שות פרחי כהונה· הרב מסעוד הכהן
אבן העזר · סימן יח
שאלה באיש אחד שנתן גט לאשתו על תנאי במעכשו על מנת שלא תתבע אותו בדיניהם על חובות שנתחייב לה בערכאותיהם. ומשך התנאי עד תשלום שלשה ירחים. שאז אינה יכולה לתובעו עוד כפי חוקי הממשלה יר"ה למי שקבלה "הדיוור"ץ". אולם אחר שקבלה הגט בתנאי זה. נמצאו העדים שחתומים על הגט פסולי עדות. בקורבה דתרי בעל כאשתו ראשון בשני. וסדרו להם גט אחר בשני עדים כשרים. וניתן הגט ביד האשה בתנאי אם וכו' עפ"י התנאי הראשון והנה בעת"ה קודם תשלום ג"ח שהוא זמן התנאי. בא הבעל וביטל הגט ורצה להחזיר אשתו כאשר היתה באמנה אתו, וגם האשה קרובה להתרצות לחזור לו. אמנם דא עקא. שהבעל הוא כהן. ונסתפקתי בדבר אם מותרת לחזור לו או לא.
תשובה בס"ד. הן קד"ם אהלוך לעמוד על הספיקות המסתעפים בענין זה ואז נקל לבוא עד תכונתו בע"ה. והנה לפני שתים שהן שלש א. יש להסתפק בהא דקיי"ל דתנאי מעכשו על מנת שאינו יכול לבטלו כמ"ש בש"ע סי' קמ"ג ס"ב. אם היא מוסכמת ולית מאן דחש לסברת הרב בעל העיטור כמ"ש שם רמ"א בהגה. או אית לן למיחש לה: ב. את"ל דליכא למיחש לסברת הרב העיטור. עוד יש להסתפק אם תרי בעל כאשתו ראשון בשני פסולים מדאורייתא או מדרבנן: ג את"ל דהוו פסולים מדרבנן יש עוד להסתפק אם הסכימו שניהם הבעל והאשה בביטול התנאי לבטל הגט. מי מצי לבטולי או לא. מי אמרינן דוקא בתנאי אם. אבל מעכשו ועל מנת אפילו כשהסכימו שניהם לא מצו לבטולי:
ומעתה אשובה לי להתיר הספיקות הנז' אחת לאחת בס"ד. וזה יצא ראשונה. אי חיישינן לסברת בעל העיטור או לא. הנה רבינו הטור באה"ע סוס"י קמ"ג הביא מ"ש הרמב"ם בפ"ח מה"ג וז"ל כל תנאי שאינו במעכשו או בע"מ אלא אמר לה אם תעשה כו"כ יהא גט יכול הבעל לבטל התנאי או להוסיף על התנאי או להתנות תנאי אחר. כל זמן שלא נתקיים התנאי הא' אעפ"י שהגיע הגט לידה אינה מגורשת. ואם מת הבעל או נאבד הגט קודם שיתקיים. אינה מגורשת. אבל אם א"ל מעכשו או ע"מ כיון שנתקיים התנאי חל הגט למפרע משעת נתינה. ואינו יכול לבטל הגט. ולא להוסיף על התנאי משיגיע גט לידה. ואם אבד הגט או נשרף. אפילו מת הבעל קודם שיתקיים. הרי זו מקיימת התנאי אחרי מותו וכבר היא מגורשת משהגיע גט לידה ע"כ. וסיים הטור וכן יראה מדברי רב אלפס בתשובה שכ"כ נתן גט על תנאי. צריך שימסור הגט ליד האשה בכדי שלא יוכל לבטלו. ור"ל דמשהגיע גט לידה שוב אינו יכול לבטלו. וכתב עוד הטור. דנראה דמה שחילק הרמב"ם בין תנאי דמעכשו לתנאי דאם. דבמעכשו תהיה מגורשת למפרע. אפילו מת הבעל או נשרף הגט. משא"כ בתנאי דאם. יפה חילק. ע"כ. וכתב רבינו ב"י משם הרב המגיד דמ"ש הרמב"ם דכשנותן לה הגט בתנאי דמעכשו או על מנת אינו יכול לבטל התנאי וכו' שכך הוא מוסכם מכל הפוסקים חוץ מבעל העיטור שכתב שאפילו בע"מ יכול לבטל תנאו ולהתנות עליה תנאי אחר. ומ"ש הטור דדעת הרא"ש בתשובה כדעת בעל העיטור. נראה מדברי ב"י דלאו בכולה מילתא קאים ליה הרא"ש כדעת בעל העיטור רק במילתא דהתנאי היה לטובתה. אבל לא אם היה לצערה.וז"ל לא נתבאר כל הצורך בדברי רבינו. דהרא"ש בתשובה הנזכרת ביאר דבריו. דדוקא בכה"ג שהתנאי לא היה לצערה כמו בתנאי זה שאדרבה הוא לטובתה שאם יבוא תוך הזמן שישוב אליה. אז אמרינן דמתחלת התנאי הוא בקיומו. שהרי נתן לה גט מעכשו על תנאי זה. והגט הוא לאלתר ויקיים התנאי. אבל אם מחל וביטל התנאי. הרי הגט למפרע גט משעת נתינה, אבל בתנאי שהוא לצערה. ודאי אינו יכול לבטלו. ואם ביטלו אין בדבריו כלום. דלעולם צריכה לקיימו. וכל שלא קיימתו אינה מגורשת. וכדאסיקנא בפירקין. אמר לה הרי זה גטיך ע"מ שתתני לי מאתים זוז, וחזר ואמר מחולין לך אינה מגורשת. משום דלצעורה איכוון והא לא ציערה עכ"ל ומדנחית רב"י לבאר דהרא"ש לאו בכל תנאי קאמר דיכול לבטל תנאו שמעינן מינה דבעל העיטור דלא חילק, סבירא ליה דבכל תנאי שיהיה יכול לבטל תנאו ונמצא דדעת הר"ב העיטור יחיד הוא בדבר זה. ולכן לא העלהו מרן ז"ל על שלחנו הטהור לא בשם י"א ולא יש חולקין. משום דכל הפוסקים חולקין עליו כמ"ש ה"ה. זולת הרמ"א שהביאו בשם י"א וכו' והיינו טעמא דסבר שכן משמע בהרא"ש כמ"ש רביהט"ו, אבל רבים חלקו עליו דדעת הרא"ש אינו שוה לדעת הר"ב העיטור כמ"ש בתשובת הרא"ה עצמו שכתב רב"י:
וכ"כ הרב מכתב מאליהו ז"ל בשער שביעי. והביאו השד"ח באסיפ"ד מע' גירושין סי' ג' אות ד'. שהתפלא המכת"מ הנז' על דברי הטור דמשוה דעת הרא"ש לדעת הר"ב העיטור. דמה ענין דברי הרא"ש דמיירי בביטול התנאי לקיים הגט. לדברי הרב העיטור דמיירי לביטול הגט וכו'. ומלבד כמה דוכתי דמתבאר דדעתו כדעת כל הראשונים שאין יכול לבטל הגט. שכן מתבאר מדברי הרא"ש בפרק הספינה דף ע"ז גבי זכו בשדה לפלוני ע"מ שתכתבו לו את השטר וכו' יש מקשים וכו' עיי"ש שכן מתבאר שגם הוא סובר שכל שהתנאי הוא תנאי גמור כדינו. אין בטל התנאי יכול לבטל התנאי או המעשה. גם בתשובה כלל ע"ה סימן י"ב כתב שכל שנתן לה גט מעכשו. אינו יכול לבטל. כמו שיראה העומד על דבריו. גם ממקום זה עצמו שהביא הטור מוכרע שדעתו כן. שהרי תשובה זו היא בכלל מ"ו סי' מ"ב ושם כתב חוץ מכבודך חלקת עלינו את השוין. ואין חולק בדבר אחרי שבא הגט לידה. הכל מודים שאין יכול להוסיף על תנאו וכו'. הרי שביאר להדיא במקומו. שכל שבא הגט לידה אינו יכול להוסיף על תנאו דהיינו ביטול במקצת וכ"ש לבטלו לגמרי. ואיך כתב הטור שהרא"ש והר"ב העיטור שוים בזה עיי"ש ועיין להרב"ח והט"ז מה שתירצו בדברי הטור:
והשד"ח שם אות ג' כתב שהגאון מכת"מ הנז' העמיק בענין זה. ומצוה להעתיק תוד"ק כי הספר הזה הוא יקר המציאות ואין נמצא ביד כל אדם וגם אנן בדידן חובתי היא ואעשנה. והוא כי שם הביא דברי הר"ב העיטור שהאריך לישא וליתן בדב"ק ושוב כתב ומ"מ כבר למדנו הר"ב העיטור עצמו. שהרי"ף ורבינו יעקב חלוקים עליו. דכל שנתן גט במעכשו ועל מנת אינו יכול לבטלו הגם שעדיין לא נתקיים התנאי וכמ"ש הרמב"ם וכ"כ התוס' בגטין דף י"ח ד"ה שמא פייס בשם ר"ת והוא ר"י שהזכיר הר"ב העיטור. גם הר"ן בפרק מי שאחזו במתניתין הרי זה גטיך כל זמן שאעבור מכנגד פניך וכו' דפריך הש"ס וליחוש שמא פייס, והביא על זה שו"ת הרי"ף הנז' ושכ"כ בשאלתות ומבואר בדבריו שכן הוא תופס במושלם. גם המרדכי בפרק כל הגט סי' טש"ן כתב בשם ריב"א כדברי ר"ת הנז'. וכן הוא דעת רש"י בגטין דף ע"ו הרי זה גטיך ע"מ שתשמשי את את אבא וכו' שכתב ותו לא מצי לאתנויי תנאה אחרינא וכו' שמבואר מדבריו שכיון שגירש בע"מ שוב אינו יכול לבטלו ולא להחליש תנאו גם הרשב"א בפרק מי שאחזו הבי"ד הר"ב העיטור. וסתר דבריו וכתב ומסתברא דלא כוותיה. וכ"ד רבינו ישעיה בתוספתיו לקידושין פרק האומר דף ס' גבי פלוגתא דרב הונא ור"י דאמרינן איכא בינייהו דנתקרע הגט וכו'. גם הסמ"ע עשין נ' כתב בשם הר"ש כדברי ר"ת שבתוס' הנז' וכתב שכן הוא מתבאר מדבריו בפ' הספינה וכו'. והביא דברי הראב"ד בפ"ט עמ"ש הרמב"ם התנה עליה שתתגרש כשיעבור מכנגד פניה ל' יום וכו' א"א וכו'. דנראה לכאורה דס"ל כהר"ב העיטור. וכתב להכריח דזה לא יתכן, דא"כ הו"ל להשיג על דברי הרמב"ם רפ"ח. וגם הה"ם שכתב שם שכל הפוסקים סוברים כהרמב"ם זולת הר"ב העיטור הי"ל לצרף סברת הראב"ד. ומה שתירץ ע"ז מהרשד"ם הוא דחוק והפ"מ כתב יישוב לזה. והרב מכת"מ ז"ל כתב יישוב אחר. וסיים ובין לפי דרכו של הרפ"מ. ובין לפי דרכי. סליק בידן דמודה הראב"ד בתנאי דעל מנת או מעכשו. שאין הבעל יכול לבטל. ולענין הלכה היה נראה דאין לחוש להא דהר"ב העיטור כיון דכולהו רבאוותא פליגי עליה ואמרי דמשבא לידה במעכשו שוב אינו יכול לבטלו. ואף שהטור כתב שהרא"ש מסכים לדברי הר"ב העיטור. הרי עינינו רואות שהרא"ש לא כן ידמה כמו שנתבאר. ומה גם כי בדברי הר"ב העי' מבואר דהך מילתא לא פסיקא ליה ובצריכות עיון אמר לה וכיון שכן אין ספיקו כלום קמי ודאי דכולהו רבאוותא. אך מה נעשה שמוהרשד"ם תפס שהראב"ד ס"ל כהר"ב העיטור. וכתב מוהרשד"ם שהראו לו שכ"כ מהר"מ אלשקאר. ושמי הוא שיקל ראש נגד הר"ב העיטור והראב"ד. ושהמיקל נגדם לא חס על כבוד קונו וראוי לו שלא בא לעולם. גם הרמ"א בסי' קמ"ג כתב דיש להחמיר כהר"ב העיטור. ואף שהוא סמך על שכן דעת הרא"ש ואינו כן. מ"מ כבר נפיק מפומיה ומי יערב להקל. והגם שעינינו הרואות שהרב העיטור הוא יחיד. דהא הרא"ש בהדיא כתב בהיפך והראב"ד מוכרח שאינו סובר כן. וגם הרבנים המבי"ט ומהרי"ט כתבו בפירוש דלא כהר"ב העיטור, ועם כ"ז כתב הרפ"מ דלא מלאו לבו להקל נגד סרכין תלתא מהרשד"ם ומהר"ם אלשקאר והרמ"א שאמרו להחמיר. ע"כ תוד"ק וסיים השד"ח על דבריו. הנה למדנו מדבריו דהרי"ף והרמב"ם ור"א גאון ורש"י ור"ת וריב"א והר"ן והרשב"א ורבינו ישעיה וסמ"ג בשם הר"ש ומסתמא גם דעתו כן הוא והרא"ש בפסקיו ובתשובה והרבנים המבי"ט ומהרימ"ט כולהו ס"ל דבתנאי דמעכשו. אין מועיל ביטול התנאי לביטולו של גט והם ארבעה עשר נשיאים שרים ונכבדים. שיש בהם ד"י והותר להשען עליהם להקל באיסור היותר חמור שבתורה אם היו הם מקילים ושאר פוסקים מחמירים. וכ"ש וק"ו כשהם מחמירים דפשיטא דצריכים אנחנו לכוף ראשנו לקבל סברתם ע"כ:
ומעתה שזכינו לדין שכל הפוסקים נתנבאו בסיגנון אחד. דבתנאי דמעכשו וע"מ אינו יכול לבטלו ודלא כדעת הר"ב העיטור ז"ל. נמצאת אומר בנדו"ד שנתן הגט הראשון ליד האשה בתנאי דמעכשו וע"מ. אם יעלה ויראה דהוא גט מדאורייתא. כאשר יובא לפנים. פשוט הוא שאינו יכול לבטלו. כדעת כל הפוס' וכד מעיינת שפיר. תמצא שנדון זה הוא מכוון ממש לנדון הרא"ש בתשובה שהביא הטור שם. דמיירי הרא"ש בביטול התנאי לקיום הגט. דכיון דביטל התנאי שאף אם יבוא תוך הזמן יהא גט. בהא יכול לבטלו דהא כבר מגורשת היא משעה שבא הגט לידה, ואין מעכב עליה רק התנאי. וכיון שביטל התנאי נתקיים הגט, והכא נמי כיון שבא הגט לידה במעכשו היא מגורשת מאותה שעה. ואינו מעכב עליה כ"א התנאי שהתנה עליה שאם תתבע אותו בדיניהם תוך זמן ג"ח לא יהא גט. והשתא שביטל התנאי נתקיים הגט ממילא. ואף דקאמר הבעל בפירוש שמבטל תנאו לביטול הגט. דבריו מהבל ימעטו. דלאו דינא גמיר וכשהוא מבטל אדעתא דרבנן מבטל:
ואף למ"ש רבינו ב"י בדעת הרא"ש דדוקא בכה"ג שהתנאי לא היה לצעורה. וכתב הרב"ח שאפילו שלא היה לטובתה אלא שלא היה לצעורה. יכול לבטלו מ"מ אין נפקותא מינה לנדון שלפנינו. שאעפ"י שאינו לטובתה ולא לצעורה. רק לטובתו שלא תתבע אותו לשלם. עכ"ז הרי לא שמענו מדברי הרא"ש ז"ל דיכול לבטל. אלא בביטול התנאי לקיום הגט. אבל בביטול התנאי לביטול הגט זאת לא שמענו. וכמ"ש המכת"מ ז"ל בדברי הרא"ש כמש"ל:
והנה אם אמרנו נבוא לחוש לדעת הרב העיטור. שאף במעכשו וע"מ. אם ביטול בטל. כאשר טשו לה שלשה המה מחיב"י מוהרשד"ם ומהר"ם אלשקאר והרמ"א מ"מ אינה אלא חומרא דאתייא לידי קולא. באשר דלפי דעת כל הפוסקים שזכר המכת"מ ז"ל שאינו יכול לבטל, ואם נתקיים התנאי הויא מגורשת ואסורה לכהן. אם באנו עתה להחמיר כדעת הר"ב העיטור ולומר כיון שביטלו הוי בטל. נפקא מינה קולא גדולה להתיר מגורשת ואסרה לכהן. לפי דעת שאר כל הפוסקים דפליגי עליה והבט ימין וראה מ"ש השד"ח ז"ל שם שאם באנו לחוש לדעת הר"ב העיטור שהוא יחיד בדבר וכ"ש וק"ו שראוי לנו לחוש לדעת רוב מנין ורוב בנין ארבעה עשר רבנים דסבר מרן שהיא פסולה לכהונה. עיי"ש. דבאמת לענין חומרא חיישינן לה לומר שאינה מגורשת ולהתירה לעלמא בלא גט אחר, דיש לחוש לדעת הר"ב העיטור. אבל להתירה לבעלה כהן ולומר שהגט בטל זה לא אמרינן. ועוד הביא לנו השד"ח משם הרב דברי אמת בקונטרס י"א סי' מ' שגילה דעתו דסברת בעל העיטור אית לה פירכא מהש"ס פ"ק דיומא די"ג עיי"ש שלא מצא די השיב להוכחה זו. וא"כ מסתמא ודאי אין דעתו נוחה להקל עפ"י סברת הר"ב העיטור וא"כ הרי גם הוא משלנו לטובה מצטרף בהדי אמבוהא דרבנן קדישי עליונים למעלה. שלא לסמוך להקל עפ"י סברת הר"ב העיטור ז"ל עכ"ל: ומעתה נתנה ראש ונשובה להתיר הספק השני. מאי דמספקא לן אי תרי בעל כאשתו דא ב"ב פסולים לעדות מדאורייתא או רק מדרבנן. ונפקא מניה השתא שנתן לה עוד גט שני בתנאי אם וכו'. שאם הוא דתרי בעל כאשתו ר"א ב"ב הוא פסיל מדאוריתא נמצא דהגט הר"א בטל מדאורייתא. והעיקר הוא הגט השני וכיון שהוא בתנאי אם וכו' יכול לבטלו, והשתא שבטלו בטל וכשרה לכהונה. אמנם אם הוא פיסול דרבנן דוקא א"כ הגט הראשון הוא גט מדאורייתא. וכיון שהוא בתנאי מעכשו וע"מ אינו יכול לבטלו ואם ביטלו אינו בטל. ונמצא לכשיתקיים התנאי הויא מגורשת מדאורייתא ופסולה לכהונה. ומשום פיסול דרבנן דוקא הצריכוה גט שני להתירה לעלמא: ולברר ענין זה בס"ד נקדים שס' דסנהדרין פ' זה בורר דכ"ח ע"ב. ת"ר חורגו לבדו. רבי יוסי אומר גיסו לבדו וכ"ש חורגי. אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי דאמר גיסו לבדו. עכ"ל כן העתיקו הרי"ף והרא"ש אף שיש בג"מ שקלא וטריא בזה. הם העתיקו כפי המסקנא. ונעתיק לפנינו לשון הרא"ש שם שבכלל דבריו ז"ל נמצאו דברי רש"י והרי"ף ותוס' ז"ל וז"ל פירש"י דבן גיסו פסול לו. משום דגם הוא פסול לבן גיסו. שהוא בעל אחות אמו. לפיכך גם בן גיסו פסול לו. ולא מטעם קורבת גיסו להיות חתן גיסו אסור לו. דודאי גיסו לבדו כיון דקורבת שניהם על יד בעל כאשתו. לא הוה פסלינן בן גיסו. אי לא הוה הוא פסול לו. מחמת שהוא בעל אחות אמו. כיון דאיפסק הילכתא כרבי יוסי דגיסו לבדו. א"כ אחד נשוי רחל ואחד נשוי דינה בת לאה כשירין להעיד, וכ"ש נישואי שתי בנות אחין. או בנות אחיות דלא אמרינן תרי זימני בעל כאשתו, אלא ראשון בראשון כגון הנשואין אחיות אבל שני בשני. וכן ראשון בשני לא אמרינן. אבל חד זמנא בעל כאשתו אמרינן בכל הפסולין. לבד משלישי בראשון לפי הירושלמי וכן עיקר. ודלא כרב אלפס שכתב דהא דקאמר ר"י וגיסו לבדו. היינו בבן גיסו וחתן גיסו שיש לו מאשה אחרת. ולאו מילתא היא דהיאך ניסק אדעתין למימר דרבי יוסי פוסל בחתן גיסו מאשה אחרת דליכא קורבא אלא ב"ג חתונים. שנשא זה אשתו ואחותה נשאת לגיסו. ובת גיסו מאשה אחרת נשאת לבעל. ואותו חתן יפסול לגיסו של חמיו דרחוק מן הדעת הוא זה וכו' והירושלמי שהביא רב אלפס דמפליג בגיסו בין בנים וחתנים שיש לו מאשה אחרת ובין בנים וחתנים שיש לו מאחות אשתו אפשר דפליג אגמרא דידן. ומפרש בנים וחתנים דבעל אמו וכל אותם שנאסרו בנישואין אף מאשה אחרת ובגיסו לחוד הוא דמפני משום דקירבתו על ידי תרי חתונים וגמרא דידן דמכשר באחי האח לא סברא הכי עכ"ל הרא"ש. וכ"פ רביהט"ו בחומ"ש סי' ל"ג כדעת אביו הרא"ש ז"ל. ועיין בב"י שם שהביא עוד שתי תשובות אחת להרא"ש דהכי ס"ל ושנית להרשב"א ז"ל כתב דלזה הסכים רבינו האי ורש"י והראב"ד ובעל המאור: אמנם הרמב"ם ז"ל בפי"ג מהלכות עדות פסק כדעת הרי"ף שכתב בהלכה ט' וכן יעדו לבן אחות אשתו. ולא לבעל בת אחות אשתו וכו'. וכתב הנ"מ דדעת הרמב"ם כדעת הרי"ף דמפרש דהא דאמרינן גיסו לבדו. לא אתא למעוטי. אלא בן גיסו וחתן גיסו מאשה אחרת עיי"ש וכ"כ בהגהמי"י. וכ"פ מרן הש"ע חומ"ש סי' ל"ג ס"ד וז"ל ואף בראשון בשני אמרינן בהו תרי בעל כאשתו שכשם שהוא פסול להעיד לבן אחות אשתו כך הוא פסול להעיד לבעל בת אחות אשתו עכ"ל: אלא דהשתא יש לעמוד על מיצוי הדין. אם הרי"ף והרמב"ם ודעמייהו דפסלי תרי בעל כאשתו ר"א בשני. מדאורייתא פסלי להו דנפקא להו מדרשא כאשר פסולים. או לא פסלי להו אלא מדרבנן. והגם שכתב הרמב"ם שם ה"א וז"ל אין פסולין מדין תורה אלא קרובים ממשפחת אב בלבד והם האב עם הבן ועם בן הבן. והאחין מן האב זע"ז ובניהן זע"ז, ואצ"ל הדודים עם בן אחיו. אבל שאר הקרובים מן האם או מדרך אישות כולן פסולין מדבריהם עכ"ל. מ"מ לא איתבריר לן דעת הרמב"ם ז"ל. לפי מ"ש רבינו ב"י באה"ע סי' מ"ב בסופו משם התשב"ץ בתשובה. על מי שקידש בת קטנה בעדים קרובים זה לזה מצד האם שאפילו הרמב"ם שסובר שפיסול קירבת האם אינו אלא מדרבנן. יודה שעדותן בטילה. שמה שכתב הרב דפסולי קרובים הבא מדרשא הוא מדרבנן. הוא מפני שסובר בכל מדרש חכמים שאינם קרוים דאורייתא אינו שהן אלא שהם קרוים מדרבנן לענין שאינם נכללים בדברי רבי שמלאי לענין מנין המצות אבל מ"מ דין תורה הם. וא"כ המקדש בפניהם אינה מקודשת עכ"ל. וא"כ הכא נמי אמרינן בקרובי אישות דנפקא לן מדרשא כמ"ש התם בש"ס מנין שהאשה כבעלה. דכתיב ערות אחי אביך לא תגלה אל אשתו לא תקרב דודתך היא ופריך והלא אשת דודו היא. מכלל דאשה כבעלה עכ"ל שאעפ"י שכתב הרמב"ם שהן פסולים מדבריהם, אלא דינן כדין תורה. כמ"ש הרב תשב"ץ בקרובי האם. אמנם הביא עוד שם ב"י בשם מצאתי כתוב על מעשה שהיה שנתקדשה לראובן בפני עדים שהם קרובים וא"כ הלכה ונתקדשה לשמעון בפני עדים קרובים ופסקו החכמים שאלו ואלו אינם קידושין והתירוה לעלמא. והלכה ונשאת לאחר ואח"כ עמד אהד וערער על הוראת החכמים לפי שהקרובים היו ע"י אישות. והם פסולי עדות דרבנן וצריכה גט וכו' והחכמים דחו את דבריו. והסכים ה"ר יהודה בן הרא"ש על ידם מפני שרבים חולקים על הרמב"ם וסוברים שקירבת אישות היא מן התורה וכו' ע"כ וכתב רב"י דנראה לו לסמוך על זה היכא דכבר נישאת. אבל אם לא נשאת עדיין, הדן עם החולק להצריכה גט משניהם כדברי הרמב"ם ז"ל עכ"ל. דמוכח מזה דדברי הרמב"ם שכתב דפסולי מדרך אישות מדבריהם. משמעותן כפשוטן שהם מדרבנן ממש. וכן דעת מור"ם בהגה בחומ"ש שם שכתב משם הרמב"ם דקרובי האם נמי אינן פסולים אלא מדרבנן ע"כ. ומדשמעינן ליה דקרובי האם הם מדרבנן. שמעינן נמי דקרובי אישות הם מדרבנן דבחדא מחתא מחתינהו הרמב"ם ז"ל כמש"ל. אכן הש"ך חולק על דברי רמ"א וכתב דדעת הרמב"ם דפסולים מדאורייתא, וכמ"ש התשב"ץ כנז"ל עיי"ש בש"ך ועיין בח"מ וב"ש באה"ע סי' מ"ב מ"ש בזה: נמצאת אומר מעתה. דפסולי עדות בקרובים מדרך אישות. במחלוקת שנויה אם הם מדאורייתא או מדרבנן. אבל כד מעיינת שפיר בדברי הפוסקים ז"ל מצאנו ראינו אור דכ"ע מודו דבנדון תרי בעל כאשתו רא' בשני. לדעת הרי"ף והרמב"ם דפסלי בהו לא פסלי אלא מדרבנן. כמ"ש הרז"ה בעל המאור ז"ל שכתב ואם תשאל ותאמר מה ראה רבי יוסי לחלוק בגיסו לומר שיש לו בנים ואין לו חתנים אפילו מאחות אשתו. משא"כ בכל הקרובים וכו'. תשובתך היינו טעמא דר"י, דס"ל חד בעל כאשתו אמרינן תרי בעל כאשתו לא אמרינן דומייא דההיא דאמרינן ביבמות בפ' כיצד לענין שניות דמפליגינן בין היכא דמקרב לה בחד קידושין להיכא דמקרב לה בב' קידושין. וכל חתיניהון דתנן במתניתין לבד מגיסו כולהו בחד קידושין מקרב להו. הילכך בן גיסו פסול הוא לו. דהא בחד קידושי מקרב ליה. והיינו דתני בעל אחות אמו. אבל חתן גיסו כיון דלא מקרב ליה אלא בתרי קידושי. משו"ה מכשר ליה רבי יוסי. והקשה עוד אי הכי גיסו נמי דהא בתרי קידושי מקרב ליה. וכיון שכן אפילו הוא גופיה ליתכשר. ותירץ דכיון דבעל כאשתו מהאי קרא דדודתך היא קא הויא ליה. ילפינן מיניה כל דדמי ליה. מה התם ערוה דחשבינן ליה כאלו היא אחות אביו. אף כל שבנקבה ערוה, עשו בעלה כמוה. ובזכר עשו את אשתו כמוהו. נמצא גיסו כיון דקאי במקום ערוה שהרי אחות אשתו ערוה היא לו. אמרינן בה בעל כאשתו. אעג"ב דמקרב לה בתרי קידושי אבל אינך דלא קיימי במקום ערוה אי מקרבי בחד קידושי כגון חתניהו דתנן במתניתין וכו' ואי מקרבי בתרי קידושי כגון חתן גיסו כשירין: דכיון דלא קאי במקום ערוה. לא אמרינן בה בעל כאשתו. דלא דמי למאי דגלי ביה קרא דודתך היא. והיינו טעמיה דרבי יוסי ע"כ הרי לך דלא שמעינן מקרא דדודתך היא דבעל כאשתו אלא אי מקרבי בחד קידושי או אפילו בתרי קידושי וקאי במקום ערוה, אבל חתן גיסו דלא קאי במקום ערוה ומקרב ליה בתרי קידושי. לא שמעינן ליה מדרשא דקרא ומה גם לדעת הרמב"ן במלחמות דפליג על הרז"ה וסובר דאף בתרי גיסו ראשון בראשון אינו פסול אלא מדבריהם. שכתב והכלל שנראה לי באישות. שאין אשה כבעלה מה"ת אלא בקרובי עצמו. דהיינו בחד קידושין. כענין שכתב דודתך היא וכל קורבה שהאשה בה כבעלה הבעל בה כאשתו. מסמך הכתוב דודתך היא. אבל בשני קידושין מתורת משה רבינו לא למדנו. מדבריהם למדנו. שלא ראוי להוסיף אלא של ראשון בראשון דהיינו גיסו בעל חורגתו. וכו'. ע"כ הרי דסבר דגם בתרי גיסו דלאו קרובי עצמו. אלא ע"י שני קידושין. לא למדנו אלא מדבריהם, כיון שהוא מיהת ראשון בראשון אבל חתן גיסו שהוא בשני קידושין. והוא שני בראשון אין לנו להוסיף גם מדבריהם ולמאן דמוסיף בהו כפי דעת הרי"ף והרמב"ם ודעמייהו. שמיע להו דגם ראשון בשני גזרו בו חכמים. וכ"כ בסוף דבריו וז"ל ומיהו לתנא דמתניתין דפסיל חתנים בגיסו. אית ליה תרי קידושין כהאי דשני בראשון הוא. ואפשר דבכל שני בראשון נמי אית ליה וכו' ע"כ. וכן פירש מוהריק"ש ז"ל בתשובת אהלי יעקב סי' פ"א בתשובת הגאונים שהביא מהר"ם אלשקאר ז"ל. שכתבו דבעלי קרובות פסולין להעיד. ה"מ זה לזה. אבל כשרין לעלמא דלאו קורבה גמורה היא. משא"כ באחין ובשאר קרובין ע"כ ומפרש לה מוהריק"ש ז"ל דאינהו לא מכשרי. אלא כקורבת תרי בעל כאשתו שאינה דבר תורה. ומשו"ה מכשרי ליה לעלמא כדדייק לישנייהו שכתבו בעלי קרובות וכו' דהיינו שני בעלי שתי קרובות בעדות אחת וכו' ועיי"ש. והביא עוד דעת הרמב"ן כנז"ל ושכ"כ הר"ן בחידושי סנהדרין וז"ל שפיסול שני קידושין מתורת משה רבינו לא למדנו. מדבריהם למדנו. והם לא גזרו אלא בקורבה ראשונה. ע"כ נמצאת אתה למד. דאף בבעלי שתי אחיות שהם ראשון בראשון דעת רוב הפוסקים מסכמת שהם פסולים מדרבנן. כ"ש אחד נשוי רחל ואחד נשוי דינה בת לאה שהם רא' בשני. למאן דפסיל בהו אינו פוסל אלא מדרבנן. וכ"כ בפשיטות הנובי"ת באה"ע סי' ע"ו שהרבה להשיב על דברי הש"ך שדחה דעת הרמ"א שפירש שדעת הרמב"ם דפסולי קרובי האם וקרובי אישות הם מדרבנן כמש"ל. והנוב"י העמיד דברי הרמ"א בכמה הוכחות. וכתב דעכ"פ תרי בעל כאשתו בראשון בשני. וכן אפילו חד בעל באשתו בשני בשני לא אשכחן בקרא. ועל כרחנו דרבנן נינהו ע"כ ועיי"ש ועיין במרדכי פ' זה בורר שם בהגה מה שחילק במאי דשמעינן מקרא דאשה כבעלה ובעל כאשתו וכו' ובנוב"י שם בפירוש דברי המרדכי הנז': ומעתה שעלה בידנו דתרי בעל כאשתו ראשון בשני הם פסולים מדרבנן. נמצא שהאשה הזאת היא מגורשת מדאורייתא, ותנאי הראשון שהוא בתנאי ע"מ עודנו בתוקפו. שלא יוכל לביטול הגט. ולא מהני בביטולו רק לגבי גט שני שהוא בתנאי אם וכו' שצריכה גט אחר להתירה לעלמא. אבל לגבי בעלה היא מגורשת ופסולה לכהונה. ואעפ"י שבשעת כתיבת הגט השני נתקרע הגט הראשון לי"ב קרעים. הרי כתב הרמב"ם דבתנאי ע"מ אם אבד הגט או נשרף קודם שנתקיים התנאי. הרי זו מקיימת התנאי וכבר היא מגורשת משהגיע הגט לידה וכן הוא במרדכי פרק מי שאחזו סי' ת"ל בתשובה לרבינו פרץ ז"ל וכו' וראיה לדבריו מדאמרינן בפ' האמור ובפ' מי שאחזו הרי זה גטיך ע' שתתני לי ר' זוז מגורשת והיא תתן. ופליגי בה רב הונא ורב יהודה. רב יהודה אמר לכשתתן, ורב הונא אמר והיא תתן וקאמר איכא בינייהו שנקרע הגט או שאבד קודם שנתנה ר' זוז. וקאמר התם טעמא דרב הונא משום דכול האומר ע"מ כאומר מעכשו דמי, ופסקו כוותיה בפ"ק דקידושין. וע"כ לא פליגי אלא היכא דלא אמר מעכשו אלא ע"מ לחודיה דר"י סבר לאו כאומר מעכשו דמי. ור"ה סבר כאומר מעכשו דמי. אבל באומר מעכשו כו"ע מודו. אלמא כל תנאי דאומר מעכשו ולא תלאו במיתה. מעכשו ממש קאמר ואפילו אם נתקרע הגט קודם קיום התנאי. מגורשת מההיא שעתא ובלבד שיתקיים התנאי לסוף. ע"כ ועיין בבית שמואל סימן קמ"ד סק"ג שכתב שאף להחולקים בענין שכ"מ וסוברים דצריך שיהיה הגט קיים בשעת מיתה היינו דס"ל דכוונתו לאחר הגט כל מה שיכול. אבל בבריא בודאי המגרש בתנאי מעכשו לכ"ע מתחילים הגירושין מיד ועיי"ש ועיין ד"מ רי"ס קמ"ה שהביא מ"ש המרדכי וכו' ועיין בתשובות מהריק"א דיני יבום וחליצה סימן ה' דמיירי לענין שכ"מ כמ"ש הרב בית שמואל ועיין בפ"ת שם סק"א ד"ה והנה הפוסקים וכו' שכ"כ משם הנז' וסיים אמנם מצאתי בסה"ג של מהר"י מינץ העתיק שם סדר גט אחר של מהרי"ק ז"ל. ומבואר שם שגם באופ"ז צריך שישאר הגט שלם בלי קרע וטשטוש ביד האשה עד כלות זמן התנאי עיי"ש. ושוב מצא בתשובת שיבת ציון שנשאל על ענין זה. בגט הניתן מעכשו אם לא באתי עד יב"ח וכו'. וכתב להרב השואל יפה עשה כבודו שלא קרע הגט וחשש לדעת מהרי"ק ומהר"י מינץ בסה"ג. וכן בכנה"ג חלק ט' אות י"א כתב כן. וסיים בדיעבד בוודאי אין לחוש לזה ובטלה דעתם נגד הרבה גדולים הפוסקים ראשונים וכו'. מ"מ ראוי לחוש לכתחלה לדעת המחמירין הנז"ל וכו' עכ"ל. ועיין תוס' קידושין דף ס"ג ע"א ד"ה כגון וכו' בסו"ד וצריך לדקדק אליבא דרבי יוחנן וכו' ומה שיישבו שם עיי"ש:
הרי ברור לעין כל כשמש דבתנאי ע"מ ומעכשו אף אם נתקרע הגט קודם שנתקיים התנאי הרי זו מקיימת תנאה והיא מגורשת משעה שבא הגט לידה ואין כאן מקום להחמיר בזה לפי דעת מהרי"ק ומהר"י מינץ ז"ל השתא דנקרע בדיעבד. משום דאתייא לידי קולא להתיר מגורשת לכהונה:
ועתה נשוב עוד אל הבא"ר להתיר ספק שלישי. אם הסכימו שניהם הבעל והאשה לביטולו של גט, אי הוי מבוטל אפילו בתנאי דמעכשו וע"מ או לא הנה איתא בפ' מי שאחזו דע"ו ע"ב וז"ל משנה שם הרי זה גטך כל זמן שאעבור מכנגד פניך ל' יום, היה הולך ובא הולך בא. הואל ולא נתייחד עמה ה"ז גט ופריך בגמ'' והא לא עבר. ואוקמה רבי יוחנן מי קתני הרי זו מגורשת. ה"ז גט קתני. דלא הוי גט ישן. ולכי מצו תלתין יומי הוי גיטא. תניא כוותיה דר"י ה"ז גטך כל זמן שאעבור מכנגד פניך ל' יום. והיה הולך ובא. הואיל ולא נתייחד עמה ה"ז גט. ולגט ישן אין חוששין. שהרי לא נתייחד עמה. ופריך הש"ס וליחוש שמא פייס. אמר רבה בר רב הונא הכי אמר אבא מרי משמיה דרב באומרת נאמנת עלי לומר שלא באתי, פירש"י וליחוש שמא פייס. כשהיה בא אצלה. פייס קטטה שביניהם ונתייחדה עמה. ולאחר זמן אתי בעל ומערער ואמר פייסתי ע"כ. וכ"פ רבינו הטור סי' קמ"ד אמר לה ה"ז גטיך כ"ז שאעבור פניך ל' יום שלא אראך יהא גט. אעפ"י שהיה הולך יבא ה"ז גט כשר. וראוי להתגרש בו לכשיתקיים התנאי דהיינו שהיא ל' יום שלא ראה אותה וכו' והיא שהאמינה תחילה שאף אם יאמר שנתייחד עמה שתהא נאמנת להכחישו לומר דלא נתייחד עמה וכו'. וכתב משם הרמ"ה ודוקא שאמר כ"ז שאעבור ולא אמר מעכשיו. אבל אמר לה מעכשו אם לא אעבור. או ע"מ שלא אעבור, כשלא עבר חל הגט למפרע ואינו יכול לבטל תנאו ואין צריך להאמינה וכתב עוד לפי מה שכתבתי בשם א"א הרא"ש ז"ל דאף בתנאי דמעכשו יכול לבטל אין חילוק ע"כ ועיין בהגהות חדשות מה שהגיה על דברי הרא"ש הנז':
וכתב רב"י שדעת רביהט"ו בניחוש שמא פייס הם כדברי רש"י שפירש פייס קטטה שביניהם ונתייחד עמה. אבל הרשב"א והר"ן כתבו שאין נראה להם אלא כמו שפירש הרי"ף בתשובה. דה"ק ליחוש שמא פייס בדברים ומחלה התנאי. וכ"כ הרמב"ם בפ"ט חוששין שמא פייסה כשהיה הולך ובא. ומחלה לו וחזר וביטל הגט כשפייסה ומפני חשש זה יהיה הגט פסול לאחר ל' יום ע"כ וכן העתיק מרן בש"ע סעיף ז'. וכתב עוד בב"י שם דדעת הרמ"ה וכו' היא דעת הרמב"ם וכו':
ונראה שהחילוק שבין פירש"י לפירוש הרי"ף ז"ל הוא כן דלפי פירש"י שפירש שמא פייס וכו' נתייחד עמה דהו"ל גט ישן דפסלוהו רבנן משום שמא יאמרו גיטה קודם לבנה. אז אין חילוק בין אמר מעכשו לאמר כל זמן וכו'. דבכל ענין הוי גט ישן. אבל לדעת הרי"ף בתשובה שמפרש ליחוש שמא פייס בדברים ומחלה התנאי אז יש לחלק דאם לא אמר מעכשו דמצי לבטל תנאו. חיישינן שמא פייס ומחלה התנאי. אעג"ב דבלא פייס מצי לבטל בפ"ע. מ"מ י"ל דלא חיישינן שמא ביטל דלא שכיח. אם לא דפייסה תחלה כמ"ש הב"ח בסי' קמ"ד אבל אם אמר מעכשו דלא מצי לבטל תנאו. תו לא חיישינן לשמא פייסה ומחלה התנאי שאעפ"י שהסכימו שניהם לבטל התנאי לביטול הגט אינו בטל. ועפ"י חלוק זה א"ש במאי פליגי הטור והרמ"ה דלדעת הטור דסבר כפירש"י כמ"ש הרב"י אין חילוק בין אמר מעכשיו ללא אמר. רק כל זמן שאעבור וכו'. ודברי הרא"ש שהביא הטור יבואר לקמן בס"ד, ועיין שם בפרישה סי' קמ"ד שפירש כן. והרמ"ה שחילק סבר כפירוש הרי"ף.
נמצאת אומר מעתה מאחר שהרשב"א והר"ן הסכימו לפירוש הרי"ף. ופסקו כן הרמב"ם והש"ע מינה נלמוד נמי דנקיטינן כדעת הרמ"ה שפירש כדעת הרי"ף ומחלק דאם אמר מעכשו אפילו הסכימו שניהם לבטלו אינו בטל. וכמש"ל דאין שייך חילוק זה רק לפי פירוש הרי"ף:
ומיהו כל זה בהני"ח לפי גרסא שלפנינו בש"ס דקתני ה"ז גטיך כ"ז שאעבור ולא קתני ע"מ וכו' דבהכי מיירי כדפריך וליחוש שמא פייס. ועפ"י גירסא זו מחלק הרמ"ה. אמנם לפי מה שכתב הר"ן ז"ל שיש נוסחאות שגורסים בברייתא על מנת שאעבור, תו ליכא לחלק בין אמר מעכשו או לא שהרי בע"מ מיירי ואפי"ה פריך וליחוש שמא פייס דמשמע שאם הסכימו שניהם וביטול התנאי בטל הגט אפילו במעכש"ו. וזה דעת הרמב"ן ז"ל שכ"כ הר"ן משמו. וז"ל דלפי גירסא זו למדנו בפירוש שהנותן גט לאשתו. אעפ"י שאמר לה מעכשו. אם התנה עליה תנאי וביטלוהו שניהם בטל הגט. שאין התנאי כלום. מאחר שביטלו אותו ואין רוצין שיהא תנאי. דהא הכא ע"מ קאמר לה. שהוא כאומר מעכשו ואפי"ה פרכינן וליחוש שמא פייס. ומיהו דוקא כשהסכימה היא בביטולו. הלא"ה לא ע"כ וכ"כ הה"מ בשם הרמב"ן וסיים וכתב הרמב"ן ז"ל שכן הוא דעת רבינו ע"כ:
ומעתה לפי זה שהרמב"ם דעתו כגירסא זו. מוכרח לומר שמרן הש"ע שהעתיק דבריו הכי נקיט להלכה. דאף במעכשו אם הסכימה גם האשה לבטל התנאי שהוא בטל. ודלא כהרמ"ה שמחלק כמש"ל:
אמנם אחר העיון נראה. דמ"ש הרמב"ן דדעת הרמב"ם מסכמת לדעתו מרן בב"י לא כן ידמה שהרי כתב על דברי הרמ"ה שזה דעת הרמב"ם וכו'. ונמצא דמפרש מ"ש הרמב"ם בפ"ט חוששין שמא פייסה ומחלה לו וחזר וביטל הגט וכו' מוקי לה דהיינו בתנאי אם וכו'. אבל בתנאי דמעכשו אין חוששין שמא פייסה וכו' וחזר וביטל הגט דלא מהני ביטול. וזה כדעת הרמ"ה. ועל כוונה זו העתיק בש"ע כדברי הרמב"ם. ואעג"ב דאיכא למימר דמה שכתב הרב"י שדעת הרמ"ה כדעת הרמב"ם כוונתו היא דוקא על תנאי מעכשו שאינו יכול לבטלו הוא לבדו ובהאי. מילתא אתייא כדעת הרמב"ם. אבל אם נתרצו שניהם פליג הרמב"ם דיכולים לבטל אפילו במעכשו. א"כ הי"ל לפרש ולא לסתום דבריו. וכן הרב"ח כך הבין בדברי הרב"י שכתב וז"ל וכתב הב"י שזה דעת הרמב"ם אבל הה"מ כתב משם הרמב"ן וכו' ושכן דעת הרמב"ם דמשמע דכך כוונת הרב"י שדעת הרמב"ם אתייא כהרמ"ה בכולה מילתא דבמעכשו אעפ"י דשניהם הסכימו לבטל התנאי אינו בטל. ודלא כמ"ש הבאה"ג משם הה"מ ומה גם דדעת הרמב"ן ז"ל רבו החולקים עליו. כמ"ש הר"ן שם עמ"ש הרמב"ן ולפיכך האומר ע"מ שתתני לי ר' זוז. אם קבלה עליה שלא תקיים התנאי ולא תתגרש באותה נתינה. בטל הגט מעתה. ואצ"ל שאם לא נתנה לשם תנאי. ונתנה לו לשם מתנה הגט בטל אלא אפילו אמרה אח"כ נותנת אני ומקיימת התנאי. כבר נתבטל שכיון שבידם לבטל התנאי שלא תתן. מכיון. שביטולוהו בטל לגמרי ושוב אין לו קיום עכ"ל, וכתב הר"ן ואני תמיה. אם איתא שהיא יכולה לבטל התנאי ולומר שאעפ"י שנתקיים יהא כאלו לא נתקיים ולבטל הגט בכך. היכי אסיקנא לעיל דף ע"ד ע"ב בדאמר מחולין לך דאינה מתגרשת נהי דמעיקרא לצעורה איכוון. למה לא לא יהא בידו לומר שיהא כאלו לא נתקיים. כשם שבידה לומר שיהא כאלו לא נתקיים. ולפיכך אני אומר שבכל גט הניתן במעכשו או בע"מ דכאומר מעכשו דמי דאין כח ביד שניהם לבטל התנאי. אלא דוקא במתנה להנאתה של אשה. כי הכא שהתנה אם לא באתי. וכל זמן שאעבור מכנגד פניך. דמסתמא להנאתה מתנה עמה. ולומר שאם לא ינהוג עמה מנהג אישות בזמן הזה: שלא תתעגן מחמתו, ותהא מגורשת ומשו"ה פריך וליחוש שמא פייס ומחלה לו והוייא כאומרת כלום אמרתי אלא להנאתי. זו היא הנאתי. אבל במתנה עמה ע"מ שתתני לי ר' זוז. ונתגרשה מעכשו. ודאי לא כל הימנה לומר שאפילו קיימה תנאה. שלא תהא מגורשת עכ"ל. הרי נקטינן לדעת הר"ן דבנתגרשה בגט דמעכשו. דאין ביד שניהם לבטל התנאי. רק דוקא במתנה להנאתה של אשה. אבל לא במתנה לצעורה. ודעת הר"ן בכאן אתייא כדעת הרא"ש בתשובה שהביא רבינו הטור. סוסי' קמ"ד וכמו שפירשה רבינו ב"י שם וכ"כ על דברי הר"ן הללו וז"ל ואלה דברי הר"ן האחרונים קרובים לדברי הרא"ש בתשובה ע"כ:
גם התשב"ץ ז"ל בסי' ס"י קי"ח בח"א הביא דעת הרמב"ן וכתב עליו ובלשון הזה כתב הריטב"א בלי פחת ויתר. אבל בספר אבן העזר כתב תשובה להרא"ש ז"ל שנראה ממנה שדעתו שאם נתבטל התנאי נתקיים הגט לאלתר. וזה לשון ספר אה"ע כתב א"א הרא"ש ז"ל וכו' וסיים ולפי דעת הרא"ש ז"ל נראה שאפילו בטל הגט בפירוש אינו בטל. כיון שמסר לה מעכשו ע"כ. הרי גם הוא ז"ל מפרש דדעת הרא"ש שכתב שיכול לבטל התנאי במעכשו היינו דוקא ביטול התנאי לקיום הגט אבל ביטול התנאי שהוא לבטל הגט אינו יכול לבטל. ונמצא דפליג על הרמב"ן כמש"ל. ועפ"י זה כתב הרב"ש בסי' קמ"ד ס"ק ט"ו דהרא"ש לא פליג על הרמ"ה שהביא הטור דסבר אפילו בריצוי שניהם אינו יכול לבטל דהרא"ש לא מיירי אלא לבטל התנאי יכול לבטל אבל לבטל הגט י"ל דס"ל ג"כ כהרמ"ה. ואין מוכרח מ"ש הטור בסי' זה דהרא"ש חולק על הרמ"ה. ולפי מ"ש י"ל דלא פליגי. וכ"כ הרשב"ץ בשם הרא"ש דאינו יכול לבטל הגט ועיין ב"י סוסי' קמ"ג (הנה בב"י שם הביא תשובת התשב"ץ והיא כולה מוטעית בט"ס ויש על המעיין לתקן המעוות) והיינו מ"ש הרא"ש בתשובה כלל מ"ו דיכול לבטל התנאי ויטול הגט מיד. אבל אין יכול לבטל הגט. ולדעת העיטור יכול לבטל הגט וכו' ע"כ:
ועיין להגאון שד"ח מע"ג סי' ג' אות ל"ג מה שהשיבו לו רבני טבת"ו ז"ל על ענין זה. וז"ל השייך לענינינו ולענין הספק אי מהני ביטול מעכשו ברצון שניהם. גם בזה צדק כת"ר דבמחלוקת שנוי בין הפוס' ועיין להרב פ"מ ח"ב סי' נ"א ומכתמ"א תקל"ד ע"ג וחק"ל סי' נ"ו דקל"ז שכתב דבתנאי שאינו להנאת אשה סברת יחיד הוא הרמב"ן. דס"ל דיש ביד שניהם לבטל כיון דהרי"ף וכו' אין בדבריהם הכרח. אך בתנאי דלהנאתה נראה דספק שקול הוי. כיון דהרמב"ן והר"ן והריטב"א והרא"ה ס"ל דביטל התנאי במחילתו. כיון דהסכימה גם היא לבטל כולהו ס"ל דבטל הגט. אף דיש חולקין על זה התוס' וריב"א והרמ"א והרא"ש. מידי ספק לא נפיק עייש"ב. א"כ ודאי דלכתחלה יש לנו לומר דביטול הגט בתנאי דמעכשו. אפילו בנתרצו שניהם ותנאי להנאתה. דל"מ הביטול ולחומרא. ופוק חזי מ"ש הרב המבי"ט ח"ב סי' א' בפשיטות, דמ"ש הראשונים דבהסכמת שניהם יכולים לבטל. היינו דוקא לבטל קיום התנאי, וע"י כן מתבטל הגט. אבל לבטל הגט אין בידם עיי"ש. גם הרב חק"ל שם דקל"ו ע"ד כתב דגם להפוסקים דגם במעכשו והסכימו שניהם לבטל. או בתנאי דלהנאתה דיכולים לבטל היינו דוקא לבטל קיום התנאי. דכיון דלא נתקיים התנאי בטל הגט. אבל עכ"פ לבטל הגט אין יכולים לכ"ע. ודלא כשו"ת מוצל מאש סי' כ"ב. וכבר תמה על דבריו הרב דברי אמת וכו' וכיון שכן ודאי דיש להחמיר אף בנתרצו שניהם. ובתנאי דלהנאתה היכא דהויא לבטל הגט עד כאן לשונו:
ושם באות ל"ח כתב משם רבני צפת"ו ז"ל שהשיבו ג"כ ע"ע זה. וז"ל הש"ל העולה מהאמור דכהן שגירש ע"ת שאם לא יחזור עד זמן פלוני תהא מגורשת מעכשו ובתוך הזמן ביטל הגט. דינא הוא דהוי ספק מגורשת ואפילו נתרצו שניהם יש לדון כן שלא להתירה לעלמא לחוש לדעת הסוברים דמיהני ביטול ברצון שניהם ולא להתירה לחזור לבעלה כהן לחוש לדעת הרי"ף שאין ביטולו ביטול. והרי היא גרושתו. ודיינינן לה בספק מגורשת להחמיר בכל צד כמ"ש הטור סי' קמ"א נאבד הגט והיא אומרת שקבלה מיד השליח. אעפ"י שהבעל והשליח מודים אינו גט. והיא ספק מגורשת, ואם בעלה כהן אסורה לחזור לו. וכן לעלמא לא שריא עד דיהיב לה גיטא אחרינא. ואם מת אסורה לכהן וחולצת ולא מתיבמת ע"כ:
הרי שו"ר לפניך דסברת הרמב"ן ז"ל יחידאה היא. וכל הפוסקים ז"ל סברי מרנן דבנתגרשה בגט דמעכשו וע"מ אינו יכול לבטל התנאי לביטול הגט. ואפילו בתנאי שהוא להנאתה, ואפילו הסכימו שניהם לבטל התנאי לבטל הגט. ואף דיש חולקין אם הוא תנאי שהוא להנאתה דיכול לבטל. מ"מ מידי ספיקא לא נפקא. וא"כ הכא בנדו"ד שהמגרש הוא כהן חובתנו היא למיזל לחומרא. ולפסוק שהיא מגורשת ואסורה לחזור לבעלה אפילו בהסכמת שניהם לביטול הגט. אבל להתירה לעלמא בודאי צריכה גט אחר בלאו הכי, שהרי הגט השני שנתן לה בתנאי אם וכו' חל עליו הביטול כשביטל תנאו וביטל הגט. ולהכי צריכה גט אחר להתירה לעלמא זהו מה שהעליתי במצודתי בס"ד כפי אשר בינותי בספרי דב'י ר'ב מרנן ורבנן ספרי הפוסקים ז"ל ועיני לשמייא נטלית יאיר עיני בתורתו הקדושה וינחני במעגלי צדק למען שמו יתברך כיר"א נאם החותם הצעיר ע"ה מסעוד הכהן ס"ט: