שות פני יצחק חב· רבי יצחק אבולעפיה
שו"ת פני יצחק ח"ב אה"ע · סימן ט'
תשובת מע' רב אחאי גאון דודי לי הרב המובהק רב משרשיא כמהר"ר שלמה רחמים אבואלעפיא הי"ו בן לאותו צדיק עט"ר אבינו מלכנו הרב הגאון ראש"ל כמהר"ר חנ"א זצוק"ל וז"ל:
אני שלמה מזה ימים בהיותו בשליחות מצוה ש"הד מעי"הק טבריא ת"ו נחני ה' ובאתי לעיר ביקורשט יע"א ושם נשאול נשאלתי מיח"ס הי"ו החרדים לדבר ה' להורות להם לפו"ד המנהג המחודש אשר נתחדש בימים האלה ובז"הז שהכלה מל מלבישים אותה בתי ידים בעת הקדושין והחתן מלביש לה הטבעת באצבעה ע"ג הבתי ידים ואיזה תלמידי חכמים ערערו בדבר והם אמרו כי הבת"י הוו חציצה לטבעת וע"ז שאלוני לחוות דעתי אם יש קפידא בדבר. ובו בפרק אני עניתי לפי מה שהיה רשום בזכרוני דליכא קפידא בדבר מההיא דאמרינן בגיטין בר"פ הזורק דע"ז זרק לה לתוך חיקה או לתוך קלתה וכו' ופסקה הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' אישות הכ"ב והטור והש"ע א"הע סי' למ"ד דבקדושין נמי דינא הכי וכ"ש וק"ו בבת"י:
והשתא הכא ב"ח כסליו העבר האיר וזרח אל עבר פנינו מ"ע הרב המופלא וכבוד ה' מלא ארי שבחבורה אספקלריא המאירה ר"מ ור"מ בעוב"י דמשק יע"א הרב המג"ן כמהר"ר:
יצחק אבואלעפייא נר"ו ונשאול נשאל מעמדי לחוות דעתו בהאי דינא למען דעת מה יעשה ישראל ותכף להגעתו לחט"ול לעוב"י דמשק יע"א לא ארכו שם הימים שדר לן מר פסק דדינא ופסק לה בסכינא חריפא יעו"ש. לכך אמרתי אשנה פרק זה ולבא במגילת ספר כתוב כפי אשר תשיג ידי יד כהה ולהתעלס בדב"ק. וזה החלי בעזר צורי וגואלי:
הנה מלבד האמור למעלה בשאלה עוד מצאתי ראיתי ש"ס ערוך בקדושין דמ"ח ע"ב. מתניתין התקדשי לי בכוס של יין ונמצא דבש או של דבש ונמצא יין אינה מקודשת הרי דהיתה חציצה בכוס ואם לא משום דנמצא דבש וכו' היתה מקודשת דאין לך דבר חוצץ:
ואם יאמר האומר דטעמא מאי דאם היה נמצא יין היתה מקודשת משום דבקבלתה הכוס נגעה ביין עצמו וליכא חציצה הא לא"ה אפי' דנמצא יין לא היתה מקודשת משום חציצה:
הא ליתא דהרואה יראה בטור וש"ע א"הע סי'. ל"ח כתבו וז"ל דמיירי שהיה הכוס מכוסה ולא הכירה בו עד אח"כ שאלו ראתה אותו וקבלתו סברה וקבלה ע"כ. א"כ הגם שהוא מכוסה ולא נגעה ולא פגעה ביין כלל עכ"ז היא מקודשת דלא חיישינן לחציצה. והגם כי הרמב"ם ז"ל לא פי' בדבריו שהיה מכוסה א"כ תידוק מינה דאית ליה חציצה משום דבמגולה ולה אמרינן נגעה בו. אי משום הא לא איריא דודאי דגם הרמב"ם ז"ל אזיל ומודה דדוקא מכוסה הדבר פשוט הוא דאי לא"ה ודאי דסברה וקבלה וכמ"ש מרן ז"ל בב"י סי' הנז' הדבר פשוט הוא. א"כ הנה גם הוא אזיל ומודה דלא חיישינן לחציצה וכמ"ש בהדייא דפסק להו דזרק לה לתוך קלתה דמקודשת. וכי תימא דלעולם אימא לך דחישינן לחציצה והא דאמרינן דאם נמצא יין היתה מקודשת ולא חישינן לחציצת הכוס שאני הכא דמיירי דקדשה בכוס ובמה שבתוכו משו"ה לא הוי חציצה בכוס הא נמי ליתא ממאי דגרסינן התם בברייתא ת"ר התקדשי לי בכוס זה תני חדא בו ובמה שבתוכו ותנייא אידך במה שבתוכו ולא בו ולא קשיא הא במייא הא בחמרא הא בציהרא. וכתב רש"י ז"ל בחמרא במה שבתוכו ולא בו דעבידי למשתייה ומהדרי הכוס למאריה וכן פי' ר"ח הבי"ד הרא"ש ז"ל. אבל הרמב"ם ז"ל פ"ה מה' אישות הכ"ט ור"ת בד"ה הא במייא פירשו בסגנון אחר יע"ש.. מ"מ מדברי כולם למדנו דאפי' דמהדרא הכוס למאריה הוו קדושין הגם כי בשעת הקבלה היה הכוס חוצץ ומהברייתא נשמע למתניתין הגם כי הוא אמ"ל התקדשי לי בכוס זה אפי"ה אמרינן אם הוא בחמרא במה שבתוכו ולא בו דעבידי למשתיה וכו' א"כ ה"ה במתניתין מ"ש התקדשי לי בכוס זה של יין ונמצא וכו' אינה מקו' הא אם נמצא יין וכו' היינו אומרים מקודשת במה שבתוכו ולא בו דעבידי למשתייה וכו'. וגם לפירוש הרמב"ם ז"ל ור"ת יודו דדנין דין אמת לאמתו אך בפי' הברייתות פליגי:
והן עוד נביא מסיפא דמתניתין הנז' התקדשי לי בדינר זה של כסף ונמצא זהב וכו' אסיק עלה בש"ס הכא במאי עסקינן כגון דאמרה היא לשלוחא צא וקבל קדושי מפ' שאמ"ל התקדשי לי בדינר של כסף והלך ונתן לו דינר של זהב מ"ס קפידא ומ"ס מראה מקום היא לו ומאי נמצא דקא צייר בכלייתא ע"ב והכא יד שליח כידה דמי ואפי"ה אמרינן אי נמצא שהוא של כסף הוייא מקודשת ואמאי הא הוייא חציצה שהדינר היה צרור בתוך הסמרטוט וכפירש"י ז"ל שם והוא חוצץ אלא ודאי דלא קפדינן אחציצה:
וכי תימא דעדיין יד הדוחה נטויה דשאני בבלייתא דהיא מדיליה ואמדינן דעתיה דניחא ליה לקדשה ומבטל הסמרטוט משא"כ בבתי ידים דלאו דיליה נינהו ואין בידו לבטלם נימא דהוייא חציצה:
וכפי"ז אזדא לה ראיית הרב הפוסק נר"ו שכתב וז"ל אלא דלכאורה היה נראה להביא ראיה דלא מהני הקידושין בבת"י ממאי דאמרינן בקדושין ד"ח ע"א אמ"ל התקדשי לי במנה זו ונמצא חסר דינר או דינר של נחשת אינה מקו' ופריך בש"ס האי דינר של נחשת היכי דמי אי דידעה ביה סברה וקבלה. ומשני לא צריכא דיהביה נהליה בלילייא א"ן דאשתכח ליה ביני זוזי. ופירש"י ז"ל דאשתכח ליה ביני זוזי ולא הכירה בו מתחילה שהיה מעורב ביניהם עכ"ל והשתא אי איתא דיכול לקדשה בבתי ידים שלה ולא חיישינן אחציצה א"כ אמאי לא משני נמי דיהבינהו נהלא בתוך הכיס כלם יחד וקבלתם מידו עם הכיס ושוב פתחה הכיס וראתה ביניהם דינר של נחשת. אלא ודאי מדלא משני הכי ומהדר לתרוצי באוקמתי אחריני ש"מ דבתוך הכיס ואמ"ל התקדשי לי במנה זו שבתוך הכיס לא מהני כיון דהכיס חוצץ בין ידו לידה. וממילא ש"מ דה"ה בבת"י דידה לא מהני כיון דחוצץ מידו לידה עכד"ק. וכפי האמור הא דלא תירץ בגמרא דנתן לה בכיס לעולם אימא לך דאפי' היה נותן לה בכיס לא הוי חציצה וכאמור. והא דלא תירץ בכיס דעדיפא מינא נקט דאפי' שהיו בידה ובלא ביטול משכחת לה דיהבא נהלה וכו':
ואפי' לפי דברי הרב הפוסק נר"ו שרצה לחלק בין לכתחילה לדיעבד אמאי לא תירץ הגמרא דמיירי שקדשה בדיעבד דהוייא מקו' ולא חיישינן לחציצה. ומוכרח אתה לומר ה"ה דהוה מצי לתרץ הכי אלא דעדיפא מינא נקט דאפי' לכתחי':
א"כ אף אנו נאמר כן דעדיפה מנא נקט וכאמור:
גם הראיה שהביא מההיא דדי"ב מההוא גברא דקדיש בציפתיא דאתא דלא חיישינן לחציצה אחר המחי"ר מכבוד רבנותו. דאיכא לפרושי לה כמ"ש הר"ן ז"ל דקדשה בה ובמה שבתוכה אלא שהם חשבו שלא היה שם כ"א הציפתא לבד ואמ"ל והא לית בה שוה פרוטה ואמ"ל אנא נמי תקדש בד' זוזי דאית בה אמרי ולכך לציפתא ליכא למיחש שהוא לא נתכוון לקדשה בציפתא לבד וכו' עכ"ל. ומדברי הרמב"ם ז"ל פ"ה מה' אישות הכ"ה נמי נראה שכוונתו לקדשה בציפתא ובמה שבתוכה שכתב וז"ל נתן לה אגודה של הדס וכיוצא בה ואמ"ל הרי את מקודשת לי בזו וקבלא אותו אמ"ל והא אין בה שו"פ ואמר תקדש בד' זוזי המו המוחבאים בתוך האגודה אם אמרה הן הר"ז מקו' ואם שתקה אינה מקו' במעות אלו שהשתיקה שלאחר מתן מעות אינה מועלת כלום ותהיה מקו' מספק מפני האגודה שמא שוה פרוטה במקום אחר עכ"ל. התם לדברי החולקים שהביאם ה"ה ז"ל שם ליכא לאוכחי מנייהו כלל דאיכא למימר התם דהדר מקדושי ציפתא וקדש בד' זוזי מ"מ ביטל האגודה דלא תהוי בה חציצה כי היכי דלהוו קידושין מעלייתא וכההיא דבלייתא:
המורם מכל האמור לפו"ד דגמרא דליכא למיחש לשום חציצה אפי' לכתחילה וכ"ש בבתי ידיים שהם דבוקים בידה וכאמור ומדובר:
פש גבן הא דהרב כרם שלמה ז"ל דכתב דיש להקפיד וכו' והוא ע"פי מ"ש רמ"א ז"ל בא"הע סי' קל"ט סי"ד אבל לכתחילה אין לגרש אפי' ליתן הגט תוך חצירה או לתוך ידה ממש עכ"ל. ולא סיים דברי רמ"א ז"ל שם שכתב ואפי' בדיעבד אין לגרש ולכן יש לטעות בדבריו במאי דכתב יש להקפיד דהיינו לכתחילה אבל בדיעבד אין לחוש:
ואולם הרואה יראה בדברי מור"ם ז"ל שכתב ואפי' בדיעבד אין להתירה וכו' ער שיבא הגט לידה ממש ועלה קאמר הרב כר"ש ז"ל דמקשינן הוויה ליציאה משמע לכל מילי ואפי' בדיעבד וא"כ מלת יש להקפיד בדיוק נאמרה ואפי' אדיעבד ומה שקשה לן על הרב כר"ש ז"ל הנז' הוא זה שכתב אדברי רמ"א ז"ל והטעם משום דכתיב ונתן בידה עיין בלבוש עכ"ד. דלא נמצא בלבוש דבר זה אחר דמור"ם עצמו כתב שם וכל זה מדינא וכו' אבל לכתחילא וכו' ואפי' בדיעבד וכו' והלבוש כתב דטעמא דמלתא דחיישינן דלפעמים שהם שאולים דכמ"ש הרב כר"ש ז"ל איהו גופיה הטעם הזה משם רבינו יחיאל ז"ל ולאו מדרשא דונתן בידה נפקא כ"א חומרא דחיישינן כנז' ואדרבה כל בתר איפכא דונתן בידה מינה מרבינן בפרק הזורק דע"ז ע"א גנה חצירה קרפיפה וכו':
גם מ"ש הרב כר"ש ז"ל וא"כ בקדושין נמי יש לומר דאתקש הוויה ליציאה לבבו לא כן יחשוב דשאני בגט איכא לן למיחש לטעם ר"י דאולי הבעלים מקפידים על כך לא כן בקדושין כל המשאיל בגדיו לאשה פנויה מסיק אדעתיה שתקבל בהם הקדושין וניחא ליה דלעביד מצוה כזו בממוניה והנה עינינו הרואות מעשים בכל יום ומאי דמקשינן הוויה ליציאה הוא בדבר דאתי מדרשא וכמו שמצינו בכמה דוכתי ועיין במרן ב"י א"ע סי' למ"ד שכתב וז"ל ומשמע דקדושין למתנה דמו וכו' וא"כ אפי' לחצירה שאינה משתמרת מקודשת ואפי' אינה עומדת בצדו וכו' עכ"ד משא"כ בגיטין כאשר יראה הרואה שם ולא אקשינן הוויה ליציאה משום דקדושין בדבר ההוא שוו למתנה משו"ה לא נקיש הוויה ליציאה. הכא נמי נדו"ד לא נקיש הוויה ליציאה דלחשש אולי הבעלים מקפידים בקדושין הקיש מכזיב דלא אתקשו אהדדי ובגט גופיה ר"י ז"ל אמרה אולי הבעלים מקפידים וכו':
והא לך ראיה ג"כ דהיכא דאיכא לפלוגי בין הוויה ליציאה מפני איזה סברא מחלקינן מסוגייא דקדושין דמ"ג ור"י אמר מחלוקת לגירושין אבל לקדושין דברי הכל אביה ולא היא אתמר אר"י בר חנינא מאי טעמיה דר"י קדושין דמדעתה אביה ולא היא גירושין דבע"כ בין היא בין אביה. ה"א לא על לבי מדרשא וכו' ואמר חברותה כלא כר"י וצווח ריש לקיש ככרוכיא ויצאה והיתה וליכא דאשגח ביה ופירש"י ז"ל ויצאה והיתה כך היה צועק הא כתיב ויצאה והיתה הוויה כיציאה מה גירושין בין היא בין אביה אף קדושין בין היא בין אביה עכ"ל וכתבו התוס' ז"ל בד"ה צווח ר"ל ויצאה והיתה אע"ג דאפי' ר"ל לא מקיש הוויה ליציאה שהרי בקטנה היא מתגרשת אף ע"י עצמה לרבנן וכו' ואינה מתקדשת ע"י עצמה וכו' עכ"ל:
הא קמן דהיכא דאיכא לפלוגי בין הוויה ליציאה מפלגינן ואפי' לר"ל: עוד יש להביא ראיה עצמית הפך ממ"ש הרב כר"ש ז"ל דגם בקדושין יש לחוש דאולי הבעלים מקפידים על כך ממ"ש רמ"א ז"ל בא"הע סי' כ"ח סי"ט שאל כלי מאשה שיש לה בעל וקדש בו חוששין לקדושין אע"פי וכו' עכ"ל וכתב הרב חלקת מחוקק ז"ל ס"קט ל"ה וז"ל שאל כלי מאשה שיש לה בעל כלומר אע"פי שהודיעה שרוצה לקדש בו אשה מ"מ לא הוי רק ספק ק' וכו' ועכשיו נוהגים להקל קצת בזה כשאין להחתן טבעת שואלים מאשה אחרת העומדים שם בשעת החופה אף בלא רשות בעלה משום דמסתמא אין הבעל מקפיד ליתן מתנה ע"מ להחזיר עכ"ל:
הנה מבואר יוצא דבקדושין אין הבעלים מקפידים וכו'. והגם שכתב הרב ב"ש ז"ל שם ס"קט נו"ן וז"ל וח"מ כתב דבז"הז מקילין בזה ושואלים מאשה טבעת בלתי רשות בעלה ואיני יודע למה מקילין. ואין לומר משום דניחא ליה לאיניש דלעביד מצוה בממוניה זה אינו די"ל בכה"ג לא ניחא ליה כמ"ש בפרק אלו מציאות היכא דאיתא שום הפסד ממון כגון למוד וכו' עכ"ל אין מזה ראיה לסתור דזיל בתר טעמא משום פסידא דאמרינן לא ניחא ליה וכו' אבל בנדו"ד שהוא מקדש בטבעתו ואם יתן הטבעת על הבת"י השאולים אין מזה שום פסידא לבעל הבת"י דודאי הגמור שגם הרב ב"ש ז"ל יודה דניחא ליה וכו'. ובפרט להרב מגן אברהם ז"ל בא"ח סי"ד ס"ד שכתב וז"ל ואע"ג דבסי' תל"ז ס"ג אמרינן דניחא ליה לאיניש דלעביד מצוה בממוניה אפי' חסרון כיס שאני התם דדבר מועט הוא וכו' עכ"ל. הדבר מפו' יוצא דבדבר מועט אמרינן דניחא ליה ואפי' אם מקדש בדבר שיש בו פסידא בדבר מועט אמרינן דניחא ליה. כ"ש וק"ו הכא בנדו"ד שאינו מקדש בבת"י עצמם כ"א מקדש בטבעתו ונותן אותה ע"ג הבתי ידים השאולים דליכא חסרון כיס ואפי' מועט וגם אינו מקדש בהם בודאי הגמור אמרינן דניחא ליה וכו':
מעתה לא צריך לדחויי דברי הרב כר"ש ז"ל כמ"ש הרב הפוסק נר"ו שכתב וז"ל תמה אני טובא על הרב כר"ש ז"ל דנראה ברור דח"ו אשתמיט מניה דמר ש"ס ירושלמי ערוך בידינו בקדושין ר"פ האומר דע"כ לא מקשינן הוויה ליציאה אלא בקדושי שטר דוקא אבל לא בקדושי כסף ע"כ ד"ק. דלפי דעתי המעט הוא דדחיה הזאת איכא למשדי בה נרגא דהרי תלמודא דידן הפך הירושלמי ממאי דתנן בגיטין דע"ח ע"א היתה עומדת בר"ה וזרקו לה קרוב לה מגורשת קרוב לו אינה מגורשת מחצה על מחצה מגורשת ואינה מגורשת וכן לעניין קדושין ובגמרא וכן לעניין קידושין אר"א אר"י לגיטין אמרו ולא לדבר אחר. איתיביה ר"א לר"א וכן לעניין קדושין שאני התם דכתיב ויצאה והיתה ופירש"י ז"ל ולא לדבר אחר כגון אם זרק לו חוב קרוב לו ואבד הגט הוא דבעל כרחה קנויה לה הלכך לאלתר הוי גיטא אבל בעלמא לא ע"כ:
הרי מבואר להדייא דאם לא ההקש של ויצאה והיתה היינו אומרים אם זרק לה הקי' קרוב לה ואבד לא הוו קדושין כמו החוב הגם כי נוכל לפרש דמ"ש וכן לענין קדושי שטר דאתקיש ליציאה. ה"א דהרי הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' אישות הכ"א כתב וז"ל המקדש את האשה בכסף או בשטר אינו צריך שיתן הקדושין לתוך ידה אלא כיון שרצת לקבל הקידושין וכו' היו עומדים בר"ה או ברשות שאינה של שניהם וכו' עכ"ל וכתב ה"ה היו עומדים בר"ה ע"ס הפרק מבואר בהזורק בהקש הקדושין לגירושין עכ"ל וכן פסק מרן ז"ל בש"הט א"הע סי' למ"ד המקדש את האשה בכסף או בשטר א"צ שיתן הקדושין לתוך ידה אלא וכו' ע"כ. והגם דהטור ז"ל לא הזכיר בפי' קדושי כסף מ"מ הדבר מוכח מצד עצמו דאי לא"ה היל"ל דדוקא בקדושי שטר לא כן בקדושי כסף. גם מרן הב"י ז"ל הו"ל לכתוב שהטור חולק וס"ל דדוקא קדושי שטר אבל לא קידושי כסף ומדלא אמר הכי ש"מ הוא דבר פשוט אצלו דגם הטור הכי ס"ל דשטר וכסף הם דין אחד וקצר במובן:
עוד הדבר מוכח דתלמודא דידן הוא פליג על הירושלמי מההיא סוגייא דקדושין דמ"ג הנז"ל דאמר ר"י קידושין דמדעתה אביה ולא היא גירושין דבע"כ בין היא בין אביה. ופסק הרי"פ ז"ל והרמב"ם ז"ל פ"ג מה' אישות והטור והש"ע א"הע סי' ל"ז כר"י:
והנה אם איתא דבמקום דאיכא לחלק בין הקי' לגירושין מחלקינן דוקא בקדושי כסף אבל לא בקדושי שטר וכמ"ש הירושלמי. א"כ לפי"ז מ"ש ר"י אבל בקדושין דברי הכל אביה ולא היא משום דמדעתה ולא אקשינן הוויה ליציאה הוא דוקא בקי' כסף אבל בקדושי שטר מקשינן א"כ איך הטור והש"ע ז"ל שם פסקו כר"י ופירשו ז"ל בין בקדושי כסף בין בקדושי שטר. וגם הרמב"ם ז"ל שם בתחילת הפרק פירש כל דיני הקדושין בכסף בשטר בביאה ואח"כ הביא דין הנערה דמשמע דאין חלוק בנערה בין קדושי כסף לקדושי שטר:
והן עוד יש לאל להביא כי תלמוד דידן חולק על הירושלמי וס"ל דכל ההויות הם דין אחד ולא נחלק ביניהם ממאי דאמרינן בכתובות דמ"ו ע"ב שטר וביאה מנלן אמ"ק והיתה לאיש אחר אתקוש הווייות אהדדי ע"כ ופירש"י ז"ל אתקוש הווייות אהדדי מה כסף ברשות אביה אף קדושי שטר וביאה ברשות אביה. הנה זה מבואר יוצא דכל ההווייות הם דין אחד: ומה שקשה על זה דמהכא משמע דאתקוש ההוייות אהדדי והא אמרינן בקדושין ד"ט ע"א בעי ר"ל שטר אירוסין שכתבו שלא לשמה מהו הווייות ליציאה מקשינן מה יציאה בעינן לשמה אף הויה בעינן לשמה או דילמא ההוייות להדדי מקשינן מה הוויה דכסף לא בעינן לשמה אף הוויה דשטר לא בעינן לשמה. בתר דבעיה הדר פשטה הוויה ליציאה דאמ"ק ויצאה והיתה א"כ שמע מינא דלא מקשינן הווייות אהדדי:
הנה הר"ן ז"ל בריש קדושין שציין עליו הרב הפוסק נר"ו כתב וז"ל שאפשר לדחות ראיה זה ולומר דאפי' מקשינן הוויה דכסף ליציאה אינו בדין שיהיה הדינר טבוע לשמה שהרי אינה מתקדשת מפני טיבועו אלא מפני שיוויו עכ"ל אף אנן נמי נימא דאפי' דאתקשו הויות אהדדי אינו בדין שיהיה הכסף טבוע לשמה וכסף שאני בדבר הזה שהרי היא מתקדשת מפני שיוויו:
וראה זה חמותי ראיתי להרב פתחי תשובה הנד"מ על ש"ע א"הע סי' ז"ך שהבי"ד הרב הפוסק נר"ו מסקט"א והנה בסק"ג נגה לן בתשובת ח"ס סי' פ"ב שמצדד בנדו"ד לבטל הקי' מטעם שכבר היה הטבעת בידה וכו'. וז"ל הרב ח"ס ז"ל בתשו' הנז' וראיתי בב"ש רס"י למ"ד ומשנה למלך פ"ג דאישות סוף ה"א מייתי דהש"ך ורשד"ם מסופקים בזה וספרן של צדיקם אלו אינם תחת ידי כעת וספק דהני גברי רבוותא לא גריסנא ואנא מתניתא ידענא מהרי"ל בתשו' סי' ע"ח באשה שחטפה מעות מאיש ואמ"ל התקדשי לי בה הוה פשוט בעיניו דאינה מקו' משום דהו"ל טלי קדושיך מע"ג קרקע וכתב דמקרא ומסברא ומגמרא דאינה מקו' וכו' וממילא לא שבקינן פשיטות מהרי"ל ז"ל מפני ספיקא דגאונים אחרונים אלו שלא ראו דברי מהרי"ל ואלו ראוהו הדרי בהו וכו' וא"כ דבגט ובשחרור פסול טלי אי ס"ד בקדושין כשר הו"ל למחשביה בדרכים דשוו גיטי נשים לשחרורי עבדים כיון דליתא בקדושין ע"י גיטין ד"י ע"א. אלא ע"כ גם בקדושי שטר עכ"פ פסול טלי מע"ג קרקע וכיון דפסול בשטר ממילא פסול נמי בכסף דאתקוש הווייות להדדי כמבואר בפשיטות בכתובות דע"ד ע"א זה נ"ל כוונת מהרי"ל הנ"ל וכו' יע"ש שהביא ג"כ דברי הר"ן הנ"ל:
והנה מ"ש הרב כמבואר בפשיטות בכתובות הוא דגרסינן התם מכדי כל תנאה מהיכן גמרינן ליה מתנאי בני גוב"ר תנאה דאפשר לקיימו ע"י שליח כי התם הוי תנאה תנאה דלא אפשר ליה לקיימו ע"י שליח כי התם לא הוי תנאה והא ביאה דלא אפשר לקיימה ע"י שליח כי התם והא הוי תנאה שאני התם משום דאתקוש הווייות להדדי ופירש"י ז"ל והא ביאה הבועל לשם קדושין. והא הוי תנאה כדאמרן לעיל הריני בועליך ע"מ וכו'. דאתקוש הווייות והיתה לאיש אחר כל הווייות קדושין במשמע כסף ושטר וביאה כי היכי דמהני תנאה בקידושי כסף ושטר דאפשר לקיימם ע"י שליח מהני נמי בביאה עכ"ל:
הא לך ראיה ברורה מהסוגייא הנז' כי התלמוד דידן חולק על הירושלמי וס"ל דאין חילוק בין הויה להויה דהנה בביאה אי אפשר לקיימה ע"י שליח ומדינא דלא מהני בה תנאה אפי"ה משום הקש הווייות להדדי מהני בה תנאה:
הכלל העולה בהא סליקנא בהא נחיתנא להלכה ולמעשה כמ"ש הרב המו"ץ נר"ו רב יצחק גאון דגם לכתחילה אין צריך להסיר הבת"י בעת הקדושין וכאמור: ואי ניחוש משום פסק הרב כרם שלמה ז"ל כבר דחה הרב הפוסק נר"ו מדלא אשטמיט שום פוסק מקמאי ומבתראי להודיענו דין זה באיסור ערוה החמורה דבעינן לכתחלה שלא יהיה שום דבר חוצץ:
ואני מוסיף נופך משלי לדחות דברי הרב כר"ש ז"ל דאפי' מור"ם בעצמו דאיהו מארי דשמעתתא לא אמרה אלא בגירושין וכדכתיבנא לחלק דלא דמו אהדדי דאי לא"ה הו"ל לפרש גם בקדושין דהוי ערוה החמורה א"כ אין ספק דליכא למיחש להא דכרם שלמה ז"ל אפי' לחששא בעלמא דאם באנו לחוש לכל סברא שבעולם אין לדבר סוף והרוצא לחוש לעצמו יחוש לא להורות נתן וכל החושש אינו אלא מן המתמיהין לחוש לדבר שאין לו לא שורש ולא ענף:
וכל קובל דנא אנא אמינא כיון דהבתי ידים בזמן הזה הם עדיי כלה אין לומר לה הורידי עדייך מעלייך אלא כלה תעדה כליה ובתי ידיה: הנראה לע"ד כתבתי וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות והיה את רצוני להשתעשע באור יקרות אמרות טהורות כסף צרוף במ"ש בדב"ק טוב פלפלא חריפתא הכא תדגימו נהוריתא ולשאוב מים עמוקים מלב איש על העדה דלביש מדה לתורה ולתעודה. ברם מה אעשה כי הזמן אלצני יען כי האלי"ת נעתר לארץ ויענה אותנו בגשמי רצון בו"ן וקשה עלי הדבר לשים לדרך פעמי ברפש וטיט ללכת לבית מדרשו של שם מו"ה הגדול מעז ומגדול כהנא רבא מר שמואל זצק"ל כי שם נמצאו כל ספרי דבי רב ראשונים ואחרונים לכן אמרתי אסתפק במועט הזה וימים ידברו ורב שנים יודיעו חכמה ועת וזמן לכל חפץ והי"ז שלום. בסדר ולכל בני ישראל היה אור במושבותם שנת:
התרמ"ה וערבה שנתו ותהי:
המשר"ה:
ע"ל שכמו לפ"ג:
הכ"ד נא"ה דבק מאח זעירא דמן חברייא והוא:
הצעיר שלמה רחמים אבואלעפיא ס"ט:
הן כל יקר דאתה עיני כל מ"ש הרב דודי לי שלמה בחכמתו ישצ"ו מראש וע"ס בתשובתו הרמתה הנז' וכשאני לעצמי חפץ הייתי מאד להשתעשע בדב"ק ולהתעלס באהבים ואולם מה אעשה כי טירדות הציבור והיחיד לא יתנוני השב רוחי ולא ירפוני עד בלעי רוקי כידוע לכל יושבי ובאי שער עירי אמנם האמת אגיד ולא אכחד לי הנה מקום איתי להשיב כענין ולדחות כל ראיותיו שהביא מהסוגיות ומדברי הגאון מור"ם ז"ל נגד הגאון הכר"ש ז"ל ונגד דברי אני עני ולאפס הפנאי כנז"ל סמכתי על המעיין היטב בענין זה ואת אשר יבחר בו יקריב אליו ועכ"פ במקומי אני עומד לחוש לדברי הגאון הנז' לכתחילה וכן נהגתי לעשות כן בכל חתנים וכלות הלובשים בתי ידים לצוות להם להסירם לכתחי' מיד ימינם וכדכתיבנא בעניותין בריש אמי"ר ותו לא מידי גם אלה פי המדבר שיח יצחק המחבר ס"ט: