שות פרחי כהונה· הרב מסעוד הכהן
אבן העזר · סימן טז
שאלת הרב הנז' נרו' לברר ענין זה האחרון בפרטות עפ"י הוראת הנטענים. הדברים כאשר יצאו מפיהם בדיוק והוא כי כאשר חקר הרב את הנחשד והודה לדברי העדים הנז' כה אמר שלעת בואו מן השדה בערב היתה האשה עומדת על פתח ביתה. והעיזה פניה ותאמר לו לך בוא אלי מן הגג אל בית דירה פלונית אשר בשכונתו וכן עשה ירד אל הבית הנז' ופיו ענה בו בזה"ל ועשינו המעשה כדרך איש ואשתו, ובגמר דבר נכנסו העדים והשמיט עצמו ונחבא בחדר. אשר מצאו אותו שם העדים, ושוב חקר הרב את הנחשדת גם היא בפ"ע שלא בפני הנחשד. ומתחלה הכחישה הכל ואחר האיום אמרה אמת הוא שהיא היתה בתוך הבית מלקטת עצים וירד אליה האיש הלז ותפשה בידה. ותכף נכנסו העדים והוא נשמט ונחבא שוב דחק אותה הרב בדברים שתגיד האמת. ואמרה שתפסה מידה והפילה לארץ ואנס אותה ועוד הפעם גער בה הרב שלא תכחיד הדברים כי כבר הנחשד הודה על הכל. אז אמרה הוא אשר נתגרה בי ותבעני. ואמת הוא מה שאמר לכם כך נגזר עלי מן השמים. ע"כ היו הדברים שהתודו שניהם ביום הא' שבאו לבדה"ץ לפני הרב וסופרי ב"ד ועדים אחרים שנמצאו שם. אך ביום הב' שבאו שנית לב"ד בתוך קהל עם. האשה הכחישה הכל מה שהעידו העדים שנכנסו עליהם גם מה שהודית לפני הרב וכו'. גם את הנחשד הכחישתו עכשיו בפניו. ואז הוא קם בפניה ואמר לה הלא בושה היא לך להכחיש אותי וכו"כ היה המעשה ואז לא מצאה מענה בפיה אלא השיבה אותו. למה לך לגרום נזק לעצמך ולי אני עמך בדבר זה. ע"כ תורף הדברים מענין השאלה:
תשובה. בס"ד נובין ונדון בהודאת האשה, ואמת נכון הדבר דתפוס לשון אחרון מה שהודית שנבעלה לרצונה. דמה שאמרה בתחלה שנאנסה. הוא שקר מוחלט. שהרי כללא כייל לנו הרמב"ם ז"ל בפ"א מהנע"ב דכל שנבעלה בעיר חזקה שהיא מפותה וכו' ואף שהראב"ד ז"ל השיג עליו דבין בעיר בין בשדה שוין הם לענין טענת אנוסה וכו' הרי מרן בכ"מ ובב"י קע"ו כתב משם ה' מגדל עז דהרמב"ם מיירי שאם ראו העדים מרחוק ששכב עמה ולא ידעו אם באונס אם ברצון אם היה בעיר חזקה שהיא מפותה. אם לא צעקה ולא העידו העדים ששלף חרב עליה וכו' ואם היא בשדה חזקה שהיא אנוסה עכ"ל הרי דבעיר אין לה טענת אנוסה אם לא צעקה או ראו העדים ששלף חרב כנגדה ומעתה זו שהיו העדים שומרים על הפתח ולא שמעו ממנה לא קול צעקה ולא קול חבטה שחבטה לארץ מי שם לה פה שתוכל לומר שנאנסה וש"ת אין הכי נמי שהעדים שלא שמעו ממנה לא קול צעקה ולא קול חבטה המורה על אונסה הם לא באו עד סוף גמר ביאה כמבואר בשאלה שלא היו שם על הפתח בתחלת דבר ושמא מתחלה באמת היתה אנוסה ולבסוף נתרצית והרי קיי"ל תחלתה באונס וסופה ברצון מותרת לבעלה. דאמרינן יצרה אלבישה. לא היא שהרי העד הרא' היה משתאה לה ורואה מעת שנכנס הבועל אצלה ולא שמע קול צעקה ממנה לא בתחלה ולא בסוף. ומצטרף בעדות זו עם השנים האחרים דכלוהו מסהדי באותו כיעור אלא שזה בתחלה והללו לבסוף. וכמ"ש מור"ם ז"ל סי' י"א דשני עדים בדבר מכוער מצטרפין אעג"ב דכיעור דחזא האי לא חזא האי. ובר מן דין הרי פיה ענה בה שאמרה בטענת אונסה שהפילה דוקא לארץ ואנס אותה ואין דרך זו מוציאתה מחזקת מפותה. דמ"מ הי"ל להתלחם נגדו בכל כחה ולדחות אותו מעליה ולמיעבד כל טצדקי שלא יגע בה. וכיון שלא טענה שעשתה כן אין כל כמינה לומר אנוסה היא. נוסף על דבר אשר לא צעקה בעיר. וכ"כ הנובי"ת סוסי' כ"א שהשיב לשואלו מה שנסתפקת איך שייך להאמינה שנאנסה. הרי כתב הטור בשם הרמב"ם דכל הנבעלת בעיר היא בחזקת מפותה וכו' אמנם אני אומר לך כלל גדול בזה. היכא שעדים רואים מרחוק שנבעלת ואינם יכולים להשיג בשכלם. אם היא מתרצית או באונס. ועכ"פ רואים שאינה מתלחמת נגדו וכו' בעיר ודאי נתרצית. מדלא עומדת לנגדו בכל כחה. שלא להניחו לבעול. ואין ללמד זכות שידעה שהיא חלושה ולא תועיל במלחמתה שאם היא יודעת כן. הי"ל לזעוק על אחרים. שיושיעו אותה. אבל במקום שהיא אומרת שהיתה מתגברת נגדו בכל כחה מתחלה ועד סוף שהיא בעיר ולא צעקה אין ראיה שהיתה מפותה. דמה שלא צעקה הוא מפני שהיתה סבורה שאינה צריכה לתשועת אחרים שבטוחה בכחה ע"כ. דנמצאת אומר דבר הלמד מדב"ק שאף אם לא שמענו צעקתה. מ"מ היא טוענת שהיתה מתגברת נגדו בכל כחה לדחותו מעליה מתחלה ועד סוף. וכ"ש אם היתה טוענת שצעקה וצווחא כי כרוכיא ואין שומע לה שהיא נאמנת שנאנסה. וכמ"ש הגאון חכם צבי ז"ל סי' קמ"ו עיי"ש. ומעתה זו שלא טענה כן תו לא שייך לומר בה נאנסה. ומה גם למ"ש הפ"ת בסי' ו' ס"ק י"א מתשובת מהר"ם אלשקר סי' צ"ד שהביא מכמה ראשונים ז"ל שכתבו להדייא דהנבעלת בעיר אין סומכין על דבריה שהיא אנוסה עד שתביא ראיה שנאנסה. כגון שראו אותו ששלף חרב עליה. או שסתם את פיה שלא תוכל לזעוק עיי"ש. וכתב הפ"ת שם שקרוב לומר דהנוב"י שכתב כל הנ"ל. משום דלא שמיעא ליה דברי מהר"מ אלשקר דאילו שמיעא ליה הוה מקבל ע"כ:
ועוד בה דהכא שהעדים מעידים בדבר מכוער שהיו נסתרים בייחוד האיש והאשה. שוב אינה נאמנת שנאנסה. לא מיבעיא לדיעה שנייה שכתב מור"ם בסי' קע"ה דהיכא שנתייחדה עם אנשים בדרך ובאה ואמרה נתייחדתי ונאנסתי. דאבדה מגו שלא הואיל ונתייחדה כדין אינה יכולה לומר לא נבעלתי. אלא אפילו לדיעה א' דסברי מרנן דנאמנת לומר נאנסתי . מגו דאי בעייא לומר לא נבעלתי. הכא מודו דלית לה מגו דהרי לא סגי לה בלא"ה לומר שלא נבעלה כיון שראו בה דבר מכוער אינה יכולה להשמט בהחלט לומר שלא נבעלה שקרוב הדבר דודאי נבעלה. וכיון דמודית שנבעלה לאו כל כמינה לומר נאנסה, אלא בודאי ברצון נבעלה ומה שאומרת כן שנאנסה מפני הבושה הוא להצדיק נפשה בטענת אונס מיהת:
אלא דאכתי פש גבן לברר ענין הייחוד עצמו שנתייחדה שלא כדין דילמא גם הייחוד היה באונס שכשהיתה יושבת בביתה הוא בא בגבולה. ולא מיקרי נתייחדה לרצונה שלא כדין. וכמ"ש החתס' חב' סי' צ"ו עפ"י מאי דאיתא בירו"ש פ"ק דסוטה הלכה ב' נכנסה עמו לבית הסתר. א"ר מנא לא אמרו אלא עמו. אבל בזה אחר זה ל'א. רבי רבין אומר אפילו זא"ז מ"מ יש רגלים לדבר ע"כ. וקאמר הרב דע"כ לא פליגי אלא כשעכ"פ שניהם נכנסו למקום בית הסתר אפילו זא"ז. אבל אם היא יושבת במקומה והוא בא בגבולה לא. וכמשמעות לשון הרמב"ם פ"א דסוטה הלכה ב' עיי"ש. והכא נמי נימא שמא מתחלה נכנס ובא בגבולה שלא ברצונה ולא נתייחדה עמו לרצונה. וא"כ לא איבדה מגו שלה אף לדיעה שנייה שכתב מור"ם כנז'. לא מן השם הוא זה שהרי העד האחד שראה אותם תחלה מעיד בה שהיו מתלחשים שניהם והכיר בהם שעצת זמה ביניהם ותיכף לזה ראתה עינו שהאשה נכנסה לבית סתר ונעלה הדלת בפניה. ואז ירד הנואף ההוא אצל האשה. שמתוך זה ניכר שעפ"י דעתה ועפ"י עצתה בא אליה לרצונה. על דעת עצת זמה שהיתה ביניהם. וכ"כ הגאון רעק"א ז"ל בשו"ת סי' צ"ט בד"ה ולגודל הקושייא וכו' שמפרש הא דקאמר הש"ע סי' י"א לענין כיעור שנכנסו זא"ז והגיפו הדלתות וכו', דההכרח לומר דשניהם נכנסו רצופים זא"ז. וכל אחד נכנס ע"ד חבירו ונועדו יחדו ליכנס למקום הזה וניכר דעצת זמה ביניהם. משא"כ אם כבר היה שם לעשות צריכו. ואח"כ נכנס השני לשם הוי רק ייחוד בעלמא ולא כיעור עיי"ש. דהשתא הכא דנכנסו זה על דעת זה כנז'. מוכחא מילתא דהוי ייחוד לרצון ונחשב לכיעור. ונמצא מה שאמרה שנאנסה כמו שאמרה בהדייא שנבעלה ברצון. דדל אונס מהכא שאין לו רגלים הרי היא אומרת מפי עצמה שנבעלה לרצון כמו שהודית לבסוף:
ומעתה נתנה ראש ונשובה לענין הודאתה. הנה למשנה אחרונה דסוף נדרים אם אמרה טמאה אני לך אינה נאמנת דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר. אך מתוס' דיבמות דף כ"ד ד"ה אמר רבי וכו' ובכתובות דף סג' ד"ה אבל וכו' מוכח שפיר דבמקום דאיכא רגלים לדבר ואמרה טמאה אני נאמנת. וכמ"ש התה"ד בפסקים סי' רכ"ב הוב"ד בספרי תשובות האחרונים ז"ל מעט כאן ומעט כאן. אך העתקתי תוד"ק מס' בני אהובה ז"ל על הרמב"ם בפכ"ג מה"א הל' י"ח כי באו שם דבק"ו באריכות קצת. דהתוס' כתבו להנך עובדי דסוף נדרים דאמרינן איתתא שרייא. דאי איתא דקעבדא איסו"ר אירכוסי הוה מירכס. וכן הוה ניחא ליה דליכול וכו' מיירי הכל באומרת טמאה אני. ואפי"ה שרייא מהנך טעמי. ומשמע דלולי הנך טעמי הות אסירא אף למשנה אחרונה משום רגל"ד. אך טעמים הללו דוחין הרגל"ד. וחזר הדבר למשנה אחרונה דאינה נאמנת ע"כ השיי"ל. ועפ"י זה פסק מור"ם ז"ל בהגה סי' קט"ו ס"ו דאם יש רגל"ד והיא אומרת שזינתה נאמנת וענין רגל"ד היינו שנתייחדה עם זה שהודית שזינתה עמו, דהיינו ההיא דסוף נדרים ההוא נואף דהוה מהרזיק בהדי איתתא וכו'. וכמ"ש נמי הרב"ש סי' קט"ו דרגל"ד היינו דידוע שנתייחדה עם איש אחד ואמרה שזינתה עמו נראה דנאמנת וכ"כ בסי' ו' ס"ק כ"ד עיי"ש. וכ"כ הראש"ל משפט עוזיאל אה"ע ח"ב סי' כ"ד סעיף ג':
אך חזו"ת קשה חזיתי בפ"ת סי' דט"ו סוס"ק כו' שרמז לעיין בת' ברי"א שהביא מתשוב' מהר"י באסאן סוסי' פ"ו שכתב בפשיטות דייחוד לא הוי רגל"ד. גם ראיתי להשד"ח ז"ל במע' אישות סי' א' דף מ"ו סוף ע"ג שתמה על הרב השואל שהעלים עין מתשובת מהר"י באסאן הנז', וכתב עוד משם הרב רוח חיים סי' קט"ז אות י"ז דנראה מדברי הרב פני אריה סי' ל' דף ל"ד דייחוד לא הוי רגל"ד. וכתב השד"ח עם כי הספרים הנז' בא ופא"ר אין מצו"א לראות אם הזכירו דברי הב"ש הנז' מ"מ נראה דיתכן לומר דמא"ח ומא"ח ול"פ. כפי מה שמתבאר שם בס' רו"ח הנז' שכ' משם הפא"ר דלאוסרה על בעלה משום ייחוד. היינו דווקא כשהיא הולכת לבית אחר להתייחד. אבל כשהיא בביתה. ואדם בא להתייחד עמה כשהיא יושבת בביתה הגם כי צריך לצעוק על הייחוד. דבר זה לא גמרי אינשי ובפרט האשה וכו' דמתבאר מזה דיש חילוק בענין הייחוד בין אם תלך היא שם להתייחד. לאם בא הוא בגבולה. וא"כ הב"ש שכ' אם ידוע שנתייחדה עם אחד וכו' נוכל לומר דכוונתו שהיא הלכה להתייחד עמו. ומפני זה חשיב היחוד רגל"ד להאמין למה שאומרת טמאה אני ע"כ:
איברא דחילוק זה הן נסת"ר מחמ"ת דברי התוס' דיבמות הנז' דמפרשי דהנך עובדי דשלהי נדרים מיירי באומרת טא"ל. ואי לאו הנך טעמי דאם איתא דעבד איסורא הוה מירכס וכו' הות מיתסרא מטעם רגל"ד כדאיתה התם דהוה מהרזיק עמה בביתא וכו' דהשתא לפי חילוק זה בר מהנך טעמי נמי הות שרייא דמסתמא היא היתה יושבת בביתה והנואף בא בגבולה דהא בביתה מיירי. אלא ודאי אין חילוק ונוכל לומר דהב"ש מתוס' הללו. יצא לו לומר כן. ואדרבה תוספות הללו ידחו בכח תשובת מהר"י באסאן ז"ל ודעמיה:
ואפשר דקושטא קאי דמהר"י באסאן ז"ל אזיל בשיטת תוס' דכתובות די"ג דה' מעלה עשו וכו' דפיר"ת מאי דקאמר רב התם אין אוסרין על היחוד. לא מיירי אלא בא"א. אעג"ב דמלקין על היחוד איירי בפנויה והקשו מדאמרינן בנדרים גבי ההוא נואף דעייל לגבי ההיא אתתא וכו' א"ל נואף לא תיכול מנהון דטעמינהו חויא. אמר רבא איתתא שרייא אם איתא דעבד איסורא ניחא ליה דימות. משמע דאי לאו האי טעמא היתה נאסרת על ידי יחוד ותי' י"ל דנואף שאני ע"כ ופי' מהרא"י שם בפסקים והבי"ד הגאון רעק"א בתשו' סי' פ"ח וקי"א דהתוס' הכא אזלי לפי שיטתם שכ' ביבמות דכ"ד דהנהו עובדי דשלהי נדרים מיירי באומרת טא"ל וקושייתם היא דס"ל דבכל גוונא אמרינן אין אוסרין על הייחוד אף באומרת טא"ל. וא"כ בר מהנך טעמי נמי לא הוא אסרינן משום רגל"ד דייחוד. ועל זה תירצו דנואף שאני ר"ל דבייחוד דעלמא לא הוי רגל"ד ואינה נאסרת אף באומרת טא"ל. וההיא דנדרים מיירי דנתייחדה עם הנואף. דזה דווקא בכה"ג הוי רגל"ד ע"כ בתוספת ביאור משלי דהשתא נראה לומר דמהר"י באסאן סל"מ דייחוד דעלמא לא הוי רגל"ד. אלא דווקא בכה"ג דנתייחדה לשם זנות כההיא דכתב מרן בסי' י"א דנכנסו זא"ז והגיפו הדלתות דהוי כיעור עם יחוד או ביחוד עם הנואף. וכ"כ בתש"ו רעק"א בסי' קי"א דזה הוא שיטת תוס' דכתובות די"ג:
האמנם הרב"ש ז"ל פליג ודאי על זה וס"ל דאף ביחוד בעלמא הוי רגל"ד. ומר ניהו אזיל בשיטת תי' שני שכ' התוס' שם מה שתי' ה"ר יוסף שליט"ן דאין אוסרין על הייחוד איירי בפנויה כמו מלקין על הייחוד דרישא וכו' עיי"ש. ופ"י הגאון רעק"א בסי' ע"ח משם זקינו הגאון ז"ל. דתי' הר"י שליט"ן קאי גם על קושייא דנדרים. וקושייתם היא דהא דאין אוסרין על הייחוד מדלא מפליג משמע בכל גוונא אף באומרת טא"ל וקשייא ההיא דנדרים כמש"ל. ועל זה תי' הר"י שליט"ן וכו' דר"ל דלא שייך קושייא זה. אלא לפי פיר"ת דמלקין על היחוד מיירי בפנויה. ואין אוסרין על הייחוד מיירי בא"א. ולאו בחד גוונא דאז שפיר דייקא דאין אוסרין על היחוד בא"א משמע בכל גוונא אף באומרת טא"ל דלא מפליג, דאם איתא דמפליג ליפלוג ולחלק הכי בדידה. בד"א דאין אוסרין על הייחוד. היינו באינה אומרת טא"ל אבל באומרת טא"ל אוסרין. ומדלא מפליג בהכי. ע"כ לומר דגם באומרת טא"ל אין אוסרין אבל השתא לפי תי'זה דמלקין ואין אוסרין כולהו בחד גוונא מיירי בפנויה, ניחא להו לחלק בא"א בין או' טא' לאינה אומרת. ותו לא קשה ההיא דנדרים דאוסאין על היחוד באומרת טא"ל. דיחוד הוי רגל"ד. ע"כ בתוספת ביאור. דהשתא נראה לומר דהרב"ש תפש שיטת הא"י שליט"ן דאף בייחוד בעלמא הוי מיקרי רגל"ד. וכ"כ הגאון רעק"א בסי' ק"א דהרב"ש שהוציא מהמרדכי ומהרא"י דבנתייחדה ואומרת טא"ל מהימנא שמעינן מינה דאף בייחוד בעלמה מהימנא עיי"ש:
והשתא הכא זכינו בדין בנדון שלפנינו דאליבא דכ"ע יחוד כזה הוי רגל"ד. שהרי נכנסו שניהם יחד זה על דעת זה עפ"י עצת זמה שהיתה בין שניהם דהיא עצמה הלכה להתייחד כמ"ש הפא"ר וכו' וגם יש כאן ייחוד דנואף. כמו שהעיד העד הא' שנסתר עמה בבית הסתר הנז' הנואף הזה. ובשתים הוחזק לו שם נואף דעפ"י דל זה יש רגל"ד דמוכח שפיר שכדבריה שהודית שזינתה כן הוא האמת. ואף גם זאת שהודה הנחשד שנכשל בה. והודאתו נמי הוייא רגל"ד. להוכיח על הודאתה שנטמאת. וכמ"ש הנובי"ק באו"ח סי' ל"ה ד"ה ומה שנסתפקת וכו' ובאה"ע סי' ע' דמ"פ מ"ש ה' חות יאיר בתשובה סי' ע"ב שאם הבועל אומר דרך וודוי יש לאסרה על בעלה. דכוונתו היא דמיירי שם בהיא אמרה טמאה אני, וגם הבועל דרך ודוי. וא"כ מקרי אמירת הבועל דרך וודוי רגל"ד, ומצטרף בהדי אמירה דידה ומהימנא ע"כ, וכ"כ הרב בני אהובה שם משם מהרא"י דהודאת הנחשד גופיה מיחשב רגל"ד. עיי"ש בד"ה והנה התה"ד וכו'. ועיין עוד ל"ה ערך השלחן אה"ע סי' קט"ו אות י"א דמפרש הא דכתב מור"ם דאם אמר א' על אשה שזינתה עמו נאמן עליה כעד א' וכו' דנ"מ עפ"י. מ"ש הרב פני משה דאם יש עד א' על הטומאה. ונשים ג"כ מעידות. והיא ג"כ אמרה טמאה אני נאמנת. שאין רגלים לדבר גדול מזה ע"כ. והכא נמי דאיכא תלתא לגריעותה. שעדות הנחשד הוי עד א' על הטומאה. וב' עידי כיעור שהעידו שנכנסו זא"ז והגיפו הדלתות. והיא אומרת שנטמאת פשוט דנאמנת. שאין לך רגלים לדבר יותר על זה. ואסורה לבעלה אף למשנה אחרונה. כמ"ש משם מהרא"י ז"ל:
וברוב שערפי בקרבי לברר הלכה זו בס"ד הן עודני מסתפק בדבר אם כופין את הבעל לגרש עפ"י הודאתה בדאיכא רגל"ד כי הכא. או דילמא כל כמה דלא באו ע"ט ממש לא כפינן ליה:
ונראה להוכיח ענין זה משטחיות דברי התוס' ב"פ אעפ"י דף ס"ג ד"ה אבל וכו'. בא"ד הקשה ר"ת עפ"י רשב"ם דפי' דבאומרת מאיס עלי כופין אותו להוציא מיד. מההיא דנדרים דף צ"א ההוא גברא דהוה מהרזיק בביתא הוא ואינתתא. אתא מריה דביתא פרטיה נואף להוצא וערק אמר רבא איתתא שרייא. דאם איתא דעבד איסורא אירכוסי הוה מירכס. משמע דאי הוה מירכס הות אסירא. א"כ לכאורה נראה דבאמרה טא"ל מיירי דאי לאו הכי אמאי הות מיתסרא הא אין אשה נאסרת על בעלה עד שיראו כדרך המנאפים עיי"ש הרי לך דשוה דין אמרה טא"ל כדין באו עידי טומאה:
וכן נמי משמע משטחיות דברי הרא"ש ז"ל שם שכתב וז"ל השתא מה צריך רבא להך טעמא. פשיטא שאין האשה נאסרת על בעלה בסתירה בלא קינוי אלא וודאי מיירי כשאמרה האשה שנבעלה. ומסתמא ברצון הוה וכו' הרי דגם הוא ז"ל השוה דין אמירה טא"ל כדין סתירה אחר קינוי. דמכל זה מוכח שפיר דבאומרת טא"ל כופין את הבעל להוציא כדין באו עדי טו"מ או סתירה אחר קינוי. וכן נמי ממ"ש עוד הרא"ש בפ"ב דיבמות. דבסתירא בלא קינוי לא מיתסרא. אעג"ב דאדעתא דניאוף אסתתר. דהא קיי"ל דאין אוסרין על הייחוד. והא דאיצטריך התם בשלהי נדרים לומר דאתתא שרייא מהנך טעמי דאם איתא דעבד איסורא אירכוסי הוה מירכיס. או הוה ניחא ליה דליכול ולימות משום דהתם מיירי באומרת טא"ל או בשותקת ומודה ומשו"ה איצטריך להנהו טעמי למישרי אתתא. אבל באומרת טהורה אני שרייא בלא הני טעמי דהתם ע"כ. הרי שמעינן שפיר דאי לאו הנהו טעמי. הוה אסרי לה לההיא איתתא כשאמרה טא"ל כיון שיש רגל"ד שהיה מהרזיק עמה בביתה. וכיון דאסרי להו בי דינא בודאי שכופין אותו להוציא. וכן נראה מלישנא דמורם ז"ל שכתב אם הודית לפני ע"א שנטמאת. הנחשד מצטרף עם הא' לאסרה על בעלה ע"כ. דמשמע דב"ד היו אוסרין אותה ומפקיעין אותה מבעלה. וכמ"ש הח"מ והב"ש דהוי באלו באו ב' ע"ט עיי"ש וכן הוא מפורש בהדייא בחידושי הגאון מהר"ם שיף ז"ל כתובות שם בד"ה אבל וכו' בתוס' דף ס"ו וכו' שהקשה שם באומרת טמאה אני לך דאסורה לבעלה כמ"ש התוס' וכו' ליתקנו לה כתובה מניה. ותי' דווקא כשאינה חפיצה בו כמו באומרת מאיס עלי וכה"ג קאמר התם כי נפקא איהי מרצונה. דומייא דכי מפיק לה איהו וכו' משא"כ באומרת טא"ל שחפיצה להשאר תחתיו. רק אנן דמפקינן לה מצד שהתורה אסרתה לא שייך לתקוני ליה כתובה מינה אף שזינתה ברצון ע"כ. הרי דפשיט"ל דהאומרת טא"ל ב"ד מפקי לה מניה וכ"כ הער"ה שם סוסי' י"ב וז"ל ומ"מ אם יש רגלים לדבר ואמרה טמאה. אני. מוכח בהדייא מדברי התוס' והרא"ש והרב המאירי דכופין אותו לגרשה ולא לצאת ידי שמים בלבד עכ"ל וכ"כ הנובית אה"ע סוסי' קנ"א דרך אגב שאסרו אשה שהעיד עליה ע"א על טומאה ממש וע"א על כיעור ולבסוף גם היא הודית אחר החקירה שזינתה תחת אישה. ויצא דתא שתצא בלא כתובה ונתגרשה בגט עיי"ש:
אלא דעד עתה למודעי אנו צריכין מה היא דעת עליון מרן הש"ע בזה החילוק שכתב מורם ז"ל. דאם יש רגלים לדבר ואמרה טמאה אני אם נאמנת או לא לפי שסתם דבריו ז"ל וכתב סתם אין עידים שזנתה אלא שהיא אומרת שזינתה. אין חוששין לדבר זה לאוסרה וכו' ולא הזכיר זה החילוק שכתב מור"ם משם פסקי מהרא"י ז"ל שיש להסתפק ולומר מדלא הזכירו נראה דלא שמיעא ליה כלומר לא סבירא ליה. או דילמא לא היא דכיון דרמז שם בב"י לעיין בפסקי מהרא"י שם ולא פליג עליו אין הפה יכול ולומר דלא מודה לחילוק זה. ונראה דהאמת הוא כן דמודה מרן ז"ל לחילוק זה דהא קיי"ל בכל דוכתא דלא גילה מרן דעתו דעת עליון בתריה דמור"ם גרירי. והיינו לומר דמסתמא לא פליג עליה ומודה מרן לאותה סברא שכתב ז"ל. ואף שכתב הי"ד מלאכי ז"ל בכלל הש"ע אות י"ט בשם הפר"ח והמ"א וש"פ דדרכו של רמא בכמה מקומות שכותב איזה דין או איזה פרט על דברי הש"ע בסתם כאלו מרן ז"ל מודה לדבריו ואינו כן. והא דלא כתב וי"א הוא משום דבדברי הש"ע אין הכרע כ"כ עכ"ל. עיין מ"ש בעניותין בתשובות השייכים ליוד סי' א' מענין זה. מ"מ היינו היכא דאותה סברא שכתב מור"ם היא במחלוקת שנויה. דאיכא למימר דילמא דעת מרן ז"ל נוטה לבר פלוגתיה דסברא זו. משא"כ הכא דלא מצאנו מי שחולק על פרט זה שכתב מור"ם אם יש רגלים לדבר וכו'. וכמ"ש הגאון חכם צבי ז"ל סי' ק"ן דלהתוספות דפתרי לההיא דנדרים כשהיא אומרת טא"ל מיירי רבא לענין דינא. ולהר"ן דמוקי לה בבא לצאת ידי שמים לא מוקי לה באומרת טא"ל. זהו ברור. אבל באומרת טא"ל ורגלים גמורים לדבר כגון אי לא ערק נואף. אלא הוה מיטמר. לא מצאנו מי שיחלוק על התוספות והרא"ש בפירוש להקל ע"כ. שפיר איכא למימר דמודה לדברי מור"ם. ועוד בה דהרב בד"מ שם מייחס דברי מהרא"י בחילוק זה עם הירוש' כמ"ש בהגהות מרדכי דיבמות ירושלמי אם אמרה טמאה אני לך ונתנה אמתלא לדבריה (פירש הב"ח שמראית דברים המוכיחים שאמת הוא) נאמנת ואם לאו אינה נאמנת עכ"ל עיי"ש. ובנמק"י שלהי נדרים יש שם הגהה מהרב רבי מרדכי הלוי ז"ל תלמיד מור"ם ז"ל. וכתוב שם שהתה"ד במכתביו סי' רכ"ב כתב דאף למשנה אחרונה אם יש רגלים לדבר דנאמנת היא לומר טא"ל וקבעו מורי בסי' קט"ו. ונראה להביא ראיה לדינו ממאי דגרסינן בירוש' דמכילתין בסוגיין עלה דהך מתניתין, אומרת טא"ל אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת וא"ל אינה נאמנת. א"ר הילא אם היה חבר יוציא. ואם הוא מאמינה חייב להוציא עכ"ל הירוש' והנראה לע"ד בפירוש הירוש' הוא דכולא חדא מילתא היא. ואמשנה אחרונה קאי. דקתני חזרו לומר דא"נ. וע"ז קאמרינן דאף דקתני במתניתין דאינה נאמנת. מ"מ אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת דהוי כמו רגלים לדבר שכתב התה"ד. והיא גופא הדין עצמו של מהרא"י אשמועינן הירושלמי. דפ"י אמתלא היינו שנתנה פנים לדבריה. ואיכא רגלים לדבר שלא נתנה עיניה באחר אלא קושטא קאמרה ומשו"ה נאמנת ועל זה אתא רבי הילא לאשמועינן חדושא אחרינא. דאף למשנה אחרונה. אפילו כי ליכא רגל"ד דהיינו לא נתנה אמתלא לדבריה אפי"ה מסתברא דאם היה חבר מוציא ואף גם זאת בשאר אינשי דעלמא. אם הוא מאמינה חייב להוציא והרי זה ראיה להתה"ד עכ"ל. הרי ידענו נאמנה דדינו של התה"ד שנובע מדברי התוס' וקבעו מור"ם בהגהה הוא מפורש בהירו"ש ואין מי שחולק עליו וא"כ מהיכי תיתי לומר דמרן ז"ל חולק עליו, וכדאמרינן בעלמא דמסתמא לא משוינן מחלוקת בין הפוסקים כמ"ש מרן ב"י בחומ"ש סי' כ"ח סעיף כ' בבד"ה עיי"ש.
האמנם צ"ע מעתה במ"ש מרן בב"י סי' קט"ו לתרץ דברי הטור דסתרי אהדדי. דבסי' קט"ו כתב אם יש עד אחד שזינתה. משום לזות שפתים. אסור לו לעמוד עמה אם הוא סומך עליו כבי תרי. ואילו בסי' קע"ח סתם וכתב יוציא ויתן כתובה. ולא כתב דמשום לזות שפתים בלחוד הוא. כמ"ש כאן בסימן קט"ו ותירץ מיהו שם בסי' קע"ח כתב שהיא שותקת ואפשר שמפני כך כתב שם יוציא ויתן כתובה עד כאן. דכוונתו היא. כיון שהיא שותקת הויא כהודאה. ולכך מן הדין חייב להוציאה. אם דעתו סומכת על העד, דהשתא שהוכחנו שפיר דמרן ז"ל אינו חולק על דברי מור"ם שמחלק באומרת טא"ל שאם רגל"ד נאמנת. מעתה יקשה עלינו. דאפילו אין דעתו סומכת על העד כבי תרי. אלא כעד דעלמא. חייב להוציאה מן הדין דשתיקתה כהודאה. והעדאת עד א' הוי כרגלים לדבר כמש"ל דמצטרף אמירת העד שמעיד בה שזינתה בהדי חייב להוציאה וכן נמי הקשה הפרישה ז"ל בסימן קע"ח על גירסת הטור שותקת. דאי שותקת פשיטא דהויא כהודאה. ואפי' אינו נאמן כ"כ בעיניו אלא הוא סתם אדם כשר ומעיד בפניה שזינתה. חייב להוציאה ולא אמרינן ענ"ב אלא באומרת מעצמה ולא בע"א וע"כ כתב שיש להגיה והוא שותק ע"כ. ועם היות שכל האחרונים ז"ל הסכימו לגירסא זו וכתבו על גירסת שותקת שהיא מוטעית. מ"מ מרן ז"ל שהעלה אותה על שלחנו הטהור למודע"י אנו צריכין מה דעתו בזה:
ועל כרחין צ"ל דמרן ז"ל סל"מ דבאומרת טא"ל ועד א' מעיד שזינתה אינה נאמנת אלא בדאיכא רגל"ד ממקום אחר זולת עדות העד. וא"כ השתא הכא מיירי בדליכא רגל"ד זולת עדות העד. אמטו"ל קאמר מר דאינו חייב להוציאה בשותקת. אלא אם דעתו סומכת עליו כבי תרי וסברא זו הכי סברי מרנן הח"מ והב"ש ז"ל שם עמ"ש מור"ם ז"ל בסו' בהגהה אם הודית לפני ע"א וכו' הנחשד מצטרף וכו' וכתבו עליו דמיירי דבאיכא רגל"ד שאז לא חיישינן שמא ענ"ב וכו' דכוונתם ז"ל היא דאף דאיכא עדות ע"א הנחשד דפלגינן דבוריה. לא מהימנא בהודאתה שמא ענ"ב עד דאיכא רגל"ד זולת עדות הנחשד. ומה שתפסו עליהם האחרונים הגאון רעק"א ודעמיה ז"ל. דבמהרא"י מוכח דבמקום ע"א לא חיישינן שמא ענ"ב, עיין בפ"ת ס"ק ל"ד וכו' י"ל דאזיל לשיטת כל הפוס' ז"ל שהסכימו דגירסת הטור שותקת. היא מוטעית וצ"ל והוא שותק עיין ב"ח ופרישה. משו"ה אזדא לה האי סברא לגמרי. דהיכא דאיכא ע"א אף דליכא רגל"ד תו לא חיישינן שמא ענ"ב אך אמנם הח"מ והב"ש אזלי בשיטת מרן המחבר ז"ל דגריס שותקת והעלה אותה על שולחנו. משום דסל"מ דשתיקתה דהויא כהודאה אף דע"א מעדה מ"מ חיישינן שמא ענ"ב עד דאיכא רגל"ד ממקו"א ולהכי אינו חייב להוציאה אלא א"כ דעתו סומכת עליו כבי תרי:
תדע שהוא כן שהרי הב"ש שם ס"ק כ"ג הביא מ"ש מהרש"ל שאם ע"א אומר והיא שותקת. הוי כהודאה. ולא אמרינן שמא ענ"ב. וחייב לגרשה אפילו העד אינו נאמן בעיניו כתרי. וחייב לגרשה עפ"י הדין אלא מדיני שמים חייב לגרשה ע"כ ופלוגתא זו דמהרש"ל והרב"י בהא תלייא דמהרש"ל כתב דשותקת שכתב הטור ג"י מוטעית וצ"ל והוא שותק. דאם היא שותקת הוי כהודאה וכו' כמ"ש הב"ש סי' קע"ח. והרב"י גורס שותקת ועכז' אינו חייב לגרשה עפ"י הדין. דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר וכו'. וא"כ מדחזינן שטחיות דברי הב"ש נוטים לדעת מרן ב"י משמע דהכי ס"ל לדינא ואמטו"ל כתבו על דברי מור"ם ז"ל דמיירי בדאיכא רגל"ד וכו'. ולולא דמסתפינא אמינא דאישתימטתיה כשעה להגאון רעק"א ז"ל הא דב"ש וכו':
מיהו שוב עיינתי ומצאתי הלכה זו שכתב מרן ז"ל היא כתובה על ספר תק"ה להרשב"א ז"ל בתשובה סי' אלף רל"ז. והביאה המל"מ בפרק כ"ד מה"א הי"ז עיי"ש ומהרימ"ט ז"ל בח"ב אה"ע סי' א'. וז"ל הרשב"א ועוד דמסתבר לי דלא אמרינן אי מהימן לך זיל אפקה. אלא בשאינה מכחישתו אלא שותקת הא מכחישתו לא. דעד אחד בהכחשה אפילו בעלמא לאו כלום הוא וכו' עיי"ש הרי שמענו דבשותקת נמי לא אמרינן ליה זיל אפקה כדאמר שמואל לההוא סמיא. כדאיתא בפ' האמור וכו' דף סו'. אלא דוקא במהימן ליה כבי תרי, והן הם דברי מרן ז"ל בב"י שם שרמז לעיין בהרשב"א בסי' זה ודקשיא לן בגווה כיון דשותקת דהויא דהודאה. למה לי דמהימן כבי תרי. לא יהיה אלא סתם אדם כשר בעלמא שמעיד בה חייב להוציאה כמש"ל מצאנו לה פותרים לקושייא זו. במ"ש שם מהרימ"ט ז"ל דשקו"ט טובא. בתשובה זו ודבר הלמד מדב"ק למילתא דאתאן עלה. הוא מ"ש בפשיטות. וז"ל ומילתא דפשיטא היא מביעתא בכותחא. דבאינם מכחישתו שכתב הרשב"א לא ששתקה ולא הכחישה כלל. דא"כ מאי אירייא משם דמהימן כבי תרי. אפילו עד דעלמא כשמעיד בפניה והיא שותקת. כהודאה דמייא וכו' אלא אין דבריו אמורים כשאינה מכחישתו היינו שכבר כפרה מעיקרא ואמרה לא פעלתי און. אלא שבשעה שמעידים בפניה והיא מכחשת אלא שותקת. אעפ"י שאין זה הודאה. ומימר אמרה כבר אמרתי להד"מ. ומה אוסיף עוד לצווח. מ"מ לא מיקרי עד א' בהכחשה. אלא במכחיש לפני ב"ד. ובכגון זה אם הבעל ראה והכיר הדברים שהם אמתיים, וסמכה דעתו לומר שודאי נטמאה כדברי העד, ה"ז אסורה עליו ע"כ ועיי"ש הצעת דבריו ז"ל:
ומעתה דברי מרן ז"ל שהעלה על שלחנו גירסת והיא שותקת יתפרש על דרך זו שכתב מהרימ"ט כנז' ואתי שפיר אליבא דכו"ע. וסרה מהר תמיהת ה' פרישה נמי כנז"ל. שהרי לא שייך הכא למימר שתיקה כהודאה, ופשוט.
אלא דעם כל זה זאת מצאנו לכל הפוסקים שמפיהם אנו חיים עלו בהסכמ'ה כלם כאחד. שהאמת הוא שהנוסחא שבטור והיא שותקת. נוסחא מוטעית והעיקר כמו שהביא מוהריק"ו בשורש פ"א דגריס והוא שותק. כ"כ המהרימ"ט שם והכנה"ג הגהב"י אות כ"ג ועד אחרן הכביד הרב ישמח לב להרב צמח גאגין ז"ל באה"ע סי' ב' שהביא להקת הפוס' דהכי גרסי בטור והוא שותק. וסיים ועל כן אני אומר דבלי ספק אם מרן הקדוש ז"ל, היה נגלה אליו כל זה לא היה מעתיק בשלחנו הטהור גירסא מוטעית. וזהו פשוט עכ"ל.
ואתה קורא נעים דע וראה בעי'ן הבדול'ח, שאין שום סתירה מדברי מרן ז"ל למה שכתבנו. שאם הוא במונ"ח שהיא גירסא מוטעית. הרי פשוט דמשבשתא היא. ולא מותבינן מינה אליבא דהלכתא. ואם באמת גירסא נכונה ויש בה עמוד חזק להשען עליו תשובת הרשב"א ז"ל הנז'. הרי תריץ יתיב מהרימ"ט ז"ל דהאי שתיקתה. לא היינו שתיקה כהודאה וכאמור.
אך עוד הפעם עומד לנגדי מ"ש מהרא"י הבי"ד בתשובת רעק"א ז"ל סי' פ"ח ד"ה אולם וכו' וז"ל דמהרא"י כתב דברגלים לדבר והיא אומרת טא"ל אסורה לו. לא דאנן מחזיקין כן לאמת בבירור. אלא דנאסרא משום דשויא אנפשה חתיכא דאיסורא. אבל עליה דידיה ליכא איסורא ע"כ. דנראה מזה דבכהאי גוונא שהודית אין כופין הבעל לגרש. כיון דעליה דידיה ליכא איסורא:
האמנם הגאון הנז' כתב דלא זכה להבין דברי מהרא"י בזה דהרי יסוד ראייתו מדהקשו התוס' ביבמות שם אמאי שרייא. והא שויא אנפשה חת"ד. ואי מהא ליכא ראיה. דהתוס' הכי קא מקשו כיון דאיכא צדדין להתיר. עפ"י סברא דאם איתא דעבדא איסורא. אירכוסי הוה מירכס וכו' לא הוה נתאמת לנו מכח רגל"ד שאומרת אמת. ולהכי הקשו הא שויא אנחת"ד. ותי' דראו דרוב נשים משקרות וכו' ומעולם לא אסרא נפשה. וא"כ עדיין יש לומר דבלאו טעמא דאירכוסי מירכס, אנו דנין לאמירתה דהאמת כן מכח רגל"ד. ע"כ בתוספת ביאור:
ולבי עדיין מהסס בדבר דמלבד זאת עוד לו להגאון הנז' שתפס דברי מהרא"י הללו עיקר לדינא. דלא נאסרה האשה באומרת טא"ל. אלא משום דשויא אנפשה חת"ד. ודחה דברי הרב"ש דפליג על זה עיין סי' קי"א וכו' ובאמת דברי ביבמות אינם הולמים דברי מהרא"י הללו. ועל כרחין צריך לומר דמהרא"י קאי אתוס' דכתובות שם שכתבו דהנך עובדי דשילהי נדרים לא מיירי באומרת טא"ל דבאומרת טא"ל אין להתירה משום אירכוסי מירכס וכו' כיון דשויא אנחת"ד ע"כ. הרי דהכא בתוס' דכתובות הוא שכתבו כן שנאסרה משום דשויא אנחת"ד. אבל בתוס' דיבמות מוכח מדבריהם דבדליכא צדדין להתיר. היא אסורה משום רגל"ד לחוד וא"כ מה שאומרת טא"ל. דנין לאמירתה שהאמת כן.
והנה הח"מ בסי' קט"ו ס"ק כ"א תפס לעיקר כדעת התוס' דביבמות. והב"ש תפס להחמיר כדעת תוס' דכתובות עיי"ש. וכתב הגאון בני אהובה שם. דהנכון כדעת הח"מ. שהרא"ש והסמ"ג והרי"ו מסכימים כאחד לדעת תוס' דיבמות. וא"כ בטלו דעת התוס' דכתובות במיעוטם ע"כ ועיין שם שהביא מה שפירש מהרא"י בתוספות דכתובות. ומאי דשקיל וטרי בדבריו. ולאפס הפנאי אין מקום להאריך בזה דבלאו הכי הרי יש לפנינו דרך מרווח להלכה אליבא דמהרא"י ז"ל בנדון שלפנינו, שהדין נותן לכוף את הבעל לגרש. והוא עפ"י מ"ש מור"ם ז"ל בשם מהרא"י שאם הודית לפני עד אחד שנטמאת וגם הודה הנחשד. מצטרף הנחשד עם האחד לאסרה על בעלה וכתבו הח"מ והב"ש דאמרינן מה שהודית לפני ע"א הוי כאלו ראה אותה שזינתה ומצטרף את הנחשד. דהודאה אחר הלואה מצטרפין והוי כאלו שני עדים כשרים המעידים עליה ואסורה עיי"ש והשתא הכא הרי הודה הנחשד. והודית גם היא לפני רבים בבית דין. ומצטרף עדות הנחשד עם עדות השומעים מפיה מה שהודית. והוו שני עדים מעידין עליה ואסורה לבעלה בכפייה:
ואכתי פש גבן לברר ענין חזרתה ביום השני לפני ב"ד והכחישה הכל בין מה שעמדו עליהם העדים והעידו בדברי כיעור ואמרה להד"מ בין עדות הנחשד בין מה שהודית מתחלה בב"ד:
הנה מה שהודית לפני ב"ד וחזרה בה עכשיו. חזרתה לאו כלום היא. דאעג"ב שפסק מור"ם ז"ל שם הודית לפני ע"א שזינתה. ואח"כ אמרה ששקר הוא ומכחשת העד המעיד עליה ומותרת לבעלה וכו' ומבואר עוד במוהריק"ו שורש פ"ב שממנו נובע מקור דין זה. דלאו דוקא לפני אחד אפילו לפני שנים יכולה להכחיש וכ"כ הח"מ והב"ש. מ"מ היינו טעמא כמפורש שם משום דאמרינן שמא עיניה נתנה באחר. וקייל"ן אם חזרה בה ונתנה אמתלא לדבריה למה אמרה כן מתחלה נאמנת. והרי אין לך אמתלא גדולה מזו. כדאמרינן במשנה אחרונה דנדרים שמא ענ"ב. אך אמנם הרי כבר כתבו התוס' ביבמות כדהוכיח מהרא"י ז"ל כנז' דבמקום דאיכא רגל"ד תו ליכא למימר שמא ענ"ב, דהשתא הכא באשה זו דדיינינן עלה דאיכא רגל"ד שזינתה כאשר הודית מפי עצמה כמדובר. עתה שחזרה בה לא מהני גבה אמתלא דענ"ב. אלא צריכא אמתלא טובא למה אמרה כן מתחלה. וכיון שלא תירצה דבריה הראשונים שוב אינה יכולה להכחיש מה שהודית מתחלה. וחזרתה מגן שויא:
ואין מקום ללמד זכות עליה ולומר. דגם הכא יש לה אמתלא דמה שהודית תחלה לפני ב"ד. לא מדעתה אמרה כן. אלא מפני הדוחק והאיום שאיימו עליה בב"ד אמרה כן ושקרה בעצמה להשמט מהם לשעה. ועתה חזרה אחר שנתיישבה דלא היא. דדוחק ואיום כזה מה שמוטל על הבי"ד לעשות כל טצדקי לברר האמת מפיה לא מקרי אונס. וגדולה מזו כתב הפ"ת סימן קט"ו ס"ק ל"ה ד"ה ובגוף דין זה וכו' משם השיב"ץ ז"ל שפלפל בדברי אביו ז"ל הנוב"י סי' י"א בעובדא באשה שיצא עליה קול שזינתה ועי"ז בא תיגרא בביתה והיה הבעל מכה אותה וגיזם עליה להרגה. ונתיעצה עם שכנותיה להודות שקר על עצמה שזינתה. וכן עשתה ונתגרשה מבעלה ועתה נודע לבעלה כי טהורה היא ובעצת שכינתה עשתה כן. ובכן רוצה הבעל להחזירה וכו' וכתב השיב"ץ ז"ל שאסור להחזירה וכו'. ובפרט שאין כאן אמתלא כלל דמה שאמרה שמתוך טירוף הדעת אמרה שזינתה. אין זה אמתלא הניכר לבי"ד וכו' עיי"ש, הרי לך דאף דאיכא הכאה וכפייה בשוטים לא הוא אמתלא לומר מתוך כך אמרה שקר להציל עצמה דלא עבידי אינשי להוציא דבר על עצמם במה שלא עשו וכ"כ הגאון רעק"א בתשובה סי' קי"א על אשה שהודית שזינתה ואח"כ אמרה ששקרה ונותנת אמתלא לדבריה דמ"ש כן מחמת חרדה. והשיב הגאון ז"ל בנדון זה איני רואה ענין אמתלא, דאיך שייך לומר דמכח חרדה אמרה מעשה שלא נעשה עיי"ש. וכ"כ הרש"ל במשפטי עוזיאל אה"ע ח"ב סי' כ"ד ועיי"ש עוד:
ועוד בה דהכא כיון שהודית לפני ב"ד. שוב אינה יכולה לחזור בה. אפילו בנותנת אמתלא טובה לדבריה. כמ"ש בתשובות הב"ח סי' צ"ח עיי"ש. ואף שאין כאן בי"ד של שלשה. וכמ"ש מרן בחומ"ש סי' ג' דבי"ד כל שאינם של ג'. הודאה דמודים בפניהם כמי שמודה חוץ לבי"ד. ויכולים להחליף טענותיהם וכו' הכא הרי היו שני סופרי בי"ד במעמד הרב והרי בי"ד של ג'. וכמ"ש הרב בית יהודה ז"ל ח"א באה"ע סוס"י י"ט שהשיב וז"ל ומ"ש החכם המשיג יצ"ו ואמר דבעינן ג' חכמים. אין בזה כלום. דכל שהיו השלשה הכשרים לקבלת עדות. נחשבין בי"ד של ג' לכל דבר הצריך ג' וכ"ש בהיות מלכם בראשם דיין העיר נר"ו שאז וודאי נקראין בי"ד בסתם בתי דינין שבכל מקום. דהא איתא בטח"מ רי"ס ג' דכל ג' נקראין ב"ד ואפילו הדיוטות וכו' עיי"ש. ובר מן דין לא יהיה רק שהודית דוקא לפני הרב המורה נר"ו בלבד. אינה יכולה לחזור בה כיון שהוא יושב יחידי לדון ובאים כל בני העיר לדון לפניו. הוי כאלו קבלוהו עליהם. וכמ"ש הרדב"ז בתשו' ח"ג סי' תק"ט שנהגו בעיה"ק ירושת"ו ובמצרים ובכל המלכות לדון יחידי כשביררו אותו הצבור ומינו אותו לדיין עליהם דהוי כאלו קבלוהו עליהם והביא ראיה מהירושלמי דסנהדרין וסיים בקבלוהו עליהם בעלי דינין או שביררו אותו הצבור. ההודאה בפניו הויא הודאה דלכל דבר ביררוהו וכו' עיי"ש הבי"ד ה' ארה"ח חומ"ש סי' ג'. וכ"כ הפ"ת יור"ד סי' א' ס"ק כ"א מ"ש משם השיב"ץ ז"ל בשוחט שהתודה לפני הרב דמתא בחוליו ושוב הבריא והכחיש וכו' עיי"ש ועיין ה' כר"ח ח"א סי' ל"ה והרב פעמוני זהב חומ"ש סי' ג' מ"ש בענינים אלו: ונוסף גם הוא מה שהודה הנחשד. שאז מצרפינן עדותו עם עד אחד ששמע מהנחשדת מה שהודית ושוב אינה יכולה להכחיש בי תרי. וכמ"ש מור"ם ז"ל שם אמר אחד על אשה אחת שזינתה עמו נאמן עליה כעד אחד. דפלגינן דבוריה. ואם היא הודית לפני אחד דנטמאת. הנחשד מצטרף עם האחר לאסרה על בעלה ע"כ. וכתבו הח"מ והב"ש דמיירי בדאיכא רגל"ד. אז אמרינן מה שהודית לפני ע"א. הוי כאלו ראה אותה שזינתה. אלא דיכולה להכחיש את עד אחד. והשתא מצטרף את הנחשד. והודאה אחר הלואה מצטרפים והוי כשני עדים כשרים א' ראה אותה שזינתה. ואחד שמע אותה שהודית ושוב אינה יכולה להכחיש ע"כ. דהשתא נמי דאיכא רגל"ד כמש"ל עדות הנחשד שזינתה עמו מצטרף עם א' מהעומדים לפני הרב נר"ו ששמע ממנה שהודית. ושוב אינה יכולה להכחיש מה שהודית כבר: גם עדות הבועל אינה יכולה להכחיש. כיון דמעיקרא הודית לדברי הנחשד ואמרה אמת הוא מה שאמר הרי שוב אינה יכולה להכחישו. ואף שבפעם ראשונה שבאה לבי"ד העיד הנחשד שלא בפני האשה. וכתב מורם בהגה סי' י"א ס"ד דאין לקבל העדות שלא בפני האשה ושלא בפני בעלה. ע"כ. אין צד פקפוק בזה דטעמא הוא דבעינן קבלת העדות בפני האשה. היינו משום דאמרינן אלו היתה שם היתה מכחישתו. וא"כ במקום ששמעה עדות העד והודית לדבריו תו מה אית לה למימר וכיוצא בזה כתב הפ"ת בחומ"ש סי' כ"ח ס"ק כ"ו בשם תשובת מהראנ"ח סי' ב' שכתב דהיינו דוקא כשהבע"ד שלא נמצא שם אינו חפץ בעדות הרא' אבל אם אמר הוא אעפ"י שלא נמצאתי שם אותו עדות מקובל עלי. נראה לענ"ד שעדות הראשון עדות וכו' עיי"ש, ואעפ"י שהוא ז"ל מיירי בזוכה באותו עדות שלא בפניו. ומטעם שזכין לאדם שלא בפניו, אבל מאן לימא לן דאף אם מתחייב באותה עדות שלא בפניו ושמע ושתק דמהני אותה עדות. דשמא אמרינן בהא אין מ וכו' ונראה דלא שנא. דהעיקר תלוי בדעת הבע"ד מקובלת עליו אותה עדות או לא כמ"ש אם אמר אף על פי שלא נמצאתי וכו' מקובל וכו'. אחר כותבי זה ראיתי להרב קרני רא"ם ז"ל בח' אה"ע שהביא גם הוא ראיה מזה לנדון כזה עיי"ש. ובר מן דין הרי עוד הפעם העיד שנית בפני האשה ובפני בעלה כמבואר בהשאלה ומשם באר"ה שהנחשד הוכיחה על פניה שכך וכך היה המעשה. ולא מצאה בפיה מענה להשיב על דבריו: ומה שהכחישה נמי את העדים שראו בה דבר מכוער פשוט הוא שאינה יכולה להכחיש בי תרי. שאין דבריו של אחד במקום שנים. באופן שהבל יפצה פיה בהכחשתה וכל דבריה שוא ומדוחים. נגד מה שהודית מפי עצמה שזינתה וכמדובר אך לזאת יחרד לבי בדין עדות הנחשד. שהרי כל עצמו לא חשבינן ליה לע"א. אלא משום דפלגינן דבוריה כמ"ש מורם שם משם הרשב"א ז"ל שהכוונה היא שמחלקין היוצא מחלקת דבריו ומאמינים אותו במה שמעיד על האשה שזינתה. אבל אין מאמינים אותו על עצמו במ"ש שהוא זינה עמה. אך הלא מצאנו ראינו להרשב"א ז"ל בתשו' סי' אלף רל"ז שמחלק בזה. דדוקא אם אמר אשתך זינתה עמי. הוא דפלגינן דבוריה. מן הטעם שתופסין מאי דקאמר זינתה ואין מקבלין מאי דמסיק דבריו ואמר עמי, אבל באומר אני זניתי עם אשת פלוני. מיד נתבטלה עדותו לגמרי. משום שאם תסלק מה ששם בו עצמו רשע שהוא אני זניתי. אין לנשאר שום טעם בעולם עיי"ש. דהשתא הכא בנדון שלפנינו שאמר הבועל בזה"ל עמלנ"א למעש"ה פחא"ל ראז"ל ומראת"ו. צריך עיון אי דיינינן ליה כאומר אני זניתי וכו' כיון שתלה הפעולה בעצמו. וממילא נתבטלה עדותו. או דילמא שאני ההיא דאמר אני זניתי. שתחלת דברי פיהו סכלות. מה שאינו במה שאמר עשינו וכו' שתחלת דבריו בלשון נקיה: והנה בגוף דברי הרשב"א ז"ל עמדו עליו הנובי"ק אה"ע סי' ע"ב והח"צ סי' ק"ן וה' זכרון יוסף אה"ע סי' ו'. וסתרו ראיותיו אחת לאחת כאשר עיני המעיין תחזינה מישרים הלא בספרתם. והובא מעט מזער מדבריהם בפ"ת סי' קט"ו ס"ק ל"ה עיי"ש. וגם אנן בעניותין נדחקתי בדב"ק שהוא נגד ש"ס דסנהדרין דף ט' ע"ב. דאיתא שם א"ר יוסף. פלוני רבעני. לאנסי. הוא ואחר מצטרפין להרגו לרצונו, רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד. רבא אמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם מע"ר ע"כ. ופירש"י רבא אמר וכו' כלומר על עדות עצמו אינו נעשה רשע ואין נפסל לעדות בהודאת פיו. דאדם קרוב אצל עצמו והתורה פסלה קרוב לעדות. ונהרג הרובע. דפלגינן דבוריה ומהימנן ליה לגבי חבריה. ולא מהימנינן ליה לגבי דידיה לפסול לעדות ע"כ תוד"ק, הרי לשיטת רבא דקיי"ל כוותיה. אעפ"י שמשים עצמו רשע ואמר רבעני לרצוני אפי"ה אינו נפסל לעדות ופלגינן דבוריה. ודוחק לומר דפסק כאביי שהרי עוד בתשובה אחרת סי' תקנ"ב כתב בהדיא כשיטת רבא שנשאל אם הודה הנחשד. אם לא נאמינהו משום דאין אמע"ר. או אם נאמר פלגינן דבוריה. ואין אנו דנין אותו כאלו העיד שהוא בעצמו בא עליה והשיב. מסתברא דאמרינן ביה פלגינן דבוריה ואין אנו דנין אותו כאלו העיד שהוא עצמו בא עליה. אלא כאלו העיד שזינתה. והיינו ההיא ממש דרבא דפ"ק דסנהדרין וכו' רבא אמר אדם קרוב אצל עצמו. ואין אדם מע"ר. לומר שאין לו דין אלא רואין אותו כאלו אמר פלוני רבעני, והכא נמי לא שנא עכ"ל. הרי דפסק כשיטת רבא וכ"פ הרמב"ם בפי"ב מהלכות עדות ה"ב עיי"ש. וכ"פ מרן הש"ע אה"ע סי' י"ז סעיף ז' ובחומ"ש סי' ל"ד סכ"ה עיי"ש. הרי שלא חילקו כלל בדין זה. ועל כרחין לומר כמו שתירצו הגאון נוב"י ודעמיה. דהרשב"א ז"ל לא מיירי אלא לענין קטלא. כמ"ש בהדיא שם בתשובה דבכי האי לא סמכינן למימר דפלגינן דבוריה לאכשורי סהדותיה למיקטלה. אבל לאסרה על בעלה אין חילוק. וכמ"ש בתשובה סי' תקנ"ב דשם איירי לענין לאסרה על בעלה, ומה שפלפל הרשב"א ז"ל בתשובה ההיא דסי' אלף רל"ז בהילכתא למשיחא לענין קטלא כבר כתב הגאון ח"צ ז"ל דדרכו של הרשב"א להשיב ולפלפל בהילכתא למשיחא. לתרץ שמעתות וקושיות וכו' עוי"ש:
ברם עם כל זה. אין דרך זו מוציאתנו ידי חובתנו עם הרשב"א ז"ל. הלא תראה שהרבנים נוב"י ודעמיה הגם שחלקו על דבריו וסתרו ראיותיו. עכ"ז חתרו בנדונם להשוות דעת הרשב"א עם נדונם. ומה גם לפי מה שמצאתי ראיתי להרב נדיב לב בח"ב סי' י"א הבי"ד השד"ח מערכת אישות סי' א' אות מ"ד שאחר שהוקשה לו בדברי הרשב"א ז"ל שאין נראה כן מפשט הש"ס וכו'. בכל זאת כתב. אלא דגברא רבא אמרה. ורוב רבני האחרונים נגררו אחריו להקל שלא להחשיב עדות הנואף מה"ט דהרשב"א שלא ימצא בעולם מי שוביד בלשון זה. פ' זינתה עמי. שאם בא מעצמו להתודות על עונו. הוא אומר אני זניתי וכו'. ואם קראוהו ב"ד שהוגד להם שזינה עם אשת פ'. אומרים לו אתה זנית וכו' והוא משיב כן זניתי וכו' ונמצא דעדות הנואף נפל בבירא. ושכן הסכימו רבני "איזמיר" וכו' וכמ"ש העה"ג סי' כ"ח ופני משה ובאר מ"ח בח"ב סי' ב' וכתב בסי' ג' דאנן בני ספרד אין לנו אלא סברת הרשב"א מאוה"ג. וכל הפורש מפשט דבריו ורוצה להחמיר. עתיד ליתן את הדין וכו' ע"כ. שלפי האמור חובתנו היא למשכוני נפשין בתר סברת הרשב"א בנדון שלפנינו:
והנה הגאון ח"צ ז"ל סי' ק"ן כתב לחלק בדברי הרשב"א דלא קפיד אלא באומר אני באתי עליה או אני זניתי. אבל אם אינו אומר נוסח זה אלא אומר אשתך זינתה או נטמאה עמי פלגינן דבוריה. ובהכי מפרש מ"ש עוד הרשב"א בתשו' דסי' תקנ"ב דהודה הנחשד דפלג"ד וכו' דמיירי באומר זינתה או נטמאה עמי וכו' עיי"ש. ונראה דטעם הגאון ז"ל הוא. דבאומר אני זניתי משמע דהיא אנוסה ובעל כרחה בא עליה והויא אנוסה. משא"כ באומר זינתה עמי משמע מדעתה ורצונה. וכן מפורש חילוק זה בתשובת ה' זכרון יוסף ז"ל אה"ע סי' ז' שכתב דכשאומר אני זניתי לחוד. יש לפרש שהיתה האשה אנוסה. ואף אם אמר אחר זה לרצונה. כיון דאני זניתי לחוד מבטלינן ליה. דאין אדם מע"ר. ועדיין לא נשמע ממנו שזינתה ברצון. ולרצונה שאמר אח"ז לחוד לא הוי עדות. מפני שאין לו טעם ופירוש. ולהכי לא פלגינן דבוריה. משא"כ הכא בנדון דידיה שהקדים ראובן לומר שהרגילתו ותבעתו בפה. הרי המובן ממנה שאמר אחר זאת, ובא עליה ובעל אותה שזינתה עמו מרצונה. ולא קאמר הרשב"א באומר אני זניתי לא פלג"ד. אלא כשלא הגיד העד בפני הב"ד אלא מלות הללו אני זניתי עמה לחוד. ולא כשהעיד כן לאחר הקדמות דברים אחרים. שמשמעותן שמרצונה בא עליה. ע"כ. ומעתה לפי דברי הגאונים הנז' גם בנדון שלפנינו אף אי דיינינן ליה כאומר אני זניתי וכו' מ"מ כיון שהקדים הנחשד בתחלת דבריו להודיענו שהאשה ההיא הרגילתו ותבעתו בפה באמור לו לך בא אלי דרך הגג אל בית פלוני וכו' כנזכר בשאלה. הרי הדברים מוכיחין שמדעתה ורצונה בא עליה. ומודה הרשב"א בזה דפלגינן דבוריה:
וכ"כ הנד"ל ז"ל אחר כל מ"ש על דברי הרשב"א, חזר לאסור בנדונו עפ"י מ"ש הזכו"י הנז'. ושכן כתב מהר"ח הכהן בתשובה שבסוף ספר פני משה ח"א סי' פ"ט. ועוד הביא בשם הפ"מ שם שכתב שאם הודאת הבועל קאי על דברי העד שקדם לו, שפיר פלג"ד ונקטינן סהדותיה. אף אם אומר אני זניתי ע"כ. דכל זה מודה לאסור בנדון שלפנינו:
אלא ששוב נדחק ה' נדיב לב ממ"ש הרבנים פ"מ ושפת הים ז"ל דלא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה, דמידי ספק לא נפיק. ומספיקא לא אסרינן אשה לבעלה ומ"מ חזר ונסתייע ממ"ש הגאון נובי"ק סי' ע"ב שדקדק מדברי הרשב"א דלא אמר לחלק בזה לענין קטלא. אבל לאסרה על בעלה אין חילוק. ועפ"י זה אסר האשה בנדון דידה עפ"י עדות הנואפים דפלג"ד עיי"ש:
איברא דאם אמרנו הבוא נבוא גם אנן בדידן ונלך בעקבות הנד"ל ונחלק בדברי הרשב"א כמ"ש הנוב"י הנה עומד לנגדנו מ"ש הגאון שד"ח ז"ל שתמה על דברי הנד"ל וכתב עליו שאין זה דעת רוב רבני האחרונים שנגררו אחר סברת הרשב"א להקל כנז'. ובפרט מ"ש ה' באמ"ח דאין לנו אלא סברת הרשב"א וכל הפורש מפשט דבריו ורוצה להחמיר עתיד ליתן את הדין וכו' דמשמע ודאי דשולל בזה גם חילוקו של הנוב"י שבודאי אין זה פשט דברי הרשב"א והאריך בענין זה עיי"ש. ושוב כתב שהנד"ל עצמו ז"ל כתב כן בספרו ישרי לב אה"ע מע' עי"ן אות ז' עיי"ש:
ועפ"י הדברים האלה הוכרחתי שוב לעיין בדברי הרשב"א ז"ל וראיתי אחרי רואי שנדון שלפנינו מוסכם עם דבריו ז"ל מניה וביה. ואין צריך להביא שום חילוק ממקום אחר. והוא עפ"י מ"ש הרשב"א ז"ל שם דבאומר אני זניתי וכו' לא פלג"ד, היינו טעמא משום שזה הניח לשונו על צד שאם תסלק מה ששם בו עצמו רשע. אין לנשאר שום טעם בעולם ע"כ. דר"ל משאומר אני זניתי או אני באתי וכו' נמצא שתולה פעולת הזנות בעצמו. ועשה עצמו רשע. ואם באנו לסלק תיבת אני זניתי וכו' ששם בו עצמו רשע. מה שנשאר תיבת עם אשה פ' אין לו פירוש. אמטו"ל קאמר מר הרשב"א דלא פלגינן דבוריה, משא"כ בנדון שלפנינו שאמר הבועל בלשון זה עשינו כמעשה איש ואשתו שאעפ"י שתלה הפעולה בו בעצמו באומרו עשינו. מ"מ אין במשמעותו פעולת הזנות דהשומע תחלת דבריו שאמר עשינו. לא יוכל להחליט ולומר שהוא מעשה זנות. רק ישפוט בדעתו שעשו איזה מעשה עסק בעלמא. עד אח"כ שסיים ופירש דבריו המעשה כדרך איש ואשתו. שאז משמועתה שזינתה האשה. דלא יפול לשון זה רק על שכיבת האשה ובהנך תיבות לא תלה פעולת הזנות בו בעצמו, ונמצאת אומר דלא הניח לשונו על צד ששם בו עצמו רשע:
ועוד בה אף אם באת לסלק תיבת עשינו שתלה הפעולה בו. ונשאר תיבות המעשה כדרך או"א. עדות גמורה היא. שהאשה נשכבה כדרך או"א. ואף שלא שירש עם מי. דהוי דומייא כאומר אשתך זינתה עמי דתופסין מאי דקאמר זינתה. ואין מקבלין מאי דאסיק דבריו ואמר עמי שלא נשאר מפורש עם מי זינתה. ואף אם גם זאת לא פירש שם האשה בנדון זה בתיבות אלו המעשה כדרך או"א הרי קאי אתחלת דבריו שהתחיל להעיד ולומר שהאשה הזאת אמרה אליו לך בא אלי אל בית פ'. וכן היה המעשה וכו', שמוכח שפיר כאומר שהאשה שאנחנו עסוקים בה זינתה:
וליכא למימר דלדעת הרשב"א יש חילוק אם התחלת דבריו קאי על האשה. כמו אשתך זינתה. הוא דפלגינן דבוריה, אבל אם התחלת דבריו קאי על עצמו כמו אני זניתי. לא פלג"ד. וא"כ הוא. הכא שהתחיל בדברו עשינו וכו' שמדבר בעדו. לא פלג"ד. דלא היא וכמ"ש הנוב"י שם. דדחה טעות זה. והביא ראיה ממ"ש הרשב"א שם לדידי אוזיף ברביתא וכו' בסנהדרין דף כד' וכו' שהתחיל מדבר בעדו ואמר לדידי. ואף עפ"י כן סובר הרשב"א דפלג"ד. דמסלקינן תיבת לדידי ונשאר אוזיף ברביתא ע"כ והוא הדין נמי הכא שהתחיל מדבר בעדו עשינו וכו' וכל זה נראה ברור לפי קוצ"ד. והרב השואל נרו' ישפוט בצדק ברוח מבינתו. להוציא הדין לאמיתו והיה נקי כסאו וממלכתו. וה' אתו. לעד לעולם. הכ"ד הצעיר מסעוד הכהן ס"ט: