שות פרחי כהונה· הרב מסעוד הכהן
אבן העזר · סימן כא
למעלת הרב המפואר. מר ניהו הדר יפה פרי תואר קרא ה' שמו ינון. כקש"ת כמוהר"ר יצחק חנון נר"ו רב בעוב"י אנגיר יע"ה:
תשובה על מ"ש כת"ר כי זה מש"ה המגרש שואלי"ם הלכו בו. והנה קרא בשם מורי"ס ותמה מעלתו שלא נכתב בגט שם מורי"ס. ועכב מליתן את הגט עד בוא חליפת תשובתי:
מודע לבינ"ה באמת לא נודע לי שנקרא בשם מורי"ס רק בשעה שחקרנו בשם הבעל. מצאנו שקוראים לו מש"ה בפשיטות. ואין עמו עוד שם ליווי. ובכן לא נסתפקתי בדבר. אך עכ"ז אין כאן קפידא ולא מן השם הוא זה לעכב מסירת הגט ליד האשה. יען כי מנהגינו הוא רק דוקא לחקור אחר השם שניתן לו בשעת המילה שבו עולה לס"ת ועושה מי שבירך וכו'. ואותו השם הוא שכותבין בגט. ואף אם המצא ימצא לו שם אחר שהוא יוצא מהשם הראשון שבו נכתב ונחתם שמו בספרי הממשלה יר"ה. כגון אברהם אנביר. יצחק יזאק. יעקב זאקוב. משה מורי"ס. יוסף זיזאף. וכיוצא אין חוששין לכתוב בגט בדמתקרי. להיות שאינו אלא קיצור השם. וכמ"ש מרן בש"ע סי' קכ"ט סט"ו מי שיש לו שני שמות והשם השני יוצא מהשם הראשון בשם הנערות כגון יצחק חקין וכו' א"צ לכתוב שם הנערות כלל וכו' ע"כ. וגם אין לחוש למ"ש מור"ם ז"ל שם מיהו כל קיצור שם שהוא שם בפ"ע כותבין וכו'. שידוע הוא שאין קביעות לשם זה השני בפ"ע אלא שנגזר מהשם העברי הראשון ולהכי אין חוששין לכותבו, זולת אם יהיה השם השני פלאי כמו שנתחדש עוד היום לקרות בשם הערלים. רונ"י כלו"ד. ראיו"ל, שאין שם זה יוצא מן הראשון. והוא נק' בו בפי כל אז צריכין לכתוב השם השני בדמתקרי מסעוד דמתקרי רונ"י. דאי לא"ה איכא למיטעי כל רואה הגט שיבא לומר שאינו זה האיש המגרש. להיות שאינו מכירו בשם מסעוד רק בשם רוני:
ומנהג זה שרשו פתוח אלי מים פסק מרן הש"ע ריש ס' קכ"ט ט וז"ל אם יש לאחד מהם (לאיש או לאשה) שתי שמות כותבין שם שהם רגילים בו ויודעי' בו ביותר ואומרי' איש פלוני וכל שם שיש לו. גירש אשה פלונית וכל שם שיש לה. ע"כ. וכ"כ הרב בית יהודה ז"ל במנהגים בדיני הגט ס"א וז"ל בענין איזה שם עיקר שכותבין בגט. מנהגינו הוא דמי שיש לו ב' שמות. ושם הרא' נקרא בו שעת לידה ובו עולה לס"ת ובו כותב שמו בחתימת שטרות ואיגרות של שאלת שלום. אעפ"י שהשם השני הוא רגיל וידוע בפי הרוב לקרותו בו. אין כותבין בגט אלא שם הראשון בפירוש וכוללין שם השני בוכל שום וחניכא ודעת מורי ז"ל נוטה אפילו בנשתקע שם הא' לא נעשה טפל דאנו הולכין בזה אחר עליית הס"ת וחתימת השטרות וכיוצא. ואפילו האשה יש לה היכר בכתיבת קמיעין ושטרות ובכתובות דבכולם אנו רגילים לחקור על שם הלידה. ובאותו שם היא נזכרת בהן עכ"ל:
ודע דמ"ש הש"ע שכותבין השם שהם רגילים בו ויודעים בו ביותר. היינו השם שבו עולה לס"ת, ובו חותם מכתביו שטרות ואגרות וכן הוא מבואר להדייא בב"י סוסי' קכ"ט בד"ה וכתוב עוד בקונדרסים וכו'. משם הקונדרסים ומהריק"ו בשור"ש פ"ז דבתר שם שהוא שם שהוא עולה בו לקרות בתורה ושהוא חותם בו שטרות ואגרות אזלינן וכן משמע מדברי הראש בהשלוח ע"כ. ונמצא דשניהם נתנבאו בסיגנון אחד דשם שכותבין בגט בפירוש הוא שם שבו עולה לס"ת וכו'. והרי לפנינו טובים השנים מרן דאתכא דידיה סמכינן. ומר בי אתריה כרב בית יהודה שעפ"י הרוב במחוז אלגירי נגררים אחרי דבריו ז"ל. דסברי מרנן שא"צ לכתוב שני שמות בהדיא רק האחד שהוא עיקר שבו עולה לס"ת. ושם השני נכלל בוכל שום:
איברא דמצינו סתירה לזה בפסקי מרן ז"ל מדידי"ה אדידיה. דהכא בריש סי' קכ"ט פסק דא"צ לכתוב רק שם אחד העיקרי ולכלול השני בוכל שום. ולקמן בס"ח פסק עכשו נהגו לכתוב וכל שום וכו' משמע דלא ס"ל כר"ת, ואחר סמוך פסק בסי"ד מי שיש לו שני שמות כותבין ראובן דמתקרי שמעון וכו' וכן בסט"ז יהודה דמתקרי ליאו"ן ובסי"ז חיים דמתקרי ביוואנט וכו' דנראה דחזר בו ממה ש"פ בראש הסימן וכן בב"י בסוף הסימן כשהביא דעת ר"ת ודעמיה שצריך לכתוב כל השמות שיש לו בפירוש סיים וז"ל ומ"מ היכא שיש לו שני שמות טוב לכתוב דמתקרי פלוני וכל שם שיש לו וכדברי הראב"ד ע"כ, הרי דסל"מ שאעפ"י שכותב וכל שום צריך לכתוב דמתקרי פלוני וכו'. ועיין להרב"ח בסוסי' קכ"ט שהקשה כן וכתב משמע שחזר בו ממה שסתם דבריו בסעיף ד' שצריך לכתחלה לפרש שני השמות כר"ת. ושלא לכתוב וכל שום לכתחלה ע"כ ובהא לישרי לן מר אחר נשיקת רצפת כבוד מנוחתו דהא שכתב מרן בסעיף ד' שצריך לכתחלה לפרש שני השמות. לאו דסל"מ כר"ת. אלא דמיירי בשולח הגט למקום אחר. וכמו שפירש בב"י שם טעם הרמ"ה שהוא מרה דשמעתא כמ"ש בטור שם וז"ל ב"י וטעם הרמ"ה משום שיכירו בשמו בני מקום הכתיבה ובני מקום הנתינה שאם לא יפרט אלא שם מקום הנתינה אעפ"י שבכלל וכל שום הוי מקום הכתיבה. אכתי איכא למיחש דאתי לקילקולא לומר לא בעלה של זו הוא שגירש מאחר ששם שהם בקיאים בו אינו מוזכר בגט עכ"ל. ואם בדיעבד כלל מקום הכתיבה בוכל שום כשר. כמ"ש הטור לעיל. שכותב כן אף לכתחלה, וכתב ב"י בשם הרשב"א בהשולח ואעפ"י שבמקום הכתיבה אין מכירין אותו באותו שם כיון שכותבין עם כל שיש לו בגליל אין מוציאין עליו לעז ע"כ:
ופסק בש"ע לכתחלה כהרמ"ה דמסתבר טעמיה. ובדיעבד כדעת הטור. הרי דמיירי בשולח הגט ממקום למקום ובהכי לכתחלה צריך לפרש שני השמות אבל לא דס"ל כר"ת. וכן ההיא דסי"ד מי שיש לו שני שמות כותבין ראובן דמתקרי שמעון וכו'. מיירי נמי בהכי בשולח גט למקום אחר. כמו שמפורש בהדיא בב"י משם מהריק"ו. וכן פסק בש"ע בשמו שהוא יש מי שפוסל עיי"ש בב"י. ועיין בב"ש שם ס"ק כ"ד וכן נראה ממ"ש בסק"ו על מ"ש הש"ע בסעיף ד' לכתוב על מקום הכתיבה דמתקרי וז"ל ואעג"ב דבסמוך כתב שכותבים וכל שום. שני מקומות שאני ע"כ. דר"ל כיון שפסק מרן שכותבים וכל שום. א"כ מעתה א"צ לפרש השם השני כמ"ש בסעיף א'. ותי' שני מקומות שאני. דבשני מקומות צריך לפרש כדי שלא יאמרו בני מקום הכתיבה. לא זהו שגירש. כמ"ש בב"י טעם הרמ"ה. ונראה דבהכי נמי מיירי מ"ש בב"י. ומ"מ טוב לכתוב דמתקרי וכו' שהרי סיימה למילתיה כדברי הראב"ד. והראב"ד מיירי בהדיא בשולח גט למקו"א כמ"ש לעיל משמו דמפרש מתניתין התקין ר"ג שיהיו כותבין איש פ' כלומר ב' השמות שיש לו בפירוש. שם מקום הכתיבה ושם מקום הנתינה וכו' עיי"ש וכן הוא בהשגות הראב"ד שעל הרי"ף שם בפ' השולח במתניתין התקין ר"ג הזקן שיהא כותב איש פלוני וכל שם שיש לו וכו'. וז"ל הראב"ד נ"ל דלא סגי ליה בהכי. אלא למי שיש לו ב' שמות בעירו. שכותב שמו העיקר וכותב אבל במי שיש לו שני שמות בשני מקומות, לא סגי ליה עד דכתיב לתרווייהו בפירוש כדתניא בברייתא אינה מגורשת. עד שיגרש אשתו שביהודה ושם דגליל עמן עיי"ש. הרי שו'ר לפניך דסל"מ הראב"ד ז"ל דכשמגרש אחרת צריך לכתוב בהדיא שני השמות שיש לו:
וכ"כ הרב גט פשוט סי' קכ"ח ס"ק כ"ו דמ"ש בסימן קכ"ט ס"א מיירי כשמגרש בעירו כותב שם העיקרי וכולל שאר השמות בוכל שום. ומה שכתב בסעיף ד' דצריך לפרש שני השמות. היינו טעמא משום דאינו מגרש בעירו. ומדברי התלמוד נראה דשם נתינה הוא עיקר. ומדברי התוספתא נראה דשם הכתיבה הוא עיקר. על כן עשה פשרה זו מרן ז"ל דצריך לפרש שני השמות. משום לעז דמקום נתינה. ומשום לעז דמקום כתיבה. וזה ברור עיי"ש:
ושם ס"ק כ"ח כתב עוד תירוץ אחר דיש לחלק דהיכא דשם השני הוא שם גמור דראוי לכתוב עליו דמתקרי. כותב אותו בפירוש. וכששם השני אינו שם גמור. סגי בוכל שום אפילו לכתחלה עיי"ש:
וכשאני לעצמי הדיוט כמו שאמרתי, דברי קודשו בתי' שני צריכים אצלי תלמוד. שהרי מה שפסק מרן הש"ע ז"ל ברי"ס קכ"ט דמי שיש לו שני שמות. כותבין איש פלוני וכל שם שיש לו וכו', יצא לו מההיא דאמרין בגמ' פרק השולח דף ל"ד ע"ב ההיא דהוו קרו לה רובא מרים ופורתא שרה וכו' וכמ"ש בב"י שם. ושמות הללו מרים ושרה הם שמות גמורים. ועם כל זה פסק דכותבין מרים העיקרי וכוללין שם שרה הטפל בוכל שום. ותו קשיא לי שהרי כל עצמו של הרב ג"פ כתב חילוק זה בתירוץ שני, הוא שיצא לו ממ"ש הרא"ש ז"ל שהעולם נהגו כבה"ג. לפי שנהגו העכו"ם שקורין להיהודים בחניכה הקרובה ללשון עברי. ואין ראוי לכתוב על אותה חניכה דמתקרי. לכך נהגו לכתוב וכל שום וחניכה. שמלה זו כוללת הכל עכ"ל, שעפ"י זה דייק הרב לומר דכשיש לו שם שני גמור. ראוי לכתוב שני השמות בפירוש. וכמ"ש שם בגמ' אחא בר הדיא דמתקרי אייא מארי. דהשתא לפי חילוק זה ליכא פלוגתא בין מרן למורם ז"ל. שהרי מורם ז"ל נמי הכי סבר לה מר. כמ"ש בסי' קכ"ח ס"ג אם יש לעיר ב' שמות א' נקרא בפי ישראל וא' בלשון עכו"ם כותבים שניהם. שם ישראל תחלה. ועל שם עכו"ם דמתקריא. ואם השני לשונות קרובים זה לזה. אין כותבין רק שם ישראל ע"כ וכן בסי' קכ"ט סי"ד במי שיש לו ב' שמות כתב עוד כן עיי"ש. הרי לך דמור"ם ז"ל נמי סבירא ליה דאין כותבין על שם שני דמתקרי. אלא אם הוא שם גמור. ומעתה תו במאי פליגי:
והעולה מן היישו"ב נראה דהרב ג"פ ז"ל אזיל לשיטתיה כמ"ש לקמן ס"ק ס"ד והסכים דעת הרא"ש עם דעת הרמב"ן דקיימי בשיטה אחת. כמ"ש שם דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. דמ"ש הרמב"ן ז"ל הביאו דבריו הרב המגיד ז"ל פ"ג מה"ג והר"ן בפ' השולח וז"ל והני ישראל שבחוצה לארץ ששמותיהם כשם ישראל. ויש להם שמות אחרים כשמות הגוים אעפ"י שאינם אלא שם לווי מפני שהערלים שאינם יודעים לקרותם בשם ישראל כיון שהוחזק בשם זה ורובא דעלמא קרו ליה הכי. צריך לכתוב אותו שם. ושם ישראל שלהם שהוא חותם בו נמי שם גמור הוא וצריך לכתוב אנא פ' דמתקרי פ'. כן כתב הרשב"א בשם הרמב"ן ע"כ. דמיירי הוא ז"ל כגון יהודה דקורין אותו הלועזות ליאון. בכה"ג הוא דקאמר הרמב"ן דכותבין יהודה דמתקרי ליאון. וגם הרא"ש מודה בהכי כיון שהחניכה אינה קרובה ללשון עברי. אלא הוא שם גמור. ומ"ש הרא"ש דאותה חניכא שקורין העכו"ם להיהודים. אין ראוי לכתוב עליה דמתקרי. וכוללין אותה בוכל שום. כמש"ל מיירי כגון ששמו יצחק בשעת המילה וכן חותם. והלועזות קורין אותו בחניכא הקרובה ללשון עברי כגון איסק או איזאק או איזאקי. בכי האי גוונא, אין ראוי לכתוב דמתקרי אלא כותב שם יצחק וכולל שם איסק בוכל שום. והרמב"ן מודה להרח"ש ז"ל בכה"ג. ודרך זה נ"ל עיקר לעשות שלום בין פמליא של מעלה. הרמב"ן והרא"ש ז"ל ע"כ ועיי"ש:
דהשתא דסלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא. דהרמב"ן והרא"ש ז"ל קיימי בשיטה אחת. מסתבר ליה נמי לאוקומי דעת מרן בהכי. דאפושי פלוגתא לא מפשינן. וגם מור"ם ז"ל שכתב בסי"ד אם נקרא בפי ישראל בשם אחד ובפי גוים. בשם אחר כותבין שם ישראל. דמתקרי ע"ש גוים. מיירי נמי הכי, כמ"ש בדעת הרמב"ן. וכמ"ש שם הג"ב כגון שנקרא בשעת מילה יהודה וכן חותם. אלא דהגוים והמון העם קרו ליה ליאון. דצריך לכתוב יהודה דמתקרי ליאון. וכן מה שסיים שם מור"ם ז"ל אבל אם ענינם כמעט א', אין כותבין רק שם ישראל. דמיירי נמי כמ"ש בדעת הרא"ש ז"ל כגון מי ששמו יצחק. והגוים קורין אותו איסק או איזאק. שאין ראוי לכתוב דמתקרי על שם הגוים. אלא כוללו בוכל שום. וליכא פלוגתא בין מרן ומורם ז"ל בדין זה אלא בענין אם כתב שם העיקרי בפירוש, ושם הטפל שהוא שם גמור שראוי לכתוב עליו דמתקרי. כוללו בוכל שום. דלדעת מרן ז"ל כשר ומגרשין בו לכתחלה. אמנם מורם ז"ל כתב בריש סי' קכ"ט דאפילו נכתב הגט אין לגרש בו אעפ"י שכתב וכל שום עד שיכתוב ב' השמות בפירוש. וכמ"ש הג"פ בסוס"ק כ"ח עיי"ש:
ומה שנדחקתי לפי חילוק זה מההוא דאמרינן מרים וכל שום שיש לה. ולא שרה וכל שום שיש לה. דאעג"ב שהם שני שמות גמורים. כוללין שהם השני בוכל שום. נראה לומר דלא נחית הש"ס הכא לאשמועינן אלא דין השם הראשון העיקרי דכותבין אותו תחלה בהדיא. ולא שם השני הטפל. אך לגבי דין השם הב' הטפל. לא אשמועינן הכא היאך נכתב. דלא מילתא פסיקתא היא. שלפעמים כותבין אותו בהדיא דמתקרי כדאמרינן לקמן אחא בר הדיא דמתקרי אייא מארי. שהם שמות גמורים. ולפעמים כוללין אותו בוכל שום כשאינו שם גמור. וכיון דמרן ז"ל פסק הכא ברי"ס קכ"ט בכה"ג כמ"ש הגהות הגר"א ז"ל דמיירי בשמות הלועזות דשם שני קרוב ללשון עברי שאין ראוי לכתוב עליו דמתקרי. כמ"ש הרא"ש ז"ל. משום הכי כתב מרן ז"ל דכותבין שם העיקרי בפירוש. וכולל שם השני בוכל שום. ודו"ק:
כי על פי הדברים האלה נבוא לכלל יישוב. מה שיקשה לנו לכאורה בדברי הרב בית יהודה ז"ל דבמנהגים דיני גטין ס"א כתב דמנהגנו הוא שלא לכתוב השם הטפל כלל. אלא כוללין אותו בוכל שום וחניכא. ואלו בס"ז כתב מעשה שהיה כינוי השם לארוס שקורין אותו "כנאר", והיה עולה על דעתנו לכתוב פלוני המכונה כנאר. ולא לכתוב דמתקרי כמ"ש הש"ע ז"ל ושאלתי את פי מורנו הרב ז"ל ואמר שמנהגנו לכתוב בכל אופן דמתקרי וכו'. דמשמע דכותבין שם הטפל בהדיא בדמתקרי דנראה דסתראי נינהו. אך עפ"י החילוק השני הנז' שכתב הג"פ יתיישבו הדברים. דבס"א מיירי דהשם השני הטפל הוא קרוב בחניכתו ללשון עברי. כגון מי ששמו יצחק בשעת המילה והגוים או המון עם קורין אותו איזאק או איזאקי בכה"ג אין מזכירין השם הטפל כלל. אלא כוללין אותו בוכל שום וחניכא ומ"ש בס"ו דכותבין אותו בדמתקרי. מיירי דהשם השני הוא שם גמור ואינו יוצא מהשם הראשון כלל, דבסגנון זה כותבין אותו בהדיא בדמתקרי וכמ"ש הרב שם דאין שם כנא"ר קיצור השם ולא פירושו עיי"ש ועיין לקמן מ"ש בעניותין בסי' מזה בס"ד:
ועיין להרב גט מקושר למהר"י נבון ז"ל. שהראה פנים לדברי הג"פ הנז' להסכים דעת הרמב"ן עם דעת הרא"ש ז"ל. ושכ"כ הרב מכתב מאליאו בדף נ"ה וז"ל ונראה ברור דהרמב"ן והרא"ש ל"פ דהרמב"ן איירי וכו' אבל הרא"ש מיירי וכו'. כשהחניכה קרובה לשם של עברי וכו' יעו"ש:
דמחוורתא זכינו בדין לייסד המנהג שכתבנו לעיל. לחלק בענין מי שיש לו ב' שמות אחד שנקרא בו בשעת המילה. שבו עולה לס"ת ועושה מי שבירך וכו' ואחד שנכתב בו בספרי הממשלה יר"ה. שאם הוא שהשם השני קרוב ללשון עברי של השם הראשון כגון שנקרא בשעת המילה אברהם ובספרי הממשלה נקרא אלבי"ר. וכגון יצחק יזאק. יעקב זאקוב, וכיוצא אין כותבין בגט רק שם העברי אברהם בלבד והשם השני נכלל בוכל שום. שאין ראוי לכתוב עליו דמתקרי שאינו שם גמור וכמ"ש הרא"ש ז"ל. אך אם השם השני שנכתב בו בספרי הממשלה. אינו קרוב להשם העברי כגון שבשעת המילה נקרא בשם ישועה. ובספרי הממשלה נכתב בשם פיר"ו כותבין ישועה דמתקרי פיר"ו שהוא שם גמור לעצמו ואינו יוצא מן השם העברי כלל. שאם לא נכתוב השם השני בהדיא נפקא מינה חורבא. למי שמכירו לפנים בשם פיר"ו. כפי מה שנקרא בפי כל. וכאשר יראה שנכתב בגט שם ישועה יוציא לעז על הגט ויאמר שאינו זה האיש פיר"ו המגרש. משא"כ בשם אברהם אלביר. אף שאין נכתב בגט רק שם אברהם. והוא נקרא בפי כל אלבי"ר. אין חשש בזה. דכו"ע ידעי שאין ניתן שם אלבי"ר. אלא למי שנקרא בשעת מילה אברהם וכ"כ מוהר"י קולון ז"ל בשורש פ"ו על דבר הגט דבשעת מילתו נקרא אליא"ו. ושוב נקרא בל"י לכל אדם. שאפילו לא היו מכירים כן כלל לעיקר השם כאשר הוא בינינו שכל אחד ואחד איש מהם לא נעזב. שלא יהיה לו שם בלשון הקודש שקובעים לו בשעת הכנסה לברית, ובשם ההוא נקרא לעלות לקרא בס"ת בביה"כ א"כ אפילו אם יקראו לו בני אדם בל"י. הכל יודעים שיש לו שם אחר. ואין אדם טועה לומר שזה שמו לבדו לפיכך לא יוציאו לעז כשיראו שכתוב בגט אליא"ו. שהרי גם מקודם לכן היו יודעים שיש לו משמות היהודים אשר הם בכתובים וכך יאמינו לשם אליא"ו כמו לשם אחר ע"כ ועיי"ש:
ומעתה במאי דאתן עלה שזה משה האיש המגרש. ששמו העיקרי הוא משה. ואח"כ נקרא בפי מכיריו בשם מורי"ס. הנה עפ"י האמור אין צריך לכתוב דמתקרי מורי"ס. שכינוי מורי"ס קרוב לשם העברי של משה ואין ראוי לכתוב עליו דמתקרי כמ"ש הרא"ש ואין כאן חשש לעז של כלום. כי הכל יודעים שאין ניתן כינוי זה של מורי"ס אלא למי ששמו משה. והגם שיראו כתוב בגט משה, והוא נקרא מורי"ס אין אדם טועה בזה לומר שאין זה מורי"ס וכמ"ש מוהריק"ו ז"ל ועיין להרב ג"פ סי' ס"ק ס"ט שכתב במגרש ששמו המובהק אברהם וקרו ליה עברמ"ן בזה נחלקו החיבורים. י"א דכותבין המכונה עברמ"ן כיון דכינוי עברמ"ן לא פתח ב"א וסיים בנו"ן. לא הוי קיצור השם. וי"א דחשיב קיצור השם משום דכל מקום דיש ב' הברות דכינוי דומה ללשון הקודש אין לכתוב הכינוי. דהוי קיצור השם. עיין בס' שמות דמסיק שם כיון שיש מחלוקת בדבר. טפי עדיף לכותבו כדמוכח ממ"ש מור"ם דאם רוצה לכתוב אינו מזיק עיי"ש ע"כ. דממוצא דבר אתה למד לעניננו בכינוי מורי"ס דפתח במ'ם כשם משה העיקרי. וגם יש בו שתי הברות משם משה. כו"ע מודו דחשיב קיצור השם ואין צריך לכתוב עליו דמתקרי. זה הוא מה שנלע"ד בענין זה, ואני תפלה יאיר עינינו במאור של תורה, כמשה מפי הגבורה. בבוריה של הלכה ברורה. אנס"ו הכ"ד הצעיר מסעוד הכהן ס"ט.