אור ברסלב
שות פני יצחק חב שו"ת פני יצחק ח"ב אה"ע › סימן ח

שות פני יצחק חב· רבי יצחק אבולעפיה

שו"ת פני יצחק ח"ב אה"ע · סימן ח

סימן ז

שאלה ראובן נשא את לאה בת חנוך מזה זמן קרוב לשנתיים ימים ובעת כניסתו עמה לחופה מצא לה דם בתולים פעמים שלש ומזמן ההוא ועד עתה יושבת עמו ומשמשתו כשאר כל נשי דעלמא מבלי פוצה פה ומצפצף והן עתה חדשות מקרוב באו שבא טעון ראובן הנז' על אשתו בבד"ה יצ"ו שהיא אינה ככל הנשים ומיום קחתו אותה בריא בהשחתת זרע לבטלה יען שאינו יכול לבא עליה כדרך כל הארץ מחמת האוטם שיש לה ברחמה ואינו נכנס האבר כי אם מעט מזער ובה שעתא חוזר הזרע לחוץ וא"כ חשיב כמוציא ז"ל ורצונו לגרשה ולהפסידה כתובתה דאדעתא דהכי לא נשאה דסתם נישואין לאישות הוא וקרובי לאה טוענים דכיון דיש לו עכשיו קרוב לשנתיים ימים ולא דיבר מאומה מזה הענין בודאי שכל טענתו שקר והבל יפצה פיהו ומה גם שפעמים שלש ראתה דם בתולים והבעל מודה בזה ואם היא סתומה דם בתולים מנין לה ועוד אפי' את"ל כדבריו הנז' דהיא אטומה הי"ל לטעון האי טענה סמוך לחופה יום או יומים או חדש אחד למרבה וכיון דלא טען עד היום אימור השתא הוא שנעשה לה זה החולי ונסתחפה שדהו ואפי' את"ל דמתחי' היה לה זה החולי כיון דלא טען עד היום הזה אמרי' סבר וקביל דסתמא דאיניש אין שותה בכוס אלא א"כ בודקו יפה ואם נפשך לומר דלא אמרי סבר וקביל במום גדול כזה דסתם נשואין לאישות וכמו שטוען הבעל מ"מ אפי' לפי דבריו הא מיהא יש הכנסת עטרה ויותר וא"כ לא חשיבה אטומה ואינה ראויה לאיש וממילא חייב הבעל להמתין לה עד יו"ד שנים ולאחר זה הזמן יחדיו למשפט יקרבו לידע היכי לידיינו האי דינא לענין הכתובה והתוס' ואם אין רצונו להמתין לה יגדל פרע סכי כתובתה עיקר ותוס' הכל במושלם ואז מזומנת היא לקבל גיטה אף בתוך הזמן הנז' כל אלו הדברים סידרו אותם אחת לאחת בפני מע' הב"ד יצ"ו והב"ד ציוו לקרובי האשה לבודקה ע"י נשים העבריות המיילדות הכשרות ושלחו מתם מע ג' ת"ח לקבל עדות הנשים הנז' וכן עשו וז"ן קבלת עדותם אב"א תב"ת הועתק מגוף העיקרי דוכרן סהדותא במותב תלתא כחדא הוינא כד אתו קדמנא הני נשי פ"ופ ואחר האיום והגיזום קמו ע"ר והעידו עדות ג"וש ע"ן הע"י איך היות אמ"וץ שנכנסו יחד אצל האשה פ' ובדקו אותה ברחם שלה אם היא ראויה לביאה אם לא והמה ראו שפתחה פתוח בחוץ ונכנס השמש דש מבפנים כמו רוחב שש אצבעות אבל בפנים ראו שיש בו מסך עור מפסיק על אם הוולד שלה ומגיע האבר עד המסך הנז' שהוא מפסיק לאם הוולד הנז' ואינה יכולה לקבל זרע בפנים אלא חוזר הזרע לחוץ שהוא מזריע בפנים ובדקו הנשים הנז' ביחד כולם את האשה הנז' והבדיקה היתה ע"י אצבעות וגם ע"י צנון ושיערו שיעור הצנון כמו רוחב ששה אצבעות בעומק תוך הרחם שלה כל אלה הדברים העידו הני נשי מראש וע"ס ולראיית אמ"וץ וכו' וכל הנז"ל קבלנו עדותם בפני הבעל והיה זה וכו' עכ"ל ואחר כ"ז עדין הבעל טוען דעכ"ז רוצה לגרשה עכשיו בלתי המתנת יום אחד ומבלתי שיפרע לה מעיקר כתובה ותוספת שום פ"ק ומתוך טענותיו טוען שאינו מאמין לעדות הנשים הנז' ורצונו לבודקה ע"י רופאי אליל ישראל או ארמאי ומע' הב"ד התירו לו בקום עשה שיביא רופאים ולבודקה וכן היה וז"ן העדות של הרופאים וז"ל אפי' שהאבר נכנס רוחב ד' אצבעות אבל אינה מולדת בשביל שהיא סתומה בפנים ע"כ וחתימי עלה ב' הרופאים יאודים שבדקו אותה ובכן לדעתו הבעל שנתחזקה טענתו להוציאה בלי המתנת יום אחד ובלי כתו' ותוס' כלל כלל לא וע"כ נפשם לשאול הגיעה ב' צדדים הנז' לידע מה יהיה משפט זה הנער ומעשהו עם ריבה זאת כי גדלה צעקתם עד לב השמים וכו' וכו' יורנו מ"ץ הדין עם מי ויבא שכמ"ה:

תשובה על שאלה זאת דבר נשאל עליה מרן מלכא גאון עוזינו הרב הגדול הגאון המפורסם ראש"ל תנא ירושלמאה גדול הנאמר באברהם נר"ו וכה היתה תשובתו הרמתה וז"ל ניחזי אנן בנ"ד דנכנס האבר תוך רחם אתתא ברוחב ד' אצבעות ודש מבפנים וגם זורה בתוכו ואינו מעכבו אלא פולטתו לחוץ אי איכא משום השחתת ז"ל ואסור לקיימה או לא הנה ביבמות. די"ב ג' נשים משמשות במוך ופירש"י מותרת לתת מוך במקום תשמיש כשהן משמשות כדי שלא יתעברו ע"כ ומד"ק מובן דהא לשאר נשים לא התירו משום דמצות הנשים על השחתת הזרע והתוס' שם משם ר"ת מיאנו בפירש"י וס"ל דלפני תשמיש אסור ליתן שם מוך דאין דרך תשמיש בכך והרי הוא כמטיל על העצים ואבנים אבל בנותנת אחר תשמיש אין נראה לאסור דהאי גברא כי אורחיה משמש מידי דהוה אקטנה ואיילונית דלא אתסרו בתשמיש משום דלאו בני בנים נינהו ועיין תוס' דט"ל בד"ה שלש יע"ש וע"ש בתוס' הרא"ש ז"ל כ' כר"ת וא"כ נוכל לקיים פירש"י אעפ"י ששאר נשים אינן מצוות בהשחתת ז"ל מ"מ אין לה להשחית זרע האיש אם לא מפני הסכנה ול"ד לקטנה ואיילונית דלאו בני בנים נינהו ואפי"ה המשמש עמהן אין בו משום השחתת ז"ל דשאני התם דדרך תשמיש בכך וה"נ אם נותנת המוך אחר תשמיש לא היה בו צד איסור אבל בשמעתא דכל היד מוכחת שנותנת המוך קודם תשמיש הילכך שאר נשים אסור דהוי כזורע על העצים ואבנים עכ"ל וע"ע בתוס' הרא"ש ליבמות שם דלגמרי ס"ל כר"ת והנלמד מדבריהם דלשאר נשים לא הותר לתת מוך קודם תשמיש דעכ"פ האיש מצווה על השחתת זרעו ודוקא תוך התירו משום סכנה הגם דהוי כמטיל על העצים ואבנים להכי פירש"י ז"ל בכתו' דל"ו ע"א במ"ש התם בש"ס אשה מזנה משמשת במוך דהיינו שנותנת לאחר בעילה ושואבת הזרע יע"ש וה"מ דקודם תשמיש לא הותר אפי' במנחת המוך למעלה במקום שאין השמש דש דכנו"ד הבעל משמש כדרכו ולא אכפת להזונה משום המוך א"ו עיקר הקפידה משום השחתת זרעו המביא מבול לעולם דון מינה לנ"ד הו"ל כמוך לפני תשמיש ומפלת הזרע דהו"ל כמטיל על העצים ואבנים דאין זה דומה לאיילונית דמתקשה בשעת תשמיש דהתם סו"ס דש וזורה בפנים ושם נשאר הזרע ברחמה ואמרי' דרך תשמיש בכך אבל כשהאוטם דוחהו תכף בחוץ אין דרך תשמיש בכך וחייב להוציא מידי דהוה רואה מחמת תשמיש ג"ף דאסור להשהותה דחיישי' שמא יבא עליה עיין ביו"ד סי' קפ"ז סי"ב וכיון שכן כמו דהתם קי"ל בא"הע סי' קי"ז תצא בלא כתובה לא עיקר ולא תוס' ולא תנאי מתנאי כתו' שהרי אינה ראויה לתשמיש יע"ש ה"נ כן. איברא דשם לא אתמר אלא כשהיה לה בתחי' נישואיה אבל אם אירע לה אחר נישואיה אמרי' נסתחפה שדהו וא"כ י"ל כיון דשהה קרוב לב"ש ככל דיבר ממום זה אפ"ל דתחי' היתה ככל הנשים ומקרוב נתהווה לה זה האוטם ונסתחפה שדהו ויוציא ויתן כתובה כולה וצריך שיתן אמתלא הנראית לב"ד על שתיקותו עד עתה ודבר זה אפ"ל דיתברר ע"י רופאים או נשים בקיאות היודעות ומכירות אי הוי חולי חדש או ישן הן אמת דמצד הסברא י"ל אי אשה זאת לא נחלית בבית בעלה חולי שע"י יוכל להיות שמתהוה מום זה מסתבר לומר דמביאתו מבית אביה והוי חולי מבטן ומהריון או ע"י חולי שנחלית בבית אביה הגורם מום זה:

וראיתי בתשו' הרא"ש כלל ל"ג סי' ג' כעין נ"ד כתב דאסור לבא עליה כיון דלעולם הוא זורה בחוץ קרינן ביה ושיחת ארצה וגרע ממשמשת במוך דהתם הוא משמשת כדרך כל הארץ אע"פי שאין זרעו ראוי להזריע עי"ש ופסקו מרן בש"ע סי' כ"ג ס"ו ובסי' קי"ז ס"ב וז"ל אשה שנבדקה ע"י נשים ואמרו שאינה ראויה לאיש אין לה לא כתובה ולא ת"כ עי"ש והוא ג"כ שם בתשו' הרא"ש וחזון הרבתי למהרש"ך ח"א סי' מ"ה דנשאל במי שטען על אשתו שאינה ראויה לאיש מחמת שנ"ל דעיקר מטרין לא הי"ל כי בבואו אליה הקושי אשר יש לה בפנים מונע הכנסת גשם בגשם ונבדקה האשה הזאת עי"ן מובהקות המיילדות העבריות ואומרות שבעלה א"א לבא עליה כי ה' סגר רחמה ס"ומ אין יוצא ואין בא ואפי' ע"י תרופות והשואל רצה לדמותה להך תשו' הרא"ש ז"ל שהביאה הטוא"הע סי' קי"ז והרב ז"ל כתב דאפי' דאין זה דומה להא דהרא"ש דהתם היינו שרחמה צר כמעט סגור שאין השמש יכול ליכנס ומום זה בלי ס' היתה יודעת שהי"ל א"כ נמצא שהיא הטעתו ולפיכך אין לה שום תנאי מת"כ ולא תוס' אבל מום זה שטוען חנוך על אשתו כי בבא עליה קושי שיש לה בפנים מונע הכנסת גשם בגשם יראה דמום זה הוא מום איילונית וכו' יע"ש ולכאורה דבריו תמוהים הנראה דהיינו נדון הרא"ש וכדעת השואל כפי מאמר בדיקת הנשים שאמרו שהיתה סוגרת ומסוגרת אבל הנראה בדעתו דהתם בנדון הרא"ש הבעל היה טוען שהיא טומטום אבל הכא לא טען במאמר הנשים אלא שאומר שמחמת הקושי שיש לה בפנים ומונע וכו' וגם הוזכר בשאלה שטען על שרואה דם מחמת תשמיש הרי דמשמש עמה ולהכי לא עשה רושם מדברי עדות הנשים ומדמי לה לאיילונית הכי היכי דהתם לא הו"ל למודע שמתקשה בשעת תשמיש ה"נ לא הו"ל למידע כפי טענת הבעל דקי"ל בעלמא הודאת בע"ד כק' עדים דמי וז"ב בכוונתו:

אלא דרואה אנכי למהרשד"ם ז"ל בסימן קי"ח דנשאל על נדון מהרש"ך ז"ל ופסק לדמות כהשואל דדימהו לתשו' הרא"ש עי"ש וכפי האמור דבריו מרפסין איגרי דלא דמיין לאהדדי ומה שנ"ל אופן האוטם דנדונם ובהכי יבואו הנשים חכמניות עם דברי הבעל שוין והוא במאי דאסברא לן הרב נו"בי מ"ת חא"הע סי' כ"ג ציור בית הרחם והכי אמר מר שהאיש בפגעו בין רגליה אינו פוגע תכף בפתח המקור רק דקודם הפתח יש שתי שפיות ועומק הסדק הזה היא הפרוזדור החיצון ובאמצע עומק הסדק הזה שם הוא פתח המקור וכ"ז שלא הגיע האבר לנקב ההוא שבאמצע הסדק אפילו דחק ונכנס כל עובי עומק הסדק ההוא ולא הגיע עד הנקב לא פגע ולא נגע בפתח המקור ובעומק הסדק באמצעיתו ממש ששם הוא מכוון הנקב שמשם יוצאים מי רגלים ושם הוא סגור בתולה ופתוח בבעולה וקודם הנקב לכ"ע אינו בכלל העראה דבעי' שיערה תוך הנקב הזה וזהו בפרוזדור החיצון ופרוזדור הפנימי קורא הכתוב מקור ממש ולעולם אין השמש מגיע לתוכו ועשה הכרחיות לזה דאלת"ה אלא דתכף מפי הסדק מתחיל העראה א"כ באשה בעלת בשר שסדר השפיות שלה עמוק ואי הבועל קטן האבר משכחת שיכניס כל העטרה תוך חלל הסדק ועדיין לא יגיע לנקב שהוא פתח המקור אפי' לנשיקת האבר יע"ש שהאריך ולפי"ז יש להמציא תרי גווני אוטם יש אוטם באשה באמצע הפרו הפרוזדור החיצון וזה יכול להיות שהאשה בעצמה יודעת ויש אוטם בחלל הפרוזדור הפנימי שבאשה דבכגו"ד יכול לשבר בתולי' שהמה באמצע פרוזדור הנז' ויכול לשמש עמה בהכנסת העטרה ויותר הכל כפי מה שהוא אדם ואוטם זה מבפנים א"א לה למידע בתחי' אם לא ע"י שימוש שמגיע לשם ומונע ליכנס יותר בפנים כי הוא סגור מכל צדדיו ובכן אתו דברי הנשים ודברי הבעל שוים דהנדון היה דהאוטם מבפנים דמר מהרש"ך ס"ל דכיון דהוי בפרוזדור הפנימי והאיכא שימוש הבעל עמה עד אותו מקום נראה לדמותה לדין איילונית והשואל ומהרשד"ם דימו אותה לתשו' הרא"ש דסו"ס אינה ראויה לאיש כיון שחוזר הזרע ונפלט בחוץ ל"ד לאיילונית דשם נשאר הזרע תוך הרחם והיינו שלנו ממש דלפי דעת מהרשד"ם והשואל היינו ההיא דהרא"ש ומהרש"ך נשאר יחידי והיה נראה לומר דהתורת חסד בסי' צ"ז קאי כוותיה דכתב דאם אינו יכול לשמש עמה היינו ההיא דהרא"ש ושוב אינו מועיל טענת האשה אבל אם היה האופן כנדון מהרש"ך ח"א סי' מ"ה שדימה כדין איילונית הדין עמה בטענתה יע"ש הרי דמסתבר ליה כוותיה מיהו בסי' צ"ח דהתם רמי ומקשה כי קושיין דבח"ב סי' צ"ו דימה נדונו להרא"ש וסתר לדבריו דבח"א סי' מ"ה יע"ש וכן הגאון מוה"ר החק"ל מ"ב בסי' י"ב כתב דלא ירד לסו"ד והק' כקושיין יע"ש וכפי האמור לעיל במשמשת במוך שהונח מקודם דחשיב השחתת זרע' מינה יש סיוע למהרשד"ם אף דהוי הנחת המוך בפרוזדור הפנימי חשיב דמטיל על עצים ואבנים ואין סברא לחלק בין סגירת מוך לסגירת בשר דאיברא דהתם אי משכחת לה דסגר רחמה שלא במוך אלא בחתיכת בשר ועשתה אופן שתתקיים בתוכה נאסר כמו במוך ולא עוד אלא דמוך שואב הזרע ואינו נראה החוצה ואלו אוטם זה פולטת בחוץ הרי שיחת ארצה ממש כל שתכף פולטתו גם דברי הרא"ש הנז' יכולים אנו לפרש לפי דרכנו דנשאל באשה שיש לה אוטם בענין שאין השמש דש כראוי ולפעמים דש מבחוץ ולעולם זורה בחוץ כתב אע"ג דלפעמים דש מבפנים כיון דלעול' הוא זורה בחוץ קרינן ביה ושיחת ארצה וגרע ממשמשת במוך יע"ש הרי דהשמש דש אלא שאינו כראוי המובן דסגירת הרחם הוא בפרוזדור הפנימי אלא שאינה מקבלת הזרע דתכף פולטתו לחוץ ובדקדוק קרינן ביה ושיחת ארצה דקאמר מובן דבהכי מיירי דאי זורה מבחוץ כמשמעו לא הול"ל קרינן ביה אלא קרי כאן ושיחת ארצה ותו דבאותם הפעמים שדש בפנים למה לא זרה בפנים אלא הוא הדבר דאיברא שזורה בפנים ומחמת שתכף דוחהו בחוץ היינו דשייך לומר דלעולם זורה בחוץ דבשום פעם לא נשאר הזרע בפנים מכח האוטם שדוחהו ולא דמי לאיילונית כלל דשם נשאר הזרע תוך הרחם ולהכי כתב דגרע מנותנת מוך לפני תשמיש דהתם סו"ס נשאר הזרע שם ולאט לאט שואבו המוך לא כן הכא דכולו יוצא לחוץ זה נר' פשט ד"ק ואת"ל דלא מיירי בהכי אלא דהאוטם בפרוזדור החיצון וא"ש דקאמר וגרע ממוך דהוי בפרוזדור הפנימי מ"מ אי לא גרע ממוך דינו יהיה שוה לדין מוך דחשיב כמטיל על עצים ואבנים ואסור לקיימה ובין כך ובין כך הרי מהרשד"ם ודעימיה פטרי לבעל מתוס' ות"כ אלא דמהרשד"ם מצריך נשים בקיאות שיודעים לבדוק ולברר החולי אם הוא מבית אביה או נולד לה בבית בעלה דאע"ג דהרא"ש ז"ל בתשו' לא חקר את זה דמשמע כל שמעידות שאינה ראויה לאיש די להוציאה בלי כתובה ות"כ מ"מ מסתבר ליה למהרשד"ם לדמותה לדין רואה מחמת תשמיש דמחלקינן אם היא תחתיו אמרי' נסתחפה שדהו ואפשר דהרא"ש מיירי דנתעורר לטעון תכף אחר הנישואין לא כן בנדונו שהיה נשוי עמה ב' שנים ומחצה אפ"ל נסתחפה שדהו והתימה על הח"מ ודב"ש ז"ל מפרשי הש"ע שעמדו לפ' דברי הרא"ש דקאמר שאינה ראויה לאיש דהיינו שהיא אטומה וכחי' מהרש"ך דתרי גווני אטומה. ולא נרגשו לפ' שצריך שהנשים הבודקים אותה יבדקו אם החולי הביאתו מבית אביה או נולד לה בבית בעלה כנראה דס"ל דכגו"ד א"צ לבדוק כל שמעידין שאינה ראויה לאיש וכו' ואפי' נולד בבית בעלה יוצאת בלא כתו' ולכאורה היה נ"ל דאין זה הכרח דאימור פשיט להו דחולי זה דסגירת הרחם אם לא הי"ל סיבה בבית בעלה הדבר פשוט דמבטן ומהריון הוא וכן משמע ליה למהרשד"ם אלא דע"כ היותר טוב הצריך בדיקת נשים היודעות ואם הגמ' לא הכירו תלינן דמבית אביה הביאתו אלא דאכתי לא יגהה מזור דלא הי"ל לסתום והול"ל דאם ידוע דהחולי נתהווה בבית בעלה כדחזינן כמה נשים דאירע להם כן דנוטלת כתובה משלם וכל ת"כ ומדלא ביארו מש' סתמות דבריהם דאין לחלק ובבל מקום שנתהווה זה החולי הבעל מגרש והיא פטיר ועטיר וכד הוינן בה ה"נ מסתברא דהנה מצאתי בתשו' מהר"י ן' מיגש ז"ל בסי' קכ"ט דכ' גבי ברייתא דמסכת נדה דף י"ב דאמרי' אשה שאין לה וסת דאסורה לשמש ואין לה לא כתו' ולא בלאות וכו' דמיירי אפי' אירע מקרה זה תחת בעלה מכח הכרחיות אשר עשה וכ' דאין לומר נסתחפה שדהו דזה לא נאמר אלא במי שראויה לזולת שיכו' לטעון ולומר לו אנא הא חזינן לזולתך ואנת מן שמיא הוא דקנסיך לגבי דידי ונסתחפה שדך אבל אם היתה אסורה לכ"ע לא נשאר עליה שמא דשדה ולא שמא דאישות והביא ראיה ע"ז מסוגיין דשלהי נדרים ומתשו' גאון ז"ל ואסיק לפיכך אין לה כתו' דודאי לא אסיק אדעתיה שיהא יושב ומצטער ועכ"ז יפרע כתו' אלא לא מפקינן מניה ממונא ואפי' שכבר קיים פ"ור וע"ש אמור מעתה דל"ד לרואה דם מחמת תשמיש שאירע מקרה זה תחתיו דחייב דהתם לא נאסרה רק עליו וכשיוציאנה יכולה להנשא לאחר דאמרי' לא כל האצבעות שוות ולהכי אמרי' שפיר נסתחפה שדהו לא כן בנ"ד דהיא אטומה לכ"ע אסירא שוב אין לחלק אי אירע לה מקרה זה תחתיו או לא ובכל גוונ' פטור ואלו ראו מהרשד"ם ודעימיה את דבריו לא חלקו עליו ודמיון לזה עיין בח"מ סי' שכ"א ושכ"ב והמחנ"א ה' שכירות סי' ז' יע"ש איברא דהדבר מתמיה בתשו' זו דעשה עיקר מדברי ר"מ דלית הלכתא כוותיה וכמ"ש שם בש"ס וכ"פ כל הפוס' וכן תמה בני חכם בני כי ביצחק יקרא יצ"ו והיה נ"ל דחסר משם השאלה ולא נשאל אלא כגון נ"ד דנעשית אטומה אחר נישואה וע"ז מייתי למילף דינו מס' ר"מ ודו"ק: פש גבן למידע דאפ"ל דמדשתק כולי האי אחולי אחיל ונתפייס וכדאמרי' גבי מומין דאי בעל סבר וקביל ואי טעון ואמר דהיה סובר וממתין אולי תעשה רפואות תעלה ודאי דיועילו דבריו אלא דרואה אנכי דמהרשד"ם ומהרש"ך ז"ל לא עמדו בנדונם עד"ז עבר זמן מה והנראה דל"ד לשאר מומין שבגופה דשייך לו' דנתפייס ומחיל משום דעיקר לקיחת אשה לאיש לשם ביאה כבר היא רואה לכך אבל במום שאינה ראויה לביאה דהכל יודעים כלה למה נכנסת לחופה כגו"ד אנ"ס שאינו מתפייה ולא מחיל שאסור לישב עמה כדין רואה דם מחמת תשמיש וכ"ן סתמות הפוס' ז"ל כלל העולה מן האמור דאין לזאת רק נדונייתה והמוהר דנקרא נקד הכלול בנדונייתה כאשר כתבנו בספק אחר אבל כתו' ותוס' ות"כ לית לה מאחר שאינה ראויה לאישות לא שנא נחלית שאינו תחתיו ל"ש תחתיו ותוס' שלנו שנוי בפלוגת' דמוהריק"ו עם מרן ז"ל בב"י א"הע סי' ק' דדעת מוהריק"ו דינו כדין הנדוניא ולדעת מרן לא כן ומהרש"ך ח"א סי' מ"ה וח"ב סי' צ"ו כתב דדמי לקו"ד וכי היכי דאיבדה כתו' קו"ר גם תוס' לית לה והב"ש ז"ל סי' קי"ז סק"ג פליג עליה דהולך לשיטתו דסי' ק' דפ' מור"ם כמוהריק"ו ז"ל עי"ש ועיין מוהריק"ש ז"ל סימן קנ"ד ולהגו"ר א"הע כ"ד ס"יוד דכתבו דברי מוהריק"ו כלשון הזה ותוס' שלנו הנהוג בקצת מקו' דינו כדין מה שכלה ונאבד מהנדו' יע"ש ולפי"ז בנ"ד דפטור ממה שכלה ונאבד מהנדו' עיין בהר"ן סו"פ אלמנה נזונת ה"ה מה שכלה ונאבד מן הנקד שהוא המוהר פטור דבנדוניא חשבינן ועיין ב"ש סי' קט"ו ס"קד וסי' קט"ז קי"ז ס"קב ועיין בס' ירך אברהם ח"א א"הע סימן ח' מה שהאריך בענין זה ומסיק דאין לה אלא בלאותיה הקיימין יעש"ב ואולם ראיתי להרב ידי דוד קראסו ז"ל א"הע סי' ה' דכתב דהרמב"ם ומרן ז"ל בב"י ובש"ע לא כן דעתם וס"ל דנוטלת מה שהכניסה במשלם ומה שכלה ונאבד צריך להשלים יע"ש וצריך להתיישב בדבר ועיין הרשב"א ח"ד סי' קנ"ב זהו מ"ש מצודתי בענין זה לפי צוק העתים וצו"י י"מ וימ"ן אכי"ר:

הכ"ד המעתיר לצור עוזי ומעוזי הצעיר אברהם אשכנזי ס"ט:

הן כל יקר ראתה עיני את השאלה הנז' ואת אשר נגזר עליה מפ"ק מע' הרה"א ראש"צ כמהרה"א אשכנזי נר"ו. ' והן אמת כי דבריו נאמנו מאד כפי השאלה המצגת לפניו ולזה הוצרך מני"ר ליכנס בחקי' אם אירע לה חולי זה תחת בעלה וגם אם אמרי' סבר וקביל ככל הכ' בדב"ק הנז' ברם כל לגבי דידי ליכא ספיקא כלל בכ"ז דהאי עובדא פה מחננו יע"א ועמדו לפני לדין הבעל עם קרובי האשה וטענו טענותם לפני לנוסח השאלה הנז' והוא זה חדא דהבעל וכל קרוביו טענו בריא שלא יוכל בעלה להוציא בתוליה כלל אפי' פעם אחת מחמת שלא יכול לבא עליה היותה אטומה לגמרי וגם שתכף אחר החופה צעק הבעל עם חמיו ואמ"ל שאינו יכול לבא עליה היותה אטומה ותכף הביאו אשה חכמה עם רופא אומן יהודי ופתח באזמל ועכ"ז לא הועיל כלום כי נסתמה אח"כ כבתחי' ממש ובכל הימים שעברו היה צועק הבעל עמהם והם היו אומרים לו ברמאות שכן דרך כל הבנות בתחי' נישואיהם עד שיעבור כמה שנים ולהיותו הוא בחור ופתי היה מאמין להם ומצפה אולי ברוב הימים תעלה ארוכה ומרפא למחלתה עד יומא כי האידנא כי לא יכול שאת עוד ומעולם לא סבר וקביל כלל וגם אשה זאת היא כעת בת ך' שנה ויותר ועדיין אין לה ווסת ואורח נשים כלל כ"ז טענת הבעל לפני בעומדם לדין ולפני קרובי האשה בבריא וגם אומר שיש לו בירור לכל דבריו הנז"ל וגם אחר זאת לא הכניסה לבעלה מבית אביה כלום וכל נדונייתה הוא מבעלה הנז' מהמוהר שנתן לה בתו' מוקדם החופה כנהוג בעירנו זאת יע"א וג"ז ברור אצלנו דהכי הוה עובדא בלתי ספק כלל א"כ איפה עין רואה כמה שינויי' והפרשו' בין מה שטענו לפני כנ' לבין מ"ש בשאלה הנז' בריש אמיר אין צורך לבארם וה"ה כמבואר:

ומ"ש מני"ר נר"ו לדמות נ"ד למשמשת במוך דאיכא איסור השחתת זרע כיון שפולטת הש"ז תכף ומיד הא ודאי דאינו ענין לנ"ד וכמ"ש הרא"ש ז"ל בתוס' שכ' שאחר שהזריע בפנים יכולה לקנח במוך ולהוציא הזרע אפי' למ"ד אשה מצווה על השחתת זרע דאחר גמר המעשה מותרת לקנח במוך דלא מיקרי השחתת זרע אלא במי שגורם ע"י חימום להוציא זרעו לבטלה בין האיש בין האשה אבל לאחר שנעקר הזרע מן הגוף לא שייך בו השחתה ויש לי בזה אריכות דברים ואכמ"ל ובענין תשו' הרא"ש דכלל ל"ג סי' ב' הנז' בדב"ק הנה אמת דהמעיין היטב בתשו' מהרש"ך ח"א סי ע"ו והרב ת"ח סי' צ"ז והחק"ל במ"כ א"הע סימן י"ב יראה הרואה דכולהו רבנן סברי מרנן דתשו' הרא"ש הנז' לא איירי אלא באופן שהפתח סגור חותם צר שאין השמש יכול ליכנס ולפי מ"ש החק"ל והכי מוכח מ"ד ההת"ח ז"ל שכן היא דעת מהרשד"ם ז"ל באותה תשו' דא"הע סי' קי"ח אבל כשהפתח פתוח והשמש נכנס לפנים אלא שע"י הקישוי שי"ל בפנים מונע הכנסת גשם בגשם אינה אלא איילונית ומתקשה בשעת תשמיש וכמ"ש מהרש"ך שם והסכים ע"י הרב ב"ש בסי' קי"ז סק"ט וכ"מ מדברי הרת"ח בסי' צ"ז וצ"ח וכן הוא דעת הרב עדות ביהוסף בחיו"ד יע"ש באופן שנמ"ל מד' מהרש"ך והרת"ח והחק"ל והב"ש והח"מ שם סק"ט דאיכא תרי גווני שאינה ראויה לאיש דכשהפתח סגור ואין השמש יכול ליכנס לפנים כלל בכגו"ד הוא שכתב הרא"ש ז"ל שאין לה לא כתובה ולא תנאי כתובה אבל כשהפתח פתוח שהשמש יכול ליכנס אלא שמחמת הקושי שי"ל בפנים מונע הכנסת גשם בגשם זוהי איילונית וכמ"ש מהרש"ך והת"ח ועדות ביהוסף שם וא"כ לנד"ד שהפתח פתוח שהשמש נכנס רוחב ד' אצבעות אלו שמשם והלאה אטומה וסתומה היא ודאי לא דמי לנדון הרא"ש דאיירי בהפתח סגור שאין השמש יכול ליכנס כלל דבהא הוא דאמרינן דהוי מקח טעות כיון שהיא ידעה שיש לה מום זה והטעתו והוי מקח טעות ואין לה עליו כלום לא כן באיילונית שהיא אינה יודעת שהיא מתקשה בשעת תשמיש ולא הטעתו היינו טעמא שיש לה תוספת מאחר שלא היתה יודעת שיש לה מום זה וחילוק זה הביאו מהרש"ך שם ובח"ב סי' צ"ז וא"כ הכא נמי בנד"ז דינה כאיילונית דהא ודאי מום זה לא היתה יודעת בו כיון שהפתח פתוח עד שיעור רוחב ד' אצבעות ואין דרכם של הבתולות למעך בפנים כי חוששים שלא ינשרו דם בתוליהן וסי' לדבר מועכות של בית רבי: ועוד בה מטעם שני שכתב הרב מהרש"ך שם בח"ב דחילק בין היכא דאינה ראויה לאיש לאיילונית דכשאינה ראויה לאיש שהפתח סגור מלבד שידעה שהיה לה מום זה והטעתו ליותר יפו"ך כתב דאפי' את"ל דגם מום זה לא היתה יודעת בו מה שאין הדעת סובל מ"מ יראה דלא דמי לאיילונית דבשלמא איילונית שעומדת תחתיו ומשמשתו כדין אשה עם בעלה בדין הוא שנאמר לאו כל כמיניה להפסדה אמנם בנד"ד שא"א לישב עמה כבעל עם אשתו פשיטא שאין לה עליו תוס' עכ"ל וגם טע"ז איתיה בנ"ד שהיא עומדת תחתיו ומשמשתו כדין אשה עם בעלה והגם דבנ"ד אינו יכול למרק כל האבר לפנים הלא גם באיילונית ע"י הקושי שי"ל מבפנים מונע הכנסת גשם בגשם ואמרו הנשים שהיא סוגרת ומסוגרת אין יוצא ואין בא ואפי"ה דן בה מהרש"ך ז"ל בתשו' שבח"א הנז' דהויא איילונית ויש לה תוספת ואפשר דנר' עדיף שהרי יכול לדוש ולזרות מבפנים ואין דבר מונע לא כן באיילונית שהקושי מונע הכנסת ג"בג ועיין בתשו' עדות ביהוסף הנז' והגם דמהרש"ך שם בסי' מ"ה וסי' ק"ז וקע"ד ובח"ב סי' צ"ז ובח"ג סי' לחלק יצא מתוס' דדינא דגמרא לתוס' הנהוג בז"הז דמוסיפין שליש מלבר דבתוס' הקצוב דחייב מן הדין ומוכרח להוסיף אותו דמי לעיקר כתובה וכיון דאיילונית לית לה עיקר כתובה גם תוס' הנהוג בז"הז לית לה דהוא דומה לעיקר כתובה יעש"ב הנה זאת חזינן למוהריק"ו ז"ל דפליג וס"ל כל בתר איפכא דתוס' הנהוג בז"הז דמי לנדוניא ומרן ז"ל בב"י א"הע סי' ק' כתב ע"ד מוהריק"ו הנז' שאין דבריו נראין לו יע"ש ור"ל דאפי' תוס' הנהוג בז"הז שהוא ד"ק שליש מלבר שוה לתוס' האמור בגמרא ולא דמי לעיקר כתו' כדס"ל למוהרש"ך ולא לנדוניא כדס"ל למוהריק"ו ז"ל שהרי בש"ע סי' קי"ז פסק מרן ז"ל שדין איילונית כדין הנושא אשה מחייבי לא לאוין שאפי' לא הכיר בה יש לה תוס' ואי איתא דס"ל כמהרש"ך לא הי"ל לסתום אלא לפרש שדוקא בתוס' הנהוג בזמן הש"ס ולא בתוס' הנהוג בז"הז שהוא דבר קצוב מדסתם כולי האי נראה דהוא ז"ל אינו מחלק מתוס' הש"ס לתוס' דידן והכי מוכח מדברי מהרש"ך בח"ב סי' מ"ב דאחר דהביא דברי מוהריק"ו כתב וז"ל איברא שכתב] הר"הג מהרי"ק ז"ל וז"ל ואין דבריו נ"ל אמנם יראה לענ"ד דאיברא שאין הדין נותן שיהיה לזה התוס' הנהוג אצלנו דין נצ"ב במחי' מכבוד הרב מוהריק"ו מ"מ אין להפליא ולהרחיק שיהיה לו דין כתובה דהיינו מנה ומאתים וכו' ע"ש דמלשון זה שכ' אמנם ילענ"ד וכו' נראה שדעת מרן שכ' ע"ד מוהריק"ו שאין דבריו נ"ל היינו שכוונתו שאין לחלק בין תוס' האמור בש"ס לתוס' דבז"הז וע"ז כתב הוא ז"ל אמנם וכו' באופן כי ג' דעות נאמרו בענין תוס' הנהוג בז"הז דדעת מוהריק"ו דמי לנצ"ב ולמהרש"ך דמי לעיקר כתו' ולמרן ז"ל גם תוס' דבז"הז דמי לתוס' דהש"ס וכן בא הדבר מפורש בתשו' הרב משפט צדק ח"ב סי' ב' וכמ"ש כן הר"הג מני"ר נר"ו במיעוט שיחה נאה שלו הוא הביא לנו הג' סברות הנז' כמ"שיר הרואה כ"ז כתבתי לדינא דוקא אך למעשה העיקר כמ"ש הרב הגאון ראש"ל נר"ו מאחר שכך עלתה הסכמתו דאין לזאת האשה דנ"ד רק נדונייתה אשר הם בעין ככתוב בד"ק הנז' הנה ראוי לבטל דעתנו לנגד דעתו הרמה ומי כמוהו מורה ובפרט לזכות הבעל המוחזק וכל מה שכלה ונאבד מהנדוניא שלה פטור הבעל מהם לגמרי אפי' מכרם הבעל ואכלם או פיזרם לצורכו וכמ"ש הרב חסד לאברהם ז"ל בא"הע סי' ד' דט"ז ע"א וע"ע לו ז"ל שם דט"ז ע"ד דאייתי הוא ז"ל דברי מהריק"ש והגו"ר ז"ל בהעתקם לדברי מוהריק"ו ז"ל ודייק מלישנייהו דרב ז"ל לפטור בנ"ד מן התוס' לכ"ע לגמרי כיון דלדידהו התוס' כולו הוא כמו שכלה ונאבד מן הנדוניא וכמ"ש הרב פ"מ ז"ל יע"ש והוא כדדייק מני"ר נר"ו מדבריהם ז"ל ממ"ש ודבר ה' בפיהו אמת מיהו אנן לפי שטתיה דמני"ר נר"ו אין אנו צריכים לזה מאחר דמרן ז"ל חלוק ע"ד מוהריק"ו ז"ל ואנו אין לנו אלא דעת מרן ז"ל כידוע:

ברם מ"ש הרב מני"ר נר"ו וז"ל ולפי"ז בנ"ד וכו' לא זכיתי להבין דב"ק בזה דמה ענין המוהר לתוספת הנהוג שהוא שליש מלבר דעליו איפליגו מוהריק"ו ומרן ומהרש"ך ז"ל ועל ההוא תוס' דמוהריק"ו הוא מ"ש מוהריק"ש והגו"ר ז"ל דס"ל למוהריק"ו דדינו כדין מה שכלה ונאבד מן הנדוניא כיון דהו"ל כדין נדוניא שאינה קיימת וכמ"ש הרב פ"מ בח"א סי' כ"ד דנ"ט ע"ג יע"ש ובמקום שנוטלת גם מה שכלה ונאבד מן הנדוניא נוטלת גם התוס' כולה ובמקום שאינה נוטלת מה שכלה ונאבד מן הנדוניא אינה נוטלת תוס' כלל ואם רצונו דמני"ר נר"ו לדון דין המוהר כדין התוס' הי"ל לפטור הבעל מן המוהר לגמרי אפי' אם ישנו בעין כעת ומאחר שכבר הסכימה דעתו הרמה דהמוהר חשיב דגרסי נדונייתה ממש כמ"ש מני"ר נר"ו קודם לזה א"כ תו לא דמי למ"ש מהריק"ש והגו"ר ז"ל משם מוהריק"ו על התוס' הנהוג דהתם דינא הוא שאינה גובה תוס' כלל לא כן בדין המוהר לדעת עליון מני"ר נר"ו דחשביה כנדוניא ממש ולאיזה צורך ולאיזה ענין אייתי לן הא דמוהריק"ש והגו"ר ז"ל באופן שלא זכיתי לירד לסו"ד עליון בזה ואם כל כוונתו דמני"ר נר"ו לפטו' לבעל במה שכלה ונאבד מן המוהר ויליף לה כרדמי למ"ש מהריק"ש והגו"ר בדין התוס' הנה מלבר דל"ד ז"לז וכדכתיבנא עוד זאת דאין אנו צריכין ללמוד ז"מז כלל דבלאו"ה הדין פשוט במוהר דאין להם אלא מה שהוא בעין דוקא ונלמד יפה מדין חצי השבון דחולקים גם המוהר ודוקא המצוי בעין ולא מה שכלה ונאבד כידוע וה"ה הכא נמי דמדין חזרת חצי השבון המוהר ילפינן להאי דינא לחייבו לבעל בנ"ד במוהר והוא פשוט:

פש גבן דעת עליון הרב ידי דוד קאראסו ז"ל דאייתי לן מני"ר הרב נר"ו דהסכים בדעת הרמב"ם ומרן ז"ל בנדוניא דאפי' שאינה בעין כולה חייב הבעל להשלים לה כנגד מה שכלה ונאבד הפך סברת הר"ן וכל קדושים עמו ז"ל דפטרי לבעל גם מהנדוניא שאינה בעין מלבד פיטורו מהתוס' כיעו"ש וכיון דקבלנו הוראות הר"מ ומרן ז"ל אפילו להוציא א"כ לכאורה יש לחייב לבעל בנ"ד בכל הנדוניא כולה אפי' במה שכלה ונאבד כנז"ל אמנם יפה כיוון מני"ר הרב נר"ו כמ"ש על דבריו דצריך להתיישב בדבר דכשאני לעצמי נתיישבתי היטב בכל דברי הרב י"ד ז"ל בזה וחזינא בעניותין דאחרמ"ה הראויה אליו אין דבריו מוכרחים כלל דאין לנו להוליד ולבדות מלבנו מחלוקת חדשה בין הפוס' ז"ל מכח דיוקא כגון דא מדלא פירשו שיחתם הרמב"ם ומרן ז"ל בדין מומין כדפי' שיחתם בשאר דיני נשים היוצאת בלא כתובה עיקר ותוס' ונכריח מזה דס"ל להרמב"ם ולמרן ז"ל בדין המומין דנוטלת הנדוניא כולה אפי' מה שכלה ונאבד הפך סברת כל הפוס' קמאי ובתראי ז"ל ואי איתא להא דהכי ס"ל לא הוה משתמיט שום פוסק הקודם לו ז"ל דלימא הכי בדעתם ז"ל ואין לנו לומר אלא חדא מתרתי או דאימא ילמד סתום מן המפורש ותנא לאו כרוכלא וכו' או דאימא דלא גילו דעתם הרמב"ם ומרן ז"ל בהאי דינא היכי ס"ל ואנן ילפינן לה מדברי שאר הפוס' ז"ל שגילו דעתם בהדיא הכי או הכי ותפסינן דגל הקי"ל בהא אפי' באתרי דידן דקבלנו הוראות הרמב"ם ומרן ז"ל ובפרט בהאי דינא דכמעט דכל הפוס' ז"ל ס"ל להדיא דפטור הבעל מהנדוניא מה שכלה ונאבד ממנה זולתי הרב תומת ישרים ז"ל דפליג בזה להדיא והעמיס כן בד' הרמב"ם ז"ל וכמ"ש בשמו הרב י"ד ז"ל שם ולענ"ד אמינא ולמ"ס דאלו היה רואה הרב תו"י ז"ל דברי הר"ן ז"ל שבסו"פ אלמנה ניזונת ודאי דהוה הדר ביה מסברתיה וזה כלל גדול ומוסכם בפוס' דאמרינן בהו אלו הוה שמיע ליה הוה הדר ביה כידוע ולדעתי המעט הוא דהרב תו"י ז"ל יחיד הוא בזה במ"ש כן בד' הרמב"ם ז"ל כיון שהוא נגד כל הפוס' ז"ל אשר הבי"ד הרב י"ד ז"ל גופיה כיעו"ש ומדברי הרב יכין ובועז ז"ל דאייתי בידיה הרב י"ד ז"ל שם והוכיח מד"ק ז"ל דס"ל דחייב הבעל בנדוניא אפי' כנגד מה שכלה ונאבד וכדס"ל להתו"י ז"ל יע"ש לדידי ליכא שום ראיה כלל מד"ק דהוא ז"ל מיירי בנדוניא שהיא בעין דוקא אלא שהבעל מעכבם תחת ידו ואינו רוצה לתתם לה ע"ז כתב הרב יכין ובועז ז"ל שם דשלא בדין הוא מעכבם וגזל הם בידו יע"ש ברם בשאינם בעין שכלו או נאבדו כולם או מקצתם מודה הרב ז"ל דפטור הבעל בכל מה שכלה ונאבד וכשיטת כל הפוס' ז"ל דפטרי יתיה וכנז"ל וכבר הרב י"ד ז"ל גופיה הרגיש בחולשת ראייתו מתשו' הרב יו"ב ז"ל הנז' וצידד בדבריו כנז"ל אלא דכתב דמ"ש מדבריו דגם נצ"ב שאינם בעין חייב לשלם יע"ש ולענ"ד ליכא שום משמעות כזאת בדבריו ז"ל כמבואר לכל ישר הולך ונשאר הרב תומ"י ז"ל יחיד בדב"ן כמ"ש כן בד' הרמב"ם ז"ל וכנז"ל:

באופן דבדין הנדוניא אשר הכניסה מבית אביה דעתי נוטה דאין לה אלא מה שהוא מצוי בעין וכל מה שכלה ונאבד מהם פטור מהם הבעל לגמרי ככל אשר העלה הרב הגאון ראש"ל נ"רו והלא במ"ש הרב י"ד ז"ל וככל האמור ומדובר. מיהו אם היא מוחזקת מנכסי הבעל כנגד מה שכלה ונאבד מנדוניתה בהא ודאי מודינא דיכולה לטעון קי"ל כהרב תומ"י והרב י"ד ז"ל שהבינו כן בד' הרמב"ם ומרן ז"ל דס"ל דאפ' מה שכלה ונאבד מהנדו' חייב הבעל להשלימם לה מדיליה ובלאו"ה האיכא סברת ר"שי והרא"ש ז"ל והריטב"א ז"ל דס"ל דאפי' בעוברת על דת וחברותיה יש להם נדוניא אף מה שאינו בעין וכ"ש בנמצאו עליה מומין או נדרים דס"ל דחייב הבעל לשלם לה כמ"ש בכ"ז הרב י"ד ז"ל שם יעש"ב ברם לאפוקי ממונא מניה דבעל עפי"ד התומ"י והי"ד ז"ל שכ"כ בד' הרמב"ם ז"ל זה אין בידנו כח לחייבו כלל אם הוא מוחזק וכמדובר והדברים ברורים:

אך את זה מה שהסכימה דעת עליון הרב ראש"ל נ"רו דגם במוהר המצוי בעין חייב בהם הבעל כדין הנדוניא ממש וכמ"ש בפסק אחר ככתוב בד"ה הנז"ל הנה אמת לדבר הזה יסלח האדון מני"ר נר"ו כי לענד"ן דבכה"ג דנ"ד אין לדון דין המוהר שהוא המוקדמין הנקרא בל"ע נקד לדין הנדוניא כלל מטעמים שאבאר בס"ד חדא דלאו זה המוהר גריע וריע מנצ"ב בכה"ג דנ"ד ואין לו אנא דין תוספת ממש וראיתי בפסק האחר כת"י של מני"ר נ"רו דהתם הסכימה דעתו א"כ דדין המוהר כדין הנדוניא ממש לחייב הבעל בהם וכל דמצוי בעין וההוא נדון הוה עובדא במי שנשא אשה ואין לו גבורת אנשים ולא יכול לבא עליה אפי' ביאה ראשונה כלל ועדין האשה בבתוליה ולא ענו בה כלל ועכ"ז חייבו הרב מני"ר נ"רו בכל המוהר כנז"ל וכל חיליה דמני"ר נ"רו התם בפסק הנז' לדון דין המוהר כדין הנדוניא דאזל מר התם בשיטת החכם השואל שם שרצה לדמות דין זה של המוהר לדין חצי השבון דתקנת ראשונים ז"ל דחולקים גם במוהר המצוי וכמ"ש מהרי"טץ סי' קע"ג ומהריק"ש בא"הע סי' צ"א וקי"ח והרב מר ואהלות ז"ל ומנייהו יליף השואל הנז' בדדמי דה"ה נמי באשה היוצאת מבעלה בגט בלתי עיקר ותוס' כנ"ד דעכ"פ גובה הנדוניא והמוהר כל אשר ישנו בעין ומני"ר הרב ראש"ל נ"רו הסכים ע"י ואמר שכן הדין נותן כדחזינן הכי בחצי השבון יע"ש ועל פסק זה הוא דמסתמיך ואזיל מני"ר נ"רו גם הכא בדין זה דנ"ד לחייב להבעל דנ"ד גם במוהר המצוי בעין וכמבואר וכל לגבי דידי הלכה זו רופפת בידי טובא דבאמת שנא ושנא טובא דין ההשבון דחולקים חצי המוקדמין כשם שחולקים חצי הנדוניא דהנעלת ליה מבית אביה לשתי הנדונות הללו מתרי טעמי תריצי חדא במתה האשה בלתי זש"ק עכ"פ כבר נהנה ממנה בעלה בביאה ג"כ ולזה בדין הוא שתזכה בחייה בכל המוקדמין שנתן לה בעלה קודם חופתה שהוא המוהר הנקרא בל"ע נקד ברם בגוונא דההוא נדון שאין לו גבורת אנשים כלל ולא בא עליה אפי' ביאה א' וכגוונא דאטומה דנד"ן שלא יכול לבא עליה כלל היותה אטומה סוגרת ומסוגרת מנ"לן למימר שתזכה במוהר ולחייב לבעל לתתם לה כשיגרשנה בע"כ שלא בטובתו הא ודאי אין סברא לחייבו בהם כלל ודבר זה קיימתיו מסברא דנפשאי ושוב ראיתי הדבר מבואר להדיא הכי בתשו' הרד"בז ז"ל ח"ב סי' ר"ה שנשאל במורדת דמאיס עלה מהו שתזכה במוהר והשיב וז"ל דאם לא בא עליה כלל דמלילה ראשונה אמרה מאיס עלי אינה זוכה במוהר ואם היא תפוסה בו מפקינן מינה כשירצה לגרשה וה"ט משום דלא נהנה ממנה כלל יעש"דק והוא ממש כדכתי' בעניותין ולפיד"ק ז"ל מכ"ש נפיק דאם היא אטומה לגמרי או שאין לו גבורת אנשים ולא בא עליה כלל דאינה זוכה במוהר כלל כיון שלא נהנה ממנה דאדעתא למשקל ולמיפק לא נתן לה וכמ"ש הרדב"ז ז"ל שם להדיא יע"ש:

זאת ועוד אחרת טעם כעיקר דאין לדמות כל כה"ג דנ"ד דאטומה ודההוא נדון שאין לו גב"א הנז' לדין תקנת חזרת חצי השבון באותה האשה בלתי זש"ק דהתם דוקא הוא דתיקנו לנו הראשו' ז"ל ולהכי כיון דחזינן אנן לתקנתם דיינינן הכי במקום שתיקנו דוקא אשר לא כן כשמגרשה מאיזה סיבה שתהיה בע"כ שלא בטובתו שהדין נותן לכפותו לגרשה כה"ג דנ"ד וכיוצא בו דלא חזינן להראשונים ז"ל דתקינו גם בזה כלל וכיון דחזינן להו דלא תיקנו גם בזה א"כ יחזור הדבר לד"ת ודינא הוא דעל מנת שתצא לא כתב ולא נתן לה ולא נילף במה מצינו כלל:

וראיתי שגם הדבר הזה אשר דיברתי בעניותי הוא מפורש יוצא להדיא בתשו' הרב המוסמך מה"רי בי רב ז"ל בסי' מ"ז שנשאל גם הוא ז"ל בדין המורדת שנוטלת נדונייתה אם נוטלת גם המוהר והשיב הוא ז"ל דאין ללמוד דין זה מדין השבון כלל שאע"פי שלענין המתנה כשמתה בחיי בעלה בלא זש"ק שהמוקדם והסבלונות חשובים כנדוניא לענין חלוקה כשחולק הבעל עם יורשיה שהתקנה היא שכל מה שנשאר בעין וכו' דוקא לזה הענין היא חשובה כנדוניא אבל לענין שאר דברים אינה חשובה אלא כשאר נכסי הבעל וכן עשינו כמה פעמים וכו' הטעם הא' שמנוסרי כתובתה נלמוד וכו' אלא ודאי אינם כותבים אלא לברר מהו המוקדם כדי שאם יבא דבר שבשבילו כופין לגרש שלא תקח אלא מה שהכניסה מבית אביה דאדעתא למיפק ולמשקל לא יהיב לה. גם יש ראיה אחרת ממ"ש הרא"ש והריב"ש ז"ל שבענייני התקנות אין ללמוד מהם אלא מה שהוא מפורסם ומבואר ומה שאינו מפורסם ישאר לדין תורה ואמנם המפורסם לענין המוקדם והסבלונות שהם כנדוניא לענין חלוקת הבעל כשמתה אשתו אבל לענין כל שאר דברים נשארו כדינם ועל החולק להביא ראיה דהו"ל הממע"ה וכו' עכ"ל וכ"כ המבי"ט ז"ל בח"א סי' רס"ו בדין המורדת הנז' שפסק שאינה נוטלת המוקדם הגם שחולקים בהשבון דלענין כזה אין המוקדם בנדוניא וכתב בסוד"ק שכן מצא תשו' למה"רי בי רב ז"ל ביבמה מורדת שאין המוקדם כדין הנדוניא לזה ולכיוצא בו עכ"ל:

הרי להדיא דס"ל למהריב"ר ולהמבי"ט ז"ל דאפי' במורדת שכבר בא עליה ונהנה ממנה בביאה עכ"ז אינה נוטלת המוקדם כלל ופליגי ע"ד הרדב"ז ז"ל בזה אכן כשלא ב"ע כלל ולא נהנה ממנה בהא כולהו שוו כחדא דאינה זוכה במוק' כלל כנז"ל וא"כ כ"ש שיסברו באין לו גב"א או שנמצאו בה שאר מומין שבסתר דהדין נותן שתצא בלא עיקר ותוס' דגם המוקדם אינה נוטלת לדעת הרדב"ז אם לא בא עליה כלל ולדעת מהריב"ר והמבי"ט ז"ל א"פי בא עליה וככל הנז"ל וכללא כיילי לן אינהו ז"ל שאין דין המוקדם כדין הנדוניא לזה ולכיוצא בו כנז"ל ונמצא א"כ דבכה"ג דא"ד שלא בא עליה כלל ולא נהנה ממנה לכ"ע אינה זוכה במוקדם כלל וכמו שנתבאר ועיין להרב פי שנים מדק"ט ע"ג ואילך מ"ש בזה יעש"ב:

והגם דבאתרי דידן נהגו לכלול המורר עם הנדוניא יחד וכותבין בכתובה סתם דא נדוניא דהנעלת ליה וכו' ואינם מבררים כמה הם המוקדמין וכמה הם נדונייתה עצמה וא"כ ליכא ההוא טעמא קמא שכתב הרב מהרי"בר ז"ל בתשו' הנז"ל מ"מ אכתי איכא קמן טעמא בתרא שכ' הוא ז"ל בראייתו העצומה ממ"ש הרא"ש והריב"ש ז"ל וכנז"ל דמניה ילפינן שאין המוקדם כדין הנדוניא לזה ולכיוצא בו וכמ"ש המבי"ט ז"ל וכמדובר וכבר פסקה מרן ז"ל לתשו' הרא"ש הנז' בא"הע סי' קי"ח ס"ו יע"ש:

וליבא למימר דכיון שהודה וכתב על עצמו בכתובתה שהכל הכניסה לו מבית אביה בלשון זה ודא נדוניא וכו' א"כ הודאת בע"ד כמאה עדים דמי וחייב בכולם דהא ודאי ליתא דכבר כתב רבינו הטור ז"ל בא"הע סי' קי"ח שאין תובעין מהבעל מ"ש ע"ע לאשתו מנכסי נדוניא לפי שרוב בני אדם כותבים עליהם יותר ממה שהם נוטלים וכוונתם דרך כבוד עכ"ל יע"ש ומעשים בכל יום נהוג בעירנו זאת יע"א שאינו נותן לה שום מוהר ומתן ביד כלל זולתי מתנים עליו בעת השידוכין לכתוב לה בכתובה בז' החופה מוהר סך כ"וכ ומעלה אותו עליו בכתובתה עם הנדוניא שהכניסה אע"פי שלא נתן לה כלום ואין זה אלא דרך כבוד בעלמא ואם מתה בחיי בעלה בלא זש"ק אינן חולקין המוק' כלל כיון שאינו מצוי בעין אכן אם נתאלמנה או נתגרשה מרצונו גובה הכל דאדעתא דהכי כתב לה ודא נדוניא וכו' משא"כ אם באו לידי גירושין מחמת מומין או מורדת ואטומה ושאין לו גבורת אנשים ולא יכול לבא עליה וכיוצא לזה ודאי דלא מיחייב במוקדם כלל דאדעת' למיפק לא כתב לה וכנז"ל:

ופוק חזי להרב מחזה אברהם בסי' כ"ג אות ז"ך שנשאל שהכניסה לו אשתו כלי זהב ששוה ששים גסים וכתב אותו עליו בכתובת' במאה גסים אם תטול ק' גסים כמו שהודה בכתובה או רק ס' גסים כמו ששוה וכתב דרבני הדור נסתפקו בזה וכו' יע"ש וכתב עליו הרב חס"ל ז"ל בסי' ד' דט"ז ע"ב וז"ל ולי הפעוט נראה לפי קצורי דפטור הבעל ואינו חייב ליתן רק ס' גסים כסף וזהב אם הוא בעין ולא עוד אלא דלא גרע מנצ"ב שהכניסה וקבלם והעלם עליו במלוה ורשו ועכ"ז אם אינם בעין אפי' אם הוא פיזרם לצורכו פטור וכנז"ל וכ"ש אלו הס' גסים שלא נטל מהיכא תיתי שיתחייב בהם כיון שאינו בעין ואף שכתב בכתו' ק' גרוש והעלם עליו כמלוה ורשו הא אף בנצ"ב כותבין כן ואעפ"כ אם אינו בעין אין לה וכו' וממילא בנדון הרב אף שקבל הכסף וזהב בעד ק' גסים וליהוי חשיב כתוספת שרצה להוסיף לה וקבלם עליו כמלוה ורשו' הא גם בסתם תוס' כות' כן דמקבלו עליו כמלוה ורשו' ועכ"ז אין לה דאדעתא למיפק לא קבל עליו עכ"ל יע"ש דון מינה למוהר הנהוג אצלנו דהוי הכי דהיינו שמכנסת לו נדוניא מבית אביה ששוה דרך משל ת"ק גסים והוא כותב אותם עליו בכתובה באלף גסים וכותבין ודא נדוניא דהנעלת ליה מב"א אלף גסים דהגם דלענין חלוקת חצי השבון חולקים המצוי מ"מ באטומה וכיוצא אין לה אלא מה שהכניסה דוקא מב"א ותל"מ וגם בהשבון גופיה אתה תחזה להרב משנת ר' אליעזר טולידו ז"ל בח"ב א"הע סי' י"ג מ"ש בזה שכות' בכתו' לשון ודא נדוניא וכו' שאין זה אלא דרך כבוד בעלמא ודחה דברי הרשב"ש ז"ל שבסימן תקפ"א דמחייב להחזיר השליש של הסך הכ' בכתו' מטעם הודאת בע"ד וכו' כיון שכות' ודא נדוניא וכו' ואייתי ראיה מדברי ר' אבהו הרשב"ץ ז"ל והרב משר"א ז"ל הנז' שם אחר ד"ק מכח תשו' אחרת למר אביו הרשב"ץ ז"ל בח"ב סי' רח"ה ודייק מד"ק דשאני תקנת השבון דכך היתה התקנה מעיקרא בפי' אתמר שהחלוקה תהיה כפי הנוסח הכתוב בכתו' הגם דלא הכניסה לו סך המעות הכתו' בכתו' ושכ"כ בפשיטות הרב ידיו של משה מכח תשו' הרשב"ץ הנז' יע"ש ואסיק דגם בהשבון כגוונא דנ"ד מידי פלוגתא לא נפקא יעש"ב וכ"ש וק"ו אם לא הכניסה לו כלום נדוניא מבית אביה כלל אלא הכל שיש לה הוא משלו מן המוהר ומתן שנתן לה קודם החופה וכגוונא דנ"ד וכמש"ל דודאי הדין נותן דאם היא אטומה וכיוצא דאין לה כלום דאדעתא דהכי לא נתן לה וכנז"ל:

ולהיות כי אשה זו האטומה דנ"ד היא תפוסה ומוחזקת ברוב ככל בגדיה ותכשיטיה שעשה לה בעלה משלו קודם החופה וכבר נפק מפומיה דמני"ר הרב הגאון ראש"ל נר"ו לזכותה. גם במוהר מלבד נדוניא שהכניסה את אשר ישנו בעין גם אנכי עפר הלכתי בעקבותיו לדון כן למעשה וזכיתי אותה בתפיסתה מדין קי"ל מאחר שהיא מוחזקת בהם ברם להוציא מהבעל ממה שהוא מוחזק בו אפי' שהוא בעין אצלו מהמוהר עצמו איני יכול בדין לענ"ד לחייבו ולהוציא מידו אחר כל האמור ומדובר מה למעלה דבריא לי טובא דאלו הרב הגאון ראש"ל הנז' נר"ו הוה שמיע ליה למר הני תשו' דמהריב"ר והמבי"ט והרדב"ז ז"ל הנז"ל לא היה פוסק הדין כ"כ בפשיטות דגם בכה"ג דנד"ן דיינינן המוהר כנדוניא שהכניסה גם להוציא מת"ח המוחזק ובודאי הגמור דהוה הדר ביה כן נלע"ד ברור:

וחזינא להרשב"ץ ז"ל בח"ב סי' רצ"ב דס"ד ע"א שכ' וז"ל ואם כתב לה יותר ממה שהכניסה לו לפי לשון התקנה אותו תוספת י"ל דין נדוניא לא דין תוס' עכ"ל וכ"כ בח"ג סי' רפ"ז וז"ל ונדוניא כל מ"ש לה ואע"פ שלא נתנה לו כל הכתוב כי כן הוא לפי דין התלמוד דתנן אם רצה להוסיף אפי' ק' מנה מוסיף ורצה ליזוק בנכסיו וי"ל דין נדוניא לא דין תוס' אחר שכלל אותו עם הנדוניא וזה מכח ההסכמה שכתוב בה מה שנמצא כתוב בשטר כתובתה שהכניסה לו עכ"ל ודבריו הללו צריכים ביאור דאדרבא מכח ההסכמה אין לה ליטול דהרי פירשו דבריהם באומרם שהכניסה לו וזאת לא הכניסה ברם אפשר דכוונתו לו' דכיון דבכתובה כלל היתרון בלשון נדוניא שהכניסה לו ולא בלשון תוספת מדיליה והוא רצה ליזוק בנכסיו והודה על עצמו שקבל אע"פ שלא קבל א"כ הגם שהתקנה באה למעט התוספת שאין לה ליטול לא מיעטה אלא תוספת שליש אבל מה שכלל בלשון נדוניא אינו נקרא תוספת אלא שנעשה כמו בע"ח שלקח ממון מחבירו והרי זה דומה למ"ש הרשב"א ז"ל בח"ג סי' כ"ו באחד שנתחייב בתורת הלוואה כ"וכ ובאמת לא לוה כתב דסוגיא ערוכה חייב אני לך ק' בשטר חייב כר"י ואי משום דכ' בתו' הלוואה ולא היה שם הלוואה לייפות כחו כ"כ וכו' יע"ש וה"נ כיון דכלל התוספת זה בל' נדוניא דהנעלת ליה מתחייב הוא בכך וכבר דבר זה מתבאר מהסוגיא דמציעא דק"ד ע"ב מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה גובה מלוה ולפי' שאמרו ב' פי' כולהו איתנהו ועיין בשיטת רכ"א שם כתב משם הרא"ה דכתב כלומר שכותבין הכתובה והתוספת כאחד גובה מלוה שעל דעת כן כתבו כדי שתגבה האשה הכל וכל מקום שנהגו לכפול שכות' הנדוניא בפ"ע ואח"כ כות' והוסיף לה מדיליה אין האשה גובה אלא מחצה יע"ש וזהו כוונת דבריו ז"ל בח"ב סי' רס"ה בענין תקנת השבון שאין הדין גובה שליש מכח שכתב בכתו' שהכניסה לו ק"ן כלומר שהוא עשאה מלוה הגם שלא הכניס לו אלא ק' או אפי' לא הכניסה לו כלום וה"ט שכתב על עצמו שהכניסה לו נדוניא וחייב עצמו במה שאינו חייב ועשאו בתורת מלוה והיא היא כוונת הרשב"ש ז"ל בסי' תקפ"ט דמחייבו משום הודאת בע"ד ומציין דברי אביו ז"ל מה שהשיב והיינו כאמור דמן הדין מחייבו ולא מצד התקנה אמור מעתה דהטור א"הע סי' קי"ח שכתב ואין תובעין מהבעל לפרוע מה שכתוב על עצמו לאשתו מנכסי הנדוניא לפי שרוב בני אדם כותבין עליהם יותר ממה שהם נוטלים וכוונתם דרך כבוד וכנז"ל אפשר דהיינו כמ"ש בטור בסי' ס"ו דידוע לכל שכך מנהגם להוסיף שליש מלבר מפני הכבוד ונדון הרשב"ץ והרשב"ש ז"ל לא מיירי בהכי דמלבד התוס' שמוסיף לה מדיליה בנדוניא זו שכותב לה שהכניסה הגם שלא הכניסה דכתב דאין זה תוס' אלא עיקר נדוניא ותו אין להביא לדברי הטור לדברי הרשב"ץ והרשב"ש ז"ל ואין להם סתירה מבוארת רק מדברי ריצב"א בתשו' דשייכי להל' אישות סי' ו' והוב"ד בשלהי תוס' נדרים ובפ' הבע"י יע"ש דנסתפק בהא ולפיכך כתב דלא תטול רק בצמצום מה שהביאה ולזה הוצרכו לחלק דהכא שאני דמקדים ליתן להכלה טרם החופה מתנה גמורה חשובה נמצא שהפוס' ז"ל דפסקו הכי לא מתורת מנהג שנהגו כך דומיא להיכא דמתה האשה בלתי זש"ק שחולקים חצי השבון גם בזה דהא ודאי ליתא כיון דלא ראינו הסכמה מיוחדת לזה כלל אלא מכח דינא הוא שהסכימו שחולקים וה"ט דזה מתנה הוא או שקבל בתורת חוב כדברי התשב"ץ והרשב"ש ז"ל וכמדובר זה אפשר לצדד בענין זה ועדין צריך אני להתיישב בזה טובא:

ומה שכתב עוד הרב הגאון ראש"ל נ"רו בדעת מהרש"ך ז"ל בח"א סי' מ"ה דאך חילק מנ"ד לתשו' הרא"ש ז"ל ותמה עליו לכאו' דהיינו נדון הרא"ש כדעת השואל ותריץ יתיב דמהר"שך ז"ל נקט לעיקר טענת הבעל וכו' דבר ה' בפיהו אמת וכיון בזה לדעת גדול הדור הרב מהרמ"ג ז"ל בס' הבהיר בירך משה ז"ל סי' י"א בד"ן ע"ב בד"ה ומעתה וכו' שכ"כ ממש בדעת מהרש"ך לחלק מעליו קו' הסתירה אשר הק' עליו הרב ת"ח ז"ל בסי' צ"ח ממ"ש בח"ב סי' צ"ו ותי' כנז"ל והוסיף לומר דגם הנשים כן כוונתם יעש"ב ועל מהרשד"ם ז"ל שלא הבין כזאת ליכא לאקשוי עליה מידי דאיהו ז"ל הבין דברי הנשים כפשטן ותפס דבריהם לעיקר כמ"ש הרא"ש ז"ל אכן מהרש"ך ז"ל תפס דברי הבעל לעיקר ושגם עדות הנשים בכה"ג מיירי ול"ק תו ול"מ וע"ע להרב עדות ביהוסף ז"ל בח"ב סי' יו"ד שכתב דגם הרא"ש בסי' ב' מיירי נמי בגוונא דאותם שכתב הרא"ש גופיה בסי' ג' יע"ש והבי"ד הרב בירך משה ז"ל שם בע"ג ומה שתמה עליו הוא ז"ל שם אין כאן תימה כלל כיון דבאמת גם באותם דכה"ג מפסדת כתובה ותנאיה דאדעתא דהכי לא נשאה וז"ב ומה שתמה עוד הרב ב"מ ז"ל שם ע"ד הרב ת"ח ז"ל דאשתמיט מניה וכו' עין רואה להרב יד אהרג ז"ל בא"הע סי' קי"ז שכבר קדמו בקו' זאת עליו יע"ש:

ומה שתמה עוד הרב הגאון ראש"ל נ"רו ע"ד הרב מהר"י ן' מיגש ז"ל בסי' קכ"ט הרואה יראה דקרוב לדברי הגאון מהריב"מ ז"ל כ"כ הרב מהרש"ך ז"ל בח"ב סי' וכבר תמהו עליו הבאים אחריו כזאת וכזאת ועיין להרב פ"מ ז"ל בה"א סי' כ"ד ולהרב קול אליאו ז"ל בח"א א"הע סי' ט"ו יע"ש: ומ"ש עוד הרב מני"ר נ"רו וז"ל פש גבן וכו' וכ"ן סתמות הפוס' עכ"ל כבר הרב ת"ח ז"ל בסי' צ"ז כתב על נ"ד שעמד עמה ג' שנים ולא טען עליה על עסק זה המום דמ"מ יכול לטעון שחשב דאשתו תעשה לה תיקון ע"י נשים וכיון שראה דאין לה תיקון נתעורר לטעון מה שטען ולכן וכו' יע"ש: וראיתי להרב ערוך השולחן ז"ל בא"הע סי' ע"ז דאייתי בידיה תשו' הרדב"ז ז"ל דח"ב סי' ר"ה הנז' ותמה עליו מדקי"ל חיבת חופה קונה אפי' שלא נבעלה כלל והניח ד"ק בתימה יע"ש:

ואחרי מ"ר הראויה אליו גבור חזינא ותיובתא לא חזינא כלל דלמטוניה דמר דקא ק"ל מהאי דינא דקי"ל חיבת חופה קונה א"כ לדידיה תק"ל נמי דאי הכי אמאי לא תגבה ג"כ המורדת כל התוספת ג"כ כיון דהכי קי"ל בסי' ס"א דחיבת חופה קונה גם התוספת וא"כ לא ק"ל למר רק ע"ד הרדב"ז ז"ל במ"ש על המוהר שאם לא בא עליה כלל לא זכתה בו ורמי עליה מדקי"ל חופה קונה ולא ק"ל למר טפי טובא דאמאי קי"ל בדין המורדת שאין לה תוס' כלל כמ"ש בסי' ע"ז ואמאי לא תזכה גם בתוס' מדקי"ל חיבת חופה קונה אלא ודאי דעכצ"ל דה"ט דלא זכיא בתוס' משום דע"מ שתצא לא כתב לה א"כ גם במוהר ודאי דאמרי' הכי כשלא בא עליה כלל דכי היכי שלא זכתה בתוס' גם במוהר לא תזכה כלל וז"פ:

ותו דלא זכר שר תשו' מהר"י בי רב ז"ל דסי' מ"א ולהמבי"ט ז"ל בסי' הנז' דס"ל להדיא דאפי' בא עליה ונהנה ממנה ובתר הכי מרדה בו דאינה זוכה במוקדם כלל ולדידהו תק"ל למר דאמאי אינה זוכה במוקדם כיון דהאיכא חיבת חופה וביאה אל"ו דלק"מ משום דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה והדברים ברורים:

אכן להרדב"ז ז"ל דס"ל דכשבא עליה ונהנה ממנה זכתה במוהר ואם לא בא עליה כלל לא זכתה כנז"ל צ"ל דס"ל למר דהמוהר קונה אותו בחיבת חופה וביאה ומשו"ה כי ליכא אלא חיבת חופה לחוד לא קנתה גם המוהר שנתן לה בתורת מוקדם וכ"ש התוס' המאוחר והגם דקי"ל חיבת חופה לחודה קונה גם התוס' הני מילי כשמת הבעל או כשמגרשה מעצמו לא כן במורדת מעיקרה ובאטומה וכיוצא וכמדובר:

ועוד דהתם בסי' ס"א הנז' עכ"פ בעינן חופה הראויה לביאה כי היכי דתיקני גם התוס' ומשו"ה אפי' דלא נבעלה בתר הכי כלל קנתה התוס' כיון דעיקר החופה היתה ראויה לביאה דליכא עיכובא לא מצידה ולא מצידו אלא דבתר הכי מית הבעל או דרצה לגרשה מעצמו בלתי סיבה ממנה כלל משא"כ היכא דבתר החופה מרדה בו ולא רצתה להבעל לו כלל או שנמצאת אטומה או שאין לו גבורת אנשים ולא יכול לבא עליה כלל בכל כה"ג ודאי דהויא חופה שאינה ראויה לביאה כלל ולא קנתה המוהר וכ"ש התוספת דאדעתא דהכי לא נתן ולא כתב לה כלל וכמו שנתבאר בסי' ס"א הנז"ל דאם היתה נידה וכנסה לחופה הויא חופה דלא חזיא לביאה ולא קנתה התוס' כלל כיעו"ש והגם דקי"ל התם דאם כנסה לחופה ואח"ך פירסה נידה דחופה קונה כיון דבשעת החופה עה היתה ראויה לביאה ונאמר דה"ה אם מרדה בו אחר החופה או שנמצאת אטומה או שאין לו גבו' אנשים הוי כמו שנכנסה לחופה טהורה ואח"כ פירסה נדה דחיבת חופה קונה כיון דבה שעתא חזיא לביאה וה"ה בכל הני וכמובן אמנם בקושטא הא ודאי ליתא דשאני פירסה נדה אחר החופה דעכ"פ חזיא לביאה אחר שתטהר משא"כ במורדת ואטומה ואין לו גב"א דלא ידעינן מתי תהיה ראויה לביאה ואין לדבר סוף ולא גבול וקץ ותכלית יש לזה וכדכתב הרב מהר"ש גאון ז"ל בתשו' סי' ל"ו על נדונו דמרדה בו מלילה הראשונה וגם נמצא שאין לו גבו' אנשים ובתר דשק"וט בבעיא דתלמודא דבפ' אע"פי דאבע"ל את"ל חופה קונה חופה דחזיא לביאה בעינן או לא וסלקא בתיקו והאריך בזה ושוב כתב וז"ל אמנם נלע"ד דאפשר לחלק בין חופה שאינה ראויה לביאה דנ"ד לחופה שאינה ראויה לביאה האמורה בגמ' דבנ"ד אפ' דכ"ע מודו שאינו יורשה וה"ט הוא דשאני ההיא דנדה דכיון שי"ל זמן מוגבל לנידותה והיום או מחר תטהר משו"ה ס"ל דחופה כ"ד קנה משום שאם היום לא בא עליה למחר י"ע וחיבת חופה שלמחר איכא חופת ביאה גומרים הנישואין יורשה אמנם בנ"ד דמה שאינה ראויה לביאה הוא מט' שהיא חולנית חולי שאין יכולים לעמוד ביחוד בבית אחד כמ"ש השואל וגם אין לחתן גב"א ולזה אין זמן מוגבל מתי יבואו לידי יחוד נראה דכ"ע יודו דהוי ממש כאלו לא נכנסה לחופה כלל וכו' עכ"ל יעש"ב ועם דהוא ז"ל בחילוקו הנז' מיירי בגוונא דבעיא דש"ס דהיינו בפירסה נדה ונכנסה לחופה דאיכא רבוותא דס"ל דהבעל יורשה ולא מבע"ל לתלמודא אלא לענין התוס' לבד דהכי ס"ל להרא"ש ודעימיה וע"ז בחלקות ישית דבנדונו כ"ע מודו דהבעל אינו יורשה מטעמו הנז"ל ואולם בכה"ג דנדון הרדב"ז וזולתו הנז"ל דבכניסתם לחופה לא הויא חופה דלא חזיא לביאה כלל רק דבתר הכי הוא דאתרע דמרדה בו או שאין לו ג"א או שנמצאת אטומה וכיוצא מנ"לל דהוא חופה דלא חזיא לביאה הנה מלבד מ"ש עוד הרב מהרש"ג ז"ל שם בדע"ז ע"ב בסוד"ק וז"ל בד"ה איברא וכו' דנרגש מזה בנ"ד יע"ש עוד זאת כתב שם עוד וז"ל אמנם מטעמא שכתבתי דהיכא דהיא חולה ואינה ראויה לביאה דלא קנה ואינו יורשה נראה דה"ה והוא הט' היכא שהוא חולה ואינו ראוי לבעול דאינו יורשה דמה לי אם העיכוב של הביאה הוא משום חולייה מ"ל אם העיכוב הוא מחמת חולייו וא"כ בנ"ד שהיה חולה שאין לו גב"א א"כ הוי כמו כינסה לחופה שאינה ראויה לביאה מחמת חולי ואינו יורשה וכו' עכ"ל יעש"ב הרי דאפי' אירע המרדות והעדר גב"א אחר החופה עכ"ז חשיב להו הרב ז"ל דהוי חופה שאינה ר"ל ואינו יורשה לכ"ע מכח טעמו וחילוקו הנ"ל כ"ש דלא קנתה התוס' כלל לכ"ע דבתוס' לית מאן דפליג כלל כיון דהבעיא דש"ס בהכי מיירי וסלקא בתיקו וא"כ ל"מ באטומה ושאין לו גב"א דבודאי לא קנתה התוס' דנמצא מקחו מק"ט לגמרי אלא אפי' במורדת בכה"ג דנדון הרדב"ז ז"ל אפשר דבכה"ג מ"רי נדון הרדב"ז כנדון הרב מהרש"ג ז"ל ולא קשיא עליה תו ולא מידי וכמובן וע"ע להגאון מהר"י ז"ל בס' בני אהובה בדכ"ז סע"ד שכ"כ גם הוא ז"ל לה' הרא"ש ז"ל דבחולנית שאינה ראויה לביאה דגרע מחופת נדה כמ"ש הרמ"א בסי' ס"א ול"ק מדיש חופה לפסולות דהתם דעתו לבעול אפי' באיסור וא"כ יש כאן חיבה משא"כ בחולנית אין דעתו לבעול כלל וכו' יע"ש וע"ע לו ז"ל שם דמ"ט שע"כ דימה הרב ז"ל דין מי שאין לו גב"א לדין חופת נדה יע"ש והוא ממש כדס"ל למר מהרש"ג ז"ל וכמ"שיר המעין:

ואולם בעיקר חילוקו דהרב מהרש"ג ז"ל הנ"ל אני תמיה מדברי התוס' ז"ל ביבמות דס"ה ע"ב בד"ה כי הא ודאי דכיון וכו' שכתבו משם ריצב"א ז"ל וז"ל והיכא שהודה הבעל שאינו יכול לבעול פסק דצריך ליתן גט וכתובה ואפי' אינה באה מחמת טענה כיון דאינו יכול כלל לקיים לה עונה ודוקא מנה מאתיים אבל תוס' לא יתן דהא בנכנסה לחופה ולא נבעלה עמדה בתיקו בריש אע"פי דשמא לא כתב אלא על חיבת ביאה וכו' עכ"ל וכ"כ עוד התוס' בשלהי נדרים בד"ה גרשתני וכו' יע"ש הרי להדיא דס"ל להתוס' ז"ל דגם בכה"ג דאין לו גבורת אנשים ולא בעל כלל הוא בכלל בעיא קמייתא דריש אע"פי דבעי הש"ס נכנסה לחופה ולא נבעלה וס"ל להתוס' ז"ל דהאי בעיא נמי סלקא בתיקו כדס"ל להגאונים ז"ל בתשו' שערי צדק מח"ד סי' ל"ד שהשיב רב הילאי גאון ז"ל על יבמה שלא רצתה ליבם ואינו חולצה שגובה כתובה ותוס' מנכסי בעלה הראשון שכבר הכניסה לחופה ובעלה וכיון שבעלה קנתה כל מ"ש לה בעלה הא' היא גובה עכ"ל יע"ש ומדהצריך הגאון ז"ל לבעילה ש"מ דס"ל דלא אפשיטא בעיין קמייתא נמי ומשו"ה לא קנתה עד שיבעול ג"כ כיון דסלקא בתיקו ובהכי אין מקום כלל למ"ש הרב שבט בנימין ז"ל בהשמטותיו דקס"ז ע"א יע"ש דליתא אלא העיקר הוא דס"ל להגאון ז"ל דגם בעיא קמייתא לא אפשיטא וכדס"ל הכי להתוס' ז"ל הנז' ולא ס"ל דאפשיטא באת"ל או מדרב יוסף כדס"ל לשאר רבוותא קמאי ז"ל כידוע והשתא אי איתא לחילוק הרב' מהרש"ג ז"ל הנז"ל א"כ אפי' אם נאמר דבעיא קמייתא אפשיטא מדר"י או באת"ל. ולא סלקא בתיקו מ"מ תפ"ל דהויא חופה דלא חזיא לביאה כלל כיון דמעיק' אין לו גב"א ואינו יכול לבעול כלל וכמ"ש מהרש"ג ז"ל הנ"ל אל"ו דלא שמיע להו להתוס' ז"ל כלו' לא ס"ל הך חי' דמהרש"ג ז"ל גם את הב' וכמובן וכן נראה מסתמות כל הפוס' ז"ל מדלא חי' בהכי כלל כמ"שיר המעין בס' ש"ץ הפוס' ז"ל:

וראיתי להרב זכות אבות למהר"אק ז"ל בסי' פ"ב אות ט"ו שכתב על מי שאין לו גבורת אנשים דאם לא בעל כלל מחמת שאינו יכול אם הוא מגרשה מעצמו ישלם הכל ואם היא תובעת לגרשה אין לה תוס' וכו' עכ"ל ולדברי מהרש"ג ז"ל בחי' הנז' היה הדין נותן דאפי' אם מגרשה מעצמו לא יתחייב בתוס' דכיון דאין לו ג"א ואינו יכול לבעול כלל במאי קנתה התוס' אי מכח החופה הא לדידיה הויא חופה דלא חזיא לביאה ולכ"ע לא קנתה התוס' אלא צ"ל דלית ליה הך חילוקא דמהרש"ג ז"ל וכמובן:

ועם שדברי הרב ז"א ז"ל המ"ל הם הם דברי הרא"ש והטור ופסקם מרן ז"ל בסי' קנ"ד ס"ז דאם טוענת שאין לו גב"א ומגרשה מעצמו בלא כפיה יתן לה כתובה יע"ש אין להוכיח מהם דס"ל דלא כמהרש"ג בחי' הנז"ל דמצ"ל דאינהו ז"ל איירי בבעל ואח"ך אירע שאין לו ג"א משו"ה בדין היא דאם מגרשה מעצמו דיתן לה כתו' ותוס' כדכ' הרא"ש ז"ל דכבר קנתה התוס' ע"י חופה וביאה משא"כ אם לא בעל כלל מחמת שא"י לבעול א"כ לד' מהרש"ג לא קנתה התוס' כלל כיון דהויא חופה דל"ח לביאה והא ודאי לדידיה דמהרש"ג דינא הוא דאפי' אם מגרשה מעצמו אין לה תוס' כנז"ל וא"כ ודאי דהרב ז"א ז"ל פליג ע"ד מהרש"ג ז"ל בזה וכמדובר וכן ראיתי להרב מטה יוסף ז"ל בח"ב א"הע סי' ד' שהכריח דאם מגרשה מעצמו צריך לתת לה כתובה ותוס' אפי' לא בעל כלל כמבואר מד"ק דלא כחי' מהרש"ג ז"ל הנז"ל והכי ס"ל למר הרב זרע אברהם ז"ל בת"ב א"הע סי' י"א דנ"ד הוא בעי שהיה עקור מקודם נשואין וחייבו הרב ז"ל גם בתוס' מכח דקי"ל חיבת חופה קונה דל"ד הרמב"ם ומרן ז"ל ודעימייהו אפשיטא בעיין בא"תל יעש"ב ואי איתא דס"ל כחי' מהרש"ג ז"ל הנ"ל א"כ ודאי דאין לך חופה דלא חזיא לביאה כחופה דנ"ד אל"ו דרב תנא הוא ופליג עליה דמהרש"ג ז"ל בחי' הנז' וברור:

וחזיתיה למר הרב זרע אברהם ז"ל שם דכל חיליה דמר לחייבו בתוס' הוא משום דהבעל מודה דאין לו ג"א ודקדק מד' הרא"ש ז"ל בתשו' דאם מודה הבעל לזה חייב בתוס' יעש"ב ותמיה אני מדוע לא זכר שר לדברי הרב בית שמואל בסי' קנ"ד סקי"ט שכתב להדיא דגם אם הבעל מודה אין לה תוס' להרא"ש ולהרשב"א ז"ל מט' דאדעתא למשקל ולמיפק לא כתב לה ולהתוס' ז"ל מטעמא דהו"ל כנכנסה לחופה ולא נבעלה דלדעתם ז"ל סלקא הבעיא בתיקו קו יע"ש וע"ע להרב מטה יוסף ז"ל שם דשק"וט טובא בהאי דינא דאם הבעל מודה בדברי הרא"ש והטור ז"ל וזכר עשה לדברי הרב ב"ש ז"ל שבסק"ך ורמי ומק' על ד"ק ולא זכר למ"ש הב"ש קודם לזה בסקי"ט הנ"ז דהוי הפך דבריו ז"ל בחלוקת הבעל מודה יע"ש והוא פלא:

גם ראיתי להרב משפט צדק ז"ל בח"ג סי' ך' דנשאל במי שבליל חופתו לא יכול לבא עליה כצל וגם אח"ך נתייחדו ימים גם לילות ולא יכול לבעול כלל באו' שהיה קשור וכו' ואח"ז מת ואלמנתו תובעת התוס' וע"ז הביא לנו אותה בעיא דש"ס דבפ' אע"פי באת"ל חיבת חופה קונה חופה דחזיא לביאה אבל דלא חזיא לביאה לא או"ד לא שנא תיקו ושק"וט טובא בסוגייא הנז' ובמ"ח הראשו' אי הבעיא הוא דוקא לענין תוס' או"ד אם לענין יורשה ושוב בדנ"ו ע"א נסתפק בנ"ד אי הוו נמי חופה דל"ח לביאה או"ל ושם ע"ב כתב וז"ל ואם כן בנ"ד נאמר דמאן לימא לן דבשעת חופה לא היה ראוי לביאה כדי לפוטרו דתאמר האשה ותטעון דבשעת חופה היה ר"ל ואח"כ הי"ל כן ולא יוכל לקרב אליה ושאח"כ עשו לו כישוף וא"כ ע"י חופה קנתה התוס' וכו' ובסו"ד כתב וז"ל והנה אין הפנאי מסכים וכו' דהנה תוכ"ל שנסתחפה שדהו כמש"ל וכשנשאה היה ראוי לבעול ואח"כ קשרוהו וא"כ חייב לפרוע לה מה שקבל עליו וכו' עפ"ל הרי להדיא דס"ל להמש"ץ ז"ל כל בתר איפכא ממהרש"ג ז"ל בחילוקו הנ"ל וכמבואר:

גם ראיתי להרב שבט בנימין ז"ל בסימן רצ"ג דאחר שהביא הבעיא הנז' וסברות הפוס' ז"ל דלא שנא חלה הוא או חלתה היא הו"ל חופה דל"ח לביאה ותמה מזה ע"ד הרב ב"י עייאש ז"ל בא"הע סי' י"א דס"ל איפכא ושוב נרגש מד' המ"ץ ז"ל הנז"ל וכתב דשאני התם שכשנשא' היתה בתולה שקונה אותה בעלה ת"ומ לכניסתו לחופה עמה ואז באותה שעה לא הוחזק החתן ולא נודע שהיה חולה או קשור אלא היה בחזקת בריא ואפשר הוא שאחר שקנאה כראוי קשרו אותו ק"ר וכו' וא"כ הו"ל כנכנסה לחופה ואח"כ פירסה נדה שקונה אותה ק"ג ושכ"כ הרב צבי ז"ל בסי' קכ"ד לדברי המרדכי וכו' יעש"ב וכ"ז הפך ממש מחי' מהרש"ג ז"ל הנ"ל כמבואר:

ואגב חזיתיה למר הרב ש"ב ז"ל שם דקכ"ז ע"ד שכ' ע"ד המ"ץ ז"ל מ"ש ועיין לו ז"ל בהשמטותיו שם דקס"ח ע"ד יע"ש ושם בדקס"י ע"ב הוכיח מתשו' מהראנ"ח ז"ל בח"א סי' ס"ח דפליג ע"ד הרמ"ץ ז"ל הנז' ומזה תמה ע"ד הכנ"הג שהבי"ד שניהם ולא נרגש דפליגי אהדדי ושוב חקר ע"ד מהראנ"ח ז"ל שלא ביאר ההיא אתתא דנ"ד היכי הוות בתולה או אלמנה יע"ש ולענד"ן דאין כאן שום מח' ביניהם כלל דהא עכצ"ל דנדון מהראנ"ח ז"ל מיירי דבתוך חופתה פירסה נדה ולא בתר הכי דא"כ אמאי הצריך הוא ז"ל שיבא עליה בעלה כלל תפ"ל דחיבת חופה קינה כיון דבכל עת חופתה היתה טהורה וחזיא לביאה היא אלא דאח"כ פירסה נדה ובכה"ג קנתה התוס' אפי' שלא נבעלה כלל ולמה לו למהראנ"ח ז"ל לאצרוכי שיבא עליה אח"כ הא אפי' לא בא עליה כלל זוכה בתוס' משום חיבת חופה לרוב הפוסקים ז"ל דס"ל דאיפשיטא בעיין קמייתא באת"ל א"נ מדר"י וכמ"ש הרא"ש בפסקיו בפ' אע"פי כיעו"ש אלא ודאי צ"ל דנדון מהראנ"ח מיירי דבתוך כניסתה לחופה פירסה נדה וכנז"ל ובהכי ניחא דלא פליגי אהדדי המ"ץ ז"ל עם מהראנ"ח ז"ל ולק"מ על הרב כנ"הג ז"ל ועוד אין מקום ג"כ לכל מ"ש הוא ז"ל שם בתר הכי בד' הראנ"ח ז"ל וכמובן ושו"ר להרב המוסמך הרי"ף ז"ל בתשו' נבחר מכסף הנד"מ בא"הע סימן ע"ד דאוקים לדברי מהראנ"ח ז"ל בהכי כי היכי דלא ליפלוג על דברי הרמב"ם והרא"ש ז"ל יעש"ב ושש אנכי שכיוונתי לדעת עליון עוד נפקחו עיני וראיתי להרב שער המלך ז"ל בח"א בקונט' חופת חתנים בדנ"ד סע"ד שהביא דברי מהרש"ג ז"ל בחי' הנז' והוכיח במישור מד' הר"ן והריטב"א ומתשו' ריצב"א ז"ל דלא ס"ל לחלק כחי' מהרש"ג ז"ל הנ"ל כלל יעש"ב אלא שאני תמיה עליו שלא זכר שר שכ' התוס' ז"ל בשלהי נדרים ובפ' הבע"י משם ריצב"א גופיה כנז' ל דבפשיטות הי"ל להוכיח כן מדבריהם ז"ל כדכתי' אנן בעניותין לעיל ובהכי ניחא לי שפיר דברי הרב זרע אברהם והרב מט"י ז"ל הנ"ל דלא נכנסו כלל לחשוב מחשבות אפי' בדרך לכאו' ובס"ד בעלמא לומר דבכה"ג דאין לו ג"א ואינו יכול לבעול כלל הו"ל חופה דלא חזיא לביאה ולא קנתה התוס' וה"ט משום דאזלי בתר שיטת כל הראשונים ז"ל הנ"ל דלא ס"ל הכי וככל החמור ומדובר וא"כ עכצ"ל בדעת הרדב"ז ז"ל כדשנינן מעיק' בדעתו ז"ל ואין אנו צ"ל דס"ל כמהרש"ג ז"ל בחי' הנ"ל כלל וכמובן ולענין דינא נלע"ד דמ"מ אם הבעל מוחזק בתוס' דידה מצ"ל קי"ל כמהרש"ג וכהרב פרמ"ה ז"ל דס"ל דבאין לו ג"א ולא בעל כלל דלא קנתה התוס' משום דחשיבא חופה דל"ח לביאה ופטור מהתוס' וגם מן המוהר שלה פטור כיון שלא בא עליה כלל ולא נהנה ממנה כלל וכדעת הרדב"ז ז"ל במורדת. וה"ה והוא הטעם בדלית ליה ג"א כלל ואפי' אם הוא מוהר לה ג"כ פטור מהם וכדעת הרא"ש והרשב"א ז"ל לדעת הרב ב"ש ז"ל זולתי אם הוא מגרשה מעצמו בהא הוא דמיחייב בכולהו וכמ"ש הרא"ש והטור ומרן ז"ל בסי' קנ"ד הנ"ל וכ"כ עוד הטור ז"ל בסי' קי"ח וז"ל ואם תבע הוא הגירושין אינו יכול לגרשה אלא לרצונה או לאחר שיפרע לה כל סכום כתובתה עיקר ונדוניא ותוס' ומתנת כתובתה בין שתהיה הנדוניא אמיתית או לא וכו' עכ"ל יע"ש וכ"כ כל האח' ז"ל דנ"ל כנלע"ד ברור:

ודע שמדברי התוס' ז"ל דבשלהי פרק הבע"י ובשלהי נדרים המ"ל רואה אנכי שיש סיוע גדול לסברת הרדב"ז ז"ל דסי' ר"ה הנז"ל דס"ל למר דאם לא בא עליה כלל ולא נהנה ממנה ומרדה בו דפטור מן המוהר שנתן לה בעת הנישואין ומפקינן יתיה מינה בעת הגירושין שכדבריו ז"ל ממש כן כתבו התוס' ז"ל התם משם ריצב"א ז"ל וכן מבוארים דברי ריצב"א ז"ל בתשו' דשייכי להל' אישות סי' ו' במי שאין לו גבו' אנשים ולא בעל כלל דס"ל להריצ"א ז"ל דצריך ליתן לה גט וכתובה ודוקא מנה מאתים אבל תוס' לא יתן וכו' וסיים ע"ז וז"ל אבל נדונייתה שהכניסה לא יחזיר הכל רק מה שידעו שהכניסה לו אבל מה שכותבין נדוניא גדולה לכבוד הכלה נ"ל דהוי כעין תוס' וכו' עכ"ל ובתשו' ריצב"א הנז"ל כתב בז"הל אבל נדוניא מ"מ יחזיר ואין בידי להוציא ממנו רק מה שהכניסה לו דיקא אפי' שכתו' בכתובה שהכניסה לו הרבה לא אמרי' הודאת בע"ד כק' עדים דמי דאין כותבין כן אלא לכבוד הכלה יע"ש וא"כ גם בנדון הרדב"ז ז"ל הגם שנתן לה המוהר בידה קודם כניסתה לחופה מ"מ כיון דממונו הוא ולא הכניסתם לו משלה ולא בא עליה מחמת מרדה ה"ה פטיר ועטיר ממוהר הנז' דדוק' מה שידוע שהכניסה לו הוא שנוטלת וכדברי הריצב"א ז"ל הנז"ל וגם בנד"ן הגם שכות' בכתובה ודא נדוניא דהנעלת ליה וכו' וכוללים המוהר עם הנדוניא ביחד עכ"ז אינה נוטלת אלא מה שהכניס' דוקא ותל"מ זה נלע"ד להלכה אך למעשה אני מבטל דעתי נגד דעת עליון הרב הגאון רש"ל נר"ו הנז"ל וגם ראיתי אחרי רואי בס' הבהיר פועל צדק להרב מהר"א דיין ז"ל מרבני אר"ץ יע"א בתשו' סי' ד' שעלתה הסכמתו במורדת שכבר נהנה ממנה שזוכה גם במוהר יע"ש והסכים על ידו מני"ר מארי דאתרא הרב כמהר"י ענתיבי ז"ל יעש"ב ומה שיש לי מה להשיב על ד"ק ז"ל לענין דינא אך למעשה כבר הורו ודבריהם אחור לא ישובו ותו לא מידי:

ואחז"ר האיר וזרח אל עבר פנינו ספר הבהיר כי בנימין וקרב אי"ש הנד"מ להרב הגדול עיר וקדיש מהרמב"ן ז"ל ולמע' הרב המופל' ראש ב"ד מקו' כמוה"ר יש"א ברכה נר"ו ונפקחו עיני בו וראיתי מראות אלהים עולים מן הארש שם בח"א סי' ל"ו תשובה מאהבה למני"ר הרב יש"א ברכה הנז' נר"ו בהסכמת הרב הגאון ראש"ל נר"ו על אותו נדון שנשאלו עליו מקדמת דנא במי שאין לו גבורת אנשים הנז"ל אשר רמז עליו הרב הגאון ראש"ל נר"ו בפס"ד הנז' בריש אמ'יר והמה בחכמת' מת' האריכו למעניתם ועלתה הסכמתם דפטור הבעל ממזונותיה כל ימי היותה בבית אביה וגם פטור מהתוס' כנהוג לגמרי ואינו חייב לתת לה רק מה שהכניסה והמוהר הנכלל בכתובתה עם הנדוניא שהכניסה בלשון ודא נדוניא וכו' יעש"ב נפלאות מתורתם אין חקר לתבו' ושמח לבי שכיוונתי בקצת דברים לדעתם הרחבה כמ"שיר המעיין: ואולם לא אכחד ולא תעזוב נפשי מלשאול מאי דאיכא לאתמוה"י לענ"ד על רוחב מבינתם ועוצם בקיאותם איך הסכימה דעתם הרמה לפטיר בנדונם הנ"ל את הבעל מחיוב מזונותיה דלא כמ"ש הרב מר ואהלות ז"ל דחיוביה הוא ז"ל להבעל הנכפה דבנ"ד במזונות אשתו אפי' שתשב בבית אביה והמה בחכמתם תמהו עליו שלא ידעו מנין לו דין זה ומכח זה חלקו עליו בדין זה ואייתו בידייהו תשו' הרדב"ז ז"ל בח"ג סי' ת"ו דפוט"ר ה"ן אותו ממזונות אשתו ופסקו את הדין בנ"ד כס' הרדב"ז ז"ל הנז' כמבואר כ"ז בדב"ק יעוש"ב:

ולפקענ"ד אם לדיןין יש תשו' דבנקל יש לדחות ראייתם הנז' מתשו' הרדב"ז ז"ל הנז' דשאני התם דאנדון דידיה קאי דמיירי התם בהתנה הבעל עם אשתו הב' שתדור דוקא עם צרתה יחד בבית אחד ובתר דסברא וקבילת התנאי הנז' והיו דרים ביחד שוב חזרה בה ורוצה לדור לבדה לזה פסק הרדב"ז ז"ל שם דכיון דתנאי מפורש ביניהם היה שידורו ביחד שוב אינה יכולה לחזור בה כלל ומשו"ה לית לה מזונות עליו ולא שום תנאי מתנאי כתובה שהרי מרדה ויצאה וכו' יעשד"ק ברם אם לא היה תנאי מפורש ביניהם שידורו יחד והיא רוצה לדור לבדה והוא מעכב היה הדין נותן לחייבו במזונותיה בלתי ס' וגם הרדב"ז ז"ל היה מודה לזה בודאי וגם אלו היה בנ"ד שהיתה האשה הב' תובעת מבעלה לגרשה אם לא יקח לה בית בפ"ע והוא היה מעכב הגירושין ודאי דהיה הרדב"ז ז"ל מחייבו במזונותיה כ"ז שאינו מגרשה וכמ"ש הרב מר ואהלות ז"ל על אותו נכפה דנ"ד וזה ברור: ואנכי הרואה שסברת הרב מר ואהלות ז"ל במה שחייב להבעל דנ"ד במזונות אשתו אפי' היא רבית אביה כנז"ל לאו תורה דיליה היא לחודיה אלא עיקר הדבר הוא מפורש יוצא מפ"ק אבי התעודה מהרימ"ט ז"ל בראשונות סי' קי"ג שנשאל לנדון הרב מר ואהלות ז"ל הנ"ל ממש ובסוד"ק כתב וז"ל ומזונות נמי נראה דיש לה כל זמן שאינו מוציאה בגט שהרי וכו' כ"ז כאן שהיא מעוכבת על הגט ועל הכתובה ואין הבעל יכו"ל תהא ניזונת ממה שתחת ידה כי מה שיש תחת ידך וכו' קצרו ש"ד דיניה דההוא גברא שיוציא ויתן כתובה ומה שיש בידה מחפצי נדונייתה ומתכשיטין שהכניס לה אין להוציא מידה ותלך לדור במקום אביה וכ"ז שלא יגרשנה בעלה חייב במזונותיה וכו' עכ"ל יעש"ב:

הרי להדיא דמהרימ"ט ז"ל קרי בחיל ככל מ"ש הרב מר ואהלות ז"ל ממש והגם כי נדונות דידהו הוא באיש נכפה ב"מ ואינה יכולה לישב עמו ולשמשו משא"כ בנ"ד וכמובן מ"מ כי היכי דהתם באה מחמת טענה שהדין נותן דחייב לגרשה ומשו"ה חייב במזונותיה כ"ז שאינו מגרשה כיון דהעיכוב הוא ממנו שאינו רוצה לגרשה ה"ה והוא הטעם בנדון הרבנים עליונים למעלה יצ"ו הנ"ל במי שאין לו גבו' אנשים והוא מודה שהדין נותן שחייב לגרשה תכף א"כ כ"ז שאינו מגרשה הרי הוא המעכב ושו"הד נותנת דחייב במזונותיה וכסותה עד שיגרשנה ותמהני איך לא זכרו שרים לתשו' זו דמהרימ"ט ז"ל דהוא ת"ק דמסייע ליה להרב מר ואהלות ז"ל בדינו הנז"ל ואיך כתבו עליו שלא ידעו מנין לו זה וחלקו עליו בדין זה והוא פלא עצום:

וגדולה מזו חזיתיה להרב הגדול מהרמ"ג ז"ל בס' הבהיר בירך משה ז"ל בס"סי י"א בד"ן סע"ד דס"ל למר בפשוט דגם במורדת אחר יב"ח אם לא ירצה בעלה לגרשה חייב בשאר וכסות וכייפינן ליה עלייהו שכ"כ וז"ל ובמורדת נמי מאן לימא לן דלאו דינא הכי ובין בבעינא ליה וכו' ובין ט' מאיס עליה כשחל עליו חובת גירושין למכדא"ל ולמכדא"ל ולא ירצה לגרשה אנה"ן דלגרשה בגט אין כופין אותו אבל בשאר וכסות ודאי דכייפינן ליה וכו' עכ"ל יעש"ב הרי דאפי' במורדת והוא אינו רוצה לגרשה חייב במזונותיה וכתובת' כ"ש במי שאין לו ג"א באופן שלעד"ן הדבר פשוט דחייב הבעל בנדוניה בשאר וכסות כ"ז שאינו מגרשה כיון שהוא מודה לדבריה שאין לו ג"א והיא תובעת ממנו גט והוא המעכב דודאי דהוא חייב בשארה וכסותה עד שיגרשנה בגט ומתשו' הרדב"ז ז"ל דרו"ג הנז' ליכא שו"ר כלל וכמדובר ובלתי ס' אצלי דהרבנים הנ"ל יצ"ו אלו הוה שמ"ל תשו' מהרימ"ט ז"ל הנ"ל בודאי דהוו הדרי בהו וזה פשוט:

אתאן לדין המוהר הנקרא נקד ומוקדמין חזיתיה למני"ר הרב יש"א ברכה נר"ו שם שהסכימה דעתו לחייבו שם במוהר הנ"ל ונרגש ממ"ש הרב ר"א הגדול במשנתו ר"א טולידו ז"ל בח"ב א"הע סי' י"ג ודחה ד"ק בב' ידיו קדש יעש"ב בדס"ו ע"ב וע"ג יע"ש ולדידי צריכה רבה וכח גברא רבה כוותיה דמני"ר נר"ו לאפוקי ממונא מיד הבעל המוחזק ע"פי ד"ק הנ"ל ואם לדין יש תשו' דמ"ש מני"ר נר"ו דהנקד דין נדוניא י"ל וכו' מאחר דכן נהגו במקומם לחולקו ביניהם בחצי חשבון ובכ"מ המנהג הוא העיקר וכו' יע"ש אתמהא טובא דלא אשכחן דנהגו הכי כי אם בחצי השבון דוקא ומכח התקנה שתיקנו הראשונים ז"ל לחלוק בחצי השבון גם במוקדמין ולא אשכחן דנהגו הכי כלל גם היכא שהדין נותן לכופו לגרשה בע"כ דבעל כיון שאין לו ג"א כנדון דידהו ועוד איך לא זכרו שרים לתשו' הרדב"ז דסי' ר"ה ולתשו' מהר"י בי רב והמבי"ט ז"ל הנז"ל דכולהו ז"ל סברי מרנן דאם לא נהנה ממנה בביאה כלל אינו חייב הבעל במוהר וגם בפי' כתבו מהריב"ר והמבי"ט ז"ל במורדת דאפי' נהנה ממנה אינו חייב במוהר כלל מתרי טעמי תריצי הבאים בדברי מהריב"ל ז"ל אשר תמהנו עליהם מה למעלה:

וכדי ליתובי דעתייהו דהרבנים הנז' נר"ו אפשר לומר דליכא לאתמוהי עלייהו מדברי שלשת הראשו' ז"ל הנ"ל ולא מידי דמדברי הרדב"ז ז"ל אין ראיה דלא כתב כן הרדב"ז ז"ל אלא כשלא בא עליה כלל אבל אם בא עליה חיבת ביאה קונה. וכנדון זה דאטומה דנ"ד ס"ל למני"ר הרב הגאון ראש"ל הנז' נר"ו דאיכא חיבת ביאה כיון שיכול ליכנס השמש שיעור רוחב ד' אצבעות כנז' בשאלה אשר הוצגה לפניו וכ"ש הוא ממ"ש התוס' ז"ל בשלהי פרק הבע"י שבהכנסת העטרה לבד איכא חיבת ביאה וכ"כ בתשו' ריצב"א ז"ל גופיה הבאה בתשו' דשייכי הנז' וכ"כ בס' אגודה וכן הוא דעת הרב זרע אברהם ז"ל בא"הע סי' י"א בדל"ז ע"ב יע"ש ושם בדל"ח ע"ג בד"ה המורם מכל מאי דכתיבנא יע"ש והגם דהתוס' ז"ל בשלהי נדרים כתבו כל בתר איפכא דבהכנסת עטרה ליכא חיבת ביאה וכ"כ בחי' הרשב"א והמאירי בחי' נדרים שהעתיקו שם דברי התוס' דהתם יע"ש כבר הרב מטה יוסף ז"ל בסי' הנ"ל תריץ יתיב דלא ליסתרו דברי התוס' אהדדי יע"ש וכן צ"ל לדעת הרב זר"א ז"ל שקבע להלכה כדברי התוס' דיבמות הנז"ל והגם שדברי המט"י הנז' בזה הם דחוקים מאד וקשים לשמוע לפי גירסת התוס' דנדרים שכתבו וז"ל ואף דקי"ל העראה כגמר ביאה וכו' מוכחא מילתא בהדיא דקושייתם היא מר' יוחנן דקי"ל דהל' כוותיה שהרי כתבו דקי"ל מ"מ בדברי הרשב"א והמאירי ליתא לתיבת דקי"ל וכן מוכח בד' המט"י ז"ל עצמו דליתא לתיבת דקי"ל בגי' התוס' שביד ועם דעדין ק' בדבריו ז"ל דא"כ הו"ל להתוס' ז"ל לכתוב דאף למ"ד דכל העראה חשיבא כגמר ביאה כמ"ש בענין שאינו בא לידי התקשות אף למ"ד וכו' עכ"ז מוטב שנסבול דוחק זה ולה נניח דברי התוס' ז"ל דסתרי אהדדי ומה גם דמצ"ל בכל כה"ג דנ"ד באטומה זו דעסקינו בה שיכול להכניס השמש עד רוחב ד' אצבעות אפי' התוס' דנדרים מודו דאיכא חיבת ביאה וכנז"ל:

אלא דאי הכי הו"ל להרב הגאון ראש"ל נר"ו לחייב להבעל בנ"ד דאטומה גם בתוס' כדאשכחן להרב זרע אברהם ז"ל שם דחייביה להבעל דנ"ד שאין לו ג"א לפרוע גם התוס' משום דאנן קי"ל כהרמב"ם ומרן ז"ל שפסקו דחיבת חופה קונה יע"ש:

ותו דתינח בהאי נ"ד דאטומה דעכ"פ יכול להכניס השמש רוחב ד' אצבעות כנז"ל אכן במי שאין לו ג"א מאי איכא למימר ואי ס"ל למני"ר נר"ו כשיטת הרב זכ"א ז"ל הנז' הו"ל לחיוביה גם בתוס' ומני"ר נר"ו פטרו להבעל מהתוס' ולא חייבהו רק בנדוניא שהכניסה ובמוהר לבד ולא ניחא להו שיטת הרב זכ"א ז"ל כלל כמבואר בד"ק ז"ל יעש"ב:

אמנם מתשו' מהר"י בי רב והמבי"ט ז"ל הנז"ל יש לדחות שפיר ולומר דלא כתבו כן דאינו חייב במוהר אלא על האופן שנהגו בזמנם שמזכירין המוהר בתוך הכתובה בלשון תוספת וכותבין בנוסח זה והוסיף לה מדיליה תוס' ע"ע כתובתה בתו' מוקדם וכו' כמבואר בדבריהם ז"ל להדיא בטעמא קמא שכ' מהריב"א ז"ל לא כן מה שנהגו עתה בז"הז לכלול המוקדם עם הנדוניא כאחד ואין מזכירין אותו בל' תוס' כלל אלא שכוללים אותו בסך הנדוניא וכותבין ודא נדוניא דהנעלת ליה וכו' ודאי שי"ל דין נדוניא וכמ"ש בעניותין לעיל לדחות כן ולא ס"ל למני"ר נר"ו לדחות זה ממ"ש הטור ז"ל בא"הע סי' קי"ח וכו' כמ"ש אני עני לעיל ואפשר דאזלי בשיטת הרשב"ץ ז"ל שבח"ב סי' רצ"ב וכו' וככל מ"ש אני עני לצדד בזה מה למעלה ומשם בא'רה ועם דלפי הטעם הב' שכתב מהר"י בי רב ז"ל משם הרא"ש והריב"ש ז"ל שכתבו דבענייני התקנות אין ללמוד מהם אלא מה שהוא מפורסם כנז"ל אפ"ל דלא כתבו כן אלא על האופן שהיו נוהגים באותו זמן שהיו כותבין המוקדם בל' תוס' דמוכחא מילתא בהדיא שהוא ממון הבעל וכיון שכן במורדת דאיירי בה הרב מהריב"ר ז"ל שאין לה תוס' גם המוקדמין אין לה כיון שנזכרו בכתו' בל' תוס' וכמו כן היה מן הדין אפי' בהשבון שלא היה מן הדין להחזיר חצי המוקדמין אלא שתיקנו כן בהשבון להחזיר החצי הנשאר מן המוקדם והוא מכח התקנה ובהא הוא דאמר מר דאין למדין בענין התקנות זה מזה אלא בדבר המפורסם משא"כ למה שנהגו בז"הז שנותן המוקדם קודם החופה ונכלל בכתובה בכלל הנדוניא שהכניסה כנז"ל מוכחא מילתא דלמתנה גמורה אכוון והם כנצ"ב שלה ממש:

תוכן העניינים

שות פני יצחק חב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה