אור ברסלב
שות פרחי כהונה אבן העזר › סימן ד

שות פרחי כהונה· הרב מסעוד הכהן

אבן העזר · סימן ד

סימן ג

שאלה, בא לפני בחור אחד שהוא כרות שפכה. שנכרת מהעטרה ולמעלה לצד הגוף, וסיבת כריתתו הוא שבילדותו בהיותו מוטל בעריסה עלה בו שחין הנקרא בלערבי "אלחאר". והתמיד בו חולי זה. ולאחר זמן נכרת הבשר של עטרה ונפל מאיליו. ועתה נפשו לשאו"ל הגיעה אם מותר לו לבוא בקהל ה'. ולישא ישראלית או לא:

תשובה. חזות קשה הוגש אלי. אשר בדין זה לא מצאתי ידי ורגלי. בעומקה של הלכה בבית המדרש. כי מך ערכי עלי וקצר שכלי דל ורש. לחומר הנושא. להלכה ולמעשה. ובפרט להכניס ראשי בין מחלוקת הגאונים הראשונים. גאוני עולם אשר על הוראתם אנחנו נשענים. במחלוקת הרמב"ם ורש"י והרא"ש ז"ל פן ירוצו את גלגלתי. ואם אכריע לצד אחד הרי שכנגדו קם לעומתי. ומי אנכי ומי ביתי. כי באתי עד הלום. ובחלוק"ה דרבנן אתעטף ואאגלום. אך אמנם כפי פרושות השמים לאדון השלו'ם. ינחני במעגלי צדק. ויאיר עיני בתורתו היטב היטב הדק. מפי סופרים ומפי ספרים. אשר אלקטה נא באמרי"ם. ומפיהם ומפי כתבם אעמוד על המשמר בכל דבר ובכל מאמר בעזרת צורי וגואלי. אמן:

ואעתיק לשון מרן הש"ע באה"ע סי' ה' סעיף יו"ד וז"ל כל פיסול שאמרנו בענין זה כשלא היה בידי שמים. כגון שכרתו אדם או הכהו קוץ. וכיוצא בדברים אלו, אבל אם נולד כרות שפכה או פצוע דכא או שנולד בלא ביצים. או שחלה מחמת גופו ובטלו ממנו איברים אלו. או שנולד בהם שחין והמסה אותן או כרתן. הרי זה כשר לבוא בקהל. שכל אלו בידי שמים להרמב"ם. אבל לרש"י והרא"ש לא מיקרו בידי שמים אלא ע"י רעמים וברד או ממעי אמו. אבל ע"י חולי חשיב בידי אדם ופסול. וכתב הרא"ש דהכי משמע בירושלמי עכ"ל:

ולכאורה נראה דהלכה כרש"י והרא"ש. מדכתב מרן הש"ע סברתם באחרונה כמ"ש הכנה"ג בכללי הפוס' אות ע"א וז"ל דרך הטור להביא באחרונה הדעת שהוא מסכים בה בנימין זאב סי' ק"ט. וכן דרך הרב מוהריק"א ז"ל השתמש בכלל זה בספר בית יוסף ע"כ. ומינה נשמע דדעת מרן הש"ע נמי להשתמש בדרך זה גם בספר הש"ע. ובר מן דין יש לנו הוכחה גלויה ומפורסמת מדכתב אבל לרש"י והרא"ש וכו'. ובכללי הכנה"ג מהדורא בתרא הנם בכתובים על ספר מגיני ארץ על הש"ע ח"ג בסופו דפוס "ווארשא" אות ל"ג. וז"ל כשהפוסק כותב אבל פלוני כתב. נראה שזו היא הסברא שהוא חפץ בה. ברכת אברהם סי' ס"ט הרדב"ז במודפסות סי' קצ"ח ע"כ והביאו ג"כ יד מלאכי ז"ל כללי הריב"ה אות ט' וסיים בה דגם הרב"י כתב כן בח"מ סי' ר"ה סעיף ד' עיי"ש. ומעתה שכתב הש"ע מלת אבל וכו' נראה שזו היא הסברא שהוא חפץ בה ופסיק כוותה. וכ"כ בכללים שבסוף הש"ע ח"א הנק' קילורין לעינים אות כ"ח וז"ל כשכותב המחבר או הרב י"א בדין תורה לחומרא. ובדרבנן לקולא וכו' אמנם כשכותב להרא"ש כך. אבל להרשב"א אינו כן וכדומה. מדכתב אבל והביא סברת הרשב"א באחרונה כהרשב"א עיקר. כן למדתי מנ"ץ או"ח כ"ט ס"ב וכן הוא בטור ויפה הוא עכ"ל:

אך הא קא קשיא לי. דבבית יוסף שם כתב היפך ממ"ש בש"ע וז"ל ב"י גרסינן תו התם אמר רב יהודה אמר שמואל פצוע דכא בידי שמים כשר. ומייתי לה מקראי, ופירש"י ביד"ש ע"י רעמים או ברד או ממעי אמו. ומשמע התם מדבריו דאם אירע בו חולי ונסתרס פסול. וכ"כ הרא"ש ז"ל בשמו. וכתב שכן משמע בירוש' דליקוי ע"י חולי חשיב בידי אדם. אבל הרמב"ם בפי"ז מהא"ב כתב דמחמת חולי הוי ביד"ש וכשר עכ"ל. ולפי כללין דאמרן לעיל כשהפוסק כותב אבל פלוני כתב. נראה שזו היא הסברא שהוא חפץ בה, ונמצא שבב"י ס"ל כהרמב"ם. וקשיא דידיה אדידיה דבב"י כתב אבל הרמב"ם כתב וכו' דנראה דכן סבירא ליה. ובש"ע כתב אבל לרש"י והרא"ש וכו' דמשמע דסבירא ליה כוותייהו. ודוחק לומר שאינו משתמש בכלל זה בספרו הגדול ב"י. שהרי הוא בעצמו ז"ל דכייל ליה להאי כללא בב"י ח"מ סי' ר"ה ס"ד שכתב שם וסמ"ג נראה מתוך לשונו דכרשב"ם ס"ל ודלא כר"י וכו'. מדכתב אבל רבינו שמואל. ולא כתב ורבינו שמואל. משמע דכוותיה סבירא ליה וכו'. ובלתי ספק גם הוא בספריו הקדושים מיצה מדותיו והשתמש בכלל זה:

האמנם אחר העיון נראה דאין כאן קושיא. וראה זה מצאתי אחר החיפו'ש מ"ש הרב יד מלאכי ז"ל בכללי מהריק"א אות מ"א. דדרך הרב"י להכניף סברות. לפעמים מביא הסברות הפכיות בלשון אבל, ולפעמים שלא בלשון אבל. שאין כוונתו אלא להודיע לנו הסברות. והפוסק יבחר לו הטוב בעיניו. כ"כ שו"ת הכנה"ג ח"ב סי' ג' ע"כ. ואני האיש המסכ"ן מצאתי ראיה לדברי הכנה"ג ממ"ש בב"י יו"ד סי' פ"ד בענין תולעים הגדלים בפירות בתלוש וכו' וז"ל וכתב הרא"ש ויש שגורסים פירש מת כגון שמת בתוך הפרי ולא מסתבר להסתפק בזה וכו', אבל הרמב"ם נראה שגורס כן וכו' עיי"ש. ובש"ע הביא סברת הרא"ש בסתם ואח"כ כתב סברת הרמב"ם בשם י"א וכו' דקיי"ל דכשכותב הפוסק בסתמא ואח"כ י"א דדעתו כפי מ"ש בתחלה בסתם. וכ"כ הרב יד"מ בכללי הריב"ה אות ו' וסיים וכן דרך כל הפוסקים בספריהם:

איברא דעכ"ז לא איפרק מחולשא דהא אמרינן לעיל משם הכנה"ג שכתב משם בנימין זאב שגם דרכו בב"י לסמוך על הסברא שמביא באחרונה. והא הכא בלאו מלת אבל. הרי כתב סברת הרמב"ם באחרונה ועיין ביד"מ אות ט' שם דלחלק יצא בין סברת הרב בנימין זאב שהביא הכנה"ג. לבין סברת הרב ברכת אברהם. דלסברת ה' ברכת אברהם מוכח שפיר שאין דעתו כדעת הרב"ז ודעמיה. בכללין דלעיל. שכל סברא שמביא הטור באחרונה עליה יש לסמוך. אלא הטיל תנאי ואמר דדוקא כשיאמר לשון אבל. הלא"ה לא. נמצא לפי דעת הכנה"ג בשו"ת שפסק ואמר שאף גם במלת אבל שכותב הב"י אין דרכו לסמוך על אותה סברא שנקט בה לשון אבל אלא כוונתו רק להכניף סברות והבוחר יבחר. ממילא נשמע שאין דרכו לסמוך על סברא שמביא באחרונה עד שיכריע בפירוש:

ואף לסברת הרב ב"ז שכתב שגם מהריק"א דרכו בב"י לסמוך על הסברא שמביא באחרונה היינו דוקא כשכותב כתב הרב פלוני וכו' והרב פלוני כתב וכו' דהוה מצי למינקט סברא שמביא באחרונה ברישא. ולא כתבה לבסוף אלא משום שדעתו לסמוך עליה, משא"כ הכא בנדון זה דלא מצי להביא סברת הרמב"ם ברישא משום דהוצרך להודיענו מקור הדין מהש"ס דכרות שפכה ופצ"ד דביד"ש כשר וכיון שהשמיענו מקור הדין הוצרך להשמיענו פירושו מה שפירש"י שהוא על ידי רעמים וכו'. ואגב אורחיה דייק מדבריו דאם אירע בו חולי ונסתרס פסול ושכן כתב הרא"ש וכו' ונמצא ממילא דהרמב"ם כתב בהיפך וכו' ואין זה מכלל סברא שמביא באחרונה שדעתו לסמוך עליה:

איך שיהיה אנן בדידן לא מוכח לן שפיר שדעת מרן בב"י לסמוך על דעת הרמב"ם בפצ"ד וכר"ש ע"י חולי דמיקרי ביד"ש וכשר. דלא איתברר לן דעתו הקדושה להיכן נוטה. אמנם לפי מ"ש בשלחנו הטהור דעת רש"י והרא"ש באחרונה וכתבם בלשון אבל וכו' מוכח שפיר לפי כללין האמור לעיל דדעתו לפסוק כדעת רש"י והרא"ש ז"ל דע"י חולי מיקרו ביד"א ופסול:

והנה כמעט כל האחרונים הכריעו כדעת הרמב"ם דע"י חולי מיקרי ביד"ש וכשר, וזה יצא ראשונה הרב"ח ז"ל הוכיח מפירש"י ממקומות אחרים מהש"ס דס"ל דע"י חולי מיקרי ביד"ש. ומ"ש כאן ביד"ש ע"י רעמים. לאו דוקא אלא ה"ה ע"י חולי. אלא דרעמים מילתא דשכיחא. וכתב שכן כתב הנמק"י דמעצמן ע"י חולי הוי ביד"ש וכשר. וכ"פ הסמ"ג וכ"כ רבי' ירוחם משם הרמ"ה. וסיים מכל הלין נראה להלכה דע"י חולי הוי ביד"ש. דלא כהרא"ש בפסקיו דסברת יחיד היא כנגד כל הני רבוותא ע"כ:

גם התוי"ט בהגהותיו על טור אה"ע כתב וז"ל והרמב"ם מכשיר כשנעשה ע"י חולי. ובסו"פ ב' דיבמות דף כ' פירשו התוס' פצוע דכא וכרות שפכה וסריס אדם דהיינו שהם סריס אדם ע"כ. לפי"ד נ"ל דס"ל כהרמב"ם דלרש"י הא פירש או סריס אדם ורישא בחולי וכיון דתוס' מסכימים וגם הרמב"ם הכי נקטינן. כי הוא היה בקי שברופאים. כמ"ש עליו הנ"י בעצמו בזה הדין וכו'. ומהרש"ל פוסק כמה פעמים כהרמב"ם במילתא דרפואה ע"כ. גם הרב מראה הפנים על הירושלמי בפ' שביעי דיבמות הוכיח במישור שדברי הרמב"ם נמשכים אחר המסקנא דסוגיא דהתם עיי"ש באורך. גם ממ"ש הרב חלקת מחוקק והרב"ש שם. גם בביאורי הגר"א שציין על דברי הש"ע אבל לרש"י וכו' נראה דסברי לה כדעת הרב"ח שהכריע כהרמב"ם:

ועיין בפ"ת שם שהביא להקת הפוס' שנתנבאו בסגנון אחד. שהכריעו כסברת הרמב"ם ז"ל. ונעתיק מיהת מ"ש הרב משכנות יעקב סי' ג' הביאו הפ"ת שם כי ממנו נקח השייך לענייננו. והוא שנשאל בבעל ביצה אחת שמסתפקים בו אם הוא ביד"ש ואם ע"י חולי הפאקי"ן אם הוא כשר. וכתב דאף אם נחזיק בפשיטות שבא ע"י חולי הפאקי"ן יש להכשיר. וכדעת הרמב"ם כאשר הכריעו כל האחרונים הב"ח והח"מ והב"ש שהעיקר כדעת הרמב"ם. ושגם רש"י סובר כן. והרא"ש יחידאה הוא. ואין להחמיר חומרות במידי דלית ליה תקנתא. וגם איכא למיחש לתקלה. ומה שכתב הרא"ש דכדבריו מאי דאיתא בירושלמי. כבר עמדו המפרשים לדקדק ממנו להיפך. וגם בספר בית אפרים על יו"ד סי' ל"ו כתב בשם יש"ש דיבמות שדעת רש"י כהרמב"ם ושכן דעת הירושלמי ג"כ. והביא ג"כ בשם בעל תויו"ט ופשוט דיש לסמוך על כל הני רבוואתא ע"כ:

הא קמן דסברי מרנן ורבנן דהעיקר כהרמב"ם. דע"י חולי מיקרי ביד"ש ולא חיישי להאי כללא דאמרינן כשכותב הש"ע לשון אבל. דעתו לסמוך על ההיא סברא וכו' והכא כולם כאחד עונים ואומרים דהרא"ש יחידאה הוא. אעפ"י שכתב על דבריו מרן הש"ע לשון אבל וכו' לית דחש לה:

אכן כל זה לא יגהה מזור לגבי דידן. דשאני אינהו בדידהו רבני אשכנז. דלא קבלו עליהם הוראת מרן ז"ל. אשע"כ הם בכחם הכריעו כדעת הרמב"ם ז"ל. אך מה נעני אנן דאתכא דמרן סמכינן. וחובתנו היא לילך בעקבותיו ואחרי דעתו הקדושה להיכן נוטה. והרי הוברר לנו בנדון זה דדעתו נוטה לפסוק כדעת הרא"ש ז"ל ודעמיה שכתב על סברתו מלת אבל וכדאמרינן וכו'. אלא שחזו"ן הרביתי להרב ישא ברכה ז"ל בסה"ב יש"א איש הלכות פו"ר סי' ב' שנשאל באיש אחד שנחלה בכיס הביצים. וחתכו לו הרופאים ביצה אחת הכואבת וע"ז קמו עליו לערער שחייב להוציא אשתו. ואבי האשה שהיה למדן יצא לידון בכחא דאיסורא. ורב אחד שהיה בדמשק יצא כנגדו בכחא דהיתירא. והובאו דברי שניהם לפני הרב ז"ל, והראה פנים בסברות הפוסקים בענין אם ניטלה ביצה אחת. וכתב עוד ואולם כל זה לגבי דידן דבתר מרן ז"ל גררינן ואתכא דידן סמכינן וכוותיה עבדינן. חל עלינו חובה מאי דעתו והסכמתו והביא מ"ש הש"ע כל פיסול שאמרנו וכו'. או שנולד בהן שחין והמסן או שכרתן וכו' להרמב"ם כשר. אבל לרש"י והרא"ש לא מיקרי ביד"ש וכו'. ועלה ונסתפק בדעת הרמב"ם ומרן ז"ל בהא דקאמרי או שכרתן. אם הוא לומר שכרתן השחין ע"י שהמסה אותן. או לומר שכרתן בידי אדם לאחר שהמסה אותן השחין. ואפי"ה קרי ליה ביד"ש להרמב"ם. ועפי"ז יצא לדון בכחא דהיתירא מכח ספק ספיקא וכו' עיי"ש. ולא עלתה על דעתו דבר אחר לומר מאחר שדעת מרן ז"ל לפסוק כרש"י והרא"ש ז"ל. א"כ אפילו את"ל שכרתן השחין משמע. מ"מ לא הוי ביד"ש להרא"ש. ומדלא נחת להכי שמע מינה דפשיטא ליה דנקטינן כהרמב"ם. וממנו נקח לומר שגם רבני ספרד הסומכים על שולחן המלך מרן ז"ל. סברי מרנן להכריע כסברת הרמב"ם דביד"ש מיקרי אם אירע בהם פיסול ע"י השחין. וכן נראה דעת הגאון ברכ"י אה"ע שם שהביא דעות הפוסקים כהרמב"ם עיי"ש:

איברא דמ"מ אליבא דמרן הש"ע ז"ל לפי כללין דאמר לעיל. דבמקום שכתב מילת אבל להרב פלוני וכו'. דעתו לפסוק כאותה סברא. עד עתה לא יצאנו ידי חובתו אנן בדידן דסמכינן אתכא דידיה ז"ל. ואשר אנכי הדל באלפי ישראל אחזה לי בכחא דהיתירא גם אליבא דמרן ז"ל. והוא כי לפי דעת הרא"ש ז"ל לית ליה תקנתא להבחור הזה לישא אשה כל עיקר. כי הלא משוחררת וממזרת לא שכיחי בינינו. וגיורת נמי לא שכיחא ליה. והגם שבערי אלגירי שכיחי גיורות בכל יום מ"מ לזה הבחור שהוא כרות שפכה מיקרי לא שכיחי משום דגיורי דשכיחי האידנא רובם ככולם אין גם אחד שלבו לשמים רק מפני שבילדותם נתגדלו על אבוס אחד בבית ספר אסכויל"א וזולתה ואולת קשורה בלבם מנעוריהם וכו'. ולאחר שגדלו קשה להפריש בין הדביקים ומתגיירים לשם אישות. אשר לא כן בזה הבחור שלא נתגדל בבית ספר אסכויל"א והוא גר בערי "אלג'ירי" רחוק הדבר שיתגיירו לשם אישות בשבילו. ומה גם אם יתוודע להם שהוא כרות שפכה, בוודאי דוודאי לא ניחא להו להיבעל לו. ובאמת אם באנו להחמיר עליו כדעת הרא"ש ז"ל. נמצא דהויא חומרא דאתי לידי קולא שכל ימיו בעבירה רח"ל. ועל כן אמרתי דזה מיקרי לגבי דידיה שעת הדחק ונוכל לומר כדאי הוא הרמב"ם ז"ל לסמוך עליו בשעת הדחק, כדאמרינן בש"ס עירובין דף מרוש"ם נסמן' כדאי הוא רבי אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק וכו' ואף עג"ב דלא דמיין אהדדי בכמה צדדין בהשקפה ראשונה אחר שנרד לעומקה של הלכה יתברר ויתלבן הדבר שאינו נופל נדון זה מהנהו עובדי המוזכרים בש"ס. חדא. דלכאורה נראה דמאי דקאמרי בש"ס כדאי וכו' היינו בדרבנן כדמוכח התם שפיר והכא באיסור כרות שפכה הוא איסור לאו דאורייתא. אך אחר העיון נראה דהכא נמי בנדו"ז מיקרי האי כר"ש ע"י חולי איסור דרבנן. לפי מ"ש התק"ל ז"ל במ"ב אה"ע סי' ז"ך כ"ח כ"ט הבי"ד הרב יש"א ברכה בסה"ב יש"א איש בפסק הר"י אבולעפייא ז"ל באה"ע סי' א' שכתב שאין כאן בפצ"ד ע"י חולי ספק תורה. כיון דרוב הפוסקים מתירין. אין כאן ספק דמן התורה אזלינן בתר רוב. ועם שאנו חוששין להחמיר אעג"ב דאיכא רוב. אין זה אלא חשש דרבנן. ובכי הא לא חשיב ספק תורה דלא חשיב ספק אלא בספק שקול וכו' עכ"ל והוא עצמו הרי"א ז"ל כתב לקמן שהרגיש על הגאון חת"ס אה"ע סי' י"ט שכתב דטוב לומר להם דהוא פלוגתא דרבוואתא. ולוקה ע"כ ביאה וביאה עכ"ל דדברים תמוהים מאד. כיון שהוא ספק סריס מכח מחלוקת רוב הפוסקים עם הרא"ש ודעמיה. הכי לקי. והו"ל התראת ספק ולא שמה התראה. ודוחק לומר דמאי דקאמר לקי הוא דווקא לס' הרא"ש. דגם הרא"ש ז"ל מודה דלא לקי. כיון דהרמב"ם ז"ל ודעמיה ס"ל דהוי ביד"ש וכשר לבא בקהל וגם להרא"ש ליכא אלא איסור תורה לחוד עכ"ל. הא קמן דכר"ש ע"י חולי מיקרי חששא דרבנן ואפשר לומר לפי עניות דעתי קל"ה כמות שהוא. דגם להרא"ש אין כאן אלא איסור דרבנן. דאין סברא לומר לדעת הרמב"ם כשר לכתחילה אפילו מדרבנן. ולדעת הרא"ש פסול אפילו מדאורייתא דאיך יחלוקו בסברות דחוקות מן הקצה עד הקצה וכהאי גוונא אשכחן במס' שבת דף קל"ח דפריך הש"ס מי איכא מידי דרבנן מחייבי חטאת ורבי אליעזר שרי לכתחילה עיי"ש. אלא על כרחין לומר דבהכי פליגי דלהרמב"ם כשר לכתחילה ולהרא"ש פסול מיהת מדרבנן:

ומעתה שעלה בידינו לומר דכרות שפכה ע"י חולי אף לדעת הרא"ש פסול מדרבנן. השתא דהוי שעת הדחק כדאמרן. דלא מצי למינסב אתתא אמרינן כדאי הוא הרמב"ם ודעמיה לסמוך עליהם בשעה"ד להתיר במידי דרבנן:

ואף את"ל באיזה צד שיהיה דכרות שפכה ע"י חולי לדעת הרא"ש הוי דאורייתא. מ"מ יש בידינו לומר כדאי הוא הרמב"ם וכו'. והוא לפי מ"ש השד"ח ז"ל בספר הכללים מע' כ' כלל ק"ט שקבץ כעמיר גורנה פלוגתא דרבוואתא אי אמרינן כדאי וכו' במידי דרבנן דווקא או אפילו גם בדאורייתא. והביא מ"ש הג"פ סי' ו' בכללים וז"ל הכלל העולה דבדורות האחרונים אין לנו כח להקל באיסורי התורה במחלוקת הפוסקים לסמוך על מיעוט פוסקים להקל אפילו בשעה"ד שיש בו גם הפסד מרובה. נגד רוב הפוסקים האוסרים ואפילו במחלוקת שקול. וזה שתמצא מקילים האחרונים באיסור תורה בשעה"ד היינו כשרוב הפוסקים הם מתירין ולא היו מחמירין כסברת המיעוט אלא לכתחילה. בכי האי גוונא. בשעה"ד סומכין על רוב הפוס' להקל. ובאיסורא דרבנן סומכין בשעה"ד כיחיד נגד הרבים וכו' ע"כ:

ושוב הביא מ"ש משם א"ז דאפילו להראב"ד ז"ל שסובר שאין כח ביד הפוס' לפסוק בדברי התנאים כיחיד נגד רבים. אפי' בשעה"ד רק האמוראים יש להם כח זה לומר כדאי הוא וכו' אפילו בדאורייתא. אמנם במחלוקת הפוס' אפשר דמודה שיש כח לפוסק אחרון לפסוק כיחיד נגד רבים בשעה"ד. אפילו באיסור דאורייתא. אמנם הפוס' האחרונים. מיראי הוראה. ובכל מקום שנחלקו הפוס' באיסור דאורייתא. אין סומכין להקל כדברי היחיד. ואפילו במיעוט נגד רבים וכו'. ורק במחלוקת שבפוסקים שנראה לאחרונים דשורת הדין הלכה כדברי המתירין, שהם רבים וגדולים בחכמה ובמנין. או משום דמסתבר טעמייהו דראיות של המתירין יותר נכוחות, אז לכתחילה חוששין לדברי המיעוט פוסקין לחוש לאיסור תורה. ובדיעבד או בשעה"ד בהפסד מרובה. מעמידין הדבר על דינו כסברת המתירין וכו' ע"כ עיי"ש:

ומעתה בנדון שלפנינו שהוא מחלוקת הפוסקים הרמב"ם והרא"ש ז"ל ורבו המתירין ראשונים ואחרונים רבים וגדולים בחכמה ובמנין דסברי לה כהרמב"ם ז"ל דע"י חולי מיקרי ביד"ש וכשר. ובפרט למה שהוכיחו כמה פוס' דהרא"ש יחידאה הוא בדבר זה. ומסתבר טעמייהו בסברות נכוחות וברורות אז לכתחילה חוששין לדברי הרא"ש לחוש לאיסור תורה. והשתא הכא דהוייא שעת הדחק לגבי האי כרות שפכה כדאמרינן מצינו לומר כדאי הוא הרמב"ם לסמוך עליו בשעה"ד:

ואכתי צריכין לעמוד על דקדוק אחד בענין זה דאמרינן כדאי וכו' והוא דלפי ש"ס עירובין דף מ"ו מוכח שפיר דלא אמרינן כדאי וכו' אלא היכא דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר. אבל לא היכא דאיפסקא הלכתא כחד מינייהו. וא"כ הוא בנדון שלפנינו שהוכחנו עפ"י כללין שבידינו דדעת מרן לפסוק הלכה כדעת הרא"ש דנקט בסברתו לשון אבל וכו'. ואם זה מיקרי איפסקא הלכתא. מעתה תו לא מצינן למימר כדאי הוא הרמב"ם לסמוך עליו בשעת הדחק:

ונראה לברר ענין זה ממאי דכתב הב"ח ז"ל בהנהגת הוראת או"ה, וז"ל ד"ה עוד יש מקום עיון בש"ע במקומות שלא הכריע הר"ב בית יוסף לפסוק כדעת אחד מהפוסקים דלפעמים כותב בתחילה בסתם לאיסור ואח"כ אומר ויש מי שמתיר או יש חולקין. ולפעמים כותב להיפך וכו' והשתא לא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר עיי"ש. דמינה אתה למד לענין שלפנינו דכשם דקיי"ל שדעת מרן ז"ל לפסוק כדעת קמייתא שכתב בסתם כמר ולא כמר הוא הדין נמי הכא שכתב לדעת הרמב"ם כך, אבל לדעת הרא"ש לא. מיקרי לא הכריע. ומצינן למימר כדאי הוא הרמב"ם לסמוך עליו בשעת הדחק. וממילא הוא שלא כנגד מרן ז"ל. כיון שלא החליט וסתם כהרא"ש, דיש לומר דלהכי כתבם שני הדעות בהדייא. כדי לסמוך על דעת הרמב"ם ז"ל בשעה"ד כנדון שלפנינו:

וכ"כ מוהרי"א ז"ל בפסק שהביא הרב יש"א איש משמו בד"ה אכן בנ"ד נלע"ד ברור דאין הש"ס דילן נגד מרן ז"ל כלל כיון דע"י חולי לא החליט לפסוק בסתם דלא כהרמב"ם, אלא הביא תחילה דעת הרמב"ם בפירוש ושוב הביא באחרונה דעת רש"י והרא"ש ז"ל. ומדהביאם באחרונה אנו תופסים דעתו ז"ל להחמיר כדעת רש"י והרא"ש ז"ל. ומדאייתי תחלה דעת הרמב"ם ז"ל. הורה לנו דמצינן להקל בש"ס. וכמ"ש רבני ירושת"ו בתשובת הרב פה"א ז"ל בח"ג הבי"ד בס' חזן אהרון אות י"ד יעש"ב עכ"ל:

ואכתי תו פש גבן חדא מאי דכתב הכנה"ג אה"ע סי' קכ"ז בהגהט"ו משם מקור ברוך סי' ל"ה דאין אומרים כדאי הוא וכו' אלא בשכבר הורה כדברי פלוני ואח"כ נזכר שרבים חולקים עליו ע"כ. וא"כ הוא לא מצינן למימר כדאי הוא הרמב"ם וכו' לגבי דידן שהרי מורין כן לכתחילה כיון שהוא שעת הדחק. אך נראה ממ"ש הט"ז ביו"ד סי' רצ"ג סק"ד דאף לכתחילה מורין כן בשעה"ד שכתב שם בענין חדש בזה"ז שאין נזהרין בו וכו' וכתב כיון שהוא פלוגתא דתנאי אם חדש נוהג בח"ל או לא. ולא איפסקא הילכתא לא כמר ולא כמר כיון שהוא שעה"ד שרוב חיותם תלוי בשתיית שכר שעורים וכו'. כדאי הוא תנא קמא לסמוך עליו בשעת הדחק וכו' עיי"ש. וכן ממ"ש הגה"א משם הא"ז בפ' לולב הגזול דיכול לברך על האתרוג הפסול. כיון דלא איתמר הילכתא בהדייא כרבנן. כדאי הוא רבי יאודה לסמוך עליו בשעה"ד. הא קמן מוכח שפיר דמורין כן לכתחילה. ואפשר לומר דהרב מקור ברוך ז"ל דהחמיר בענין. מיירי בדין ערוה החמורה. כיעו"ש בכנה"ג:

דהשתא עפ"י כל האמור יצאנו ידי חובתינו גם אליבא דפסק מרן הש"ע ז"ל כדעת הרא"ש ז"ל דבשעת הדחק אמרינן כדאי הוא הרמב"ם ז"ל לסמוך עליו ולהתיר להאי כרות שפכה ע"י חולי לבוא בקהל ה' ולישא ישראלית. ואל ה' ויאר לנו אור תורתו הקדושה לעד לנצח אכי"ר ע"ה מסעוד הכהן ס"ט:

תוכן העניינים

שות פרחי כהונה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה