אור ברסלב
שות פרחי כהונה אבן העזר › סימן י

שות פרחי כהונה· הרב מסעוד הכהן

אבן העזר · סימן י

סימן ט

חדשות אני מגיד. אשר אנכי אחזה לי בהביא האיש את אשתו ארמית. אשר נשאה בגיותה זמן מה. ואחרי זאת נתעורר. בין מפי עצמו בין מפי אחרים וישם על לבו להכניסה תחת כנפי השכינה. ולעשות רצון בעלה מקבלת על עצמה. כל אשר יצוה עליה הרב המורה בקבלת היהדות. והנה בענין זה עמדתי משתומם על המראה. איך וכיצד שרו לן עורב"א רבני הדור יתום הזה. והוא נגד דברי רבותינו ז"ל כמ"ש הרמב"ם ז"ל בהא"ב פי"ג הי"ד וז"ל שהמצוה הנכונה כשיבוא הגר להתגייר בודקין אחריו שמא בשביל ממון וכו' ואם אשה היא בודקין שמא עיניה נתנה בבחורי ישראל וכו'. ופסקה מרן בש"ע יו"ד סי' רס"ח סי"ב עיי"ש הרי דלכתחלה חל עלינו חובת בדיקה אחר הגר והגיורת שמא בגלל דבר באו להתגייר ולא יוכל להתעלם קרינן בה. וא"כ היאך מצאו ידיהם ורגליהם רבני הזמן בדבר זה. שמקבלים אותם להתגייר על מנת כך. ומחזיקים ידם יד כהה לסדר להם חופה וקידושין שהוא נגד משנה וגמרא ערוכה ביבמות דף כ"ד ופסקה מרן באה"ע סי' י"א ס"ה וז"ל הנטען על השפחה ועל הנכרית ונתגיירה או נשתחררה לא יכנוס וכו' ע"כ. הרי לך שתים שלא כהלכתן. דמקבלין גרים אשר באו בגלל דבר זה שנתנו עיניהם בבחורי ישראל. ועוד זאת ידם נטויה בחבו"ר עצבי"ם אחר שהוא בודאי בא עליה. שכל אדם חזו בו. והם מורין לו לכונסה לכתחלה ומאין יצא להם היתר זה ועל מה סמכו בזה, ועל פי זה יצאתי לשחר בדברי רז"ל ראשונים ואחרונים. אולי אמצא סמך לדבר זה. כי ההכרח אלצני לעמוד על זה לרחק או לקרב להיות כי רבתה המספחת הזאת מעשים בכל יום. ואל ה' ויאר לנו. ובמעגלי צדק ינחנו. להוציא לאור כדת של תורה. אמן:

תשובה בס"ד איתא ביבמות דף כ"ד ע"ב משנה הנטען על השפחה ונשתחררה או על הנכרית ונתגיירה הרי זה לא יכנוס. ואם כנס אין מוציאין מידו. גמר"א הא גיורת מיהא הויא ורמינהו אחד איש שנתגייר לשום אשה. ואחד אשה שנתגיירה לשום איש. וכן וכו' אינם גרים דברי רבי נחמיה וכו' הא איתמר עלה אמר רבי יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב הלכה כדברי האומר כולם גרים הם. א"ה לכתחלה נמי, משום דרב אסי. דאמר אסי הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים הרחק ממך ע"כ. ופסקו הרמב"ם ז"ל בהא"ב פי"ג הי"ז וז"ל גר שלא בדקו אחריו וכו' אפילו נודע שבשביל דבר בא להתגייר. הואיל ומל וטבל יצא מכלל העכו"ם וחוששין לו עד שתתברר צדקתו. ואפילו חזר ועבד עכו"ם הרי הוא כישראל מומר שקידושיו קידושין ע"כ וכ"פ הרא"ש והטור והש"ע יו"ד סי' רס"ח. וכ"כ הנמק"י פ"ב דיבמות על המשנה דהנטען וכו' וז"ל וטעמא דלא יוציא דכיון שנתגיירו וקיבלו עליהן. חזקה הוא דאגב אונסייהו גמרו וקבלו. דגמרא גמיר לה דאחד האיש שנתגייר לשם אשה ואחד האשה שנתגיירה לשם איש גרים גמורים הם. וכיון דגיורת מיהא הויא ומותרת היא לו, ל"ש יש לו בנים ממנה. ל"ש אין לו יוציא. וכ"כ הרמב"ן ז"ל עכ"ל:

אמור מעתה דהא דאמרינן דהגר הבא להתגייר בודקין אחריו שמא בגלל דבר בא להתגייר אין זה רק לכתחלה. אבל אם כבר נתגייר ולא בדקו אחריו אפילו נודע שבגלל דבר בא להתגייר מ"מ הוא גר גמור. ואין דבר אחר עומד לנגדו לעכב על ידו. והשתא יצאנו לידון בדבר חדש באמת באמור הניחא היכא דאפשר לבדוק אחריו. ולכשימצא לו דבר המנגדו אין מקבלין אותו ואז אין נזקקין לו מכאן ולהבא. ונתקיים קרא ואסירה כל בדיליך. האמנם היכא דאם באנו לבדוק אחריו וכ"ש בענין שמראש לא בסתר דבר אלא בא להתגייר לשם אשה. ואשה באה להתגייר לשם איש. ואם באנו לדחותם בשתי ידים לא הועלנו ולא כלום. שהרי מקודם שבאו לידי מידה זו קשורה עמו ככלב שהם נשואים בהאלמיר"י שאי אפשר להפריד בין הדבקי"ם. והגם דמרחקת להו מ"מ נצולנו מן הפח ונפלנו בפחת שכל ימיהם בעבירה באיסור דאורייתא כמ"ש באה"ע סי' ט"ז א' דישראל הבועל ארמית דרך אישות או ישראלית שנבעלה לארמי דרך אישות. הרי אלו לוקין מן התורה שנא' לא תתחתן בם ע"כ. בכגון זה איכא למימר כדי להצילם מאיסורא קרינן בהו והתעלמת, והוי כדיעבד כיון שאין כח בידינו יד כהה להכות באגרוף רשע ולאפרושי מאיסורא. וכיון דגיורת מיהא הויא בדיעבד מוטב לנו להעלים עין ממ"ש רבותינו ז"ל לבדוק אחריהם וכו' יותר עמה שנניחם באולתם באיסור דאורייתא וכמה עונשים המפורשים שם בהר"ם במז"ל והש"ע כיעו"ש וע"ז וכיוצא בזה אמרו בגמ' קידושין כ"א בענין יפת תואר מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ולא יאכול בשר תמותות נבילות. פירו"ש תמותות שחוטות מסוכנת שחוטה שהיא מאוסה אבל לא יאכלו בשר תמותות לאחר שימותו שהם נבילות. עיין פחד יצחק אות מ'. והכא נמי אמרינן מוטב שנעלים עין מדברי רז"ל ולא לבדוק אחריהם. ממה שיעברו על איסור דאורייתא כנ"ל:

והשתא חל עלי חיבת ביאו"ר היכן מצינו שאמרו רבותינו להעלים עין מדברי חכמים כדי שלא לעבור על דברי תורה. והוא ממאי דאיתא בשבת דף מ"ג לימא כתנאי אין מצילין את המת מפני הדליקה. אמר רבי יהודה בן לקיש שמעתי שמצילין את המת מפני הדליקה. ומוקמינן לה דכ"ע טילטול מן הצד שמיה טילטול, והיינו טעמא דר"י בן לקיש דמתוך שאדם בהול על מתו אי לא שרית ליה אתי לכבויי אמר רבי יהודה בן שילא א"ר אסי אר"י הלכה כר"י בן לקיש במת. עכ"ל עיין תוס' והרי"פ והרמב"ם פכ"ו מה"ש הרא"ש מה שכתבו בענין זה אי שרינן ליה לטלטלו אפילו טילטול גמור ופסק הש"ע בסימ"ן שי"א ס"א שאם אי איפשר לו בטילטול מן הצד מותר לטלטלו טילטול גמור עיי"ש. הרי שו"ר לפניך דשרינן איסור טילטול בשבת שהוא מדרבנן. משום שמא יעבור על איסור דאורייתא שיבוא לכבות הדליקה בשביל מתו:

ועוד ראיה אחרת ממאי דאיתא בנדרים דף כ'. מי שנזר ועבר על נזירותו. אין נזקקין לו עד שינהוג בו איסור כימים שנהג בהן היתר וכו' וכתב הר"ן ז"ל כתבו בתוס' חכמי הצרפתים ז"ל מעשה באחד שנדר מכל פירות שבעולם חוץ מדגן ועבר על נדרו ובא לישאל לפני הרב. ונזקק לו לאלתר והתירו, ולא הזקיקו לנהוג איסור כימים שנהג בהן היתר. וטענת הרב היתה דאעג"ב דנדרא דאורייתא היה. ואפילו לרבנן צריך שינהוג איסור. אפי"ה כיון שאם אתה מעכבו אתה מכשילו. שהרי נדר בדבר שא"א לו לעמוד עליו וכו' לכך נזקק לו וכו' ע"כ וכ"כ הרא"ש והריטב"א והנמק"י כולם משם התוס' וכ"פ רבינו הטור והש"ע יו"ד סי' ר"ח. והכ"נ הרי קנסו חכמים למי שעבר על נזירותו ואמרו שם בגמ' דבי דינא דנזדקק לו משמתינן ליה ע"כ. ואין נזקקין לו עד שינהוג איסור כימים שנהג בהן היתר ואפי"ה במקום שיבוא לידי מכשול איסור דאורייתא שיעבור על נדרו ולא יכול לעמוד עליו. התירו חכמים להזקק לו ולמצוא לו פתח להצילו מאיסור דאורייתא ודחו איסור דרבנן דגזרו עליו שלא להזקק לו עד שינהוג איסור כימים וכו':

ומעתה צא ולמד לנדו"ד, דאי לא מקבלת לה להאי גיורת ושלחתה לנפשה. משום מאי דאמור רבנן לכתחלה לא הרי אתה מכשילו לבעל באיסורא דאורייתא כנ"ל. שהרי אינו יכול ליזהר ולעמוד על נפשו להתרחק ממנה. ונמצא כל ימיו בעבירה. לכן מוטב הוא לדחות האי מאי דאמור רבנן לכתחלה לא. מקמי איסור חתנות דאורייתא:

האמנם כל זה יצדק לדעת הרמב"ם שכתב בהא"ב פי"ב הא'. ישראל שבעל עכו"ם משאר האומות דרך אישות, או ישראלית שנבעלה לעכו"ם דרך אישות הרי אלו לוקין מן התורה. שנאמר לא תתחתן בם וכו' ע"כ. דאז שייך לומר מוטב לדחות האי דאמור רבנן לכתחלה לא. מקמי איסור לאו דאורייתא. אלא לדעת רבינו הטור שכתב באה"ע סי' ט"ז שכתב על דברי הרמב"ם הללו ונ"ל שאינו אלא בשבעה עכו"ם דלא קיי"ל כרבי שמעון דאמר כי יסיר לרבות כל המסירין וכו' ומפרש בב"י דרביהט"ו קיי"ל כרבנן דאמרי דלא תתחתן בם קאמר בשבעה עכו"ם דוקא. אבל בשאר האומות אין בהן איסור לאו אפילו דרך אישות. א"כ השתא קשה דאיסור חתנות דשאר אומות דרבנן. ולכתחל' לא דרבנן. ולא דחינן חד מקמי חד. דמאי אולמיה דהאי מהאי. וכמ"ש הרב לקט הקמח הלכות יי"נ כששני האיסורים הם מדאורייתא. או תרי דרבנן. אין לנו להתיר האחת מחשש שלא יבוא לעשות האחרת וכמ"ש הרשב"א ז"ל לענין טילטול מת בשבת. דלא שרינן אלא בדאיכא חששא לבוא לידי איסורא דאורייתא אבל אי שרינן ליה לא אתי אלא לידי איסורא דרבנן לא חיישינן כלל ע"כ. וא"כ דלדעת הטור אין כאן איסור דאורייתא לא דחינן מאי דאמור רבנן לכתחלה לא הגם שאי אפשר לפרוש ממנה שאפי"ה אינו אלא מדרבנן. והשתא הדרא קושיא לדוכתה היכי מקבלינן גרים שבאו להתגייר בגלל דבר כאמור. וי"ל דהאי לא תברא. שהרי רבינו ב"י תירץ יתוב קושית הטור דהא דפסק הרמב"ם כר"ש בהא מדאמרינן בקידושין ס"פ האומר דף ס"ח כותית דולדה כמוה מנ"ל א"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחאי דאמר קרא כי יסיר את בנך מאחרי וכו' ההיא בשבעה עכו"ם כתיב. שאר עכו"ם מנ"ל א"ק כי יסיר לרבות כל המסירין. הניחא לר"ש דדריש טעמא דקרא. אלא לרבנן מאי טעמייהו וכו' ומדחזינא דסתמא דתלמודא כר"ש אלמא הילכתא כוותיה ע"כ. וכ"פ בש"ע שם נמצא לפי פסק מרן הוי איסור חתנות דאורייתא. ועל דבריו אנחנו סומכין. והשתא שפיר אמרינן דדחינן האי דרבנן מקמי דאורייתא. ועוד אפי' לדעת הטור דסבר שאין בה איסור דאורייתא אלא דרבנן. מ"מ דחינן מאי דאמור לכתחלה לא. מקמי איסור כותית. משום דהאי לכתחלה אינו רק משום מצוה כמ"ש הרמב"ם ז"ל בלשונו הטהור המצוה הנכונה כשיבוא הגר או הגיורת להתגייר בודקין אחריו וכו' אשר לא כן בכותית שאיסורה חמור מדרבנן שהוא חייב עליה משום נדה ומשום שפחה ומשום עכו"ם ומשום זונה. וכמה עונשים המפורשים שם בטור. והשתא שפיר אמרינן דדחינן האי דלכתחלה לא. שהיא משום מצוה דוקא מקמי איסור חמור דכותית. ועיין בב"י בתחלת סי' שנ"ד או"ח ביישוב קושית מוהרי"א ז"ל מענין זה וכו' ובדרך זו תלך ליישב מאי דקשיא לן מעיקרא היכי מצינן לסדר להם חופה וקדושין ולהורות לו היתר לקיימה לו לאשה והוא דהחשש בזה הוא משום דאמרינן בגמרא הנטען על השפחה והכותית ונתגיירה וכו' לא יכנוס לכתחלה. ואם כנס אין מוציאין מידו והיינו טעמא דלכתחלה לא. משום לזות שפתים. שפירש"י ז"ל דאתו לאחזוקי לקלא קמא ע"כ. אח"כ מצאתי שכן פירש מהר"ר ן' נחמיאס ז"ל עיין יד אהרן סי' י"א הגב"י וכן פירש הרב משחא דרבותא א"ה ח"א סי' י"א, עיין כ"ז בויאמר יצחק באורך בח"ה סי' קנ"ה ומקום שאמרו לקצר הוא שאין נ"מ לדינא. ועיין צוף דבש להר"ד מועטי ז"ל ביו"ד סי' נ"ו. והשתא לפי פירש"י משמע דדוקא היכא דנטען כפירש"י נחשד, שאין כאן אלא חשד בעלמא. הוא דאמרינן דלא יכנוס לכתחלה משום דאתו להחזיק הקול הראשון. אבל אם הוא ידוע שבא עליה בודאי. שכבר נתחזק הכל ופגום ועומד. איכא למימר דאין ה"נ דמותר לכנוס לכתחלה אמנם הרשב"א בתשובה הביאה ב"י בסי' י"א כתב דטעמא דלא יכנוס לכתחלה אינו אלא משום לזות שפתים שלא יאמרו בשביל זה נתגיירה. זהו הפירוש הנכון אף עפ"י שרש"י לא פי' כן ע"כ, נמצא לפי פירוש הרשב"א לא שנא נחשד דוקא. ל"ש בא עליה בודאי. לא יכנוס לכתחלה משום לזות שפתים שלא יאמרו בשביל זה נתגיירה. והשתא אתאן לנדו"ד דלפי פירש"י אתי שפיר שמותר לכונסה לכתחלה. שהרי כו"ע ידעי שבחיקו תשכב. והוא פגום ועומד בקול זה ונתחזק בעיני הכל אמנם לפי פי' הרשב"א שלא יאמרו בשביל זה נתגיירה בודאי הוא שאסור לנו להורות לו לכונסה לכתחלה. שהרי באמת באה להתגייר בשבילו. ואיכא לזות שפתים אבל מה נעשה וחופשיות הזמן עפ"י חוקי הממשלה גבר עלינו. והרס יסודי דתינו הקדושה. ואין כחנו אפילו בפינו. להרים מכשול מתוך עמנו. ומי יאמין לשמועתנו. לאמר לאסורי"ם צאו רחצו הזכו הסירו רוע מעללכם מנגד עיני ה'. שנא שלח והייתם נקיים מה' ומישראל. והיינו ללעג וקלס תחת תוכחותינו. ועל פנינו ישיב ברח לך אל מקומך. לא אוסיף עוד ראות פניך, מי שמע כזאת מי ראה כאלה לעזוב אשת נעוריו אשר אהבתו כנפשה והיא שעשועיו וחמד בחורותיו. וכזאת וכזאת יטיח דברים. קשים ומרים. ועל דברי רבותינו במעל ידו ירים. אי לזאת אין ענינו לעשות רק לתקן עותתו. ולהורות לו את הדרך אשר בה ילך לצאת ידי חובתו. אולי יתנחם ושב מרעתו. להיטיבו באחריתו:

אשר על כן הואיל והורו לנו רבותינו ז"ל שאם כנס אין מוציאין מיידו. הכא נמי חשבינן ליה כאלו כנס הואיל ואי אפשר לנו להוציאה ממנו וכמו שהוכחנו למעלה בס"ד דמוטב שתדחה דברי רבותנו ז"ל שאמרו לכתחלה לא. ואל יהיו כל ימיו באיסור דאורי' ודרבנן.

וכענין זה מצאתי כתוב להרב הגדול המלאך רפאל בירדוגו ז"ל במשפטים ישרים ח"ב סי' ק"ע. שנשאל על נדון איש אחד שהיה נשוי עם אשתו דינה כדת. וקרהו מקרה רע שהמיר רח"ל. ואעפ"י כן היה נשמר מכל דבר רע וכו'. ולימים גרש את אשתו דינה בגט כריתות. והלכה ונתקדשה לשמעון ולא נכנסה לחופה ושלחה האיש האחרון בג"כ. ושוב רצה להחזירה בעלה הראשון האנוס כי לא היה יכול לישא ישראלית אחרת כי היא סכנה וכו' ומוכרח להחזיר אשתו הראשונה שאם לא כן קרוב הוא שיכשל בנשג"ז. ושוא שקד שומר וכו' ונפשו לשאו"ל הגיעה אם יכול להחזיר את אשתו דינה הנז'. בתורת פיליגש בלא קידושין ובלא כתובה והשיב הרב הנז' שלזה צדדנו צדדין אולי תעלה ארוכה לנפש א' מישראל. ולו יהיה בדרך צר ודחוק כמלא נקב מחט סדקית. והוא דגרסינן פרק י' יוחסין דע"א הכל מודים במחזיר גרושתו שאם בעל ולא קידש אינו לוקה מ"ט לקחתה כתיב עכ"ל. והביאו הכ"מ בה"ג הי"ב על לשון רבינו עיי"ש. הנה מבואר דמחזיר גרושתו לא הזהירה תורה אלא שלא יקח דהיינו קידושין ואם בעל בלא קידושין אינו לוקה. והאריך בענין זה. וסיים ובזה מצאנו תרופה לזה האיש שיחזיר גרושתו בלא קידושין רק שתספור ז' נקיים ותטבול. ותהיה עמו כאשתו לכל דבר. והיא היא הפילגש שאמרה תורה ואף די"ל דמ"ש שמחזיר גרושתו אינו לוקה מ"מ איסורא איכא דמדרבנן אסירא. י"ל דבדרבנן לא מצינו מפורש שום איסור זה בדברי רז"ל. ולא נחדש איסור מדעתינו. וסיים שלהציל נפש אחת מישראל שלא יטמע בגוים ראוי להעמיד הדבר על ד"ת. אפילו אם היה איסור דרבנן נוכל להתירו משום הצלת נפשות. וכה"ג כתב הב"י בא"ח ובש"ע ס"ס ס"ו. מי ששלחו לו שהוציאו בתו בשבת כדי להוציאה מכלל ישראל. מצוה לשום לדרך פעמיו להשתדל בהצלתה וכו'. אפילו חוץ לג' פרסאות וכו' וכתב הרב"י ע"ז אפי' למ"ד ג' פרסאות דאורייתא. דלגבי שלא תמיר ותעבור כל ימיה חילול שבת. הוי זה איסור זוטא. דמוטב לחלל עליה שבת אחת כדי שתשמור שבתות הרבה עכ"ל. הכא נמי נאמר אפילו היה איסור דרבנן כדי שלא יטמע בין הגוים נתיר לו איסור דרבנן עכ"ל:

הרי לך מעשה ר"ב דמשום שלא יכשל באיסור נשג"ז התירו לו לקחתה בתורת פילגש אעג"ב שיהיה בה איסור דרבנן שהוא מחזיר גרושתו מנשאת דאעפ"י דמדאורייתא אינו לוקה עד שיקדש מ"מ איסורא דרבנן מיהא איכא. והכא נמי נאמר אנן בדידן דכדי שלא יעבור כל ימיו באיסור חתנות דמדאורייתא. מוטב דנתיר לו איסור דרבנן. אלא דקשה לי בדברי הרב ז"ל דקאמר מר דבדרבנן לא מצינו מפורש שום איסור זה בדברי רז"ל ולא נחדש וכו', דהא בראייתא היא בכתובות דכ"ח המגרש את אשתו לא תנשא בשכונתו. ואם היה כהן לא תדור עמו במבוי. וכתב הרא"ש ואשתו שנישאת לאחר ונתארמלא או נתגרשה אינה כי אם בלאו. ויש לה דין גרושה לכהן ע"כ. וכן הביאה הב"י בסי' קי"ט וכתב עליו ומשמע מדבריו דבישראל כל זמן שלא נשאת דרה עמו אפילו במבוי. דגם כשיבוא עליה ליכא אפילו לאו ע"כ. הרי דגם לרב"י דכשלא נשאת הוא דאין בה לאו, אבל כשנשאת ונתגרשה יש בה לאו ואיך הר"ב הנז' במלחך עפר שעל קברו העלים עין מדברי הרא"ש והרב"י ופסק דאין במחזיר גרושתו משנשאת לאו כשאין מקדש כפשטא דגמרא. והגם דאיכא למימר דלהצלת נפש אחת מישראל. נטה דעתו לפסוק כהר"ן שכתב בפ"ב דכתובות משם ר"י וז"ל איכא מ"ד דאף גרושת ישראל שנשאת ונתאלמנה או נתגרשה. דינה כגרושת כהן שלא נשאת שאינה צריכה להתרחק אלא מן המבוי ור"י ז"ל כתב דכיון דאסיקנא בפרק י' יוחסין דמודו אביי ורבא במחזיר גרושתו משנשאת שאם בעל ולא קידש אינו לוקה, משום דהויה כתיבה בה. אף במבוי רשאה לדור עמו. אבל כחצר ודאי לא. עכ"ל. והיינו משום דאין בה לאו לכן לא גזרו איסור במבוי. אבל מ"מ הרי קאמר מר דבחצר ודאי לא. והיינו טעמא דאפילו אין בה איסור לאו. מ"מ איסור דרבנן מיהת איכא להכי גזרו בחצר. א"כ הרי מצינו דיש הא איסור מדרבנן. והיכי קאמר מר דאין מצינו מפורש שום איסור בזה. וי"ל דסבירא ליה להרב ז"ל דלא מצינו שום איסור מפורש בייחוד במחזיר גרושתו משנשאת ונתגרשה וכו' בבעל ולא קידש. והא דאסרו לדור עמו בחצר. שמא יבואו לדבר עבירה. לאו משום איסור מחזיר גרושתו וכו' אלא משום איסור פנויה דעלמא. והא דאסרו בזה ולא כן מצינו שאסרו בפנויה דעלמא שאינה גרושתו. היינו דחששו בזה יותר משום דלבו גס בה ומכרת ברמיזותיו וקריצותיו וכמ"ש רש"י שם. וכן כתב הרב חלקת מחוקק דחיישינן בגרושתו יותר מפנויה דעלמא דגזרו על יחוד פנויה כמו שנתבאר לעיל סי' כ"ב וסי' כ"ו. היינו משום דלבו גס בה וכו' עיי"ש בסי' קי"ט ס"ק י"ז. ועיי"ש בס"ק שאחריו שכתב על מ"ש רמ"א בהג"ה ואם נשאת לאחר אפי' בישראל לא תדור עמו במבוי וכו' לכאורה משמע אפילו נתגרשה מן האחר, דהא מ"מ איכא איסור לאו וכו' וכן הוא בטור וברא"ש אבל ר"י כתב דמאחר דקיי"ל בעל ולא קידש אינו לוקה וכו'. א"כ אין בה איסור לאו. ומותרת לדור עמו במבוי כמו גרושה גרידא עכ"ל. הרי דלסברת ר"י דאפילו בנשאת ונתגרשה שאין בה איסור לאו. שוה לגרושה גרידא שאין בה איסור אלא משום איסור פנויה וכאמור. ולהכי קאמר הרב משי"ש דלא מצינו בה איסור מפורש היינו איסור משום גרושה מנשאת, אלא שצריך עיון קצת לפי מ"ש הרב בית שמואל שם ט"ו על דברי רמ"א הנז' דמיירי בנשאת ונתגרשה. ומ"ש הר"ן בשם ר"י וכו' לא קיי"ל כוותיה. גם הרמב"ם חולק עליו דהא פסק דף ט"ו וט"ז ה"א בכהן הבא על הגרושה בלא קידושין אין לוקין אותו וכאן פוסק דצריכה ריחוק ממבוי ש"מ דלא תליא במלקות ע"כ. הרי אף דליכא מלקות איסורא איכא בגרושתו שנשאת ונתגרשה, אף בבעל ולא קידש דומיא דכהן:

איך שיהיה הרי קאמר מר אפילו אם היה איסור דרבנן נוכל להתירו משום הצלת נפשות. ועלה לימודו יפה בסייעתא ממ"ש רב"י ז"ל במי ששלחו לו שהוציאו בתו בשבת וכו', וממנו נקח ללמוד לנדון שלפנינו וכאמור:

גם הרב מופת הדור המלאך רפאל אנקאווא ז"ל נשאל על ענין כזה בבחור שחשקה נפשו בעלמה נכרית והיא קבלה ע"ע להתגייר ולהנשא לו. ואם ימנעוה ממנו. קרוב הדבר שיאבד עצמו רח"ל. או ימיר טוב ברע ה' יצילנו, והשיב הוא ז"ל בסה"ג שו"ת תועפות ראם סי' נ"ב דכיון שאין כאן שום איסור והויא גיורת גמורה אלא משום לעז גזרו שלא תתגייר וישאנה פשוט דבמקום פקוח נפש כנדו"ד ודאי לא גזרו. וע"ז אמינא דיש לנו להתירה להתגייר ולהנשא לו. הן מצד פקוח נפש כאמור. הן מצד שאם לא נתירה להתגייר ולהנשא לו ימיר טוב ברע וישאנה. ולא תהיה לו תקומה עוד וע"ז אמרו מוטב שיאכלו בשר וכו'. ונסתייע ממ"ש הרב משפטים ישרים הנז"ל. ועוד הביא לו ראיה ממ"ש הרב צוף דבש בחיו"ד סי' כ"ו שנשאל על אחד שהמיר דתו לדת הנוצרים ונשא אשה בנימוסיהם בבית האלמיר"י ועבר זמן מה ורצה להתגייר הוא ואשתו שנכנס רוח בקרבם לחזור לדת האמת. מה יהיה משפטם לאחר הגירות אם יכול לישב עמה עוד ע"כ. וע"ז אחר שעשה הרב הנז' איזה צדדים להתיר. כתב ז"ל ועוד כיון שמוכרח עליו לפרנסה ככל הצורך. אפ' ישא ישראלית העיקר הוא בנימוסיהם. שהאשה השנייה. אינה נקראת אשתו בנימוסיהם. והוא לאו בר הכי שיכול לפרנס שתי נשים. א"כ הוא נמנע מלישא אשה אחרת. ובטל מפריה ורביה שהיא מצוה דאורייתא משום לזות שפתים והלא אמרו מוכרים ס"ת כדי לישא אשה לפרות ולרבות וכגון זה ליכא מאן דאמר שלא יכנוס לכתחלה. ובודאי משום הני טעמי ודאי כשתבא להתגייר מקבלין אותה ומפרישין אותה ממנו ג"ח כדין הבא להתגייר הוא ואשתו כמ"ש הש"ע יו"ד סי' רס"ט ואח"כ נושא אותה בקידושין עכ"ל הרב צוף דבש. וסיים התו"ר וא"כ הרי לך דבמקום שיש טעם להתיר להתגייר מתירין. לאו מילתא דפסיקתא היא. אלא הכל לפי ראות עיני הדיין וכמ"ש הרב"י ביו"ד סוס"י רס"ח שכתב דיש לדון בזה עפ"י ראות עיני הדיין יעו"ש. וא"כ הנלע"ד הוא דיכולים לגיירה ולהשיאה לו. ולא יהיה הדבר למכשול עכ"ל.

וכל זה הוכחה וסייעתא רבה לדברינו בסמוכי'ן דרבנן כולם טהורים כולם ברורים בס"ד:

וכאשר כתבתי כל זה לפי קוצ"ד. אח"כ האיר ה' את עיני ובא לידי ספר הרב יש"א איש ז"ל. ומצאתי כתוב שנשאל על נדון זה בשאילת חכם כקש"ת הרב אברהם בעבער וכו' והביא דבריו שם באה"ע סי' ז' וז"ל השייך לעניינינו ולפי זה אשוב אתפלא על הב"ד שנהגו לסדר להם חו"ק, ואפשר משום עת לעשות יען כבר נישאו זה לזה עפ"י חוקי הממשלהולא יכול להיפרד זה מזו. וגם מאשר לא ישמעו לנו ויפרשו מכל וכל מיהודים. ומוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. וכהאי גוונא מצאתי ראיתי בתשובת הרמב"ם ז"ל שאלה קל"ב בבנימין אשר קנה שפחה וכו' ובסוף התשובה כתב ואף כי הנטעון על השפחה ונשתחררה. אינו יכול לישאנה לכתחילה. אכן כאשר פסקנו בדברים כאלה שישחררנה וישאנה. פסקנו כך מפני תקנת השבים. ואמרנו מוטב שיאכל רוטב ולא שומן עצמו. וסמכנו על אומרם ז"ל עת לעשות הפרו תורתיך ויכול לישאנה. וה' ברחמיו יכפר עונותינו כאשר דבר לנו ואסירה כל בדיליך וכו' ע"כ מהרמב"ם ז"ל. עכ"ל מהרב השואל והרב יש"א איש השיב לו ע"ז ומה יקרו דברי הר"מ במז"ל בתשובה שהביא מעכ"ת שבודאי מותר לקיימה:

והרב יש"א איש הנז' כתב בענין זה וז"ל ועתה בנ"ד שזאת האשה כבר נתרצית שלי"ת ונתגיירה ליכנס בדת ישראל. וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. וליכא למימר בזה שנתגיירה לשום איש דהא בעודה נכרית היתה נשואה עמו בפהרסייא ואין מכלים ובודאי שזאת היתה כוונתה לידבק בדת ישראל ומותר לקיימה. וכמ"ש התוספות דכתובות ד"ג ע"ב בד"ה ולדרוש להו דאונס שרי וז"ל מכאן התיר ר"ת לבת ישראל שנשתמדה ובא עליה גוי לקיימה לאותו גוי כשנתגייר דלא שייך אחד לבעל ואחת לבועל בביאת מצרי דהויא כביאת בהמה וכו' יעו"ש. ורבים וגדולים הקשו על ר"ת דהוא הפך התוספתא הביאה הרב המגיד ז"ל בפ' יו"ד מה"ג הי"ד גוי ועבד הבא על בת ישראל. אעפ"י שחזר הגוי ונתגייר העבד ונשתחרר. הרי זה לא ישאנה. ואם כנס אין מוציאין אותה מידו והגאון החיד"א ז"ל בס' חיים שאל ח"א סי' מ"ט גם הוא הקשה לר"ת ז"ל וסיים בדבריו סוף סוף לא יכנוס מדין נטען. ותי' דעובדא איירי איירי באופן שהאשה המירה. ונשאת עם הגוי בגיותו ושוב חזרו ונתגיירו כמ"ש התוס' ביומא, וכ"כ התה"ד סי' רי"ט וכן משמע ממ"ש התוס' ריש כתובות וסנהדרין דף מ"ד דהתיר ר"ת לקיימה שמשמע שהמירה ונשאת והו"ל ככנס יעש"ב. באופן דשמעינן מדברי הגאון ז"ל הנז' דאם נשאה בגיותו. הו"ל כדיעבד כמו אם כנס לא יוציא דתני בתוספתא. וא"כ דון מינה לנדו"ד שכבר נשאו זה לזו בנימוסיהן. והוי כדין עבר וכנס אין מוציאין אותה מידו ומותר לקיימה לכתחילה ע"כ. והביא שם עוד פסק ע"ז מהרב כש"ת יוסף חיים פראג והביא סברות הנ"ז דר"ת ודהח"ש להתיר ועוד סברות אחרות מהרב תורת חיים וה' ויאמר יצחק וה' שוא"ל ומשיב מג' שאסרו וכתב ואנכי מיראי הוראה. וזה היה מעל הגולה בימי עזרא ולכן לא היתה גאולה שלימה כידוע אכן מי לנו גדול מהרמב"ם בס' פאר הדור שהעלה להתיר דמוטב וכו'. וכן ראיתי להרב נוה שלום מנהגי נא אמין. שהוא והרב הג' המפ"ה ז"ל פסקו להתיר בלתי שום ראיה ובודאי שסמכו על הרמב"ם ז"ל מאריה דאתרין. ועיין בס' חיים ושלם' שפסק בנדו"ז להתיר. ובכן אם שומעת לדברי ב"ד הצדק טוב שתתגרש ממנו או משום הגירות שלא תהיה לשם אישות או משום לזות שפתים. ואם אי אפשר לפחות יפרישו אותם ג' חדשים כמ"ש מרן וכו' וסיים איך שיהיה נחזור לענינינו דהמורם מכל האמור דגיורת זו מותרת לבעלה עפ"י האופנים הנז"ל דמוטב שיהיו שוגגין. וכן הסכים עמי הרה"ג ראב"ד פחד יצחק קדוש ישראל יצו' ע"כ:

הראת לדעת שרבים וגדולים כולם נתנבאו בסיגנון אחד להתיר בענין זה דחשבי ליה כדיעבד. וזו גדולה על כולן תשובת הרמב"ם ז"ל שהאיר עינינו בדבריו הקדושים שמפני תקנת השבים. העלים עין מההיא דהנטען וכו'. ולכן גם אנן קטני הערך עלינו מצוה רמיא לתת יד לפושעים לפתוח להם פתח של התיר אולי יש תקוה. ושב ורפא לו. ומה שכתב הרב הפוסק הגאון יוסף חיים ז"ל שהרב ויאמר יצחק אסר בענין זה. הרואה יראה בסי' קנ"ה שהוא מיירי שעדיין לא כנס וגם בזה היתה יכולת ביד פרנסי ומנהיגי העיר לכופו בשוטים. לאפרושי מאיסורא אבל בנדון זה מודה הרב דמותר לקיימה ולסדר להם חופה וקידושין. כיון שהיא נשואה עמו כבר בגיותה הוי כאלו כנס כמ"ש הרב חיים שאל כנ"ל בעובדא דר"ת והרב הנ"ז הביא גם הוא דברי הח"ש הנז' ולמד ממנו דלכתחלה לא יכנוס ובודאי מסכים והולך לדעתו בשכבר כנס אפילו בעת גיותו שמותר לקיימה:

ומעתה עפ"י כל האמור מצאנו ידינו ורגלנו לומר שעל זה סמכו רבני זמננו לקבל גרים הבאים להתגייר אשה בשביל איש ואיש לשם אשה ולסדר להם חו"ק כדמו"י. יען שעכ"פ איכא תרתי לטיבותא. אחד שיש צד לומר שכוונתה ג"כ לש"ש ולא לשם איש באה להתגייר שהרי בעודה נכרית היתה נשואה עמו ואין מעכב על ידה ובודאי מה שבאה עתה לקבל עליה דת יהדות הוא דווקא לש"ש, כמ"ש הרב יש"א ברכה ז"ל. ועוד שנית. שכיון שנשואה עמו קודם לכן הו"ל כאלו כנס כההיא דר"ת וכמ"ש הרב חיים שאל ז"ל:

אמנם דא עקא דחוששנו לה מחטא"ת פן ואולי תחזור לסורה להיות שחפשיות הזמן גבר ומה שקבלה עליה דת יהודית היינו דווקא באותו מקום ובאותו זמן שהוא לפני מורה צדק, אבל אחרי כן אינה זוכרת מה שאסר עליה הרב המורה. והגורם לזה הוא לפי ראות עיניה בבעלה דלא חש ולא מרגיש להתרחק מן האיסור ואיהו בקר"י ואתיתיה וכו'. ומעתה נפל פיתא בבירא דלא הועלנו ולא כלום. אכן ע"ז פקחתי עיני בס"ד. והוא ממאי דאיתא פ' החולץ דף מ"ז ע"ב טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו. ופריך הש"ס למאי הילכתא ומשני דאי הדר ביה ומקדש בת ישראל. ישראל מומר קרינא ביה וקידושיו קידושין ע"כ ופי' הרב נימוקי יוסף דאי הדר ביה לגיותו. ואח"כ קידש בת ישראל מקודשת. וצריכה גט כישראל מומר וקידושיו קידושין דישראל רשע הוא. והוא הדין דגיטו גט. ואפילו לקידושין שקידש בגירותו. וכתב הריטב"א ז"ל ומסתברא דבדיני ממונות בהקנאות וחיובין כולם כישראל הוא נידון. ומיהו אם דין המלכות הוא. שיהא קונה ומקנה כגוי. דינא דמלכותא דינא. כדאיתא פ"ק דגטין עכ"ל הנימק"י וכ"פ הרמב"ם בהא"ב פי"ב הי"ז ואפי' חזר ועבד עכו"ם הרי הוא כישראל מומר שקידושיו קידושין ומצוה להחזיר אבידתו. מאחר שטבל נעשה כישראל ולפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהן, ואעפ"י שנגלה סודן עכ"ל, וכ"פ בש"ע שם סי"ב. למדנו מזה דהגם דבההוא פחדא יתבינן שמא תחזור לסורה. ולא הועלנו ולא כלום. מ"מ איכא תרתי לטיבותא. בערך מעשיה הראשונים קודם שתבא לידי מדה זו להתגייר. אחת דקודם שקבלה עליה דת יהדות. היה בא עליה באיסור מ"מ למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. והנה בעת"ה שקבלה עליה דת יהדות הגם שתחזור לסורה. מ"מ דינה כבא על מומרת ישראלית דלא מצינו לה איסור אם נשאה מתחלה בהיתר. והכא נמי כשקבלה עליה דת יהדות הרי נשאה בהיתר. ועוד שנית. דבנים זרים אשר ילדה מקמי הכי אינם נקראים בניו לכל דבר. אלא בניה דולדה כמוה. אשר לא כן עתה הגם דאמו מומרת מ"מ הולד כשר כדין בני ישראלית מומרת שהם כשרים כמ"ש בב"י יו"ד שם בבד"ה וז"ל בשם הר"ש בן הרשב"ץ בתשובה. בני האנוסים כל שאמם מישראל. אפילו מכמה דורות. ואפילו בנכרי הבא על המומרת. זרע הבן הוא מישראל. אפילו עד סוף העולם. ואין להם דין גרים כלל. ע"כ. ונמצאת אומר דלפי מאי דקיי"ל דגר שחזר לסורו. דינו כישראל מומר לכל מילי. בודאי גם לענין הבנים אשר יולדו להם דינם שוה לבני ישראלים מומרים כמ"ש ב"י ז"ל:

איברא דכל זה א"ש לר"י פשטא דשמעתא דפ' החולץ דהילכתא כולם גרים גמורים. משמע משעה שטבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו. אף על גב דנתגייר בגלל דבר, אמנם מצינו להמרדכי שכתב שלא כדרך זה. והוא בהגהות המרדכי פרק החולץ. וז"ל בדילוג נראה לי דמי שבא להתגייר וידוע לנו שבשביל דבר בא להתגייר אין לקבלו. והביא ראיה מפרק שני דיבמות דת"ר אין מקבלין גרים לימות המשיח וכו'. וממאי שכתבו התוס' שם עי"ע. וכתב הוא ז"ל אלמא להדיא מה"ת צריך להיות בטוח שסופו יהיה לש"ש. ואעג"ב דפסק שם הלכה כולם גרים גמורים. יש לומר לאחרי כן כשאנו רואים שמישרים דרכיהם. אעפ"י שמתחלה עושים לשם אישות. והא דפריך א"ה לכתחלה נמי רוצה לומר כשמתכוונין גם כן לש"ש (פירוש שרואין שנוהג דרך ישרה). ואפי"ה משני משום לזות שפתים כיון דכמו כן כוונתם לדברים אחרים. וגם סתמא דברייתא דמייתינן לבתר הכי מדוד ושלמה. ולא אשכח תנא דפליג ע"כ ועיי"ש אלמא דוקא כשאנו רואין כשמישרים דרכיהם הוא דהוו גרים גמורים לאחרי כן אבל מתחלה לא. ואם באמת כן הוא נמצא שלא הועלנו ולא כלום במה שמקבלין גרים אלו הבאים להתגייר לשם אישות. שהרי אין אנחנו בטוחים בהם שתתברר צדקתם ומה לי מעיקרא ומה לי השתא:

אמנם נבוא לכלל ישוב אחר שנדקדק בדברי הרמב"ם ז"ל שכתב שם בהי"ז דקאמר מר ואם לא בדקו וכו' ואפילו נודע וכו' כיון שמל וטבל יצא מכלל עכו"ם ואח"כ גמר אומר וחוששים לו עד שתתברר צדקתו. דמשמע שאינו גר רק דוקא כשתתברר צדקתו הלא"ה אינו גר. והרי אמרינן כיון שטבל ועלה יצא מכלל עכו"ם ועוד בה דסיים דבריו ואפילו עבד עכו"ם הרי הוא כישראל מומר וכו' דמשמע דמעיקרא היה גר גמור אלא דאח"כ נעשה מומר. וא"כ דברי קודשו לכאורה סתראי נינהו. וכן נמי נראה מדבריו לעיל הט"ו דקאמר מר דגרים שנתגיירו בימי דוד ושלמה היו בי"ד חוששין וכו' עד שתראה אחריתם דמשמע שאינם גרים גמורים דמשמע שאינם גרים גמורים עד שתראה אחריתם. ומעיקרא חוששין להם. וכיון שאינם גרים גמורים עד שתראה אחריתם למאי חוששין להם. אלא דהכי קאמר דהסיג הזה שבא להתגייר בשביל דבר כיון שטבל ועלה יצא מכלל הנכרים. ולכלל ישראל לא בא, ר"ל דבאמת יצא מכלל נכרים והוי גר. אבל לא הוי ככל ישראל לכל דבריו. ונפקא מינה לענין יינו ופתו וכו' דמרחיקין מהם עד שתתברר צדקתו ויהיה גר צדק שעליו נאמר כגר כאזרח. וחזר וביאר דבריו שאם לא נתברר צדקתו אלא אדרבה חזר לסורו עד שעבד עכו"ם. מ"מ הרי הוא כישראל מומר. לענין קידושין וכו'. ועל זה קאמר לעיל דחוששין להם וכו' דהיינו לענין פתו ויינו וכו' אבל באמת כשטבל ועלה הוי גר ונכנס לקבל עליו דת יהדות וכמ"ש הנמק"י חזקה הוא דאגב אונסייהו גמרו ומקבלו. אלא שמעיקרא כיון שלא לש"ש באו להתקרב חוששין להם לשאר דברים כישראל מומר. שמרחקין מיינו וכו'. והשתא א"ש דברי הגהות המרדכ"י ז"ל דקאמר מר הא דפסק הש"ס הלכה כולם גרים גמורים היינו לאחרי כן כשאנו רואים כשמישרים דרכיהם. היינו דרצה לומר לענין הרחקה מיינם ופיתם וכו' אבל לחושבם גרים סתם לפחות כישראל מומר לענין קידושין וכו' זה דבר פשוט כסוגיין דפרק החולץ דכיון שטבל ועלה הרי הוא כישראל וכו' דאי הדר וכו' וכמ"ש הרב נמק"י כמש"ל. ומעתה אין סתירה מזה למ"ש בעניותינו דעכ"פ טיבותא יש כאן בערך מעשיה הרא' וכאמור:

והנראה לפי קוצר דעתי כתבתי. מה שהעלתי במצודתי כדי לצאת ידי חובתי. לרגל המלאכה אשר לפני בארץ מגורתי. לנהל קהל עדתי ועל הימנותייהו דרבנן קדישי בעלי הוראה דפקיע שמייהו נסמכתי. ושליחותייהו דוקא הוא שעשיתי ואני תפלתי לאלהי ישועתי. יאר פניו אלינו ויחוננו. ובמעגלי צדק ינחנו ונפלאות מתורתו יראנו. ומשגיאות יצילנו. ויטע בלבנו אהבתו ויראתו לעשות רצונו ולעובדו בלבב שלם אכי"ר החו"פ בעי"ת "תמושנת" יע"א בסיון המוכתר בכת"ר שנת והנה מ'נ'ר'ת' לפ"ק ע"ה מסעוד הכהן סי"ט:

תוכן העניינים

שות פרחי כהונה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה