שות עצי ברושים· הרב שלמה כהן־אברבנאל
חידושים מענינים שונים · סימן סב
בשו"ע סימן שע"ב סעיף א' אע"פ שכהן אסור לכנס לבית הפרס וכו' אם צריך לילך שם לישא אשה או ללמוד שם ואין לו דרך אחרת וכן אבל העובר דרך שם יכול הכהן לילך אחריו לנחמו וכו'. וכתבתי על הגליון לכאורה מלשון הטוש"ע שכ' וכן אבל משמע דשניהם שוין בדינא, אבל לענ"ד חילוק גדול יש ביניהם דללמוד תורה ולישא אשה מפורש להדיא בתוס' פסחים דף צ"ב ע"ב דמותר לו לילך דרך בית הפרס אף בלא ניפוח אבל בהולך לנחם נראה דלא שרי רק על ניפוח וכדמשמע להדיא בש"ס דברכות דף י"ט ע"ב [ועוד דלא עדיף מצות ניחום ממצות עירוב דקיי"ל דאין מערבין אלא לדבר מצוה כגון לנחם את האבל ואעפ"כ אסור לילך בלא ניפוח וכמו שמבואר. בעירובין דף ל"א וכ"כ התוס' בפסחים שם דהא דבהולך ללמוד תורה ולישא אשה דמותר לו לילך אף בלא ניפוח משום דעדיפי משאר מצות] ונראה דגם רש"י ז"ל שם בברכות ד"ה מנפח כוון לזה דלא מותר רק ע"י ניפוח מהא דמסיים שם והך בדיקה דניפוח אינו רק לאוכלי פסח אבל לא לאוכלי תרומה דלכאורה מאי הוצרך רש"י להביא זה כאן אבל פשוט דרש"י בא לבאר דהא דמנפח אדם בית הפרס והולך אינו רק לדבר מצוה דאכילת פסח דאיכא כרת אבל לא לתרומה וא"כ כ"ש דלדבר הרשות בודאי אסור ושפיר הוצרך לאשמעינן דלניחום אבלים שרי' ע"י ניפוח כנ"ל כוונת רש"י שם בזה. ונ"ל הטעם דלא מהני ניפוח לאוכלי תרומה משום דאינה מצוה עוברת דהרי יכול לאכול למחר וא"כ נראה לי דבהולך לאכול תרומה בעה"פ דזמנו בהול או בהולך לאכול לחמי תודה דאינו נאכל רק ליום ולילה שפיר מותר לו לילך דרך בית הפרס ע"י ניפוח דלא גרע מהולך לנחם אבל או להניח עירוב כן נ"ל בשו"ע בסימן ש"פ בפ"ת סק"א כתב בשם חמודי דניאל כת"י דדבר האבד אפי' לאחר מותר האבל לעשות לפיכך מותר לרופא לילך בתוך ז' עכ"ל. והנה שמעתי מפה קדוש של הרב הגאון הצדיק מו"ר ר' יצחק סירווינט זצ"ל שהיה מו"צ בפ"ק ווילנא שאמר בשם חכם אחד סתירה לזה מהברייתא שהובא בב"מ דף ע"ז השוכר את הפועל ולחצי היום שמע שמת לו מת או שאחזתו חמה אם שכיר הוא נותן לו שכרו וכו' ומשמע דמשום ששמע שמת לו מת אינו יכול לעשות לו מלאכה מחמת איסור אבילות ואח"כ מסקינן שם בגמ' דהברייתא מיירי דשכרו לעשות דבר האבד ע"ש הרי דאבל אסור לעשות מלאכה בדבר האבוד לאחרים וזה סתירה על דברי החמודי דניאל. ואמנם כבוד הגאון הנ"ל אמר דאינו סתירה די"ל דבזה ששמע שמת לו מת אין לו פנאי לעשות מלאכה ולא מיירי כלל דאינו רשאי לעשות מחמת איסור אבילות ואמנם זה אינו דיחוי כלל דאם ר"ל דאינו יכול לעשות מצד דאין לו פנאי א"כ מאי הוצרך כלל להזכיר זה דמה לי אונס זה ומה לי אונס דאחזתו חמה ובשלמא אם ר"ל משום דאינו רשאי לעשות י"ל דהברייתא בא לאשמעינן מילתא אגב אורחא דאבל אסיר לעשות בדבר האבד לאחרים אבל אם ר"ל מצד דאין לו פנאי א"כ אי בזה שום חידוש דין כלל:
ואכן כבוד בני האברך הרב הגדול החריף ובקי מו"ה אברהם יעקב הכהן נ"י דחה ראיית החכם הנ"ל בטוב טעם ודעת דהא הדבר פשוט דהא דמתיר החמודי דניאל לאבל לעשות מלאכה בדבר האבד לאחרים היינו דווקא דלא נמצא כאן אדם אחר לעשות מלאכה זו זולת האבל אבל אם נמצא בעיר אדם אחר שיוכל לעשות דבר זה בוודאי אסור לאבל לעשות דהלא יכולים הבעלים לשכור אדם אחר. וא"כ אינו ראיה כלל מהתם דהא י"ל דמיירי התם בשוכר את הפועל לעשות בדבר האבוד ויש אחרים בעיר שיוכל לשכור גם אותם לעשות המלאכה דאם לא ארעו אבל וחזרו בהם היו הבעלים שוכרין עליהם או מטען אבל אם ארעו אבל ואינו רשאי לעשות דהא יוכלו הבעלים לשכור פועלים אחרים הוי כמו אנוס אין רשאין הבעלים לשכור עליהן או להטעותן רק צריכים הבעלים לשלם שכרן בעד חצי היום והשתא טובא קמ"ל דאפילו בדבר האבד מ"מ אם יש אחרים שיכולין לעשות מלאכה זו אסור לאבל לעשות אבל אי ליכא אחר דיכול לעשות מלאכה זו שפיר י"ל כדעת החמודי דניאל דמותר לעשות כן אמר לי בני הרב הנ"ל וש"י:
בשו"ע סימן שס"א סעיף א' בדברי הרב בהג"ה אלא שנהגו האידנא לאסור רחיצה כל ל' וכתב הט"ז שם בשם המהרש"ל דטעם המנהג דאסרו רחיצה הוא משום גזירה דתספורת כי כן דרך הנכנס במרחץ לגלח שער ראשו והא דמותר לכנס במרחץ בחוה"מ ולא גזרינן משום תספורת משום דבחוה"מ יש איסור על כל העולם ורבים לא יהיו נכשלים כ"כ הט"ז שם ובפ"ת שם סק"ב הקשה על טעמו של מהרש"ל דא"כ אמאי לא אסרו רחיצה באבל על אביו ואמו כל זמן שאסור בתספורת דהיינו עד זמן שיגערו בו חביריו ונשאר בקושיא:
ושמעתי מפי מר אחי הרב הגאון הצדיק המנוח מו"ה בצלאל הכהן זצ"ל תירוץ נכון ואמת די"ל דעד כאן לא גזרו רחיצה אטו תספורת אלא בתוך ל' דאיסור תספורת אז הוא מה"ת כמש"כ הרא"ש בפ' אלו מגלחין סימן נ' בשם הראב"ד ז"ל דילפינן פרע פרע מנזיר וסתם נזירות הוא שלשים יום משא"כ בהא דאסור עד שיגערו בו חביריו אינו אסור רק מדרבנן והוי גזירה לגזירה ובזה נתיישב ג"כ מה שהקשה הט"ז דלמה לא אסרו רחיצה בחוה"מ משום דאיסור גילוח בחוה"מ ג"כ אינו אלא מדרבנן ובזה ניחא נמי מה דלא אסרו רחיצה בימי הספירה משום דתספורת גופא אינו אלא מנהג ולפי דעתו של הט"ז בס"ד דלא נחית לסברא דהיכי דאסור לכל העולם לא שייך גזירה הו"ל נמי להקשות דבימי הספירה הו"ל לאסור רחיצה אבל לפי דברי מר אחי הגאון הנ"ל מסתלק כל הקושיות בזה ושמעתי שהגאון האמיתי מוהרי"א זצ"ל אבד"ק קאוונא הורה להתיר לאבל לכנס למרחץ בימי הספירה דאז כיון דכל העולם אין מסתפרין לא שייך גזירה והביא ראיה גדולה לזה מה שכ' ביומא דף י"ד גבי כה"ג ביוה"כ דמותר להקריב כשהוא אונן ולא גזרינן שמא יאכל משום דכו"ע לא אכלי הוא נמי לא יאכל וזו ראיה גדולה ראויה אליו ז"ל:
וכדי לסיים בדבר טוב ראיתי להעתיק בכאן מש"כ בשו"ת הרדב"ז חלק ג' סימן תרמ"ד ע"ד שנשאל יען לפי המקובל שתחיית המתים יהיה לאחר ביאת המשיח סמוך לאלף השביעי א"כ כל הצדיקים שמתו בגלות לא יראו בטובתן של ישראל ולא ישמחו בשמחתן אתמהה והשיב ז"ל דגם הוא היה מצטער על זה עד שראה דברי הריטב"א בשם רבותיו נ"נ דאיכא תרי תחיות אחת פרטית לצדיקים שמתו בגלות והיא סמוכה לביאת המשיח ויזכו לכל ימות המשיח בגוף ובנפש ויראו בטובתן של ישראל ובבנין הבית וישמחו בשמחת ישראל חלף עבודתם וכו' ואחת כללית והיא סמוכה להכנסת שבת כאשר קבלתי והוא נקרא עולם התחיה ועליה נאמר ורבים מישני אדמת עפר יקיצו וגו' עכ"ל הרדב"ז ז"ל בשם הריטב"א:
ועל פי דברי הריטב"א ז"ל אלו היה נראה יש ליישב מאי דרמי עולא בפסחים ס"ח דברי הפסוקים אהדדי דכתיב בלע המות לנצח וכתיב כי הנער בן מאה שנה ימות ולפי דברי הריטב"א יש ליישב כאן בתחיה ראשונה וכאן בתחיה אחרונה וצ"ל דמאי דלא מתרץ הש"ס כן דס"ל להש"ס דגם בתחיה ראשונה שוב לא ימות שום אחד מהם וכ"ש הצדיקים שבאותו הדור בוודאי לא ימותו ואלו מלשון הכתוב כי הנער בן מאה שנה ימות משמע דכל שיהיה בן מאה שנה ימות יהיה מי שיהיה ואפי' הצדיקים והן אמת שרש"י ז"ל שם בפירושו לישעיה פירש בשם המד"ר בדרך אחר ע"ש אבל הש"ס ע"כ לא ס"ל כפירוש המדרש ולכן הוצרך הש"ס לתרץ בדרך אחר ודו"ק. וד' יזכנו לראות בתחיה הראשונה ובביאת המשיח שיהיה ב"ב ובתחיה אחרונה ואז יקויים הכתוב בלע המות לנצח ומחה ד' אלקים דמעה מעל כל פנים אמן: