אור ברסלב
שות פרחי כהונה אבן העזר › סימן ט

שות פרחי כהונה· הרב מסעוד הכהן

אבן העזר · סימן ט

סימן ח

למעלת הרב הפוסק הנז' ישצ"ו

תשובה על דברי קודשו. ומקום הניח לי להתגדר ולהשתעשע באמרותיו הטהורות, והוא דהנה כת"ר יצא לידון בדבר לצד חומרא שצריכה בירור עפ"י הדין. ובנה עליה מצדות סלעים באשר עיני צדיק חזו בו בהני מילי קטיני שיצאו מתחת ידי נמצא כתוב שהחזי' עצמה כנכרית וכו'. ומפליא להקשות שאין מי שיתיר בנדו"ד שהוא נגד החזקה. ויסודתו בהדר"י קודש כההיא דאמרינן הוחזקה נדה בשכנותיה אינה נאמנת ואפילו אם תתן אמתלא לדבריה. כמ"ש בש"ע יו"ד סי' קפ"ה ס"ג. ואחר המח"ר לא כן אנכי עמדי דהא דאמרי אנא זעירא החזיקה עצמה כנכרית. לא למימרא דעבדא עובדא בנפשה להחזיק עצמה כנכרית זה לא עלתה על דעתי. אלא רצוני לומר שלא גילתה על עצמה שהיא ישראלית. ומסתמא כל אדם חזו בה אומר בלבו שהיא נכרית. אבל לא שמענו לא מפיה ולא מפי מעשיה שהיא נכרית בודאי. ומעתה אין לנו לדמותה לדין הוחזקה נדה בשכינותיה וכו':

והוא עפ"י מ"ש רבינו הטור סי' קפ"ה משם הרמב"ן ז"ל שכתב הוחזקה נדה בשכינותיה. ואח"כ אמרה טהורה אני, אפילו נותנת אמתלא לדבריה שאומרת לא לבשתי בגדים אלו אלא וכו' שלא תטרידיני וכו' אינה נאמנת ע"כ. ותמה עליו וכי עדיף הוחזקה נדה בשכ־ ינותיה מכשאומרת בפירוש טמאה אני שנאמנת שוב לומר טהורה אני ע"י אמתלא ע"כ. והרשב"א בת"ה תירץ קושיא זו דמשום בושת ואונס מיקרי ואמרה טמאה אני. אבל לעשות מעשה כולי האי ללבוש בגדי נדה אינה לובשת. ולפיכך כל שחזרה ואמרה לא נטמאתי הרי היא כמכחשת מה שאמרה ואינה נאמנת ע"כ. והביא דבריו הרב"י שם. וכן תירץ הב"ח שם בענין זה דודאי עדיף דכיון דלבשה בגדי נדותה ודאי ראתה. דאי כדי שלא יטרידינה היה די לה שתאמר בפה טמאה אני. ולאחר זמן שתבריא תתן אמתלא. ולא היה לה ללבוש בגדי נדותה. ומדלבשה הוי כאלו ראינו שראתה ע"כ וכ"כ הט"ז והש"ך שם בשם הרשב"א עיי"ש: ולפי"ז היכי תיסק אדעתין לדמות הנדו"ד להוחזקה נדה בשכינותיה. דשאני התם דעבדא עובדא בגופה בלבישת בגדי נדה. וחזקה שלא טרח איניש בכדי וכאלו ראינו שראתה. ולהכי לא מהני לה תו אמתלא וכמש"ל. משא"כ הכא דלא עבדא האשה הזאת שום עובדא בנפשה להחזיק נפשה בנכרית. דאי משום שלא שמרה שבת כהלכתה וכיוצא. הלא רבים המתפרצים מבני עמנו שאינם נזהרים בכך (אוי לעינים שכך רואות) ומעולם לא שמענו ולא ראינו שהלכה לבית תפלתם. ליכא למימר שהוחזקה לנכרית.. ואין להקל בנדונה נגד החזקה. דאין כאן מקום לזה:

וכן יש להוכיח מש"ס פרק בתרא דקידושין דף פ' ע"א מתניתין אשה נשאתי במדינת הים הרי היא זו ואלו בניה מביא ראיה על האשה וא"צ להביא ראיה על הבנים וכו'. גמרא אמר רבה בר רב הונא וכולן בכרוכין אחריה. פירש"י וכולן דקתני מתניתין אין צריך להביא ראיה על הבנים בכרוכין אחריה. נדבקין אצלה וכו' אמר ריש לקיש ל"ש אלא בקדשי הגבול. אבל ביוחסין לא. פירש"י אם יש להן בנות אינן נישואות לכהונה עד שיביאו ראיה שהן בנותיו של זה. ור"י אמר אפילו ביוחסין סמכינן אחזקה שהן כרוכין אחריה. ואזדא רבי יוחנן לטעמיה דאמר מלקין על החזקות וסוקלין ושורפין וכו' מלקין על החזקות כדר"י דאר"י הוחזקה נדה בשכינותיה בעלה לוקה עליה משום נדה ושורפין על החזקות כדרבה בר רב הונא דאמר רבה בר רב הונא. איש ואשה תינוק ותינוקת שהגדילו בתוך הבית נסקלין זה על זה ונשרפין זע"ז. אמר ר"ש בן פזי אריב"ל משום בר קפרא מעשה באשה אחת שבאת לירושלים ותינוק מורכב לה על כתפה והגדילתו ובא עליה והביאום לב"ד וסקלום לא מפני שבנה וודאי אלא מפני שכרוך אחריה ע"כ. ופירש"י ואזדא רבי יוחנן לטעמיה דאמר סמכינן אחזקה שהוחזקו ליכרך אצלה בחזקת שהיא אמו. אפילו לענין דיני נפשות וכו' וכ"ש ליוחסין להכשר כהונה. הוחזקה נדה בשכינותיה שראו שכינותיה שהיא היום היתה לובשת בגדי נידותה איש ואשה וכו' בחזקת שהיא אשתו ואלו בניהם ואין אנו מכירין בהם בעדות גמור נסקלין זע"ז וכו' ותינוק מורכב וכו' והגדילתו בחזקת בנה ע"כ: נמצינו למידין דהא דאמרינן מלקין על החזקות וכו' היינו בחזקה שיש בה מעשה כגון הכא שלבשה בגדי נידותה והחזיקה עצמה לטמאה או שבניה כרוכין אחריה שהחזיקה עצמה שהללו בניה. ובלא"ה לא שייך בה חזקה. והטעם הוא שמצינו לרז"ל כמה סוגי חזקה בחזקת איסור יש חזקת איסור שהיא ממילא בחזקת הגוף כגון בהמה בחייה בחזקת איסור אבר מן החי עומדת ויש חזקה שע"י מעשה שעשה באיזה דבר כגון חזקת חבר שאינו יוצא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן עיין נדה דף טו' ע"ב. וכגון שבדק הסכין ונמצאת יפה ושחט בה בלא בדיקה ונאבדה וכו' ויש חזקה שמחזיק עצמו בדבר לאיסור כגון הוחזקה נדה בלבישת בגדי נידותה בדבר להתיר כגון המחזיק עצמו לכהן או ללוי במתנות כהונה או לויה כההיא דפרק הזרוע לאחזוקי נפשאי בכהני. ויש חזקה דאתייא ע"י טעם כגון חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה. נמצינו למידין השתא הכא לנוגע לענייננו לענין חזקה שמחזיק עצמו בדבר לאיסור או להיתר. לא סגי עד דעביד עובדא בנפשיה להורות על עצמו שהוא מוחזק בכך. ואז יתנו עידיהם ויצדקו כל רואיהם יכירום ויתארום עפ"י תואר מעשיהם כההיא דכתובות דף כ"ה ע"ב ת"ש חזקה לכהונה נשיא"כ וחילוק גרנות ועדות ופריך עדות חזקה היא. אלא לאו ה"ק נשיאות כפים כי עדות. מה עדות ליוחסין אף נשיאות כפים ליוחסין. ומשני לא עדות הבאה מכח חזקה כחזקה. כההיא דאתא לקמיה דרבי אמי אמ"ל מוחזקני בזה שהוא כהן. אמ"ל מה ראית. אמ"ל שקרא ראשון בבהכ"נ בחזקת שהוא כהן או בחזקת שהוא גדול שקרא אחריו לוי. והעלהו רבי אמי על פיו לכהונה. וכמה עובדי התם כהאי גוונא באופן דלא מצינן למימר שהוחזק בכך אלא בעושה מעשה. ומעתה בעובדא דהאי איתתא דלא עשתה לענינו שום מעשה שיוכיח על פניה להחזיקה בנכרית מהיכי תיתי למיסק אדעתין למימר שהוחזקה בנכרית ולהחמיר עליה כדי שלא נבוא להקל נגד החזקה שאין כאן דין חזקה. ושפיר אמרי אנא זעירא דיש צד להקל וכו': ועיין מוהריק"ו בשורש פ"ח שכתב בתשובה על אודות אשה שנתקדשה לאיש אחד והיתה בחזקת ארוסתו י"ב שנה ואחר כך המיר דתו ולא יכלו להשיג ממנו גט ושוב עמדה בעיגון זה שנתים ימים בחזקת מקודשת ואח"ז העידו קרובי האשה שאין כאן קידושין שלא נתקדשה אלא בעניהם והם פסולי עדות. והשיב דפשיטא שאין לומר דלא מיקרי חזקה אלא היכא שיש עמה מעשה גמור המעיד עליה. כההיא דפרק עשרה יוחסין איש ואשה תינוק וכו' ומעתה באשה אחת שבאת לירושלים וכו' מפני שכרוך אחריה וכו' דוודאי גבי דיני נפשות לסקול ולשרוף צריך חזקה גדולה וכו' אבל לענין אחר ואפילו לחלקותו דפשיטא דגם בזה בעינן ראיה גדולה קודם שנלקהו. מ"מ לא בעינן כולי האי. אלא מכיון שאנו מוחזקין שכן הוא. כלומר שזו אשתו של פ' או שזו ארוסתו של פ' פשיטא דמלקין על חזקה זו ולא בעינן מעשה מוכיח. וכתב עוד שם דעניין זה שהוחזקה האשה זו מקודשת כמה שנים. לא גרע מהוחזקה נדה בשכינותיה שבעלה לוקה עליה. כגון שלבשה בגדי נידותה הרי דבמעשה כל דהו אנו מחזיקין אותה בחזקת איסור ואעג"ב שאינו ראיה גמורה דאיכא למימר כמה אמתלאות וטעמים דשמא לא נזדמנו לה באותה שעה בגדי טהרתה, והכ"א נמי אין לנו לתלות ולומר דשמא לא ידעו שאין עדות קרוביה מועיל ע"כ. הנה משמעות דב"ק ז"ל לחלק יצא בין דיני נפשות לעניין מלקות או דבר אחר. מ"מ אין סתירה מזה לדברינו דאמרינן דלא מיקרי חזקה אלא היכא שיש עמה מעשה דבאמת לעולם לא מיקרי חזקה אלא היכא שיש עמה מעשה. בין לענין מלקות ואיסורא בין לענין מיתה. אלא דלא שוו בשעורייהו דהאי כדאיתא והאי כדאיתא דלגבי מיתה בעינן מעשה גמור דליכא לספוקי ביה ההיא דכרוך אחריה. דלא חיישינן דמרחמא דלא דידה ובודאי היא אמו דהמעשה מוכיח עליו. אבל לגבי מלקות די לנו במעשה כל דהו לאחזוקי ביה, כההיא דלבישת בגדי נידותה אעג"ב דמצית אמרה דלא נזדמנו לה בגדי טהרתה. עם כל זה אמרינן דהוחזקה נדה ובעלה לוקה עליה. אבל מכל מקום בעינן חזקה שיש עמה מעשה ומבואר יוצא דבר זה בדברי מוהריק"ו ז"ל למעיין היטיב ובר מן דין הרי כתב הב"ש ז"ל בס"י י"ט סק"א דלכאורה לא משמע כן מהרמב"ם והטור. נראה שיצא לו זה מדערבינהו ותנו להו בחדא מחתא מלקין וסוקלין ושורפין וחונקין וכו' משמע דלא ס"ל מאי שמחלק מוהריק"ו ז"ל בין מלקות לדיני נפשות וכו'. אבל סברת מוהריק"ו דיצא לחלק בדבר זה. מוסכמת היא אצל הפוסקים עיין בדרכי משה סי' י"ט. וכ"כ בתשובת הרמ"א וב"ח סי' י"ט. ועיין סדרי טהרה סי' קפ"ה דכולם הלכו בעקבות סברא זו. ומ"מ הרי הוכחנו דעכ"פ בעינן מעשה אפילו כל שהוא לאחזוקי ביה כנ"ל והא דכתב הרמב"ם בהא"ב פ"א איש ואשה שבאו ממדה"י זו אומרת בעלי זה. וזה אומר אשתי זו אם הוחזקו ל' יום הורגין עליה. לאו למימרא דבאמירה לחוד בל' יום בלא מעשה מוכיח הוי חזקה והורגין עליה דזה אינו דהא דבעינן מעשה מוכיח כההיא דאיש ואשה תינוק ותינוקת שהגדילו בתוך הבית וכו' ומעשה באשה וכו' שבנה כרוך אחריה וכו' וכמדובר. אלא הענין הוא דבאמת בעינן מעשה מוכיח שיעיד על החזקה. ובהא דאיש ואשה הבאים ממדה"י לא מהני חזקה לחוד לחייב משום א"א עד שיאמרו בפירוש שזה בעלי וזו אשתי:

וכמו שכתב הנוב"י קמא באה"ע סי' נ"ד על דברי הרמב"ם הנ"ל וז"ל ואם כן שהוכחתי באיש ואשתו לא מהני חזקה לחוד. והיא גופא טעמא בעי. למה בשאר קרובים שמחמת קורבה מהני חזקה לחוד. א"ו דבאיש ואשה אף אם מוחזקין באישות, אכתי א"א להרוג שהרי לא הוחזקו שאין שם תנאי בקידושין ונישואין שלהם עד שיאמרו בפירוש זו אשתי וזה בעלי, שכיון שאמר בפירוש זו אשתי ולא הזכיר תנאי. מסתמא אין שם תנאי ולזה מיהני החזקה משא"כ בשאר קרובים שהם מצד תולדה ולא שייך בהו תנאי מיהני חזקה בלי אמירה ע"כ. ועיין בב"ח שם דגם הוא מחלק בין קורבה דשאר קרובים דלא בעינן ל' יום. משא"כ באיש ואשה דאם בא עליה איש אחר דאינו חייב אלא לאחר ל' יום עיי"ש. אבל הט"ז והח"מ שם חלקו על הב"ח ולא חילקו בין קורבה דשאר בשר או קורבה דאישות כולם בבאו ממדה"י בעינן ל' יום להחזיקם בשאר ולחייב עליהם עיין שם:

ומ"ש כת"ר משם הגאון הרשב"ש ז"ל לענין מה שטען שהוא בן ישראל משומד וכהן הוא. אם הוא מוחזק שהוא גוי אינו נאמן וכו', הכא נמי איכא למימר שהוחזק ע"י מעשה שארח לחברה עם פועלי און והיה כאחד מהם מפתם יאכל ומכוסם ישתה וכו', ונכנס לבית תפלות שלהם דבהכי הוחזק שהוא גוי. ויותר נראה לומר דבעשה אחת מהנה מהתועבות הנז' הוחזק שהוא גוי. לדעת הגאון הרשב"ש ז"ל דעפ"י מקומו ושעתו היו ישראל מצוינים שם בתורת יהדות. ומופרשים מאיסורא כמטחוי קשת. ואם המצא ימצא בעידנא ההיא איש אשר הוא מובדל מן הצבור ועשה אחת מכל התועבות הגוים והלך בדרכיהם. בודאי נוכל לומר שהחזיק עצמו שהוא גוי. להיות שאין מי שיעשה אחת מהנה שום אחד מבני ישראל. אלא מי שהוא משומד לגמרי ומוחזק שהוא מומר גמור. אשר לא כן לגבי דידן שפרו"ץ מרובה על העומד בצדקו. אין לנו להחזיקו שהוא גוי אלא בעושה אחת מהנאצות אשר הם מיוחדים לנכרים ולערלים וכידוע. וכעת אין בידי ספר הגאון הרשב"ש ז"ל. וכעין שאלה זו הובאה בספר יכין ובועז לבניו ז"ל:

ומ"ש כת"ר שאף אם נאמר לא הוחזקה בכך חזקה גמורה. אלא שכך אמרה והדר דינא לאמרה טמאה אני ביו"ד סי' קפ"ה ולאמרה א"א אני באה"ע סי' מ"ז שאם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת. ומעכ"ת כתב שאם עברו ככה ל' יום לכמה פוס' הו"ל הוחזקה ולא מהני אמתלא וכו'. כשאני לעצמי מלבד שיש לי פיטפוטי מילי על דברי קודשו. מ"מ אין לי עסק בזה רק תמהתי על המרא"ה דמעכ"ת לא דק אגב חורפיה במ"ש דאם עברו כך ל' יום לא מהני אמתלא כיון שהוחזקה ע"י כן וכו'. דלא מן השם הוא זה דבל' יום באמירה לחוד בלא ראייה לא מיקרי חזקה כדאמרינן לעיל באיש ואשה שבאו ממדה"י וכו'. וכמ"ש משם הפוסקים הנ"ל. דצריכין אמירה עוד ל' יום יתירה על החזקה דאז לא מהני אמתלא, אבל באמירה לחוד אף בל' יום בלא חזקה מהני אמתלא. ותדע לך שהוא כן מדאמרינן בכתובות דף כ"ב ע"א ת"ר האשה שאמרה א"א אני וחזרה ואמרה פנויה אני אינה נאמנת ופריך שויא לנפשה חתיכא דאיסורא? ומשני אמר רבה בר רב הונא כגון שנתנה אמתלא לדבריה. תנ"ה אמרה א"א אני וכו' ומעשה באשה אחת וכו' וקפצו עליה בני אדם לקדשה ואמרה להם מקודשת אני לימים עמדה וקדשה את עצמה. א"ל חכמים וכו' א"ל בתחלה שבאו עלי אנשים שאינם מהוגנים אמרתי מקודשת אני. עכשיו שבאו עלי אנשים מהוגנים. עמדתי וקדשתי את עצמי וזו הלכה העלה רב אחא וכו' ואמרו אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת עכ"ל. וכתב הרא"ש אם אמרה א"א אני וחזרה וכו' אינה נאמנת. היינו אם אמרה אחר כדי דיבור. אבל תוך כדי דיבור יכולה לחזור ולסתור דבריה הראשונים ע"כ. וכ"כ הטור והש"ע באה"ע סי' מ"ז ס"ד. ומעתה הכי הוא פירוש הסוגייא האשה שאמרה א"א אני וכו' וחזרה וכו' אינה נאמנת אם הוא לאחר כדי דיבור. ואם הוא תוך כדי דיבור נאמנת. ואם נתנה אמתלא לדבריה. אפילו לאחר כדי דיבור נאמנת והאי לאחר כדי דיבור לא נתנו חכמים בו שיעור עד כמה היא נאמנת ולאחר זה אינה נאמנת. ועל כרחין לומר שכל זמן יהיה מה שיהיה שהיא נותנת אמתלא לדבריה נאמנת. וכן מוכח מש"ס דקאמר לימים עמדה וקדשה את עצמה. ואין לומר דזה דוקא תוך ל' יום. אבל אם עברו ל' יום שוב אינה נאמנת. דא"כ לא הי"ל להש"ס לסתום אלא לפרש. אלא ודאי לא שנא כך לי לאחר ל' כמו בתוך ל' יום אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת ולא אמרינן לאחר ל' יום הרי הוחזקה ולא מהני אמתלא. וטעמא בעי משום שאין כאן מעשה מוכיח עליה לאחזוקה במקודשת. דהרי אין כאן ארוס לפניה ואין כאן אלא אמירה דידה לחוד. ובאמירה לחוד בלא מעשה מוכיח אף אם עברו כך ל' יום אינה מוחזקת ומהני לה אמתלא. שאם הוא שאם אמרה כן ל' יום מיקרי מוחזקת גם בלא ראיה, היכי האמינוה חכמים לההיא אשת שעמדה וקדשה את עצמה לאחר ימים מכח אמתלא הא הוי מוחזקת ל' יום באמירתה שהיא מקודשת ותו לא מהני לה אמתלא. אלא בוודאי דבאמירה לחוד בלא ראיה לא הויא מוחזקת. ולהכי מהני לה אמתלא:

ובדרך זו תלך בההוא עובדא דמייתי הפתח"י תשובה סי' י"ט סק"ג משם השבו"י בפנוי ופנויה שבאו מפאריז והחזיקו את עצמן באח ואחות. והנה היא הרה ומודים היא והוא שאין להם אחוה כלל ועכשיו רוצה לישא אותה וכו' והשיב אך מצד אחר אסור לעשות הנישואין אלו כיון שכבר הוחזקו באחין שהוא איסור ערוה ואמתלא לא מהני כיון שכבר החזיקו עצמן יותר מל' יום וכו' הכא נמי איכא למימר שהחזיקו עצמן בראיה וקירוב אחוה כאח עם אחותו שהגדילו בתוך הבית כנז' בגמ' וגם שהוחזקו בקירוב זה יותר מ"ל יום בוודאי פשוט הוא דלא מהני תו אמתלא:

ומעתה בנדון שלפנינו שלא שמענו מפי האשה הזאת שאמרה שהיא נכרית. הנה בוודאי אין אומר ואין דברים. אלא אפילו את"ל ששמענו מפיה שאומרת שהיא נכרית. ועבר זמן רב באמירתה, אפי"ה לא מיקרי הוחזקה בנכרית. דכיון דאין עמה מעשה מוכיח לאחזוקה בנכרית. ובאמירה לחוד לא מהני בל' יום. ומעתה אם נתנה אמתלא לדבריה למה אמרה כן נאמנת:

שוב ראיתי בדב"ק מאי דאמר מר דלא מהני לה אמתלא מטעם כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. ושכן כתב הגאון הרשב"ש ז"ל בנדון דידיה ומקד"ם לעי"ן כתבתי שאין מצוי כעת בידי ספר שו"ת הרשב"ש ז"ל לעיין בדבריק"ו במאי עסיק מר, איברא מ"מ צריכין אנו לעמוד על האי דינא דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. והנה רבינו ב"י ז"ל כתב בח"מ סי' כ"ט על דברי רביהט"ו שם. בתוספתא דסנהדרין תנן כל העדים שהעידו בין לטמא בין לטהר בין לרחק בין לקרב בין לאסור בין להתיר בין לפטור בין לחייב אם עד שלא נחקרה עדותן בב"ד אמרו מבודין היינו הרי אלו נאמנין משנחקרה עדותן בב"ד אמרו מבודין היינו אינן נאמנין ובכמה דוכתי אמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ובפ' שבועת העדות דף ל"א ע"ב תנן וכו' השביע עליהם ה' פעמים וכו' אר"ש מה טעם מפני שאינן יכולין לחזור ולהודות עיי"ש. ואפילו אם נתנו אמתלא לדבריהם אינן נאמנין מהא דפרק נגמר הדין דף מ"ד ע"ב דאי הדרי בהו סהדי. אעג"ב דיהבי טעמא למילתייהו קרינן בהו כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. עיי"ש בב"י, וכן מצינן דין זה נמי במקום שנאמן עד אחד כגון בעדות אשה אמרינן כן. כמ"ש באה"ע סי' י"ז ס' ח' אם עד א' אמר לאשה. מת בעלך וכו'. באה לב"ד ואומרת מת בעלי אבל אם בא העד שאמרה בשמו מת. ואמר שלא אמר מת לא מהימנא. ושם בסעיף כ' מי שהיה מערער אל אשה לומר שהיא זקוקה ליבם. ואח"כ העיד הוא בעצמו בפני ב"ד ששמע שמת זה זמן רב סומכין עליו כיון שהדברים הראשונים לא היו בפני ב"ד ע"כ. ומפורש שם בב"י שהדברים אלו הם מתשובת הר"ן סי' מ"ז וסיים שם שכל שלא העיד בב"ד חו"מ בב"ד אעפ"י שמכחיש דבריו הראשונים ע"כ. וכ"כ בשמו הכנה"ג הגב"י אות א' וזה הדין שייך נמי במקום דאמרינן עד א' נאמן באיסורין בין להעיד לאחרים לאסור ולהתיר בין להעיד ולאסור על עצמו ונעתיק מ"ש הרב חוות דעת בביאורים להלכות נדה סי' קפ"ה וז"ל בדילוג נראה ברור דבכל מקום דהימניה רחמנא לעד אחד דלא מהני המתלא להיות חוזר ומגיד. כהביאר בח"מ סי' כ"ט וכו' וכן בעד סוטה. וא"כ נראה דהוא הדין בעד א' באיסורין דכיון דהימניה רחמנא אינו יכול להיות חו"מ אפילו באמתלא. דמאי שנא מעד א' לשבועה וכו' ועוד ראיה דבעד א' באיסורין אינו חו"מ אפילו באמתלא. מהא דכתב הרמב"ם בפ' ט"ז מסנהדרין דאמר עד א' חלב כליות הוא זה ובא א' ואכלו דלוקה. ואי הוא מועיל אמתלא לחזור ולהגיד לא היינו מלקין דהתראת ספק היא. כמו שהזכיר הרמ"א בתשובה סי' ב' דאינו מועיל אמתלא בהוחזקה נדה מהא דהיה לוקה עליה עיי"ש. אלמא דכל היכא דלוקין לא מהני המתלא לחזור ולהגיד ובזה מפרש מאי דבעי הש"ס אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני. אי מהני אמתלא ופשיט לה דאף בזו אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת. והטעם לזה נראה דאף בכ"מ לא מהני אמתלא לעד א' במקום דהימניה רחמנא. וכל נאמנות דאיסורין מנדה ילפינן דכתיב וספרה לה לעצמה כמ"ש התוס' גיטין דף ג' ע"א ד"ה עד א' נאמן מטעם דהא דכתיב אם לא יגיד דילפינן מניה דכיון שהגיד שוב אינו חו"מ בב"ד כתיב כמ"ש בב"י ח"מ סי' כ"ט משם התוספתא וכו' ובאה"ע סי' יז' משם הר"ן וכו'. וא"כ גבי טמאה אני לך כיון שלא אמרה בב"ד. אם היו דנין על זה מטעם נאמנות באיסורין. אפילו מבודה הייתי בלא אמתלא. היתה יכולה לומר. כמו בכל עד דאיסורין. דמנדה ילפינן, רק כיון דבטמאה אני לך איכא ג"כ סברא דשוייא אנפשה חתיכא דאיסורא צריכא אמתלא. ע"כ השייך לעניננו ועיי"ש שהאריך לפרש דברי התוס' שם וכו':

הרי תורה יוצאה בהינומא דהא דאמרינן כיון שהגיד שוב אינו חו"מ. היינו דוקא בב"ד ובנדון שלפנינו אפילו את"ל דאמרה בפיה שהיא נכרית כיון שלא אמרה כן בפני ב"ד שוב יכולה לומר מבודה הייתי אפילו בלא אמתלא. אלא רק משום דבאמרה מעיקרא נכרית אני שוייא אנפשה חדאי'. כמ"ש ביבמות דמ"ז גבי ההוא דאתא לגביה דר"י וכו' ולזה צריכא אמתלא לאפוקי נפשה מההוא איסורא. ופשוט הוא דאמתלא מועיל נגד שוייא אחדאי'. כמ"ש הש"ס בההיא דאמרה א"א אני וחזרה וכו' דפריך הש"ס והא שוייא אחד"א. ומשני כגון שנתנה אמתלא לדבריה דרי דהאמתלא מועיל נגד שוייא אנפשה חד"א. ואין מהצורך להאריך בזה: גם מה שרמז כת"ר על דברי מהרש"א ביבמות דקי"ח על התוס' ד"ה סד"א וכו' דאמתלא מהני לסלק דיבורה הרא' אבל לא לסמוך אדבורה השני ולהתיר וכו' הנה בלשון מהרש"א לא הזכיר דין זה בפירוש. אלא דקאמר מר על דברי התוספות דאפילו בנתנה אמתלא לדבריה לא תנשא. ועלה קאמר מהרש"א ומיהו לא עדיפא משתקה וכו' ומזה הוכיח רע"ק איגר ז"ל דאמתלא מהני רק לדונו בשתיקה מתחלה ועד סוף. אבל לא להתיר ע"י דיבור השני. ומזה הקשה על פסק הצ"צ שכתב שאמתלא טובה לענין מעוברת חבירו מהני והוא מיישב דסברת המהרש"א הוא. רק דא"א לדון לשוייא דיבורו הב' לעדות כההיא דמת בעלך דהימנוהו רבנן מדין עדות. אבל בנדון הצ"צ דאף דבעי הודאתו. מ"מ לאו מדין עדות הוא אלא מדין ברי. וברי לענין זה מהני אמתלא עיין בפ"ת אה"ע סי' מ"ז סק"ב. ומרמיזות כת"ר ניכר שמעלתו לא עיין רק בפ"ת הנז' והו"ל להשפיל עינק"ו בסיפא דעניינא כמש"ל ולא תיקשי ולא מידי. אדרבה מזה סייעתא לדברינו דבדין ברי מהני אמתלא להודאת עצמה וכאמור.

ואי קשיא הא קשיא לפי מ"ש הט"ז ביו"ד סי' קפ"ה סק"ב לתרץ קושית הטור על הרמב"ן כנז' בדברנו לעיל. והוא שכ' משם מהר"ל מפראג דשאני הוחזקה נדה בשכנותיה. ולאו כו"ע ידעי מן האמתלא. וא"כ על מי סמכה כשהחזיקה עצמה נגד כו"ע. משא"כ באמרה לבעלה טמאה אני אפשר שסמכה עצמה שאח"כ תאמר לו את האמתלא. וכתב עליו הט"ז דתירוץ נכון הוא, ולמד ממנו עוד. דאפילו באמרה יש חילוק דאם אמרה בפני רבים שהיא טמאה'. לא מהני אח"כ אמתלא ע"כ כתבו הפוסקים אמרה לבעלה וכו' דאין הדין כן אלא באמרה לבעלה לחוד כן עכ"ל הט"ז:

ומעתה לפי"ז אם אמרנו נבא לדין האשה הזאת שאמרה בפיה שהיא נכרית ולכל שואלה אמרה שהיא נכרית הדר דינא כמו שאמרה טמאה אני בפני רבים דלא מהני לה אח"כ אמתלא. ולא מפיה אנו חיין. ובאמת מן הדין צריכין על הבירור מאנשי מקומה:

איברא דצריכין אנחנו לחקור על ענין זה אם עלה בהסכמת כל הפוסקים שכדאי הוא להקשות ממנו. והנה כתב הרב תורת השלמים על ה' נדה מהמחב"ר שבות יעקב ז"ל דמוכח מש"ס דכתובות פ"ב דאפילו אמרה טמאה אני בפני אחרים מהני לה אח"כ אמתלא. וכן משמעות הטור וכן דעת הרשב"א וכן משמע בתשובת הרמ"א סי' ג' דלא כמ"ש הט"ז בשם גדול א' דדוקא לבעלה קאמר. אבל אמרה כן לאחרים אפילו בטענה אמתלא אינה נאמנת. ובאמת זה אינו עיי"ש. וכ"כ המחה"ש על הט"ז. מה שתי' משם מהר"ל מפראג כבר השיגו בס' מנ"י מהא דכתובות אמרה א"א אני וחזרה וקדשה את עצמה ונתנה אמתלא וכו' ואמרו שם דנאמנת בנותנת אמתלא. וקשה הא גם שם איכא סברת הט"ז בשם הגאון הנ"ל דמתחלה אמרה א"א אני ובאמתלא שנתנה אח"כ לא ידעי ביה רבים. והול"ל דלא מהני. לכן מחוור הטעם שכתב הרב"י בשם הרשב"א וכו' ולהאי טעמא אפילו אמרה בפני רבים טמאה אני מהני אמתלא ע"כ:

אמנם כתב הרב חוות דעת בביאורים אות ה' בא"ד היוצא לנו מזה דאמתלא אינו מועיל רק נגד שויא אנפשיה חתיכא דאיסורא. משא"כ בדבר שהוא מטעם נאמנות הנוגע לאחריני. אז ודאי דאפילו אמתלא אינו מועיל וכו' ובהכי ניחא לי מאי דקשיא לי בט"ז סק"ב במ"ש משם מהר"ל בפראג דבאמרה כן בפני רבים דלא מהני אמתלא וקשייא ליה מהא דכתובות במעשה שהיה דאמרה נתקדשתי בפני רבים, אפי"ה היה מועיל לה אמתלא. ולפמ"ש א"ש דשאני התם גבי נתקדשתי דלא הימנה רחמנא, רק דאיסורא מטעם שויא אח"ד. לא החזיקוה רבים בא"א. דלא הימנוה רבים דלא נאסרה על אחרים משום א"א. רק אנפשה איסורה הוא דרביעא ולא נעשית בחזקת א"א. משא"כ בנדה דהימנה רחמנא והימנוה רבים והוחזקה לנדה ביניהם עפ"י הנאמנות דהימנה רחמנא. דמה לי אם הוחזקה עפ"י שנים או עפ"י עד אחד דהימניה רחמנא. בכל מקום דהימניה רחמנא לעד אחד הרי כאן שנים עכ"ל ולפי"ז הגם דמצית אמרת דאיתא להא שכתב הט"ז משם מהר"ל מפראג. מ"מ אין כאן קושייא ולא מידי להנוגע לנדו"ד לפי מה שחלק החו"ד הנ"ל שאף שאמרה נכרית אני בפני רבים. לא הימנה רחמנא ולא הימנוה רבים שהיא בחזקת נכרית ליאסר על אחרים. רק מטעם איסורא דרביע עלה דשויא אח"ד, ובהכי מהני לה אמתלא וכדאמרינן בההיא דנתקדשתי וכו':

ועוד נראה לי דאין כאן קושייא מעיקרא דהא דאמרינן אף את"ל שאמרה האשה הזאת בפני רבים נכרית אני היינו בפני רבים מנכרים שהיתה מתגוררת ביניהם ולא דמיא לההיא שכ' הט"ז שאמרה טמאה אני בפני רבים דלא מהני לה אח"כ אמתלא. דההיא היינו רבים מישראל. שהם בקיאים בטיב דת יהדות והוחזקה לנדה ביניהם, משא"כ הכא שאמרה בפני נכרים שאינם בקיאים בטיב יהדות, ואח"כ אמרה בפני ישראלים שהיא יהודית מהני לה אמתלא למה אמרה כן בפני נכרים:

ונראה להוכיח חילוק זה ממ"ש הש"ע ביו"ד סי' קי"ט סי"א מומר שבעיר אחת מאמין בע"ז בפני עכו"ם ובעיר אחרת נכנס בבית ישראל ואומר שהוא יהודי. אינו עושה יין נסך ע"כ ומבואר בב"י מפי רבינו יונה ז"ל שממנו נובע מקור דין זה הטעם דאינו עושה יי"נ כי הע"ז מלתא דמסתבר שהוא שקר וכשאומר שמאמין בה הוא עושה להנאת יצרו הרע ואינו מאמינו בלבו וכשהוא אומר לנו שהוא ישראל הוא אומר בלב טוב לפי שאמונתנו אמונה היא וטובה ואמתית ומילתא דמסתברא היא ע"כ. והשתא תיקשי לך לפי דעת הט"ז משם מהר"ל מפראג. הגם דמ"מ מוחזק לנו במומר זה שהוא מזרע היהודים. אלא שאומר בפני נכרים שהוא מאמין בע"ז הו"ל כאשה שאמרה בפני רבים שהיא טמאה דתו ל"מ לה אמתלא. וא"כ גם זה ל"מ ליה תו מה שאומר בפני ישראל שהוא יהודי כיון שאמר בפני נכרים שהוא מאמין בע"ז ואינו נאמן מכח הסברא הנ"ל שגדול כחה כאמתלא. אלא ודאי דשאני לן בין שאומר בפני רבים ישראל. לאומר בפני רבים נכרים שאינם יודעים דת יהדות. ולהכי זה שאומר בפני רבים נכרים שהוא מאמין בע"ז לא הורע כחו במה שאומר אח"כ בבית יש' שהוא יהודי דנאמן מכח הסברא הנ"ל דהוי כאמתלא. וברור הוא:

ולא תיקשי לך מהא שכתב הטור ביו"ד סי' קנ"ז שאסור לאדם לומר שהוא עכו"ם כדי שלא יהרגוהו דכיון שאומר שהוא עכו"ם הרי מודה לדתם וכופר בעיקר. דמשמע שאפילו בפני נכרים אסור לומר שהוא נכרי. די"ל דההוא מיירי שהיה ידוע שהוא ישראל. וכיון שנתפס להריגה אומר להם שהוא עכו"ם. בהא ודאי איכא חילול ה'. שמראה על עצמו שמודה להם וכופר בעיקר. אבל אם אינו ידוע להם מעיקרא איכא למימר דאין כאן איסור. וכ"כ מהרא"י בת"ה סי' קצ"ה הביאו הד"מ שם דאפילו בשעת השמד אין איסור אלא כשהעכו"ם מכירים אותו ורוצים לכופו כדי להעבירו. אבל ללבוש בגד העשוי כבגדי עכו"ם אז ליכא חילול ה'. שהרי אין העכו"ם מכירין אותו, וכתב עליו הד"מ מיהו מדברי נ"י אינו משמע דמחלק בהא. דהא משני דאסור לשנות אפילו ערקתא דמסאנא בענין אחר עכ"ל. אבל באמת אין ללמוד מזה כלל. דנהי דמצית אמרת דכשאין מכירין אותו אין חשש ללבוש בגד העשוי כבגדי עכו"ם. מ"מ אם שאלו אותו אסור לומר להם שהוא עכו"ם אפילו באין מכירין אותו דהכי דייק הרא"י מהמדרש פרשת בשלח משני תלמידים של רבי יהושוע ששינו עטיפתם וכו' עיי"ש. וכתב הרב"י מבואר הוא דלא מהני שינוי העטיפה, אלא לשמא לא ישאלום מאיזה דתיהם. אבל אם ישאלום אסור להם לומר שהם עכו"ם ע"כ והנראה לומר בנדו"ד דבאמת איסורא איכא. אבל ליכא למימר דאבדה אמתלא שלה למה אמרה כן בפניהם. וכיוצא בזה כתב רבינו בית יוסף בבד"ה שם וז"ל איסור דרבנן כגון אסור למלאת שחוק פיו. ברכות ל"א. ולשמש מטתו בשני רעבון. תענית י"א. ולישן ביום יותר משינת הסוס. סוכה כ"ו, וכיוצא בהן. אין עליו לא מלקות ולא נידוי. אבל קורין אותו עובר על תקנת חז"ל ע"כ ויותר נראה עוד לומר דהכא בנדון שלפנינו אפי' איסורא ליכא לפי שלא אמרה בפ"י אפילו בפני נכרים שהיא נכרית. רק שאמרה שהיא "מאיטליא". והשומע סובר שהיא נכרית. והיא עשתה כן כדי שלא יתפרסם קלונה שהיא ישראלית. ויהיה נמשך מזה חילול ה' כי נבלה עשתה בישראל והראיה שעדיין שם ישראל נקרא עליה אפילו בין העכו"ם שהרי בכתב תעודת יישוב מדיני הנקרא "קארט־דיטי' נכתב בשם משפחתה פילו"ש שהוא שם ישראל פשוט רק שם העצם שלה קראה בשם אחר. "מארי". שהשם הזה נקראים בו יהודים על שם מרים וגם הערלים נקראים בו, מ"מ לא נשתכח שם ישראל ממנה אפילו בין הערלים. רק כמ"ש שעשתה כן כדי שלא יתגלה קלונה וכו' וזה דומה למ"ש רמ"א בהג"ה שם משם הנמק"י דאעג"ב דאסור לומר שהוא גוי. מ"מ יוכל לומר להם לשון דמשתמע לתרי אפין. והעכו"ם יבינו שהוא עכו"ם והוא יכוין לד"א. וכן אם יכול להטעותן שהם סוברים שהוא עכו"ם שרי ע"כ.

וכשהרציתי הדברים לפני מעלת הרב הגדול זקן זה קנה חכמה. כמוהר"ר דוד הכהן נר"ו היושב על כסא ההוראה בעוב"י "אוראן" יע"א הסכים לדברי ועשה להם סמוכין מדנפשיה מהאי דאיתא בחגיגה דף י' אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו. ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים ויתעטף שחורים ויעשה מה שלבו חפץ ואל יחלל ש"ש בפרהסיא ע"כ. והאשה הזאת קיימה בדנפשה מימרא זו. ודברים ניאותים הם למי שאמרן. ואל ה' ויאר לנו. בתורתו הקדושה יפתח לבנו. ובמעגלי צדק ינחנו. ומשגיאות יצילנו. והיה שדי בעזרתנו, לכוין לאמיתה של תורה אכי"ר הצב"י מסעוד הכהן סי"ט:

תוכן העניינים

שות פרחי כהונה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה