שות פרחי כהונה· הרב מסעוד הכהן
אבן העזר · סימן לג
נדרשתי לחוות דעתי באחד שגירש אשתו מן הנישואין והלכה ונישאת לאיש אחר. והנה בעת"ה המגרש רוצה לדור בבית אחד בחצר שהאשה המתגרשת דרה שם עם בעלה. אלא שהבית הזה שהמגרש רוצה לדור בו יש לו פתח להחצר הנז'. ופתח אחר למבוי. ולעת הצורך הוא נכנס להחצר למלאת מים ולעשות צרכיו וכו' אם מותר לדור שם או לא:
תשובה. איתא בפ' האשה שנתארמלה דף כז' ע"ב המגרש את אשתו לא תנשא בשכונתו. ואם היה כהן לא תדור עמו במבוי. אם היה כפר קטן זה היה מעשה ואמרו כפר קטן נידון כשכונה ע"כ. ופירש"י לא תנשא בשכונתו. לפי שמכרת ברמיזותיו וקריצותיו שמא יבואו לידי עבירה. ואם היה כהן אפילו לא נשאת לא תדור עמו במבוי. שמא יבוא עליה וכהן אסור בגרושה. אבל ישראל כל זמן שלא נישאת תדור בשכונתו ע"כ. וכתב הר"ן שם משמע דשכונה גדולה ממבוי דהא מסיימין דכפר קטן נידון כשכונה. ואי שכונה קטנה מן המבוי אמאי. וכי יש כפר שלא יהא גדול כמבוי. אלא ודאי שכונה משכה טפי. ומשו"ה כל שנישאת דחמיר איסורה מרחקינן לה אפילו מכל השכונה, וכ"ש ממבוי. וכשלא נישאת כגון לגבי כהן. לא מרחקינן לה אלא ממבוי ע"כ. וכתב עוד לקמן דמסוגיית הש"ס דקאמר מי נדחה וכו' יש ללמוד שאפילו אשת ישראל שנתגרשה ולא נישאת עדיין. אסורה לדור עמו בחצר אא"כ היו נזהרין שיהיו אחרים עמהן דומייא דאשתו של רבי זכריה בן הקצב ע"כ וכן דייק הרב חידושי אנשי שם מדברי רש"י שם שכתב אבל ישראל כל זמן שלא נישאת תדור בשכונתו ע"כ. משמע אבל לא בחצירו עכ"ל וכתב עוד הר"ן שם דאיכא מ"ד דאף גרושת ישראל שנישאת ונתאלמנה. או נתגרשה, דינה כגרושת כהן שלא נישאת שאינה צריכה להתרחק אלא מן המבוי ור"י ז"ל כתב דכיון דאסיקנא בפ' יוחסין דף ע"ח דמודו אביי ורבא אמחזיר גרושתו משנישאת שאם בעל ולא קדש אינו לוקה משום דהוייא כתיבה בה. אף במבוי רשאה לדור עמו. אבל בחצר ודאי לא ע"כ וכן דעת הרא"ש ז"ל דבנתארמלה או נתגרשה נמי סבירא ליה כדיעה א' שכתב הר"ן שיש לה דין גרושה לכהן:
נקטינן מהכא דאשת ישראל יש בה ג' חלוקות דבנתגרשה ועדיין לא נישאת אסורה לדור עמו בחצר ואם נישאת אסורה אא בכל השכונה ובנתארמלה או נתגרשה אחר שנישאת אסורה בכל המבוי ובאשת כהן יש בה שתים בנתגרשה בין לא נישאת עדיין. בין נישאת לאחר ונתגרשה עוד אסורה בכל המבוי. ובעודה נשואה עם האחר אסורה בכל השכונה. אלא דמדברי התוס' שם נראה דגרסי כפר קטן נידון כמבוי. שכתבו וז"ל ואם היה כהן לא תדור וכו' דכיון דפנויה היא קיל ליה. אבל אם נשאת אין צריך להרחיק אלא כדי שכונה. דהיינו ג' בתים. כדאמרינן בספ"ק דע"ז דף כא'. דכיון דנישאת חמירא ליה אפילו לכהן עכ"ל. דמשמע דסברי לה דמבוי גדול משכונה. ולהכי פנויה דקילא ליה לכהן. דאינה אלא באיסור לאו צריך הרחקה יותר ואסורה בכל המבוי. אך בא"א דחמירא ליה. די בהרחקת שכונה דהיינו ג' בתים בין בכהן בין בישראל:
ורבינו הטור פסק בסי' קי"ט כדעת הרא"ש אביו ז"ל וכמ"ש הר"ן ז"ל דבנשאת אסורה בכל השכונה שדר בה המגרש, ובנתגרשה מהשני אסורה בכל המבוי וכ"כ לעיל סי' יו"ד גבי אשת ישראל ובסי' וי"ו כתבו דין אשת כהן וכתב עליו מרן ב"י ז"ל דרבינו הטור ס"ל דשכונה גדולה ממבוי כדעת הרא"ש אביו ז"ל עיי"ש:
והשתא נהדר אפין למסבר דעת מרן הש"ע. ז"ל שהעתיק דברי הרמב"ם ז"ל בפ' כ"א מה' א"ב ככתבם וכלשונם וז"ל מי שגירש אשתו מן הנישואין לא תדור עמו בחצר שמא יבואו לידי זנות ואם היה כהן לא תדור עמו במבוי. וכפר קטן נידון כמבוי עכ"ל. וכתב עליו הה"מ ז"ל שהרמב"ם היה גורס שם בברייתא המגרש את אשתו לא תדור עמו בחצר וכו', וכפר קטן נידון כמבוי. וגם לגירסת ההלכות דגרסי לא תינשא בשכונתו. מ"מ אפשר שבחצר אחד אפילו בלא נישואין אסורין לדור. וכן משמע מסוגייא שם. ויש להוסיף על דברי רבינו לפי גרסתינו שלא תנשא בשכונתו. ושכונתו היא ג' בתים ע"כ תוד"ק. דלכאורה נראה מדבק"ו ז"ל דהרמב"ם אזיל בשיטת התוס' דבנשאת דחמירא ליה לא בעי הרחקה טפי. אלא כדי שכונת ג' בתים מדגריס כפר קטן נידון כמבוי. דמבוי גדול משכונה אך אמנם מחוורתא דלא היא דבשלמא שיטת התוספות אתי שפיר לפי גירסתם דגרסי לא תינשא בשכונתו ויש חילוק בין שכונה למבוי. וכיון דסברי מרנן דמבוי גדול משכונה. נפקא להו שפיר דבאיסור קל דפנויה בעי הרחקה טפי. ובאסור חמור דא"א לא בעי הרחקה. טפי. אבל לגירסת הרמב"ם דגריס לא תדור עמו בחצר וכו' ליכא למשמע מינה דבאיסור חמור דנשאת לא בעי הרחקה טפי. שהרי מחלק בהרחקה לפי חומר האיסור דבגרושת ישראל דליכא אלא איסור פנויה. סגי ליה שלא תדור עמו בחצר. ובגרושת כהן דאיכא איסור לאו בעי הרחקה טפי. שלא תדור עמו במבוי. וא"כ הוא הדין נמי דבנשאת דחמירא טפי. בעי הרחקה טפי דאעג"ב דסבר לה בזה כשיטת התוס' דמבוי גדול משכונה. מ"מ לפחות בעי הרחקה מאותו מבוי שדר בו המגרש דתו ליכא הרחקה אחרת טפי מזה להחמיר עליו. וכמ"ש הח"מ ס"ק י"ט דמה שהשמיט מור"ם ז"ל בהגה דעת הטור דבנשאת אפילו חוץ למבוי אסור בכל השכונה. משום דכיון דשיעור שכונה לא איתפרש בגמרא רק שאמרו כפר קטן נידון כשכונה. ודעת הרמב"ם כפר קטן נידון כמבוי. דהשתא ליכא נפקותא בחומרא זו דלא תינשא בשכונתו. דהא מה שהוא יותר מכפר קטן מותר לכ"ע. וכפר קטן דנידון כמבוי. בלאו הכי אסור ע"כ:
וכן הוא סברת כל האחרונים ז"ל בדעת הרמב"ם ז"ל וכמ"ש המל"מ וז"ל וגרושת ישראל שנישאת. לא נתבאר בדברי הרמב"ם מה יהיה דינה. ונראה דדינה הוי כגרושת כהן דאסור אף במבוי. דליכא למימר דמידי דחמיר, לא מחמירינן ביה כולי האי. דכיון שלא נזכר בגמרא האי חילוקא. מנלן למימר הכי להקל ולא לומר איפכא. דכיון דהיא א"א ראוי להחמיר בה טפי מגרושת כהן. וכסברת הרא"ש ז"ל. והה"מ שכתב ויש להוסיף על דברי רבינו לפי גירסתנו שלא להינשא בשכונתו. ושכונה היא ג' בתים. כעת לא הבנותי דבריו ע"כ. וכ"כ הט"ז ס"ק ט"ז דהרמב"ם שלא זכר דין שכונה כלל. הוא ז"ל מפרש דשכונה הנזכרת בגמ' היינו חצר המוקפת ויש בו הרבה בתים. ועל כן לא חילק הרמב"ם ז"ל אלא בין שכונה שהיא חצר לאסור בו בגרושת ישראל. ולא נשאת. לבין מבוי. בגרושת כהן אפילו לא נישאת אסור אפילו במבוי. וא"כ בישראל שנישאת. כ"ש שאסור אפילו במבוי. ולא הוצרך לכותבה עיי"ש. וכן נמי דעת הפר"ח ז"ל במ"ש ליישב דברי מור"ם ז"ל בהג"ה שכתב ואם נישאת לאחר בישראל וכו' עיי"ש:
והרב קרבן נתנאל כתב שני דברים בדעת הרמב"ם שכתב וז"ל אבל בגרושת ישראל שנישאת מזה לא דבר. ויש פנים מחמת חומר האיסור. שצריך להתרחק מכל המבוי. במכ"ש מאשת כהן שלא תדור עמו במבוי וזה שכתב הרמ"א בסי' קי"ט ס"ו בהגה אלשון הרמב"ם ואם נישאת לאחר אפילו בישראל לא תדור עמו במבוי ואי נמי י"ל כיון שיש לה בעל. בעלה משמרה. וכמ"ש הר"ן סברא זו. ולפי"ז מור"ם מיירי בגרושה לאחר שנישאת. ודלא כב"ש סי' קי"ט ס"ק ט"ו שאם נישאת צריך ריחוק מכל השכונה, וזה ליתא דא"כ לא אישתימיט המיימוני לאשמועינן דין זה עכ"ל ולפי מ"ש בעניותין משם כל האחרונים ז"ל כנז"ל. נראה עיקר כדרך הראשון. דאי כדרך השני. הרי הרמב"ם ז"ל בעצמו כתב בפ"ב מהא"ב הי"ב וז"ל מי שנטען על ערוה או שיצא לו שם רע עמה. לא ידור עמה במבוי אחד. ולא יראה אותה באותה שכונה וכו' ע"כ. וכתב הרב מגדל עז ז"ל דנפקא' ליה להרמב"ם ממאי דאמרינן בכתובות שם המגרש את אשתו לא תינשא בשכונתו. ואם היה כהן לא תדור עמו במבוי וכו'. אלמא שמעינן מהכא כי לפי חומר איסורן מרחיקין אותן. לכהן מן המבוי ולישראל מן החצר. ומן השכונה. וכולן משום חשדא. וכ"ש בערוה וכו' עיי"ש. הרי דשמעינן ליה להרמב"ם ז"ל דמצריך הרחקה מכל המבוי. באיסור ערוה והוא הדין נמי בגרושת ישראל שנשאת דהיא היא. ואפשר דסמך על מה שכתב הכא ולא הוצרך לחזור ולכתוב גבי גרושה ותימא דאישתימיט מכל האחרונים הלכה זו בדברי הרמב"ם ז"ל:
ומעתה שעמדנו על דעת הרמב"ם ז"ל בהלכה זו. דבנישאת בעי הרחקה מכל המבוי, פשוט הוא דמרן ז"ל שהעתיק דברי הרמב"ם בש"ע הכי סבר לה מר. ובכן אתי שפיר מה שסיים על דבריו מור"ם ז"ל בהג"ה שכתב ואם נישאת לאחר בישראל לא תדור עמו במבויע"כ. דמיירי בין בעודה נשואה לאחר בין בנתגרשה משני. לא תדור עמו במבוי. דכיון דסל"מ כגירסת הרמב"ם דכפר קטן נידון כמבוי. דמינה מוכח דמבוי גדול משכונה. כמש"ל מעתה תו ליכא חומרא אחריתי להתרחק יותר ממבוי. וכמ"ש הח"מ והפר"ח ז"ל, ומ"ש הב"ש דמור"ם ז"ל מיירי בנתגרשה מהשני דאינה צריכה ריחוק אלא מן המבוי. אבל בעודה נשואה. צריכה ריחוק מכל השכונה. שהיא גדולה ממבוי כדעת הרא"ש והטור. נראה לי דס"ל להב"ש ז"ל דמור"ם פליג אדברי מרן ז"ל ופסק כדברי הרא"ש והטור דשכונה גדולה ממבוי. וכמ"ש הרב יד מלאכי ז"ל בכללי הש"ע אות י"ט דדרכו של רמ"א בהגה בכמה מקומות שכותב איזה דין או איזה פרט על דברי הש"ע בסתם, כאלו הרב מוהריק"א מודה לדבריו ואינו כן. והא לא כתב וי"א הוא משום דבדברי הש"ע אין הכרע כ"כ עיי"ש. ועל כרחין לומר דזו היא דעת הב"ש. דליכא למימר דמרן ז"ל סבר דבנישאת בעי הרחקה מכל השכונה שהיא גדולה ממבוי. שהרי קפסיק ותני בהדיא כפר קטן נידון כמבוי. דמינה מוכח דמבוי גדול משכונה. אלא ודאי כדאמרן:
והדרן לדאתאן עלה בנדון דשאילנא עליה. דלכו"ע אסור לדור באותו בית שגרושתו נשואה שם ולא מהני מה שפתחו פתוח לחוץ. שהרי מ"מ היא עמו באותה שכונה ובאותה חצר. ומה לי עוד להאריך בזה אחר שהאיר ה' את עיני במקורן של דברים. אלא שיש לי לעמוד על פרט אחד והוא שהאיש הלזה המגרש אשר בא לדור עם גרושתו. ידוע לכל שאין לו כח גברא ויש לפקפק ולומר דלא חיישינן לאיש כזה שיבוא לזנות עם גרושתו. ובהקפה ראשונה נראה להשיב דלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין. ולא פלוג רבנן בין גברא לגברא. וכמ"ש הש"ע סי' קמ"ח ס"ב כל המגרש על תנאי וכו' הרי זה לא יתייחד עמה וכו' וכתב בב"ש סק"ו אפילו שכ"מ נוטה למות וגוסס אסור להתייחד בלא עד עיי"ש והיינו משום דלא פלוג רבנן. ובר מן דין הדבר יוצא מפורש באר היטב בסוטה דף כ"ו דאמר שמואל שחוף מקנין על ידו, ופוסל בתרומה. ופריך פשיטא? ומשני. מהו דתימא ושכב איש אותה אמר רחמנא והאי לאו בר הכי קמ"ל. ופירש"י שחוף שבשרו נשחף וכלה ויבש ואין בו כח. ובתוס' פירש ר"ח שחוף שאינו בועל כדרכו ואינו מזריע וכו'. וכ"פ הרמב"ם בפ"א דסוטה שחוף שאינו מתקשה ואינו מוליד. וכ"פ מרן בש"ע סי' קע"ח ס"ב הראת לדעת מדאמרינן דמקנין ע"י שחוף. נראה דאוסר אשה בביאתו. אף עפ"י שמשמש באבר מת. וכמ"ש הב"ש סי' כ' סק"ה דכוונתו על השחוף הנזכר בסי' קע"ח. וכ"ש באיש כזה שאינו מסוג זה. שהשחוף אינו מתאוה לאשה. כמ"ש הרמב"ן בפרשת וישב גבי פוטיפר עיי"ש. משא"כ באיש זה שהוא מתאוה לאשה. שהרי כבר נשא אשה אחרת זולת זאת הגרושה. אלא שאין בו כח לבעול:
ועיין להשבו"י ח"א סי' קי"ט על מי שנצטרעה אשתו וגירשה. אם מותרת לדור עמו במבוי. כיון דמזוהמת היא בעיניו. והעלה להחמיר דכל שנתגרשה. לא פלוג רבנן עיי"ש. ועיני לשמייא נטלית להאיר עינינו במאור הקדושה כיר"א. ע"ה מסעוד הכהן ס"ט: