שות פני יצחק חב· רבי יצחק אבולעפיה
שו"ת פני יצחק ח"ב אה"ע · סימן ו
שאלה ראובן נשוי אשר בעיר דמשק יע"א עיר מולדתם של האיש והאשה הנז' ומנהג דמשק יע"א לכתוב בכתובות מכלל התנאים תנאי אחד וז"ל הדירה פה דמשק יע"א ובמקום אשר יטב לשניהם וכו' ובסוף התנאי' כתוב שנשבע החתן ש"ח בת"כ ע"ד המב"ה וע"ד הנב"י לקיים כל הנז"ל וראובן זה ואשתו זה להם כמה שנים דרים בעירם ומתפרנס ממלאכתו וכעת נסע לביירות ומצי פרנסה במלאכתו יותר בריוח כמעט כפלים בהכנסתו שהיית' לי בדמשק ק יע"א ושלח אחר אשתו שתבא אחריו לדור עמו לביירות ולא קבלה ללכת אחריו ולעזוב ארץ מולדתה ומשפחתה וקרוביה ומיודעיה וגם טוענת שאפי' בעירה אין לה חיות עמו מרוב קמצנותו וגם אין לו אהבה עמה מחמת שהיתה נשואה עמו קרוב לח' שנים ולא ילדה לו כלל זוהי סיבה שמסרבת וממאנת מללכת אחריו בשום צ"ו כלל והוא טוען שהיה מתפרנס בעירו בדוחק ובצער וכעת הוא בריוח בפרנסתו כי הוא מרויח במלאכתו יותר מכפלים ואינו חוזר לעירו הנז' כלל בשום אופן וטוען ראובן שאם לא תרצה אשתו לבא אצלו שהוא מוכן לגרשה בלתי כתו' ותוס' או ישא אא"ע ודינא בעו שני הצדדים הנז' אחד האיש ואחד האשה ומה גם כי אביה טוען בריא כי קודם הקי' של בתו הנז' עם חתנו הנז' התנה עליו בקג"וש שלא יוכל להוציאה מעמו כלל ועיקר בשום אופן ועידי הקניין קיימים יבואו ויעידו כן יורנו מו"ץ הדין עם מי ושכמ"ה:
תשובה הנה אמת דלפום דינא היה הדין נות שיכול הבעל הנז' לכוף לאשתו הנז' שתבא אחריו לדור עמו בבירות יע"א אפי' שלא הי"ל טענת הריוח פרנסתו הנז' כיון דשתי עירות לו שהם דמשק וביירות הם שוים בכל מילי חדא שהם תחת מלכות אחת ושפה אחת להם ותרוייהו מקום שרובם גוים נינהו ובתרויהו שכיחי שוקים ומרחצאות וכל בני הכפרים מביאים להם כל מידי דמיזן אין נגרע דבר משום אחת מהם כלל ותרויהו הוו כרכים או תרוייהו עיירות או מדינות נינהו ובתרווייהו מצוי רופא ואומן וכל הדברים הצריכים להם ומקום תורה נינהו כידוע לכל ולמפורסמות אין צריך ראייה והחוש לא יכחיש כ"ז כלל וגם באוירם שוו בשיעורייהו ותרווייהו נוה היפה מקרו כידוע ובכן לכ"ע זולת לר"ת למהר"ם ז"ל ודעימייהו הדין נותן שהבעל יכוף לאשתו שתלך אחריו לדור עמו במחוז חפצו כשהם שוים כנ"ל אלא דלדעת ר"ת ז"ל דס"ל דמתני' דתני ג' ארצות לנישואין יאודה ועבר הירדן והגליל וכו' בכפיית האיש מיירי ולדידיה הדין יוצא דאם שניהם מארץ אחת ונשא באותה הארץ אין אחד מהם כופה לשני להוציאו ממדינה לכפר או להפך אבל ממדינה למדינה או מכפר לכפר האשה יכולה להכריחו שילך עמה למקומה הואיל והם שוים אבל הוא אינו יכול לכוף לאשתו כלל כמ"ש הטור בשמו ז"ל בסי' ע"ה יע"ש ומהר"ם ז"ל הו"ד במרדכי חש לה מר לס' ר"ת ז"ל והטיל פשר דבר דכיון דאיכא פלוג' אזלי' לחומרא הכא והכא דהיינו היכא דהבעל רוצה לכוף אותה לא כייפינן לה דחיישי' לס' ר"ת ז"ל ומכ"ש דאין כופין אותו ללכת אחרי אשתו כלל כס' רוב הפוס' ז"ל דס"ל דלא כר"ת ז"ל יעו"ש ועם דחזינין לכמה וכמה פוס' ז"ל דחיישי לס' ר"ת ולפשרת מוהר"ם ז"ל הנ"ל מ"מ אנו אין לנו אלא דעת מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו וכבר מרן ז"ל בב"י ובש"ע סי' ע"ה פסק להדייא דלא כר"ת ז"ל ולא חש לסברתו כלל ולא לפשרת מוהר"ם ז"ל כיון דרוב ככל הפוס' הראשונים פסקו דלא כר"ת ז"ל הנז' כלל כמ"ש מרן ז"ל בב"י להדיא יעו"ש. וגם בש"הט לא הזכיר לח' ר"ת הנז' כלל כמ"שיר הרואה א"כ אנן בכידן לית לן לחוש לס' ר"ת ז"ל הנז' כלל וממילא דינא נפיק דמצי הבעל לכוף לאשתו שהלך אחריו כששני המקו' שוים בכל וכדכתיבנא לעיל. וכבר ראיתי לכמה וכמה פוס' ראשונים ואחרונים הם המדברים בפרט זה וכן עלתה הסכמת' לכוף האשה שתלך אחר בעלה ואם יא תאבה האשה ללכת אחריו מפסדת כתו' ותוס' ומזונות כשרוצה הבעל לגרשה או תלך אחריו לדור עמו במחוז חפצו וכגוונא דנדו"ד כמ"שיר הרואה בכל ספרי הפוס' ז"ל דמה בצע להעתיק דברי קדשם מאחר דספרין פתיחו וכותלי ב"המד יוכיחו ע"ע הלא בספרתם ספיר גזרתם חלקם בחיים כ"ן ז"ל:
אמנם מה שיש לעיין בנ"ד הוא דכ"ז ניחא אם לא היה תנאי זה כתוב בכתו' שהוא נשבע לה בעת הנישואין שהדירה פה דמשק יע"א וכו' כנז' בשאלה שלפנינו וכיון שהתנית עמו שלא יוציאנה מעירם ונשבע ע"י כנז"ל הא ודאי דינא הוא שאינו יכול לכופה ללכת עמו אפי' למקומות השוים שאלמלא השבועה היה הדין נותן שיכול לכופ' עכשיו שנשבע ע"ז שוב אינו יכול ללכת למ"א כלל אפי' לשוין וכ"ש שאינו יכול לכופה ללכת אחריו מכח תנאו ושדעתו הנ"ל דודאי תנאי זה הכתוב בכתוב' הדירה פה דמשק עדיף מאלו התנה בפי' שלא יוציאנו מעירה דאלו התם מצ"ל דאלו הבעל רוצה לדור בא"י ת"ו הוה מצי לכופה לעלו' לא"י ת"ו דאמרי' דלא שלל בתנאו שהתנה שלא יוציאנה כי אם לאפוקי שאר ארצות חו"ל ולא בא למעט גם דירת א"י ת"ו וכמ"ש מוהריט"ץ ז"ל בתשו' סי' רכ"ז במי שהתנה על עצמו שלא יוציאנה מתחום מצריים וכעת רוצה ללכת לא"י ת"ו כתב הרב ז"ל וז"ל הכלל העולה דראובן זה פטור משבועתו דלא עלה ע"ד במה שהתנ' שלא יוציאנו מתחום מצריים לשלול א"י דהכל מעלין לא"י ובודאי שלא התנה שלא יעשה מצוה וכו' עכ"ל יע"ש וכ"כ הרב מוהרמ"ג סי' מ"ד יע"ש לא כן בהתנה בנ"ד שכתוב בכתו' הדירה פה דמשק חזינן למוהריט"ץ גופיה בסי' ה' שכתב דאם התנה כן אינו יכול לכופה לעלו' לא"י כיון שהתנה דאין לומר דלא אתא לאפוקי א"י אלה לאפוקי שאר ארצו' חו"ל הא ליתא דכיון שכתב בפי' הדירה פה דמשק משמע דוקא לא זולת אפי' א"י עכ"ל יע"ש הרי להדייא דתנאי זה שהדירה פה דמשק עדיף טפי מאם התנה שלא יוציאנה מעירה לעניין דירת א"י וכנז"ל והחילוק ביניהם הוא ברור לענ"ד דכשהתנה בלשון זה הדירה. פה דמשק הוא כלל הכללים וממעט אפי' א"י לא כן כשהתנאי הוא שלא יוציאנה שפיר אפשר לפרש שאין כוונתו לשלול א"י ובהכי מיתרץ לענ"ד קושית הרב יד אהרן ז"ל בסי' ע"ה הג"הטו אות כ"ב שהק' על מוהריט"ץ דידיה אדידיה ממ"ש בסי' ה' הנז' למ"ש בסי' רכ"ז הנז' וסיים שיש לחלק קצת וצ"ע עכ"ל יע"ש ולענד"ן דהחי' ברור הוא וכמ"ש בעניותיף:
אמנם אי ק' לענ"ד הא ק' ממ"ש בסי' ר"ז מוהריט"ץ גופיה דמשם מוכח הפך ממש ממ"ש בסי' ה' הנז' ואין מקום לחלק ביניהם כלל וז"ל שם תדע דהא בנשאה בחו"ל ובודאי תנאי הדבר שישכון שם על הסתם או אפי' התנה בפי' הדירה במקום פ' עכ"ז יכולה לכופו לעלו' מהארץ ההיא לעלות למקום פ' שבא"י ואם לאו יוצא ויתן כתו' עכ"ל יע"ש הרי להדייא שתשו' זו סותרת לאותה תשו' דסי' ה' הנז"ל דאלו התם קא פסיק ותני שאם כתב הדירה פה דמשק אינו יכול לכופה לא"י כנז"ל ואלו הכא קאמר אפי' שאמר הדירה במקום פ' עכ"ז יכולה לכופו לעלות לאר"י ואין מקום לחלק הדבר והופכו קתני וצל"ע:
איברא דדברי מהריט"ץ גופייהו שבסי' ה' צריכים אצלי תלמוד דלאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישיה שהרי בתר הכי סיים מהריט"ץ גופיה שם וכ"כ וז"ל איברא דצ"לד וכו' אבל אם התנה בפי' שידור בצת"ו ונשבע ע"ז בודאי שאינו יכול לעבור על תנאו משום חיבת ירוש' תדע דהא אפי' ירושה דאורייתא אם התנה לבטלה קודם נשואין תנאו קיים וכו' מכ"ש וק"ו וכו' שוב כתבתי בתשו' אחרת הפך מזה דאפי' כתוב בפי' הדירה בחו"ל יכול לכופה לעלות לא"י ול"ד לירושה וכו' עכ"ל יע"ש הנך רואה דהוא ז"ל גופיה סתר הדין שכ' הוא עצמו בתחי' דהיכא שכתוב הדירה בכתו' שאינו יכול לכופה לעלות לירוש' וחזר הדין שאפי' כתוב הדירה בצת"ו ונשבע ע"ז כופין אותה לעלות ליר"ש וה"ה להיכא שנשבע שהדירה בחו"ל כופין אותה לעלות וכמ"ש כן בפי' בתשו' דסי' ר"ז הנז' ובודאי דלזה כיון פה שכ' שוב כתבתי בתשובה אחרת והוא על תשו' דסי' ר"ז הנ"ל וא"כ תול"ת כלל מ"שהק הרב יד אהרן ז"ל הסתי' הנז"ל כיון שבתשו' זאת דסי' ה' עצמה כתב בפי' דשוב כתב בתשו' אחרת הפך זה ומן התימא מהרב יד"א ז"ל דמלבד דלא זכר שר אותה תשו' דמוהריט"ץ דסי' ר"ז הנ"ל עוד בה דלא הבין בעין יפה מ"ש מהריט"ץ בסי' ה' עצמו דנרגש וכתב שוב כתבתי וכו' כנ"ל וא"כ מאי מקשה תו עליה קו' הסתירה הנ"ל וכבר ראיתי להרב בירך משה ז"ל בסי' ח' שהק' כן ע"ד הרב יד"א ז"ל קושייתיהו הב' הנז' והניח צ"ע יע"ש ובאמת שהוא פלא על הרב יד"א ז"ל:
אכן גם דברי מהריט"ץ שבסי' ה' האחרונים הנ"ל קל"ט דא"כ איך בתר הכי חזר הרב. גופיה לקיים דבריו הראשוני' שכ"כ וז"ל ואין לומר דמאי דנקט הדירה פה צ"תו הוא לאפוקי ח"ל וכו' אלא ודאי מדפי' ואמר בצת"ו מ"ש דוקא וכו' וכן בחו"ל כשכותב הדירה פה דמשק מש' דוקא לא זולת אפי' לא"י יע"ש הרי דהרב ז"ל חזר וקיים דבריו הראשונים הנ"ל שהם הפך מ"ש בתשו' אחרת שהזכירה כבר א"כ ק"ט מה הועלהו במ"ש הוא ז"ל דשוב כתב בתשו' אחרת הפך מזה כיון דסו"ס הרי קיים דבריו הראשונים ולאיזה עניין הביא לנו פה מ"ש בתשו' האחרת הפך מזה מאחר שלא הסכים פה כמ"ש בתשו' האחרת וממ"ש פה שוב כתבתי בתשו' אחרת הפך מזה מורה להדיא שדברי אותה התשו' האחרת הם האחרונים והם העיקר וא"כ למאי נ"מ חזר לקיים דינו הראשון דהוא דלא כהלכתא עוד זאת קל"ט ע"ד מהריט"ץ הצ"ל שכ' בתחי' שאם התנה בפי' שידור בצת"ו שאינו יכול למהדר על תנאו משום חיבת ירוש' והביא ראייה מירושה דאוריית' דאמאי הוצרך הרב ז"ל להביא ראייה מירושה תפ"ל דהשבועה חלה במידי דרבנן בשוא"ת וכמ"ש הטו"ר והרא"ש ומר"ן בסי' רל"ט יע"ש בב"י שהוא מוסכם מכל וה"נ כיון שנשבע לדור בצת"ו אע"פ שנשבע לבטל מד"ת עלית ירוש' ת"ו שפיר חיילא עליה השבו' בשוא"ת וגם עמ"ש מהריט"ץ גופיה בתשו' האחרת שכ' הפך דס"ל התם דאפי' התנה בפ"י שידור בחו"ל כופה אותה לעלות כנז"ל ואמאי כופין אותה לעלו' ויעבור על שבו' כיון שהשבו' היא במידי דרבנן בשוא"ת גם ק"ל עליה דמהריט"ץ כפי התשו' שכ' בהפך דאפילו התנה שהדירה בחו"ל כופין אותה לעלות. א"כ נמצא דההיא תשו' דסי' רכ"ז נמי דלא כהלכתא דמוכח מהתם שאם התנה שלא יוציאנה הפ"י לא"י שאינו יכול להוציאה דדוקא בנדו"ד שלא התנה בפי' שלא יוציאנה אפי' לא"י רק התנה סתם שלא. יוציאנה מתחום מצרים הוא דאמר דמסתמא לא עלה ע"ד לשלול לא"י שלא לעשות מצוה הא אם התנה בפי' שלא יוציאנה מתחום מצרים אפי' לא"י חלה עליו השבו' ואינו יכול לכופה לעלות לא"י והט' כיון דישיבת א"י היא מדי דרבנן חיילא עליה השבו' בשוא"ת וכמ"ש מהרש"ך סי' קי"ט ומהרמ"ג סי' מ"ד יע"ש והגם שכ' מהריט"ץ שם בסד"ק דסי' רכ"ז הנ"ל וז"ל ולא מיבעיא בנדו"ז אלא אפי' התנה בא"י והתנה שיוציאנה כתבתי דאינו יכול להוציאה לבטל המצוה עכ"ל דמשמע מדבריו אלה שאין השבועה חלה אפי' כשהתנה בפי' שיוציאנה וה"ה לכאורה כשהתנה בפי' שלא יוציאנה אפי' לא"י דלא חלה השבועה אמנם הא נמי ליתא דאדרבה מסד"ק הנז' מוכח להדיא דס"ל למר כדכתיבנ' מעיק' דאי איתא דאפי' התנה שלא יוציאנה אפי' לא"י לא חלה השבועה לישמעי' דינא בהכי דביה קא עסיק והכי הול"ל דל"מ בנד"ז שהתנאי הוא שלא יוציאנה מתחום מצרים דודאי אין כוונתו לשלול א"י שלא יעשה המצו' אלא אפי' התנה. שלא יוציאנה מתחום מצרים אפי' לא"י דבנד"ז הוא דעסיק הרב ז"ל ולמה לו להמציא אופן אחר בהפך אלא שכוונתו ז"ל כמש"ל שאם התנה בפי' שלא לעלות לא"י השבועה חלה עליו ואינו יכול לכופה וה"ט משום דקי"ל דהשבוע' חלה ע"ד דרבנן בשוא"ת ומשו"ה כשהתנה בפי' להוציאה מא"י שהוא עובר על מצוה דרבנן בק"ע לא חלה השבוע' כדקי"ל ביו"ד סי' רל"ט יע"ש וכפי מה שהוכחנו מדברי הר' מהריט"ץ שבסי' ה' הנ"ל כמ"ש שוב כתבתי וכו' דאותה תשו' שכ' בהפך היא האחרו' א"כ נמצאו שתי תשו' הללו דסי'. ה' ורכ"ז משנה שאינה צריכה כלל דלאו אליבא דהלכתא נינהו ובכן קל"ט על הרב"ד"א ז"ל איך למד מתשו' זו דס"ל. למהריט"ץ שאם התנה שלא להוציאה אפי' לא"י שאינו יכול להוציאה ואדרבה הכל בתר איפכ' דהעיק' הוא כמ"ש בתשו' האחר' הפך זה שהיא האחרונה וממילא קם דינא לדעת מהריט"ץ ז"ל שאפי' התנה בפי' שלא יוציאנה אפי' לא"י כופין אותה לעלות כמ"ש בתשו' האחרת שהיא האחרונ' וכנז"ל:
ואשר אני אחזה לי בישוב דברי מהריט"ץ הנ"ל שהתכת דבריו כן הוא דהנה בראשונה כתב אבל אם התנה בפי' שידור בצ"תו ונשבע ע"ז בודאי שאינו יכול לעבור על תנאו משום חי' ירוש' וע"ז הביא הרב ראייה מירושה דאוריתא שמתנה עליה ותנהו קים וכ"ש וק"ו במצות עלית ירוש' ת"ו שאינה מן התו' והכוונה הוא שה"ל למ' הכא שנשבע על תנאו שידור בצת"ו שהשבו' חלה אלא אפי' בתנאי בעלמא בלא שבו' מחייב לקיים תנאו והביא ראיה מירושה דאוריית' כנז"ל וע"ז הוא אומר שוב כתבתי בתשו' אחרת הפך זה דאפי' כתוב בפי' הדירה בחו"ל יכול לכופה לעלו' לא"י וכו' עד וה"ה מא"י לירוש' דר"ל דעמ"ש דאפי' בתנאי בלא שבועה חייב לקיים תנאו והביא ראייה מירושה דאו' אהא הוא שכ' דבתשו' אחרת כתב להפך שאפי' התנה הדירה בחו"ל וה"ל תנאי בעלמא בלא שבו' דכופין אותה לעלות ודחה הראיה של הירושה וע"ז כתב ה"ה מא"י לירוש והו"ל כתנאי בעלמא בלא שבו' בזה הוא שכופין אותה לעלות לירוש' אבל כשהתנאי הוא בשבו' כנדון הר' ז"ל ודאי דחלה השבו' וחייב לקים תנאו ושבוע' ומשו"ה חזר הרב לקיים דבריו הראשונים מאחר שכתוב הדירה בצת"ו ונשבע ע"ז חייב לקיים תנאו ושבוע' זה נלע"ד ברור בכוו' דברי מהריט"ץ הנז"ל ז"ל ובכן סרו מהר מעליו כל הקו' הנז"ל וכמובן ולפי"ז נמצא דמהרמ"א בסי' מ"ד ומהריט"ץ ז"ל חל חלוקים הם היכא שהתנה שלא להוציאה לא"י דלדעת הרב מהרמ"א ז"ל חל עליו התנאי אפי' שלא היה בשבו' כלל ולמהריט"ץ לא חל עליו התנאי כיון שלא נשבע ע"ז וכמובן ולפי"ז קל"ט ע"ד הרב יר"א ז"ל שהשוה אותם יחד בדין זה דתרויהו ס"ל דאפי' בתנאי לחוד שלא יוציאנה אפי' לא"י אינו יכול לכופה וכתב זה משם מהרמ"א ומהריט"ץ ז"ל ומדבריו מוכח דאפי' בתנאי לחוד בלא שבו' הדין כן למהריט"ץ ז"ל ולפום מ"ש בעניותין אינו כן דעת מהריט"ץ ז"ל וכמדובר ואם נאמר דהר' יד"א ז"ל מיירי בתנאי ובשבועה ק"ט א"כ איך כת' כן בדעת מהרמ"א ז"ל הלא דברי מהרמ"א ז"ל ברור מללו דאפי' בתנאי לחוד בלא שבו' אינו יכול לכופה לעלות לא"י כמבואר בתשו' הנז' להדיא משא"כ דעת מהריט"ץ וכ' ש"ל ודברי הר' יד"א ז"ל בזה צל"ע:
אך מאי דק"ל ע"ד מהריט"ץ ז"ל הנז"ל הוא זה במ"ש וז"ל ואין לומר דמאי דנקט הדירה פה צת"ו הוא לאפוקי ח"ל אבל לא לאפוקי ירוש' הא ליתא דא"כ לימא הדירה בא"י ועוד דאפי' אם לא היה כותב שום דבר אינו יכול להוציא' לחו"ל וכו' ומדפי' ואמר בצת"ו משמע דוקא ואינו מוציאה אפי' לעלות לירוש' עכ"ל והדברים תמוהים טובא דהא אכתי י"ל דמאי דנקט צת"ו אינו אלא לאפוקי שאר ארצות שביהוד' ולא לאפוקי ירוש' שלא לעשות את המצוה וכתב דא"כ לישתוק מצת"ו ואפי"ה אינו נכול להוציא' לשאר ארצות ומדנקט צא"ו מש' דאתא לאפוקי אפי' ירוש' הא נמי ליתא דאכתי אמרי' דלא נקט צח"ו אלא לאפוקי מעיר לעיר ומכרך לכרך בגליל עצמו במקומות השוים ולא לאפוקי ירוש' ת"ו דאלו בסתם שלא הזכיר צת"ו היה יכול להוציאה בגליל גופי' במקו' השוים אמט"ל נקט צת"ו למעוטי מקו' השוים בגליל עצמו ולא. למעוטי ירוש' ת"ו א"כ אין מקום לומר מכיון שהזכיר צת"ו שאינו יכול לעלותה לירוש' כ"א מט' שכ' לבסוף דכשהזכיר דמשק משמע דוקא לא זולת אפי' א"י ה"נ כשהזכיר צת"ו משמ' דוקא לא זולת אפי' ירוש' וא"כ מאי ל"מ בנ"ד דקאמר כמ"ש ל"מ בנ"ד דכשאמר צת"ו דאין מקום לאחר למעט ובודאי דבא למעט ירוש' אלא אפי' כשאמר דמשקדיש מקום לומר שבא למעט הו"ל אפי"ה ממשמעות דמשק מ"ש לא זולת אפי' לא"י כנז"ל והרי אפי' אמר בצת"ו איכא למימר שבא למעט מקו' השוין שבגליל ואין מקום לומר דבא א"כ למעט אפי' ירוש' אלא ממשמעות צת"ו דמ"ש דוקא ולא זולתה וא"כ שוים הם דמשק וצת"ו ומה הלשון אומרת ל"מ בנ"ד וכו' דקאמר סו"ד דברי ה' מהריט"ץ ז"ל הללו צ"ע:
איך שיהיה המורם מכל. האמור דכשאומר הדירה פה דמשק ודאי דבא למעט שאר ארצו' חו"ל אפי' למקו' השוין בכל מילי ולא עוד אלא. דלדעת הרב מהריט"ץ בסי' ה' בא למעט א"כ אפי' א"י ת"ו כנז"ל אלא שחזר בו מזה בסי' ר"ט וכנ"ל וכן דעת מהרמ"א בסי' מ"ד הנ"ל כמסקנת מהריט"ץ בסי' ר"ז הנז"ל עכ"פ כ"ע מודו דאינו יכול לכופה לעלות לחו"ל אפי' למקו' השוין ממש וככל הנ"ל מכח שבועתו הנז"ל וא"כ. בנד"ד לא מצי ראובן לכוף לאשתו שתלך אחריו לביירות אפי' דהוו שוו בשיעורייהו בכל מילי ואיהו גופיה נמי מחייב לחזור לעירו מכח אריה דשבועתא דרביע עליה ויתפלש באפר ויקים שבועתו. פש גבן לבאר הדין אם יזכה ראובן בטענתו שטען דפה דמשק פרנסתו בדוחק ובצער ושם מצא כדי גאולתו בריוח גדול. אי משום. ה"ט מצ"ל אדעתא דהכי לא נשבעתי או לא. ולכאורה נראה דבנ"ד במח' הוא שנוי דלדעת מהריב"ל בח"א סי' ע"ב והרב משפטי שמואל סי' ט"ל לא מהניא ליה האי טענתא דדוחק מזונות לומר אדעתא דהכי לא נשבעתי מאחר דדוחק דחסרון מזונות הוי מלתא דשכיחא והו"ל לאתנוי ומדלא אתנו איהו דאפסיד אנפשיה דומיא למי שנשבע שלא ישא אא"ע דלא לשתמיט שום פוסק דלימא דהיכא דאין לו בנים ממנה שיוכל לו' אדעתא דהכי לא משום דהוי מלתא דשכיחא והו"ל להתנות יעש"ב והרדב"ז ז"ל בחדשות סי' תק"ט רב תנא הוא ופליג א אל יהו וס"ל למר דמהניא לבעל האי טענתא דחסרון מזונות למימר אדעתא דהכי ל"ן יעש"ב ומהרש"ך ז"ל בח' סי' מ"ה נראה לכאו' דפליג ע"ז שהרי הוא ז"ל הכריח שם דבכל אונס אפי' דשכיח סגי לפטור בין בנדרי אונסין בין באונסין דעלמא כההוא דאתפיס זכוותיה ומאי דמשני בגמ' אונס' דל"ש שאני הוא לפי סברת המק' דס"ל יש אונס בגיטין וקושטא דמלתא כההיא דשמואל. דאמר לא שמה מתייא היינו משום דאין אונס בגיטין כדמסיק בפ"ק דכתו' וכו' דלפי מסקנת. הגמרא דאין אונס בגיטין לא צרכינן תו לו' דמתני' דנדרי אונסין או באונסין דעלמא בעי' אונס דל"ש אלא אונס דשכיח סגי והנהו תי' דתי' בנדרים וכתוב' דמש' מנייהו דאונס דשכיח אבע"ל לאתנויי דיחויא בעלמא נינהו דלמסקנא דמלתא לא קיימי ומזה תמה ע"ד מהריפ"ל ממ"ש בתשו' לתרץ מאי דק"ל ע"ד הרא"ם ז"ל במ"ש דאומ"ד דכל הנודרים סתמא ע"ד כשהם מתפללים באותו הב"הכנ וכו' והו"ל מלתא דשכיחא והי"ל להתנות וכדאמרי' לא שמה מתיא משום דהו"ל אונס דשכיח ולא התנה ותי' הרבז"ל דשאני ההיא דאיכא אומדנא דלא ניח"ל דליהוי גיטא ומשו"ה והוי מלתא דשכיחא הו"ל להתנות משא"כ בנדון הרא"ם דאיכא אומדנא אע"ג דהוי מלתא דשכיחא ל"א הו"ל להתנות דסמיך על האומ"ד וע"ז תמה עליו מהרש"ך שם דתפ"ל דמ"ש בגמ' אונסא דשכיח שאני הוא דיחויא בעלמא ולמסקנא טעמא הוי משום דאין אונס בגיטין ולא שאני לן בין אונס דשכיח או דל"ש דלא אבע"ל לאתנויי יעש"ב הנה מתבאר מד"ק דס"ל למר דאפי' במידי דשכיח לא הו"ל לאתנויי וא"כ ודאי דמהרש"ך ז"ל חולק על מהריב"ל באותו נדון דח"א סי' ע"כ הנז"ל שנשבע שלא יוציאנה וכו' ולא אתדר ליה מחמ' חסרון כיס דיסבור מהרש"ך ז"ל דהגם דהוא מידי דשכיח ל"א דהו"ל לאתנויי וכופין אותה ללכת אחריו וכדס"ל להרדב"ז ז"ל דלא כמ"ש מהריב"ל ומהרש"ק ז"ל הנ"ל וכנז"ל. אכן חזינא למהרש"ך ז"ל גופיה בח' סי' ל"ו שנשאל ע"ז ממש ודן את הדין שיכול לישא אא"ע אם לא תרצה לבא אחריו משום דהוא מלתא דל"ש שתראה האשה את בעלה מצטער על מזונותיו ולא תרצה ללכת אחריו והביא תשו' מהריב"ל הנ"ל דס"ל דדוחק מזונות הוי מלתא דשכיחא ולחלק יצא דהיינו דוקא בשבועה שלא יוציאנה אמרי' הכי דנראה הקפדה שאפי' יהיה לו צער מזונות שלא יוכל להוציא' וכו' יעש"ב הרי דמהרש"ך גופיה אייתי לן תשו' מהריב"ל דסי' ע"ב הנ"ל ולא חלק עליו ואדרבה הוכרח לחלק מנ"ד לנדון מהריב"ל הנ"ל וגם הוכרח לחלק שם מאד למי שנשבע שלא ישא אא"ע ולא הי"ל בנים ממנה דלא אשתמיט שום פוסק לומר שיכול לישא אא"ע מט' דאדעתא דהכי ל"ן וחייב לקיים שבועתו אפי' במקום מצות פ"ור וכתב דשאני התם דהוי מלתא. דשכיחא והו"ל להתנות מדלא התנה איהו דאפסיד אנפשיה וכדברי מהריב"ל בסי' ע"ב הנזכ' ממש כיעו"ש ולפי"ז ק"ט דברי מהרש"ך ז"ל אהדדי ממ"ש בסי' מ"ה הנז"ל למ"ש בסי' ל"ו הנז' כמבואר וכמו כן קל"ט ע"ד מהריב"ל ז"ל דבסי' ע"ב הנ"ל למ"ש איהו גופיה בח"ג שהביאה מהרש"ך בסי' מ"ה הנ"ל דס"ל למר התם דהיכא דאיכא אומדנא אפי' באונס דש' ל"א הו"ל לאתנויי ולפי"ט גם בנדונו דסי' ע"ב כנז"ל אין לך אומדנא גדולה מזו שתראה' האשה לבעלה בדוחק מזונות ולא תלך אחריו ודאי די"ל דאדעתא דהכי לא נשבע ואם בנשבע שלא ישא אא"ע ולא ילדה לו איכא אומדנא גדולה דאדעתא שיהיה יושב ובטל מפ"ור. לא נשבע מיהו מנדון מהריב"ל דסי' ע"ב שנשבע שלא יוציאנה אין כאן קו' כלל דשאני התם דנראה הקפדה שאפי' יהי"ל דוחק מזונות שלא. יהיה יכול להוציאה וכמ"ש מהרש"ך ז"ל וכנז"ל משו"ת לא מהניא ליה האומדנא הנז' בהם בנשבע שלא ישא אא"ע ולא ילדה לו בנים ק"ט אמאי ל"מ ליה האומדנא אע"ג דהוא מלתא דשכיחא ובדעתו בההיא תשו' דח"א דאייתי מהרש"ך ז"ל וכמדובר: וראיתי להרב נת"מ ז"ל בדר"מ ע"ד שתמה ע"ד מהריב"ל דבסי' ע"ב הנ"ל וע"ד מהרש"ך דבסי' ל"ו הנ"ל וז"ל ובעיני יפלא דנהי דמלתא דש' היא שאין אדם יכול להתפרנס בעיר זו וכו' מ"מ מלתא דל"ש הוא שתראה האשה לבעלה וכו' והנני מוסיף להפליא הפלא ופלא על הרב מהרש"ך וכו' וא ואתמהא דכיון דנחית הרב גופיה לטע"ז גם בנדון מהריב"ל הו"ל מלתא דל"ש וכו' וצל"ע עכ"ל יעש"ב ולענד"ן דמ"ש מהרש"ך דנרא' דהקפד' וכו' ה"ט משום שהיה רוצה להוציאה מעיר לכרך או מכרך לעיר כמ"ש בדברי השואל דמן הדין אינו יכול להוציאה וכן בספקו של מהריב"ל גופיה לא נסתפק כי אם באופן זה שרוצה להוציאה מעיר לכרך כמ"ש וז"ל איברא שאם זה האיש ראובן לא היה נשבע ולא היינו באים לדון לא מכת הדין שהיה רוצה להוצי' מעיר לכרך וכו' לפי שהיה מוצא להרויח מזונותיו וכו' דהדין היה נותן שינכל להוצ' וכמ"ש בת"הד וכו' יע"ש נראה מוכרח דמה שנשבע שלא יוציאנה הכוונ' הית' אפי' אי דחיקא ליה שעת' שמצד הדין היה יכול להוציאה עכ"ז נשבע שלא יוציאנה והוה ליה מלתא דשכיח' דאל"כ מאי אהנייא ליה השבו' הלזו הא אפי' בלתי שבו' לא היה יכול להוציאה כ"א כדדחיקא ליה שעתא אלא ודאי דכוונתו בשבועתו זאת שאפי' דחיקא ליה שעתא שמצד הדין אם לא היתה השבועה. היה יכול להוציאה עכ"ז נשבע שלא יוציאנה ולא מצ"ל לא נשבעתי אלא על אופנים אחרים שכפי הדין אינו יכול להוציא' מ"מ נשבעתי שלא להוציאה אבל על אונס דדוחק מזונות לא נשבעתי ע"ז ואהא קאמר הרב ז"ל דהו"ל אונס' דשכיח והו"ל להתנות וק"ל נמצא דמהרש"ך ז"ל אזיל בשיטת מהריב"ל בההוא נדון דסי' ע"ב הנ"ל בנשבע שלא יוציאנה וכמו שנתבאר:
ועל מ"ש מהרש"ך ז"ל בסי' מ"ה הנז"ל דלמסקנא דקי"ל אין אונס לגיטין תו לא צרכינן לו' דמתני' דנדרי אונסין או באונסין דעלמא בעי' אונס דל"ש אלא אפי' אונסא דשכיח סגי ומ"ש בש"ס אונסא דשכיח אבע"ל לאתויי דיחויא בעלמא הוא ולמסקנא לא קיימא כנז"ל קל"ט עליה דמר שהרי כל חיליה הוא מכח תשו' הרא"ש ז"ל שהביאה דמינה משמע דגם באונס דשכיח אמרי' אדעתא דהכי לא נשבעתי כמבואר בד"ק ואלו. הרא"ש ז"ל גופיה בכלל ל"ד בההיא דנשתמדה אחות המשודכת השיב הרא"ש ז"ל דהדין עם שמעון דאפי' שלא פי' שום תנאי בשעת עשיית הקנס כיון שאירע אונס כזה דאנס' וכו' יש לנו לומר שבאונס שאינו רגיל המרות בבנות ישראל דאדעתא דהכי לא נשבע יע"ש הרי דהרא"ש גופיה לא זיכהו לשמעון אלא משום דהמרה בבנ"י לא שכיח ברם אי הוה שכיח אמרי' הנ"ל להתנות ומדלא התנה איהו דאפסיד אנפשיה:
ותו ק"ל מדאמרי' הש"ס דמציעא דק"ו דאמר רבא נהר מלכא סבא לא עביד למסכר וכו' ועי"ש בפירש"י דשם דמבואר יוצא דבאונס דשכיח אמרינן הו"ל לאתנויי ומדלא התנה איהו ה"א והכא רבא גופיה קאמר לה ומפליג בין אונס דשכיח ללא שכיח ואי איתא לדברי מהרש"ך ז"ל דהנהו תירוצי דנדרים וכתובות דיחויא בעלמא נינהו איך רבא גופיה בההיא דמציעא מסכים לזה לדינא:
ובזאת ק"ל ע"ד מהריב"ל באותה תשו' דבח"ג דמייתי מהרש"ך ז"ל שכת' דבדאיכא אומ"ד אף באונס דשכיח לא הו"ל להתנות דסמיך על האומדנא כנז"ל דנר' הפך מ"ש הוא עצמו בח"א סי' ע"ב הנז"ל בנשבע שלא יוציאנה דפסק הוא ז"ל דל"מ להוציאה אפי' דאית ליה דוחק מזונ' משום דהו"ל מלתא דשכיחא והו"ל להתנות וכן בההיא דלא ילדה דהוי מלתא דשכיח וכנז"ל הא התם נמי איכא אומ"ד דאדעתא שתראהו בצער המזונות ולא תלך אחריו לא נשבע וכן אדעתא דליבטל מפ"ור לא נשבע והם אומדנות גדו' כמש"ל ואף גם זאת ק"ל מתשו' הרא"ש ז"ל בנשתמדה אחות המשודכת הנז"ל דהתם כמו איכא אומ"ד טובא וכנז' בד"ק ועכ"ז אתי עלה הרא"ש ז"ל מט' דהמרה בבנ"י לא שכיח וש"מ במלתא דשכיחא אע"ג דאיכא אומ"ד אמרי' הו"ל להתנות והוא הפך דברי הרב מהריב"ל דבח"ג הנז"ל ולולא דברי עצמו שבסי' ע"ב הנ"ל היינו יכו"ל בד' הרא"ש ז"ל דלעולם מכח האומ"ד לבד מצי לפטרו מן הקנס אפי' בדשכיח ומ"ש דהמרה בכ"ע לא שכיח לקושטא דמלתא קאמר בהם אפי' אי הוה שכיח ההמרה בבנ"י מכח האומ"ד לבד ראוי לפוטרו מן הקנס וכדמוכח מסוף תשו' הרא"ש הנז' דאתי עלה מכח. האומ"ד לבד ולא הזכיר בלשונו טעמא דלא שכיחא כלל כיעו"ש ברם מה נענה למהריב"ל גופיה בההיא דסי' ע"ב שכת' שם וז"ל וההיא דהרא"ש ומוהרי"קו מלתא דל"ש ולא הו"ל לאתנויי ומצ"ל אדעתא דהכי עכ"ל יע"ש:
וחזון הרבתי להרב מהרח"ש ז"ל בא"הע סי ג"ל דרמי ומק' למהריב"ל דידיה אדידיה דבסי' ח"י כתב במי שנשבע שלא ישא אא"ע ונפלה יבמה קמיה דחיילא השבועה אפי' אם נאמר דלא אסיק אדעתי' שימות לו אח בלא בנים והביא ראיה מההיא דנטולה אני וכו' ומהנודרת הנאה מיבמה וכו' מ"ש דאע"ג דל"א אדעתיה חיילא השבועה וזה סותר למ"ש בסי' ע"ב הבז"ל דס"ל התם דבמילתא דל"ש דלא הו"ל לאסוקי אדעתיה לא חיילא השבועה די"ל א"ד ל"ן ומכח קו' זאת העלה דתרתי בעי' לפטור עצמו משבועתו אומ"ד ומלתא דל"ש ובההיא דהרא"ש ודמוהרי"קו תרוויהו איתנהו לא כן בנטולה וכו' דנים דהוא מלתא דל"ש מ"מ כיון דליכא אומ"ד חיילא השבועה עכתד"ק יעש"ב:
ואם דבריו אלה הם אליבא דמהריב"ל נינהו קש"ט דמה יענה לתשובת מהריב"ל דבח"ג הנז' דס"ל התם דבאומ"ד לחוד אפי' דהוי מידי דשכיח מהניא האומ"ד וכנז"ל ואם כדברי מהרח"ש הנז"ל שכ' דתרתי בעינן הרי הכא ס"ל למהריב"ל איפכא. ועוד ק"ל מדברי הרא"ש בכלל ח' בההיא שנתקלקלו חובותיו שהעניות שכיחא וכמו שכתב מהרש"ך וכל הפוסקים. ז"ל ואפילו הכי פטריה הרא"ש באומ"ד לבדמיהו לזה "י"ל דס"ל. למהרח"ש. דנדון הרא"ש הנז' הוי שול"ש וכמ"ש הרב מהרא"ש ז"ל יע"ש ובהכי. א"ש דלא תק"ל להרא"ש ז"ל דידיה אדידיה דנשתמד' אחות המשודכ' דבעי תרתי כפי"ר מהרח"ש הט' ובההיא דנתקלקלו חובותיו פטרו הרא"ש מטע' אומדנא לבד וכמש"ל אכן ע"פי מ"ש מהרא"ש ז"ל דההיא דנתקלקלו הויא שול"ש א"ש. וזהו הכרת גדול לפרש ההיא תשו' דכלל ח' בשול"ש ולא ידעתי אמאי לא הכריח כן מהרא"ש ז"ל והוכרח להכריח מכח פסקי הרא"ש ז"ל יע"ש דבפשיטות הו"ל לאוכוחי הכי מתשו' הרא"ש עצמם שהם לכאו' סותרות עצמם לדעתיה דמהרש"ך ז"ל וכמדובר וראיתי להרב פ"מ ז"ל בח"א סי' ס"ב שעמד בסתי' דברי מהריב"ל ז"ל ממ"ש בח"ב סי' כ"ב הנז' למ"ש בח"ג סי' קכ"ב הנ"ל ותי' בב' אנפי חדא דהאומ"ד היא היתה אם כל הדברים אפי' במלתא דשכיח וכמ"ש בח"ג סי' הנז' אכן בתשו' דח"ב הנז' אע"ג דאיכא אימדנא גדולה מ"מ כיון דבהך שבועה שלא ישא אא"ע רווחא שביק לגרמיה דברשות ב"ד יטול לישא וכו' יעש"ב דתמצא דתכלית חילוקו הוא דאם השבועה. החלטית ולא תליא ברשות ב"ד ודאי מכח האומ"ד יכול לישא אפי' במלתא דשכיחא כההיא דלא ילדה אבל בתולה השרויה ברשות בית דין דלגבי רשות בית דין ליכא אומדנא אז יש לחוש בין שכיח לדלא שכיח. כמבואר כל זה בדברי. קדשו יעיין שם. באורך ולעניות דעתי קל"ט חי' זה דהרי כל חיליה דמהריב"ל הוא מתשו' הרא"ש בנשתמדה אחות המשודכת והא התם אע"ג דהאומדנא היא גדולה עד. מאד כנז' בד' הרא"ש דאנס' וכו' ובאלו התנה וכו' ועכ"ז אתי עלה הרא"ש מטעם דהוי מלתא דל"ש דהמרות בבנ"י ל"ש ואין לומר דלאו דוקא נקט הכי אלא לקושטא דמלתא קאמר וכמש"ל דהא מהריב"ל גופיה אית ליה שדברי הרא"ש הללו בדוקא וכמש"ל ותוק"ל מתשו' מהריב"ל דאי' ע"ב הנז"ל שנשבע שבועה. החלטית שלא יוציאנה ואפי"ה דן מהריב"ל התם משום דהוי מלתא דשכייחא הו"ל להתנות אע"ג דאיכא אומדנא דמוכח שאין הדעת סובלת שתראה האשה לבעלה בדוחק מזונות ולא תלך אחריו כנז"ל ועוד דבההיא תשו' גופה אייתי הרב ז"ל ההיא דנשבע שלא ישא וכו' דלא אשתמיט וכו' והתם סתמא קתני אפי' בשבועה החלטית דלא שבק רווחא לגרמיה כלל דומיא לנשבע שלא יוציאנה דהויא בהחלט ועוד שהרי מהריב"ל ז"ל בסי' ט"ז נשאל על שבועה החלטית שלא ישא ופסק דחיילא עלייה השבועה אע"ג דאיכא התם נמי אומ"ד דלא נשבע לבטל מצות יבום הקודמת לדעתו ז"ל וכל חיליה דמהריב"ל התם הוא מתשו' הריב"ש דבסי' שצ"ה ונדון הריב"ש התם הוא בשבועה החלטית ואפי"ה דן הרב דחיילא השבו' בכולל ואפי' במקום ביטול מפ"ור יע"ש באופן שדברי הרב פ"מ ז"ל בחי' זה נפלאו ממני עוד תי' הרב פ"מ ז"ל שם דברי מהריב"ל יחד בהקדמת מ"ש התוס' ז"נ בסו"פ הגוזל קמא דע"כ ל"א אדעתא דהכי אלא כשהדבר תלוי בדעתו לבד אכן היכא דתלוי בד' שניהם כגון לוקח ומוכר ל"א א"ד ובכן בההיא תשו' דח"ג הנז' התם הדבר תלוי בדעת עצמו לבד לא כן ההיא דנשבע שלא ישא אא"ע דתלוי ג"כ בדעא האשה משו"ה הוכרח הרב בנסתם הרחם לטעמא דמלתא דל"ש ול"א אדעתיה להתנות והט' דנשבע של"י אא"ע ולא ילדה דהויא מלתא דשכי' ולא התנה דחיילא עליה השבו' משום דהו"ל להתנות דאומ"ד לא מהניא ליה ובמתתוב לדעת חבירו נמי לחלק יצא דלפעמי' מהניא ליה האומ"ד ותלוי בגודל ובשיקול האומ"ד יעש"ב דכתב פ"ז כדי להשוות דעת התוס' עם הרא"ש בההיא תשו' דנתקלקלו קלו חובותיו יע"ש אשר מד"ק הנז' מבואר יוצא דהוא מפרש להאי תש"ו דהרא"ש ז"ל כדפי' מהרש"ך דמה שירד מנכסיו הוי מידי דשכיח ודלא. כמהרא"ש ז"ל שכתב דזה הוי מלתא דשול"ש ולא אסיק אדעתיה כנז"ל דאי הוה ס"ל להר' פ"מ ז"ל כמהרא"ש ז"ל בזה לא הוא' מק' מידי מהתוס' להרא"ש ז"ל כיון דאמרי דהרא"ש אתי עלה מט' דל"ש ול"א אדעתיה ולאו מכח האומדנא וכמובן וא"כ לפ"ט תק"ל מתשו' הרא"ש האחרת ההיא דנשתמדה אחות המשודכת דאמאי הוכרח הרא"ש ז"ל לטעמא אחרת דל"ש דהא התם נמי האומדנא היא. גדולה מאד ולא גרעא מההיא אומ"ד דנתקלקלו חובותיו ותו ק"ל עליה מאותה תשו' דמהריב"ל שנשבע שלא יוציאנה ואתרע אונס דוחק מזונות דהא ודאי אמדינן דעתיה שאם היו מפרשים בעת התנאי דאפי' יהיה לו דוחק מזונות ודאי דלא היה נשבע ע"ז מיהו לזה י"ל וכמש"ל לדעת מהרש"ך ז"ל וכמובן:
והנה אמת דכל מ"ש הרב פ' ז"ל בתשו' הנז' לא יועיל לנו כי אם לדעת מהריב"ל ז"ל דוקא ברם לדעת מהרש"ך ז"ל דס"ל דבכל אונס אפי' דשכיח לא הו"ל. להתנות אפי' בדליכא אומדנא כנז"ל לא ניצולנו עדין מכל מה שהקשינו עליו והגם דהרב פ"מ ז"ל השוה דעת מהרש"ך למהריב"ל כבר עמדו ע"ז הרב משל"מ ז"ל בפ"ג מה' שבועות ושאר פוס' ז"ל והרבו להשיב עליו בזה ע"ע ולענד"ן לישב ולומר. שדעת מהרש"ך לחלק בין מתחייב לדעת עצמו למתחייב לדעת אחרים וכמ"ש חרב פ"מ ז"ל וצ"ל לדעתו דההיא תשו' דהרא"ש דכלל ח'. שנתקלקלו החובות נשבע לדעת עצמו הוי דלא מיקרי לדעת אחרים אלא כעין מוכר וקונה דהתם כל. אחד הוא מתחייב לחבירו משו"ה אונס דשכיח לא הוי אונס דהו"ל להתנות ומדלא התנה איהו ד"א ובנדון. הרא"ש הנז' לא היה שום חוב ולא שום שעבוד נכסים מצד אל צד כלל כי אם הוא נשבע לבדו לתת בתו וה' אלפים עמה וא"כ הוי מתחייב לדעת עצמו ומשו"ה סגי ליה בההיא אונס דשכיח לא כן בההיא תשו' דכלל ל"ד דהוכרח הרא"ש לטעמא דהוי מלתא דל"ש משום דהתם היה חיוב מב' צדדים והו"ל כעין לוקח ומוכר ובהכי נמי מתרצא ההיא דמציעא דמקבל שדה מחבירו הנז"ל וכן לא תיקשי מדידיה אדידיה ובזה אתו דברי מהרש"ך ז"ל על נכון וכמדובר: שו"ר להגאון הרב חיים שאל ז"ל בח"א סי' י"א שכבר עמד ע"ד מהריב"ל ומהרש"ך והרב פ"מ ז"ל הנ"ל ושק"וט בד"ק טובא יעש"ב וע"ע שהרב ידי דוד ז"צ בסי' ב' ובסי' ס"א שגם הוא. ז"ל עמד בכל תשו' מהריב"ל והפ"מ ז"ל הנז"ל יעש"ב וע"ע במ"ש אני עני בס"הק פני יצחק בסי' ס"ו דע"ח ע"א יעש"ב ואין הפנאי כעת מסכים עמי. לעמוד בד"ק הרבנים המ' ז"ל ואכמ"ל. עוד בזה לדאתן עלה הנה כפי מ"ש בעניותי לישב דברי מהריב"ל בפי"ד מהרש"ך ז"ל דלא אמרה הרב ז"ל אלא היכא שרוצה להוציאה ממקום שכפי הדין אם לא היה שבועה אינו יכול להוציאה כי אם משום דוחק מזונות בהוא אמינא דכשנשבע שלא להוציא' דאפי' בדאית ליה דוחק מזונות נשבע וממילא נפק"ל בנ"ד דמעיקר הדין היה יכול לכופה ללכת אחריו אפי' שלא הי"ל דוחק מזונות בהא נימא דגם מהריב"ל יודה דהיכא דלא אתדר ליה יכול להוציאה דלא ישבע זה כי אם שלא לכופה בלתי שיהיה לו דוחק מזונות וממילא אי דחיקא ליה שעתא הנ"ל כמלת' דל"ש ולא אסיק אדעתיה ואולם מה כחי יפה בחי' זה כיון שלא מצאתיו בדברי הפוס' ז"ל ואדרבא הרואה יראה בדברי הפוס' ז"ל המדברים כפרט זה ימצא כל בתר איפכא וכמ"שיר המעיין ואכמ"ל:
איך שיהיה המורם מכל האמור דאם נשבע שלא יוציאנה ודחיק ליה עלמא ורוצה לדור כמ"א כדי ליתן בריוח לדעת מהריב"ל ומהרש"ק ז"ל לא מצי לכופה ללכה אחריו אפי' למקומות השוין דלא מתניא. ליה האי טענתא דדוחק מזונות. למטען אדעת' דהכי לא נשבעתי וכנז' ולמהריב"ל ולמהרמ"ג ז"ל סי' מ"ד מהניא ליה האי טענה אפי'. במקום שבועה דמצ"ל א"ד ל"ן ויכול להוציאה יע"ש וכבר הובאו ד"ק בכנ"הג א"הע סי' ע"ה הגב" אות י"ב וביד אהרון שם אות ט"ו וט"ז יע"ש ובני משה שלסון סי' ט' ובשאר פוס' ז"ל ע"ע הלא בספדאתם ואכן בנד"ן כיון דפלוגתא דרבהותא הוי במקום שבועה הא קי"ל ס' שבועה להחמיר כידוע ואינו יבול להוציאה בע"כ אפי' דאית ליה במקומו חסרון מזונות טובא וכמו שנתבאר ומה גם הלא הויי ס' שקול דרוב הפוס' ז"ל אזלי להחמיר בדאיכא שבועה וכמ"שיר המעיין ופשוט:
ועוד דכ"ז שכתבנו מגדולי הפוסקים ז"ל הנ"ל דאיפליגו בדין זה אי מהניא לבעל טענת. חיסור מזונות או לא בדאיכא שבועה כ"ז אינו אלא לדעת הרב ת"הד ז"ל בסי' רט"ו דס"ל למר דהאי טענת מזונות מהנייא ליה לבעל לכוף לאשתו ללכת אחריו אפי' מכרך לעיר ומעיר לכרך היכא דליכא שבועה ורבו הסוברים כוותיה וכמ"ש הכנ"הג ז"ל בשמם בסימן ע"ר הגב"י יע"ש. ומשו"ה איפליגו גדולי הפוס' ז"ל הנז"צ היכא דאיכא שבועה שלא להוציאה אי מהניא ליה תו טענת דוחק מזונות אי לא וככל הנז"ל וה"ט משום דכולהו אזלי בשיטת הרב ת"הר ז"ל הנז"ל ולא נחלקו כי אם בדאיכא שבועה שלא להוצואה וככל האמור ומדובר:
וא"כ אנן כדידן דאתרא דמרן ז"ל יתבינן וקתלקי הוראותיו כידוע ואפי' במ"ש בכ"י ובפרט זה חזינן למרן ז"ל בכ"י סי' ע"ה בא"הע דאייתי סברת הרב הז"ל הנז' וכתב עליו דאע"פ שכתב הדבר בפשוט אין דבריו נראים לו יע"ש והכי נמי ס"ל כמרן ז"ל כמה וכמה פוס' ז"ל דלא כמ"ש הרב הנז"לו כמ"ש הכנ"הג ויד"א ז"ל שם א"כ לדעת מרן דקביא לא מהניא האי טענתא דחסרון מזונות לכוף הבעל לאשתו שתלך אחריו למ"א היכא דמן הדין אינו יכול להוציאה אפי' שיהיה לו דוחק. מזונות אפי' שלא נשבע שלא להוציאה פ"ש היכא דאיכא שבועה שלא. להוציאה דלא מצי להוציאה אפי' למקום שהדין נותן שיכול להוציאה כגון למקומות השוין ממש וטענת דוחק מזונות מגן שריא לדעת מרן ז"ל ודלא כהרב ת"הד ז"ל וכנז"ל וא"כ חזר הדין דאיכא בנ,ד שום סצ' שבועה אלא ודאי איסור שבועה:
רביע עליה ואין פוטר אותו ממנה בהאי טענה דדוחק מזונות כלל לדעת מרן ז"ל ודעימיה:
והגם שכתב מהריט"ץ ז"ל בסי' רצ"ב דלא פליג מרן על הר' ת"הד ז"ל בעיקר הדין רק משום שהרתה"ד ז"ל כתב דין זה בפשיטות ע"ז הוא שכתב מרן דלא נראה בעיניו יע"ש ונמשכו אחריו בסברא זאת הרב מים רבים בתשו' א"הע סי' י"א. והרב משכנות הרועים ז"ל במערכת א' אות' נ"א סמך ובא לו ע"ד מהריט"ץ ז"ל הנז' הוא. והרבנים ז"ל שהסכימו עמו שם יעש"ב מ"מ הרואה יראה לכל הפוס' ז"ל הם המדברים בפרט זה כולם כאחר הבינו בפשיטות גמור דמרן ז"ל פליג עליה דהרב תה"ד ז"ל אם בעיקר דינו כמשי"ר הרואה הלא בספרתם ודלא כמ"ש מהריט"ץ י"ל אם הרב יר"א בסי' ע"ה דחה דברי מהריט"ץ ז"ל בלשון ואעפ"י. וכו' שכתב מרן ז"ל יע"ש ודקדוק עצום ונכון הוא כמובן ואתה תחזה א"כ בבירך משה סי' יו"ר דל"ד ע"א שכתב הרב מהרח"מ ז"ל וז"ל הגם כי רבים הפוס' דפש"ל כהודאת הרב ת"הד סי' רט"ו מ"מ מאחר דמרן ב"י כתב דלא נראו לו דבריו הכי נקטי' עכ"ל יע"ש והרב בית יאודה עייאש ז"ל בתשו' א"הע סי' ח' כתב דהריב"ש ומר"ן פליגי על ת"הד ולכך מר"ן כ"י השמיט טענה זו מספרו הש"ע דאזיל לטעמיה דאין טענת מחיה טענה לענין זה וכו' עכ"ל יע"ש והגם דאסיק הרב ז"ל בתר הכי הפך מרן ז"ל שכ"כ וז"ל ובנ"ד יראה הדיין אם טענתו ברורה. דצר לו המקום בעיר פא"ס שהיא עירו ועירה אז ודאי דהדין עמו לפי"ד האחרונים ואף להריב"ש ודעימיה אפשר דיודה בנדון כזה וכו' יע"ש הגם דבארצות המערב פנימי וחיצון יע"א קבלו עליהם ג"כ הוראות מרן ז"ל אפשר דלא קבלו עליהם כי אם הוראות מרן שבש"ע מה שפסק להדיא בש"הט ולא קבלו עליהם גם מ"ש בב"י ובתשו' הגם דאנן כדידן קבלנו עלינו גם מ"ש בב"י וכתשו' מ"מ אפשר דלא קבלו עלייהו אינהו אלא מ"ש בש"ע דוקא ואפי' דננימא דקיבלו עלייהו גם מ"ש בב"י נמי מ"מ רצה הרב ז"ל לפסוק דינו אליבא דכ"ע גם אליבא דהריב"ש ומרן ז"ל כמ"ש הוא ז"ל להדיא הכי וז"ל ואף להריב"ש וכו' כנז"ל וזהו לדעת הרב ב"י עייאש ז"ל הנז"ל ברם למ"ש הרב משכ"הר ז"ל והרבנים שכמו ז"ל שפסקו את הדין להדיא דלא כמ"ש מרן ב"י ע"ד הת"הד ז"ל וסמכו ג"כ ע"ד המהריט"ץ ז"ל כנז"ל בל' חדא מתרתי או דסמכו עצמם עמ"ש מהריט"ץ ז"ל כנז' ואנן לא מצינן למסמך הכי כיון דחזינן דרוב הפוס' לא הבינו כוותיה דמהריט"ץ ז"ל כנז"ל או אפשר דגם בעו"בי תונס יע"א בזמן הרבנים ז"ל הנ"ל לא הוה בריר להו מלתא אי קבלו הוראות מרן גם במ"ש בב"י ולהכי פסקו את הדין בסכינא חריפא כס' הרב ת"הד ז"ל ודעימיה וכמובן:
איברא זוהי שקשה ע"ד הרבנים הנז"ל לכאורה דמרן ז"ל לא זו בלבד בב"י פליג ע"ד הרב ת"הד ז"ל וכנז"ל אלא גם בש"ע נמי רב תנא הוא ופליג עליה דהרב ת"הד ז"ל להדיא וכדחזינן ליה למרן ז"ל בש"הט סי' קנ"ד ס"ט שכתב וז"ל אם הדבר ידוע שאינו רשאי לעמוד במקום שנשאה מפני סכנת נפשות כופין אותו לגרשה כי היא אינה צריכה ללכת אחריו עכ"ל ומקור דין זה הוא מתשו' הרא"ש ז"ל הביאה בנו הטור ז"ל שם סי' קנ"ד בארוכה יעש"כ הרי להדיא דאפי' שיש לבעלה סכנת נפשות אם ישאר בעירו עמה עכ"ז אינה חייבת לילך אחריו וכופין אותו לגרשה כ"ש וק"ו כשיש לבעלה. טענת חסרון מזונות דודאי יסברו הרא"ש והטור ומרן ז"ל דאינה. חייבת ללכת אחריו ואדרבא כופין אותו לגרשה כנז"ל והשתא זוהי שק' לכאו' ע"כ הפוס' ז"ל המסכימים לדינו של הרב ת"הד ז"ל. דבטענת דוחק מזונות שומעין לו דאיך לא זכרו שרים לתשו' הרא"ש הנז' שפסקוה להלכה הטור ומרן בסי' קנ"ד כנ"ל דהוא הפך ממש מדינו של הרב ת"הד ז"ל וכמבוא' ומכ"ש דק"ט יותר ע"ד הרב משכ"הר בר ומהר"י עייאש ז"ל הנז"ל שלא נרגשו מדין זה דבסי' קנ"ד הנז"ל והדבר תמוה טובא לכאורה:
אמנם שבתי ואראה דלק"מ ע"כ הרבנים ז"ל הנז"ל מדברי הרא"ש והטור ומרן ז"ל דבסי' קנ"ד הנז"ל שכבר ראיתי לכמה פוס' ז"ל שנרגשו מתשו' הרא"ש ז"ל הנז"ל דהויא הפך דינו של הרב ת"ה ז"ל הנז"ל ראשון בקדש חזינא למהריק"ש ז"ל בערך לחם א"הע סי' ע"ה שכתב וז"ל אם אינו יכול להתפרנס באותה מדינה עיין תשו' הרדב"ז וכו' ומהרשד"ם וכו' ואע"פי שהרב המחבר חלק על מהרא"י בארוך אחרי רבים להטות ועיין סי קנ"ד ס"ט עכ"ל הנה הרב ז"ל עם שפסק בתחי' לא כמרן בב"י משום טעמא דאחר"ל שוב ציין לנו האי דינא דמרן. סי' קנ"ד ס"ט הנז' כנראה דר"ל דאין הדין דבסי' קנ"ד הנז' סותר לדינו של הרב ת"הד ז"ל הנז' דדוחק לומר דחזר בו ממ"ש בתחי' דלא כמרן כי נרגש בתר הכי מההוא דינא דבסי' קנ"ד ס"ט דהא ודאי לא ניתן ליאמר כלל רק צ"ל לדעתו ז"ל דאין זה סותר כלל. כי אצלו החילוק פשוט ביניהם ולרוב פשיטותו אצלו לא הוצרך לבארו ולהעלותו ע"ס ואפשר דאף הוא ז"ל היה מכוין למ"ש הרב בני משה שלטון ז"ל בסי"ט דעם דכתב בתחילה דטעמא דמרן כ"י לא נראה בעיניו דברי הרמ"ה ז"ל הוא מכח מ"ש הרא"ש בתשו' הט' בטור סי' קנ"ד דהיא הפך דינו דת"הר ז"ל הנ"ל כנז"ל מ"מ בתר הכי לחלק יצא וכתב וז"ל ואפשר גם כן דפי' בת"הד היה מודה בזה שאם היתה טוענת שאם לא ירצה לישב כאן שיגרשנה שהדין עמה וכו' יעש"ב גם ראיתי להרב דברי מרדכי גלאנטי ז"ל בתשו' סי' ט' ולהגאון נודע ביאודה ז"ל בח"א אה"ע סי' ס"ו דכתבו חילוק אחר והוא זה דסכנ' נפשי' קילא לגבי דידה מחסרון מזונות דהיא לוקה ג"כ עמו בחסרון כיס ועש"כ תו חזינא להרב מהרח"מ ז"ל בבירך משה ס"סי יו"ד שפירש דברי הרא"ש שבתשו' הנז' עפ"ד הר"ן ז"ל סי' ל"ח באופן דלא תיקשי מינה לסברת הרב ת"הד ז"ל ובסוד"ק כתב שאם הרב בני משה שלטון ז"ל נתכוון לזה יע"ש באופן דזאת מצינו לכמה פוס' ז"ל שנרגשו כבר מתשו' הרא"ש הנז' ולחלק יצאו כל חד לפום חיליה כנז"ל וא"כ תו לק"מ ע"ד הפוס' המסכימים לדעת ת"הד ז"ל בטענת חסרון מזונות הנז' ולא ע"ד הרב משכ"הר והרבנים שעמו ולא ע"ד הרב מהר"י עייאש ז"ל ממ"ש הרא"ש והטור ומרן סי' קנ"ד הנז' דאפשר וקרוב לודאי דס"ל כאחד מהתי' ומשו"ה לא חשו להזכיר תשובת הרא"ש הנ"ל כלל דלדידהו שנה ושנה מתשו' הרא"ש. הנז' דינו של הרב ת"הד ז"ל הנ"ל מכח החי' שכ' הרבנים הנז"ל וכמדובר. אכן האמת יורה. דרכו דדברי. הרא"ש שבתשו' הנז' והטור ומרן בסימן קנ"ד דפסקוה להלכה כנז' זה מורה להדיא דלא כסברת הרב ת"הד ודעימיה הנז' במכ"ש וק"ו וכל התי' והחי' הנז"ל ויותר מהמה כולם דחוקים הם מאד וכבר נדחי בפוס' הנז' עצמם דהחילוק שכתב הרב בני משה שלטון ז"ל הנז' כבר הרב בירך משה ז"ל דחאו בשתי' מתשו' מהרשד"ם דבסי' קנ"ה וסו"ד הניח הדבר בצ"ע יע"ש גם החילוק שכתבו הרב דברי מרדכי ונודע ביהודה ז"ל כבר הרב דברי מרדכי גופיה שם הודה שלא הנאהו חי' זה והוא גם כן נגד מה שכתב מהרשד"ם וכו' יע"ש. גם הגאון נו"בי ז"ל שם לא מלאו לבו לכוף לאשה ע"פ חילוקו הנז' אלא כתב דכל חד ליקום אדוכתיה כמבואר בד"ק יע"ש. גם החי' שכתכ הרב מהרח"מ ז"ל כבר דחאו הרב בירך משה בר"סי ח' ובס"סי י"א יעש"ב. באופן דכל הדברים יגעים וכל ישר הולך ישפוט בצדק דהרא"ש והטור ומרן בסי' קנ"ד פליגי ע"ד הרב ת"הד ז"ל הנז' בלתי ספק כלל והעיקר אצלינו כמ"ש הרא"ש והטור ומרן בסי' קנ"ד דאפי' משום סכנת נפשות של בעל אין כופין אותה ללכת אחריו ואדרבה כופין אותו לגרשה כ"ש וק"ו משום חסרון מזונות דידיה דאין לכוף אותה כלל ותו. הגם דנימא דאין מדברי הרא"ש והטור דבסי' קנ"ד הנז' שום סתירה לדינו של הרב ת"הד ז"ל הנז' כלל וככל החי' שנאמרו בזה בדברי הפוס' ז"ל מ"מ אנן בדידן קבלנו עלינו הוראות מרן ז"ל גם במ"ש בב"י כידוע ואפי' היכא שהב"י חולק ע"ד הש"ע בפי' ס"ל להגאון החק"ל בא"ח דהב"י עיקר יע"ש וממ"ש. עליו בזה הרב יוסף אומץ ז"ל בסי' יע"ש וע"ע להגאון החק"ל ז"ל ח"מ סי' נ"ד שהאריך בזה להכריח דקבלנו הוראות מרן גם כמ'ש בב"י ובתשו' יעש"ב וא"כ כיון דחזינן למרן בב"י א"הע סי' ע"ה כתב ע"ד הרב ת"הד שלא נראו בעיניו הרוב ככל הפוסקים הבינו דבריו כפשיטות גמור דפליג עליה הת"הד גם בעיקר הדין וכמש"ל. וגם פשט דברי הרא"ש והטור ומרן ז"ל שבחי' קנ"ד מוכיחים להדיא דלא כסברת הרב תרומת הדשן ז"ל וכנז"ל ודאי דהכי נקטינן להלכה ולמעשה ואין לזוו מדעת מרן ז"ל גם במ"ש בב"י וכמדובר:
שו"ר להרב מהר"א דיין ז"ל בספרו הבהיר הולך תמים ופועל צדק בתשו' סי' א' שנשאל במי שרוצה ללכת לא"י ת"ו ואשתו אינה רוצה והאריך בזה טובא ועמד ברוב ככל. דברי הפוס' ז"ל הנז"ל יעש"ב נפלאות מתורתו וסהדי במרומים שלא ראיתיו עד הנה והנה מקום אתי לעמוד בכל ד"ק ברם אין הפנאי מסכים עמדי כעת ואכמ"ל:
ואחרי כותבי כ"ז את זה ראיתי להר' כפי אהרן נר"ו הנד"מ בא"הע סי' י"ב תשו' ארוכה לה' מהרמ"פ נר"ו כנדון כזה והאריך בעיקר המשנ' דתני ג' ארצות וכו' ועמד ג"כ ע"ד הרא"ש והטור ומרן שבסי' רנ"ד. הנז' דהוו הפך דעת הת"הד ז"ל ואייתי גם מ"ש הרב דברי מרדכי והנוב"י ז"ל הנז' וגם הוא נר"ו דחאם ומדיליה יצא לחלק חילוק אחר מנדון הרא"ש לנדון הת"הד ז"ל יעש"ב ושם בסי' י"ג עמד ע"כ ד"ק ה' כפי אהרן נר"ו ודחה חילוקו דלא ניתן ליאמר בדברי מרן ז"ל גם דחה חי' הרב כ"מ שלטון ז"ל בב' ידים וסו"ד אסיק וז"ל והיותר קרוב אצלי היות דעת מרן. גם בש"ע מבואר דלא כת"הד מכח הך תשו'. הרא"ש ואפשר דמ"ש בסי' ע"ה בב"י ע"ד הת"הד דאין נ"ל דבריו עיקר סמיכתו היתה על תשו' הרא"ש ומבוארים דבריו הפך ת"הד כי באמת דכל החי' שנאמרו לעיל אין בהם כדי שביעה כי היכי דלא ליסתרו דברי הרא"ש לד' הת"הד ופשטן ש"ד ממשמשים ובאים דפלגן בהדייהו ונמצא דדעת מרן בב"י ובש"ע דלא כת"הר עכ"ל הנה מבואר בד"ק כמ"ש בעניותי ועלץ לכי שנתכווננו בזה. לדעת אחת ומ"ש דמרן בב"י עיקר סמיכתו היתה וכו' כבר קדמו בזה הרב ב"מ שלטון ז"ל בסי' ט' הנז' שכ"כ להדיא ע"ר מרן דכל חיליה הוי מתשו' הרא"ש הנז"ל. וכבר הוא נר"ו הזכיר לס' הרב. ב"מ שלטון לעיל. מזה ומה בא לחדש דבר מעתה עוד. ראיתי להרב הנז'. נר"ו שהעיר ע"ד הרבנים משכ"הר ודעימיה וע"ד מהר"י עייאש. ז"ל מדברי מרן בב"י וכו' יע"ש ואנא עניא כבר כתבתי מה שנלע"ד ביה דאינו רחוק לומר דהאי כללא דאית לן אנן דקבלנו. הוראות מרן גם במ"ש בב"י. אינהו בדידהו לית. להו כיון דאשכחן דקרו עליה ערער הא"ח ז"ל ועז"ל ועל מ"ש מרן בש"ע סי' קנ"ד אפ' דס"ל כחד מהנהו חי' שכתבו הפוס' ז"ל ובהכי לק"מ עלייהו וכמדובר אחת למעלה:
תו חזיתיה להרב הנז' שהביא לנו מ"ש הוא עצמו בתשוכה אחרת דכל כה"ג שכותב מרן בב"י ע"ד איזה פוס' שאין דבריי נראין לו ובש"ע משמיט הדין ההוא לגמרי במח' הוא שנוי אי חזרה הוי או לא ובזה תריץ יתיב דברי הרב משכ"הר וכו' דס"ל דחזרה הוי וכו' יעש"ב:
ואחהמ"ר אין דבריו נראים בעיני כלל בפרט זה דלדידי הדבר פשוט אצלי דבכל מקום שכותב מרן בב"י ע"ד איזה פוסק שאין דבריו נ"ל כה"ג דנ"ד שכתב. בסימן ע"ה באבן העזר ע"ד הת"הד ז"ל ע"ז וכן כתב בסימן ת' מא"הע ע"ד מהרי"ק ז"ל בדין תוספת שבזמנינו יע"ש. וכן ההיא דח"מ סי' ע"י אשר הביא הוא נר"ו וכמו כן בכ"מ שכותב מרן ז"ל בב"י אתה חיליין דין מדעת עצמו בלשון ונ"ל וכו' כדאשכחן למת כב"י שכ"כ בדוכתי טובא ג"ז הוא פסק הצכה גמור שפוסק מרן בב"י ואפי' שהשמיטו בשדע לית לן כה לדידן שקבלנו הוראותיו גם במ"ש בב"י הכי נקטי' כמ"ש כב"י דמה שהשמיטו בש"ע שוא משום דאין דרכו של מרן בש"ע להעלות על ש"אט חילוקי דינים מדעת עצמו לרוב. הפנוה רק:
אאא מעלה ע"ש דינים שפסקו עמודי ההוראה ושאר הראשוני' ודל ותל"מ כידוע ולא נכנסי דיציט שפוסק בב"י מדעת ענמו בכלל מ"ח האחרונים א"ל שהביא הרב י"מ ז"ל בכצלי הש"ע דהתם עסקינן על איזה דינים וסכרות שמביא בסתם בכ"י מהראשונים ומשמיטם בש"ע כזה הוא דאיפליגו הא"ח ז"ל אי חורה היי או לא כמ"שיר המעיין בדבריהם ז"ל בסם במה שפוסק מרן להדיא בכ"י כגוונא דנ"ד ודכוותיה כנז"ל כהא כ"ע מודו רלאו חזרה הר במה שהשמיט' בש"ע מאחר שכבר גילה דעתו בכ"י דהני ש"ל למר וככר קבלנו הוראותיו אפי' במ"ש בכי כא"ל ואני תמיה טובא על הרב המ' נר"ו דלדידיה ק"ט דלפי דעתו א"כ היכי משכחת לה האי בללאארכתבי הא"ח ז"ל דאנן בדידן קבלנו הוראות מרן א אבמ"ש בב"י כח"ל ושהכ"י עיקר כנז"ל לדידיה היכי משכדל האי כללא לסברת הפוס' דס"ל דכיון שהשמיטה בש"ע הדר ביה אלא ודאי האמת יורה דרכו דהאי תרי כללי האי לחודיה קאי והאי לחו"ק ולא נגעי ולא פגעי זב"ז כצל וכמ"ש בעניותי וברור:. ' ראיתי להרב המ' נר"ו שם שיצא לידק בדבר חדש כדעת מרן ז"ל שכתב דעל מבוכה זו ישכו והעלו דאין לזוו מקבלת מרן אפי' אם המנא ימצא איזה פוסקים מגדול. הראשו' אשר עלו לנו אחר. זמן מרן ז"ל הפך דעתו לא אמרי' אלו היה רואה מרן ד"ק היה חוזר בו אף כי להתופסים דגל הק"ל משתמשים הרבה מזה מ"מ לנו שקבלנו דעת מרן לא יועיל זה וכו' עכ"ל יע"ש ואם בזה לענ"ד אין זה אמת כלל דלא עדיף מרן ז"ל מכל שאר גדולי הפוס' המפורסמים דאמרי' בהו אלו היה רואה וכו' ואי הוה שמיע ליה הוה הדר ביה וגם במרן אמרי' הכי דמאי שנא ומאי אולמיה ופוק חזי ההוא כללא דחדית לן הגאון מהריט"א ז"ל בשמחת יו"ט סי' א' ד"ט ע"א בדעת עליון מרן ז"ל והרב החסיד ראש"ל רב אג"ן ז"ל בחוקי חיים דנ"ט יע"ש דעיקר חילוקם והכלל שלהם הוא הוא ג"כ מן השורש והכלל הנז' דאלו היה רואה ושמיע ליה ואלו היה עומד וכו' הוה הדר ביה כיעו"ש וגם ספר בדק הבית למרן ז"ל יוכיח דראה בה מר שלא ראה בב"י ולפעמים רבים חוזר בו מרן בבד"ה ממ"ש בב"י כידוע ואם כת הפוס' דס"ל על הסברות שמביא מרן בב"י בסתם והשמיטם בש"ע דאמרי' דחזר בו טעמייהו הוא משום דאמרי' דבתר הכי דאה מרן ז"ל חולקים על אותה הסברא שהביאה בב"י בסתם ומשו"ה חזר כו והשמיטה בש"ע מאחר שראה שאינה מוסכמת וכו' הוא הפך ממש ממ"ש הרב הנז' נר"ו בכללו הנז' גם טעמו דיהיב לן הרב הנזכר הוי במה שראו עיני קדשו וכו' אין בו טעם לשבח כלל דלא עדיף מרן גופיה מגברי רברבי דאתי מחמתייהו כיון דאפי' בדעת הרמב"ם ושאר ראשונים ז"ל אמרי' בהו אלו הוה שמיע להו וכו' א"כ כ"ש דאמרי' הכי גם בדעת מרן ז"ל והדברים פשוטים לענ"ד:
שו"ר להרב כפי אהרן נר"ו גופיה בתשו' אחרת שם בדקי"ח ע"ד שכתב הוא עצמון ע"ד מרן אלו היה רואה וכו' יע"ש והוא הפך ממ"ש אשא רביי' עצמו והגרא' שחזר בו ממ"ש כאן אלא דלא ידענא. הי מנייהו קדים איך שיהיה כל שאי דידי לא שמיע לי ולא סבירא לי להני כללי דסבר הרב הנז' נר"ו דאסיק הכא מדעת מרן ז"ל ולא מייתינן להו כלל והעיקר אצלי כמ"ש בעניותי דוקא וכמש"ל והדברים פשוטים וע"ע בס"הק לב נשבר סי' ס' רמ"ש בעניותי שם רמזתי מ"ש אצלי כאן עי"ש:
תו חזיתיה למר הרב הני' נר"ו בסוד"ק שם שכת' על נ"ר וז"ל ובכן אין ס' אצלי דגם מצרים היא נחשבת מהמלך הג' יר"ה בלי ס' ותראבלס היא תחת ממשלתו וכו' עכ"ל יע"ש ואתמה' טובא שלא. זכר שר בעת הזאת שדבריו אלה הם הפך מ"ש מהריע"ט בח"א סי' מ"ו דהזכירו הוא נר"י בתשו' זאת עצמה לעיל מוס שכתב להדיא וז"ל הילכך אין האיש היה יכול לכופה לשבת בעזה חדא דאין עזה נתשבת לא"מ וכו' והיא תחת מלכות אחר וכו' עכ"ל יע"ש וא"כ ודאי דה"ד תראבלס דהיא כעזה ואיך פסיק ותני הוא נר"ו. דלא כמהרימ"ט ז"ל והוא פלא עצום:
איך שיהיה נחזור לדעתן עלה שדעת מרן ז"ל ברור דס"ל דלא. כהרב. ת"הד ז"ל וס"ל האי דטענת דוחק מזונות אינה טענה כלל ואנן בתריה גרירי ואפי'. כמ"ש בב"י וכמ"ל אפי' שלא היה נשבע כלל כ"ש בנ"ד דאיכא שבועה הדידה בה דמשק וכו' שאינו יכול עוד להוציאה אפי' למקו' ה ההיא ודאי איסור שבועה ולא ספק שבועה כלל ובכל האמור ומדובר. וכ"כ בפשיטות גמור הרב מוהרמ"ט ז"ל בבירך משה סי' יו"ד בד"ל ע"א וז"ל דבשלמא מה שנוהגין לכתוב בכתובה הדירה בעיה"ק ת"ו היינו ליפות כח האשה שאפי' אם ירצה להוציא' מעיר לעיר באותה הארץ שמעיקר הדין יכול להוציא' כמש"ל בפ"ד לזה בא התנאי כדי שתוכל לעכב על ידו וכו' עכ"ל יע"ש וממנו נקח לדון ולהורות לנ"ד שכן נוהגים לכתוב בכתו' ברורה פה דמשק וכו' דחד דינא נינהו וכמובן:
שו"ר דאכתי בנ"ד ליכא אלא ס' איסור שבועה ולא ודאי איסור שבוע' ונ"מ לאסוקי ממשכ' מניה וכדבעי' מימר קמן בס"ר דהנה באתרא דידן דמשק יע"א מלבד מה שנוהגין לכתוב כתובת הדירה פה דמשק יע"א עוד נוהגין להוסיף תנאי אחר סמוך ממש לתנאי הנז' וז"ל הדירה פה דמשק יע"א ובמקום אשר ייטב לשניהם ע"כ, והונא דבהאי תנאה בתרא איפליגו בפירושא דמלתא דנא תרי אשלי רברבי ה"ה הרב מהרר"א לניאדו ז"ל והרב מהרמ"ג ז"ל הובאו ד"ק בבירך משה להרב מהרמ"ג גופיה בסי' כ"ב וכ"ג דהרב מהרא"ל ז"ל הנז"ל שם בסי' כ"ב פירש לכוונת התנאי האחרון הנז"ל דהאי ובמקום אשר ייטב. לשטהה ר"ל על החצרות ועל הבתים בתי דירה שידורו שם בדמשק כמקום אשר ייטב לאיש ולאשה והאי תנאה בתרא קאי אתנאה קמא הדירה בדמשק ובחצר ובית אשר ייטב לשניהם אתד"ק בס"סי כ"ב הנז' יע"ש: ואולם הרב מוהרמ"ג ז"ל שם בסי' כ"א רוח אחרת אתו בכוונת התנאי הנז"ל ותכלית דבריו הוא דאי אית ליה באתריה חסרון מזונות ובמ"א טוב לו ולאשתו בריוח פרנסתם מצי לדור במ"א ובלבד שיהיו מקומות שוין לדעת מרן ז"ל דפליג על הת"הד ז"ל אתד"ק ועש"כ ובכן בנדון דהבעל טוען כי בבירות יע"א מצא כדי פרנסתו בריוח גדול משא"כ בהיותו דר פה דמשק יע"א שהיה ניזון בדוחק גדול הנה לדעת מהרמ"ג ז"ל ליכא עליה שום איסור שבועה ומצי לכופה ללכת אחריו כיון שכן היה התנאי מעיקרא במקום אשר ייטב לשניהם דעקר לתנאה קמא שהתנו הדירה וכו' היכא דבאתריה אית ליה חסרון מזונות והנ"ל ולדעת הרב מהרא"ל ז"ל דס"ל למר דתנאה קמא שהיא הדיירה וכו' קאי בדוכתיה לעולם ועד ואפי' אית ליה באתריה דוחק מזונות וכמ"א מצא פרנסתו בריוח ולא בצער אפי"ה לא מצצי לכופה ללכת שם מכח תנאו הראשון הנז' שנשבע עליו והרי תנאה בתרא קאי על דירתא בבתי וחצרות דמשק ולא על עיירות אחרות כלל א"כ לדידיה דמהרא"ל ז"ל בנ"ד אריא דשבועתא רביע עליה דראובן ולא מצי לכופה ללכת אחריו כלל משום חומר השבועה הנז' וחזר הדין לומר דליכא בנ"ד אלא ס' שבועה דוקא מכח מחלוקת הגדולי' ז"ל הללו בפי' תנאי האחרון הנז"ל וכמו שנתבאר: והנה עם שאיני כדאי להכריע בין הרים גדולי' ז"ל הללו איזה מהם פירושו עיקר מ"מ האמת אגיד ולא אכחד שנלע"ד עיקר כפי הרב מהרא"ל ז"ל הנז"ל דהוא יותר מרווח ומשמעותו ניכר יותר בריוח דהכי ובמקום אשר יטה לשניהם לא קאי אלא על דירת הבתים והחצרות לדמשק עצמה דוקא והם שני תנאים גמורים הא' שהדירה תהיה פה דמשק יע"א ולא יוכל להוציאה למ"א אפי' לשוין כלל וגם תנאי שני על דירת הבתים והחצרות שידורו במקום אשר ייטב לב' שלא יוכל לדור בבית וחצר שאינו הגון לאשתו וגם היא אינה יכולה לכוף בעלה לדור בחצר ובית שאינו הגון לו כי אם במקום אשר ייטב לב' דווקא דהשתא שפיר אצטריכו שני התנאים הנז"ל. ותרוויהו צריכי למכתבינהו ואז אתי שפיר טפי האי ר"ו של ובמקום וכו' דהוא תנאי כ' נוסף על תנאי הראשון וכאלו אמר בפי' הדירה וכו'. ואם במקום וכו' וכמובן משא"כ פירוש הרב מהרמ"ג ז"ל הנז"ל זוהי שקשה טובא דא"כ לא היו צריכים לתנאי קמא שהוא הדירה פה דמשק כלל כיון דבלאו"ה אינו יכול להוציאה מעירה אם לא למקומות השוין ומסתמא כל אדם אינו מניח עיר מולדתו והולך לדור במ"א אם לא דביש ליה בעירו ובעיר אחרת דכוותה מצא פרנסתו ברייח הא לאו"ה לא וא"כ לאיזה צורך התנאי הראשון הנז' הא בתנאי הב' לחודיה הוה סגי דכשהוא אומר הדירה במקום אשר יטב לשניה' הוה שמעינן דדוקא היכא דדחיקא ליה שעתא באתרייהו ובמקום אחר ימצא מנוח אשר ייטב לשניהם מצי לדור שם ואין אשתו יכולה לעכב על ידו כלל כדפירש לה מהרמ"ג גופיה ז"ל וא"כ למה הוצרכו לתנאי הראשון הנז' כלל דאין לומר דס"ל למהרמ"ג ז"ל דאי לא הוו כתבי אלא תנאה בתרא הנז' דוקא לא הוה מפרשינן ליה על דירתם בעיר אחרת כלל אלא דהוה מפרשינן ליה על דירתם בבתים וחצרות של דמשק עצמם כדפירש לה הרב מהרא"ל ז"ל הנז' וכנז"ל דזה ודאי דוחק עצום לפרשו כן דנמצא דלא התנו כלל שלא לדור בעיר אחרת דכוותה וזה אינו סברא כלל להניח תנאי הדירה בעיר אחרת שלא להתנות עליו כלל שהוא העיקר ומתנים על הטפל שהוא הדירה בחצרות ובתים של דמשק הא ודאי אין הסברא מחייבת כן כלל משא"כ אם נפרשהו לתנאי האחרון הנז' שהוא על דירתם בעיר אחרת באשר ייטב להם מכלל הן אתה שומע לאו דהיכא דלא ביש ליה בהאי מתא לא מצי אזיל למתא אחריתי אפי' דכוותה מכח התנאי הנז' שלא הורשה לצאת מעירו כי אם היכא דדחיקה ליה שעתא בעירו ובאחרת יטב לשניהם דוקא וא"כ הדק"ל למאי אצטריכו לתנאה קמא כלל ותו ק' דלפי פירושו דמהרמ"ג ז"ל הנז' צ"ל דהאי וי"ו לחלק ואם בלשון בנ"א אמרי' הכי לדעת הרשב"א ומרן ז"ל כמבואר כ"ז בדבריו ז"ל יעש"ב והן אמת דהכי קי"ל להלכה ברם א"א לפרש כן בנוסח הכתובות דילן דהא חזינן דמקמי האי תנאה הנז' כתוב לעיל מניה תנאה אחר וז"ל מעשה ידיה לו ועליו לספק כל צורכיה בריאה או חולה עכ"ל ועיין להרב מהרמ"ג ז"ל בבירך משה סי' ד' דכ"ה ע"ד מה שפירש בתנאי בריאה או חולה הנז' יע"ש הרי דבתנאי זה נחתי למכתב תיבת או חולה דהוה סגי למכתב בריאה וחולה ואנן מפרשינן לה או חולה ומדחזינן דהכא בהאי תנאה נחתי לכתוב או חולה ובתנאי הנז' שאחריו כתוב הדירה וכו' ובמקום וכו' ולא אמר או במקום וכו' ש"מ דאינו לחלק כלל רק הוא תנאי בפ"ע וכדס"ל למהרא"ל ז"ל דוקא:
אשר מכל אלין דהוו הנלע"ד ברור דהפירוש היותר פשוט ומרווח בלשון התנאים הראשון והב' הנז' הוא כמ"ש הרב מהרא"ל ז"ל דוקא וכבר כתב הרשב"א ז"ל בתשו' ח"ב סי' ש"ר וז"ל שאלת מ"ט יד בע"הש ע"הת הודיעני נא אם כלל לכל דבר ואפי' יש בשטר לשון שיש בו שני משמעיות אפי' האחד דחוק והאחד מרווח ואפי' כשב"ד מכירין מתוך הכתב שכיון למשמעות שהוא לתועלת בע"הש אם לאו תשובה כל שמשמעותו ניכר לב"ד מתוך הכתב שהוא כן דנין אותו ואפי' ליפו"ך של בע"הש וכן אם דרכם של בנ"א לכתוב לן בענין שיש בו יפו"ך לבע"הש דנין ואפי' שאפשר לדונו במשמעות אחר שהוא ליפוי הלוה ולגרעון לבע"הש וכו' עכ"ל יע"ש:
והגם דחזינא למוהרי"ק ז"ל בשורש ז' שכתב דבלשון מסופק בשטר הגם דמשמע קצת כבעל השטר אפי"ה אמרי' יד בע"הש ע"הת יע"ש וכן הסכים הרב מהרשד"ם ז"ל בח"מ סי' נ"ו יעש"ב הא ודאי דמוהרי"ק ומהרשד"ם ז"ל לא פליגי אתשו' הרשב"א ז"ל הנז' דאינהו מיירי היכא דמשמע קצת כבעל השטר ולא משמע יותר רק קצת משו"ה ס"ל ז"ל דאם במשמע קצת אמרי' יד בע"הש ע"הת משא"כ היכא דהמשמעות הוא יותר שכן ניכר משמעותו לב"ד מתוך הכתב או שכן דרכם של בני אדם לכתוב כן וכגוונא דנ"ד בהא ודאי יודו מוהרי"ק ומהרשד"ם להרשב"א ז"ל שכן דנין אותו אפי' שהוא ליפו"ך בע"הש וחילוק זה ברור מאד ומוכרחים לאומרו בדעת מהרשד"ם ז"ל דחזינן ליה בח"מ סי' שס"ו אייתי לנ"ד תשו' הרשב"א הנז"ל יע"ש ולא הזכירו למוהרי"ק ז"ל כלל כיעו"ש א"כ מוכרח לחלק לדעתו ז"ל כדכתיבנא וראיתי להרב החסיד ראש"ל מהרח"א ז"ל בחוקי חיים סי' י"א שהסכימה דעתו דהרשב"א ומוהרי"ק פליגי אהדדי ומכח זה תמה על הרב מהרש"ח ז"ל שהוכרח להוכיח דפליגי מתשו' אחרת להרשב"א ז"ל ותמה עליו דלא היה צריך לזה דמתשו' דח"ב סי' ש"ה הנ"ז מוכרח דפליגי יע"ש ואחהמ"ר הראויה אליו לדידי חזי דמהאי תשו' דסי' ש"ה ליכא ראיה כלל דפליגי וכמש"ל ואשתמי' מניה ח"ו תשו' מהרשד"ם דסי' שס"ו הנז' וכמדובר:
עכ"פ דבר הלמד מדברי הרשב"א ומוהרי"ק הנז"ל דדוקא היכא דלשון השטר הוא מסופק ומשתמע לתרי אנפי ושניהם שקולים או אפי' דחד מנייהו נוטה קצת ליפו"ך בע"הש אפי"ה אמרי' יד בע"הש ע"הת ברם היכא דמשמעותו ניכר יותר לב"ד מתוך הכתב שהוא כן דנין אותו כן ואפי' שהוא ליפו"ך של בעה"ש וכן אם דרכן של בני אדם לכתוב כן בענין שיש בו יפו"ך לבע"הש דנין אותו כן אע"פי דאפשר לדונו במשמעות אחר לגרעון כח בע"הש וכמ"ש הרשב"א ז"ל וכנז"ל א"כ בהאי תנאה דכתיב בכתוב' הדירה פה דמשק ובמקום אשר ייטב לשניהם דאית ביה תרי פירושי דמהרא"ם ומהרמ"א ז"ל הנז"ל למר כדא"ל ולמר כדא"ל והפי' היותר מרווח ופשוט ומשמעותו ניכר לב"ד מתוך הכתב לענ"ד המעט הוא כפי' הרב מהרא"ל ז"ל הנ"ל ואם כן דרכם של בנ"א לכתוב וי"ו הנוסף היכא דצריכה הו"ו להוסיף והיכא דצריך או לחלק כתבי או וכה"ג דנוסח הכתובה כנז"ל ולא חזינא שום קושייא על פירוש מהרא"ל ז"ל הנז' כלל לא כן בפי' הרב מהרמ"ג ז"ל אית ביה כמה תירוצי לענ"ד כנז"ל הא ודאי לענ"ד דבכה"ג דנין אותו כפי' הרב מהרא"ל ז"ל אפי' שהוא ליפו"ך של בע"הש הנז"ל כנלע"ד ברור ומה גם בהצטרף לזה מ"ש מהראנ"ח ז"ל בח"א סי' ק"א דאם הלשון מסופק ואיכא אומדנא לאחד מן הפירושים אזלינן בתר אומדנא יע"ש והכא איכא אומדנא רבתי בנ"ד המסייעא לפי' הרב מהרא"ל ז"ל הנ"ל והוא מדחזינן דהתנו עליו קודם הנישואין סמוך לחופה בקע"ש שלא יוכל להוציאה לדור במ"א כלל כנ"ז בשאלה א"כ אין לך אומדנא גדולה מזו ואזלי' בתרה לפרושי התנאי שבכתובה הנז' הכי אפי' אם היו שני התי' שקולים ממש וגם אפי' אם היה סתם הלשון הפך האומדנא וכמ"ש שם מהראנ"ח להדיא יע"ש ועיין בכנ"הג סי' מ"ב הג"הט אות ל' ולהרב חש"ש ז"ל שם אות כ"א שהביאו דברי מהראנ"ח ז"ל הנז"ל ומ"ש בזה יע"ש בהם יש לדחות זה משום דנוסח זה נהוג בכל הכתובו' משנים קדמוניות ולאו בהאי כתובה דאשת ראובן בלבד הוא דכתיב הכי כדי לסייע ב"י מהרא"ל ז"ל מכח האומדנא הנז"ל אכן העיקר הוא כדכתיבנא מעיקרא דהפי' היותר פשיט ומרווח הוא מ"ש הרב מהרא"ל ז"ל דוקא ואפי' לא היה נשבע על התנאי הנז' הוה מפרשינן ליה הכי כמ"ש מהרא"ל ז"ל דוקא דיוק שהוא יותר פשוט ומרווח כנז"ל כ"ש השתא דאיכא שבועה בהדיה דודאי דיש לנו לפרושי הכי לחומרא ואיכא ודאי איסור שבועה ולא משום ספק איסור שבועה הוא דמחמרינן עליה ברם כבר מלתי אמורה דאיני כדאי לחלוק ע"ד הרב מהרמ"ג ז"ל ומי אנכי להכניס ראשי בין שני הרים גדולים ז"ל להכריע ביניהם דכיון דמהרמ"ג ז"ל הסכים לפירושו בתנאי הכתובה הנ"ז א"כ הריני מבטל דעתי מעתה נגד דעתו ז"ל וחזרנו לדין דספיקא הוי וספק שבועה להחמיר וכמדובר וכבר כתבתי דהגם דקי"ל ס' שבועה להחמיר כנז"ל וא"כ לכאורה לא נפק"ל מידי אי הוה ס' איסור שבועה או ודאי איסור שבו' כיון דבין הכי ובין הכי אית לן למיזל לחומרא ולא מצי הבעל דנ"ד לכוף אשתו שתבא אחריו הגם דליכא אלא ס' שבועה וכנז"ל מ"מ נ"מ לחיוביה ממונא דהיינו במזונות אשתו ובכתובתה משלם דאם נאמר כמו שפירש הרב מהרא"ל ז"ל בפי' התנאי האחרון הנז' כנז"ל דינא נפיק דלא מצי ראובן דנ"ד לכוף אשתו להוליכה לבירות הגם דנימא דבירות ודמשק תרוויהו שוו בשיעורייהו בכל מילי כמש"ל בריש אמיר מ"מ כיון שנשבע ע"ז שהדירה פה דמשק וכו' אסר עצמו אף במותר לו וכמ"ש מהריב"ל בח"א סי' ע"ב הנזכר וז"ל ואומר דבנ"ד פשיטא ופשיטא דאין האיש ראובן יכול להוציא את אשתו אף שיהיה במלכית אחת ושיהיה מעיר לעיר ומכרך לכרך דכוותא דכיון שנשבע אסר עצמו אף במותר וכו' עכ"ל וכ"כ מהרח"מ ז"ל בב"מ סי' יו"ד ומהרמ"ג גופיה סימן נ"ג יעי"ש וכמש"ל בארוכה וכיון שכן דאריא דשבועתא רביע עליה ואינו יכול להוליכה למ"א כלל מכח השבוע' חזר הדין להיות כמו שמן הדין לא מצי להוציאה למלכות אחרת או מכרך לעיר ומעיר לכרך ואם היא אינה רוצה ללכת עמו מתחייב לה בשארה כסותה ועונת' ובכתובת' ובתוס' משלם אם היא רוצה להתגרש והוא אינו רוצה לגרשה אלא לעגנה או שתלך אחריו דלפום דינא לא מצי לעגנה אלא או לפרוע לה כל סכי כתובתה משלם ולגרשה או לישב עמה בעירה ולהתחייב לה בשבו' כהסכמת רוב הפוס' ז"ל הו"ד בתשו' הרב מהרח"מ ז"ל בבירך משה סימן יו"ד הנז' מדל"ה ע"ג ואילך. יעש"ב ודוק מנייהו ואוקי באתרין ממש מכח חומר השבועה וכנז"ל אכן לדעת עליון הרב מהרמ"ג ז"ל בסימן נ"ג הנז"ל דפירש לכוונת התנאי דבמקום אשר ייטב לשניהם דקאי על דירת העיירות היכא דבאתריה אית ליה דוחק מזונות ובמ"א ייטב לשניה' מצי ללכת להתם וכופה אשתו שתלך עמו כנז"ל א"כ לדידיה דינא נפיק בנ"ד דמחייבה אשת ראובן הלזו דנ"ד לכוף כאגמון ראשה וללכת אחר בעלה לבירות יע"ח מאחר דשם מצא כדי פרנסתו בריוח ואין על בעלה שום איסור שבועה כלל דלהכי אהני דאי תנאה בתר' הנז' אפי' לה' מרן ז"ל דפליג ע"ד הת"הד ז"ל כנז"ל א"כ הדר דינא כאלו אין כאן שום תנאי ושבועה כלל וא"כ הדין נותן דמצי הבעל דנ"ד לכוף לאשתו לבא אחריו כיון דמן דינא יכול להוליכה מעירה לעיר אחרת דכוות' וכנז"ל ואם תמאן ותסרב היא מלבא אחריו והבעל טוען או שתבא אחריו או לגרשה בלי כתובה ותוס' והיא מונעת מלהתגרש אזי הדין נותן דפטור ועטיר הבעל משבו' ומפסדת ג"כ עיקר כתובה ותוס' כמ"ש הפוס' ז"ל וכמ"ש בשמ' הרב מהרח"מ ז"ל שם דל"א ע"ג יע"ש ועמ"ש ע"ז הרב מהרמ"ג ז"ל שם סימן י"א דכל חד מנייהו מצי טעין קי"ל יעש"ב וכיון דאין אנו יכולים לחייבו בשבו' ובעיקר כתובה ותוס' עפי"ד מהרא"ל ז"ל משום דעומד לנגדנו ככותל סברת מהרמ"ג ז"ל בפי' התנאי האחרון הנז' ומצי טעין הבעל קי"ל כוותיה וכמ"ש מהרמ"ג גופיה בסימן כ"ג הנז' יע"ש א"כ הגם דאזלינן לחומרא בעיקר השבועה ולא מצי לכוף לאשתו ללכת אחריו מ"מ גם אין בידינו כח לכוף לבעל אם ילך מעירו לחייבו ממון ועיקר כתו' ותוס' דמצ"ל קי"ל כדעת מהרמ"ג ז"ל שבסי' כ"ג דלדידיה אדרבה היא חייבת ללכת אחריו למקום שמוצא פרנסתו בריוח כמש"ל והכי חזינא למרן החבי"ב ז"ל בכנה"ג חמ"מ סימן מ"ב הגב"י אות ט"ז שכ"כ וז"ל כשהלשון תלוי ומסופק יד בע"הש ע"הת אפי' יש שם חרם או שבועה או ת"כ מהר"מ מינץ ז"ל סימן ט"ו וי"ו אמר המאסף והוא תימה דס' שבועה להחמיר וכן ס' חרם להחמיר כמ"ש הרשב"א בתשו' סימן ש' והרב מהראד"כ בתשו' כ"י סי' מ"ט כתב דשטר שיש לפרשו בב' פנים יש להחמיר ולפרשו בכוונה דמתקיימת השבועה ונראה דודאי הנשבע או מקבל החרם יחוש לעצמו אמנם אין ב"ד כופין על כך כיון שהלשון מסופק יד בע"הש ע"הת וכו' עכ"ל יע"ש הרי להדיא כדכתיבנא וראיתי להר' משאת משה ז"ל בח"מ ח"א סימן י"ט שעמד בזה בנ"ד וכתב דמהרש"ך בראשונות ס"ל דבספק שבועה כייפינן להוציא יע"ש ולא הודיענו הרב ז"ל היכא כתב כן מהרש"ך ז"ל בח"א ואדרב' אנכי הרואה למהרש"ך ז"ל בח"א סימן ס' דנראה מד"ק דס"ל דאין כופין כיעו"ש וכן הבין מד"ק הנז' הרב פ"מ ז"ל בח"א סינ"ו דס"ה ע"ג אלא שהביא שם למהרש"ח ז"ל דס"ל דכופין אף להוציא בספק שבועה והוא ז"ל הסכים שם לדעת מהרח"ש דכופין יעש"ב עכ"פ דעת מהרש"ך בח"א סימן הנז' הוא דאין כופין דלא כמ"ש בשמו הרב מ"מ ז"ל וכן ראיתי עוד למהרד"ך גופיה בח"ב סימן ג' דס"ל נמי התם דבספק איתור' וממונא יכו"ל המוחזק קי"ל יע"ש וכ"כ עוד איהו גופיה בח"ג סימן מ"ח דבלשון מסופק וסובל ב' פירושי' וכגוונ' דנ"ד לא אמרינן ס' שבועה להחמיר להוציא מיד המוחזק יע"ש וזהו הפך ממש ממ"ש בשמו הרב מ"מ ז"ל וכמבואר דלפי"ד המ"מ ז"ל נמצ' דמהרש"ך ז"ל סותר דברי עצמו ח"ו והא ודאי ק"ט שו"ר למהרש"ך ז"ל בח"א סימן תמ"ה שכתב שם דאי לענין איסורא אתשיל לא מצ"ל קי"ל יע"ש והביא ד"ק מרן החבי"ב ז ל בכנ"הג בכללי הקי"ל אות ס"ו יע"ש ואפשר דהר"ב מ"מ ז"ל אף הוא היה מכוין לתשו' מהרש"ך הנז"ל גם ראיתי להרב כהונת עולם בביאורו ליו"ד סימן קס"א ד"ז ע"ג שעמד ע"ד מהרש"ך אף דבח"א סימן קס"ט וח"ב סי' ר"נ נראה דלא מפקינן ממונא מניה מ"מ בח"ג סי"ל נראה דמפקינן וכתב מהר"י הלוי שם שבח"ג נראה שהיתה מסקנתו וכו' יעש"ב ולא זכרו שרים שבח"ג גופיה סי' מ"ח הנז' ס"ל דלא מפקינן כנז"ל ושו"ר ג"כ להרב פ"מ ז"ל בח"ב סימן ט' שהביא דעת מהרש"ך ז"ל דס"ל דכופין יע"ש:
תו חזיתיה למר הרב מ"מ ז"ל שם שהוכיח מתשו' מהרא"ש ז"ל שדבריו נוטים להוציא למתבונן בהם יע"ש ואנא עניא התבוננתי בהם יפה כפי עיוני המעט הוא ולא חזינא בהו שום הוכחה דס"ל בפשיטות להוציא יעו"ש ואדרבא הרואה יראה למהרא"ש ז"ל גופיה בסי' קס"ב שהניח דין זה בספק יע"ש וכבר ראיתי להרב כה"ע ז"ל שם שעמד ג"כ ע"ד מהרא"ש ז"ל וז"ל ובדעת מהרא"ש ראיתי למהר"י הלוי שם בשמו דמפקי' ובש"ך ס"סי קע"ז כתב בשמו דבמ"ח שקול לא מפקינן והפותח יד בתשו' מהרא"ש ז"ל יראה דבכל גוונא מספק"ל והיא בסי' קס"ב וכ"כ בשמו מהרש"ל שם והפ"מ ח"א וכו' עכל"ל יע"ש גם מ"ש עוד הרב מ"מ ז"ל שם דמהראד"ב ז"ל כת' להדיא דבס' חרם ב"ד עצמם חייבים להפרישו מן האיסור ומטפלים בו וכו' עכ"ל הן אמת שכ"כ מהראד"ב בס"סי רי"א לענין הטוען נגד המוחזק אי בעי הרשאה או לא כתב דלא בעי הרשאה כיון דהוי מלתא דאיסורא וכל אחד מישר' הוא בעל דינו וב"ד עצמם חייבים להתטפל לאפרושי מאיסורא וכו' יע"ש אמנם כבר הבאתי לעיל מ"ש הרב כנ"הג בסי' מ"ב משם מהראד"ב בתשו' כ"י שכתב בשטר שי"ל בב' פנים שי"ל לפרשו בגוונא דמתקיימת השבועה ונראה דודאי הנשבע יחוש לעצמו אמנם אין ב"ד כופין אותו על כך כנז"ל ואם נאמר דהאי סיומא דונראה וכו' הם דברי מהראד"ב עצמו ק"ט ממ"ש מהראד"ב גופיה בס"סי רי"א הנ"ל וכבר הרב מ"מ ז"ל גופיה שם זכר עשה לדברי הכנ"הג דבסי' מ"ב הנז' ובהכרח לומר דהוא המבין דהאי סיומא דונראה וכו' הם מדעת עצמו דמרן החבי"ב ז"ל ודלא כס' מהראד"ב ז"ל אלא שזה דוחק עצום לומר כן:
אכן אחר העיון יפה חזינא דהגם דנימא דהאי סיומא הנז' הם דברי מהראד"ב עצמו או דמרן החבי"ב ז"ל אמרה למלתיה גם לדעתיה דמהראד"ב ז"ל עכ"ז לא תק"ל ול"מ מההיא תשו' דמהראד"ב סי' הי"א דאייתי לן הרב מ"מ ז"ל כי הנה הרואה יראה למהראד"ב ז"ל שם סי' רי"א הנז' דאתי עלה דמילתא להוכיח דלא נסתלק המחזיק ראשון כצאתו את העיר מט' דספק חרם להחמיר ועוד כתב טעם ב' דאפי' לא היה חרם בהסכמה לא נסתלק מחזיק א' כיון שהיה פורע מעות החזקה כנהוג וכו' יעש"ב וכיון שכן שפיר כתב בסיפא דמלתיה דלא מצ"ל לאו בע"ד דידי את כיון דהחזקה היא בחזקת א' ולא נסתלק ממנה והו"ל מלתא דאיסורא וחייבים ב"ד להפרישו מאיסור והיינו משום דכפי טעם ב' הנז' לא משום ס' חרם אתינן עלה עם הרוצה להחזיק שלא כדין אלא משום ודאי חרם שכתוב בהסכמה דכיון דודאי הוא למחזיק ראשון א"כ הבא להוציאו נלכד בודאי חרם וחייבים ב"ד להפרישו ברם אלו לא היה אלא ס' חרם לא היה כותב הרב ז"ל דב"ד מצווין להפרישו אלא דהוא יחוש לעצמו כמ"ש הכנ"הג בדעתו ז"ל ובהאי א"ש דברי מהראד"ב יחד וכמ"ש הכנ"הג ודלא כהרב מ"מ ז"ל וכמובן עוד יש לעמוד לענ"ד ע"ד הרב מ"מ ז"ל בעיקר הוכחתו שם מתשו' מהרשד"ם ז"ל דבסימן ס"ב דס"ל מר דבספק איסורא דאית ביה ממונא לא מצ"ל קי"ל יעו"ש נלע"ד דליכא הוכח' כלל ומימלא אזדא לה משהק' המ"מ ז"ל שם והניח דבריו בצ"ע יע"ש וכמו שאבאר בס"ד דהנה יש לתמוה עוד לכאורה דחזינא למהרשד"ם גופיה בסי' שס"א ור"ה דכנ"הג בכלל הקי"ל אות ס"ו ס"ל למר התם דאפי' באיסור' מצ"ל קי"ל יע"ש הפך ממ"ש בסימן ס"ב הנז' והדבר תמוה לכאורה וליתובי דעתיה צ"ל באחד מתרי אנפי או דנימא דבסימן ס"ב שלא היו תשו' מוהריק"ו מצויים אצלו דן הר' ז"ל מדעתו דאפי' דאית ממונא עם איסור' אפי"ה ס"ל למוהריק"ו ז"ל דלא מצ"ל קי"ל מידי דהוה באיסור' לחודיה אכן בסי' שס"א כבר ראה לדברי מוריק"ו ז"ל בדוכתייהו דלא אמרה למלתיה דלא קי"ל במלתא דאיסורא אלא דוקא באיסור' לחודי' דלא פתיך ממונא בהדיה בהא הוא דס"ל דלא קי"ל אבל אי פתיך ממונא בהדי איסורא מצ"ל קי"ל משו"ה הדר ביה הרב ז"ל ממ"ש בסימן ס"ב הנ"ל ואסיק הכא בסי' שס"א דבממונא ואיסורא יחד מצ"ל קי"ל:
או נימה דמהרשד"ם ז"ל בסי' הנז' ס"ל כסברת הרב הפוסק כמהר"י הלוי ז"ל בסי' ב"ן דס"ל דהא דקי"ל דהיכה דאיכא איסור' וממונא ל"א קי"ל היינו דוקא היכא דאפי' לסב' המתיר איכא איסורא דרבנן ברם היכא דלסברת המיקל לא נשאר אפי' איסורא דרבנן אפי' דלסברת המחמיר איכא איסורא דאורייתא מצ"ל קי"ל יע"ש והשתא א"ש מ"ש בסי' שס"א הנז' כיון דלדעת הרמב"ם ור"ח והר"ן ש ז"ל שכתבו דאי גזר המלך שכל אחד יתן כסף גולגלתו אפי' ת"ח חייבים ואין כאן שום איסור אפי' מדרבנן התם מצ"ל קי"ל משא"כ ההיא תשו' דסימן ס"ב דעכ"פ אפי' לס' המיקל אכתי איכא איסור אבק"ר דרבנן משו"ה פסק הרב ז"ל דלמ"ל קי"ל וגם אותה תשובה דמהרשד"ם דסי' רנ"ו דמתיב עלה הרב מ"מ ז"ל שפיר מתוקמא בהכי והוא דאי מפרשינן דמכירה לחוד וירושה לחוד אין כאן שים איסור ואמאי מפקינן מיד המוחזק משום ספיקא דאית ביה דספק ירושה בכלל מכירה ובזה סרה מהר תלונת הרב מ"מ ז"ל יע"ש וכמובן שו"ר להרב מ"מ ז"ל גופיה ביורה דעה סימן ח"י דף ע"ב ע"ג דנרגש מתשובה מהרשד"ם דסימן שס"א הנזכר וכתב דהדר ביה מהרשד"ם בסימן שס"א ממה שכתב בסימן ס"ב יעויין שם שכן כתב מלתא בלי טעמא אמאי הדר ביה מהרשד"ם ז"ל. ואנכי עפר טעמא רבה אמינא שכן ראוי להיותו חוזר בו אחר ראיתו לדברי מהרי"קו ז"ל שם ביורה דעה סימן ח"י הנז' שכתב דמהרא"ש בסימן קס"ב ס"ל למר דבאיסורא דאית ביה ממונא מצ"ל קים לי יע"ש ולא זכר שר דברי עצמו מ"ש בח"מ סימן י"ט הנז' דהוכיח ממהרא"ש ז"ל להפך מרז"ל ומה גם דגם בסימן קס"ב גופיה לא החליט מאמרו כלל אלא הניח הדבר בספק כיע"ש וע"ע להרב מ"מ ז"ל גופיה בכמה תשובו' מיו"ד וח"מ דס"ל דכופין גם להוציא כמ שיר המעיין לא ע"ט האסף וע"ע לו ז"ל בח"א דח"מ סימן ב' בד"ה אמור מעת' וכו' יע"ש ועיין להר' דב"מ ז"ל בח"א יו"ד בכמה תשו' ובח"ב ק"י ובח"ג הל' רבית סימן ד' מ"ש בזה יעש"ב וכבר ראיתי לכנ"הג בכללי הקי"ל אות ס"י הנז' שאסף איש טהור פלוגתא דרבוותא הלזו אי אמרינן קי"ל במלתא דאית בה איסורא וממונא ובהרב חש"ש שם אות ע' וע"א שהאריך בזה ואסיק וז"ל ולענין הלכה גם בזה יפה כח המחזיק ומצ"ל קי"ל כמ"ד שאני יכו"ל קי"ל וקי"ל וכו'. ואף כי המח' הוא אי מצ"ל קי"ל או לא גם בזה כבר כתבנו דמסקנא דמלתא דיכו"ל קי"ל לעניין מט"ל אך אמנם יש לאיים עליו דהוא מלתא דאיסורא ואם יחוש וכו' תע"ב ואי לא ציית דנין לו דין הקי"ל וכו' עכ"ל יעש"ב וע"ע להרב חסד לאברהם ז"ל בח"ב ח"מ סימן ל"ו שכן עלתה הסכמתו לאיים עציו וכו' ודלא כהרב פאת נגב ז"ל דגמגם בזה דלאיים עליו וכו' יעש"ב:
ובכן בנד"ז ראובן זה יכול לפטור עצמו מחיוב ממון שבו' ועיקר כתו' ותוס' בטענת קי"ל כפי' הרב מהרמ"ג ז"ל בתנאי הכתו' הנז' אלא דאנן אמרינן ליה דיחוש לעצמו משום ס' שבועה דשמא ההלכה היא כפי' הרב מהרא"ל ז"ל הנז' וכפי פירושו נמצ' הוא עובר על שבועתו ואי לא חייש ולא ציית דיינינן ליה דין הקי"ל וכמסקנת הרב כה"ע והא"ח ז"ל הנז"ל: ומה גם דיש לצרף לזה ג"כ סברת הרב מהריב"ל ז"ל בח"א סימן קי"ג דס"ל דהנשבע יש. לאל ידו לפרש לשון הסתמי והכללי לעשותו חלקי ופרטי וכל לישנא דמשתמע וכו' ואפי' נשבע לדעת חבירו מהימן לומר לכך נתכוונתי דמאן לימא לן שלא היה דעת חבירו ג"כ על הפרטי ההוא וכו' אתד"ק יעש"ב ולפד"ק מצי נמי ראובן דנ"ד לטעון ולומר לכך נתכוונתי בשבועתי זאת הדירה וכו' ובמקום וכו' כמ"ש מהרמ"ג ודלא כמהרא"ל ז"ל הנז"ל ואפי' שנשבע לדעת אשתו מאן לימא לן שלא היה דעתה ב"כ לזה דוקא ובדברי הריב"ל ז"ל הנז"ל אלא דחזינא בתר הכי דאי אתינן עלה מהא דמהריב"ל הנז' לא איריא ולא חזי לאצטרופי כלל דמלבד דרוב הפוס' ז"ל חלוקים עליה דמהריב"ל בהאי סברא הנז"ל דהיאך התיר מטעם מאן לימא לן וכו' כיון דאין חבירו אומר כן בפי' הו"ל ספק שבועה דדילמא חבירו היה דעתו בהפך ויש לדון בו להחמיר וכמ"שהק עליו הרב מ"ץ בח"א סימן ע"ב יעש"ב וכ"כ כמה וכמה פוסקים ועד אחרן החכם עיניו יחזו להגאון החק"ל ז"ל בא"הע סימן מ"ג שהאריך בזה ואסיק דסברת מהריב"ל הנז' במח' שנוייה ורוב הפוסקים פליגי עליה וס"ל דלא מצ"ל לכך נתכוונתי ואזלינן לחומרא יעש"ב: