שות פני יצחק חב· רבי יצחק אבולעפיה
שו"ת פני יצחק ח"ב אה"ע · סימן ה
שאלה אשה שמחלה מכתובתה לבעלה בשטר מחי' וז"ל להיות שעברו דברי ריבות בין איש לאשתו פ"ופ עד ששאלה אשה להתגרש מבעלה ולגבות ממנו הסך שהכניסה לו ותכשיטיה ובלאותיה שהכניסה דוקא ושוב עמדו מתווכי הש' ביניהם וגמרו ביניהם שלסוף זמן החמש שנים אם לא ילדה לזש"ק חייבת להתגרש מבעלה ותקח בעד כתו' סך ת"ק גרוש דוקא מלבד תכשיטיה ובלאותיה שהכניסה לו ואם לא תרצה להתגרש בז' הנז' אזי אין לה על בעלה שום פ"ק גם מהסך ת"ק גרוש ולא מזונות ומחלה לבעלה הסך שבע מאות גרוש הנשאר לה. מסכי כתו' ככתוב בשטר כתו' ולא נשאר לה עליו זולתי סך ת"ק גרוש הנז' ושטר כתו' הנז' הוא בטל ומבוטל וגם אם נשארו נשואים זע"ז כל ימי חייהם בין נשארה עמו לבדה בין נשא אא"ע אין לה עליו כתו' רק הסך ת"ק גרוש הנ"ל דוקא וכו' את"ד שטר המחי' הצ"לע ואח"ז נתחרטה האשה הנז' ממחי' הנ"ל וטענה שמחילה בטעות הייתה להיות שהטעה אותה אחד מקרובי בעלה באמור אליה כי ע"פי הדין הגמור אינו חייב בעלה לתת לה בעד כתו' זולתי מה שהכניסה לו דוקא שהם סך ש' גרוש ובלאותיה ותכשיטיה אשר הכניסה לו דוקא בין אם יגרשנה עכשיו בין בהגיע זמנו לישא אא"ע ודוקא אם תתאלמן ממנו אזי גובה מהיורשים כל כתובתה ואולם אם יגרשנה בחיים חייתו לא תוכל לגבות ממנו בדין כי אם מה שהכניסה לו דוקא ולזה נתרצית לקחת מבעלה עוד שני מאות ומה שהכניסה כשיגרשנה וכעת שאלה אשה לכמה ת"ח ואמרו לה שאין הדין כן שגם אם יגרשנה בעלה חיובא רמייא עליה לפרוע לה כל סכי כתו' משלם א"כ היא חוזרת בה מהמחי' הנ"ל ותובעת כל סכי כתו' אם ירצה בעלה לגרשה ובעלה טוען כנגדה שכבר נתרצית במחי' וביטלה לשטר כתו' הראשונה ביטול גמור בשטר המחי' הנ"ל. והיא טוענת שהכל היה בטעות וגם מכחשת לעדים שלא אמרו לה למחול על הנשאר מסכי כתו' כלל ואם היתה יודעת שצריכה למחול לא היתה מוחלת כלל כי היא חשבה בדעתה שבלאו"ה מצד הדין אינו חייב לה בעלה בכל סכי כתו' כמו שהסביר לה אחד מקרוביו כנ"ל ומ"ש העדים בשטר המחי' שמחלה לבעלה ת"ש כתו' להד"מ שלא מחלה כלל ושטר המחי' הנז' הוא כתוב בל"הק והיא אינה יודעת בל"הק כלל והיו צריכים העדים לפרש לה בלשונה כל הכתוב בשטר הנז' ותאמר להם בפי' שהיא מוחלת לבעלה ת"ש סכי כתו' ואפי' את"ל שהאמת כדבריהם שמחלה לו הכל היה בטעות גמור מאחר שהיתה סבורה דמן הדין אינו חייב בעלה בכל סכי כתו' כשיגרשנה זולתי כשתתאלמן כמ"ש לה קרוב בעלה הנז' ושאלו את פיו והודה שכן אמר לה ושגם הוא היה טועה בדין הנה כי כן יורנו מ"ץ הדין עם מי ויבא שכמ"ה: תשובה. נלע"ד ברור דהדין עם האשה וצדקה בטענתה הנז' ומחילה בטעות הוייא וה"ה בטילה ומבוטלת דהלכה רווחת בש"ס דמחילה בטעות לא הוייא מחי' ותלמוד ערוך הוא במס' גיטין ובתרא וכמה דוכתי וכמ"ש הרשב"א ז"ל בתשו' הביאה מר"ן ז"ל בב"י ח"מ סי' י"ב וז"ל ואפי' לא נאנס כלל וסבור שאין לו בידו יותר ונמצא שי"ל מחי' בטילא דכל דלא ידע לא מצי מחיל ואע"פי שהוא כותב לו הריני מוחל לך וכו' אין בדבריו כלום עד שיאמר מרצוני בלי שום אונס יודע אני שי"ל בידך יותר וכדתניא וכו' עכ"ל וכבר הרב מהרמ"א ז"ל בתשו' סי"ד נשאל על כעין נ"ד במורשה הכלה דנתפשר בעד כתו' הכלה בסך מועט בעבור שהטעהו אחד מן החכמים שאמ"ל שמן הדין חמותה קודמת לגבות כתו' ועתה נודע לכלה שאין הדין כן אלא אדרבא היא קודמת ורוצה לחזור בה מן הפשר הנז' וע"ז השיב הרב ז"ל וז"ל מעתה טענה שטוען מורשה הכלה וכו' טענתו טענה כי היתה פשרה בטעות כמ"ש מוהרי"קו סקי"א. וז"ל על אודות א' מהאחין שנתפשר עם שאר אחיו לפטור חלקו מירשת אביו בעבור ס"מ באשר היה סבור שלא היו הנכסים מרובים וכו' נלע"ד דבר פשוט שאין באותה פשרה ממש שהרי הל' רווחת דכל קנין ומחי' בטעות חוזרים וכדמוכח בפ' חז"ה גבי רב ענן וכו' הרי לך בהדייא דהוה חשיב כמ"ד לך חזק וקנה וכיון דאיכא למתלי דבטעות הוא ל"מ המחי' דאע"ג דהוא מלתא דלא עבידי אינשי למיטעי דמסתמא הו"ל למידע וכו' ואפי"ה חשיב מחי' בטעות כ"ש וכ"ש דלא שהטעוהו אחיו וכו' עכ"ל ומהראיה שהביא נראה ברור שאפי' לא אמרו למורשה דבר כי אם שהיה טוען דאסיק אדעתיה שכתו' חמותה היתה קודמת נראה דמהימן משום דהוי מלתא דעבידי אינש למטעי ואנס' דהכי אסיק אדעתיה דאלת"ה מאי אכפת ליה למעבד פשרה ולאפסודי ממון רב דמאן מעכב בידיה דלא ליגבי כל שטר כתו' משלם דלאו בשופטני עסקי' אלא ודאי דאסיק אדעתיה דחמותה. היתה קודמת ומה עבד וראיה גמורה מ"שך הפ"ח שהביא מוהרי"קו דהתם טעה מאליו במאי דלא הו"ל למיטעי כ"ש בהא דנ"ד דאפי' לא אמרו לא דבר ודאי דלא נתפשר אלא דטעה בהכי והוי מלתא דעבידי אינשי למטעי דלאו כ"ע דינא גמירי ואדרבא מס' הוה מס' טפי דחמותה היתה קודמת לכלתה וכו' עכ"ל יע"ש: הנה הבאתי כל ד"ק הצלע"י כי ממנו נקח להבין ולהורות בנ"ד שהדין עם האשה לבטל המחי' הנז' דמחי' בטעות הוייא שכן הטעה אותה קרוב של בעלה הלא הוא אמר לה דע"פ הדין אינו חייב לה בעלה כשיגרשנה כי אם מה שהכניסה לו דוקא כמו שכן טוענת בפה מלא אם אמת הדבר שכן אמר לה ודאי דהוי מחי' בטעות ולאו כלום הוא וכן מתבאר שפיר מתשו' הרב פ"מ ז"ל בח"כ סי' ט"ו דראובן דנ"ד טען כי סבור היה שהדין עמה שהיתה אומרת לו שיש בידה פס"ד ממ"הרי והשיב הרב ע"ז דאף דאמ"ל כן מ"מ מידע הוה ידע דכל העולם חלקו וכו' ומחו ליה וכו' יע"ש מוכח הא בעלמא הוה מהני ליה האי טענתא וכמובן ולא עוד אלא דלמדנו מתשו' מהרמ"א ז"ל הנ"ל דאפי' את"ל שלא הטעה אותם שום אדם בזה אלא דהיא בעצמה חשבה בדעתה שכן הוא הדין שאינו חייב לה בעלה כשיגרשנה זולתי מה שהכניסה לו דוקא ומשו"ה נתרצית כעת במה שנתחייב לה בעלה מחדש עוד ר' גרוש כשיגרשנה יתר ע"מ שהכניסה לו ובזה מחלה שאר התוס' הכ' בכתובתה עכ"ז נראה דהיא נאמנת בטענתה הנ"ל ומחי' בטעות הוי ול"מ מידי וכמ"ש מהרמ"א ז"ל להדיא הכי על נ"ד ואייתי ראיה גמורה מההיא דפ' חזקת כנז"ל וכן מתבאר: להדיא מתשו' הרשב"א הנ"ל בריש אמי"ר שכ"כ וז"ל ואפי' לא נאנס כלל וסבור שאין לו בידו יותר ונמצא שי"ל מחי' בטלה דכל דלא ידע ל"מ מחיל וכו' עכ"ל כנ"ל ה"ה ה"נ בנ"ד היתה סבורה שאין לה עליו בדין יותר ממה שהכניסה לו וכעת נמצא שיש לה עליו בדין כל סכי כתו' כשיגרשנה הא ודאי דמחילתה בטלה וכתו' הראשו' במק"ח וכנז"ל:
והגם דהרב מהרמ"ט ז"ל הנ"ל כתב ע"ז דמורשה הכלה טעה במלתא דעבידי אינשי למטעי דלאו כ"ע דינא גמירי וכו' כנ"ל וא"כ יאמר האומר דאין כן בנ"ד דטעותה הוא במלתא דלא עבידי אינשי למטעי כלל דמי פתי יסבור כזאת דאם יגרשנה בעלה לרצונו דלא יתחייב בדין לפרוע לה זולתי מה שהכניסה דוקא. וא"כ אין להאמינה כעת בטענתה בלתי אם תברר שכן הטעוה באמת הא לאו"ה לא מהימנא בטענתה זאת כעת הא ודאי בורכא דהנה מלבד שכבר הודה קרוב בעלה שכן אמר לה ושגם הוא היה טועה בזה כנז"ל בשאלה עוד בה דאחר האמת דליכא לפלוגי בהכי כלל דמלבד דהראיה שהביא מוהרי"קו והוא ז"ל מההיא דרב ענן דהוי בטעה. מאליו במלתא דלא הו"ל למיטעי כלל ואפי"ה אמרי עלה דמחי' בטעות היא ואינה כלום כמ"ש מהרמ"א ז"ל גופיה הכי להדיא כנ"ל אלא דבנ"ד מצא מקום הרב ז"ל לבטל המחי' דנ"ד מכ"ח כ"ש והעדיפה מינה דהטענת היה במלתא דעבידי אינשי למיטעי ולעולם ס"ל ז"ל דאפי' דהטעות היה במילתא דלא עבידי אינשי למטעי אפי"ה המחי' בטלה וכדמוכח להדיא מההיא דרב ענן וכמובואר:
ועוד דבנ"ד אנס' דהכי אסקה אדעתא טעות כזאת ושכן הטעוה אחרים באמת ולא היתה צריכה לברר דבריה וטענתה דאלת"ה למה לה להתפשר ולהתרצות מבעלה בסך ת"ק גרוש בה' ולהפסיד עצמה בסך ת"ש אריות הנשארים לה מכתו' דמאן מעכב בעדה שלא תגבה הכל בעת שיגרשנה בעלה דלא בשופטנית עסקי' אלא ודאי דהאי אסקה אדעתה דמן הדין הגמור אינו מתחייב בעלה כשיגרשנה אם לא מה שהכניסה לו דוקא כמ"ש לה ובסיבת טעותא הנה נתרצת בסך מועט נוסף ע"מ שהכניסה לו ומחלה לו הנשאר ופשיטא דהוי מחי' בטעות ולאו כלום הוא כיון דקי"ל דחזקה אין אדם מוחל ממונו בכדי כל שי"ל כח לתובעו בעדים ושטר או ראיה כמ"ש מהרשד"ם ז"ל בח"מ סי קי"ו וכן מבואר בדברי כל הפוס' כמ"ש הרב נחפה בכסף ז"ל בח"ב א"הע סי' י"ד דצ"ד ע"ד יע"ש וא"כ למה לה למחול לבעלה ממון שלה דברור לה בכתו' שיכולה לגבותו מבעלה כשיגרשנה בדינא ובדיני ואין לו שום טענם ופיטור כלל ממנו אם לא שנאמר בהכרח דמחי' בטעות היתה ול"מ מידי וכמדובר: והגם דכתבו הריב"ש ז"ל בסי' ת"פ והרב מהרא"י ז"ל בפו"ך סי' ר"ל דאחזוקי אינשי בדטעו בדינא לא מחזיקנן והרבה ראיות לנא ומוכח מד"ק להדיא דגם במלתא דלא ברירא לכ"ע והויא פלוגתא דרבוותא אמרי' הכי דלא מחזקי' לאינשי דטעו בהכי כיעו"ש מ"מ דבר מהריב"ל ז"ל בח"ב סי' ע"ג חקר ע"ז חקי' עצומה דאשכחן בש"ס בכ"מ דאמרי' אטו כ"ע דינא גמירי ואיך אמרי' נמי דאחזוקי אינשי בדלא גמירי והטעו ל"מ וע"ז כתב דיל"ח בין דאיכא רגלים לדבר להלכה ונ"ל ושכן מצא בתשו' מוהרי"קו סי' קי"א יעש"ב עוד ראיתי למהריב"ל גופיה בח"א סע"ו דמוכח להדיא מד"ק התם דס"ל למר דהיכא דהדין הוי פלוגתא דרבוותא לכ"ע אמרי לאו ד"ע כינא גמירי ברם אם הדין הוא מוסכם לכ"ע ל"א הכי דטעה בדין וסבר שהדין בהפך יע"ש עוד ראיתי לו ז"ל בח"א סצ"ב שכתב וז"ל ואע"פי שיש מקום לחלוק ולו' דהיינו דוקא כשהדין ברור ומוסכם מכל הפוס' ז"ל אבל בנדון השותף דאיכא דעת ר"ת דס"ל החולקים בין שניהם לא מלתא פסיקתא היא ובכה"ג לאו כ"ע דינא גמירי מ"מ על החילוקים דקים ושינוי רחיקי לא סמכינן להוציא ממון מבעליו ואמרי' דודאי ידע דהכל היה שלו אלא שרצה לתת לו במתנה ולא כל כמיניה לומר טעיתי בדין וכו' עכ"ל יע"ש והרב מהר"י הלוי ז"ל בכלל ח' סס"ו עלתה הסכמתו דדוקא במידי דהוי פלוגתא דרבוותא אמרי' דלאו כ"ע דינא גמירי אפי' להוציא ונסתיע מתשו' מהריב"ל דסע"ו הנז' ושכ"כ מהרש"ח יע"ש וכ"כ מהרימ"ט ח"מ סי' ב"ן דהכי אמרי' דלא טעו היינו דוקא בדבר הברור וידוע לכל וכו' יע"ש נמ"ל מכל הני רבוותא דבדבר הברור ומוסכם לכל לא מחזקי' לאינשי דטעה בהכי וכ"ש כשהוא להוציא דודאי ל"א הכי וא"כ ה"ן בנ"ד אין להאמין אותה בטענתה שטוענת כעת דלא נתרצית בסך ת"ק גרוש בעד כל כתו' כי אם משום שהיתה סבורה שאינה יכולה לחייבו בדין בכל סכי כתו' כשיגרשנה דכיון שזה דבר ברור ומוסכם לכל דבעלה חייב בכל סכי כתו' כשיגרשנה מרצונו ולית ביה שום ספיקא כלל ודאי דלא מחזקי' לה לו' דמתחי' טועה היתה בהכי ואפי' שהודה לדבריה הקרוב לבעלה שהוא אמ"ל כן מכח שגם הוא טועה היה בכך לא מהמנינן ליה דלא מחזקינן ליה לטועה בכך וכנז"ל ולא דמי לההיא עובדא דרב ענן דפ' חזקת דהתם נמי טעה במלתא דלא עבידי אינשי למיטעי כלל וכמ"ש מוהרי"קו ומהרמ"ט ז"ל כמש"ל ואפי"ה אמרי' התם דמחי' בטעות היא ולאו כלום הויא כנ"ל דשאני התם דלא היה הטעות בדין כלל כי אם במקום הכותל הראשון וכיון דתרוויהו לא הוו ידעי אמרי' דמחי' בטעות הוי ואינא כלום לא כן היכא דהטעות היה בדין שהוא פשוט וברור ומוסכם לכל בהא ודאי אמרי' דלא טעו אינשי בהכי וכמתבאר בד' גדולי הפוס' הנז' וכמדובר:
אמנם נלע"ד דבכה"ג דנ"ד כ"ע מודו דמחזקי' להו דמחי' בטעות היתה כאשר היא טוענת דמלבד דבנ"ד איכא רגלים לדבר דמחי' בטעות היתה מעיק' משום דהיתה סבור השאינה וכו' לחייבו בדין בכל סכי כתו' ומשו"ה מחלה דאל"כ מעיק' מאי סבר ולבסוף מאי סבר לחזור בה ממחי' ותו דקי"ל חזקה דלא שדי איניש זוזיה בכדי כנ"ל וא"כ אין לך הגלים לדבר גדול מזה הח"י זה כתבו מהריב"ל בח"ב סי' ע"א כנ"ל ועליו הסכימו כל האח' ז"ל ע"ע הלא בס' לא עת האסף ועד אחרן החכם עיניו יחזו בתשו' הרב הגדול מופת דורנו האש"ל כמהרד"ח ז"ל בס' הבהיר נד"ל ח"ב ח"מ ס"סי ל"ב יע"ש וכבר כתב מרן החבי"ב ז"ל ככנ"הג ח"מ ע"ש הגב"י אות י"ב אחר שהביא לנו תשו' מהריב"ל דח"ב סי' ע"ג הנ"ל כתב וז"ל והוי יודע שאין דברי מהריב"ל אמורים אלא כשטעה בדין דלכ"ע אין הדין כן כמ"ש הטוען הזה אבל כשטעה בדין דפלוגתא דרבוותא הא והאי פשיטא שנאמן לו' שטעה בדין וחשב שאין חולק שהרי וכו' עכ"ל יע"ש מוכח להדיא מד"ק דבדטעה בדין המוסכם לכ"ע ואיכא רגלים לדבר בהא קאמר מהריב"ל דמהימן לומר טעיתי בדין כיון דאיכא רגלים לדבר וא"כ הגם דנימא דנ"ד טעותה היה בדין דלכ"ע אין הדין כן אפי"ה מאחר דרגלי' לדבר איכא כמש"ל יש להאמינה כעת בטענתה וכמדובר וע"ע בתשו' הרב מהר"י זאבי ז"ל הוד"ק בפרי הארץ ח"ב ח"מ ס"ז דקיי"א ע"ב שכתב וז"ל שהרי כל האח' אית להו דבכל דבר דהוי פלוגתא דרבוותא מלתא דשכיחא הוא שיטעה האדם באותו דין ויסבור וכו' עכ"ל יע"ש הרי שכתם דכל האח' ס"ל הכי כנז"ל וכן מבואר דעת מר"ן ז"ל בח"מ סי' קנ"ד בבד"ה. עמ"ש הטור ז"ל שם סל"ח בשם תשו' הגאון וכו' יע"ש והגם דנימא דנ"ז מיפ' לא נפיק ומצ"ל המוחזק קי"ל וכמ"ש הרב נד"ל ז"ל שם ומה גם דחזינן ליה למהריב"ל גופיה בח"א סי' צ"ב דהתם החליט מאמרו דאמרי' כ"ע דינא גמירי אף דאיכא רגלים לדבר וכבר עמד עליו בזה הרב קהלת יעקב אלגאזי ז"ל דקפ"ד ע"ג יע"ש וכיון דמהריב"ל גופיה מאריה דהאי חי' לא השוה את מדותיו בחי' זה א"כ ודאי דמידי ס' לא נפיק וסמי בידיה דהבעל דנ"ד שהוא מוחזק לו' דקי"ל וכמבואר ומה גם כפי מ"ש מוהרי"קו בשו' ד' משם רבינו אביגדור ז"ל דלא כל הענינים שוים ובעי' דוקא שהדעת טועה בכך ורגילים שאר בנ"א לטעות בכך הא לאו"ה הויא מחי' גמורה כיעש"ב מ"מ האמת יורה דרכו דבנ"ד כ"ע מודו דנאמנת אשה זאת בטענתה דטועה היתה בדין מעיק' ומשו"ה מחלה ומחי' בטעות היא ומגן שוייא משום דאנן עסקי' בנ"ד באשה המוחלת לבעלה ותלמד ערוך הוא לפנינו בפ"ק דקי' די"ג ע"א דאמרי' התם בפשיטות גמור גבי שתיקה דלאחר מ"מ לאו כלום היא וכו' ופריך רב אחאי התם אטו כולהו נשי דינא גמירי סברה אי שדינא להו ומתברי מתחייבנא בא"ח ע"כ הרי מבואר דאפי' להקל באיסור ערוה החמור אמרי' דנשי לא גמירי דינא וכמבואר וכ"כ מהרד"ך ז"ל בבית י"ז חדר י"ג והביא ד"ק הרב ק"י שם יע"ש ועיין למרן החבי"ב ז"ל בתשו' בע"ח ח"מ ח"א סי' פ"ג ופ"ח יעש"ב ובסי' ר"ל וק"א. חשן משפט סי' י"ב י"ג י"ד מ"ש בזה תו חזינן להר"ן ז"ל בפ' האשה שנפלו ולהר"מ בפ"ו מז"ומ הי"ב שכ"תב משם הרשב"א ז"ל לענין אשה שנתנה כל נכסיה במתנה דיש לחוש להכרחה שכ' הרשב"ט דלהיותה אשה א"א שתדע בנוסח השטרות לתלות בה שסמכה ע"מ שנוהגים לכתוב בנוסח השטרות דנשי לא ידעי כולי האי וצריך שיעדו העדים שכך אמרה להם בפי' יע"ש ומדברי הרשב"א הללו ילפי כל הפוס' ז"ל לפקפק בנ"ד באשה הנותנת או מתחייבת או מוחלת שצריך שיעידו העדים בפי' שאמרו להם האשה כל לשני שפירי דכתיבי בשטרא כמ"ש המעין במהרש'ח סל"ד והדב"מ ח"ב ח"מ סי פ"א ובש"פ ז"ל ע"ע הלא בס' והחכם עיניו יחזו דכל מ"ש הפוס' ז"ל לחלק בד' הרשב"א ממ"ש בסי' תרכ"ט למ"ש בסי' אלף קנ"ו והכנ"הג בח"מ סי' מ"ט הגב"י אות י"ב ובסי' קמ"ו הגב"י אות ח' יע"ש כ"ז אינו מענינינו הנוגע לנ"ד דאנן עסקי' בטעות בדין כמ"ש המעין והי והדברים פשוטים וא"כ כיון דקי"ל דהני נשי לאו דינא גמירי והדעת נותן דהני נשי יטעו בכך א"כ ודאי דגם בנ"ד בטעות מחלה כמ"ש כן ומגן שוייא ועם דמסוגייא דקי' הנ"ל לא ילפינן דנשי לאו דינא גמירי אלא דוקא לאוקומה אחזקת פנוייה דאית לה וגם מד' הרשב"א הנ"ל לא למדנו דאשה א"א שתדע וכו' רק לאוקומי ממונא אחזקתיה ברם להוציא ממון בטענה זו אכתי לא שמענו מכל האמור מ"מ הרואה יראה למהרשד"ם ז"ל בתשו' ח"מ סי' שכ"א דמתברר מניה דגם בדבר דכשכנגדו הוא מוחזק דיינינן הך כללא דנשי לא גמירי דינא. אפי' להוציא יע"ש וכן מתברר מתשו' הרב ת"ח סי' פ"ז דאהניא הט' דאשה לא ידעה אפי' להוציא יע"ש וכן מתבאר מדברי מר"ן החבי"ב ז"ל להדייא בתשו' בעי חיי ח"מ ח"א סי' פ"ג דצ"ד ע"א בד"ה ומה שבא בשאלה וכו' יעש"ב ואכתי לא אשכחן מאן דפליג עלייהו בזה ומסתמא נראה דכ"ע מודו דאהניא האי טענתא לאשה דנשי לאו דינא גמירי אפי' להוציא והכי קי"ל להל' בלתי ס' כלל וה"ה בנ"ד דינינן הכי וכמבואר ומה גם דכבר. ידוע הסכמת כל הפוס' ז"ל דכדי להיות המחי' כדין צריך לכתוב בפי' בשטר המחי' שאמר המוחל בפ"מ יודע אני בבירור גמור שי"ל בידך יותר ועדין אתה חייב לי סך כ"וכ ועכ"ז אני מוחל וכו' כמו שהאריכו בזה הגאון הרב חק"ל ז"ל בח"מ ח"ב סכ"ו והרב החסיד ראש"ל חוקי חיים ז"ל בסי' ן' והמט"ש סי' רמ"ז הגב"י יעש"ב וכל שלא כתב כן להדייא ונתברר אח"כ הטעות המחי' בטילה וכ"ש בנ"ד דבאשה עסקי' דודאי בעי' שיעידו העדים בפי' שכן אמ"ל יודעת אני וכו' כמ"ש הרשב"א והר"ן הנ"ל הא לאו"ה מחילתה בטילה וכמדובר ועם דהעדים דנ"ד הם המה ת"ח רשומים שבעיר ובודאי שלא העידו כזאת אם לא אמ"ל כן בפי' מ"מ כל שלא העידו בפי' שכן אמ"ל יודעת אני וכו' יכולה היא שתטעון טעיתי בדין ומחילתי בטעות ולאו כלום היא ובלתי ס' ואנס' שלא אמרה להם דברים הללו יודעת אני וכו' בפי' ומה גם דהעדים הנ"ל לא באו לדון ביניהם כלל זולתי הביאום להעיד על האשה ובעלה שנתרצו ויאותו באופן זה ותל"מ ועיין בתשו' הרשב"ץ ח"ב סי' רצ"ח שב' להדיא דאפי' הטעוה ב"ד אפי"ה מחי' בטעות הוי ואינא כלום יע"ש. והגם דהרב פר"ח ז"ל בתשו' מים חיים סי' י"ג הוכיח במשור מד'. התוס' ז"ל דס"ל דמחילא בכתב אלימא הל"מ תו לטעון מחי' בט' הואי ועם דמהרשד"ם והרב פ"מ ז"ל ס"ל דלא שנא בע"פ לא שנא בכתב מצ"ל מחי' בטעות הואי עכ"ז מצ"ל המוחזק קי"ל כהתוס' ז"ל יעש"ב וכן הסכים הרב דב"מ ז"ל בח"ג סי' ט"ו יע"ש וע"ע בתשו' מר"ן החבי"ב ז"ל בא"הע סי' ך' יע"ש מ"מ מאחר דאנן בדידן קבלנו עלינו הוראות מר"ן הב"י ז"ל כידוע וחזינן ליה למר"ן ז"ל בב"י ח"מ סי' י"ב דהביא לנו תשו' הרשב"א ז"ל הנז"ל דס"ל להדייא דאפי' המחי' בכתב ל"מ מידי כשהיא בטעות כמ"ש מהרשד"ם ז"ל שהוכיח כן שם מתשו' הרשב"א הנ"ל יע"ש ומר"ן ז"ל הביאה בסתם בלתי חולק ודאי דהכי ס"ל למר ג"כ גם מתשו' מר"ן ז"ל בא"הע בדיני גביית כתו' ס"ס יו"ד מוכח להדיא דהכי ס"ל בפשיטות דפשרו ומחי' בטעות אפי' בכתב ל"מ מידי שהרי נ"ד הפשרה בכתב היתה כמבואר בשאלה שם ואפי"ה בטולי בטלוה המבי"ט ומר"ן ז"ל לאותה פשרה מדין פשרה בטעות כיעו"ש וכן נקיט בפשוט מר"ן ז"ל גופיה בתשו' אבק"ר סי' קמ"ב יע"ש א"כ ודאי דאזיל בשיטת הרשב"ה ומהרשד"ם ז"ל דאין לחלק בין מחי' בכתב למחי' בע"פ ומה גם דראיתי להגאון החק"ל ז"ל במ"ב ח"מ סי' י"ב דר"א ע"א שכתב שהרב מהרח"פ ומהרש"ח ז"ל בתשו' משפטים ישרים ספ"ה הוכיחו ג"כ מד' התוס' ז"ל דבכתב אע"ג דלא ידע דמחיל הוי מחי' והוא ז"ל עמד בזה ודחה ד"ק והסכים שאין דבריהם נראין כלל והעיקר כמהרימ"ט ומהרשד"ם והפ"מ ז"ל שלא חלקו בין כתיבה לבע"פ יעש"ב ולו יהיה מ"ח הפוס' ז"ל בזה כבר קבלנו הוראות מרן הב"י גם במ"ש בכ"י ובתשו' כידוע והגם דאיכא קצת פוס' דס"ל דסברא שמביא מר"ן בב"י בסתם והשמיטה בש"ע ש"מ דלא ס"ל הכין וכתבתי אני עני במ"א דמצ"ל המוחזק קי"ל כוותיהו מ"מ בפרט זה דחזינא למר"ן ז"ל בב' תשו' הנ"ל דפשיט ליה כאותה סברא שהביא בסתם בב"י א"כ ודאי הגמור דכ"ע מודו בהא דל"א מדהשמיטה וכו' וכמובן ועם שכתבתי בעניותי במ"א דמצ"ל המוחזק קי"ל כמ"ד דלא קבלנו דעת הר"ן בב"י ובתשו' כמ"ש הרב ויוסף אברהם נר"ו בסי' כ"ג והרב רב ברכות ט"ו במע' ק' אות א' יע"ש מ"מ כעת דהרי פי ענה דנתברר לי ברור גמור מפום רבנן קשישאי דכבר. נתפשט המנהג אצלנו לדון כמר"ן ז"ל דוקא גם במ"ש הב"י ובתשו' והכי דייני כל רבני עירנו הקדמונים ז"ל דור אחר דור ובכן אין מקום עוד למוחזק לו' קי"ל דלא כמר"ן ז"ל מר. באתריה כלל וכמש"ה פ"מ ז"ל בח"א סי"ב דו"ך ע"ב והרב כר"ש א"הע סי' ל"ד דצ"ב ע"ד דכל שנהגו הרבנים לפסוק כן דור אחר דור ג' דורות מוציאים מיד המוחזק ע"ש ועיין בס' חוקות החיים להרב הגדול עיר וקדיש מהרח"פ ז"ל הנד"מ בסי' י"ז ומ"ח דנ"ו ע"ב ובסי' ס"ז מ"ש בזה ואכמ"ל בזה עוד וברור והגם דהרב פר"ח ז"ל בתשו' הנז' והרדב"מ ז"ל ח"ג בסי' הנ"ל כתבו דביכול לברר קודם המחי' ולא בירר לא אמרי' בכה"ג מחי' בטעות היא ואינה כלום אלא אמרי' ידע ומחיל והוכיח כן מתשו' הג' שהביא הש"ך בס"מ סי' כ"ה ומתשו' מוהרי"קו ז"ל וגם הדב"מ שם האריך בזה וכן הסכים לדינא יעש"ב א"כ גם בנד"ן כיון דתלי"ת יש אלקי"ם שופטים בארץ דאיכא דיני בארעא דקביעי במתא ההיא א"כ בידה לברר קודם שתמחול לבעלה מידי לשאול אותם היא עצמה על הדין ועל האמת ויכולה לידע מהם דינא היכי הוי וכיון שכן מאחר שהיתה יכולה לברר מהם אמיתות הדין ולא ביררה ודאי דלא מצא תו לטעון טענת מחי' בטעות כלל אלא חשבינן ליה דידעה ומחלה וכמ"ש הרבנים הנז"ל וכמדובר:
אמנם הא ודאי בורכא היא בנ"ד כיון דאחר האמת כבר שאלה אשה לאותו קרוב והוא ג"כ הודה ולא בוש שכן הוא טעה והטעה אותה א"כ חשבה בדעתה שכן הוא הדין באמת ומה יש לה לברר יותר מזה ותו דלאו אורחייהו דהני נשי היקרות והנכבדות למיזל לב"ד למשיילינהו. דכל כבודו בע"פ כתיב כדאי' במס' שבועות בתוס' שם בד"ה וע"ע במ"ש מר"ן בש"ע ח"מ סי' קכ"ד ס"א יע"ש וכו' ובתשו' הרשב"ש סס"י ר"ל ובהר שכ"ץ סי' ו' ח"ג ובש"פ ז"ל יע"ש ותו אי ליתא להאי טענתה בנ"ד א"כ גם בנדון הרב מהרמ"א ז"ל דסי' יו"ד הב"ל דהמורשה שלה טוען שהטעוהו אחד מן החכמים וכו' כנז"ל נימא דכיון דהיתה היא והוא וכו' לברר הדין מדייני העיר קודם שנתפשרו ולא בירר ידע ומחיל ואמאי פסקיה לדינא בפשי' דהויא מסי' בטעות ול"מ אלא ודאי כדכתי' בעניותין דכיון דאמ"ל א' כן חשיב כבירר ולא מחייב לשאול את פי חכמי העיר ודייניה וה"ה והוא הט' לנ"ד ממש דכיון דשאלה אשה לאחד הקרוב לבעלה הנה בדעתה שכן הוא הדין בודאי משו"ה נתרצת למחול שאר סכי כתו' לבעלה כיון דכלא"ה אין לה עליו בדין יותר ממה שהכניסה כמי שהטעה אותה הקרוב הנ"ל וכעת דאתבריר לה שטעה בדין והטעה אותה ג"כ הו"ל המחי' והקנין בטעות הוא ואין בו ממש וחוזרת בה כעת והדין עמה שיכולה לחזור בה כמדובר:
איברא דחזינא ליה להרב דב"מ ז"ל שם בסי' הנז' דס"ל למר דכל דהמוחל מחל דבר קצוב עד סך מה אפי' לא אמר יודע אני וכו' הו"ל כאלו אמר יודע אני וכו' כיון דפי' דבריו ומחל דבר קצוב ושכ"כ הכנ"הג בסי' י"ב דיליף לה מר מדברי הרמ"ע ואיתי לן מ"ש הרב פ"מ ז"ל בח"א בח"א סי' ז"ן דס"ל איפכא ודחה ד"ק כי לדעתו ז"ל זה מוסכם לכ"ע ואין חולק ע"ז זולת הפ"מ ז"ל יעש"ב אכן הרואה יראה להרב מחנ"א ז"ל בדיני אונאה סי' י"ז שכתב שזה מ"ח בין הרשב"א והרמב"ם יע"ש ועמ"ש עליו הרב נחב"ך ז"ל ח"ב א"הע סי' י"ד שהכריח בד' קמחנ"א ז"ל וסיים ע"ז וז"ל וא"כ מידי ס' דפלוגתא לא נפקא לדעתו ז"ל יע"ש וא"כ בנ"ד דאיכא דבר קצוב במחי' כיון דבפי' אתמר בשטר המחי' דנ"ד שמחלה הסך ת"ש גרוש הנשאר לה מכתו' ולא נשאר חייב לה בעלה כשיגרשנה זולתי הסך ת"ק גרוש דוקא כנז' א"כ הו"ל כאלו אמרה בפי' יודעת אני וכו' ומצי הבעל המוחזק למטען קיי"ל כדעת הרמב"ם והרב"ע ז"ל דכל שפי' במחי' דבר קצוב הו"ל כיודע אני וכו' כנז"ל ולא מצי תו לטעון טענת מחי' בטעות משום דלא אמרה בפי' יודעת אני וכו" וכמדובר:
ברם הא נמי ליתא לענ"ד. כלל בנ"ד משום דדבר הוכיח במשור הרב נחב"ך ז"ל שם דצ"ד ע"ב מדברי הפוס' ז"ל ומד' הדב"מ ז"ל עצמו דלא כתב כן הרב דב"מ ז"ל דבפי' דבר קצוב מהניא המחי' והו"ל כיודע אני וכו' אפי' להרשב"א ז"ל אלא דוקא היכא דביד המוחל לברר דאז איכא למימר דכיון דבידו לברר ופירש במחי' דבר קצוב חשבינן ליה כאלו אמר יודע אני וכו' ולא מצ"ל שלא ידע אבל כל שאין בידו לברר כ"ע מודו דאפי' פי' דבר קצוב. ג"כ מצ"ל מחי' בטעות הואי ופטומי מילי בעלמא נינהו כסברת הרב פ"מ וכו' גם מ"ש המחנ"א וכו' לדעת הרמב"ם הט' נמי משום דבידו לברר וכו' יעש"ב וא"כ כפי"ז בנד"ן דלא שייך הא דבידה לברר וכו' כמש"ל דכיון דכבר שאלה אשה לאחד מהקרובים והטעה אותה והיא גם היא א אדיבורה דידיה קא סמכא ולא עלה בדעתה. שהטעה אותה בדין ושהוא גם הוא לא ידע הדין על בוריו ועיין בפ"מ ח"ב סי' כ"ו שכ"כ ויליף לה מתשו' מנהרי"קו ש"ו קי"א והבי"ד הנח"ב שם וגם דלאו אורחי דנשי למיזל לב"ד למשיילינהו כנז"ל נמצא דבנ"ד היא מוצאת מהדין חילוקא דבידה לברר או לא ותו שכבר ביררה כנ"ל משו"ה נתרצית למחול השאר דפטומי מילי בעלמא הוייא מחילתה כיון דבלא"ה אין הדין מחייב לבעלה במה שמחלה כמ"ש לה הקרוב אליו ונמצא שטעה בדין והטעה לה ודאי דמחי' בטעות היא זו ויכולה לחזור בה וכאמור ומדובר והגם שלא גילתה דעתה האשה הלזו בעת שמחלה שאר סכי כתובתה שמפני שאמרו לה כן היא מוחלת הכל שלא היה גילוי דעת ממנה בשעת המחי' אמרי' דמסתמא מחלא לגמרי ולא מצי למיהדר בה השתא בטענת מחי' בטעות וכמ"ש מור"ם ז"ל בהגהה ס"סי כ"ה עמ"ש מר"ן ז"ל כש"ע דיין שטעה וכו' יע"ש והוא ממ"ש הרב העטור ז"ל בשם הרי"פ ז"ל הביאו מר"ן ז"ל בב"י סי' י"ב ובכ"מ בפ"י מה' סנהדרין יע"ש והם דברי הרי"פ ז"ל בתשו' סי' קכ"ד יע"ש אכן מ"מ דעת מר"ן ז"ל נראה ברור דלא ס"ל הכי מדלא כתב כן בסי' כ"ה הנז' וכן בסי' י"ב סי"ד וט"ו פסק לתשו' הרשב"א ז"ל שהביאה בב"י מוכח להדייא דלא בעינן גילוי דעת כלל וכן מבואר דעתו להדייא בתשו' א"הע הנז' דנ"א ע"ב הוא והמב"ט ז"ל יעש"ב והגם דמתשו' מר"ן באבק"ר סי' קמ"ב כראה לכאורה מד"ק שם דבעי גילוי דעת מעיקרא ליתא דשאני התם המעשה שהיה כך היה הלא דבדוקא בעי מר"ן גילוי דעת אלא דעת אלא משום דבנ"ד הכי הוה עובדא כתב כן ועיין בתשו' הרב יד מלאכי ז"ל כי באה בס' תודת שלמים סי' א' דע"ה ע"א שאסף איש טהור להקת הפוס' ז"ל דס"ל דלא בעינן גילוי דעת כלל מצ"ל מחי' בטעות מכח האומדנא לב"ד יע"ש וכן מתבאר מדברי מר"ן החבי"ב ז"ל בתשו' בעי חיי ח"מ ח"א סי' ע"ג שהסכים לדעת מר"ן והמבי"ט ז"ל ובתר הכי כתב' וז"ל מעתה אין צורך להאריך ולבאר שנאמן בנימין לומר שמפני ספק החכם המורה הא' נתפשר דבכל תשו' הרבנים שקר' בא הדבר שאין צורך לעדים כל שטוען שמפני כך נתפשר אומר הוא דבשביל פסק הדיינין נתפשר ונאמן וכ"כ וכו' יעש"ב וע"ע להרב ירך אברהם מ"ח סי' א' יא' מ"ש בזה גם הוא ז"ל יע"ש ובס' במ"ח דל"ב ע"ד יע"ש:
מעתה צריך לבאר למען דעת הטעות שטעה הקרוב הנ"ל והטעה אותה ג"כ כנז"ל והוא כי הנה נודע מ"ש הרא"ש ז"ל בתשו' והביאה מר בריה רבינו הטור ז"ל בא"הע סי' קי"ח וז"ל מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנו אין לה מן הדין לגבות זולתי מה שהיא טוענת ותברר מסכום נדי' ולא תחוש למה שימצא כתוב מתנה לכתו' כי רוב הכתו' נוהגים בהם להוסיף ע"מ שיטול הבעל ולא יחוש הבעל לתו' ולהוסיף על עצמו מה שלא קבל לענין שתשאר נשואה עמו ולא תבקש גירושין בזה אמרז"ל כי כתב לה אדעתא למיקם למיפק ולמיסב לא כתב לה וכו' ואם תבע הוא הגירושין אינו יכול לגרשה אלא לרצונא או להחד שיפרע לה כל סכום כתו' עיקר הנדונייא ותוה' וכו' עכ"ל עש"ב וכ"כ הרב פרי האדמה ז"ל בח"ג דל"ו ע"א ואייתי בידיה תשו' הרא"ש הנ"ל יע"ש הנה מבואר דנ"ז דהאשה תובעת מבעלה שיגרשנה אינה וכו' לגבות ממנו רק מה שהכניסה לו דוקא אבל תוס' שהוסיף לה מדיליה בכתובה אינה גובה כלל דאדעתא למיסב ולמיפק לא כתב לה ואם הוא תובע הגירושין שרצונו לגרשה אזי חייב לפרוע לה כל סכי כתו' גם התוס' בכלל כמבואר בד' הרא"ש ז"ל הנ"ל וכנ"ל וכו' מיירי אם היא תובעת הגירושין מבעלה בשאט ובנפש בלתי שוכי סיבה וכמו כן אם הוא תובע לגרשה בלתי שום סיבה כלל או שהם בתוך הזמן שהתנו ביניהם דהיינו יו"ד או חמש שנים לבתולה או לאלמנא הנהוג כהם אם הגיע זמן היו"ד שנים לבתולה או ה' שנים לאלמנה וגרושה ולא ילדה לו זש"ק ורצון הבעל לישא אא"ע אי מצי למיקם בסיפוקייהו ואשתו הראשונה טוענת עליו אם תרצה לישא אשה אחרת תפטור אותי בגט ותן לי כתובתי כי איני וכו' לסבול צרה עמי בהא אשכחן להריב"ש סצ"ה ולהרב"ה ח"ב סי' שכ"ז דס"ל ז"ל דיכולה לטעון על בעלה וחייב בעלה לגרשה קודם שיש"א אחרת כמ"ש שם וכ"כ הרב תומת ישרים סי' פ"ד יע"ש ולדברהם ז"ל ודאי דינא הכי הוי דצריך לפרוע לה כל הכתובה עם התוס' אין נגרע דבר דומייא למאי דקי"ל הנושא אשה אשהתה עמו עשר שנים ולא ילדה דיוציא ויתן כתובה דהיינו גם התוס' בכלל יע"ש הרב על אליאו ז"ל בח"א א"הע סי' י"ג יעש"ב א"כ הה"ן לדעת הריב"ש ורדב"ז והרב ת"י ז"ל הנ"ל בשהתה יו"ד שנים לא ילדה ורוצה גט וצ"ע דס"ל ז"ל שיכולה לטעון עליו הא פטור אותי בגט ואח"כ תקיים המצוה א"כ ודאי דצריך לפרוע כל הכתו' וגם התוס' כיון דמן הדין מחייבינן ליה לגרשה קודם שישא אא"ע וכן מבואר בדברי הרדב"ז ז"ל יע"ש:
אמנם זאת מצאתי להגאות מה"רין מיגש ז"ל בתשו' הנדפסות בס"ס לקוטין הרמב"ן בסי' ק"ן שפסק להדייא דהדין עם הבעל ליש"א א"ע וטעות האשה מהבל תמעט יע"ש. ולפ"ד אם ירצה לשומעה לה בעלה לגרשה אין לה עליו תוספת כלל דהררי דינא כדין אם תובעת היא הגירושין ממנו ממש שאין לה עליו תוס' וכמש"ל בשם הרא"ש ז"ל ובודאי דאלו הוהו שמיע להו לגדולי הפוס' הנז' ודאי דהוי הדרי בהא ופסקי כוותיה גם ראיתי למרן החבי"ב ז"ל בכנ"הג א"הע סי' קנ"ד הגה"הט אות נ"ד שכתב וז"ל ונ"ל שאין דין הרדב"ז אמור שיכולה לו' פוטרני בגט ותן לי כתו' אלא דוקא כשלא התנו בפי' שאם שהתה יו"ד שנים ולא ילדה אחרת יקח לו אבל אם התנו כן בפי' נושא אא"ע ואין לומר פוטרני בגט וכן דאיתי פה תורייא שנוהגים להתנות וכו' עכ"ל עש"ב והרב קול אליאהו בפי' הנז' נשאל ע"ז בנ"ד ואייתי לן דברי הפוסקים הנז' ומ"ש הרב כנ"הג ע"ד הרדב"ז ז"ל כנ"ל והולד מד"ק דכ"ש לפי מה שנוהגים לכתוב בכתו' במקו' הללו שלא ישא אא"ע אא"כ שהתה עמו יו"ד שנים וכו' דכיון דהרב המאסף פשיטא ליה אפי' אם אינו כתוב עליה אפי"ה נושא עליה ואינא יכו"ל פוטרני בגט וכתו' כ"ש וק"ו כשכות' שלא ישא אא"ע אא"כ התה וכו' דמשמעו' כששהתה ישא עליה בלא גט וכיון דאין גט אין כתובה וכו' עכ"ל יע"ש וגם מניה דמר אשתמיט תשו' הגאון ומהרימ"ט (מהריב"מ) ז"ל הנ"ל שלא הזכירו כלל וע"ע להר' ויקהל אברהם זלה"ה בא"הע סי' מ"ט בזה עש"ב ובכן דון מנייהו ואוקי באתרין כיון דגם באתרי דידן נהיגי להתנות בכתו' שלא ישא אא"ע אא"כ שהתה וכו' כידוע א"כ בודאי הדין נותן שאם שהת' יו"ד שנים ולא ילדה לו זש"ק שיכול לישא אא"ע ואינא יכולה לומר פוטרני בגט וכתו' וכהסכמת הפוסקי' ז"ל הנ"ל וכשתתבע מבעלה ש שיפטרנה בגט כי אינה יכולה לסבול צרתה בצידה וירצה בעלה לגרשה הדר דינא דאין לה עליו שום תוס' כלל וכמדובר ואם כל זמן דאגידא ביה. אשתו הראשונה לא יהבי ליה אתתא אחריתי ורצונו לפשר לזו כדי שיוכל לישא אא"ע בת בנים הא ודאי דחיובא רמי עליו לתת לה כל סכי כתו' גם התוס' דהדר דיניה כאלו הוא תובע הגרושין ממש וכמובן שו"ר הדבר מבואר בס' הון יוסף להרב מהרי"ז ז"ל בסי' א' ד"ב ע"א שכ"כ וז"ל ולעניין התוס'. מצ"ל קי"ל וכו' והדברי' ק"ו אם הבעל רצונו לישא אא"ע והיא מיאנה מגרש אותה קודם ואח"כ יעשה. מה שלבו חפץ דאין לה לא עיקר ולא תוס' אלא בלאותיה הקימים וכו' עכ"ל יע"ש וכ"כ שם בד"ג ע"ב בהסכמת רבני ירושת"ו יע"ש והדברים ברורים וכו' מיירי בדמצי למיקם בסיפוקיהו דתרתי נשי הא לאו"ה מדינא דגמ' קי"ל דיוציא ויתן כתובה כמ"ש מר"ן ז"ל בש"הט א"הע סי' ל' יע"ש וכתב ע"ז הרב. קול אליאו ז"ל שם וז"ל אך הכל תלוי לפי ראות עיני הדיין שאם רואה שיש אהבה בינהם ואף אם ישא אא"ע יקח לו בית אחר כמ"ש הרמב"ם ז"ל ויזכור לו מעשה הראשונה ויתנהג עמה כהלכ' גוברין יאודאין מוטב ואם יראה הדיין. כי גדלה השנא' ביניהם ויש לחוש שלא ישגיח עליה אע"פי שיש לו כדי לזון גם ב' חזר הדין כאלו אין בידו לזון את ב' וכופין אותו שיוציא ויתן כתו' כנלע"ד עכ"ל יע"ש:
ואני ברגליו אעבורה לחלק עוד חי' אחר בזה וכבר כתבו הרב הנ"ז גופיה שם לדעת הריב"ש ז"ל והוא זה דמאי דקי"ל דנושא אדם כמה נשים והוא דמצ"ל בסיפוקיהו היינו דוקא דברירא לן דאית ליה אבל היכא דלא ידעינן אי אית ליה. או לא מן הספק יוציא ויתן כתו' ואח"כ ישא אחרת יע"ש והוא חי' נכון ומוסבר דאל"כ כל א"וא מצ"ל דאית ליה ומצ"ל בסיפוקייהו ומה גם דלענין דזה נכנס בכלל ס' שבועה דאזלי' ביה להחמיר דכיון דנשבע לה בכתו' לקיים תנאי כתו' ותנאי ב"ד מראש וע"ס כנהוג להשביע החתן בז"הל ממש כידוע ואתייא מכללא על מזוניכי וסיפוקיכי וכו' וגם נשבע לה' שלא ישא אא"ע וכו' וכיון שיש ספק אי מצי למיקם בסיפוקייהו דתרתי או לא אזלי' להחמיר והדברים ברורים:
עוד נלע"ד לחלק בזה חי' אחר והוא אמיתי ונכון לענ"ד והוא זה דניחזי אנן בהאי גברא נמי אם הוא כילי וקמצן אפי' באחת ולא עלתה לו לזון ולפרנס אותה כפי כבודו שהוא מקמץ עליה ואינו זנה ומפרנסה כפי יכולתו וכ"ש אם אחרת יקח לו עליה דודאי יאחז דרכו בקמצנו' וכיליות יותר מהימים הראשונים בזה וכל כיוצא בזה הגם דידעינן ביה בבירור דאית ליה לזון כמה נשים דינינן ביה כלו אין בידו לזון את שתיהן וכופין אותו שיוציא ויתן כתו' והכל תלוי לפי ראות עיני הדיין וכמ"ש הרב קול אליאו ז"ל וכנז"ל וע"ע להרב מהר"י עייאש ז"ל בבית יאודה א"הע סי' ה' ך מ"ש בזה יעש"ב:
ובכן נבא לברר הטעו' של הקרוב והאשה דנ"ד ע"פי מ"ש בשטר המחי' המוצג בשאלתנו בראש אמי"ר דהנה מ"ש בתחי' הצעת דברים ששאלה אשה להתגרש ולקחת את שלה דוקא הא ודאי דינא הכי הוי דאם היא תובעת הגירושין ודאי שאין לה על בעלה זולתי מה שהכניס' לו וכמ"ש הרא"ש וכנז"ל ברם מ"ש אח"ך שבסוף זמן החמש שנים תתחייב להתגר' מבעלה ולא תגבה ממנו כי אם שך ת"ק גרוש זה ודאי טעות גמורה דע"פי הדין אם הוא תובע הגירושין חייב לפרוע לה כל כתובתה עיקר ותוס' וכמ"ש הרא"ש וכנז"ל ואם נאמר דכוונתם בזה הוא אם תרצה היא להתגרש ממנו משום דאינה וכו' לסבול צרתה בצידה ועכ"ז ויתר לה בעלה משלו עוד ב' מאות גרוש הנה מלבד דאין במשמעו' לשון השטר הנ"ל כן עוד בה א"כ מהו זה שכתבו בתר הכי שאם בז' הנז' לא תרצה להתגרש ממנו שאין לה שום פ"ק אם מהסך ת"ק אריות ולא מזונות וכו' וגם מ"ש אח"ך שאם נשארו נשואי' יחד זע"ז כל ימי חייהם בין נשא אא"ע בין שלא נשא אין לה כתו' עליו זולתי הסך ת"ק אריות וגם למה הוצרך בעלה להתנות עמה שתמחול לו הנשאר מכתובתה כיון דבלא"ה כ"ז שהיא תובעת הגירושין אין לה עליו תוס' כלל זולתי מה שהכניסה לו דוקא וכנז"ל אלא ודאי הדבור ברור כשמש שרצו להתנות עליה להתחיב להתגרש ולע"כ כ"ז שירצה בעלה לגרשה ולא תגבה התוס' וזהו הטעות שהטעו אותה הקרוב אליו שהסביר זה שהדין הוא שאם יגרשנה בעלה בחיי' חייתו אין לה עליו תוס' אפי' שהוא תובע הגירושין זולתי כשתתאלמן דוקא וכמו שכן טוענת בפה מלא שמחילתה בטעות הייתה ואותו קרוב הודה בזה וכבר כתבנו שהשכל גוזר ומחייב שפן הוא האמת כמבואר בכל הפוס' ז"ל דחזקה דאין אדם מוחל ממונו בכדי אם לא דהיה מוטעה או שלא היה לו שטר וראייה שהיה יכול לגבות בו או שסבור שאין לו ונמצא שי"ל ככל מש"ל וא"כ הדבר פשוט דשטר מחי' דנא ה"ה בטל ומבוטל כדקי"ל קנין ומחי' בטעות חוזר ולאו כלום הוא ואפי' אם היה שם שבועה היתה בטלה מכח הטעות הנ"ל וחזר הדין להיות שטר כתובתה שבידה שר"וק וחזק כראי מוצק ואם ירצה הבעל לגרשה משום דכ"ז דאגידא ביה האי אתתא לא יהבין ליה אחריתי הא ודאי דחייב הבעל לפרוע לה כל סכי כתו' עיקר ותוס' משלם כמש"ל והדברים ברורים:
עוד הנה מקום אתי לבטל. שטר מחיל' דנא דנ"ד מכח התנאי הכתוב בכתו' שקבל הבעל ע"ע בקנין וש"ח וכו' שלא יפתנה למחול לו כתובתה כולה או מקצתה ואם מחלה לא יהיה מחול כנהוג להתנות לכתוב כן בכל כתובות דידן כידוע וא"כ ה"ן בנ"ד שהמחילה שלה הייתה ע"י פיתוי והטעהה מהקרוב לבעלה. ואינו רחוק שיהיה אותו קרוב מלומד מבעלה להטעותה ולפתותה למחול לו יותר מחצי כתובתה ודאי דל"מ מחילתה מכח התנאי ג"כ וכמ"ש מר"ן ז"ל בתשו' א"הע דיני נישואין סי' ד' וז"ל ומ"מ אם מנהג פשוט וכו' לכתוב בכתו' תנאי שלא יוכל לפתותה למחול ואם מחלה לא יהיה מחול וכו' וא"כ אין מחילתה כלום אע"פי שי"ל גמגומי דברים על מי שעבר ופיתה את אשתו אם אותה מחי' בטלה מפני תנאי. זה דאכ"ל מחי' קיימת דהיאך אדם מתנה דאם ימחול לא הוי מחי' מחי' אם כפי הדין הוא מחי' ואפשר דבקניין מצי לסלוקי נפשיה מההיא מחי' וכו' מ"מ בנד"ז בלאו"ה יל"ח ולו' דאין ענין אותו תנאי לכאן דבאותו תנאי לא מיעט אלא שלא יפתנה למחול אבל אם היא תבא ותמחול מעצמה אינו בכלל ובנ"ד משמע שהוא לא פיתה למחול אלא אדרבא היא פיתתה אותו למחול לו כדי שלא ישא אחרת עליה וא"כ פשיטא שאין זה בכלל התנאי עכ"ל יע"ש:
הרי להדייא מבואר בדברי מר"ן ז"ל הללו דבכל כה"ג דנ"ד דהמחי' שלה אדרבא היא כדי שישא אא"ע ויוכל לגרשה באיזה עת וזמן שירצה וע"י פותוי וקטטות ומריבות כמ"ש העדי' בתחי' הצעת דבריהם בשטר המחי' הנז' וכהודאת הקרוב הנ"ל ודאי דל"מ מתחי' כלום וכמבואר ועם דמרן ז"ל גמגם בתנאי זה דהיאך אדם מתנה דאם ימחול ל"מ אם כפי הדין מהניא מח"י מ"מ כתב עוד דבקנין מצי לסלוקי נפשיה מההיא מחי' כנז"ל ועם שכ' זה מרן בלשו' אפשר מ"מ כבר כ' הפוס' הא"ח ז"ל דאפ' שכות' הפו' ז"ל הוא בודאי וכמ"ש אני עני בזה קצת במ"א ושם הבאתי מ"ש בזה הרב הגדול מופת הדור מהרח"ף ז"ל בנשכ"ח יע"ש ואכמ"ל:
וראיתי להרב תורת חסד ז"ל בתשוב' סי' פ"א ופ"ב ופ"ד שרמז בש"ות מרן ז"ל הנ"ל וכתב עליו וז"ל ואע"פ שמהרי"ק נסתפק בדין זה אי מועיל זה התנאי ונראה מדבריו שכ"ן לו עיקר שמועיל לבטל המחי' אין זה מספיק ממ"ש בע"הת משם העיטור דל"מ תנאי כה"ג וכיון שכן אכתי לא נפיק מידי פלוגתא עכ"ל יע"ש והנה משה"ק ע"ד מרן ממ"ש בע"הת משם העיטור בדין מוכר שט"ח לחבירו דקי"ל דאם חזר ומחלו מחול וע"ז כתב העיטור דאפי' התנה עמו שלא יוכל למוחלו ל"מ תנאה ומצי מחיל יע"ש וראיתי שכן פסק מרן ז"ל גופיה דין זה עצמו בש"הט סי' ס"ו סכ"א יע"ש ובב"י שם כתב הטעם העיטור בזה הוא משום דא"א ל להתנו' שלא יוכל לעשו' מה שהוא יכול לעשות יע"ש והיינו ממש כמ"ש בתשו' הנ"ל בגמגומו הנ"ל ואולם אכתי מצ"ל דלא מיירי בע"הת והעיטור והטור ומר ז"ל בדין הנז' כי אם התנה עליו בלתי קנין שלא יוכל למחול אכן אם קבל עליו בקנין שלא יוכל למחול אפשר וקרוב לודאי דכ"ע אזלי ומודו דבקנין מצי לסילוקי נפשיה וכמ"ש מרן ז"ל בתשו' הנ"ל וכנז"ל וכן מוכח מלשון מרן ז"ל שבסי' ס"ו סכ"א הנ"ל דבלתי קנין איירי דתחי' כתב וז"ל או יקבל עליו הלוה בקנין וכו' ושוב כתב ואפי' אם התנה עמו שלא יוכל למחלו אם מחלו מחול ואי איתא דנ"ז בקנין איירי הול"ל לההיא ואפי' אם התנה עמו בקנין כמ"ש בתחי' יקבל עליו הלוה בקנין וכו' כנ"ל אלא ודאי צ"ל דבתנאי זה לא מיירי בקנין כלל וכמדובר ובכן אין מקום עוד לענ"ד לקוש' הרב ת"ח ז"ל בראייתו שהביא ממ"ש העיטור לדחות דברי מרן ז"ל שבתשו' הנ"ל דבנקל י"לד וכמדובר:
ואין להק' ע"ז דאי איתא דדינא הכי הוי דאפי' אם מחלה ל"מ מחילתה כנז"ל א"כ למאי הלכתא תקינו רבנן שבועת אלמנה שלא מחלה וכו' כיון דבלאו"ה אפי' אם מחלה ל"מ מחילתה כפי התנאי הכתוב בכתו' כנז"ל דהא ודאי אינה קו' כלל חדא דעיקר שבועת אלמנה הוא משום דחיישי' שמא אתפסה צררי בעלה בחייו ולכך טרם כל משביעין אותה דלא אתפסה צררי ואגב. נמי משבעינן לה בגלגול דלא מחלה וכו' כמבואר מדברי מרן הב"י בא"הע סי' צ"ו וביד אהרן שם הגב"י אות ט' יע"ש וע"ע להרב ערוך השולחן א"הע שם מ"ש בזה יע"ש ואכמ"ל בזה:
ועוד דאפי' את"ל דגם שבועה שלא מחלה נמי היא מעיקר השבועה ג"כ כמו שבו' דלא אתפסה צרורי מ"מ לק"מ שכבר נתבאר בדברי מרן ז"ל שבתשו' הנ"ל בחי' הנ"ל דאותו תנאי דלא יפתנה למחול וכו' לא בא למעט דק שלא יפתנה הוא למחול אבל אם היא תמחול מעצמה אינו בכלל וכו' יע"ש כנז"ל וא"כ משו"ה משבעינן לה שלא מחלה מעצמה וכנדון מרן ז"ל הנ"ל או כיוצא בו:
ותו דבלאו"ה נמי לק"מ קו' הנ"ל דחיישינן לה שמא מחלה לבעלה כתו' באופן המועיל לפו"ד שלא תתבטל מחילתה מכח התנאי הנז' והיינו בל' הודאה שתודה לפני עדים שכבר נתקבלה כתו' מבעלה ותכתוב לו התקבלתי וכו' כמ"ש הפוס' ז"ל דבכה"ג תועיל מחילתה לפו"ד ואינה מתבטלת משום תנאי הכתו' הנ"ל כמבואר בפוס' ז"ל ועיקר שורשוי ממתני' דכתוב' דד"ן ע"ב והיא כותבת לו התקבלתי וכו' ובש"ס שם דנ"ו ע"א ובפירש"י שם ובפי' הרא"ש בשיטתו בס' אישי ה' ובחי' הריטב"א שם ובמהרשד"ם א"הע סי' קע"ט ובמהרח"ש ק"ע סי' ך' דקל"ו ע"א ובח"ב סי' ך' ובכר"ש א"הע סי' מ"ה ובכנ"הג א"הע סי' קי"ח הגב"י אות ז' ובמ"מ ח"א א"הע סי' ל"ב ובפרמ"א ח"א סי' יו"ד י"א הכ"א עדות ביהוסף ח"ב סי' כ"ח גו"ר א"הע כ"ד סי' יו"ד וט"ו אדרת אליאו סי' י"ב פני אהרץ א"הע סי' ז' חיים ביד הנד"מ יע"ש ד"ק הלא בספרתם ואכמ"ל בזה עכ"פ עלה בידנו ביטול מחיל' האשה הלזו דנ"ד אם מכח התנאי הכ' בכתו' ובכל האמור ומדובר שו"ר להרב כנ"הג ז"ל בח"מ סי' ר"ט הג"הט אות מ' שהק' כזאת משבועת אלמנה למ"ד מוחל חוב שלא הגיע זמנו ליגבות הוי דשלב"ל ול"מ ותי' דשמא מחלה בשבועה דאע"ג דמצד הדין לא קנה חייבת להשלים מכח שבועתה יע"ש ותיר' זה ניתן ליאמר לקו' דילן נמי דשמא מחלה בשבועה וכו' כמובן אמנם לכת הפוס' דס"ל קא"כ שא"כ לא אתי שפיר תי' זה דמרן החבי"ב ז"ל וצ"ל לדעתם ז"ל דתירוצו הכ' שם לקושייתו הנז"ל והוא ז"ל לשיטתיה אזיל דס"ל דחייב להשלים מכח שבועתו כמ"ש הוא ז"ל בכ"מ מע"הג ומתשובותיו דלא כמהריב"ל ודעימיה כמ"ש אצלי במ"א בזה באורך ואכמ"ל בזה וע"פי האמור החכם עיניו יחזו דאין מקום עוד למ"ש הרב חלקת מחוקק ז"ל בסי' ק"ה ס"ק שהביא ראיה משבועת אלמנה שלא מחלה דבסי' צ"ו דמזה מוכח לדעתו ז"ל דמהניא המחילה הגם דתפיס שטרא יע"ש ולענ"ד למאי דכתיבנ' בעניותין ליכא מינה שום הוכחה כלל דאיכא למימר חדא משינויי הנ"ל ואפשר דלזה כיון הרב ב"ש ז"ל שם שכתב על הראיה מסי' צ"ו הנז' יש לדחות יע"ש שו"ר להרב פרמ"א ז"ל בח"א סי' קנ"ח שכ' דבנ"ד דהוי מחילה מחיים שאם תתאלמן או תתגרש לא תגבה כתו' לא נכלל בתנאי זה הכתוב בכתובה דתנאי זה אינו אלא כשבאה למחול לאח"מ וכו' ומן הדין מחילתה מחילה והסכים דעת מרן ז"ל בתשו' הנ"ל לחילוקו הנ"ל יע"ש ולפי דבריו ז"ל למדנו עוד ת' מרווח למאי דאנן משבעינן להאלמנה שלא מחלה דה"ט משום דחיישינן לה שמא מחלה מחיי' וכמובן ומינה יוצא לנ"ד דהוי מחילה מחיי' לגמרי כמבואר בשטר המחי' דנ"ד דינא נפיק כפי חילוק הרב ז"ל הנז דמחילתה קיימת ולא. מתבטלה מכח תנאי הכתובה הנז' וכמבואר: אלא דשו"ר להרב מר ואהלות ז"ל בתשו' א"הע סי' ב' שעמד בנ"ד על ספק זה ואיתי לן מ"ש מרן ז"ל בתשו' הנ"ל ואם הביא דברי הרב פרמ"א ז"ל ודחה ד"ק בב' ידיו ורב תנא הוא ז"ל ופליג עליה בחי' הנ"ל וס"ל למר דגם בכה"גו דהיינו מחילה מחיים נכנסה בכלל התנאי הנז' יע"ש ודבריו בזה נכונים הם בטעמם כמ"שיר המעיין וכיון דאשכחן מאן דפליג ע"ד הרב פרמ"א ז"ל בסי' הנ"ל ואיכא שבועה בנ"ד הו"ל ספק שבועה וקי"ל להחמיר וכמ"ש הרב ת"ח ז"ל בסוף תשו' הנז' יע"ש ברם מ"ש עוד הרב מר ואהלות ז"ל שם לעיל מזה ע"ד מרן שבתשו' הנ"ל וז"ל וכיון דמרן ז"ל לא אמרה אלא בדרך אפשר ובכה"ג מבואר בשם העיטור דל"מ תנאי ומ"ש שם אפי' בקנין עי"ש בתשו' הת"ח וכו' עכ"ל יע"ש לדבר הזה יסלח האדון שכבר כתבנו דרוב הפוס' ס"ל דלשון אפשר שכותב. הפוס' הוא בודאי גמור ואם הא הבע"הת משם העיטור אין הכרח ולא שום משמעות דמיירי בקנין כלל ואדרבא דקדקנו מלשון מרן שבש"ע דלא מיירי בקנין וכנז"ל והמעיין יבחר גם עתה ראיתי ג"כ להרב נוכח השולחן ז"ל בא"הע ס"סי ט"ו שעמד בזה הוא ז"ל ג"כ על אותו נדון עצמו שנשאל עליו הרב מר ואהלות ז"ל הנז"ל וחזיתיה למר שגם הוא ז"ל נתעצם מאד בראיית הרב ת"ח ז"ל מדברי העיטור הנ"ל ואמר עליו שיותר מזה הול"ל דמרן עצמו בסי' ס"ו פסק להדיא דהעיטור במשנה סתמית ואיך בתשו' לא נזכר מזה יע"ש ואנא עניא כבר כתבתי מה שנלע"ד דראיה זאת לא מכרעא כלל וכבר הודה הרב ז"ל גופיה שם בתשו' הנ"ל שלא ראה תשו' מרן ז"ל במקומה כלל ואם ראיתי לו ז"ל שם שעמד בחת"י שבועת אלמנה הנז' ולא מצא מענה לחקי' זו כי אם עפי"ד הרב פרמ"א ז"ל בחי' הנז' יע"ש ולענ"ד אין צורך לזה וכמש"ל ובסוד"ק ראו הביא לנו מ"ש הרת"ח ז"ל דלא מצי פטר נפשיה דבעל בט' קי"ל משום ד דקי"ל ס' שבועה להחמיר ואיהו ז"ל אסף יקבץ ה' טעמים להקל בשבועה זו דנ"ד לזכות לבעל יעש"ב ואנא עניא כבר הארכתי בפרט זה דשבועת החתן דנ"ד בספרי הקטן פני יצחק בסי' ט"ו ובסי' כ"ו ובתשו' כת"י והעליתי שם לענ"ד דאין להקל בשבועת החתן הלזו דנ"ד משום צד ואופן כלל ואמרי' בה ס' שבועה להחמיר יעש"ב ואכמ"ל בזה והכלל העולה מכל מ"ש דלכל הדברות מחילת האשה הלזו דנ"ד ה"ה בטילה לגמרי ואין בה מועיל כלל לענ"ד הנלע"ד כתבתי לא להלכה ולא למעשה רק תורה היא וללמוד אני צריך ותל"מ וצו"י י"מ וימ"ן ולא אכשל בדבר הלכה אמן כי"ר פי המדבר זעירא דמן חברייא:
הצעיר יצחק אבואלעפיא ס"ט: