שות פרחי כהונה· הרב מסעוד הכהן
אבן העזר
סימן א
אני פי מלך שמור. מלך ביופיו. מה טובו ומה יופיו דודי צרור המור. תנא ירושלמאה. תורה יבקשו מפיהו חכמתא ומנדעא. הרה"ג ראב"ד מקודש כמוהר"ר המשמ"ח אליקי"ם יחש"ל. היושב על כסא הרבנות בעוב"י "קאזאבלאקא" יע"א. אשר ענותו תרבני וחזקני ועודדני לעמוד על ענין קדושין על תנאי. באשר השעה צריכה לכך ושואלי"ם הלכו בו. כדת מה לעשות באיש אשר עינו הטעתו. והן ישלח איש את אשתו. ונגשו אל המשפט ושפטום בבתי ערכאות ונימוסי הממשלה עפ"י חוקי המדינה. וכאשר יצא המשפט לעמוד על פרק המגרש. נכתב ונחתם בכתב מפרש. הנקרא דיוור"ץ (Divorce) דבר הכורת בינו לבינה לפי דיניה' וחוקותם אך אמנם עפ"י דת משה וישראל עוד היא אגידא ביה כאשתו לכל דבר עד יגרשנה בגט כשר כדת של תורה. ולהיות קנאת גבר עולה טינא בלבו לבלתי לפטרה בגט כריתות. וחפשיות היתה לו למשען ולמבטח שאין מי שיכוף אותו לגרש בגט לא דינא ולא דיינא. ונפקא מינה חורבא. שהרבה ילדות עושה. ורוצה אשה וכו'. תחת אישה תקח את זרים. בין שהוא בן ברית ובין שאינו ב"ב. ומלאה הארץ זמה. וירבו ממזרים בישראל רח"ל ואין תקנה לזה להחיש מפלט לבנות ישראל העגונות. זולת אם יהיו הקידושין על תנאי. בזה האופן שיתנה בשעת הקידושין שאם באולי יבואו לידי גרושין בחוקי הממשלה ולא יתן לה גט כשר שיתבטלו הקדושין למפרע והיו כלא היו מעולם לא קדושין ולא אישות. אשר לזה צריך הדבר תלמוד מפי ספרי דבי רבנן הפוסקים ז"ל אם יהיה פנת יסודתו בהדר"י קודש ש"ס ופוסקים. בדברים המצודקים. על הדין ועל האמת וחזקו עלי דברי פי חכם חן כי נעמו אמריו. והעדיף עלי בטובו הביאני המלך חדריו. בית נכאת ספריו ספרי הפוס' ראשונים ואחרונים וסדרם לפני לעיין בהם לפי קט שכלי ברכות לראש צדיק יחולו. בתשואות חן חן לו ה' יזכהו ויחייהו לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. בתוככי ירושת"ו בביאת משיח לישראל בובק"א. ולעשות רצון צדיק חפצתי. בהיותי חוץ למחיצתי. מספרי האחרו' אשר אין מצו"א העתקתי. דברי חכמים כדרבונות. העליתי על הגיליונות וכאשר חזרתי לשלו'ם אל מקומי ולארצי פה עי"ת "תמושנת" יע"א, חזרתי על הראשונות לברר תוכן ההלכה. בסדרן של כתובים מערכה מול מערכה. ועל הבורא יתברך מבטחי שמתי. והוא יהיה בעזרתי. לכוין פרי אמרתי. על קו הצדק זוהי תוחלתי וזה החלי בעזרת צור ישועתי:
כתב התה"ד סי' רכ"ג יש נוהגים להתנות בשעת קדושין שלא תיזקק ליבם אם תפול לפניו. וצ"ע בדבר דבמרדכי פרק הפועלים מייתי ירוש' דהמתנה על מ"ש בתורה תנאו בטל. כמו אם מתי שלא תזקק ליבום. אמנם בתלמודא דידן לא משמע הכי. מדפריך בשילהי הגוזל אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלי חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה. ואין לחלק משום דהוי התם אנן סהדי ולא צריכה להתנות. אבל במתנה בפירוש לעקור דבר מן התורה. לעולם לא מהני התנאי. דבתשובת מיימוני נמי איתא. הא דמייתי מהר"ם ראיה לדברי הגאונים מפרק הגוזל אלא מעתה וכו' ומסיים התם דהוי כמו מתנה בפירוש שלא תזקק לו משמע דתנאי בפירוש מהני לגמרי. מ"מ גילוי דעת הוא שאין בדעתו לחול הזיקה שתתיבם מחמת חיבת הנישואין כמו שמחלקין התוס' שם דדוקא מן האירוסין אמרינן דאדעתא דהכי לא נתקדשה ולא מן הנישואין וכיון דבההיא שעתא מתנה. אנישואין נמי מתנה עכ"ל כן העתיק משמו הנובי"ק אה"ע סי' כ"ו וכתב על דבריו הנה מה דסיים מ"מ גילוי דעת וכו'. לכאורה אין לו שחר ולא קשר אלא דבריו הראשונים. וכתב שכוונתו שגמרא דילן פליג על הירוש'. וא"כ בודאי עבדינן כתלמודא דידן. ואח"כ כתב ואין לחלק משום דהתם הוי אנן סהדי וכו'. אבל תנאי בפירוש לא מהני. ופירושו. וא"כ לא שייך אנן סהדי, א"כ התנאי ל"מ על זה השיב מתשובת מיימוני דתנאי מהני. ולבסוף אמר מ"מ וכו' פירוש אם נימא דלא כתשובת מיימוני ונימא כהירוש' דתנאי ל"מ. מ"מ התנאי הזה לאו מילי דכדי נינהו, ומשום דבגמרא לא סמכו על זה דאדעתא דהכי לא מקדשה נפשה. אלא בקדושין אבל בנישואין אחולי מחלה. ומכנסא נפשה לספק זה להיות זקוקה מחמת חיבת ביאה, וכמ"ש התוס'. לזה מהני התנאי והוא גילוי מילתא שאינה מוחלת מחמת חיבת הנישואין וממילא נראה דסברא דאנן סהדי דמהני אפילו נגד מ"ש בתורה. עכ"ל. וכן פירש הרב שערי רחמים ז"ל בח"ב אה"ע סי' ל"ז עיי"ש: והנה מרן ב"י ז"ל באה"ע סי' זק"ן העתיק דברי התה"ד הללו וכתב על דבריו וז"ל ואני תמה על זה מאחר שאין ההיתר מבואר בתלמו"ד ובתלמוד ירו"ש מבואר לאיסור. היאך אפשר להקל בדבר. וע"כ נשתקע הדבר ולא ראינו ולא שמענו מי שהתנה כן עכ"ל. וכתב שם הרב דרכי משה משם מהר"י ברין אף עפ"י שאין להתנות שלא תהיה זקוקה ליבם דהוי מתנה על מש"ב מ"מ אם מקדשה בתנאי כפול שלא תהיה מקודשת אם תפול לפני יבם שפיר דמי. ע"כ וכ"פ בהגה שם ס"ד: דהשתא חובתנו היא לעמוד על דעת מרן ז"ל בב"י אם מסכמת לתיקון זה שכתב מהר"י ברי"ן ז"ל או לא. והנה מריהטת לשון מור"ם בד"מ: נראה דמודה מרן ב"י לדינו של מהרי"ב ז"ל. שהרי כתב אעפ"י שאין להתנות וכו' שזהו דינו של התה"ד דפקפק על דבריו מרן ב"י. מ"מ בדין זה שלא תהיה מקודשת למפרע וכו' שפיר דמי. דמשמע דחלוקים הם בדנים ומרן יודה לזה. וכן נמי כל עצמו דמרן ז"ל שתמה על מנהג שכתב התה"ד היינו מכח שהאיסור מבואר להדייא בירו"ש והירו"ש גופא לא מיירי אלא במתנה שלא תזקק ליבום דהוי מעמש"ב, אבל בכגון זה שכ' מהרי"ב שאינו מעמש"ב. אפשר דלא קפיד. וכמו שחלק הב"ח ז"ל בדעת הירו"ש. וז"ל הא דכתב המרדכי ואיתא בירו"ש דמעמש"ב תנאו בטל כגון אם מתי שלא תזקק ליבום ומייתי לה התה"ד. לחלק דדוקא באמור אם מתי לא תזקק ליבום אעפ"י שכפל תנאו הו"ל מעמש"ב כיון שהוא רוצה בקדושין אלא שלא תזקק ליבום. אבל במתנה בפירוש שאם תזקק ליבום שלא תהיה מקודשת למפרע אין זה מעמש"ב. כיון שאם מת בלא בנים לא היתה אשתו מעולם ע"כ. וכ"כ הנובי"ק שם דהירו"ש איירי בתנאי שאם מת לא תהיה זקוקה ליבם וזה דבר שאי אפשר שאם היא מקודשת בודאי היא זקוקה ליבם אבל אם התנאי ע"מ שאם ימות בלא זרע שיתבטלו הקדושין למפרע זה אינו נגד מ"ש בתורה ובהכי מיירי גמרא דידן עיי"ש: אך אוסיף להביט בתחילת דברי הב"ח ז"ל שכתב וז"ל מיהו מהרא"י כתב תקנה לזה מה שנהגו להתנות בשעת הקדושין שלא תזקק ליבם אם תפול לפניו ומתנה כן בתנאי כפול דהשתא כשהיבם מומר נתבטלו דקדושין למפרע והוי מתנה בעלמא ע"כ. והנה כל הפוסקים לא העתיקו בדברי התה"ד בהדייא דבתנאי זה יתבטלו הקדושין למפרע. אלא דהב"ח הוא שהבין כן בדברי התה"ד ולהכי סיים על דבריו דהשתא וכו'. ולמודע"י אני צריך מאין יצא לו להב"ח ז"ל לומר כן. נראה שהוכיח כן ממאי דכתב מהרא"י ז"ל שמתנה כפול דלא משכחת תנאי כפול אלא במתנה על ביטול הקדושין שאומר על תנאי שלא תזקק ליבם תהא מקודשת. ואם תזקק ליבם לא תהא מקודשת, דהשתא כשתזקק ליבם יתבטלו הקדושין למפרע. ומשו"ה הביא התה"ד ראיה מתלמו"ד דפ' הגוזל דמיעקרי הקידושין מעיקרא: ועפ"י ההשקפה זו שהבין הב"ח ז"ל נמצא דעת התה"ד ודעת מהרי"ב אחד ומעתה דמרן ב"י שתמה על מנהג שכתב התה"ד הוא הדין נמי דפליג על התיקון שכתב מהרי"ב ודין אחד להם. וכ"כ הגאון רבינו חיד"א ז"ל בשו"ת חיים שאל ח"ב סי' ל"ח אות ס"ח דבדין זה שכתב מרן ב"י דלהתנות שלא תהיה זקוקה ליבם נשתקע הדבר שלא מצינו מי שהתנה כן. ומוכח דמרן חולק גם על מהרי"ב. וכ"כ קצת מהאחרונים וגם דקדקו מהתה"ד דעלה קאי ועכ"פ אי מרן ז"ל ס"ל כמהרי"ב הל"ל דיש תיקון מתנה לבטל הקדושין ובפרט שכתב שלא ראינו ולא שמענו מי שהתנה כן ומסתמא שלא ראה מי שהתנה כמהרי"ב דאי לא היה צריך לאומרו גם הגאון כמוהר"ר יוסף שמואל חולק על מור"ם גם הגאון המפורסם מוהר"ר אברהם ברודא ז"ל בתשובות מעיל צדקה סי' א' מגמגם בזה. גם ראיתי לרב אחד בכת"י שתמה על הרמ"ז שעשה מעשה כזה. גם הרב בית דוד אה"ע סי' כ"ז נתקשה בהוראה זו שעושה כל בעילותיו בעי"ז וכו' גם הרב דב"מ אה"ע סי' כ' הגם דראה מ"ש הגו"א דהרמ"ז עשה מעשה. כתב דאין להקל נגד מרן ז"ל עיי"ש וקודם לזה כתב וז"ל ודע דאעג"ב דרבני אשכנז נקטי כמהרי"ב ומור"ם היינו טעמא דתדיר ולא פסיק פוסקים על הרוב כמור"ם, אמנם אנן בדידן בארץ יש' ומלכות מצרים. ודמשק ובני המערב הפנימי והחיצון וגלילות טורקי"א נוהגין כמרן. וכבר כתב מוהראנ"ח ז"ל בתשובה דקבלנו הוראותיו עכ"ל. וכ"כ עוד בס' טוב עין וס' יוסף אומץ הובאו דבריהם בס' בית אהרן קריספין באה"ע מע' מ"ם עיי"ש, גם ממ"ש הכנה"ג סי' קנ"ז הגהב"י אות י"ח נראה דמרן פליג גם על מהרי"ב. וז"ל אמר המאסף הרב המחבר ז"ל הרחיק מנהג זה שכתב התה"ד. אבל הרד"ך ז"ל בבית ט' חדר א' הראה פנים למנהג זה. זולת שיהיה התנאי בשעת חופה וביאה ע"כ והרד"ך מיירי במנהג שכתב מהרי"ב איתבטלו הקדושין ומפרע וכמבואר שם בכנה"ג. גם הרב פחד יצחק מ"ע א"ח כתב בהדייא דמרן הב"י דחה סברת מהרי"ב שכתב מור"ם שם עיי"ש ועיין להזכו"ל אה"ע מע' יבום:
כל קבל דנא חזה הוית ל"ה נחלת שבעה סי' כ"ב אות ז' ח' שהאריך הרחיב להוכיח במישור שהרב"י שכתב נשתקע המנהג וכו'. היינו המנהג שכתב התה"ד שהיו נוהגים להתנות שלא תפול לפני המומר דהוי ממש כמו אם מתי לא תזקק ליבם דהוי מתנה על מש"ב. משא"כ אם מתנה בתנאי מהרי"ב שהביא רמ"א בש"ע, והב"ח שאם תפול לפניו שלא יהיו הקדושין קדושין למפרע. נמצא שאינה זקוקתו לגמרי. גם התה"ד גם הרב"י מודים ועל זה לא כתב נשתקע וכו' ומה שהבין הב"ח בתה"ד שהמנהג שכתב הוא מנהג מהרי"ב ואין חלוק והפרש ביניהם. נראה שמעולם לא היה כך דעת התה"ד וריחוק שבין שני תנאים הללו הוא כרחוק מזרח ממערב שהרי לא הזכיר התה"ד כלום מתנאי כפול. ולא הזכיר כלום שיתבטלו הקדושין למפרע (וצ"ל לפי"ז דתנאי שכתב התה"ד. היו נוהגים להתנות בעל מנת. שא"צ לכפול תנאו. ואז אין מזכירים ביטול הקדושין) ותדע שלא היה דעת התה"ד באותו מנהג. שנהגו בימיו לעקור הקדושין למפרע. דא"כ למה הביא רמ"א התנאי הזה משם מהרי"ב הרי גם התה"ד ס"ל הכי ובמראה מקום הי"ל לרמוז כך ד"מ התה"ד מהרי"ב א"ו ש"מ פשוט דדברי התה"ד הם כפשטן. ולכן הקשה התה"ד על המנהג מהירוש' ועל זה כתב הרב"י נשתקע וכו' משא"כ אם עיקר הקדושין למפרע לא הוי מעמש"ב ועוד הוכיח מדברי התה"ד עצמו שהקשה מן הירו"ש דמתנה עמש"ב תנאו בטל. וקשיא מה היה חסר תלמו"ד להביא ראיה ממנו להקשות ממאי דאיתא בכתובות ר"מ אומר כל המתנה עמש"ב תנאו בטל. ר"י אומר בדבר שבממון תנאו קיים. מ"מ הכל מודים בדבר שאינו של ממון שתנאו בטל, וא"כ למה הביא ראיה מן הירושלמי אלא פשוט דמשו"ה מייתי מן הירו"ש משום דאיירי בפירוש ראיה פרטית ממש לנדון דידיה. שמפרש איזהו מתנה עמש"ב כגון אם מתי לא תזקק ליבום דהוי ממש כמו אם מתי לא תזקק למומר. משא"כ בתלמו"ד שאין לו ראיה ממנו רק ראיה כללית כל המתנה וכו' ולא פירש כגון מה הוי מתנה עמש"ב:
גם מפרש הבבלי והירו"ש שהביא התה"ד לא פליגי כלל ומר אמר חדא ומא"ח ול"פ. דהירו"ש דאסר איירי בתנאי שכתב התה"ד שלא תזקק למומר דהוי כמו אם מתי לא תזקק ליבום. ותלמו"ד דשרי איירי מן התנאי שהוא כתנאי מהרי"ב שעוקר הקדושין למפרע. נמצא שאינה זקוקה ליבם ובהכי איירי תלמו"ד אלא מעתה וכו' דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה וכו' דמיעקרי הקדושין למפרע ואף לפי' התוס' שכתבו דוקא מן האירוסין דאי מן הנישואין ודאי מקדשא נפשה וכו' היינו נמי מן הסתם. אבל במפרש שמתנה כן בפירוש דאדעתא דהכי לא מקדשא נפשה. גם התו"ס מודים. וא"כ כו"ע בחדא מחתא נינהו ול"פ. הגמרא דידן והירו"ש. גם התה"ד ומהרי"ב גם התו"ס מודים. גם הרב"י מודה לתנאי מהרי"ב והב"י בלי ספק שלא ראה בזה ולא עיין בדברי מהרי"ב. והתה"ד לא ידע מתנאי שהיה בזמנו ואפשר שבימי התה"ד עדיין לא חידש מהרי"ב אותו תנאי ולכן גם הרא"י לא זכר דברי מהרי"ב כלל. ע"כ תוד"ק:
ככל הדברים האלה כ' הרב בית אהרן למהר"א קריספין ז"ל. דכל זה שכתב הרב"י הוא כשמתנה שלא תזקק ליבם דהוי מעמש"ב, אבל התנאי שלא תהיה מקודשת למפרע דבזה אינו מעמש"ב כלל. אלא שלא תהיה מקודשת מעיקרא בזה יודה הרב"י ז"ל ע"כ. גם הרב ראש משביר ח"א אה"ע סי' מ"ז הבי"ד הרב רב פעלים כתב דאעג"ב דהגו"א והדב"מ כתבו דמ"ש מרן בב"י על דין התה"ד ישתקע הדבר וכו' איירי אפילו בדינו של מהרי"ב ומור"ם. הנה עינינו הרואות דאינו כן דהא מפורש בב"י הטעם משום דהוי מעמש"ב. ובתנאי של מור"ם ליכא למימר הכי, וכן מוכרח בלא"ה לומר דחלוקים הם. דהא מור"ם לא ציין על התה"ד באותו הדין ע"כ וכ"כ השערי רחמים. ח"ב אה"ע סי' ל"ז שהשיב שדעת מרן ז"ל שכתב לא ראינו וכו' מי שהתנה כן. דר"ל בתנאו סתם. אבל לא באופן שאם תפול לפני היבם שלא תהיה מקודשת למפרע. דבזה לא גילה דעתו דעת עליון כדת מה לעשות. וכן הוכיח מהתשב"ץ ח"ב סי'י"ז שהביא שאין נכון לקדש על תנאי שאם תפול לפני היבם תהיה פטורה. ולא תפול לפני אחיו לא לחליצה ולא ליבם ויועיל התנאי. שזה מעמש"ב ותנאו בטל והכי איתא בירו"ש פ' הפועלים וכו' ומדלא הזכיר ההיא דפ' הגוזל דמינה משמע דאם התנה בפירוש מהני כיון דאומדנא כהתנה בפירוש חשיב וכמ"ש התה"ד משמע דיש לחלק בין הך דהגוזל דההיא דהירו"ש. דבהתנה סתם ע"מ שלא תזקק ליבום ל"מ. דהו"ל מעמש"ב כהירו"ש דאסר. ואין ההיתר מבואר בתלמו"ד כמ"ש הרב"י. משא"כ בפירוש שאם תפול לפני יבם שלא תהיה מקודשת למפרע. דלא הוה מעמש"ב, וכמו שמבואר משטחיות לשון מור"ם דדינו של מהרי"ב לא זה דינו של התה"ד והרב"י. וכמ"ש ה' נחלת שבעה והרב"ד. וכן תמה על הב"ח שהבין בדעת התה"ד דתנאי שהיו נוהגים להתנות. היה תנאי בפירוש שאם תזקק ליבום שלא תהיה מקודשת למפרע וכו' שלפי דבריו אלו מבואר יוצא דמרן ז"ל חולק בדין זה וא"כ יקשה מה הוא זה שכתב התה"ד דבמרדכי מייתי הירוש' וכו' ובתלמו"ד לא משמע הכי וכו' שהרי הירו"ש איירי בתנאי סתם דהו"ל מעמש"ב. משא"כ בנדון דידיה דמיירי במתנה לעקור הקדושין למפרע. ואם נאמר דהירו"ש מיירי גם באופן זה מי הכריחו לזה לשום מחלוקת בין הירו"ש לתלמודא דידן עיי"ש.
עינינו הרואות שתים מערכות, בדעות חלוקות. זאת אומרת דהתנאי שכתב מהרי"ב הוא עצמו התנאי שכתב התה"ד ותמה עליו הרב"י, ושכנגדה אומרת דדינו של מהרי"ב לא זהו דינו של התה"ד. ולא פקפק מרן ב"י רק על תנאי שלא תזקק ליבם דהוי מתנה עמש"ב אבל על תנאי אם תפול לפני יבם מומר שיתבטלו הקידושין למפרע שזהו דינו של מהרי"ב לא פקפק והנה אם, אמרנו בואו ונכריע לצד אחד ידיעתי מכרעת שאיני כדאי להכניס ראשי בין ההרים. ומה מני יהלוך להעמיד סברא אחת ולדחות את שכנגדה. ואם אשמרה לפי מחסום ושתיקתי יפה לי אין אני בן חורין להפטר ממנה אכן סעיפי ישיבוני חובתי היא ואעשנה לברר וללבן הלכה זו כאשר תשיג ידי יד כהה בס"ד ואהימנותייהו דרבנן קדישי רבני הזמן היושבים ראשונה במלכות על כסא ההוראה העי"א שמתי מבטחי בה' ועליהם סמכתי לרחק או לקרב ויקובל האמת ממי שאמרו:
והן לצדק אשפוט לפי קט שכלי דדעת הפוס' האומרים דמרן ב"י לא פליג על מ"ש מור"ם בשם מהרי"ב. טעמם ונימוקם עמם, דהכי דייקא תמיהת מרן ב"י ז"ל שכתב מאחר שאין ההיתר מבואר בתלמו"ד ובתלמוד ירוש' מבואר לאיסור וכו'. דזה לא שייך למימר אלא כלפי תנאי שלא תזקק ליבם דהאיסור מבואר בהירו"ש דהוי מעמש"ב. ובתלמו"ד אינו מפורש שתוכל להתנות כן בפירוש. דדילמא לא אמרו כן אלא גבי אומדנא דאנן סהדי. וכמו שיצא לחלק התה"ד עצמו ז"ל, משא"כ בתנאי שיתבטלו הקדושין למפרע. אדרבא מבואר ההיתר להדייא בתלמוד"ד דקאמר אדעתא דהכי מי מקדשא נפשה דמיעקרי הקדושין מעיקרא. וגם בהירו"ש סובל חילוק זה. שהרי אין בו משום מעמש"ב וכאשר גילה דעתו בפרטות דקאמר איזהו מתנה עמש"ב. כגון אם מתי שלא תזקק ליבם ואין בכלל זה אלא מה שבפרט ואין סברא לומר דמרן ב"י ז"ל לא עלתה על דעתו הקדוש' לחלק כן. מאחר שכל הפו"ס אשר דרכו קסתם בענין זה. לא אישתמיט חד מנייהו אשר לא חלק כן בהירו"ש ודאי הפשוט שגם מרן ב"י עלתה על דעתו כן וכיוצא בזה כתב רש"י ז"ל בפ' המדיר דף ע"ג ע"ב ד"ה והא מתניתין וכו' ואעג"ב דאנן הוא דמותבינן ולא רב איירי ביה. הא קחדינן דכל בני מדרשא דאותבוה סלקא דעתן למימר הכי עי"ש. ומינה נלמוד דמרן ז"ל איזן וחקר תנאי זה של ביטול קדושין למפרע שאינו שאינו בסוג מתנה עמש"ב. ומה שהקשה הגאון רבינו חיד"א ז"ל בשו"ת חיים שאל דאי מרן ס"ל כמהרי"ב, הול"ל דיש תיקון במתנה לבטל הקדושין אחר נשיקת עפר כבוד מנוחתו ז"ל אדרבה זיל לאידך גיסא. דאי פליג על מהרי"ב נר הי"ל להביא דבריו בהדייא וליפלוג בדידהו כמו שתמה על דברי התה"ד. ואין מקום לומר דתנאי התה"ד ותנאי מהרי"ב אחד הם ובחדא מחתא מחטינהו דחלוקים הם בטעמם דזה הוי מעמש"ב וזה לא"ה ואי סל"מ דחד טעמא לתרווייהו הו"ל להשמר בזה ולכתוב בהדייא לאפוקי מדעת הסוברים כן. שהרי רבים וכן שלימים סברי מרנן הכי. ומדלא גילה דעתו דעת עליון בזה אין לא ראינו ראיה לשום מחלוקת בינו ובין מהרי"ב ומה שנסתייע הגאון ח"ש שם ממאי דכתב הרי"ף על דברי רב יאודאי גאון פ' האשה רבה דאי איתא להאי מילתא לא הוו שתקי קמאי מינה ונשתמשו האחרונים בזה ע"כ יש די השיב על זה. ממ"ש הכהן הגדול יד מלאכי ז"ל בכללי הפו"ס אות כ"ט וז"ל אילו הוה ס"ל לרבי פלוני לא הוה שתיק מינה לא אמרינן אלא בדבר המצוי ורגיל והוא אמנם בדבר שחדשו האחרונים והמציאו המצאה מחודשת ליתא להך כללא ע"כ כ"כ משו"ת גו"ר חאה"ע כלל א' סי' כ"ג. אשר לפי זה אין ראיה לומר דאי סבירא ליה למרן ז"ל כתנאי מהרי"ב לא הוה שתיק מינה כמ"ש הרו"ש הנז'. שהרי תנאי זה שכתב מהרי"ב הוא המצאה חדשה שחידש מהרי"ב ואינו דבר הרגיל והוה. וראה עוד זאת מצאתי ראיתי להרב דרכי משה בהקדמת טור אה"ע שכתב דתשובות מהרי"ב לא הובאו בית יוסף מפני שלא ראה אותם. דגם בזה יש תשובה למ"ש הגאון ח"ש הנז'. ועיין עוד לה' נ"ש שם מה שהשיב על תמיה' זו שתמה הח"ש. ואפש' שאם ראה דבריו הח"ש היה מקבלם בשתיקה כי גדול הוא בעינינו ומזכירו לשבח בשם הגדולים עיין מע' שי"ן מוהר"ר שמואל הלוי ז"ל:
וכעין זה כתב רב פעלים ז"ל להשיב על דעת הגאון חיד"א ז"ל, הנה לאמת כל כחו של הגאון חיד"א ז"ל לפקפק בהיתר זה. הוא ממ"ש מרן ז"ל בב"י ובאמת אנחנו רואים כי זה החילוק שחילקו כמה גדולים בין דין מהרי"ב ומור"ם לבין דין תה"ד שפקפק בו מרן. הוא חילוק אמיתי ויציב ונכון ומסתבר ולהכי גם מדברי התשב"ץ אין לפקפק בדינו של מהרי"ב ומור"ם דהא התם כתב להדייא היינו טעמא משום דמתנה עמש"ב. והאי טעמא ליתיה בנדון מהרי"ב. שהוא עושה תנאי בקדושין ומדברי מור"ם בד"מ אות ה' מוכח להדייא דדין דקאי עליה מרן לחוד. ודין מהרי"ב לחוד ע"כ:
גם אשו"ר נלוה עמם מ"ש החק"ל ז"ל הבי"ד הרב בית אהרן והשע"ר ז"ל הנז'. שאף שהבין בהתה"ד דקאי בשיטת מהרי"ב ומרן פליג עליו עכ"ז כתב דלדינא נראה עיקר להתיר באח משומד ולהתנות שלא תהיה מקודשת ויהיו הקדושין בטלין למפרע. שכן מבואר מדברי הרא"ש בשיטה מקובצת לקמא דף ק"י. ואין ספק דאם היה רואה מרן דברי הרא"ש לא היה מפקפק ע"כ. וז"ל הש"מ שם בשם הרא"ש ז"ל ביבמה שנפלה לפני מוכה שחין מן האירוסין. דאם היתה רוצה להתנות בשעת האירוסין שאם מת קודם שישאנה. שיהיו הקדושין בטלים. כדי שלא תפול לפני מ"ש לא היה הבעל מעכב על ידה הילכך חשבינן כאילו התנית. אבל מן הנישואין ודאי לא היה הבעל שומע לה לעשות בעילותיו בעי"ז עכ"ל הרי לך דעת הרא"ש מבואר להדייא שיכול להתנות כתנאי שכתב מהרי"ב. ופשוט דמרן לא הוה פליג על הרא"ש בזה כמ"ש החק"ל ז"ל ומ"ש הרא"ש מן הנישואין ודאי לא וכו'. היינו מן הסתם. אבל במפרע להדייא מהני גם תנאי זה בנישואין. וכמ"ש הנ"ש ז"ל בדעת התו"ס כמש"ל וכן הוא נמי דעת התה"ד לפי שיטתו וכפ"י הנוב"י שכתבנו לעיל, שעפ"י זה כתב החק"ל שם שאם מתנה בעת קדושין ונישואין ובביאתו עליה אם תפול לפני יבם שלא תהיה מקודשת למפרע. אין ספק דתנאי קיים ע"כ וכ"כ הכנה"ג שם משם הרד"ך שהראה פנים למנהג זה. זולת שיהיה התנאי בשעת חופה וביאה ע"כ:
הרי לפנינו חבל נביאים כמה אחרונים ז"ל שהתנבאו בסגנון אחד. להוכיח במישור דמרן ז"ל לא פליג על דינו של מהרי"ב ז"ל ומינייהו ומינן יתקלס עילאה:
ועוד זאת אני אומר הגם שאיני כדאי להכריע נגד דעת הגאון רבינו חיד"א ז"ל, ועפר אני תחת כפות רגלי קודשו. מ"מ מוכרח לומר דכל עיקר מ"ש דמרן ז"ל מפקפק גם בדינו של מהרי"ב ז"ל. בודאי אינו משום דהוי מעשמ"ב. דפשוט הוא שאינו בגדר זה דכיון שיתבטלו הקידושין למפרע. נמצא דמעולם לא היתה זקוקתו. אלא עיקר הפיקפוק שיש בו הוא משום דמתנה בלשון זה. אם תפול לפני יבם. יתבטלו הקידושין למפרע. דנמצא בזה מבטל יבום וכמ"ש התוס' בפרק נושאין דף צ"ט ספק וכו' משם ריב"ן שפיר"ש בפ' הבע"י דף ס"ב והנושא בת אחותו. דוקא בת אחותו. אבל בת אחיו אין עוש כ"כ מצוה דמבטל מצות יבמין ע"כ. וכן הוא בתו"ס ישנים לעיל שם ד"ה והנושא וכו' אך אם מתנה בלשון שאינו מזכיר ענין יבום נראה דלכו"ע אין בזה שום פיקפוק. וראה זה מצאתי להגאון רעק"א ז"ל בתשובה סי' צ"ג וז"ל זה ימים רבים החלטתי דיש תקנה בתנאי בענין דלית ביה חשש מתנה על מש"ב. והיינו דלא יהיה התנאי בלשון אם תהיה זקוקה ליבם שלא יחולו הקדושין. אלא התנאי אם ימות בחיי אחיו ולא יניח זש"ק ממנה שלא יחולו הקדושין למפרע ובזה אין שום פקפוק עד כאן לשונו:
ועתה הבוא נבוא לעמוד על הלכה זו ממה שיקשה עליה. ממאי דאיתא בש"ס בכמה דוכתי דאי תנאי בנישואין. כדאיתא בפ' המדיר דף ע"ג קדשה על תנאי וכנסה סתם. רב אמר צריכה גט. ושמואל אמר אינה צריכה גט. דאביי מוקי לפלוגתייהו בבעל וטעמא דרב משום דאין אדם עושה בעילתו בעי"ז אך לקמן דף ע"ד אמר עולא א"ר אלעזר המקדש על תנאי ובעל דברי הכל צריכה הימנו גט. וכתבו התו"ס שם דלא פליגי רב ושמואל אלא בכנסה ולא בעל. ופליג אדאביי עיי"ש ופסקו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש כוותיה דרבי אלעזר משום דאין אדם עושה בעילתו בעי"ז עיי"ש. וכן בפ' האשה רבה דף צ"ד צ"ה קאמר בגמרא מילתא פסיקתא אלא נישואין מי איכא למימר תנאה הו"ל בנישואין. ופירש"י הא כו"ע ידעי דאין אדם עובב"ז ע"כ. וכן לקמן בפ' ב"ש דף ק"ז קאמר רב יהודה אמר שמואל מ"ט דב"ש דאמרי אין ממאנין אלא ארוסות וכו' לפי שאין תנאי בנישואין. ופירש"י לפי שאין תנאי מועיל בנישואין של גדולה ואפילו הו"ל תנאה בשעת קדושין אחולי אחליה בשעת ביאה וחופה. וחיילי להו קדושי קמאי ואי אמרת נשואה קטנה תמאן לא ידעי אינשי דמשום קטנות הוא. אלא אמרי תנאה הוה ליה בנישואין ואתו למימר יש תנאי בנישואין של גדולה ע"כ. וב"ה נמי דאמרי ארוסות ונשואות סברי דאין תנאי בנישואין אלא דסברי דליכא למיגזר משום הא דמידע ידעי דנישואי קטנה דרבנן נינהו. ומשום קטנות הוא דנפקא ולא משום תנאי בנישואין. הראת לדעת דטעם מאי דאמרינן אין תנאי בנישואין, הוא משום דאין אדם עובב"ז. וכ"כ רבינו ירוחם ז"ל הביאו מרן ב"י סי' ט"ל וז"ל מוכח ביבמות פ' ב"ש דאין תנאי בנישואין שאם קדש בלא תנאי ובעל בתנאי. לא הוי תנאי. וכ"כ הרמ"ה עכ"ל. וכ"כ השלטי גבורים מלשון ריא"ז ב"פ המדיר וז"ל אפילו קידש על תנאי ובעל על תנאי. ואמר הריני בועליך ע"מ שאין עליך מומין או נדרים או על תנאי אחר כגון ע"מ שירצה אבא. אעפ"י שלא רצה האב מקודשת. לפי שאין אדם עושה בעילתו בעי"ז שהרי זו תחלת ביאתו לשם אישות היתה. וזו שהתנה כסבור שלא יעברו על תנאו ולפיכך שלא נתקיים התנאי הרי א"א לבטל בעילת האישות. והרי זו מקודשת עכ"ל. והשתא אם אמרנו בואו ונסמוך על תנאי שכתב מהרי"ב אף בנישואין. הלא יקשה עלינו כל האמור בש"ס ופוסקים דאין תנאי בנישואין. דמשמע דלא מהני תנאי בנישואין:
איברא דקושייא זו הלא היא כתובה על ספרי האחרונים ז"ל. ונאמרו בה כמה ישובים. ובס"ד אזכיר מהם על יד על יד ועל איזה מהם ראוי לסמוך להלכה ולמעשה. הני כתבו התו"ס ב"פ המדיר שם ד"ה לא תימא וכו' וב"פ ב"ש שם ד"ה בית שמאי וכו' דהא דאמרינן אין תנאי בנישואין לאו משום דלא מהני תנאה קאמר. אלא משום דאין רגילות שיהיו נישואין מתבטלים מחמת תנאי שהיה בקדושין. דרגילות הוא או שידע וימנע מלישא או גמרי ומחלי אהדדי בשעת הנישואין וכו'. והרב רבינו חיים מפרש גם הוא ההיא דב"ש בענין זה וכו' עיי"ש, וכן תי' הכנה"ג שם מה שהקשה על הרד"ך שהראה פנים למנהג זה וכו', וכתב דאף אם ימות המתנה בלא בנים ואשתו מותרת בלא חליצה לא הויא למפרע בב"ז. דקשה על זה מהא דאמרינן אלא נישואין מי איכא למימר תנאה הו"ל בנישואיה וכו' ותי' דהרד"ך יפרש דאין רגילות שיתבטלו נישואין מחמת שום תנאי כמ"ש התוס' וכו'. וכ"כ הנוב"י לתרץ קושיא זו. עיי"ש ואף שלכאורה נראה דהתו"ס לא כתבו כן רק למאי שהקשו לאביי דמוקי בפ' המדיר שם פלוגתא דרב ושמואל בבעל. וטעמא דרב לפי שאין אדם עושה בב"ז. אלמא לשמואל יש תנאי בנישואין ואילו ב"פ ב"ש קאמר שמואל דטעמא דב"ש לפי שאין תנאי בנישואין וכן הקשו מההיא דהאשה רבה דקאמרינן אלא נישואין מי איכא למימר תנאה הו"ל בנישואיה וכו'. ולהכי כתבו דשמואל יפרש הא דאמרינן אין תנאי בנישואין, היינו שאין רגילות וכו' אבל לעולם מהני תנאי בנישואין ומשמע מיהת דלרב דנקטינן כוותיה מפרע דלא מהני תנאה בנישואין כלל. והדרא קושיא לדוכתה. אלא דראיתי עוד אתרי רואי בתוס' בפ' האשה רבה דף צ"ד ד"ה אלא נישואין וכו' שכתבו וז"ל ואפילו למאן דאמר בכתובות דף ע"ד המקדש על תנאי ובעל מינה צריכה הימנו גט מ"מ לא שכיחא מילתא שיתבטלו הנישואין מחמת תנאה. משום דאיכא חיבת ביאה. ושלא יהא בב"ז תדע דהא שמואל אית ליה האי סברא ואית ליה נמי אין תנאי בנישואין לקמן בפ' ב"ש עכ"ל הרי מריהטת לישנא דהתוס' משמע דפשיטא להו דלרב אית ליה האי תירוצא דאין רגילות וכו' אלא דנדחקו לדעת שמואל אי אמרינן כן והוכיחו דגם לשמואל אמרינן הכי דאין רגילות וכו' ודו"ק:
מיהו יש לפקפק בתירוץ זה דכל זה בהני"ח לדעת התו"ס אך לפירש"י דפירש ההיא דהאשה רבה משום איסורא דבעילת זנות משמע דלא מהני תנאה כלל וכן הקשה הכנה"ג שם. ונראה דנהי דאית ביה סרך איסור בעילת זנות. אם מתנה גם בשעת ביאה כו"ע מודו דמהני תנאה ולא צריכה גט. כמ"ש הב"ש בסי' קנ"ז וז"ל אעג"ב דבעלמא אמרינן אין תנאי בנישואין. מ"מ בכה"ג התירו והיינו בעת הביאה מתנה כן דאילו מתנה בעת קדושין ונישואין עדיין יש לחוש שמא בעת הביאה מקדש אותה בסתם ע"כ. ורמז לעיין בסי' ל"ח ושם ס"ק נ"ט כתב אם התנה אותו תנאי בשעת ביאה מ"מ צריכה הימנו גט. דאמרינן שלא התנה אלא לענין כתואה. לפי"ז אם התנה בפירוש על הגט. א"צ גט כ"כ בהג"א בשם מהרי"ח וז"ל המקדש על תנאי אעפ"י שהתנה עמה בשעת ביאה אפי"ה צריכה הימנו גט. דמסתמא תנאי לא היה רק משום כתובה ומיהו אם פירש בהדייא שלא תהא ביאת קדושין אפילו לענין גט אם לא יתקיים התנאי וכפליה לתנאיה. כדין התנאי. אינה צריכה גט עכ"ל. וכ"כ הכנה"ג סי' ל"ח הגהט"ו אות מ' על הטור ובעל סתם צריכה גט וכו' וכתב עוד דרבינו ירוחם שהבאתי דבריו לעיל אפשר דלא פליג על זה דהתם דוקא משום דקדש בסתם ובעל בתנאי כיון דבשעת הקדושין התנה ובשעת הבעילה התנה הורה שלא מחל תנאו הראשון שבשעת קדושין עכ"ל ואפשר דגם רש"י ז"ל מודה בזה אם התנה בשעת קדושין וחזר והתנה בשעת ביאה דמהני דהכי דייק במ"ש בפ' ב"ש שם וז"ל אפילו הוה ליה תנאה בשעת קדושין. אחולי אחליה בשעת ביאה וחופה ע"כ. דתיבת אפילו דקאמר מר, אין לה שחר דאם כוונתו היא דאין צ"ל אם קדש בסתם ובעל בסתם. אלא אפילו קדשה על תנאי ובעל סתם. דפשיטא היא. אלא הכוונה היא דר"ל לא מיבעיא אם קדשה בסתם ובעל על תנאי דלא מהני. שהרי לא התנה בקדושין. אלא אפילו קדשה על תנאי ובעל סתם. אמרינן אחולי אחליה לתנאיה דקדושין בשעת ביאה. ומינה שאם קדשה בתנאי ובעל בתנאי כיון שהתנה בשניהם. הורה שלא מחל תנאו הראשון שבשעת הקדושין וכמ"ש הכנה"ג ז"ל בדעת רבינו ירוחם האמנם בלשון ריא"ז שהביא הש"ג הנ"ז שכתב אף אם קדש בתנאי ובעל בתנאי מקודשת לפי שאין אדם עושה בב"ז מוכח להדייא דלא מהני גם חילוק זה שכתבנו בדעת רש"י ז"ל וכן משמע בכנה"ג וב"ש שם האמנם אחר זמן בא לידי ס' שו"ת נושא האפד ושם בסי' ל"ד אות ג'כתב משם רבני קושטא שכתב בדעת ריא"ז שנוכל לפרש דבריו בשופי. דמיירי בשלא אמר בפירוש, שאם יתבטל התנאי שלא יהיו קדושין ושלא תצטרך גט עיי"ש ומ"מ כן היא דעת גדול המורים הרמב"ם ז"ל בפ"י דגרושין הי"ט. ופסקה מרן ז"ל בש"ע סי' קמ"ט ס"ה דלא אמרו חזקה שאין אדם עושה בב"ז. אלא במקדש על תנאי ובעל סתם עד שיפרש שעל תנאי הוא בועל ע"כ הרי מבואר להדייא שאם מקדש על תנאי ובעל ג"כ על תנאי. מהני תנאי בנישואין אפילו לגבי גט ואעפ"י שעושה בב"ז אינה צריכה הימנו גט:
אלא דעם כל זה. ברם עיקר שורשוהי דתנאי זה שכתב מהרי"ב ז"ל יש בו סרך איסור. שלמפרע כשיתבטלו הקידושין ותצא בלא גט ובלא חליצה, נמצא כל בעילותיו בעי"ז. ולכתחילה מיהת מי שרי. אך חזון הרביתי להרב נחלת שבעה שם שהביא ראיה לזה דאין כאן בעילת זנות. ממאי דאשכחן בקדושי יתומה קטנה שהם קדושי ספק. שמא קונין קנין גמור. או אין קונין כלל ואם אין קונין כלל נמצא כל בעילותיו בעי"ז. אלא ש"מ דלא הוו ודאי בעי"ז. משום דלא הוי ודאי שאינה קונה ואעפ"י שיש ספק בעיקר הקידושין. וא"כ כ"ש הכא לא הוו בעי"ז. משום דלא הוי ודאי שתפול לפני יבם מומרעכ"ל. ולפי דעתי החלושה אחר המחי"ר מהדר"ג תורתו. יישוב זה. אינו מעלה ארוכה לחשש סרך איסור בעי"ז. דהתינח כל זמן שלא מיאנה היתומה לא חיישינן לבעי"ז. דלא הוי ודאי שאינו קונה. ודכותה נמי לא הוי ודאי שתפול לפני יבם מומר. אבל מה נעני אנן אם מיאנה ויצאה בלא גט. דנמצא למפרע שאינו קונה כלל והוי בעילתו בעי"ז. והכא נמי אם נפלה לפני יבם מומר ונתבטלו הקידושין למפרע. הוו בעילותיו בעי"ז ולכתחלה מיהת לא כשר למעבד הכי. שזהו טעמא דב"ש שאמרו שאין ממאנין אלא ארוסות. לפי אוקמתא דרבה ורב יוסף דטעמא דב"ש לפי שאין אדם עושה בב"ז. ואם הוא דנקטינן כטעמא דב"ה דכיון דאיכא קידושין וכתובה לא אתו למימר דבעילתו בעי"ז. והוא הדין נמי הכא. וכ"כ הרה"ג חסיד שבכהונה כמוהר"ר דוד הכהן יחש"ל. בסה"ב קונטרס בשוב דוד ה' קדושין. שהביא ראיה זו לענין זה. דכיון דאיכא קדושין וכתובה ליכא למיחש לבעילת זנות עיי"ש. א"כ מעתה תו ליכא למימר בעלמא אין תנאי בנישואין משום שאין אדם עובב"ז שהרי כיון דאיכא קדושין וכתובה בכל תנאים דעלמא. מעתה אין כאן בעי"ז. אלא בעל כרחין לומר דקדושין וכתובה לא מפקי מאיסור בעי"ז. ושאני קדושין וכתובה דקטנה שהם מדרבנן. אף שיוצאה רק במיאון אין כאן בעי"ז. וכדאיתא בירוש' בפרקין וז"ל וקשיא על דבית הלל. נישואיה התירו. וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה. ובהפרת נדריה. כאשתו לכל דבר, ואת אמרת הכין. בתמיה ומשני משלך נתנו לך. בדין הוא שלא היו נישואיה נישואין. והן אמרו שיהיו נישואיה נישואין והן אמרו שתמאן ותצא. מה טעמא דב"ש. אם אומר אתה כן נמצאת עושה כל בעילותיו שבעל בעי"ז עכ"ל ופירש הרב פ"מ וז"ל וקשיא על דב"ה נישואיה התירו לקטנה, וכאשתו לכל דבר היא וכו'. ואת אמרת הכין בתמיה. שתמאן בו ותעקור נישואיה. ומשני. משלך נתנו לך. כלומר. דנישואין מדבריהם וכן מיאונה. דבדין הוא שלא הוו נישואיה כלום. דמן התורה אין נישואין לקטנה אלא ע"י אביה. והן אמרו דנישואין הם ע"י אמה ואחיה. והן נמי אמרו דיוצאה במיאון ע"כ. הרי שמעינן שפיר מהירוש' דטעמא דב"ה דקטנה נשואה ממאנת. משום דהם רבנן התירוה להינשא. והם עקרו נישואיה במיאון וכן נמי לענין בעילתה אמרינן כן דהם התירו בעילתה ע"י קדושין וכתובה דתקינו לה רבנן. והם התירוה לצאת במיאון דומייא דגט דעוקר קדושין דאורייתא. הוא הדין מיאון נמי עוקר קדושין דרבנן. ואין כאן בעילתה בעי"ז, ומעתה תלמודא דידן דקאמר טעמא דב"ה כיון דאיכא קדושין וכתובה לא אתו למימר דבעילתו בעי"ז הכי כוונתו כיון דאיכא קדושין וכתובה דתקינו לה רבנן. לא אתו למימר עכשו שיוצאה במיאון דבעילתה בעי"ז: דהמיאון דרבנן עוקר קדושין דרבנן והירוש' והבבלי כוונה אחת לשתיהם ואף דתלמו"ד סתמא קאמר מ"מ כל שלא מצינו בהדייא היפך הירו"ש מנין לנו לשום מחלוקת ביניהם וכמ"ש מרן ב"י בחמ"ש סי' כ"ח סעיף כ' בבד"ה דבסתם לא משוינן פלוגתא בין הירוש' לתלמודא דידן ע"כ ונמצא אומר מעתה דאין למידין מזה לתנאי בנישואין דעלמא דאף דאיכא קדושין וכתובה לא מפקי מסרך איסור בעי"ז לכשיתבטלו הקדושין דהתם הוו קדושין דאורייתא ולא מיעקרי אלא בגט דאורייתא ואף שהרא"ש ז"ל בפרק האיש מקדש כתב סברא זו לענין קטנה שהלך אביה למדה"י והשיאוה אמה ואחיה דלדעת השאלתות הוו קדושין וצריכה מיאון דגם בזו תקינו רבנן נישואין. וכתב התו"ס והרא"ש דבכה"ג לא תקינו רבנן נישואין ולא הוו קדושין ואינה צריכה מיאון. וסיים הרא"ש ז"ל ומ"מ אין לאסרה משום שתחשב כפנויה ועומדת אצלו בזנות, כיון דדרך קדושין ונישואין היא אצלו. אין זה זנות. וכ"פ הטור סי' ל"ז ובש"ע שם כתב סברת הרא"ש בשם י"א עיי"ש הרי דקאמר הרא"ש ז"ל בכה"ג דלא הוו קידושין. אין ביאתו ביאת זנות כיון דדרך קדושין ונישואין היא אצלו מיהו נראה דאינו ענין לנדון שלפנינו. דאיכא למימר דהוא ז"ל מיירי לענין שיכול לעכבה אצלו במטה עד שתבדיל ויגמרו קדושיה. ועל זה קאמר דכל זמן שהיא קטנה אין לאסרה משום שתחשב כפנויה וכו' אבל אין הכי נמי אם יצאה ממנו בקטנותה ולא גמרו קדושיה מודה הרא"ש ז"ל דהוו בעילותיו בעי"ז למפרע אף שהיתה אצלו דרך קדושין ונישואין:
והשתא דאתית להכי אתי שפיר נמי תלמו"ד דבהכי מיירי ודעת בית הלל. דב"ש סברי כיון דקדושי קטנה אין קונין קנין גמור. אם איתא דקטנה נשואה תמאן מימנעי ולא נסבי לה, דכיון שהוא יודע דקדושי קטנה לאו כלום הוא נמצא בועל לשם זנות. ואין כל אדם רוצה לעשות בעילתו בעי"ז. ומשו"ה מימנעי ולא נסבי לה ומעיקרא תקנתא דרבנן דתקינו נישואין לקטנה כמ"ש רש"י ז"ל וב"ה סברי. אי משום הא לא מימנעי דכיון דתקינו לה רבנן קדושין וכתובה לא אתו למימר דבעילתו בעי"ז. כיון דדרך קדושין ונישואין דתקינו לה היא אצלו הוא בועל על דעת אותן קדושין ולכי נפקא מניה במיאון לא הוי למפרע בעילתו בעי"ז דמיאון עוקר אותן הקדושין דתקינו לה רבנן כדאמרינן בירוש' הנ"ז דהשתא לפי"ז תלמו"ד והירוש' מר אמר חדא ומא"ח ומה שחסר זה גילה זה. דתלמו"ד איירי לענין כל זמן שהיא תחתיו אין בעילותיו בעי"ז. כיון שהם דרך קדושין ונישואין והירו"ש איירי לענין כי נפקא מניה ולא נגמרו קדושין לא הוו למפרע בעילותיו בעי"ז. דהם אמרו והם אמרו כמדובר. ונמצאת אתה למד למ"ש הרא"ש ז"ל לענין קטנה דנפקא בלא מיאון וכן נמי בתנאי דנישואין דכשיתבטלו הקדושין נפקא בלא גט ובלא חליצה. ואין כאן דבר שעוקר הקדושין ונמצא למפרע בעילתו בעי"ז. דקדושין וכתובה לא מפקי למפרע מסרך איסור בעי"ז כ"א כל זמן שהיא תחתיו דשמא יגמרו הקדושין וקונה אותה קנין גמור ודו"ק:
והכנה"ג בהגהב"י סי' קנ"ז כתב משם הרד"ך יישוב לזה שאין בנדון זה משום בעי"ז מדין פילגש דכיון שהיא מיוחדת לו אין כאן בעי"ז שהרי אם ירצה האדם לייחד לו פילגש לימים ידועים. אחרי שובה מהיות לו לפילגש. נאמר שכל בעילותיו שבעל הוו בעי"ז אין זאת עיין בסי' ל"ח הגהט"ו אות א' שהאריך בענין זה שם. וכ"כ הב"ח שם. וגם בתירוץ זה לא מצאתי קורת רוח. דהתינח לפי דעת הראב"ד והרמב"ן ז"ל דסברי במייחדת עצמה לאיש אחד אין בו לא מלקות ולא איסור. והיא פילגש הכתובה בפסוק. אך לדעת הרמב"ם ז"ל שכתב הבועל אשה לשם זנות לוקה לפי שבעל קדשה. עיין בפ"א מה"א ומ"ש ה"ה והכ"מ. ובה' מלכים פ"ד ה"ד כתב דהדיוט אסור בפילגש. וא"כ מאי ראיה איכא מפילגש. וגם אליבא דהלכתא נראה ממ"ש מור"ם ז"ל באה"ע סי' כ"ז דנקטינן כהרמב"ם. שהרי כתב אבל אם מייחד אליו אשה וטובלת אליו. לדעת הראב"ד וקצת מפרשים מותר. והיא פילגש האמור' בתורה. ולדעת הרמב"ם והרא"ש והטור אסור. ולוקין על זה משום לא תהיה קדשה. הרי מייחס דעת הרא"ש והטור לדעת הרמב"ם. וגם דעת מרן בש"ס שהעתיק כלשון הטור אתי שפיר נמי כהרמב"ם, וכ"כ הב"ח בדעת הרא"ש והטור עיי"ש. וכתב הח"מ אף לדברי הראב"ד מיהת אסורה מדרבנן וכו'. ועיין בכנה"ג שם הגהב"י אות א' מה שכתב משם הפוס' שנתחבטו בזה וכו'. עיין פרישה מ"ש בדעת הטור:
אך חזו"ת קשה לי ממ"ש הרב"ש שם על מ"ש מור"ם ז"ל. דאף לגרסתינו בהרמב"ם ה' מלכים להדיוט אסור בפילגש. מ"מ אין ראיה שלוקי' על פילגש. ומהרא"ש והטור נראה דליכא איסור כלל דמ"ש הרא"ש בתשובה שהיא אסורה. וכן מ"ש הטור דכופין אותו להוציאה מביתו. היינו כשיש לחוש שהיא בושה לטבול ובא עליה והיא נדה. אבל משום איסור פילגש. י"ל דמותר. והביא ראיה שהרא"ש בכתובות כתב דיכול לקיים פו"ר בפילגש:
ותם אני לא אדע שותיה דמר במ"ש דלהרא"ש והטור אין איסור בפילגש כלל. שהרי בהדיא כתב הרא"ש בפרק האיש מקדש סי' ח' בקטנה שהלך אביה למדה"י והשיאוה אמה ואחיה. שפסק דלא תקינו לה רבנן נישואין בכה"ג. ומ"מ אין לאסרה משום שתחשב כפנויה ועומדת אצלו בזנות. כיון דדרך קדושין ונישואין היא אצלו. אין זה זנות. וכן פסק הטור סי' ל"ז. דשמעינן שפיר לדעת הרא"ש והטור שיש איסור בפילגש שאל"כ בלא קדושין ונישואין נמי אין לאוסרה, דתיפוק ליה משום פילגש. כיון דמיוחדת לו. אלא ודאי משמע דפילגש אסורה. גם מ"ש דהרא"ש כתב דיכול לקיים פו"ר בפילגש עפר אני תחת כפות רגלי קודשו, דהרא"ש לא כתב דיכול לעשות כן לכתחלה. שהרי בפרק בתולה נשאת סי' י"ב כתב בזה הלשון ואם לקח פילגש וקיים פו"ר. אינו מחויב לקדש אשה עיי"ש. דהכוונה היא אם לקח פילגש באיסור קיים פו"ר. וכ"כ הנמק"י פ' הבע"י אם יש לו בנים אפילו מפנויה קיים פו"ר. דמשמע באיסור פנויה. דומיא דאפילו בבן ממזר קיים פו"ר כמ"ש מרן ב"י סי' א' בשם הריטב"א. וכ"כ הקרב"ן על הרא"ש לדחות דברי הרב"ש הללו. ועוד הרי הרא"ש כתב לענין יבמה שנפלה לפני מוכה שחין מן האירוסין שאם היתה רוצה להתנות בשעת האירוסין. שאם מת קודם שישאנה שיהיו הקדושין בטלין כדי שלא תפול לפני מ"ש לא היה הבעל מעכב על ידה. אבל מן הנשואין ודאי לא היה הבעל שומע לה לעשות בעילותיו בעי"ז עכ"ל כ"כ בשיטה מקובצת לקמא דף ק"י ושם הרא"ש. וכן העתקנו לעיל דהשתא לפי מ"ש הב"ש לדעת הרא"ש שאין איסור בפילגש, אף בנישואין היתה יכולה להתנות כן. דאף אם יתבטלו הקדושין למפרע. הרי היתה אצלו כפנויה ומייחדת לו לפילגש. ולא הוו בעילותיו בעי"ז. אלא ודאי לדעת הרא"ש יש איסור בפילגש:
ועיין להגאון חיים שאל בח"א סי' צ' אות ב'. שכתב שהרמב"ן בתשובה כתב דאם נאמר דפילגש מותרת מהתורה ומדבריהם הוא דגזור. היכן מצינו גזרה זו, וכתב עליו הרדב"ז בתשובה ח"א סי' רכ"ה וז"ל קרוב אני לומר שבכלל גזירת יחוד הפנויה היא. שלא יבוא עליה וכו'. ולפיכך אני אומר אחרי בקשת המחילה שהיא בכללה עכ"ל. וכ"כ הריב"ש בתשובה סי' שצ"ה לדעת הראב"ד באיסור הקדשה וז"ל. אף אם נאמר שהפילגש היא בלא קדושין. הנה נאסרה בגזירת בית דינו של דוד. שהרי על יחוד דפנויה גזרו ופנויה היא זו. עיי"ש מ"ש הח"ש. ורמז לעיין בס' שאלת יעבץ ח"ב סי' ט"ו שהפליא עצה בדין הפילגש ואין מצוא ספר זה:
אשר עפ"י הדברים האלה מצאנו ראינו שדין הפילגש מוסכם לאיסור. מפי הפוס' ז"ל אשר מפיהם אנו חיים להלכה ולמעשה. ומעתה אין ראיה לומר בנדון שלפנינו דכשיתבטלו הקדושין למפרע שאין כאן בעי"ז שאם חשבינן לה כפנויה. הרי היתה עומדת אצלו באיסור מדאורייתא או מדרבנן מיהת. למר כדאת"ל ולמר כדאת"ל. ומ"ש הרב"ש בסי' קנ"ז סק"ז דאין כאן חשש ביאת זנות, יש לומר דלשיטתיה אזיל דסל"מ דאין איסור בפנויה המיוחדת לאיש כמש"ל. והרי לא ננעלו שערי תשובה בפני זה כמדובר:
עוד זאת כתב הב"ח ז"ל דלא הוי בעילתו בעי"ז. דאיהו ודאי בועל לשם נשואין. אלא דאיהו רוצה בכך שלאחר מותו אם תפול לפני יבם שיהיו כל בעי' למפרע שלא לשם קדושין. אבל איהו גופיה ודאי בשעת ביאה בועל בלא תנאי. דהרי הוא לא התנה עמה כלום ואינו דומה למקדש על תנאי וכו'. שאם לא יתקיים יהיו בעילותיו בעי"ז. דאם הוא התנה עמה ובועל לשם זנות. אם לא יתקיים התנאי. ואינו דומה להכא כל עיקר ע"כ. ולא זכיתי להלום דבק"ו איישוב זה על מה אדניו הוטבעו, דנהי דהתנאי הוא מן האשה. מ"מ הוא נמשך אחרי דבריה ואחרי עצתה. ובועל על דעתה שהרי אינו יכול לבטל התנאי חוץ מדעתה. ומה יועיל זה שאינו רוצה בתנאי ובועל על שם נשואין. הרי מ"מ למפרע כשלא יתקיים התנאי ממילא יהיו בעילותיו שלא לשם קדושין. ודומה לאשה שנתקדשה שלא מדעתה שאין כאן קדושין ואין כאן נשואין. באופן שדבק"ו שגבו מני ולדידי צ"ע: עוד אני מדבר במ"ש הרב המופלא כמוהר"ד הכהן נר"ו וז"ל עוד אביא ראיה שבכה"ג לא חיישינן שיהיו בעילותיו בעי"ז. ממ"ש הר"ן ז"ל בנדרים דף צ' במתניתין בראשונה וכו' חזרו לומר וכו'. האומרת טא"ל תביא ראיה לדבריה וכו'. והקשה הר"ן כיון דמדינא האומרת טא"ל מיתסרא. ע"כ היאך התירוה משום שלא תהיה נותנת ענ"ב. וכי איסור שבה היכן הלך וכו'. ותירץ דלדידי לא קשיא. דכי היכי דאמרינן בגטין דל"ג ובכמה דוכתי דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושי מניה. הכא נמי כל שאמרה לבעלה טא"ל אפקעינהו רבנן לקדושי מעיקרא. ונמצא שבשעה שנאנסה פנויה היתה. משו"ה שריא לבעלה וכו' ע"כ. ולפי"ז כיון דאפקעינהו רבנן לקדושי מניה א"כ היו בעי' בעי"ז. ואפי"ה ל"ח רבנן ע"כ עיי"ש. וקשיא לי בגווה טובא. מה חסר לו להרב יחש"ל שלא עמד על סוגיא זו במקורה בפירש"י והרמב"ן והרשב"א ושאר מפרשים ז"ל אשר הובאו דבניהם בשיטה מקובצת לכתובות דף ג' אשר מבואר יוצא מדבריהם. דלא הפקיעו חכמים הקדושין בולא כלום אלא עם גט. אף שיהיה רעוע כההיא דאין אונס בגטין. בכתובות ד"ג וכההיא שאם בטלו בפני ב"ד שאינו מבוטל בגטין דל"ג וכה"ג דבכיוצא בזה אמרינן כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש שפירש"י שתולה הקדושין על דעת שהנהיגו חכמי יש' בישראל שיהיו קיימין לפי דבריהם. ויהיו בטלין לפי"ד ע"י גטין שהכשירו חכמים. ולכך כשיבוא גט כזה אחרי קדושין. אפקעינהו רבנן לקדושיו ע"כ. דמעתה תו ליכא למילף מינה למימר דלא חשו חכמים לבעילותיו שיהיו בעי"ז. במקום דנפקא בלא גט ובלא חליצה שלפי"ד הר"ן ז"ל דיליף מפשט הסוגיא. יקשה עלינו כמה קושיות שהקשו המפרשים ז"ל, שאם כן יחפה על בת אחותו, ויכולים ממזרים להטהר כמ"ש בתוס' גטין שם ועיין שם מה שתירצו. ולתירוצם נמי לא אמרו אלא עם סרך גט דאילו לפי"ד הר"ן ז"ל קאמר מר אפילו בלא סרך גט. באופן שדברי הר"ן ז"ל אינם מסכימים להלכה. ואפשר לומר כיון שדחה הוא בכבודו ובעצמו אוקמתא זו. משו"ה לא חש לדקדק בה כל צורכה.
ועל"י בא"ר דברים מחוורים מ"ש הרשב"א ז"ל הובאו בש"מ שם וז"ל השייך לענינינו כל דמקדש וכו' וא"ת מ"ש מטבע במים שאל"ס דלא אפקעינהו רבנן לקדושין משום עגונות. וי"ל דבכדי לא מפקעי להו רבנן לקדושי. אלא היכא דאיכא בידן גיטא. כדהכא וההיא דאותבוה אבי כורסייא ואתא חבריה וחטפה מניה והוו תמן רבנן ולא אצרכוה גיטא. בפ' ב"ש דק"י וכן בתיליוה וקידש דאפקעינהו רבנן לקדושין בפרק חזקת הבתים דמ"ח. התם משום דעיקר הקדושין היו שלא ברצון חכמים. שהוא עשה שלא כהוגן אבל במקום שחלו הקדושין ברצון חכמים. והשתא הוא דמפקע להו אי איכא סרך גיטא. אין. ואי לא. לא. עיי"ש וכ"כ הרב יר"מ בכלל הדינים אות ק"ו משם ה' יד אליהו תיקון סו' עיי"ש:
ונמצאת אומר מעתה שלכל דברות ולכל אמירות אי אפשר לומר ונקה מחשש איסור בעי"ז לכשיתבטלו הקדושין למפרע. אך ראה גם מצאתי מ"ש הנש"ב שם דמאי דקשייא לן ממאי דאמרינן אין תנאי בנשואין לחלק יצאה דתנאי שתצא ממנו בחיים ויהיו בעילותיו בעי"ז. זה לא מצינו. אבל לאחר מיתה שלא תיזקק ליבום. ומחיים על דעת קדושין בועל זה לא הוי בעי"ז וזה מצינו ע"כ. ומסתבר לומר דטעם זה קרוב לדעת דאף דהשתא הכא נמי כי אזלינן בתר למפרע כישתבטלו הקדושין לאחר מותו. נמצא כל מה שבעל בחייו הוי בעי"ז. וכ"כ הנובי"ק סי' נ"ו, מ"מ כיון שבחייו עבד כל טצדקי דהו"ל למיעבד עפ"י ההיתר בחופה וקדושין ונשואין. ועכשיו אחר מותו נתבטלו הקדושין הוה ממילא ואין לבו נוקפו וכמ"ש הב"ח ז"ל דהא עדיפא שאין גורמין בידים אלא ממילא הוא וכ"כ הכנה"ג שם ואם באנו לחלק בין כשהקדושין מתבטלין מחמת התנאי אחר מיתתו. לכשתמבטלין בחייו. ניחא ומוקמינן מאי דאמרינן אין תנאי בנשואין דמיירי בחייו ע"כ:
ויש לצרף לזה עוד מ"ש החת"ס ח"ב סי' ס"ח משם הגאון מעיל צדקה ז"ל דהא דאמרינן אין תנאי בנשואין לאו משום בעי"ז. שהרי הוא דרך אישות רק הכוונה אין אדם רוצה שתטחן אשתו לאחר בחייו ע"י בטול הקדושין. וגם בניו יהיו בני פנויה אין דעת שום אדם סובל זה. משו"ה אין תנאי בנשואין. דודאי אחולי אחליה. אבל בתנאי שבשעת קדושין ע"מ שלא תזקק ליבם מומר או מוכה שחין. שהרי הספק תלוי כל ימי חייו. ולא תטחן אשתו לאחר בחייו, וגם בנים לא יהיו לו אינו חוזר ומוחל ע"כ אשר מזה למדנו דכיון שלא יתבטלו הקדושין אלא לאחר מיתה. אין לבו של אדם נוקפו לא משום חשש איסור בעי"ז ולא משום שתטחן לאחר אשתו בחייו:
ונראה לענ"ד לחזק סברא זו ממאי דאיתא בפ"ק דמציעא דט"ו בעא מניה שמואל מרב גזל שדה מחברו ומכרה לאחר וחזר הגזלן ולקחה מבעלים הראשונים מי מצי קאי במקום בעלים ומוציאה מיד הלוקח. אמ"ל מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו. ולא מצי מפקה מיד הלוקח. מ"ט מר זוטרא אמר ניחא ליה ניקרייה גזלנא רב אסי אמר ניח"ל דליקו במהימנותיה מאי בינייהו א"ב דמית גזלן. מ"ד ניח"ל דלא ניקרייה גזלנא הא מית ליה ע"כ ופירש"י דלא נתכוון להעמיד ממכרו אלא בימי חייו שלא יחרפוהו ע"כ, הרי למדנו דלא קפיד איניש בזילותא דידיה עלא בחייו ולא לאחר מותו והכא נמי דכוותה שאין לבו של אדם נוקפו אם תטחן לאחר אשתו או יצא עליו שם בועל בעי"ז לכשיתבטלו הקדושין למפרע אין זה אלא בחייו דוקא אבל לאחר מותו לא איכפת ליה גם משום חשש איסור בעי"ז. כיון שבחייו עשה עפ"י ההיתר ולאח"מ היו למפרע בעי"ז כשנתבטלו הקדושין ממילא הוא ולא קפיד. ואף דהתם בגמרא דחי סוף סוף קרו לבניה בני גזלנא. הכא לא שייך זה. שהרי אין לו בנים:
אשר על פי הדברים האלה טובים השנים התירוצים הללו. יקום דבר המקדש על תנאי שאם תזקק ליבם מומר שיתבטלו הקדושין. וכן לפני אח חרש כמ"ש הנש"ב והמעיל צדקה. וכן לפני אח נעלם כמ"ש הגאון חת"ס שם בכל הני איכא צד למעליותא. באשר כל עוד אשר הוא חי. הדבר תלוי בספק, ורק לאחר מותו כשתפול לפני אחד מאלו יתבטלו הקדושין ואין כאן לא משום חשש בעי"ז כמ"ש נחלת שבעה. ולא משום שתטחן לאחר אשתו בחייו כמ"ש המעי"צ. אך אמנם למאי דס"ד למימר במקדש על תנאי שאם יגרשנה בנימוסי הממשלה ולא יתן לה גט כשר. שיתבטלו הקדושין למפרע. קשה הדבר להקל. דכולהו לגריעותא הא איכא. שיתבטלו הקדושין בחייו. ויהיו בעילותיו בעי"ז. ותטחן לאחר אשתו בחייו וגם בניו יהיו בני פנויה. וזה לא מצינו:
ברם הן איתי אחד קדוש מדבר בענין זה. הלא הוא הרב תעלומות לב ז"ל בח"ב סי' מ"ח מ"ט שנשאל על זה. והשיב אף שנראה שלא הקילו בדבר רק דוקא באח מומר בצירוף סברת מ"ד שאינו זוקק ליבום. מ"מ הביא עוד כמה פוסקים שהקילו גם באח חרש כמ"ש הנש"ב. וכן להרב ראש משביר באח רחוק מן העיר. וכן להגאון נוב"י באח חרש. והגאון חת"ס עשה מעשה באח נעלם. עפ"י תשובת הרב מעיל צדקה. עיין בחת"ס אה"ע ח"א סי' קי"א. וסיים התע"ל הרי מבואר דלאו דוקא באח מומר עשו מעשה. ומעתה יש לסמוך על המתירין באותם עיירות אשר רבו בהם התקלות שתצלנה אזנים משמוע כאשר נשאל מעוב"י "פאריז" יע"א על אודות הגירושין הנקרא סיווי"ל. שלפי דיניהם הרי היא מגורשת גמורה. אבל לפי משפט התוה"ק עדיין היא א"א גמורה. ולהשיג גט כשר מהבעל קשה עד מאד. כי על הרוב הוא נותן עיניו בממון, או אפילו להכעיס. ולא יתרצה בשום אופן לתת גט כשר. ונפקא מינה חורבא רח"ל שיוצאות מדרך נשים צדקניות להנשא לאיש אחר נכרי או זולתו ובניה אשר תלד ממזרים ה' יצילנו ועל זה השיב. אם יסכימו עמו שנים מהרבנים המפורסמים. דעתו נוטה שבאותם המדינות יעשו התנאי באופן זה בשעת קדושין ונשואין ובשעת הייחוד שאם יגרשנה בנימוסי הממשלה ולא יתן לה גט כשר בו ביום או במשך זמן מה. או אם תפול לפני יבם שיהיו הקדושין בטלים למפרע. ואם אפשר ישביעו אותו להחתן על דעת רבים שלא יבטל התנאי. כמ"ש הגאון רעק"א ז"ל. ויעשו מעב"ד כמ"ש החת"ס. ובהגיע הדבר לידי מעשה. ישתדלו להשיג גט או חליצה אם אפשר. ואם לא תשיג ידם הרי עכ"פ יש לסמוך על המתירים לתקנת בנות ישראל. כדי שלא להרבות ממזרים בישראל עיי"ש:
אשר עין בעין נראה מדברי הרב ז"ל שהשוה מדותיו בדין מקדש על תנאי שאם יגרשנה בנימוסי הממשלה ולא יתן לה גט שיתבטלו הקדושין למפרע שוה לדין אם מתנה שאם תפול לפני אח מומר שיתבטלו הקדושין וכו' ולימוד אחד לשניהם. ובאמת לא שוו בשיעוריהן. דשאני דין אח מומר ודומה לו. שלא יתבטלו הקדושין רק לאח"מ דבכה"ג אין חשש בעי"ז כמ"ש הנש"ב ולא שתטחן אשתו לאחר בחייו כמ"ש המעי"צ. ובזה הוא דהקילו הפוס' משא"כ במתנה שא"ל יתן לה גט כשר כשתתגרש ממנו בנימוסי הממשלה. שיתבטלו הקדושין בחייו דכולהו איתנהו ביה. מאן לימא לן דיקילו הפוסקים גם בזה:
וצריך לומר דהרב ז"ל סתמו כפירושו. משום תקנת בנות ישראל העגונות. נטתה דעתו הקדושה להחיש מפלט להם ע"י תנאי זה הגם דלא שוו בשיעוריהן לתנאי אח מומר וכיוצא. דאם אמרנו דחובתנו היא למשכוני נפשין לתקוני גברא שלא יהיו בעילותיו בעי"ז למפרע וגם עיניו לא תמקנה בחוריהן בראותו אשתו יוצאה ממנו בכדי ותטחן לאיש אחר הלא דאשה עדיפא מדאיש. שהרבה ילדות עושה וצערא דגופא עדיף. ותחת אישה תקח את זרים. ישראלים או נכרים, ותרבה בישראל ממזרים ח"ו. כי על כל אלה. הדין ניתן ליאמר דמוטב שיהיו בעילותיו בעי"ז. כשיתבטלו הקדושין בחייו. ולא תצא אשה מדרך נשים צדקניות ובכגון דא אמרינן ניחא ליה לחבר למיעבד איסורא זוטא ולא ליעביד עם הארץ איסורא רבה. כדאיתא בפרק בכל מערבין דף ל"ג. שעל זה הקשו התוס' שם ובפ"ק דשבת ד"ה. ממאי דאמרינן שם בשבת. גבי מדביק פת לתנור עם חשיכה. אין אומרים לאדם חטוא כדי שיזכה חבירך. ותירץ דשאני הכא שהחבר גורם לו לע"ה למיעבד איסורא רבה. שאמר לו לקוט תאנים מתאנתי וסבור שעשרן עיי"ש. וכן נמי כתבו שם אההיא דפרק השולח דף ל"ח גבי חציה שפחה וחציה בת חורין. וכפו את רבה ועשאה בת חורין. וא"ר נחמן בר יצחק מנהג הפקר נהגו בה. אעג"ב דהמשחרר עבדו עובר בעשה כיון שהיתה שפחה האסורה לעבדים ולבני חורין והיתה להוטה אחר הזנות. אי אפשר שלא תכשיל בני אדם. והו"ל מצוה דרבים. כדמשני שם רבי אליעזר ששחרר עבדו להשלימו לעשרה. דמצוה דרבים שאני ע"כ. דהשתא הכא נמי מישך שייכי הנך טעמי בנדון זה. שהבעל גורם לה למיעבד איסורא. כיון שלא פטרה בגט כשר למהך להתנסבא לכל גבר דיתיצבי כדת של תורה והיא אסורה להיות לאיש אחר. הרבה ילדות עושה. וממציאה עצמה לזנות: ואי אפשר שלא תכשיל בני אדם. אשר על כן אמרינן מוטב שיתבטלו הקדושין בחייו. ויהיו למפרע בעילותיו בעי"ז. דהוא איסורא זוטא. לגבי הך שיכשלו בה בני אדם באיסור א"א רח"ל וירבו ממזרים בישראל ח"ו דהוא איסורא רבה. ועיין בב"י או"ח סוס"י ש"ו מ"ש בשם הרשב"א ז"ל שנשאל באחד ששלחו לו שהוציאו בתו מביתו בשבת להוציאה מכלל ישראל מהו לילך אחריה בשבת חוץ לג' פרסאות להצילה מידם, שהרשב"א ז"ל נסתפק בדבר כיון שאביה לא גרם לה לא אמרינן בכה"ג ניח"ל לחבר וכו' והרב"י הדר פשטה מהנהו טעמי שכתבו התוס' עיי"ש. וכן נמי כתב הד"מ באה"ע סי' י"ג אות ט' משם תשובת מהר"י מינץ ז"ל שהתיר באלמנה מזנה לאחר שמת אבי הילד להנשא תוך כ"ד חודש של הנקה. ועיקר טעמו כי היתה מופקרת ונכשלים בה רבים, ולכן התירוה להנשא והבעל משמרה ע"כ ופסקו מורם ז"ל בהגה סי"א. ועיין עוד בתשובות האחרונים ז"ל מענין זה ובפ"ת שם: ועוד כיון שהוא עשה שלא כהוגן לעגן אשתו זאת שלא לפטרה בגט כשר בדין הוא שלא לחוש על תקנתו במה שיהיו בעילותיו בעי"ז. וכההיא דפ' ב"ש דק"י דאותבוה אבי כורסייא ואתא חבריה וחטפה וכו' וההיא דפ' חזקת הבתים דמ"ח דתליוה וקידש וכו' דאפקעינהו רבנן לקדושי מניה משום דהוא עשה שלא כהוגן דמזה למדו הפוס' לומר בכל מקום הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו לו שלא כהוגן. עיין בס' תולדות אדם להרשב"א סי' קמ"ח והריב"ש סי' שצ"ט וחוט המשולש טור א' סי' כ"ט. ואף שמהריב"ל בח"א דף נ"ה כתב דלא אמרינן כן אלא במה שמצינו בתלמוד מפורש היינו דוקא במידי שיש בה קום עשה כגון שלא לכופו לגרש בע"כ כנדון הרב שם, משא"כ בכה"ג שהוא ממילא מודה הרב בזה:
ואחרי כותבי בא לידי ס' שו"ת נושא האפוד ז"ל וראיתי שכתב בסי' ל"ד שהביא מה שתקנו רבני קושטא רבתי יע"א להתנות בשעת קדושין איזה תנאים שהם לטובת האשה. כגון אם ישים החתן לדרך פעמיו ויתמהמה יותר על הזמן אשר גבלו ביניהם. או אם תתבע אותו לדין לפני בדה"ץ. והוא לא יאבה ולא ישמע לקבל עליו את הדין או אם יברח ולא יהיה נודע מקום תחנותו. וכיוצא בזה שיתבטלו הקדושין למפרע ולא חילקו בין שיתבטלו הקדושין בחייו. או בין שיתבטלו לאח"מ. הגם שמדברי הרב המחביר ז"ל נראה דמעיקרא עלתה על דעתם לחלק ונסתייעו ממ"ש ה' נחלת שבעה והכנה"ג ז"ל שכתבו דיש לחלק בין תנאי שמתבטל מחיים לתנאי המתבטל לאח"מ. כאשר כתבנו לעיל בעניותין אך מ"מ מסקנתם שאין לחלק כמפורש בסדר התנאי הנ"ז. ואף שלא זכיתי לתוכן דבריהם מ"מ אהימנותייהו סמכינן שאין לחלק:
ומעתה שזכינו בדין זה דמשום תקנת עגונות יש לנו לתקן לקדש על תנאי כמבואר, אשובה לי לברר דרכים המסתעפים מדין זה בס"ד: הנה כבר כתבנו משם הרב"ש ז"ל דצריך להתנות כן גם בשעת ביאה. דאילו מתנה בשעת קדושין ונשואין עדיין יש לחוש שמא בשעת הביאה מקדש אותה בסתם ע"כ ולפי"ז יש להסתפק אם צריך להתנות כן בכל ביאה או רק דוקא די בביאה ראשונה. ובתש"ו מהרא"י כ"י הביאו הב"ח סי' קנ"ז כתב דבתנאי כה"ג דבעינן להתנות בשעת ביאה שהוא בועל על תנאי זה. דמסתברא דבעינן תנאי נמי על כל ביאה וביאה. וא"ל התנה צריכה גט שאין לומר כיון שהתנה בשעת בעילה ר"א דליהוי בעי"ז א"ל יתקיים התנאי. גם כל בעילותיו יהיו בחזקה זו מן הסתם שאדרבה יש לנו לומר אטו מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום וכו' ע"כ. דמתשו' מהרא"י ז"ל הנז' מוכח דצריך להתנות כן גם בכל ביאה וביאה האמנם מתשו' הנוב"י והחת"ס ז"ל משמע שא"צ להתנות רק בביאה ראשונה. וכל הבעילות יהיו על חזקה זו. וכ"כ הגאון רעק"א ז"ל סי' צ"ג שיהיה התנאי בדקדוק היטב בכל הלכותיו בפני שני עדים כשרים בשעת הקדושין והחופה, ומחששא דאין אדם עובב"ז. יחזור ויתנה בפני שני עדים רגע קודם הביאה שיהא הבעילת מצוה על תנאי. ויאמר אז בפני שני עדים שעל התנאי הזה יהיו כל בעילותיו וישבע על דעת רבים שלא יקדשנה עוד אח"כ. ולא יבטל לעולם התנאי הללו. דעי"ז ליכא חששא על שאר הבעילות דאף שבטל התנאי כיון שכבר נשבע. י"ל דאי עביד לא מהני. ואף למ"ד אי עביד מהני. י"ל אדרבה חזקה שלא יעבור על שבועתו ולא בעיל לשם קדושין ע"כ הרי שו"ר לפניך דדי להתנות בבעילה ראשונה ויהיה דעתו על כל הבעילות:
וגדולה מזו כתב ה' נושא האפוד ז"ל הנז' שם סעיף ז' וז"ל כי באמת בדור הזה קשה להתנות כן בשעת ביאה. הן מצד הבושה ולעג השאננים. שלא ימצאו שם אנשים הגונים היודעים ככל חוקותיו וככל משפטיו. ועל זה אתו רבנן רבני קושטא יע"א ובצרי חדא והספיק להם בתנאו בשעת הקדושין לחוד עפ"י הטעמים הנאמרים באמת בדבריהם הנחמדים ע"כ. ונראה שהן הם הדברים שכתב הנובי"ק סי' כ"ד דבתנאי שהוא לטובת האשה. ואח"כ נבעלה סתם לא אמרינן חזקה אין האשה עושה בב"ז. ומסתמא אחילתיה לתנאי היכא דאית לה הפסד כה"ג שתזקק למומר ובכן אינה מתרצה להבעל לו רק בתנאי עיי"ש וכן נמי כתב החת"ס סי' ס"ח דבשלמא בעלמא עיקר התנאי תלוי עד שיתברר לו קיום התנאי או ביטולו לכך מתנה בשעת קדושין. ההוא אמר עד שעת הביאה אחקור היטב ויתברר לי אם יש עליה נדרים או מומין. ומה שלא יתברר עד אז. לזה המיעוט דלא שכיח ימחול בשעת נשואין אבל בתנאי משום זיקת יבם מומר הוא דבר שלא יתברר לעולם כל ימי חיי הבעל. ואי הוה דעתה למחול בשעת הביאה למה לה להתנות בשעת אירוסין. מה בצע בתנאי שלה ומ"מ לחומרא בעלמא אנו אומרים ומפרשים בשעת התנאי שיהיו כל בעילותיו בעי"ז בביטול התנאי שאין כאן בית מיחוש כלל ע"כ. הרי שמעינן שפיר מדבריהם ז"ל שאם אין חוזר ומתנה בשעת הביאה אין חשש לומר שבעל לשם קדושין. ומה גם למסקנת הרב"ש שם שכתב על תשובת מהרא"י הנז'. שלכאורה אין נראה לו להתנות בשעת הביאה כמ"ש מהרא"י ז"ל דבשלמא תנאי אשר הוא מסופק. אם נתקיים התנאי שייך לומר שמקדש בכל אופן. שלא יהיה ביאתו זנות משא"כ כאן דליכא חשש ביאת זנות (ר"ל כיון שהוא דרך נשואין) ולא שייך לומר דלא נתקיים התנאי עכ"ל:
כי על פי הדברים האלה מסתברא שאם אי אפשר להתנות כן בשעת ביאה ראשונה במקום אשר אין שם איש בקי במשפטי התנאי די במה שמתנה בשעת חופה וקדושין שכל הבעילות יהיו על תנאי זה. וכמ"ש רבני קושטא יע"א דמסתבר טעמייהו. והלואי ואולי נוכל לעמוד על תנאי שבשעת חופה וקדושין שיהיה כהלכתו בדקדוק:
ועוד זאת ממשפטי התנאי הוא להקדים תנאי למעשה כדילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן וכו' כדאיתא בפ' מי שאחזו דע"ה עיי"ש. אשר על פי זה צריך לעמוד עלה דמילתא היכי לימא בקדושין על תנאי והנה רבינו הטור בסי' ל"ח כתב אמר לה אם תתני לי מנה הרי את מקודשת לי בדינר זה. וא"ל תתני לא תהא מקודשת ה"ז תנאי כהלכתו. אבל אם אמ"ל הרי את מקודשת לי אם תתני לי מנה. וא"ל תתני לי מנה לא תהא מקודשת אינו תנאי כיון שהקדים המעשה דהיינו הא"מ קודם לתנאי אעפ"י שלא נתן הקדושין לידה עד שהשלים כל תנאו. ומלשון הרמב"ם ז"ל יראה שאם השלים כל תנאו קודם שנתן לידה הקדושין דהוי תנאי. שכתב אבל אם אמ"ל הא"מ לי בדינר זה ונתן הדינר לידה והשלים ואמר אם תתני לי מנה הא"מ וכו' הרי התנאי בטל. מפני שהקדים המעשה ונתן לידה. ואח"כ התנה וכו' ולא נהירא, דמילתא דפשיטא היא. שאם נתן בידה בלא תנאי שהיא מקודשת בלא תנאי ע"כ לשון הטור וכוונתו ז"ל לומר דמלשון הרמב"ם משמע דהא דבעינן שלא יקדים מעשה לתנאי היינו דוקא אם מקדימנו בפועל. כגון שנתן הדינר בידה ואח"כ התנה אבל אם הקדימו באמירה לחוד. כגון שאמר הרי את מקודשת לי בדינר זה ע"מ כך. התנאי קיים ועל זה הקשה רביהט"ו דלא נהירא וכו' כלומר דא"כ לא היה צריך לחכמים להצריך שיהיה תנאי קודם למעשה כיון דמילתא דפשיטא הוא שאם קדם המעשה סתם. אין התנאי שהתנה אח"כ שוה כלום ועל כרחין לומר דמה שהצריכו חכמים שיהיה תנאי קודם למעשה היינו אף באמירה נמי כן פירש הרב"י ועיין מה שהשיב על תמיהא זו. וכ"כ הרב המגיד ז"ל דהרמב"ם מפרש כן בלשון המשנה דקתני כל תנאי שיש מעשה בתחלתו תנאו בטל. היינו שיש מעשה בפועל אבל אם הקדימו באמירה תנאו קיים. ואעפ"י שלא הזכיר זה רבינו בבירור כן נראה ממ"ש כאן מפני שהקדים המעשה ונתן בידה. והראב"ד בהשגות כתב עליו לא זו הדרך. אלא אפילו אמר הכל קודם המעשה ואח"כ נתן הדינר. הרי התנאי בטל, משום דלא דמי לתנאי בגוב"ר וכו' וכן פירשו כדבריו התוס' וכן פירש הרמב"ן והרשב"א ז"ל דרך פשיטות. ולדבריהם כל מה שהזכירו בג"מ הא"מ ע"מ שיהיה כך אינו מדוקדק וזה נראה שהכריחו לרבינו לפרש מה שפירש ודין זה צריך עיון עכ"ל ה"ה והבי"ד רב"י שם והביא עוד מ"ש הר"ן ז"ל בפ' האומר לחבירו שהמשניות השנוים בלשון הא"מ וכו' ע"מ וכו' הם שלא בדקדוק. דאי לא הו"ל מעשה בתחלתו ותנאו בטל והקשה על הרמב"ם דההיא דאמרינן בפ' מי שאחזו דע"ה גבי תקנתא דשמואל בגט שכ"מ. דפריך התם ולימא לא יהא גט א"ל מתי. ומשני בעינן תנאי קודם למעשה דהשתא לפי דעת הרמב"ם אפילו אמר הכי כל שלא נתן הגט לא הוי מעשה קודם לתנאי ע"כ.
ונראה דמרן בי' דעתו הקדושה נוטה. דגם באמירה לחוד צריך שיקדים התנאי למעשה. כדעת הטור ושאר מפרשים ז"ל שהביא בב"י וקבל דבריהם בשתיקה וגם לא פסק בש"ע היפך דבריהם. ומ"ש הא"מ לי ע"מ שירצה אבא וכו' צ"ל שהוא שלא בדקדוק שהרי גם הטור כתב בלשון זה. ומשום דהתם לא נחית לאשמועינן משפט התנאי היכי לימא כתב שלא בדקדוק וכ"כ הט"ז לענין הלכה. משמעות רוב הפוסקים כהטור ודלא כהרמב"ם וכ"כ הרב"ש עיי"ש,.
אלא דיש סתירה לזה בדברי מרן הש"ע בסה"ג סי' קנ"ד סעיף צ"ט שכתב בזה"ל אם נותנו לה על תנאי יאמר לה בשעת נתינה ה"ז גיטך. והא"מ בו ממני ומותרת לכל אדם ע"מ שא"ל באתי מהיום עד יב"ח יהא גט מעכשיו וכו' הרי שהקדים מעשה לתנאי באמירה שאמר ה"ז גיטך וכו' ע"מ וכו' דזה לכאורה אתייא כהרמב"ם והכא ליכא למימר שהוא שלא בדקדוק האמנם האיר ה' את עיני במ"ש המל"מ ז"ל בפ"ו מה"א אות א' שפירש דעת מרן ז"ל דכיון שאמר יהא גט מעכשיו בסיום התנאי על כרחין מ"ש בתחלה ה"ז גיטך אינו דבק עם התנאי אלא מילתא באפי נפשה היא. והתנאי אתחיל מאומרו על מנת א"ל באתי וכו' אשר עפי"ז מיישב דעת הרא"ש ז"ל בתשובה במי שאמר ה"א מגורשת על תנאי א"ל אבוא ואם אבוא לא יהא גט וא"ל אבוא יהא גט ע"כ דכשאמר בתחלה התנאי לא סיים יהא גט וא"כ ע"כ הוא דבק עם המעשה שאמר בתחלה. ומשו"ה חשש למעשה קודם לתנאי אבל אם היה מסיים ואומר ע"מ א"ל אבוא יהא גט לא היה חושש הרב משום מעשה קודם לתנאי דומיא למ"ש מרן מוהריק"א ז"ל וכתב עוד שלפי נידון מוהריק"א מרן ז"ל אם אמר הרי את מקודשת לי ע"מ שאם תתני לי מנה תהא מקודשת וא"ל לא תהא מקודשת, בכולם חשיב תנאי קודם למעשה. וכתב שכן כתב בתשובת מהר"א פילוסוף ז"ל. ושכן הסכימו עם המל"מ קצת מגדולי הדור ובכללם הרב מהר"י באסאן ז"ל ומי כמוהו מורה ואליו תשמעו עכ"ל:
ואף אמנם שהמל"מ ז"ל במסקנתו שם כתב אפשר שתהיה הקפידא בקדימת התנאי ולפי"ז כל שהקדים המעשה אף שאח"כ חזר ואמר תנאי קודם למעשה לא מהני עיי"ש. נראה דלא כתב כן אלא לפי מאי דסלקא אדעתיה מעיקרא למימר דאף אם הקדים מעשה לתנאי ואח"כ אמר שתי החלוקות כהלכתן עיי"ש בד"ה ושיהיה התנאי וכו' אבל בנידון שכתב מרן ז"ל פשיטא ליה מילתא שאין בו קפידא. שהרי מה שאמר בתחלה ה"ז גיטך אינו דבק עם התנאי שנאמר עליו שהקדים מעשה לתנאי אלא מילתא באפי נפשה היא כמ"ש במונח ראשון ותדע שהוא כן שהרי הטור עצמו ז"ל כתב בסה"ג בדין גט שכ"מ שיאמר בשעה שנותן הגט לידה ה"ז גיטך וה"א מגורשת בו ממני ומותרת לכ"א. על תנאי זה. א"ל אמות לא יהא גט. ואם מתי יהא גט מעכשיו. וא"ל מתי לא יהא גט ע"כ. והוא ממש מתאים לנדון מרן ז"ל, וכמ"ש נמי הוא ז"ל בסעיף ק' שם. אשר מוכח שפיר דמרן ז"ל בשיטת הטור קאי ודלא כהרמב"ם ז"ל וכלשון זה כתב הכנה"ג בסה"ב בחלק ט' הנקרא גט מקושר גבי גט על תנאי בבריא ובחלק העשירי הנקרא גט פטורין גבי גט שכ"מ כלשון הטור ומרן ז"ל, וז"ל ה"ז גיטך וה"א מגורשת וכו' על תנאי וכו' עיי"ש. ועיין בסי' קמ"ג בהגה"ט אות ל"ז שהוכיח שם דהרב מרן לא ס"ל כהרמב"ם. דהרי כל המפרשים חולקים על הרמב"ם בזה. והוא יסתום כהרמב"ם שהוא יחיד באיסור א"א עיי"ש וגם כתב דלשון ה"ז גיטך האמור בתחלת אינו מעשה אלא הצעת דברים. ואח"ך מתחיל התנאי דאם לא וכו' וכמ"ש המל"מ וכ"כ הרב מהרי"ך בקונטריס שמחת כהן על סדה"ג שאין לזוז משיחתן של ראשונים ז"ל להחזיק בנוסח ה"ז גיטך וכו':
שעלה בידינו מכל האמור. דנוסח לשון קדושין על תנאי כך יש לומר הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל על תנאי וכו' יהיו קדושין. ואם לאו וכו' לא יהיו קדושין. ועיין להרב תעלומות לב שם והשע"ר שם שכתבו בשם הגאון חיים ושלום ח"ב סי' קי"ג נוסח התנאי אשר יתנה החתן עם הכלה לפני ב' עדים כשרים. הוו עלי עדים איך הוא דבר אמת ויציב שאני מקדש את זוגתי פב"פ על תנאי זה. א"ל אמות בלא זש"ק. אז יהיו הקדושין תופסין כדמו"י ואם ח"ו אמות בלא זש"ק אז יהיו הקדושין בטלין ולא יהיו תופסין כלל וכלל בשום ענין ע"כ אך לא פורש מה הלשון אומר כשמדבר בעד הכלה בשעה שנותן לידה טבעת הקדושין וחזו"ן הרביתי להזכו"ל אה"ע מע' יבום שכתב בקדושין על תנאי. הלשון שסידר בהסכמת הרב כמוה"ר מרדכי באסאן ז"ל אם אשאיר אחרי זש"ק שאפטור אותך וכו' הרי אמ"ל בטבעת זו כדמו"י. וא"ל אשאיר וכו' הרי טבעת זו לך במתנה וכו' עיי"ש שנראה מדב"ק דבשעה שמדבר בעד הכלה יתחיל אם אשאיר וכו' שיקדים התנאי דוקא ולא הא"מ וכו' אפילו אינו אלא הצעת התנאי ולפי מה שכתבו הפוס' ז"ל בדעת מרן ז"ל כמש"ל אף אם יקדים הא"מ וכו' לא משתבש. אך מ"ש הרב נושא האפוד ז"ל שם הענין זה נראה אחר הסליחה מהדר"ג תורתו. דאישתימטתיה כשעה מ"ש המל"מ והכנה"ג הנ"ז:
ומבירור התנאי הוא שיקבע זמן לתנאי זה. שיאמר לה על תנאי שאם ח"ו תתגרש ממנו עפ"י נימוסי הממשלה ולא אתן לך גט כשר ביום שתקבל הדיוור"ץ או לאח"כ עד משך זמן יב"ח וכו'. דאי לאו חיישינן ללעז שיקלקלה על השני. וכמ"ש מרן בש"ע סי' ל"ח סל"ו במי שאמר לאשה התקדשי לי בפרוטה זו ע"מ שאתן לך מנה ואח"כ אמר שאינו רוצה לקיים תנאו לעולם. אין כופין אותו לקיימו. אלא קדושין בטלין ואינה צריכה גט. ומ"מ בעל נפש לא ישאנה בלא גט. שמא אח"כ יאמר שרוצה לקיים התנאי לקלקלה על השני ע"כ כ"כ רביאט"ו משם מהר"ם נרבוני ז"ל והטעם לזה כתב מרן ב"י לעיל גבי ע"מ שירצה אבא וכו' שכתבו הפוס' ז"ל הבי"ד הרב המגיד ז"ל בפ"ז מה"א ה"א וז"ל ודע שכל התנאים שלא נקבע להם זמן סתמן לעולם וכן מתבאר בדברי רבינו בפ"ה מה"ג כגון שהתנה ע"מ שיעשה כו"כ או שיהיה כו"כ. ולא קבע זמן לתנאו כל זמן שיהיה הדבר ההוא נתקיים התנאי וכו' וכל זה במתנה סתם. אבל אם קבע זמן לתנאו. הכל לפי דבריו כדאיתא בג"מ כך העלו הרמב"ן והרשב"א ז"ל עיי"ש וכ"כ הר"ן ז"ל בפרק האומר לחבירו עיי"ש והכא נמי דכוותה שמא כשתקבל הדיוור"ץ יאמר שאינו רוצה לקיים התנאי וליתן גט. ונמצאו הקדושין בטלים ואח"כ יאמר שרוצה לקיים התנאי וליתן גט וכיון שהוא מהתנאים שלא נקבע להם זמן. וסתמן לעולם. הדין עמו. ונמצא מקלקלה על השני. משו"ה הדין נותן לקבוע לו זמן ומעתה כיון שיגיע הזמן ולא יקיים התנאי. שוב אינו יכול לומר שרוצה לקיים התנאי וכמ"ש מרן בש"ע ס"ו אם אמר לה ע"מ שאתן לך מנה תוך ל' יום. אם נתן לה תוך ל' יום מקודשת למפרע. וא"ל נתן תוך ל' יום אינה מקודשת ע"כ. דמשמע שאינו יכול לומר אחר ל' יום אקיים תנאי, ופשוט הוא:
ומ"מ אין בזה חשש איסור רק משום לעז. וכמ"ש מרן ב"י גבי ההיא דמהר"ם נרבוני ז"ל שכתב בעל נפש לא ישאנה. שתמה מרן ב"י ז"ל דמשמע דמדינא ליכא איסורא והול"ל לעולם היא בספק. כמ"ש הטור בדין ע"מ שיאמר אבא הן דהא להא דמייא ותי' בבד"ה דיש לחלק דהתם הוא תלוי בדעת אביו. והכא תלוי בדעת עצמו ע"כ דנקטינן מהכא בנדון שלפנינו שהתנאי תלוי בדעת עצמו אם לא יקבע זמן כנ"ז נהי דאיסורא ליכא לעז מיהת איכא וכ"כ הב"ח והב"ש ז"ל על דברי הש"ע.
ומסתברא דזמן זה שקובעין לתנאי זה הוא עד י"ב חודש מיום גמר דין הערכאות ותקבל הדיוור"ץ כמ"ש שם רבינו הטור ומרן הש"ע שאם אמר לקיים תנאי אין יכולין לכופו כל יב"ח וכו' ומיב"ח ואילך כותבין עליו אגרת מרד וכו' ע"כ. והכא נמי חשבינן ליה מהשתא כדין מורד שמא לא ירצה לקיים תנאו לפוטרה בגט ויש לו זמן כל יב"ח ומיב"ח ואילך נפקעו הקדושין מעיקרא ויוצאה בלא גט:
וכ"כ הרב הגדול כמוהר"ד הכהן נר"ו שם. שצריך תנאי זה על דרך זו שאם יגרשנה וכו' אז תמתין עליו שנה תמימה. אולי ישוב וניחם על רעתו. אם ירצה ליתן גט וכו' וא"ל הרי מעכשו וכו' עיי"ש. ואני עני אמינא כוותיה דמר ולא מטעמיה. אלא מעיקר הדין צריך לקבוע לו זמן כדי שיהיה לו דין תנאי שקבוע לו זמן כמדובר:
עוד זאת הפעם אשובה לי לברר לשון התנאי. היכי לימא. אם בלשון על מנת דוקא. או אפילו בלשון אם. ונראה דזה תלוי בשנדקדק עוד דקדוק אחד דהנה מצינו שאחד ממשפטי התנאי. שיהיה התנאי בדבר אחד והמעשה בדבר אחר. כדאמרינן בפרק מי שאחזו דף ע"ה בברייתא דה"ז גיטך ע"מ שתחזירי לי את הנייר וכו' דמוקי לה רב אדא בר אהבה משום דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד. דתנאי בטל והגט קיים וכ"פ הרא"ש ז"ל שם סי' ט' דבכל התנאים בעינן שלא יהיה תנאי ומעשה בדבר אחד וכ"פ הטור סי' ל"ח עיי"ש. דהשתא לפי"ז בנדון שלפנינו שמקדש על תנאי אם יגרשנה בגט יהיו קדושין. הו"ל תנאי ומעשה בדבר אחד. דהתנאי הוא בגט. והקידושין שהם המעשה תלוים בגט. שאם לא נתן לה גט אין כאן קידושין. וכמ"ש הר"ן ז"ל שם בפי' הברייתא וכו':
וכן מצאתי לחקירה זו בכנה"ג הגהט"ו סי' ל"ח אות ז' שכתב האומר לאשה האמ"ל ע"מ שאגרשך. נראה מדברי הר"ן ז"ל דהוי תנאי ומעשה בד"א. והוי התנאי בטל והמעשה קיים. אך סיים משם הרדב"ז ז"ל בח"א סי' רכ"א שהוכיח בתשובה שאין זה דעת המפרשים. שזה תנאי גמור וכופין אותו לקיים תנאו. אבל האומר לאשה הרי אמ"ל אם אגרשך. הוי תנאי ומעשה בד"א ע"כ. דנראה מדב"ק דזה תלוי בלשון התנאי. אם אמר בלשון ע"מ התנאי קיים. ואם אמר בלשון אם. התנאי בטל. אכן לא פור'ש מה חילוק יש בזה. האמנם מצאנו ראינו הדבר מפורש בדברי התוס' שם ובקדושין דף ו' ובהר"ן ז"ל שם. גבי אוקימתא דרב אשי דאוקי הברייתא דה"ז גיטך ע"מ שתחזירי לי את הנייר וכו'. דאתיא כרבי דאמר כל האומר ע"מ כאומר מעכשו דמי. דהיינו טעמא דרב אב'א דתנאי ומעשה בד"א לא מהני. משום דמעיקרא הוה ס"ד דכל האומר ע"מ לאו כאומר מעכשו הוי. כמ"ש רש"י לעיל. ונמצא שהתנאי סותר את המעשה. שאין הגט חל אלא לאחר שנתקיים התנאי. ואז אין הגט בידה. אך למאי דמסקינן דהאומר ע"מ כאומר מעכשו הוי. והמעשה חל מיד. נמצא שאין התנאי סותר את המעשה. והו"ל כתנאי בד"א ומעשה בדבר אחד. ומשו"ה קיי"ל בפ' י"נ דף קל"ז דהאומר הילך אתרוג זה במתנה ע"מ שתחזירהו לי. החזירו יצא. לא החזירו לא יצא. דכיון דאמר ע"מ הו"ל תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר והתנאי קיים. שאם לא החזירו לא יצא ועיי"ש:
ומעתה תיפתר הא דחילק הרדב"ז ז"ל דבע"מ שאגרשך אין התנאי סותר את המעשה. דהמעשה שהם הקידושין חלו מיד. והוא יקיים תנאו שיגרשנה והוי בד"א ומעשה בדבר אחד, אבל כשאומר אם אגרשך שהתנאי סותר את המעשה שאין הקידושין חלין עד שיגרשנה ואותה שעה ליכא קידושין. והו"ל תנאי ומעשה בדבר אחד ותנאי בטל והמעשה קיים. וה"נ בנדון שלפנינו צריך שיאמר התנאי בלשון ע"מ וכו' ואחרי כותבי בא לידי שו"ת הרדב"ז ז"ל וראיתי שכתב כמ"ש. בעניותנו ונתכוונתי לדעת קדוש. והוא בסי' תקנ"ב עיי"ש:
אכן כל זה לא יצדק אלא לפי שיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דסברי מרנן דכל האמור מעכשיו וע"מ. א"צ לכל משפטי התנאי לכפול תנאו וכו' אך לפי מ"ש שם הרא"ש ז"ל דר"ח ז"ל כתב דאפילו באמור מעכשיו וע"מ לא הוי תנאי עד שיהיו בו כל דיני תנאי והסכים הרא"ש ז"ל לסברא זו וכתב שכן הסכימו חכמי ארצו וכן עמא דבר עיי"ש והביא סברא זו רביהט"ו והש"ע שם בשם יש חולקים. וכ"כ הר"ן ז"ל שם דשיטת הגאונים והרי"ף והרמב"ם ז"ל דבע"מ לא בעינן דקדוקי תנאים הללו אין שיטה זו מחוורת עיי"ש. וכ"כ הרא"ש סק"ז דממה שהקשה הרא"ש בפ' י"נ שם בתנאי ע"מ שתחזיר את האתרוג וכו' דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד. מוכח דסל"מ דאף בתנאי ע"מ צריך שלא יהיה תנאי ומעשה בדבר אחד והרי בתנאי ע"מ אינו סותר את המעשה כמ"ש התוס'. גם בפ' מ"ש שם כתב בתנאי ע"מ לא יהיה תנאי ומעשה בדבר אחד וכן רי"ו נתיב כ"ד פסק כהרא"ש בתנאי ע"מ שתחזיר הנייר הוי תנאי ומעשה בד"א עיי"ש. ומעתה לפי דיעה זו. הדרא קושיא לדוכתה. דכיון שהוא מקדשה ע"מ שיגרשנה בגט. אפי' באומר ע"מ. לא מהני כלום. דהו"ל תנאי ומעשה בד"א:
וחזו"ן הרביתי להגאון דרישה שכתב שם בסוף אות ג' שהרא"ש שסתם דבריו בפ' מ"ש ולא דבר"י דברי התוס' דלא בעינן תנאי ומעשה ב"ב דברים. כ"א בדברים הסותרים. מ"מ אין מכאן ראיה למימר דהרא"ש לא ס"ל הכי. אלא שהרא"ש לא נחית בפ' מ"ש אלא ללמד ולהודיע משפטי התנאים. דבעינן תנאי בד"א ומעשה בדבר אחר ואעפ"י שלפי המסקנא בההוא ענינא א"צ דהא ע"מ קאמר. ובע"מ שהוא כאומר מעכשו א"צ שני דברים שאינן סותרים זא"ז. מ"מ העתיק הרא"ש דברי רב אדא בר אבא כדי ללמוד ממנו במקום דלא אמר ע"מ אלא בלשון אם. דהתנאי בטל והמעשה קיים כיון דהכל הוא בדבר אחד. ע"כ. וכן ראיתי עוד להקרב"ן ז"ל על הרא"ש שם שדקדק בלשון הרא"ש ז"ל דבתנאי ע"מ. אפי' שיהיה התנאי ומעשה בד"א התנאי קיים. וחולק על הרב ב"ש בהדיא שכתב דהרא"ש סבר.. דאף בע"מ צריך שלא יהיה תנאי ומעשה בד"א, דלא היא עיי"ש שהאריך בזה:
ועם שיש אתנו מה לפקפק בזה. מ"מ ראוי לנו לסמוך בזה על דעת הגאונים הרב דרישה והקרב"ן ז"ל להסכים דעת הרא"ש עם דעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל. ובר מן דין כל לגבי דידן דאתכא דמרן ז"ל סמכינן. הרי סתם לן בש"ע שם ס"ג כדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל שני עמודי הוראה כדרכו בקדש ודעת ר"ח והרא"ש בשם יש חולקים. דנקטינן כסתם. וכ"כ על זה הרב ישא ברכה להאי"ש טהור ז"ל על רבינו ירוחם ז"ל נכ"ב ח"ד אות ה' עיי"ש:
ואף דמעיקרא אין אנחנו צריכין לכל זה. שהרי כתב ה"ה ז"ל. דהרמב"ם לא כתב דין תנאי ומעשה בד"א. משום דלא קיימא ההיא סוגיא דפ' מ"ש אלא כאוקימתא דרב אשי ע"כ. וכן דעת מרן ז"ל נמי שלא הזכיר דין זה בש"ע בדיני התנאי. וכמ"ש הבאה"ג שם ס"ב. דהשתא לא יקשה עלינו ולא מידי. אף שמקדשה על תנאי שיגרשנה. הוי תנאי גמור ויקיים תנאו. דלא בעינן שיהיה תנאי בד"א ומעשה בד"א: