שות פרחי כהונה· הרב מסעוד הכהן
אורח חיים · סימן ה
לקראת מעלת אח'י טו'ב הח' הש' כבוד רבי שלום הכהן נר"ו. בעי"ת גירויל יע"א.
את אשר שאלת אודות איש משכיל הר' מסעוד בנימין הי"ו שהוא שותף עם גוי בחנות. והסחורה היא של גוי גם החנות היא על שם הגוי. רק שהישראל הנז' שותף עם הגוי במלאכת הרצענות ונפשו לשאו"ל הגיע על ענין שבת ויו"ט שהגוי פותח החנות כדרכו בחול מה יעשה ישראל אם יש חשש איסור בזה או לא:
תשובה. עם היות שהשאלה סתומה כספר חתום אין הבין על מה אדניה הוטבעו. אם הוא שהגוי ג"כ עוסק במלאכה בחול כמו בשבת. וחולק עם הישראל. או דילמא שהגוי אינו עוסק במלאכה כלל רק נותן הסחורה לישראל והוא עוסק במלאכה. והגוי מוכר בחנות בין בחול בין בשבת. וחולקים הריוח. לזאת אבחר דרכם ואשיב על שניהם אחת לאחת בס"ד: על הדרך הראשון הנה כתב מרן ב"י ז"ל סי' רמ"ה בשם הר"ן ז"ל במרחץ שלקחוהו ישראל וגוי בשותפות וגוי מחממו בשבת בשביל חלקו. ונותן מחצית מה שמשתכר בו לישראל, ובימות החול שניהם מחממים אותו. נראה דשרי. דגוי אדעתא דמחצה שלו קא עביד אעפ"י שישראל משתכר במלאכה שלו הו"ל כבעל שדה לגבי אריס וכו' וליכא משום שכר שבת כלל. וגם ליכא מפני שהיא נקראת על שמו. דכיון שהכל יודעין שמרחץ זה יש לגוי חלק בו. הו"ל כשדה. דכיון דעביד לאריסותא אמרינן אריסותיה הוא דעביד. ומ"מ דוקא ליקח מה שנשתכר במרחץ בשבת בהבלעת שאר ימים אבל אם בפ"ע לוקח. לא. ואעג"ב דבהיתירא אתא לידיה מיחזי כשכיר בשבת ע"כ וכ"פ מורם ז"ל בהגה שם ס"א בשם וי"א שכל זה לא מיירי וכו'. אבל כששניהם עוסקים ביחד וכו' מותר לחלוק עמו כל השכר וכו' עיי"ש. דהשתא הכא הוא ממש נדון שלפנינו שהישראל וגוי עוסקים במלאכה בשניהם בימות החול והגוי עוסק לבדו בשבת בשביל חלקו. דכיון דהגוי אדעתא דנפשיה קעביד. ואין המלאכה מוטלת על ישראל. מותר לחלוק עמו בריוח:
האמנם לא זו הדרך ישכון אור ההלכה. לפי מ"ש שם מרן הב"י ז"ל שאין נראה שיהיה כן דעת הרמב"ם. שהרי כתב תפ"ו מה"ש שהמשתתף עם העכו"ם במלאכה או בסחורה ולא התנו. כשיבואו לחלוק. נוטל הגוי שכר השבתות כולן. ומשמע דבחול שניהם עוסקין במלאכה או בסחורה ובשבת עוסק הגוי לבדו, ואפי"ה כתב שיטול הגוי שכר השבתות לבדו. ואם הוא דסבר ל"מ כדעת הר"ן הנז'. הו"ל למישרי. דהא הגוי כי עביד מלאכה או סחורה אדעתא דנפשיה קעביד. ואף דישראל מטי ליה רווחא. לית לן בה. ואעג"ב דחזר הב"י שם ליישב דברי הרמב"ם לדעת הר"ן וכתב דאפשר לומר דהרמב"ם מיירי כשאין שניהם מתעסקין תמיד יחד במלאכה או בסחורה אלא הגוי מתעסק יום שבת. וזה מתעסק יום אחד כנגדו' ומשו"ה אסור לישראל ליטול חלק בריוח השבת אבל אם היו שניהם יחד מתעסקין תמיד במלאכה או בסחורה ובשבת מתעסק בה הגוי לבדו. שרי לישראל ליטול חלקו מריוח שבת. דדמי ממש לההיא דמרחץ שכתב הר"ן עכ"ל שעפ"י חילוק זה פסק מור"ם כהר"ן שם כמש"ל. אך מ"מ נראה דמר"ן ז"ל לא סמך על חילוק זה להלכה. מדכתב בש"ע כלשון הרמב"ם סתם ולא חילק בדבריו. וכן נראה משכתב מור"ם וי"א וכו' משמע דמרן בש"ע חולק על זה. וכ"כ הרב מטה יהודה ז"ל שם סק"ה וז"ל וכאן בש"ע מדלא הזכיר חילוק הר"ן ז"ל משמע דדעתו להחמיר כנראה מסתם דברי הרמב"ם וכן נראה עיקר. דאעג"ב דמור"ם ז"ל בהגה כתב חילוק הר"ן בסמוך בשם י"א. אין לתפוס אלא דברי הש"ע דבתריה גררינן ע"כ. וכ"כ הרב כף החיים משם הנה"ש או"ג. דהשתא נקטינן שאסור לחלוק עמו במה שעוסק הגוי בשבת:
ונראה שיש תיקון בענין זה שאין בו צד איסור אליבא דכו"ע הגם שיש אתנו כמה צדדים להתיר מ"מ תמצא שפקפקו בהם הפוסקים ז"ל. אך על פי תיקין זה אין בו פקפוק. והוא שיתנו הישראל עם הגוי שותפו שכשיבואו לחלוק הריוח מדי שבת בשבתו או מדי חדש בחדשו. שיטול הגוי חלק יותר מהמגיע לחלקו. למשל אם ירויחו שני אלפים בחדש. שנמצא הגוי נוטל אלף אחד לחלקו, צריך הישראל לוותר עוד מחלקו חמשה למאה ויוסיף אותם על חלק הגוי. ויפרש לו שזאת התוספת יגיע לו לבדו מריוח עסק השבת ובזה יוצאים ידי כל הפוסקים. דזה הוי כמו קבלנית שנוטל חמשה למאה. כמ"ש מור"ם בהגה לקמן סוף ס"ג אם ירצה להשכיר חלקו או לשוכרו בקבלנות שרי וגם לדעת הט"ז דפליג על זה שאין לסמוך על היתר זה להשכיר לו השבתות לחוד. אלא בהבלעה עם שאר ימים: הכא נמי הרי ריוח המגיע לשבת מובלע עם ימי החדש כמדובר ונכון הוא:
וכ"כ הרב פתח הדביר אות ב' הבי"ד ה' כף החיים או"ד בישראל שהוא שותף עם הגוי לקנות חטים ומרקדין אותם בכברה ובטבלא לנקותו מקש ותבן ושוב שולחין אותם חוץ לעיר לריחיים של מים לטחון. ומוכרין הקמח בחנותן: והגוי פותח החנות בשבת ועושה מלאכתו בפרהסייא בהרקדת החטים. ובמכירת הקמח. אלא דמעיקרא כשנשתתף עם הגוי. פיחת מחלקו שמונה למאה. והוסיף אותם על חלק הגוי ופירש לו שאלו הח' למאה. יהיו לך לבדך משלי בשביל הריוח המתהווה ממלאכת שבת. והעלה דזה היתר גמור יעו"ש והוא מכוון למה שכתבנו. וזה לפי הדרך הראשון:
ואם הוא כפי הדרך השני שהגוי אינו עוסק במלאכה רק נותן הסחורה לישראל ולעשות מלאכתו. והגוי מוכר בחנות בין בחול בין בשבת וחולקים הריוח נראה שאין שום פקפוק בזה לא מצד הדין ולא מפני מראית העין. דכיון שהגוי יש לו חלק בסחורה ובריוח מה שמוכר בשבת אדעתא דנפשיה קעביד. ואף שכתבנו לעיל דהרמב"ם ז"ל לא סבר לה מר היתר זה שכתב הר"ן ז"ל דגוי אדעתא דנפשיה קעביד: וכן הוא דעת מרן הש"ע, מ"מ היינו היכא דעכ"פ כששניהם מתעסקים יחד במלאכה או בסחורה. והגוי מתעסק בעצמו בשבת. אבל אם אין הישראל מוטל עליו לעסוק במכירה רק הגוי לעצמו הוא המוציא הוא המביא בין בחול בין בשבת. גם הרמב"ם מודה שאין כאן איסור ובר מן דין אין אנו צריכין לכל זה כי נתברר לנו עסק השאלה שבגוי יש לו סחורות הרבה בחנות למכור שאין לישראל חלק בהם כלל. וא"כ הגוי ודאי אדעתא דנפשיה קעביד. ואשר יראה הרואה בחנות המלאכה שהיה עוסק בה הישראל בחול שהיא נמכרת בשבת ישפוט בדעתו שהישראל הוא פועל אצל הגוי בא בשכרו ואם באולי ידע פשר דבר שהישראל שותף בריוח העסק ההוא. א"כ. הוא יודע נמי שהגוי הוא בעל דבר ובשלו הוא עוסק. ואם בשביל חלק הריוח שנוטל הישראל אין חשש. שהרי גדולה מזו פסק מרן בש"ע סי' רמ"ה ס"ד יכול ישראל ליתן לא"י מעות להתעסק בהם. אעפ"י שהוא נושא ונותן ביום השבת. חולק עמו כל השכר בשוה. מפני שאין מלאכה זו מוטלת על ישראל לעשותה. שנאמר שהא"י עושה שליחותו. וכן אין העסק ניכר ממי הוא. ע"כ, ודון מינה ואוקי באתרין דבמקום שאין המלאכה מוטלת על ישראל לעשותה אעפ"י שהגוי חולק עמו בשכר אין חשש בזה. והכא נמי כיון שאין מוטל על הישראל למכור רק על הגוי. יוכל הישראל ליטול חלקו בריוח ואין חשש. ואין להקשות שהרי מרן ז"ל בש"ע שם הטיל תנאי דצריך שלא יהיה ניכר העסק ממי הוא. והכא הרי ניכר העסק שהוא מלאכה שעוסק בה הישראל בחול, דשאני התם שכל העסק שמתעסק בו הגוי בשבת ניכר שהוא של ישראל ובכהאי גוונא נראה שהגוי עושה שליחותו משא"כ הכא שהגוי הזה חנותו פתוחה למכור כמה מיני סחורות חוץ מעסק זה. וליכא למימר בזה שהוא שלוחו של ישראל. אלא בשלו הוא עוסק. וצור ישראל יצילנו משגיאות. ויראני מתורתו נפלאות. אכי"ר הצעיר מסעוד הכהן ס"ט: