שות פרחי כהונה· הרב מסעוד הכהן
אורח חיים · סימן טז
שאלה. יצאתי לישע האור כי טוב אור "אלק'טריק" בשתים ועלתה לו. אם לענין שאין בהדלקתו ביו"ט חשש נולד כי הא דתנן במסכת ביצה ד' אין מוציאין את האש ביו"ט לא מן האבנים וכו' וקמפרש בגמ' דאסור משום נולד וזאת שנית. לענין גרם כבוי ע"י "ריווחי" אם נוכל להכין אותה ביום טוב אף אחר הדלקתו:
תשובה. בס"ד על ראשון ראשון. אחר החקירה שחקרנו בעסק אלקטרי"ק. מצאנו ראינו לא דמי למאי דתנן אין מוציאין את האש וכו' דהתם אין האש מצויה באבנים וכו' לא בכח ולא בפועל רק עתה ע"י המצאה שמחככים באבנים וכיוצא מולידים כידודי אש יתמלטו. ומקבלים אותם הניצוצות בנעורת של פשתן דקה, וע"י כן מבערין האש. והוי ממש נולד גמור אשר לא היה מאז מצוי לא הוא ולא מקצתו משא"כ האלקטרי"ק אשר האש מצויה בו תמיד ממכונתו ונמשכת אחר החוטים של ברזל הנמשכים ממנה. אל מקום אשר יפנה החוט אחריו ילך האש. ורק על ידי המפתח הפותח והסוגר אשר קבוע בחוטים בכל הבתים או עם "הקונטור" הוא המונע האור מלהבעיר "לאמפול" המאיר לארץ ולדרים שפעולת המפתח הוא להיות מפריד בין שני החוטים הקבועים בו. אשר יתלכדו ומהם תצא אורה אל האמפו"ל. כי כאשר יפתח יתחברו שני החוטים וידליק לאמפו"ל. וכאשר יסגר יתפרדו ויכבה האור. אבל לעולם האש היא מצויה בחוטים אף אם יהיו נפרדים. א"כ נמצא מה שפותח המפתח ביו"ט ונדלק האמפו"ל ע"י שמתחברים החוטים. אינו אלא כמדליק פתילה מגחלת שמצוי בה האש והאור נתלה בה. ואין כאן חשש נולד. ונוכל להבין ענין זה מדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות יו"ט פ"ד ה"א וז"ל שלא הותר ביו"ט אלא להבעיר מאש מצויה אבל להמציא אש אסור וכו' ע"כ. שכוון במ"ש באש מצויה. דר"ל דלא בעינן עד שתהא האש מעלה שלהבת ואז מותר להבעיר ממנה, אלא אפילו אינה רק גחלת עוממת ובהתחבר אליה דבר שהאש שולטת בו מתבער ממנה קרינן ביה שפיר אש מצויה. ומותר להבעיר ממנה ביו"ט. והכא נמי בהאלקטרי"ק שהאש מצויה בגוף החוטים ובהתחברותם האור יוצא להאמפו"ל הוי ממש כמדליק מאש מצויה. ואין מקום להאריך בזה. כי פשוט הוא אחו"ר חזה הוית להרה"ג כמוהר"א בן שמעון ז"ל שכן כתב בשו"ת מצור דבש ה' יו"ט סי' יו"ד:
ולענין גרם כיבויו ביו"ט. הנה כתב מרן הש"ע בסי' תקי"ד ס"ג וז"ל נר של שעוה שרוצה להדליקו ביו"ט וחס עליו שלא ישרף כולו. יכול ליתן סביבו קודם שידליקנו דבר המונע מלישרף בענין שיכבה כשיגיע שם עכ"ל. נראה מזה דגם ביו"ט עצמו יכול להכין גרם כיבוי ביו"ט. אלא עפ"י שני תנאים הללו. אחד שהדבר הגורם כיבוי יתן דוקא סביבו ולא בגוף הנר הדולק. תנאי השני שאפילו סביבו לא יתן אלא קודם שידליקנו ולא אחר הדלקה, ומעתה חל עלינו חובת ביאו"ר לענין אלקטרי"ק אם גם הוא חל עליו חובת התנאים הללו:
ולבוא עד תכונת פסק הש"ע המקור אשר ממנו שאב דין זה והוא דכתבו התוס' ביו"ט דף כ"ב בההיא דהמסתפק מהשמן שבנר חייב משום מכבה. אינו ר"ל מפני שממהר כיבויו. דלא הוי אלא גרם כיבוי ושרי ביו"ט. ובשבת אינו חייב, אלא היינו טעמא הואיל דבאותה שעה שהוא מסתפק ממנה. מכהה אורה. דלא יכיל לאנהורי כולי האי כי איכא שמן בנר. ולכך נראה ככבוי. ומכאן יש להתיר קנדיל"א של שעוה גדולה לחתוך למטה ממנה. כיון שבשעה שחותך אותה אינו מכחיש אורה כלל. אעפ"י שהוא גורם לגרום כיבויה שרי ע"כ. והרא"ש הקשה על דין הקנדיל"א מההיא דשפופרת עפ"י הנר דאסור בשבת דף כ"ט דילמא אתי לאיסתפוקי מניה. והיינו על כרחיך מפני שממהר כיבויו. שאינו מכחיש מאור הנר כלל. שהרי הנר לעולם מלא שמן המטפטף מן השפופרת ומכח קושיא זו כתב הילכך נראה טעמא דמסתפק מן הנר משום שממהר כיבויו. ואף רבנן דרבי יוסי מודו בהאי גרם כיבוי דחייב. דע"כ לא פליגי התם אלא משום שאינו נוגע בדבר הדולק. אלא עושה דבר חוצה הגורם את הכיבוי כשמגיע שם הדליקה. אבל הכא השמן והפתילה שתיהן גורמין את הדליקה. והממעט מאחד מהן ממהר את הכיבוי וחייב עד כאן:
דנראה מדברי הרא"ש ז"ל. דג' חילוקים יש כאן בגרם כיבוי. ב' לאיסור ואחת להיתר. א' לאיסור גם לדעת התוס' כההיא דמסתפק מן השמן שבנר הדולק שמכהה אורו והוי ככיבוי בידים ב' לאיסור לדעת הרא"ש דוקא. אם חותך מן הנר של שעוה לקצרו או עושה מעשה בגוף השמן והפתילה למעטו. אעפ"י שאינו מכהה אורו. רק שממהר כיבויו. לדעת הרא"ש אסור ולדעת התוס' מותר. והג' להיתר אליבא דכו"ע אם אינו נוגע בדבר הדולק אלא עושה דבר חוצה לו הגורם את כיבויו. ועל פי חלוקה שנית זאת דקדק רבינו ב"י מדברי הרא"ש לבאר דברי רביהט"ו. שכתב בסי' תקי"ד וז"ל דנראה מדבריו דקנדיל"א של שעוה בעודו דולק אסור לחותכו לשנים אף באור. דכיון שעושה מעשה בשעוה ובפתילה חשוב מכבה ואסור. וכך הם דברי רבינו שלא מצא תיקון לנר של שעוה אלא לתת סביביו דבר המונע מלשרוף קודם שידליקינה. כמו שנראה מדקאמר נר של שעוה שרצה להדליקו ביו"ט משמע דכשרוצה להדליקו ועדיין לא הדליקו מיירי. אבל אם היתה דלוקה כבר. אינו יכול לעשות שום תיקון. וכן משמע מדברי הרא"ש שכתבתי עכ"ל. הא קמן דמה שמדקדק ב"י שאין תיקון לנר של שעוה לתת סביבו דבר המונע מלשרוף. דוקא קודם שידליקינו אבל אם היתה דלוקה אינו יכול לעשות שום תיקון. מיירי בגרם כיבוי שעושה מעשה בגוף הנר. ועפ"י הנחה זו פסק הדין בש"ע והניח התנאים הנז'. שיהיה הגרם כיבוי סביבו. ויתן אותו קודם שידליקינו. אבל אם הוא כפי חלוקה שלישית שהגרם כיבוי אינו עושה מעשה בגוף הנר. אלא חוצה לו מותר ליתן אותו אף אחר שידליקינו:
אלא דצריך עיון דהשתא דאמרת דהש"ע מיירי בעושה מעשה בגוף הנר. אמאי נקט לשון זה לתת סביבו דמשמע דלא מיירי בגופו וי"ל כמ"ש הרב משבצות זהב שם וז"ל אזכיר כאן מה שיש עושין "בוואק"ש שטא"ק" כורכין אותו בכלי מתכות. ויש בכלי כעין מספרים חותכין בשעוה ומונע לשרוף יותר. עכ"פ לעשות זה קודם הדלקה. דלאחר הדלקה. להמחב"ר והוא דעת הרא"ש יש לאסור זה ע"כ. דלפי"ז א"ש דנקט סביבו דבאמת הוא סביבו אבל הוא חותך בגוף הנר. איברא דעין רואה להמפרשים ז"ל שלא דרכו בדרך זו בדעת הש"ע. מהא שתמה הרב"ח על מה שדקדק הרב"י מדברי הטור. וכתב דא"כ מאי אירייא שיכול ליתן סביבו דבר המונע מלשרוף. אפילו לחתוך ממנו באור יכול כיון שלא הודלקה עדיין או דליתן סביבו דבר המונע מותר אפילו כבר הודלקה כיון שאינו עושה מעשה בגוף הקנדיל"א. ומ"ש שרוצה להדליק לאו דוקא קאמר. דאפילו הוא דולק שרי מאחר דגרם כיבוי הוא זה שעושה דבר חוצה לו. אלא דאורחא דמילתא הוא ליתן סביבו קודם שידליקינו ע"כ דנראה דהרב"ח הבין בדעת הב"י דאף בגרם כיבוי שעושה דבר חוצה לו. צריך ליתן דוקא קודם שידליקנו. וכן משמע במ"א סק"ז, וכן דקדק המשבצות זהב שם וז"ל מדקדוק אדונינו מרן המשבי"ר ז"ל בב"י נראה כי להרא"ש מיפשט פשיטא ליה. דלחתוך באור משעוה שהודלק אסור משפופרת. הא ליתן עליו דבר המונע חוצה לו. ספק הוא. ומטור משמע ליה דאסור גם זה. ומשו"ה חזר וכתב הב"י וכ"נ מהרא"ש שאף זה אסור כשהודלק ע"כ. דנראה מדעת קדושים הללו שדעת מרן הב"י שאף שאינו עושה מעשה בגוף הנר לגרום לו כיבוי. אלא חוצה לו. עם כל זה אין יכול לעשות אחר שהודלק:
ולפי האמור יקשה ממאי שפסק בסי' של"ד סכ"ד בטלית שאחז בה האור שהכריע כסברא שנית שיכול ליתן עליה משקין שתכבה האש כשיגיע לשם. והרי הטלית כבר אחז בה האור. ועכ"ז מתיר לעשות בה גרם כיבוי. והרב משב"ז תירץ בזה. דמ"ש הרא"ש חוצה לו מותר היינו בטלית שאחז בה האור. אעג"ב שתעבור ותגיע האש לכל הטלית. מ"ד לא הוקצה להדליק רק נפל עליו אש באונס. ולכן מותר גרם כיבוי כזה. משא"כ השעוה והפתילה שניהם הוכנו להדלקה כל שממעט מאחד מהם אחר שהודלק. גרם כיבוי כזה אסור ע"כ. ולכאורה דברי קודשו ולא כמאן דלכל הדעות בין להתוס' בין לדעת הרא"ש והטור. לאו מדין הכנה קמיירי בגרם כיבוי. ואפשר דרצה לומר דבטלית כיון דלא הוקצה להדלקה. אף שנותן דבר הגורם כיבוי על קצתו. לא הוי כעושה מעשה בגוף דבר הדולק. ורואין אנו אותו מקום שעדיין לא הגיעו האור כאלו אינו מגוף דבר הדולק. ושפיר קרינן ביה חוצה לו משא"כ בנר שהוקצה להדלקה. אף שנותן הגרם כיבוי חוץ למקום הדולק. ה"מ רואין אותו כאלו הוא דלוק כבר. ובזה יתורץ קושית הרמג"א סק"ז שהקשה על הב"י מ"ש מטלית וכו' ופי' המחה"ש כוונתו דהא בטלית ג"כ עושה מעשה בגוף דבר הדלוק ע"כ. ולפי מה שכתבנו בדעת המשב"ז א"ש ודו"ק:
וממוצא דבר אנו למידין דדעת מרן הב"י דמ"ש הרא"ש חוצה לו מותר. היא סובלת שני פירושים פירוש האחד. שעושה דבר הגורם כיבוי חוץ להנר כגון שנותן על הנר סכין או שתוחבה בחול וכיוצא. אעפ"י שאינו עושה מעשה בגוף הנר. מ"מ כיון שנוגע בנר לא שרי בכה"ג רק קודם שידליקנה. וכ"כ הרב משב"ז שם שסיים שהרוצה להחמיר לכתחלה כפי הבנת הב"י בטור וכפשט משמעות המחבר כל שהודלק אף לשום על השעוה דבר המונע אסור. ואף לתחוב בחול. וכ"ש "בצוונגי"ל". או במספרים לחתוך בקצת שעוה אסור לפי"ז עכ"ל. והפי' השני במלת חוצה. שעושה דבר הגורם כיבוי חוץ להנר הדולק ואינו נוגע בו כלל כהאי גוונא שרי אף לאחר שהודלק אף לדעת הב"י. וכההיא שכתב בסי' של"ד סעיף כ"ב עושים מחיצה בכל הכלים ואפילו כלי חרס חדשים מלאים מים שודאי יתבקעו כשיגיע והם הדליקה דגרם כיבוי שרי עכ"ל. וכמו שכתב הרב בגדי ישע סי' תקי"ד דטעם דשרו רבנן בזה משום שאינו נוגע בדבר הדולק אלא עושה לחיץ בפני הדליקה ע"כ. ומה שהתירו בטלית ליתן משקין על קצתו היינו משום דחיישינן לאותו קצה כאלו אינו מגוף הטלית כיון שלא הוקצה להדלקה וכמ"ש בדעת המשב"ז:
וכל זה הוא נראה להחמיר לפי דקדוק לשון הב"י וכאמור. אבל פשוט הוא לפי דעת הפוסקים שלא אסר הרא"ש אלא בעושה מעשה בגוף הנר ממש. אבל לתת עליה סכין או אפילו ליתנה בחול שרי אף לאחר שהודלק וכמ"ש הרב"ח כתבנו דבריו לעיל. וכן דעת המ"א סק"ח ועיין מחה"ש. וכ"כ הרט"ז סק"ו שהביא מ"ש רש"ל פ"ב דשרי לתחוב נר הדולק בבית הכנסת בחול כדי שלא ישרף יותר ממה שיוצא לחוץ וכו' אכן להתיר לכתחלה לא יראה בעיני נגד דברי הרא"ש. מאחר שממעט גוף השעוה שהוא דולק ע"כ. וכתב הרט"ז ולענ"ד נראה דתחיבת הנר בחול שרי גם כן להרא"ש. דע"כ לא אסר הרא"ש אלא כשממעט השמן והפתילה. אבל כאן אינו ממעט אלא על ידי שתוחבו בחול אינו יכול להדליק מחמת שהחול נופל עליו זהו ממש ענין שכתב הטור שמותר להשים סביב הנר איזה דבר כדי שיגרום הכיבוי ה"נ בתוך תחיבה בחול ע"כ:
והשתא הכא לענין גרם כיבוי של האלקטרי"ק. שהוא באופן זה. דהיינו שעושין חוט ארוך קצת. וראשו האחד תלוי במפתח שסוגר ופותח בקונטו"ר ובראשו השני תלוי בו איזה דבר כבד קצת כחתיכת ברזל וכיוצא. ואמצעית החוט תלוי במפתח של ריווא"י ונמצא ראש החוט השני שתלוי בו הדבר המכביד. משולשל ועומד לצד מטה. וכשמצלצל הריווא"י וסובב המפתח לאחור נשמט ויוצא ממנו אמצעית החוט התלוי בו. ומתוך כך מכביד ויורד למטה בכח הדבר הכבד התלוי בראש החוט, ומושך עמו המפתח שבקונטו"ר וסוגר בעד האור. ועי"ז מכבה כל הנרות שבבית. ונמצא שאינו עושה שום מעשה בגוף האמפו"ל שבן שייך ההבערה והכיבוי לא מיבעיא לדעת הב"ח והט"ז ודעמייהו. דסברי מרנן דלא אסר הרא"ש אלא בעושה מעשה בגוף הנר הדולק. אבל לתת עליו סכין או דבר אחר או ליתנה בחול שרי אף לאחר שהודלק. דהשתא ודאי לענין אלקטרי"ק אין שום פקפוק שמותר להכין לו הגרים כיבוי הנזכר אף לאחר שהודלק. דזה עדיף טפי מנתינת סכין הנר או לתוחבה בחול. אלא אפילו לפי מה שדקדקו בדעת מרן הב"י. שאפילו לתוחבה בחול. אוסר בה. מ"מ הכא בגרם כיבוי זה של האלקטרי"ק. א"ש גם לדעת מר"ן ז"ל. שהרי אינו נוגע בגוף האמפו"ל הדולק. אלא חוצה דחוצה לו. ויכול להכינו אף לאחר שהודלק זה מה שנראה לפי עניות דעתי בכחא דהיתירא בענין זה:
שוב אחר זמן חזו"ן הרבית"י להרה"ג כמוהרי"ו השיש נר"ו בסה"ב מים חיים סי' ל"ד דף מ"ו ע"ב שכתב להתיר כבוי מאור האלקטרי"ק בהדיא ביו"ט אף שלא ע"י שעון הריווא"י או אפילו ע"י גוי. ובנה יסודתו עפ"י מאי דאיתא בביצה דף י"א דב"ה מתירין ליתן עור לפני הדורסן וכו' וז"ל והנה פשוט דדין הנר כדין אוכל נפש ועדיף מניה ובפרט המאור הגדול הזה האלטקרי"ק. אין לך כבוד יו"ט ושמחתו יותר ממנו. ואם תאסור לו לכבותו נמנע מלהדליקו. משום דאית פסידא טובא. אם יניחנו דולק וכו'. וא"כ כמו שהתירו בנתינת העור לפני הדורסן סופו משום תחילתו. הכא נמי נתיר כבוי אטו הדלקה דטעמם שוה. משום מניעת שמחת יו"ט. ואף שיכול לכבות ע"י גוי או ע"י השעון לא נטריח אותו כמו שלא הטריחוהו ליתן העור לפני הדורסן ע"י גוי עכ"ל:
וכשאני לעצמי הדיוט כמו שאמרתי אחר המחי"ר מכת"ר. דמיונו כאריה אינו עולה יפה. ושתי תשובות בדבר. חדא דשאני גבי עור וכו' דלא סגי בלא"ה דאין שמחת יו"ט בלא בשר. דין הוא שיתירו סופו משום תחלתו. משא"כ במאור האלקטרי"ק. כן אמת שהאור הנכבד הזה רבו יתירא השתכחת ביה. מ"מ אף אם ימנע ולא ידליק. סגי ליה בלא"ה. כי אין נגרע דבר משמחת יו"ט. דיכול להסתפסק בכחם הרבה של שעוה וליכול וליחדי. ותו לא צריכת לדין התירו סופו משום תחלתו. ועוד שנית. והיא עיקר. דלא שוו בשיעוריהן. דשאני גבי עור וכו' דאין כאן איסור מלאכה בהדיא בנתינתו לפני הדורסן. והוא זפט שם בגמ' דפריך הש"ס אהא דת"ר אין משלחין אם החלבים וכו' מאי שנא מעור לפני הדורסן. ומשני. התם לא מוכחא מילתא. משום דחזי למיזגא עליה וכו' ופירש"י לא מוכחא מילתא שתהא שטיחתו לצורך עיבוד דמימר אמר. האי דשרו ליה רבנן לתתו לפני הדורסן מפני צורך יו"ט התירו. שאף שטיחתו צורך יו"ט דחזי למיזגא עליה וכו' עיי"ש. הרי לך דנתינת העור לפני הדורסן לא מוכח בהדיא שיש בו איסור מלאכה אלא דממילא נעשית ובזה התירו בו סופו משום תחלתו. אשר לא כן בכיבוי האור שיש בו מלאכה להדיא דמכבה הוא מט"ל אבות מלאכות. ואף שהיא מלאכה שא"ל לגופה שאינו עושה פחם. מ"מ חיוב חטאת ליכא אבל איסורא דאורייתא איכא מיהת. ובאיסור דאורייתא לא אמרו התירו סופן משום תחלתן וכן אתה מוצא באופן ג' או ארבעה שאמרו בש"ס שם שהתירו סופן משום תחלתן אינם אלא באיסור דרבנן עיי"ש. וכ"כ הרב הנז' נר"ו לעיל שם על מ"ש הלח"מ דלא התיהו בכבוי סופו משום תחלתו דומיא דעור וכו' וכתב מדנפשיה הטעם. משום דאיסור כבוי גחלים לעשותן פחמים הוא דאורייתא. ואיסור נתינת עור לפני הדורסן הוא מדרבנן משום מוקצה עיי"ש. והוא הדין נמי בכיבוי האור אלקטרי"ק יש בו איסור מכבה מיהא אשר על פי מ"ש שכתבנו בעניותין לגבי דידי פשוט לאסור לכבות בהדיא. אלא ע"י שעון הריווא"י או ע"י גוי מיהת. ואל ה' ויאר לנו במאור של תורה אכי"ר ע"ה מסעוד הכהן ס"ט: