אור ברסלב
שות פרחי כהונה אבן העזר › סימן כ

שות פרחי כהונה· הרב מסעוד הכהן

אבן העזר · סימן כ

סימן יט

שאלה על דבר הגט שסדרנו פה בעי"ת תמושנת יע"א ונשלח לארפוד יע"א, ועכבוהו מליתן אותו השליח ביד האשה. משום שמצאו בו אות מ"ם דתיבת בשמנה עשר לירח וכו' הוי"ו אינה נוגעת בגוף האות גם גימ"ל דתיבת גבר היו"ד אינה נוגעת בקו של מטה ואלף דתיבת בדלא רחוקה משאר האותיות. וההרשאה כתובה באותיות שבורות דהיינו התי'ו אינה מחוברת הרגל עם הגג. ועל זה כתבתי להכה"ג כמוהר"ר ישראל אביחצירא יחש"ל, שאין ראוי לעגן האשה בשביל פיקפוקים הללו:

תשובה. הנה נא הואלתי לדבר אל אדוני. כי בודאי הפשוט הוא. שאותיות הללו שאינם נוגעות קצתם עם קצתם. יוכל התינוק דלא חכים ולא טפש לקרותן יפה. בהיותן דבוקין כ"כ שאין נראה הפירוד בהם רק אחר עיון דק ע"י דבר המגדיל הראות. ומצינו למרן ב"י שכתב בסי' קכ"ו וז"ל שי'ן ועי'ן שבגט. שלא היו היודי'ן נוגעים בהם. וכן היו'ד שע"ג האל"ף ושאחורי הצד'י שאינם נוגעים באות. אבל הם כתובים כ"כ בדיבוק שהתינוק קורא אותם יפה. כתב בתה"ד בסי' ר"ל דלכאורה מוכח מתוך דברי הגאונים דיש לפסול אפילו דיעבד. אמנם כי דייקינן שפיר נוכל להכשיר. אמנם לדברי האשיר"י סוף גטין דפוסל אם הדביק מה שצריך להרחיק. הוא הדין אם הרחיק מה שצריך להדביק. ובכתבים להתה"ד סי' מ"ג העלה דהואיל ונמצא ראיות לכאן ולכאן נכון להחמיר ולהזהיר דאפילו בדיעבד לבי נוקפי דטעות בגט מביא לידי ממזרות עכ"ל. והכריע רב"י וז"ל ולי נראה שאם הוא בטופס פשיטא דכשר. דלא גרע מחסרה כל האות דכשר. ואפילו אם הוא בתורף. נראה להכשיר בדיעבד במקום עיגון מיהא כיון דתינוק קורא אותן יפה עכ"ל. וכ"פ בש"ע שם סעיף מ"ז. והרמ"א בסי' קכ"ה סט"ז בהגה הביא שתי הסברות הללו דהתה"ד והכרעת ב"י. ודעתו לפסוק כסברא אחרונה שהיא הכרעת ב"י. שכתבה באחרונה כדקיי"ל דהלכה כי"א בתרא. כמ"ש הכנה"ג בכללי הפוסקים סי' ס"ב. והיד"מ בכללי הש"ע סימן י"ג עיי"ש. וכ"כ הפ"ת שם ס"ק כ"כ מדשתק הרמ"א בסי' קכ"ו שם ולא הגיה על דברי מרן כלום משמע שכן דעתו.

והשתא הכא לפי מה שפסקו מר"ן ומור"ם ז"ל שאם הם בטופס יש להכשיר אפילו בלא עיגון. הכא נמי אנן בדידן נראה שיש להכשיר אף שלכאורה אין כאן מקו' עיגון. ולא מיבעיא בתיבת גבר שהוא מהטופס אלא אף בתיבת שמנה שהוא זמן הגט שהוא מהתורף לענין זה נקרא טופס:

והוא לפי מ"ש הפ"ת שם ס"ק כ"ט משם תורת גטין דבזמן הגט אף שהוא מהתורף. מ"מ נראה דאין פסולים שבסימן זה שהם דיבוק ואותיות שאינם נוגעים פוסלים בו דהא מבואר בסי' קכ"ו סכ"א שאפילו דילג תיבה שלימה כל שהטעות מוכח אינו פוסל. וכן מבואר בב"ש שם סק"ל דאפילו חסר רי"ש של רביעי או שי"ן של שש"י וכו'. ונגיעה לא גרע מחסר אות עכ"ל. והוא הדין נמי באות שאינה נוגעת שאינו פוסל דדינם שוה כמ"ש התה"ד שהביא הרב"י. ודין זה הוא מתשובת הרא"ש שהביא רביהט"ו בסי' קכ"ו עיי"ש. שמבואר יוצא מדב"ק דכיון שאנו מכירין סגנון הדבר בשביל דילוג אות אחת אין לפוסלו אם טעה בזמן. והכא נמי אמרינן כן הגם כי שקלת למ"ם דבשמנה ונשאר שנה עשר. ליכא לפרשו בענין אחר שהרי כתוב אחריו לירח וכו' והוי טעות דמוכח ואינו פוסל.

אלא דקשה לי על זה דהרי מרן ז"ל בב"י ובש"ע פסק דבתורף פוסל אותיות שאינם נוגעים וכו' אם אינו מק"ט. ומתשובת הרא"ש הנז' נראה דלא חולק אלא קאמר סתם דבזמן אינו פוסל טעות דמוכח כשאנו מכירין סגנון הדבר. ואפשר דתורף דקאמר מרן היינו בשמות האיש והאשה שהם דאורייתא כדאמרינן וכתב לה לשמה. משא"כ הזמן שבגט אינו תורף אלא מדרבנן שתיקנו זמן בגט משום פירי או משום בת אחותו. כמ"ש בגיטין דף י"ז ע"א, וכ"כ רב"י עצמו ז"ל בסי' קכ"ג לענין גט שכותב חש"ו וכו' שהקשה כיון דכתיבת הזמן בגט ליתיה אלא מדרבנן. כל ששאר התורף נכתב כהלכתו. זמן לא יהא לו אלא דין טופס והניחה בצ"ע ואף שאח"כ דחה קושיא זו וכתב ואפשר דאלמוה כאלו היא של תורה עכ"ל. מ"מ אפשר דלאו לכל מילי אמרינן כן אלא היכא דאתמר בהדיא: וכמ"ש הפר"ח סימן קכ"ו סמ"ז דבזמן במידי דמינכר שהוא ט"ס יש להקל וכמבואר בתחלת דבריו משום דזמן הוא מדרבנן עיי"ש.

ונדקדק עוד בענין לכל גבר וכו'. והא לך לשון רב"י בסוס"י קכ"ו אם חסר הסופר ולא כתב להתנסבא. כתב בתשובת הרמב"ן בסי' קמ"ה איני רואה בו פיסול שהרי יש בו והרי אמל"א וכשאמרו בטופסי גטין שצריך לשייר שם האיש ושם האשה. ואמר שמואל שצריך לשייר אף מקום הרי את מותרת לכל אדם. לא אמרו צריך לשייר להתנסבא. ומדבריו משמע שאם חיסר תיבה אחת מהטופס. אין הגט פסול בכך, ומ"ש בסוף התשובה הנז' אם יש תקנה בהחזרת שליח לסופר ויכתוב לו אחר דבר ברור הוא שיכול לעשות כן והסופר יכתוב לו אחר כתקנו. ולא לכתוב פסול או מסופק. קאי על גט שהיו בו ספיקות אחרים ולא על גט שחסר בו ה"א דלהתנסבא או כל התיבה, דפשיטא ליה כמ"ש בתחלה וכן נראה עכ"ל הב"י, הרי דפשיטא לן דתיבות לכל גבר הם מהטופס:

ומקורן של דברים הללו מבואר בהר"ן פרק המגרש שכתב שדעת רש"י והרי"ף ז"ל. דכיון דכתב ביה למהך להתנסבא. לא צריך למיכתב הרי את מותרת לכל אדם. דלא תימא דלא התירה אלא לנשואין. אבל בזנות לא התירה. והו"ל כחוץ מזנותך (דף פ"ה) דהוי שיור. דליתא דבכלל היתר נישואין אף היתר זנות במשמע. ולפי"ז אין כותבין הרי את מותרת אלא לשופרא דגיטא. והקשה הר"ן על ראייתם וכתב דבמגרש אשתו איכא למיחש לשיורא. ולהכי צריך למיכתב הרי אמל"א להתיר זנות וכ"כ משם הרמב"ן ז"ל. ונמצא דדעת הרמב"ן שהביא רב"י דכיון שכותב והרי אמל"א א"צ לכתוב למהך להתנסבא. שהרי התירה היתר גמור בין לזנות בין לנישואין. אלא דממה שסיים שם בסו"ד משמע שעכ"ז צריך לכתוב להתנסבא. ואעג"ב שכתב והרי אמל"א צריך נמי למיכתב למהך להתנסבא. דאי לא משמע שתהא פנויה ומותרת לכל ולא תינשא לאחד ותאסר לכולם עכ"ל. דהשתא לפי"ז נמצינו למידין להחמיר בלמהך להתנסבא לכל גבר כמו בתורף דהרי את מותרת לכל אדם:

האמנם אל ה' ויאר לנו במ"ש הפ"ת סי' קכ"ו ס"ק מ"ד משם תשו' עה"ג סי' מ' בדבר הגט שהובא ע"י שליח ונמצא שהיו"ד שע"ג האלף דתי' אדם. לא היתה נוגעת בגוף האל"ף. והשיב דאף לפי"ד הסוברים דהרי את וכו' הוא תורף. מ"מ מלת אדם אינו מן התורף. כי אפשר לומר שאם לא נכתב כלל תיבת אדם נמי כשר. דהא הטעם דס"ל דצריך לכתוב הא"מ. כדי להורות שמתירה גם לזנות א"כ אף אם לא נכתב אדם רק מותרת לכל. הוה נמי משמע שהוא מתירה לזנות וזה נ"ל ברור עכ"ל. ומינה נלמוד לנדו"ד במילת גבר דאף אם לא נכתבה כלל אין כאן פיקפוק. שהרי מתירה להנשא לכל די תיצבי ודרכה של אשה להנשא לאיש. כ"כ בפ"ת סי' קכ"ה ס"ק כ"ח משם הפר"ת. וא"כ אף לפי דעת הר"ן שצריך למכתב למהך להתנסבא מ"מ מילת גבר אינה צריכה. ואין כותבין רק לשופרא דגיטא ולהכי אין ריעותא פוסלת בו:

ומ"ש הפר"ת שם דיש לפקפק על זה ממ"ש התוס' פ"ק דמגילה ד"ט ד"ה בשלמא וכו' משם רש"י דדבר שנכתב שלא כהוגן, גרע טפי מאילו לא נכתב ככל ע"כ ובאמת אחר העיון נראה שאין לפקפק בזה. דזולת מה שדחו התוס' דיעה זו וכתבו עליו שהוא דוחק. עוד בה דמרן ב"י ס"ל דדבר שא"צ לכותבו וכתבו שלא כתקנו כשר. שכ"כ בסי' קכ"ח עמ"ש הטור בשם הרא"ש ז"ל שא"צ לכתוב בגט מקום עמידת הבעל והאשה ולא מקום לידתן. ואם טעה ושינה מקום הלידה. זה היה מעשה והכשירו ר"ת וכו' וכתב ב"י שכן כתבו התוס' והר"ן ואם טעה ושינה כשר וכ"כ בסמ"ג והגמי"י וכן דעת המרדכי להכשיר כדעת התוס'. אלא שראבי"ה שהביא המרדכי. והרשב"א בתשובה כתבו לפסול. ודעת מרן ב"י נוטה להכשיר בטעה ושינה. שכן תמה על ספר התרומה שלא הזכיר שינה מקום הלידה להכשיר מאחר שהתוס' כתבו שר"י הכשיר הלכה למעשה. וכן כתב בש"ע שם ס"ב. וכן בשינה מקום העמידה כתב רב"י דמשמע מדברי הספרים הנזכרים דדינו כשינה מקום הלידה וכשר, דכל שא"צ לכותבו אם שינה כשר ע"כ. ורק לענין מקום דירה דאין עיכוב בכתיבתו כמ"ש הטור שם ואם שינה בו פסול. וכן שם האב דאם לא הזכירו כלל כשר ואם שינה בו פסול כמ"ש בסי' קכ"ט. וכמ"ש ב"י שם בשינה שם האב שרצה חכם אחד להתיר משום דא"צ לכותבו בגט, ולכך אין השינוי פוסלו. וכתב עליו דלא דמי כלל לשינה מקום הלידה שהכשיר ר"ת. שהרי כתב הרא"ש דטעמא משום דמקום לידתו אינו ידוע. וליכא חששא שיתחלף באחר. ולא דמי לשינה מקום דירתו דפסול. דשאני התם דמקום דירתו ידוע לכל שכל אחד נקרא ע"ש מקום דירתו. וכשרואים שינוי המקום אומרים לא זהו שגירש אלא אחר. ושינה שם אביו לשינה מקום דירתו דמי. שהרי שם אביו ידוע לכל. וכשיראו שינוי יאמר לא זהו שגירש עיי"ש ע"כ הרי דדעת מרן ז"ל אליבא דהילכתא דכל דבר שאין צריך לכתוב וכתבו שלא כהוגן לא גרע מאילו לא כתבו וכשר:

ונחזור על הראשונות לברר עוד מה שעומד לנגדי מ"ש הרב"ש בסי' קכ"ו ס"ק מ' וז"ל בסימן הקודם כתבתי לדעת הרמ"ה בדיעבד שניתן הגט ומקום עיגון כשר באותיות שאינה נוגעים שפיר. וכן הוא בב"י. ודוחק לומר מ"ש הב"י בדיעבד היינו שנכתב ולא ניתן עכ"ל. וכ"כ בס"ג אות פ"ד דגם בטופס אפילו אם התינוק קורא אותם יפה. לא יתקנו אחר חתימת העדים רק במק"ע. ותמה על דבריו הפ"ת שם דהרי בדברי הרמ"א מבואר להדייא דבטופס אפילו בלא עיגון יש להקל. ותירץ דבאמת לק"מ דהרמ"א מיירי שכבר ניתן הגט אבל הרב המסדר כאן איירי שלא ניתן הגט עדיין לכן גם בטופס לא יתקן רק במק"ע עיי"ש. דהשתא לפי"ז אין מקום להקל בנדון שלפנינו דהגם דחשבינן שהוא בטופס. מ"מ הרי עדיין לא ניתן ואין כאן מקום עיגון לכאורה.

איברא דכד דייקינן שפיר לפי עניות דעתי נראה דדברי הרב"ש שממנו יצא חילוק זה להחמיר בשעדיין לא ניתן. אחר המחילה רבה מהדר"ג. הגם שמצא מקום לחילוק זה בדעת רמ"א כמ"ש סי' קכ"ה ס"ק כ"ד עיי"ש. מ"מ מדברי מרן הב"י אין מקום לומר דדיעבד שכתב הב"י היינו שניתן הגט. שהרי יגיד עליו ריעו. מ"ש לעיל בסי' קכ"ו וז"ל מדברי בעל תרומת הדשן משמע שהוא סובר דלהרא"ש אם נדבקו רגלי ההי"ן הגט פסול. אבל מהריק"ו כתב בשורש ע"א שאם תינוק דל"ח ול"ט קורא אותה כתקנה. היכא דאיכא למיחש לעיגון כשר. ושהדבר הגון להפריד בסכין. ובשורש צ"ח כתב דלכתחלה לא מיהני הפרדת סכין ע"כ וכתב עליו דתשובה זו דשורש צ"ח. הוא בודאי היכא דליכא למיחש לעיגון, אבל היכא דאיכא למיחש לעיגון אעג"ב שעדיין לא ניתן חשיב כדיעבד, וכמ"ש בתשובה ע"א עכ"ל, ופסק כן בש"ע סי' קכ"ו סמ"ח אם נדבקו רגלי ההי"ן לגגין. אם תינוק דל"ח ול"ט קורא אותם יש להכשיר במק"ע. אפילו אם הוא בתורף ויפריד בסכין עכ"ל דמשמע דבתורף יש להכשיר במק"ע ובטופס אפילו בלא עיגון. ומיירי אעג"ב שעדיין לא ניתן כמ"ש בב"י. וא"כ הוא הדין נמי באותיות שאינם נוגעים בסעיף שלפני זה שכתב דבתורף יש להכשיר במק"ע ובטופס גם בלא עיגון. מיירי נמי אף שעדיין לא ניתן דשני דינין אלו דדיבוק ואותיות שאינם נוגעים דינם שוה. וכמ"ש בב"י משם הרא"ש שהעתקנו לעיל דפוסל אם הדביק מה שצריך להרחיק. ה"ה אם הרחיק מה: שצריך להדביק. וא"כ איך אישתימיטתיה להגאון בית שמואל דברי ב"י בענין דבוק וכו' וכתב דדוחק לומר דדיעבד שכתב הב"י היינו שנכתב ולא ניתן.

וגדולה מזו דמקור דין זה דלמד התה"ד באותיות שאינם נוגעים. הוא מדברי הרא"ש ז"ל והרי הרא"ש בתשובה שהביא רבינו הטור שם סוס"י קכ"ו בענין ווי"ן ארוכים. כתב בסוף התשובה. וכן אם יש תקנת עיגון כגון שהובא ממקום רחוק ואריכו הווי"ן וכו' דנראה פשוט שעדיין לא ניתן. וא"כ הכרעת הרב ב"י נמשכת אחר המקור בתשובת הרא"ש דמיירי שעדיין לא ניתן. וכ"כ הפ"ת בסי' קכ"ה ס"ק כ"ח משם תשובת פרי תבואה, עיי"ש דהעלה דלא כהרב ב"ש:

ועיין עוד בפ"ת לס"ג אות פ"ד שכתב דדעת הג"פ שם אינו כן כדעת הב"ש. אלא דאפילו בתורף אם תינוק יכול לקרותו. והוא במק"ע אפילו עדיין לא ניתן יתקן. כשהסופר או הבעל כאן. ואם אינו כאן יכול ליתנו כך במק"ע. וכ"כ הרב ג"מ למהר"י נבון ז"ל סוס"י קכ"ו עמ"ש הפר"ח על דברי מהרא"י עיי"ש וכתב עליו הג"מ וז"ל הנכון בזה לענ"ד להקל במק"ע ליתנו אותו בתחלה בלי תיקון. ואח"כ יחזור השליח ויקחנו ויתקנו אותו ויתננו לה פעם שנית כמ"ש הג"פ והוא הדין בדיבוק רגלי ההי"ן לגגין שיש לעשות כן וכו' ע"כ, וכ"כ התו"ג הביאו הפ"ת, וסיים ולפי"ד ממילא י"ל דמ"ש רמ"א דבטופס אפילו בל"ע יש להקל היינו נמי אפילו לא ניתן עדיין ומ"מ למעשה צ"ע ע"כ:

וכן דעת הנוב"י תנינא סי' קי"ג בגטט שהובא ע"י שליח ונמצאו בו כמה ריעותות. ואחת מהנה ת' דתיבת מותרת נפסק רגל השמאלי ונראית כה"א. ונדחק בזה משום דהרי אמל"א הוא מהתורף. ולבסוף העלה דעכ"ז נראה להקל כיון שתינוק הרא' קרא מותרת. והשני תינוקות האחרים אף שמתחלה אמרו שזה ה"א. הרי חזרו תכ"ד ואמרו שהיא תי"ו. לכן דעתו נוטה להקל ולהתיר האשה ע"י גט זה שימסור לה השליח כדת וכהלכה ע"כ. ונמצינו למידין מכל הכתוב דמ"ש מר"ן להקל בדיעבד בתורף במק"ע ובטופס אף שלא במק"ע מיירי אף בשעדיין לא ניתן כדעת כל הני רבוואתא ז"ל. וכ"ד החת"ס באה"ע סי' ח' וכאשר הוכחתי בעניותין בדעת מרן הב"י כמש"נ:

וגם לפי"ד הרב"ש ודעמיה הרב גבעת שאול דפשיטא ליה לאסור. והרב עה"ג דמסתפק בזה. מ"מ הרי מצורף לזה שיש חשש עיגון בכאן באשר אין הבעל מצוי במקום נתינת הגט. אעפ"י שיש שיירות מצויות וכדברי הרדב"ז ז"ל בסי' ש"מ וז"ל מ"ש הרב המחזיר את הגט. דבנדו"ד כיון שהמקום קרוב והשיירות מצויות אין כאן חשש עיגון כלל. קרוב בעיני שזה טעות בדבר משנה וחוזר. דתנייא המביא גט ממדינה למדינה במדה"י צ"ל בפני נכתב ובפני נחתם רשב"ג אומר אפילו מהגמ- ונייא להגמונייא ופריש רבה טעמא משום שאין בקיאין לשמה וכו' ורבא פריש טעמא משום שאין עדים מצויין לקיימו וכו' ואמרינן עלה. ובדין הוא דליבעי תרי סהדי אליבא דתרוויהו אלא משום עיגונא אקילו ביה רבנן הא קמן דאפילו לרבא כל ממדינה למדינה במדה"י ולרשב"ג וכו' צ"ל בפ"נ ובפ"נ וסגי בהכי משום עיגונא ולא אמרינן שיחזור הגט למקומו כיון שהוא. קרוב יקיימוהו אלא סמכינן אשליח שיאמר בפ"נ משום עיגונא אלמא דאפילו ממקום קרוב איכא למיחש לעיגונא דלא נתנו דבריהם לשיעורין, וטעמא דמסתבר הוא דמאן לימא לן דבעוד שחוזר הגט לא ילך הבעל למדה"י יונמצא מעגנה. ותו די"ל בין כך ובין כך יבטל את השליח או ימות. ואם אין לה בנים נמצאת זקוקה ליבם. ואין אדם שליט ברוח. ואין שלטון ביום המות עכ"ל והבי"ד הרב מהריק"ש בתשובה סי' כ' וכתב דלמדנו מדבריו דחיישנין לעיגונא מאסכנדרייא למצרים. דאי לא תימא הכי. אצ"ל משם לכאן בפ"נ ובפ"נ כמו בארץ ישראל וכו' עכ"ל:

והרב שד"ח מע' נט סי' כ"ט הביא מ"ש הנ"מ למהר"מ בולא ז"ל שכתב בסי' כ"ה דהנ"פ חולק על הרדב"ז בענין הנז' והוא ז"ל האריך להשיב על דבריו וכתב במסקנתו כלל העולה דהרדב"ז ס"ל דלהחזיר הגט כדי לקיימו או שיכתבו אחר מיקרי עיגון אף שהמקום קרוב ושיי"מ. וכ"ד הרב המבי"ט בתשובת מוהרלב"ח סי' קב"ל דמירושלים לצפת הוי מקום עיגון אף שהשיירות מצויות וגם מוהריק"ש כתב דגם לדעת מוהרלב"ח. מ"מ נקטינן לקולא בזה"ז. דבכ"מ יש חשש עיגון. ומוהרד"ך ס"ל דאיחור זמן ד' חדשים ל"מ עיגון. ויותר מזה מיקרי עיגון. ומהר"ש וייסיד הסכים לדבריו והכריע הג"מ הנ"ל וכתב ונראה דהכל לפי הענין. יש דברים שאי אפשר להקל. אלא בעיגון גדול שא"א להביא גט אחר בשום אופן שהלך משם ואין ידוע מקומו. והיינו ההיא דנכתב ביום וכו' דרבנן פסלי מן הדין ור"א מכשיר וכו'. ויש דברים שא"צ עיגון גדול אלא כיון שבא מארץ רחוקה. ואין שיי"מ בכל עת יש להקל. והיינו ההיא דגט שאינו משורטט שהרא"ש פוסל בו וכו' ויש דברים שא"צ אפי' שיעור זה. אלא אף בחשש עיגון זמן מועט יש להקל. והיינו ההיא דלא האריכו הווי"ן שכתב רביהט"ו בשם הרא"ש. דכיון שהיו נקראים ע"י הדחק לכן מקילינן בעיגון כל שהוא וכתב עוד ומ"מ נראה לי דזה דוקא כשבאים לסמוך על יחיד נגד רבים. אבל אם רבו המתירים. ואפילו כשהספק שקול אלו אוסרין ואלו מתירין. כיון דקיי"ל בשל סופרים הלך אחר המקיל. אעג"ב דאנו מחמירין בגט לחוש לדברי המחמירים. מ"מ בכל כהאי גוונא אפשר דיש להקל לסמוך על הרדב"ז והרב המבי"ט ומהריק"ש דס"ל דלהחזיר הגט למקומו אפילו במקום קרוב ושיי"מ יש לחוש לעיגון. כיון דאף להאוסרים אינו אלא מדרבנן. וכנגדם יש אומרים דליכא אף פיסול דרבנן. אפשר דיש לסמוך להקל על ג' עמודי הוראה הנ"ל אלו תוד"ק, ועיי"ש בשד"ח שהביא עוד פוסקים אחרים שהקילו בענין זה דעיגון:

הרי שו"ר לפניך דאף במקום קרוב ושיי"מ יש חשש עיגון. כסברת ג' עמודי הוראה הנז'. ואף להחולקי' על דבריהם. הרי לפנינו הכרעת הגמ' הנז' דלענין אריכות העי'ן או שנקראים ע"י הדחק מקילינן בעיגון כל שהוא, ולא גרע אותיות שאינם נוגעים מווי"ן שאינם נקראים אלא ע"י הדחק וכמו שכתב רב"י באו"ח סי' ל"ו משם מוהריק"ו עיי"ש. וכמ"ש הג"פ בסי' קכ"ו בדעת מרן שדין אריכות הווי"ן ואותיות שאינם נוגעים שוין וכאשר יובא להלן בדברינו בס"ד. ונמצא דאף לדעת הרב"ש ודעמיה דסברי מרנן דאין מקילין באותיות שאינם נוגעים בטופס נמי רק אם כבר ניתן או שהוא מק"ע הרי יצאנו ידי חובתנו לפי סברתם דגם הכא מיקרי חשש עיגון וכאמור:

כלל העולה שעפ"י מ"ש אין מקום לעגן האשה הזאת מלקבל גיטה. מכמה טעמים האמורים בענין להקל א כיון שהאותיות כתובין כ"כ בדיבוק שיוכל התינוק לקרותן יפה. והכריע מרן הב"י דבטופס כשר בדיעבד אף בלא עיגון. והרי הוכחנו דנדון דידן הוא בדין טופס ב. דמוכח שפיר דדעת מרן אף כשעדיין לא ניתן הגט יש להכשיר ורבים וגדולים סוברים כן. ג. אף להרב ב"ש דמחמיר בטופס נמי כשעדיין לא ניתן רק שמקיל במק"ע. הרי מצורף לזה דעת הרדב"ז והמבי"ט ומהריק"ש דאפילו במקום קרוב וחיי"מ מיקרי חשש עיגון, ד. אף להחולקים על הרדב"ז ודעמיה הרי הכריע הג"מ דבווי"ן שנקראים ע"י הדחק אפי' בעיגון כ"ש מקילינן. והוא הדין באותיות שאינם נוגעים כמש"ל. ה. שרבו המתירים בענין זה בכל פרט על המחמירים. ואף אם שקולים הם. הו"ל של סופרים והלך אחר המקיל. שהרי אפילו בתפלין כתב רב"י בא"ח סי' ל"ב משם הר"י אסכנדרני שאם היה פירוד באותיות כגון אות תי"ו או אל"ף שלא חיברן יש שפסקו שנראה שיכול לחברן. ואין בזה משום של"כ כיון שקודם שנתקנו הו"ל שם אותה האות ולא שם אחר. ותינוק דל"ח ול"ט מצי קרי להו. אלא שלא נדבקו כדינם. והביאו ראיה מהריוש' פ"ק דמגילה וכו' ע"כ וכ"פ שם בש"ע סעיף כ"ה עיי"ש. ומה שהצריכו לדבקן בתפלין אח"כ היינו משום דבתפלין בעינן כתיבה תמה. ואף על גב דכתיבה מיהא הויא כיון שתינוק קורא אותם כתקנן מ"מ תמה לא הויא. וא"כ כיון שגוף עצם הכתיבה הוה כסדרן. אעג"ב דתמה לא הויא. מ"מ כשמתקנה אח"כ עושה אותה תמה. וא"כ בגט דלא בעי תמה שפיר הו"ל כתיבה ע"י תינוק דל"ח להכשיר אף בלי תיקון כלל במק"ע כ"כ החת"ס באה"ע סי' ח' עיי"ש:

ומעתה שזכינו לדין בכחא דהתירא להקל. נחזור לברר אופן תיקון האותיות שאינם נוגעים. הנה הג"פ כתב דצ"ע אמאי לא כתב מרן ז"ל דיתקן לידבק האותיות שאינם נוגעים. כמ"ש בסמוך לענין הדבק רגלי ההי"ן לגגין. ותירץ דאפשר משום דהך מילתא שיכול לתקן אחר שלא נצטוה מפי הבעל. הרא"ש ז"ל קאמר לה בההיא תשובה. דלא האריך הווי"ן. כמ"ש הטור סוס"י זה. וחזינן להריב"ש סי' נ"ו ושט"ו דס"ל דטפי עדיף ליתנו בלא תיקון כיון שהתינוק קורא אותה וי"ו דאם צריך תיקון, איך יתקן אחר להאריך הווי"ן. וסבור מר"ן דלענין כתיבה להאריך הווי"ן או לדבק היוד"ין של שי"ן ועי"ן. טפי עדיף ליתנו כך בלי תיקון ע"י אחר. כיון דתינוק קורא אותה כתקנה. אבל לענין גרירת דבק רגלי ההי"ן והקופי"ן. טפי עדיף ליתנם בתיקון ויגררם אחר. אעג"ב שלא נצטוה מפי הבעל עכ"ל. והבי"ד הפ"ת שם ס"ק מ"ח. נמצא דדעת מרן ז"ל דטפי עדיף ליתנו כך בלא תיקון, אכן כתב עוד שם משם הרדב"ז כ"י בגט שבא מארץ מרחק והיו התוי"ן רחוקים מגגן והכשיר הגט ע"י תיקון. וכתב עליו דלענ"ד יראה דיתנו אותו בלא תיקון ויחזור השליח ויקחנו ויתקנו אותו ויתננו לה פעם שנית עכ"ל ולכאורה כן נראה דעת הנובי"ת סי' קי"ג וז"ל אלא שמעלתו כתב שהנייר שפל מאד ויש לחוש שע"י התיקון יתקלקל יותר. לכן דעתי שהשליח ימסור הגט ליד האשה כמות שהוא. ואח"כ יקחנו מידה. ואז יצוה מעלתו לסופר אומן לתקנו, אולי יעלה בידו התיקון כהוגן ואם יעלה התיקון כהוגן ימסרנו שנית לידה. ואם יתקלקל ע"י התיקון. שוב אין ברירה. ונסמוך על הנתינה הראשונה שנתן בידה קודם התיקון ע"כ. אלא שמדקדוק לשונו נראה דמ"ש ליתנו תחילה בלי תיקון ואח"כ יתקננו ויחזור ויתננו לה. הוא משום שהיה החשש שמא יתקלקל כמ"ש בהדיא שהיה הנייר שפל מאד. הלא"ה דעתו לתקנו תחילה ואח"כ יתננו לה בפעם אחת וכ"כ החת"ס סי' ח' בשו"ת אה"ע:

והשתא שיש צדדים לכאן ולכאן. הנכון הוא כדי לצאת אליבא דכולהו. נתפוס בדינו דעת הג"פ ליתנו תחלה בלי תיקון כדעת מרן אליבא דהריב"ש ואח"כ יקחנו ויתקנו ויתננו לה פעם ג' וכדעת הרא"ש ובזה יצאנו ידי כל הדעות. וכן מבואר בחת"ס שם וז"ל דהשתא ממ"נ אי כשר בלי תיקון הרי מגורשת בו בנתינה ראשונה. ואי ניחוש שמא לא היה כשר בלי תיקון. והרב יכול לתקן כי מתחלה הרשה הבעל לכך. וכל זמן שלא נתקן. הו"ל חספא בעלמא. א"כ עדיין לא עשה השליח שליחותו עד שיתנהו פעם ב' אחר התיקון ויפה יעץ הגאון נוב"י עכ"ל, ובסי' י"א כתב בהדיא דדעת הג"פ שכ"כ הוא לקיים דברי שניהם הרא"ש והריב"ש. אלא שהקשה דהי"ל להג"פ לעורר, נהי דלהרא"ש נימא שמעיקרא כוונת הבעל שתיקונים כאלו יש רשות לב"ד לתקנו. מ"מ מה נעשה בהשליח עצמו דמכיון שהוציא הגט בפ"א מתחי' ומסרו להאשה. כבר עשה שליחותו ואיך יחזור ויתנהו לה אחר התיקון ע"כ וקושיא זו הקשה לו הרב השואל דבסי' ח'. ושם תיקן קושיא זו במ"ש דאם ניחוש שמא אין הגט כשר בלי תיקון. נמצא כל זמן שלא נתקן הו"ל חספא בעלמא וא"כ עדיין לא עשה השליח שליחותו עד שיתנהו פעם ב' אחר התיקון ע"כ. ומעתה לפי"ז אין צריך להודיע להשליח ולגלות לו שיהיה כוונתו שאם אין גט זה עדין מתוקן כראוי. אינו מבטל שליחותו עדיין עד שיחזור ויתנהו לה כמ"ש בסי' י"א. דהשתא לפי"ז עדיין לא עבד שליחותו. ואדרבה טוב הוא שלא לגלות לשליח שיחזור וימסרנו פעם שנית. וכמ"ש הנובי"ת שם וז"ל ואמנם קודם הנתינה הראשונה לא יגיד כלל בפני השליח או האשה שימסרנו שנית עוד הפעם.רק יצוה ליתנו בידה בתורת כריתות כראוי. ואח"כ יאמר לו שנתיישב בדעתו ליתנו שנית ע"כ וכמ"ש בסי' ק"כ לענין נתינת שני גטין. דהטעם הוא. כדי שכל פעם יתן הבעל הגט במוחלט. ואין כאן שום חשש ברירה עיי"ש:

ועל האל"פ דתיבת בדלא. הרי אין כאן ריחוק המחלקם לשתי תיבות ופוסל בה. כמ"ש ביו"ד סי' רע"ד דשיעור שיהיה בין תיבה לתיבה הוא כמלא אות קטנה כ"כ החת"ס שם סי' ח' שהשיב וז"ל ומ"ש שתיבת מאות נראית כשתי תיבות, עיינתי ואין ההרחקה כ"כ כשיעור יו"ד וב' היקף גויל היינו יו"ד מאותו כתב. עכ"ל:

ועל ההרשאה שהיא כתובה באותיות שבורות. דהיינו שהתי"ו רגל השמאלי אינו נוגע בגג. והרב ויאמר יצחק ז"ל כתב בסדר הגט שאין לכתוב ההרשאה באותיות שבורות. הנה פשוט הוא שאין דעת הויאי"ץ לפסול בכך. רק שכתב כן על צד היותר טוב. ועיקר הקפידא הוא שאין לכתוב בה ראשי תיבות. כמ"ש מור"ם בהג"ה סי' קמ"ה. וכ"כ הרב ויאי"צ בעצמו בתשובה לאה"ע סי' קמ"ד בדף קנ"א ע"ד משם מהר"י מינץ פסדה"ג שכתב משם מהרא"י ז"ל שפוסל הרשאה שהיה כתוב בה חתומי מטה בר"ת ח"מ. כי לא טוב לכתוב ר"ת ולא נקודות רק תיבות שלימות וכו' ע"כ. ועל זה כתב הויאי"צ שם וז"ל ומנהגינו לכתוב בה גם אותיות שלימות דהיינו האל"פ והה"א והקו"פ והתי"ו שלימים כדי לצאת מידי פיקפוק עכ"ל, הא קמן דמ"ש לכותבה באותיות שלימות הוא רק עצהי"ט. אבל לא לעיכובא וגם אנן בדידן כך יפה לנו לנהוג מכאן ולהבא בע"ה. וקרוב בעיני לומר דמ"ש באותיות שלימות לאפוקי ממה שכותבין אותיות הנז' רק בקו אחד כזה ל ה ק ת. אבל בכגון כתב שבהרשאה זו שרגל השמאלי של תי"ו אינו מעכב אפילו לכתחילה. שהרי כל כתב רש"י עפ"י הרוב הוא כן:

ועיין לה' שד"ח מ"ע גט סי' כ"ד אות וי"ו שכ' וז"ל ואם יש בשטר הרשאה איזה מחק ודיבוק. כתב הרב שבט בנימין סי' קנ"ב דהפוסקים כתבו דמוהר"ם איסרלן פוסל אם כתב בו ח"מ בר"ת. כמ"ש בכנה"ג סי' קמ"א אות נ"ו. והרב בתי כהונה בסדה"ג שלו הוסיף דיזהרו ממחק ודיבוק ולא ידענו מנ"ל שהדיבוק פוסל. ואעיקרא אינו אלא מנהג ואף מוהרי"מ לא אמר אלא בר"ת דווקא ע"כ. והגיה עליו השד"ח דממ"ש בשם הרב ב"כ דיזהרו וכו', אין במשמע לפסול ע"כ והוא סייעתא למה שכתבתי בס"ד. וצור יש' יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות אכי"ר ע"ה מסעוד הכהן ס"ט:

תוכן העניינים

שות פרחי כהונה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה