אור ברסלב
שות פרחי כהונה אבן העזר › סימן טו

שות פרחי כהונה· הרב מסעוד הכהן

אבן העזר · סימן טו

סימן יד

שאלה מהרב בנן של קדושים היושב על כסא ההוראה במקום כבודו. באיש אחד שראה באיש ואשה שנתועדו לבית אחד וסגרו הדלת. ושהו שם זמן מה, ואחר כן ויפרדו איש מעל אחיו. האשה יצאה לה מפתח הבית והאיש עלה על הגג וירד לביתו שהיה סמוך לשם ולהיות שהיה יחידי וידע בנפשו שלא תתקבל עדותו בבדי"ץ. שמר את הדבר ויהי כמחריש. ויהי היום וירא העד הנז' את האיש והאשה הנחשדים בעיניו במעשה הראשון מתלחשים ביחד באופן שהכיר ברמיזותם שעצת זמה ביניהם. והאיש משתאה להם לדעת איך יפול דבר וירא והנה זאת הרשעה לקחה בידה ספל מלא מים והלכה לבית ועדה אשר נסתרה שם ביום המעשה הראשון, ואחר שנכנסה שם סגרה הדלת בעדה, והאיש חסר לב ירד מביתו אצל האשה. ותכף הלך העד הנז' וקרא לפני בני אדם להעיד על המעשה ונתוועדו שלשתם אל תוך בית שער הבית אשר נסתרים שם האיש והאשה, ומצאו השער הפנימי סגור ואז דחפו בכח עד שנפתח, ומצאו אשת כסילות הומיה ואין בגדיה מכוונים עליה וכו' ושאלו לה איה איפה האיש אשר היה נסתר עמכה פה, ותאמר אין איש. ויחפשו העדים בחדרי הבית וימצאו את האיש שם. והוציאו אותו בקלון ובביזיון בתוך אנשים הרבה אשר באו שם ע"כ. היה המעשה ואחר באו לבית דה"ץ לפני הרב המורה נרו' ויספרו לו את כל הדברים האלה, והרב חקר את הנחשדים הנז' ודבר על לבם וגם זרק מרה בפניהם וכו' ואז התודו על עונם לפני הרב וסופרי בידה"ץ ושאר אנשים העומדים בב"ד. ויאסוף אותם אל משמר ג' ימים. ויהי ביום הג' הזמין הרב את ראשי הקהל יצ"ו לראות את דבר המשפט ויבואו העדים הנז' והנחשדים ובעלה של האשה הנז' והעידו העדים בתוע"ג כל אשר נעשה מראש ועד סוף כנז' וגם הנואף עמד והתודה על עונו בפה מלא כי נכשל בה. אך האשה חזרה בה ממה שהודית ביום הראשון שבאה לבית דין והכחישה העדים והנואף אשר ענה בה באומרה שלא היו דברים מעולם. גם מה שהודית לפני הרב הכל הכחישה. ובעלה של האשה צווח ככרוכייא. שאינו מאמין את העדים וצדקה האשה בדבריה שלא פעלה און ולא ישמע לקול מורים לגרשה וזאת עלה ונסתפק הרב נרו' אם הדין נותן לכוף את הבעל לגרש בע"ל כרחו עפ"י העדות הלזה. ואר"י נעשה שוא"ל לעמוד על דעתי בענין זה:

תשובה. הן אמת שידיעתי מכרעת כי מך ערכי עלי איבע"א קרא ואיבע"א סברא ומה מני יהלוך בנתיבות משפט במקום ערוה החמורה, דילמא אישתקיל מילולי ולא מיכוין שפה ואימר"א לאסור בו להתיר כדת של תורה. וח"ו נמצאתי מחייב את ראשי למלך הגבור והנורא. באמת באמור מה לך באתר זקוקין דנורא. והלא יש אלקי"ם שופטים בארץ משיבי מלחמה שערה ולהם דבר המשפט ומפיהם תצא תורה. אך לעשות רצון צדיק חפצתי. ולהשיב מפני כבוד הרב השואל הוכרחתי ואל ה' ויאר לנו מבטחתי שמתי. ודרך זו אלך לצאת ידי חובתי. לשקוד על דלתות הפוסקים ז"ל ראשונים ואחרונים אשר מפיהם אנו חיים ומימיהם אנו שותים מים נאמנים. ולערוך שולחן פרי אמרתם בקשר כמין חומר. משמר מול משמר. בעיון וסברא. לפי קט שכלי דעת קלישא וזעירא. ולברר מתוך דברי קודשם איזוהי דרך ישרה. אשר עלה בהסכמה להלכה ולמעשה. מפי רבנן קדישי. בעזרת צור קדושי ומרים ראשי:

ותחלה וראש אעמוד על המשמר, בדבר שנאמר מפי העדים מראש ועד סוף פשוט הוא שאין כאן אלא עידי כיעור. וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ' כ"ד מ"ה אישות הט"ו וז"ל כיצד היא יוצאה משום שם רע. כגון שהיו שם עדים שעשתה דבר מכוער ביותר שהדברים מראים שהיתה שם עבירה אעפ"י שאין שם עדות ברורה בזנות. כיצד כגון שהיתה בחצר לבדה וראו רוכל יוצא ונכנסו מיד בשעת יציאתו ומצאו אותה עומדת מעל המטה והיא לובשת המכנסים וכו' או שנכנסו זה אחר זה והגיפו דלתות. או שהיו יוצאים ממקום אפל וכו' וכיוצא מדברים אלו אם רצה הבעל להוציאה תצא בלא כתובה ע"כ. הרי דקאמר מר דלבישת המכנסים והגפת דלתות הוי דבר מכוער. ואף אם היו דלתות מוגפים במנעול אינו אלא דבר כיעור וכדאיתא בירושלמי פרק המדיר תרעא טריד. סוטה, מוגף. צריכא. ופירש הרב פני משה וה' קרבן העדה תרעא טריד. כששניהם בחדר אחד והדלת סגורה במנעול. הוי סוטה. אבל מוגף. ר"ל כשהדלת רק סגורה אבל לא במנעול והבא מן החוץ יכול לפותחה צריכא. בזה מיבעיא לן אם היא סוטה או לא. ע"כ. וסוטה היינו מכוער הדבר כמו שפי' שם ה' פ"מ וז"ל סוטה זונה היא. כלומר מכוער הדבר הוא ותצא ע"כ ותצא היינו שלא בכתובה אם רצה בעלה להוציאה כיעו"ש וכ"כ הרשב"א סי' אלף רנ"א הביאו מרן ב"י סי' י"א דהגפת דלתות בלא מנעול אין זה יחוד עד שיהיה במנעול כדמשמע בירו"ש כנז' וכ"פ מרן בש"ע שם:

ומעתה נובין ונדון במאי דקמן אם כדאי עדות זו להוציאה מיד בעלה. ואומר ראיתי והנה תלייא באשילי רברבי בפירוש סוגייא ביבמות דף כ"ד ע"ב משנה הנטען מא"א והוציאוה מתחת ידו אעפ"י שכנס יוציא ע"כ ובג"מ אמר רב ובעדים. פירוש אם הוציא אותה בעלה בעידי טומאה. הוא דמוציאין אותה מיד הנטען אבל אם לא באו עידי טומאה רק עידי דבר מכוער והוציאה בעלה וכנסה הנטען. אין מוציאין אותה מידו כן פירש"י והרי"ף ז"ל. ואותבינן עליה דרב מהא דתנייא בד"א כשאין לה בנים (בהא פליגי רש"י והרי"ף לרש"י כשאין לה בנים מן הראשון. ולרי"ף כשאין לה בנים מן הנטען) הוא דמוציאין אותה מן הנטען. אבל אם יש לה בנים (למר כדאית ליה ולמר כדאת"ל) לא תצא ואם באו עדי טומאה אפילו יש לה כמה בנים תצא. אלמא דמפקינן לה מן הנטען בלא עידי טומאה ואוקמה רב לההיא ברייתא כרבי דמפיק אשה מבעלה בקול כל דהו. דתנייא רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר אמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא וכו'. ופסק בג"מ הלכתה כרב בקלא דפסק דלא מפקינן לה אלא בעידי טומאה והלכתא כרבי בקלא דלא פסק ומפקינן לה בעידי דבר מכוער. וכתב הרי"ף ז"ל דכל סוגייא זו מיירי מבועל שהוא הנטען. אבל מבעל עצמו לא מפקינן לה אלא בעידי טומאה בין יש לה בנים בין אין לה בנים כדגרסינן בקידושין דף ח' איבעיא להו זינתה אשתו בעד אחד מהו. אמר רבא הוה דבר שבערוה פחות משני עדים עיי"ש. וכ"כ הרמב"ם פכ"ד מה"א ה' ט"ז וכן זאת שעשתה דבר מכוער אין כופין את הבעל להוציא אלא אם רצה לא יוציא ע"כ ובהלכה י"ח כתב ואין ב"ד כופין את האיש לגרש את אשתו בדבר מדברים אלו עד שיבואו שני עדים ויעידו שזינתה אשתו זאת בפניהם ברצונה. ואח"כ כופין אותו להוציא ע"כ. וכ"כ מזה הענין בפ"ב דסוטה עיי"ש. וכ"כ הרא"ש ז"ל דר"ת הקשה על מה שפירש"י רוכל יוצא וכו' הואיל ומכוער הדבר תצא מן הבעל דהא אמרינן בכתובות דף ט' דאין האשה נאסרת על בעלה אלא ע"י קינוי וסתירה. אבל בלא קינוי. אפילו נסתרה בעדים שריא, והכא פסיק הלכתא כרבי בקלא דל"פ לאוסרה על בעלה. ועוד הא אמרינן בפ' האשה רבה דצ"א. דלקלא דבתר נישואין לא חיישינן. לכך מפרש ר"ת תצא מן הרוכל אם גירשה הבעל ונשאה הרוכל הנטען. הואיל ומכוער הדבר תצא דלדידיה הוי קלא דמקמי נישואין. אבל מבעל לא מפקינן אלא בעדים. וכן מוכח סתמא דש"ס כל הוציאוה בב"ד וב"ד בעדים הוא דמפקי. אלמא דדבר פשוט הוא דלא מפקינן מבעל אלא בעדים ומנטען מפקינן בקול אם אין לה בנים וכו' וכן פירש ר"ח ז"ל, וכ"פ בה"ג דתצא מרוכל שהוא הנטען אבל מבעל לא מפקינן אלא בעדים ע"כ וכ"כ עוד הרא"ש בתשובה כלל ל"ב סעיף י"ד דבקלא דלא פסיק פסקו הג' ור"ת ז"ל דלא מפקינן מבעל דלקלא דבתר נישואין לא חיישינן ובשאלתות דרב אחאי פסק דלקדל"פ מפקינן מבעל. ור"י ז"ל הכריע כדברי ה"ג וכן פוסקין ע"כ וכ"כ הרשב"א בתשובה הביאו מרן ב"י שם. עין רואה דכל הני רבואתא סברי מרנן דלא מפקינן מבעל אלא בעידי טומאה ממש.

האמנם כתב עוד הרא"ש בפסקים שם דברי השאלתות שהזכיר בתשובה הנז' דאי איכא דבר מכוער וקלא דלא פסיק. מפקינן לה מן מבעל בין מבועל דתניא רוכל יוצא וכו' תצא מן הבעל כפירש"י ור"ת חזר לפרש כפירוש השאלתות דהא דקאמר רב ובעדים היינו דאיכא עדים שראו דבר מכוער, אבל אם ראה הבעל לחוד דבר מכוער לא מפקינן ורבי בברייתא פליג וס"ל דגם בבעל לחוד שראה דבר מכוער תצא. ואשר יקשה לפירושו זה כאשר הקשה מעיקרא לפירש"י. כמש"ל. תירץ מהר"ם מרונטבורג ז"ל דהא אמרינן בפ"ק דכתובות דף ט' בשמעתא דפתח פתוח וליטעמיך קינוי וסתירה אין וכו' ופ"פ כשני עדים דמי. הכא נמי נאמר אם יש עדים שראו דבר מכוער כשני עידי טומאה דמי כיון דמוכחא מילתא דיש כאן טומאה. וגם מאי דקשה דלא חיישינן לקלא דבתר נישואין היינו בלא עדים. אבל הכא שיש עדים שראו דבר מכוער. רגלים לדבר כאלו ראוה שנבעלה ואסרינן לה על בעלה. כמו בפתח פתוח ומפרש נמי מאי דקתני בברייתא בסיפא ואם באו עידי טומאה וכו' היינו עדים שראו דבר מכוער עידי טומאה קרי להו. ופסק בגמרא דבקלא דפסיק עבדינן כרב ולא מפקינן לה בראיית הבעל לחוד עד דאיכא עדים שראו דבר מכוער. מיהת ובקלא דל"פ עבדינן כרבי ומפקינן לה בראיית הבעל דבר מכוער אף דליכא עדים. ע"כ תוד"ק דמהר"ם ז"ל ומקור דב"ק הוא בתשובות מיימוניו' דשייכי להא סי' כ"ה עיי"ש. באופן דלדעת מהר"ם ז"ל בפירוש השאלתות ופר"ת דמפקינן לה בין מן הבעל בין מן הבועל בעידי דבר מכוער. אלא שהקשה הרא"ש ז"ל על פירוש זה דמתוך לשון השאלתות לא כוונו לפי' ר"ת שמפרש דרב סבר דמפקינן לה מבעל בעידי דבר מכוער. דא"כ מאי האי דקאמר. ואי איכא דבר מכוער בשני עדים וקלא דלא פסיק מפקינן לה מבעל ומבועל דתרוייהו ל"ל. והלא בעידי כיעור לחודיה בלא קלא מפקינן. ובקלא דלא פסיק בלא עידי כיעור אלא שהבעל ראת דבר מכוער מפקינן לה. ולכן נראה דהשאלתות מפרשי דברי רב בעידי טומאה. וברייתא בעידי דבר מכוער. ופסק הש"ס הלכתא כרב בקלא דפסק דלא מפקינן לה אלא בעידי טומאה. והלכתא כרבי בקלא דלא פסיק מפקינן לה בעידי כיעור. אבל לא בראיית הבעל לחוד אפילו בקדל"פ וסברי דעדים שראו דבר מכוער וקדל"פ. חשוב כפתח פתוח כמש"ל. וסיים בהכי רווחא שמעתתא דלא מסתר כלל דלימא רב בעדים סתם אי לא איירי בעידי טומאה וכך היא שיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל ע"כ דנמצאת אומר דהרא"ש בפסקים בפירוש השאלתות סל"מ בעידי כיעור וקלא דלא פסיק מפקינן לה בין מבעל בין מבועל. וכ"כ רבינו הטור דמסקנת אביו הרא"ש כך. דמשמע ליה שחזר ממ"ש בתשובה הנז'. וכ"כ רבינו הטור בהג"ת תשוב'ה ועתה כשלמדנו יבמות דקדק א"א נר"ו לשון השאלתות ופירש בענין אחר ככתוב בפסקים. אך מרן ב"י ז"ל כתב עליו שאין משם הכרע שיסבור הרא"ש כן. ואפשר דכדברי הרי"ף והרמב"ם ס"ל. ומ"ש כן בפסקים י"ל שלא לפסק הלכה אמרה אלא לחלוק על פיר"ת בדברי השאלתות והוכיח כן ממ"ש לעיל בתשובה סי' י"א שראה את רבינו מאיר ז"ל פוסק ודן כר"ת ושוב בתשובה זו סי' י"ד חזר בו וכתב וכן פוסקין כדברי בה"ג דנראה מזה דס"ל לפסק הלכה כהרי"ף והרמב"ם ז"ל ומ"ש בפסקי' בפירוש דברי השאלתות וכך היא שיטת הרי"ף והר"מ במז"ל לא כתב כן אלא לענין מה שפירש דהאי דקאמר רב ובעדים. היינו עדי טומאה וכן מפרשים הרי"ף והרמב"ם. דלא כר"ת שחזר בו ופירש ובעדים דקאמר רב היינו עדי דבר מכוער אבל במסקנא פשיטא דאיכא בינייהו טובא. דלפירוש הרא"ש בשאלתות בעדי כיעור וקדל"פ מפקינן לה בין מבעל בין מהנחשד ולהרי"ף והרמב"ם לעולם לא מפקינן מבעל אלא בעידי טומאה ומעתה יתבאר לך דמה שכתב רביהט"ו דלהרי"ף בשיש בקול ממש. אם יש עדי כיעור מוציאין בין מבעל בין מנחשד נמשך אחר פשט לשון הרא"ש הנז' בפסקים לפום ריהטא ועלה על דעתו שלגמרי משוה דעתם ולא חשש לבדוק אחריו. וכבר נתברר האמת דלענין דינא חילוק רב ביניהם כאמור. ע"כ תוד"ק ב"י ז"ל. ועיין בד"מ והדרישה והכנה"ג הגב"י אות ו'יו וט"ז מ"ש ליישב זה:

ועוד כתב מרן ב"י דמדברי הרשב"א ז"ל בתשוב"ה שכתב דעת ר"ת בדבריו הראשונים וגם התוס' כתבו כן בשמו ולא כתבו מה שחזר ופירש בפירוש דברי השאלתות. נראה משום דמשמע להו ז"ל דמה שחזר ופירש דברי השאלתות. אתא לפרש דוקא. אבל דעתו אינו כן אלא כדבריו הראשונים ועליהן הוא סיומך. וזה שלא כדברי רביהט"ו שכתב לדעת ר"ת ע"י עדי כיעור מוציאין בין מהבעל בין מהנחשד. מיהו המרדכי כתב כלשון זה ושוב חזר בו ר"ת והודה לדברי השאלתות ומ"מ כתב דלר"י נראה כדברי ר"ת הראשונים. דכוליה שמעתא קשה לפי דבריו האחרונים ע"כ:

כל זה לקטתי ליקוטי בתר ליקוטי בקיצור דברי הפוס' ז"ל ומדברי ב"י ז"ל. להיות לי למזכרת. ועל המעיין לטייל ארוכות במקומותם. הלא בספרתם. ויוסיף לקח:

דהשתא עפ"י כל הדברים האלה אורו עינינו בדברי הפוסקים ז"ל: דרוב ככל הפוסקים סברו מרנן ורבנן ז"ל. שאין מוציאין מהבעל בעידי כיעור אלא א"כ באו עדי טומאה. ומיעוט הוא דסברי להוציא מהבעל בעידי כיעור וקלא דלא פסיק. והם דעת רש"י והשאלתות ומהר"ם ז"ל דסבירא להו כן בפשיטות. אשר לא כן דעת ר"ת והרא"ש הגם שחזרו לפרש דברי השאלתות. מ"מ אין הכרע לומר דסברי הכי כמ"ש ב"י. דמעתה הלכה רווחת דנקטינן כדברי הרוב. וכ"כ מרן ב"י שם וז"ל וכן בדין דבעלי שיטה זו הם רוב בנין ורוב מנין. וכן דעתו בש"ע שם וכמ"ש הרב"ש דבש"ע הביא לשון הרמב"ם מ"ש בפ"ב דסוטה ומשמע שפיר דסל"מ מן הנחשד מוציאין בעידי כיעור וקלא דל"פ ולא הוה לו בנים. אבל מבעל אין מוציאין אפילו בג' אופנים הללו. דהא כתב דין זה דוקא בנטען: גם נקט בלשונו הטהור אם הוציאה הבעל משמע מעצמו ולא עפ"י בית דין אעג"ב דמיירי בשיש עדי כיעור וקלא דל"פ ומ"ש מור"ם ז"ל בהגה וי"א דמוציאין מהבעל בקלא דל"פ ועדי כיעור. עיין מ"ש על זה הב"ש והט"ז ואין לנו עשק בזה דלא נפקא מינה מידי לדידן דנקטינן כדעת מרן ז"ל:

ועיין בכנה"ג הגהב"י אות י"ב שכתב שכן פסק הר"מ מלובלין סי' פ'. וכן הוא הסכמת מהריב"ל בח"ב סי' ו' ושאר פוסקים. וכתב עוד משם תשובת מהר"ם איסרלין ז"ל סי' י"ב שכתב דמאחר שהר"מ ז"ל כתב שאין להקל ולזה נוטין דברי בעל הטורים ז"ל אין להקל דאינון בתראי אינון ע"כ. ותמה עליו דהרי הרשב"א והרא"ש בתשובה והריטב"א והנמק"י הן בתראי טובא ממהר"מ. ונמק"י הוא בתרא מרבינו הטור והם רבים לגבי מהר"מ והטור ע"כ. וכן נמי הסכימו כל גדולי הפוסקים האחרונים ז"ל כמ"ש הרב שפת הים ז"ל הבי"ד הרב פני יצחק אבולעפייא ז"ל בסי' כ"ו וז"ל באופן דלפי רובא דרבוואתא דאחרוני זמננו. אין לכוף לאיש להוציא את אשתו. א"ל בשני עדים של טומאה ממש ולא בע"כ וקלא דל"פ. וכו'. ועוד כתב משם הרב נדיב לב ח"ב אה"ע סי' י"ג וז"ל בר מכל אילין לו יהיה עדותו ברור ואמת והם עדים כשרים בלי שום פיקפוק. הרי אין כאן כי אם עדי כיעור וסתירה ולא עדי טומאה וכבר ראשונים כמלאכים צללו במים אדירים במחלוקת הפוסקים. אי בע"כ מפקינן מן הבעל, ועלתה הסכמתם כסברת מרן בסי' י"א וקט"ו דאין מוציאין אשה מבעלה אלא בע"כ דוקא. בנדונית יותר מכוערים והתירו בפשיטות וכו' ע"כ. וכ"כ מוהריט"ץ ז"ל סי' קצ"ב במעשה בא"א שיצא עליה שם מזנה בעיר בקלא דל"פ ובאו עדים שנסתרה עם גוי אחד בבית סגור בעדם וכו' וחשיב הרב ז"ל שאין אשת ישראל אסורה לבעלה אלא בקינוי וסתירה אמנם בעדי דבר מכוער אפילו בתכלית הכיעור כי ההיא דרוכל יוצא וכו' כל אלו אין אוסרין אותה על בעלה. אלא אם ירצה מעצמו לגרשה תצא בלא כתובה כמ"ש הרמב"ם וכו' עיי"ש. וכ"כ הר"מ מלובלין סי' פ' שהזכיר הכנה"ג כמש"ל הבי"ד ה' ויאמר יצחק אה"ע סי' קל"ג שאחר שהביא מחלוקת הפוס' בזה ודברי מרן בב"י. כתב וז"ל הרי לך שהב"י שהוא אחרון שבאחרונים כתב דסוגיין דעלמא פסקי כבה"ג ור"י ודלא כדברי השאלתות וא"כ לפי"ז אפילו בשני עדי כיעור וקדל"פ אין לאוסרה על בעלה לקושטא דדינא ע"כ. וכ"כ מהרש"ל בתשובה סי' קל"ג וז"ל הדרך הא' שכל אותם העדויות וכו' מ"מ אין כאן עדי טומאה אלא ע"כ וכבר פסקו ה"ג והרי"פ והרמב"ם ור"ת ז"ל ארבעה עמודים יסוד עולם שאין מוציאין מן הבעל אלא בע"ט ולא בע"כ עכ"ל הבי"ד הרב הלכה למשה אה"ע סי' ט"ו. וכ"כ מוהרשד"ם סי' קס"א באה"ע הבי"ד ה' משפט צדק ח"ב סי' ס' בנדון שבא לפניו שראו את הנואף שנכנס בבית האשה ונעל הדלת והביטו מכותל נסרים שהיה ביניהם וראוהו שוכב אצלה על מטתה ושמעו שהיתה אומרת לנואף מהר ולך פן יבוא אישי וימצאך וכו' והסכים הרב ז"ל להתירה לבעלה משום שאינו אלא עדי כיעור ולא ע"ט עיי"ש:

הרי שו"ר לפניך חבל נביאים מתנבאים בסגנון אחד: שאין מוציאין אשה מתחת בעלה בע"כ וקדל"פ. כ"א בשני עדי טומאה כפסק מרן ז"ל. וכן הסכימו אחריו כל ישרי לב רבני המערב ז"ל הלא בספרתם איש על מקומו. וכמ"ש הרב ויאמי"ץ ז"ל באה"ע סי' קל"ג ולפי מאי דקיי"ל דאין מוציאין מהבעל כ"א בעדי טומאה ומאי דאמרינן בג"מ רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר תצא היינו מנטען כמו שהוכיח מרן בב"י ז"ל לדעת רוב הפוסקים רו"ב ורו"מ. א"כ הכא בנדו"ד שאין כאן כ"א ע"כ אין מחייבין את הבעל להוציא עכ"ל, וכ"כ הרב הלכה למשה אה"ע סי' ט"ו וסי' נ"ו עיי"ש. וכ"פ ה' פני יצחק סי' כ"ו עיי"ש:

ואין מקום לומר. דמשום איסור ערוה ראוי לנו לחוש לדברי השאלתות ודעמייהו. וכמ"ש הרב שמחת יו"ט סי' ע"ח דבאיסור ערוה ראוי לחוש לכל הסברות להחמיר הגם שקבלנו הוראת מרן ז"ל עיי"ש. דלא היא שהרי כתב הרב"ש משם מהרבי"ל ח"ב סי' ו' שבדינים הללו לא שייך להלך אחר המחמיר. כי יש צד לקולא לכוף על הגט, לכן יש לילך אחר רוב הדיעות ע"כ:

ועוד בה דגם לדברי השאלתות. הכא בנדון שלפנינו אין מקום לאסרה על בעלה. שהרי בעינן תרתי לריעותא שני עדי כיעור וקדל"פ. וכמ"ש הרא"ש בפסקים כמש"ל. ואף שלדעת ר"ת אחר חזרה ומהר"ם ז"ל שמפרשי דברי השאלתות דבע"כ בלא קלא דל"פ סגי להו להוציא אשה מבעלה, מ"מ נראה לפי דעת רביהט"ו שהביא דעה זו באחרונה דבעינן תרתי. משמע דהכי נקטינן. וכן הוא נמי דעת מור"ם בדרכי משה דמשוה דעת הרי"ף לדעת הרא"ש בענין זה. דבקול שיש בו ממש וגם יש עדי כיעור, כעדי טומאה דמי. והרי"ף והרא"ש עדי טומאה קרי להו. משמע דלא כדעת ר"ת דסגי ליה בעדי כיעור לחוד או קלא דל"פ לחוד. ולכן פסק הרב בהגה דבתרוייהו מוציאין אפילו מבעל אבל באחד אין מוציאין וכו' וכ"כ הב"ח שם עיי"ש. וא"כ השתא הכא דליכא אלא עדי כיעור לחוד. ואין כאן קול רינון לעז על האשה הזאת קודם לכן. דקול שהוציאו עתה העדים ל"מ קול, וכמ"ש הכנה"ג בהגב"י אות ד' שמפרש ענין קלא דל"פ. וז"ל אין הפירוש שהקול יוצא ע"י עדים שראו דבר מכוער. דא"כ קלא מאי מהני אלא ר"ל קול הוא לעז בעלמא שמרננים אחריה ועל הנחשד שזינתה עמו, זולת אותו דבר מכוער שראו העדים וכן יראה להדיא מהרמב"ם פ"ב מ"ה סוטה ע"כ. כ"כ משם רש"ל ביש"ש דיבמות. וכ"כ הב"ח משמו ושגם הטור סבר כדעת רש"ל. ועיין בדרישה מ"ש על זה. ומ"מ דעת הפוסקים כמ"ש רש"ל וכ"כ נמי הרב"ש. וכתב הרב פני יצחק ז"ל שכן הסכימו האחרונים ז"ל דלא כמ"ש הדרישה נגד כל הני פוסקים עיי"ש. ומעתה שלא יצא קול אחר על האשה הזאת קודם לכן זולת מה שהוציאו העדים שראו דבר מכוער נמצא שאין כאן קול דל"פ. אלא ע"כ לחוד ולא מפקינן לה מבעלה בזה אף לדעת השאלתות, אך מ"מ כתב הכנה"ג הגהב"י שם אות י"ג בסופו מבואר מדברי הרשב"א ז"ל בתשובה דאף לדברי כל הני רבוואתא. אם בא לצאת ידי שמים מצוה להוציא רשעה מביתו. וכ"כ מהר"ם ז"ל בעוברת על דת דמצוה לגרשה. ואם אינו מגרשה רשע מיקרי. ומ"ש הרמב"ם וסמ"ג ז"ל ואם רצה לא יוציא. פירש מוהר"ר אייזק שטיין ז"ל על הסמ"ג. דר"ל אם רצה לעשות שלא כדין עיי"ש עוד מ"ש בזה משם הפוסקים.

האמנם עם היות שאין בעדות העדים כדאי לאסרה על בעלה כאמור. מ"מ מצד אחר קם בה כחשה בפניה וענה כי היא אסורה לבעלה וכופין אותו להוציא. והוא כפי מ"ש בשאלת חכם הרב השואל נר"ו שביום הראשון שבאו לבית דין לפני הרב התודו על עונם בפני הרב וסוב"ד הנטען והאשה כי נכשלו בזמה והנה כתב מורם ז"ל בהגה סי' קט"ו בשם הרשב"א אמר אחד על אשה אחת שזינתה עמו נאמן עליה כעד אחד. דפלגינן דיבוריה. ומשם מהרא"י כתב אם היא הודית לפני אחד שנטמאת. הנחשד מצטרף עם האחד לאוסרה על בעלה ע"כ. ומכ"ש הכא שהודית בעצמה לפני רבים שנטמאת, וכמ"ש מורם לעיל שאם יש רגלים לדבר נאמנת בהודאתה. והכא הא איכא רגלים לדבר כעדות עדי כיעור הנז'. כדאי זה להוציאה מבעלה ומה שחזרה בה והכחישה הנטען גם הכחישה מה שהודית לפני הרב וסוב"ד. חזרתה מגן שוייא הגם שכתב מורם ז"ל שם בשם מוהריק"ו ז"ל הודית לפני אחד שזינתה ואח"כ מכחשת העד. מותרת לבעלה וכו' ומפורש בהדיא בתשובות מוהריק"ו שם סי' פ"ב ודאפילו הוו תרי סהדי דמסהדו על הודאתה שזינתה. לא הוה מיתסרא. דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר וא"כ הכא נמי נימא אף שהודית לפני רבים כיון שעתה מכחשת ואומרת הכל שקר לא מיתסרא. דשאני התם דליכא רגלים לדבר. וגם לית מאן דמסהיד שנטמאת. ומשו"ה לא הות מיתסרא. דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר מעיקרא והשתא חזרה בה ולהכי מכחשת. משא"כ הכא דאיכא רגלים לדבר עפ"י עדי כיעור שמראין הדברים שהיתה שם עבירה. ותו ליכא למימר עיניה נתנה באחר. אף דליכא אלא עד אחד שהודית לפניו שנטמאת. מצטרף עם הודאת הנחשד, ותו לא מצית להכחיש. וכמ"ש הח"מ והב"ש דכשיש עד בהודאה יכולה להכחישו והשתא שמצטרף עם הנחשד דפלגינן דיבוריה הוו כשני עדים ואינה יכולה להכחיש עיי"ש ועיין מזה עוד באורך בסימן שאחר זה בס"ד ע"ה מסעוד הכהן סי"ט:

תוכן העניינים

שות פרחי כהונה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה