוך על שמועתו של הברכ"י ששמע בשם גור"י האר"י ז"ל דאפילו לאזניו אסור להשמיע וכ"ו. דכיון דמהר"י סרוק ז"ל תלמיד מובהק להאר"י ז"ל כתב כן. זו היא הכרעה גדולה לכתחלה שישמיע תפלתו לאזניו ע"כ. ולפי"ז נראה דמהר"י סרוק מפרש הזוהר דקאמר דלא אישתמע לאודנין וכו' כמש' הרמג"א בסי' ק"א סק"ג דכוונת הזוהר שאיש אחר לא ישמע קולו. וכמ"ש רמא' בדמ' סי' קמ"א. ע"כ. אך אפשר לומר כן שהרי יגיד עליו ריעו מאי דאיתא עוד בפ' ויגש דף ר"י וז"ל ובג"כ לא אצטריך ליה לב"נ למשמע קליה בצלותיה אלא לצלאה בלחש בההוא קלא דלא אשתמע. ודא היא צלותא דאתקבלת תדיר וסימניך והקל נשמע קל בלא ואו' נשמע, דא הוא צלותא דהיא בחשאי דכתיב בחנה וקולה לא ישמע וכו' עי"ש דמדקאמר למשמע קליה בצלותיה. משמע אפילו הוא עצמו לא אצטריך למשמע. דאם כוונתו שלא ישמיע קולו לאחרים הול"ל דלא אצטריך וכו' לאשתמעא קליה דמשמע פועל יוצא, ולא לשון למשמע וכו' שהיא פועל עומד. וכן נמי דייק השל"ה דף רן' דקלא לא נאמר אלא קליה שלא ישמיע אפילו לאזניו כ"כ משמו בניצוצי אורות על הזוהר עי"ש. ונראה עוד לדקדק בלשונו דנקט לא אצטריך וכו' לאפוקי קש' דצריך להשמיע לאזניו. והכא בתפלה לא אצטריך להשמיע לאזניו. ומדין ק"ש אתה למד לענין תפלה דבק"ש דצריך להשמיע אינו אלא לאזניו ובתפלה דאין צריך להשמיע היינו אפילו לאזניו. ומעתה על כרחין צ"ל דמאי דקאמר בפ' ויקהל דלא אשתמע לאודנין וכו' היינו אפילו אזניו של המתפלל. וכ"כ מוהרח"ו ז"ל בס' עולת תמיד שסידר מהרי' צמח ז"ל וז"ל התפלה אינה נכנסת בשום רקיע כ"א אותה תפלה דלא אשתמעת לאודנין, ולכן בק"ש תקנו להשמיע לאזניו אבל הכא אם התפלה נשמעת לאזניו' לא סלקא כי אז החיצונים שומעין לה והם מתערבין בהדה וכו' עי"ש והוב"ד בס' כף החיים החדש שם וסיים ומי לנו גדול ממהרח"ו ז"ל אשר סמך הארי ז"ל את ידיו עליו יותר מכל החבירים כמ"ש בסוף שער הגלגולים דף ע"א. ועיין שם הגדולים מש' עליו רבינו חיד"א ז"ל ובודאי עליו יש לסומך שהוא מפרש דברי הזוהר הנז' שלא להשמיע לא לאזניו ולא לאחרים:
ומעתה זכינו בדין זה לפי מה שבררנו בדעת הפו"ס ז"ל דלשיטת גמ' דידן והירוש' רשאי כל אדם להשמיע קולו בתפלתו לאזניו דוקא. ולא לאחרים והוא דבר השוה לכל אדם שאז יוכל לכוין יותר בתפלתו כמ"ש רבינו הטור וכמו שפסק מרן הש"ע ז"ל זולת למישרים ארחותם שלבם נכון עמם. ראוי להם לחוש לדברי הזוהר שלא ישמיעו אפילו לאזניהם ויכונו מחשבותם. וכל זה אם יוכל לכוין בלחש למר כדא"ל ולמר כדא"ל. אך אם אין דעתו צלולה מותר להגביה קצת קולו אם הוא בינו לבין עצמו אבל בצבור לא ישמעו אחרים את קולו דאתי למיטרך צבורא. כמ"ש הש"ע שם ואף אם יהיו בידם סידורים מ"מ שייך עירבוב הדעת. ולא דמי לרה' ויוה"כ שכ' הש"ע שם בשם י"א שמותר להשמיע וכו' דהתם שאני מכמה טעמים שכ' מרן בב"י שם עיין עליו. ואני תפלה אל ה' יאיר עינינו בתורתו הקדושה אמן הצעיר ע"ה מסעוד הכהן ס"ט:
שוב אח"ז הוברר לי עסק השאלה הנ"ז דלהכי איתשיל להיות שאחד המיוחד בעם יחש"ל. חידש בטובו מילתא דתמיהא בעיני אינשי. להשמיע קולו בתפלתו בברכות האמצעיות. עם שלא היה הוא בכבודו שליח צבור וטעמו ונימוקו עמו לזכות את הרבים בקי ושאינו בקי כאשר יהיו נמשכים אחריו בתפלתו. תהיה תפלת העלג כבד פה וכבד לשון. תהיה מורגלת בפיו כלשון הצחה. ועל דא נזקק ידיד השואל לשאול. אך באמת אחר המחי"ר מכת"ר שלפענ"ד לאו מילתא היא. ושרי ליה מאריה דעביר דלא כמר. דלפי תקנת הרמב"ם ז"ל שתיקן לומר התפלה כולה בקו"ר מראש ועד סוף כולם כאחד הקהל עם הש"צ פעם אחת בלא חזרה. כמו שהעתיקה הרדב"ז ז"ל בישנות ח"א סי' צד עי"ש. לא נאמרה תקנה זו אלא בש"צ לא באדם יחיד עיין בלשון התקנה הנז' דנקט דוקא הש"צ. וכמ"ש נמי מרן ב"י סי' קכ"ד משם רב שרירא גאון ז"ל שאין רשות למתפלל להשמיע קולו ולהוציא את שאינו בקי. עד שירד לפני התיבה עכ"ל. ואף גם זאת שכוונתו שימשכו העלגים אחרי דבריו. אין נכון לעשות כן בצבור וכמ"ש רבינו הטור סי' ק"א וז"ל ואם משמיע קולו כשמתפלל בביתו כדי שילמדו ממנו בני ביתו מותר כדאיתא בירושלמי וכו'. וכן פסק מור"ם ז"ל בהגה וכו' דמשמע דוקא בביתו יכול לעשות כן. אבל לא בצבור דאתו למיטרד. וצור ישראל ינחנו בדרך אמת לאמיתה של תורה אכי"ר הצעיר מסעוד הכהן ס"ט: