שות עצי ברושים· הרב שלמה כהן־אברבנאל
חידושים מענינים שונים
סימן נח
ראיתי להדפיס בכאן מש"כ מכבר בעז"ה בחידושי ביאור על המשנה דחגיגה י"ז בעצרת שחל להיות בע"ש וזה לשוני בחידושי:
הנה לכאורה ראוי להבין כוונת רבינו הקדוש ששנה בחגיגה פ"ב [דף י"ז ע"א] פלוגתא דב"ש וב"ה בעצרת שחל להיות בע"ש דב"ש סברי דיום טבוח אחר השבת וב"ה סברי דאין יום טבוח אחר השבת דלכאורה גם בחג המצות ובחג הסוכות שייך הך פלוגתא וכדתני ברישא דמשנה הלזו בש"א מביאין שלמים ביו"ט ואין סומכין עליהם אבל לא עולות ובה"א מביאין שלמים ועולות וסומכין עליהן וכן שנינו ג"כ פלוגתא זו כלשונה בביצה (דף י"ט) הרי להדיא דב"ש סברי בכל המועדים כן דהעולות ראיה אין דוחה יו"ט ובשלמא מה דהוצרך למתני זה דווקא כשחל בע"ש כבר תרצינן בש"ס דחגיגה שם דאשמעינן רבותא דאפי' בע"ש דא"א למחר מ"מ פליגי ב"ש אבל במה דנקט זה דווקא בעצרת קשיא [וקצת י"ל דגם בזה איכא רבותא דלא מבעיא בחג המצות ובחג הסוכות דוודאי יכולין לדחות הטביחה לאחר השבת דהא מ"מ תוך המועד הוא בזמן שנוהג מצות ראיה וחגיגה אלא אפילו בעצרת דלאחר השבת הוא חול גמור והו"א דמודה ב"ש דלא דחינן עד לאחר השבת קמ"ל. ועוד י"ל דמשו"ה לא תנא זה בחג המצות ובחג הסוכות משום דב' המועדים אלו אינו חל לעולם יו"ט ראשון שלהם בע"ש דהא לא בד"ו פסח ולא אד"ו ר"ה וסוכות וזה נ"ל תירץ נכון מאוד בעז"ה]:
והן אמת דלר' אושעיא שם דף ט' דבשאר המועדים כל ז' ימי החג הן תשלומין זה לזה והיינו דכל יום ויום של ז' ימי החג יש לו חיוב בפני עצמו אם לא קרב ביום הראשון [ולכן אם היה חגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני חייב לר"א] וגם הוא תשלומין של יום אתמול אם היה חייב בראיה ביום אתמול ולא הביא. ולדידיה שפיר י"ל דאשמעינן רבותא דאפי' ביו"ט של עצרת דהוא תשלומין דראשון לד"ה וכמו שכ' התוס' בחגיגה שם (דף ט' ע"א) והוה אמינא דמודה ב"ש דמותר להקריב ביו"ט גופא משום דמקרי זמנו קבוע דהא עיקר מצות ראיה וחגיגה אינו נוהג רק ביו"ט קמ"ל דאף בעצרת מקרי אין זמנו קבוע דאף דעיקר חיובו אינו אלא ביו"ט לבד מ"מ הא יש לו תשלומין כל שבעה וכן תניא בתוספתא דחגיגה פ"ב ומייתי לה בש"ס ביצה (דף י"ט ע"ב) דאמר ב"ש לב"ה אף ראיה אין זמנה קבוע דמי שלא חג ביו"ט ראשון חוגג והולך כל הרגל כולו וכו' [ובתוספתא שם הגירסא אף חגיגה אין זמנה קבוע והועתק התוספתא הלזו בירושלמי דביצה שם הלכה ד' ובחגיגה פ"ב הל' ג' והובא התוספתא הלזו גם בתוס' בחגיגה שם והוכיחו מזה דגם בשלמי חגיגה ס"ל לב"ש דלא דחי יו"ט והוא נגד ש"ם דילן בביצה (דף י"ט) דאמרינן שם דמחלוקת בשלמי חגיגה לסמוך ועולת ראיה לקרב ומבואר להדיא דבשלמי חגיגה מודה ב"ש לב"ה דמביאין ביו"ט ולא פליגי רק בסמיכה ולקמן יבואר תירוץ נכון ע"ז בעז"ה] אבל לר' יוחנן שם דס"ל דגם בכל המועדים הן תשלומין דראשון הדרא התמיה הנ"ל לדוכתיה:
ולכן נראה דזה דחקו לרש"י ז"ל לפרש דהא דאמרי ב"ש דיום טבוח הוא אחר השבת היינו ראיה וחגיגה דאפילו החגיגה אינה קריבה בי"ט לב"ש וכן משמע באמת פשטיות לישנא דמתני' דאמר דיום טבוח אחר השבת ומשמע להדיא דביו"ט ליכא טביחה כלל דאם איתא דחגיגה קריבה ביו"ט גופא הו"ל לומר דיום טבוח של העולות הוא אחר השבת אלא וודאי דס"ל לב"ש דביו"ט ליכא טביחה כלל וכן הביאו התיס' שם ד"ה יום טבוח מדברי הירושלמי שם דגם החגיגה אינה קריבה בי"ט דב"ה אמרו דלא דמי חגיגה לנו"נ דנדרים ונדבות אין זמנן קבוע וחגיגה זמנה קבוע והשיב ב"ש דחגיגה נמי אין זמנה קבוע דהא יש לה תשלומין כל ז' והרי להדיא דגם בחגיגה פליגי:
אך לכאורה תימה דהא בהדיא ס"ל לב"ש ברישא דשלמים קרבין ביו"ט ואמר עולא בביצה (דף י"ט) דמחלוקת בשלמי חגיגה לסמוך הרי דמפרש הש"ס דב"ש מיירי בשלמי חגיגה ומודי דקריבין וזה סתירה גדולה על פי' רש"י לכאורה והתוס' בחגיגה שם הקשו על רש"י ז"ל מצד הסברא בעלמא דלמה יגרע שלמי חגיגה משלמי שמחה דקריבין ביו"ט גם לב"ש וכמו דתנן שם ומשמע דמפרשים דהא דאמרי ב"ש דמביאין שלמים ואין סומכין עליהם בשלמי שמחה מיירי ולכן לא הקשה דלמה יהיה חמיר חגיגה משלמי שמחה ותמהני דהאיך נעלם מעיניהם הסוגיא דביצה הנ"ל דאמר שם בהדיא דבשלמי חגיגה מיירי ובאמת לפי דעתם דמיירי בשלמי שמחה אין מקום לקושייתם כלל דוודאי שנא ושנא דשלמי שמחה דמחויב לאכול בכל יום ויום וודאי מקרי זמנו קבוע דא"א לדחות למחר משא"כ שלמי חגיגה דאין מצותו רק יום אחד וגם יכול לדחותו למחר משו"ה אינו דוחה יו"ט וכבר העיר על התוס' בזה הגאון בעל טו"א ז"ל באבני שהם על המשנה הנ"ל [ומיהו מש"כ שם דלמ"ד דלא בעינן זביחה בשעת שמחה ש"ש נמי הוו אין זמנו קבוע דהרי יכול לשוחטן מערב יום טוב נ"ל דזה אינו דהא גם בליל מוצאי יום טוב הראשון מחוייב בש"ש דהלל והשמחה שמונה גם הלילות בכלל וכמו דפי' רש"י ז"ל בסוכה ודף מ"א) וכן התוס' בר"פ לולב וערבה. וא"כ ע"כ צריך לזבוח גם ביו"ט ראשון בשביל מצות שמחה דלילה דשלמים אינן נאכלין רק לשני ימים ולילה בינתים וזה פשוט וגם מה שנסתפק שם דאפשר דאף למ"ד דלא בעינן זביחה בשעת שמחה ויכול לשוחטן מעיו"ט מ"מ אם לא שחט מערב יו"ט דמוכרח לשוחטו ביו"ט מ"מ דוחה יו"ט ולא דמי לשלמי חגיגה דיכול לשוחטו למחר ושוב דחה זה מצד הסברא והכריח דאין חילוק מהא דמשמע דשלמי חגיגה ועולת ראיה אינו דוחה יו"ט לב"ש אף אם עבר כל ימות הרגל עד יום האחרון של חג דתו אין לו תשלומין למחר ואעפ"כ אינו דוחה יו"ט ואמנם לא הביא ראיה ברורה לזה דהא י"ל באמת דביו"ט האחרון מודה ב"ש דדוחה יו"ט. אבל לענ"ד יש להביא ראיה ברורה לזה מהש"ס דביצה (דף כ') דמביא הש"ס ראיה דנו"נ אינו דוחה יו"ט מה"ת ולאו מחמת גזירה מדרבנן דהא שתי הלחם חובת היום נינהו ולא דחי לא שבת ולא יו"ט וא"כ מוכח להדיא דאף אם עבר ולא אפה מעיו"ט ג"כ אינו דוחה אפיתו יו"ט דאל"כ מנ"ל להש"ס דאסור מה"ת דילמא התם נמי אינו אלא מדרבנן בעלמא דתקנו לאפות אותן בעיו"ט אלא וודאי דהוציאו חז"ל מלשון המשנה דתנא דאינו נאכל בפחות משתים ומלשון זה משמע דאינו במציאות כלל דיהא נאכל בו ביום וע"כ דאם לא אפאן מעיו"ט אין מביאין שתי הלחם כלל באותו יו"ט של עצרת וע"כ דמה"ת לא דחי יו"ט משום דהיה אפשר מעיו"ט דאל"ה האיך העמידו חכמים דבריהם במקום ביטול מ"ע של תורה ואף דמצינו כמה פעמים דהעמידו חכמים דבריהם במקום ביטול מ"ע וכמו בשופר ונבי לולב מ"מ היינו דוקא בגבולים אבל לא במקדש ותדע דהא יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעים אבל לא במדינה וכן בלולב אם היה חל יו"ט הראשין בשבת היה הלולב ניטל גם בשבת אלא ע"כ דמה"ת לא דחי. וא"כ ה"ה לשלמי שמחה וזה ראיה ברורה אך כבר כתבתי דזה טעות דאף דיכול לשוחטו מעיו"ט מ"מ ע"כ צריך לזבוח גם ביו"ט בשביל אכילה דליל מוצאי יו"ט וכמ"ש לעיל]:
ואמנם יש ליישב כל הקושיית הנ"ל על רש"י ז"ל בחדא מחתא בעז"ה והוא דרש"י ז"ל סובר דוודאי בכל המועדים זולת חג השבועות בוודאי קרב החגיגה ביום טוב גם לב"ש דהא בהדיא כתיב בתורה גבי חג הסוכות בפ' אמור וחגותם אותו חג לה' והך אותו קאי על יו"ט הראשון הרי בהדיא התירה התורה להקריב ביו"ט אך דב"ש סברי דלא התירה התורה רק החגיגה דכתיב וחגותם חגיגה אין עולת ראיה לא וב"ה סברי לד' כל דלד' וגם העולות בכלל וכן בחג המצות כתיב בפ' בא וחגותם אותו חג לה' וקאי נמי על יו"ט ראשון וכמו דאיתא במכילתא בפ' בא שם במקומו [ובט"א ז"ל בחגיגה י"ז כתב כן מסברא דנפשיה וכבר תמה עליו מר אחי הגאון ז"ל בספרו ראשית ביכורים (דף י"ג ע"ב) בשולי הגליון דלא עיין דכ"ה להדיא במכילתא ועי"ש שהאריך קצת בזה] וכיון שיש קרא מפורש להתיר בחג המצות ובחג הסוכות לא היה יכולת ביד החכמים לאסור ואף שיש קצת סברא לאסור מדרבנן וכמו שיבואר לקמן בסמוך אי"ה מ"מ כיון שהתירו מפורש בתורה אין יכולת ביד החכמים לאסור וכמו שכ' הט"ז בג' מקומות באו"ח וביו"ד בסימן קי"ז ס"ק א' [והטעם שהתירה התורה בשלמי חגיגה טפי משתי הלחם בעצרת דאסור מה"ת וכדאיתא בש"ס דביצה הנ"ל ואף דשם ג"כ יש אכילת הדיוט נ"ל דהטעם דשאני התם דאין האפיה מן המצוה ורק עיקר המצוה הוא התנופה עם הכבשים ואכילה והלכך כיון שיכול לאפות מעיו"ט אינו דוחה יו"ט דאף דיש בה אכילת הדיוט מ"מ כהנים ובעלים משולחן גבוה קא זכו וגבי יו"ט כתיב לכם ודרשינן לכם ולא לגבוה אבל גבי שלמי חגיגה עיקר מצותן היא הזביחה ועיקר חיובו הוא ביום ראשון דווקא ומכאן ואילך אינו אלא מצד תשלומין ומקרי זמנו קבוע והלכך התירה התורה ביו"ט והא דאסור בשבת נ"ל דאינו אלא מדרבנן דרבנן חשבוהו כמו דאין זמנו קבוע ורק ביו"ט דיש קרא מפורש להיתר לא היו יכולין לאסרו אבל בשבת דליכא קרא מפורש להתיר היה יכולת בידם לאוסרו ומ"ד דס"ל דנו"נ קרבין ביו"ט נ"ל דלא דמי לשתי הלחם דאינו נאכל אלא לכהנים וכהנים וודאי משולחן גבוה קזכו ולכן נמעט מלכם ולא לגבוה משא"כ נו"נ דנאכל לבעלים ואף דגם בבעלים אמרינן דמשולחן גבוה קזכו וכמו שכ' רש"י בביצה (דף כ"א ע"א) ד"ה כהנים מ"מ הממון הוא שלהם דהא יכולין לקדש האשה בהם וכמו שכ' התוס' שם בד"ה אבל ובב"ק (דף י"ב ע"ב) ד"ה וא"א למעט אותם מלכם ולא לגבוה דכיון דהממון שלהם שפיר קרינן ביה לכם [ועוד נ"ל והוא העיקר לפענ"ד דהפלוגתא אי נו"נ קרבין ביו"ט אי לא פליגי בזה גופא אי אמרינן בחלק הבעלים דמשולחן גבוה קזכו ולא מקרי ממון בעלים או לא ועי' בשיטה מקובצת בב"ק (דף י"ב) שהביא כמה דעות חלוקות אם לאחר שחיטה נמי מקרי ממון בעלים לר"י הגלילי לענין נזקין וקרבן שבועת הפקדון ולענין לקדש בו את האשה או לא ותליא בחילופי הגירסאות אי גרסינן שם במסקנא אלא מתנות כהונה שאני ולפי גירסא זו משמע דלגבי שלמים אין חילוק כלל בין מחיים לאחר שחיטה וגם לאחר שחיטה מקרי ממון בעלים משא"כ לגי' דידן דלא גרסינן אלא רק דהגי' הוא מתנות כהונה קאמרת וכו' א"כ אדרבה משמע דהחילוק שחילק הש"ס בתחילה בין מחיים ובין לאחר שחיטה לא מקרי ממונו ומודה בהם ר"י הגלילי דלא הוי ממון בעלים ע"ש היטב ודו"ק:
ואמנם כל זה בחג הפסח וחג הסוכות דכתיב קרא מפורש להיתר אבל בחג השבועות דלא כתיב קרא בהדיא והלכך אף דמה"ת בוודאי מותר דהא הוקשו כל המועדים זה לזה וגם אין שום טעם לחלק ביניהם מ"מ חז"ל מצאו מקום לאסור בחג השבועות וטעמא רבא איכא לחלק בינייהו דבחג הפסח וסוכות דכל ימות המועד חייבין בשלמי שמחה אם נדחה להקריב שלמי חגיגה למחר בחוה"מ לא יהיה הכירא כלל דזובח בשביל שלמי חגיגה דהא הרואה יאמר דשלמי שמחה הוא ואף דאנו רואים דהיום זבוח יותר מאתמול מ"מ יאמרו דילמא איקלע ליה היום אורחין מרובין וצריך לבשר הרבה וזובח בשבילם וכעין זה מצינו בסוכה (דף כ"ח) לענין תשלומין דאכילת ליל יו"ט ראשון דמקשה שם הש"ס משלים במאי אילימא בריפתא סעודה דיומא קא אכיל אלא מאי ישלים ישלים במיני תרגימא הרי דבריפתא אין זה השלמה רק במיני תרגימא. אבל בנד"ד דאידי ואידי בשר נינהו אינו ניכר כלל דהוא השלמה ולכן לא ראו חכמים לדחותו מיו"ט ראשון משא"כ בעצרת דשמחה אינו נוהג רק יום אחד בלבד ולמחר חול הוא שפיר ניכר דהוא השלמה לשלמי חגיגה דהא שלמי שמחה ליכא כלל בתשלומי עצרת ועפ"ז עולה לנו המשנה כמין חומר בעז"ה דמתחילה תני דבש"א מביאין שלמים ביו"ט אבל אין סומכין עליהם ומיירי בשלמי חגיגה ובשאר יו"ט של פסח וסוכות והדר אמר דעצרת שחל להיות בע"ש בש"א יום טבוח אחר השבת דבעצרת גם שלמי חגיגה נידחין למוצאי שבת ועיקר יום טבוח הוא אחר השבת והטעם כנ"ל:
ובזה עולה לנו דברי רש"י כמין חומר בעז"ה ואין מקום לקושיית התוס' על רש"י ז"ל:
שוב אח"כ מצאתי בהגהות הש"ס החדשים דפוס ראם מהגאון מו"ה יעקב עמדין זצ"ל שעמד ג"כ על מדוכה זו שרש"י מחלק בין חג עצרת לחג המצות וחג הסוכות ואמנם דחק מאוד בטעם החילוק שבין שבועות לפסח וסוכות ואכן לפי מה שבארתי בעז"ה למעלה הטעם פשוט בזה לכל מבין ונכון הדבר לחלק בזה ועל פי דברינו הנ"ל הרווחנו בזה ליישב סתירת הגירסאות בתוספתא בפ"ב דחגיגה שהובא בירושלמי דביצה ובחגיגה וגם בש"ס דילן בביצה (דף כ') דבתוספתא עצמה וכן בירושלמי הגירסא אמר להן ב"ש אף חגיגה אין זמנה קבוע ואם בש"ס דילן הגירסא תאמר בראיה שאין זמנה קבוע ומשמע דהחגיגה מודו דקריבה ביו"ט והיינו דבש"ס דילן בביצה שם מיירי לענין כל המועדים בכלל ולא פסיקא ליה למתנא אף חגיגה אין זמנה קבוע דהא ברוב המועדים ס"ל דמותר להקריב החגיגה ביו"ט ואף שאין זמנה קבוע ולכן העתיק הש"ס בדברי התוספתא תאמר בראיה שאין זמנה קבוע דבעולת ראיה פסיקא ליה למתני דאין דוחה יו"ט לב"ש דמשום דבכל המועדים הוא כן אבל בתוספתא עצמה וכן בירושלמי מיירי שם כולי עניינא בחג השבועות ולכן העתיק הירושלמי להתוספתא כלישנה תאמר בחגיגה וכו' וזה פשוט:
ועוד הרווחנו בזה ליישב דברי הירושלמי הנראה לכאורה בתחילת ההשקפה דהן דברים סותרין דבתחילה הביא שם לדברי התוספתא הנ"ל דמשמע מינה דאף החגיגה אין דוחה יו"ט ואחר כך תיכף בסמוך בההוא עניינא מקשה הירושלמי שם מאן דלא מפסיק האי קרא דדברי הימים (א') [כ"ט] ויזבחו לד' זבחים באתנחתא ולפי זה משמע דהכל הקריבו למחרת אפילו הזבחים ואמאי הא שלמים גם ב"ש מודו דקריבין ביו"ט אלא משום דהיו כל ישראל אוננין דהיו טרודין במיתת דוד וטרדא פוסלת בקדשים וכדאמרינן ביומא (דף י"ד) משום דכתיב למשחה ואגב שמעינן דגם אכילת הבעלים בעינן למשחה לגדולה ואינן נאכלות אלא צלי ובחרדל דהא חזינן דפסלה טרדה בהם והבעלים נמי משולחן גבוה קזכו וכמו שכ' רש"י בביצה והבאתיו לעיל. [ומ"ש דמ"ש בירושלמי דהוי כל ישראל ממש אוננין לאו דוקא אלא ר"ל טרודים כ"כ המל"מ בפ"ג מהלכות אבל ה"י וע"ש ובשו"ת ושב הכהן סימן צ"ד שהאריכו בזה] ומיהו שוב ראיתי שאינו ראיה כלל דאף דבעלים טרודים מותרים לאכול קדשים מ"מ גם הכהנים היו טרודים ואסורים להקריב והוא ק"ו מאכילה] ולכאורה תמוה דהא לעיל בסמוך הביא הירושלמי לדברי התוספתא דתניא שם דאף החגיגה אינה קריבה ביו"ט לב"ש משום דחגיגה נמי אין זמנה קבוע כמו נו"נ וא"כ מאי מקשה ואין שלמים באים כב"ש כו' בתמיהה והלא האמת הוא כן דאין שלמים באים אבל לפי מה שכ' לעיל דאף בעצרת דאסור אינו אלא מדרבנן דהא חזינן להדיא דהתורה התירה להקריב שלמי חגיגה ביו"ט של פסח וביו"ט של חג הסוכות ופשוט דה"ה בעצרת דמה"ת לא שייך לחלק בין עצרת לשאר המועדים ורק דחז"ל אסרו בעצרת משום דכיון דאין זמנו קבוע אתי לאיחלופי בנו"נ ופשוט דגזרת חכמים עדיין לא היה בימי דוד ושלמה דתקנה זו לא נתקן רק בימי בית שני ושפיר מקשה ואין שלמים באין כב"ש ומיהו שוב ראיתי דבלא"ה מקשה שפיר דהא כבר כתבנו לעיל דבשלמי שמחה מודו ב"ש דקריבין ביו"ט דהא אין לו תשלומין למחר דבכל ימות החג צריך לאכול שלמי שמחה דההלל והשמחה שמונה וא"כ זמנו קבוע בכל יום ובקרא דד"ה משמע דהכל הקריבו למחר ואפילו שלמי שמחה דהא דכתיב ויזבחו לד' זבחים ומשמע דכל הזבחים הקריבו למחר ושפיר מקשה ואין שלמים באין בתמיהה:
ונראה דהא דסברי ב"ש בביצה דהא דכתיב וחגותם אותו חג לד' דלא קאי רק אחגיגה ואף דכתיב לד' למד מקרא דד"ה דכתיב ויזבחו לד' זבחים דמה כאן זבחים אף להלן זבחים ואף דד"ת מדברי קבלה לא ילפינן מ"מ אינו אלא גילוי מילתא בעלמא דהן לד' קאי אזבחים:
ועפ"י הדברים שכתבתי לעיל דיש חילוק גדול בין פסח וסוכות לבין תג השבועות בחגיגת ט"ו לב"ש דאף דב"ש מודו דבחג הפסח ובחג הסוכות החגיגה קריבה ביו"ט ולא גזרו בה רבנן מ"מ בחג השבועות ס"ל דאף החגיגה אינה קריבה מתרי טעמי שכתבתי לעיל בעז"ה. יתיישב הרבה תמיהות שתמה הטורי אבן ז"ל באבני שהם לש"ס דחגיגה (דף י"ז ע"א) על רש"י ז"ל הנ"ל דהקשה שם דהאיך שביק רש"י דברי הש"ס דילן דמפורש בכ"מ דחגיגה מודו ב"ש דקריבה ביו"ט כגון במגילה (דף ח') דתניא שם חגיגה וכל זמן חגיגה מאחרין ומפרש ר"א דחגיגה בשבת ועולת ראיה אפילו ביו"ט דזמן חגיגה מאחרין ומני ב"ש היא הרי להדיא דביו"ט הוא זמן חגיגה גם לב"ש רק דאם חל בשבת מאחרין ונקט שימת הירושלמי ואכן לפמש"כ אינו קושיא כלל די"ל דהתם מיירי בחגיגת ט"ו דפסח וסוכות והא דלא הוזכר בברייתא לענין חגיגת עצרת דגם כשחל בחול מאחרין היינו דזה לא הוצרך לאשמעינן דהא משנה ערוכה היא עצרת שחל להיות בע"ש בש"א יום טבוח אחר השבת וכמו שפי' רש"י דאפילו החגיגה קריבה אחר השבת מדאמר בלשון יום טבוח אחר השבת ומשמע להדיא דביו"ט אינו יום טבוח כלל אפילו לחגיגה ולא הוצרך הברייתא לאשמעינן זה ולא בא לאשמעינן רק חידוש דין לענין עולת ראיה לב"ש דמאחרין דמן המשנה דביצה וחגיגה י"ז היה יש לפרש דמיירי בעולות של נדרים ונדבות בזה ס"ל לב"ש דלא קרב ביו"ט וב"ה אף בזה פליג וס"ל דנו"נ קרבין ביו"ט [דהא לרשב"א בביצה שם אמר בברייתא דב"ה פליגי אף בשלמים שאינן של יו"ט דיביא וא"כ יש מקום לטעות דעולות נמי מיירי בעולות שאינן של יו"ט קמ"ל הברייתא דב"ש פליג אף בעולת של יו"ט] ועוד י"ל דקמ"ל הברייתא חידוש דין גדול דהא דאמרי ב"ש במשנה שם דאבל לא עולות היינו ביו"ט ראשון דיכול להקריב בחוה"מ אבל ביו"ט האחרון דתו אין לו תשלומין יכול להקריב ביו"ט והך ברייתא ס"ל דב"ש לא אסרו מה"ת דאי הוה אסור מה"ת לא שייך לחלק בין יו"ט ראשון לאחרון דהא מ"מ היה יכול להביא בחוה"מ וכל דבר שאפשר לעשות מאתמול אינו דוחה יו"ט וכמו בפסח ומילה וקצירת העומר וכמו שהוכיח שם הטו"א ז"ל באבני שהם אכן הברייתא ס"ל דב"ש לא אסרו רק מדרבנן משום דיכול לאחר אבל אם כבר עבר כל ז' ימי החג ולא הקריב מודו ב"ש דקרב ביו"ט האחרון ועולא דאמר שם בביצה דב"ש נפק"ל מקרא אינו מפרש הברייתא כרב אושיעא רק מפרש כרבא שם או כרב אשי שם:
וגם מה שהקשה הטורי אבן עוד שם על רש"י ז"ל מהמשנה דחגיגה (דף ז' ע"ב) יו"ט הראשון של פסח ב"ש אומרים מן החולין וב"ה אומרים מן המעשר הרי דס"ל לב"ש בהדיא דשלמי חגיגה קריבין ביו"ט ואכן לפי מש"כ אין מקום לקושייתו כלל על רש"י דרש"י והירושלמי לא מיירי רק ביו"ט של עצרת ואדרבה משם ראיה לפירש"י דאל"כ מ"ש פסח דנקט והן אמת דבגמ' מקשה שם דמ"ש פסח דנקט ותי' הש"ס דקמ"ל דדווקא חגיגת ט"ו אינו בא אלא מן החולין אבל חגיגת י"ד באה אף מן המעשר משום דחגיגת י"ד לאו דאורייתא. אבל באמת י"ל דהש"ס מקשה דלמה נקט פסח ולא נקט נמי בחג הסוכות אבל בעצרת בוודאי לא מצי מיירי ומיהו לפי תי' הש"ם דהוצרך למתני' זה בפסח למעט חגיגת י"ד אין מכאן ראיה לדברי רש"י אבל קושיא בוודאי ליתא וכל זה נ"ל ברור בעז"ה ואף דאין הלכה כב"ש מ"מ נ"מ טובא לדינא במה שכתבנו לפי מה שכתוב בספרי אמת דלעתיד לבוא יהי' הלכה כב"ש. וא"כ איתן אנשים המקיימים ונשלמה פרים שפתינו ואומרים כל סדר העבודה בכל יום וגם רבותינו מסדרי התפילה תקנו לומר במוסף ושם נעלה ונראה ונשתחוה לפניך נכתוב בתורתך נראה דבעצרת צ"ל למחר באסרו חג נוסח הזה דהא לעתיד לבוא יקריבו העולות וחגיגה למחר. הנלע"ד כתבתי בעז"ה.
שלמה הכהן מו"ץ דפ"ק ווילנא
סימן נט
בעז"ה יום א' שמונה ימים לחודש ניסן שנת תרכ"ה לפ"ק
לכבוד ידידנו ה"ה הרב הגאון האמיתי החו"ב סוע"ה צדיק יסוד עולם שכ"ת מו"ה מאיר מיכל נ"י אשר היה אב"ד דק"ק שאט יצ"ו יהי ד' עמו ובכל דרכיו ישכיל ויצליח ויזכה לחזות במהרה ירושלים בבניינה וביהמ"ק בגוי על תילו ומכונו ולהקריב קרבן הפסח בזמנו ונזכה כולנו יחד לעלות לציון ברנה ולראות את פני השכינה שלש פעמים בשנה אכיה"ר:
אחדש"ת הרמה באתי להעיר על מה דשמענו מפיו ביום ה' העבר בעת שהיינו על שמחת נישואין ושמעתי כמה חד"ת ובתוך הדברים שמעתי ממנו טעם נכון מאוד על מה שלא הוזכר בצווי דעשיית הבגדים בפ' תצוה גם בגדי כה"ג של יום הכיפורים דהיו חלוקים מבגדי כה"ג של כל ימות השנה [וכן נראה מלשון הרמב"ם ז"ל ברפ"ח מה' כלי המקדש שכתב שם בגדי כהונה שלש מינים בגדי כה"ד ובגדי זהב ובגדי לבן. ואח"כ כתב בהלכה ג' בגדי לבן הם ארבעה כלים שמשמש בהם כה"ג ביוה"כ הרי דחלוקין הם במינן מבגדים של כל ימות השנה. ואכן דברי רבינו ז"ל אלו צ"ע דהלא באמת לא היה שום חילוק בגדי לבן של יוה"כ משאר כל ימות השנה רק באבנט דביוה"כ היה של בוץ ובכל ימות השנה היה של כלאים וא"כ לא שייך ע"ז לומר דהיו ג' מינים ואולי משום דמסיים דהכתנות של יוה"כ של שחרית ובין הערבים היו צריכים שיהו שוים שלשים מנים ונפק"ל בגמ' מדכתיב בד בד ודרשינן שיהו מובחר שבבד וא"כ היה שינוי גם בכתנות וע"י במשנה למלך שתמה דמפשטיות המשנה והגמ' דיומא משמע שכל הבגדים של יוה"כ היו צריכים להיות יקרים ביותר מכל השנה וכן פירש רש"י ז"ל בהדיא ומסיים דדברי רבינו צריכים אצלו תלמוד. וא"כ לפי פירש"י היה שינוי בכל הבגדים ביקרותן]:
ותירץ כת"ר נ"י דמשום דכל עיקר הטעה דכה"ג אינו משמש בבגדי זהב ביוה"כ הוא משום דאין קטיגור נעשה סניגור וזה נשתנה לאחר שעשו ישראל את העגל אבל בעת הציווי שנצטווה משה על עשיית המשכן ובגדי כהונה היה בארבעים יום הראשונים דקודם עשיית העגל ואז לא היה שום שינוי באמת בין יוה"כ לכל ימות השנה:
והנה כבר אמרתי לו אז כי תירוץ כת"ר נ"י לא נהירא לי כלל דהרי כל עיקר השינוי בבגדי כה"ג של יוה"כ מכל ימות השנה לא היה רק באבנט והרי באבנט לא היה זהב כלל גם בכל ימות השנה ומה חילוק יש באבנט בין קודם עשיית העגל לאחר עשיית העגל והדרא הקושיא לדוכתיה ואין מקום כלל לתירוץ כת"ר נ"י:
ואמנם באמת צריך להבין דלמה היה באמת משונה האבנט של יוה"כ שהיה של בוץ דהלא באבנט לא שייך כלל טעם דאין קטיגור נעשה סניגור וע"כ אנו צריכין לטעמו של הירושלמי בפ' בא לו כה"ג בהלכה ב' דגרסינן שם ולמה בבגדי לבן א"ר חייא בר' אבא כשירות של מעלן כך שירות של מטן מה למעלן ואיש אחד בתוכם לבוש בדים אף למטן כתונת בד ילבש וכ"ה במדרש רבה בויקרא פרשה כ"א ונראה. שלזה הירושלמי כיון יוסי בן יוסי כה"ג בסדר אתה כוננת שיסד שם עומד ומשמש כמלאך מיכאל משרת ופשוט שכיון להירושלמי הנ"ל שהיה נצרך לשמש בבגדי בד כמלאכים [וכ"ה בש"ס בקדושין (דף ע"ב) הראני ת"ח שבבבל דומים למלאכי השרת ופירש"י לבושים לבנים ועטופים כמלאכי השרת דכתיב והאיש לבוש הבדים] ולפיכך היה נצרך שהאבנט יהי' ג"כ של בוץ והדרא התמיהה לדוכתיה דהא טעם זה של הירושלמי שייך גם קודם עשיית העגל:
ובאמת ליישב קושיית כת"ר נ"י היינו יכולין ליישב בפשיטות בדרך אחר ע"פ המבואר בר"ן בפ"ק דר"ה ובכל הספרים דהטעם דהוקבע יום עשרה בתשרי ליום סליחה וכפרה הוא בשביל שבו ביום נתרצה הקב"ה על מעשה העגל ואמר להם סלחתי ובו ביום ירד משה רבינו מן ההר עם לוחות האחרונות ובשביל זה הוקבע אותו היום ליום סליחה וכפרה וא"כ בעת הציווי על עשיית המשכן ובגדים שהיה במ' יום הראשונים עדיין לא נצטוו אז על מצות יוה"כ דמ"ש אותו היום מיומים. ולפיכך לא הוזכר כלל שם הבגדים של יוה"כ דעדיין לא היה מצות יוה"כ בעולם וכן מבואר להדיא בס"ד בגטין (דף ס') דפ' אחרי מות נאמר באחד בניסן ביום שמתו שני בני אהרן הרי דלא נצטוו על מצות יוה"כ והקרבנות שצריך להקריב באותו היום עד אחד בניסן. ובזה נסתלק לגמרי קושיית כת"ר נ"י ואף דכתיב בפ' תצוה וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה לא נכתב לציווי שצריך להזות על קרנותיו אחת בשנה דהרי הצווי נכתב באחרי מות ולמה הוצרך לכתוב כאן וע"כ דלא נאמר רק לצוות שאסור להקריב ולהזות עליו דם זולת מה שיהא נצרך להזות עליו ביוה"כ לאחר שיצטוו וזהו דמסיים יכפר עליו לדורותיכם משום דעדיין לא נצטוו על יוה"כ רק לדורות יהיה כן ולכן כתיב לדורותיכם:
ובלא"ה אני תמה על תירוצו של כת"ר נ"י הפלא ופלא דהלא ע"כ עיקר קושייתו הוא על קרא דעשיית הבגדים הנזכר בפ' פקודי דאלו על צוואת הבגדים הנזכר בפ' תצוה כתיב סתמא גבי אבנט דאהרן ואבנט תעשה מעשה רוקם ולא הוזכר כלל בצואה דהיה של כלאים וע"כ צריך לומר דנאמר למשה רבינו בע"פ דצריך לעשות של כלאים. וא"כ קשה לכאורה דאמאי לא הוזכר בתורה בפירוש דנצטוה דצריך לעשות משל כלאים כמו דכתיב בעשייה בפ' פקודי. וא"כ אדרבה י"ל דמשו"ה כתיב סתמא דנצטווה על שני מיני אבנטים דבכל ימות השנה של כלאים וביוה"כ של בוץ וא"כ על קרא דצוואה לא קשה כלל ועיקר הקושיא הוא על קרא דעשייה דלא הוזכר רק דעשו אבנט של כלאים אבל אבנט של יוה"כ שהיה של בוץ לא הוזכר כלל ועל קרא דעשייה לא יתכן תירוצו כלל דהרי העשיה היה למחרת יוה"כ שירד משה מן ההר עם לוחות האחרונות דכבר עשו ישראל את העגל והיה נצרך ביוה"כ לשנות את הבגדים והדרא התמיהה לדוכתיה אבל לפי תירוצי עולה על נכון גם קרא דעשייה דאף דאז נתרצה הקב"ה לישראל והוקבע יום של עשרה בתשרי להיות יום כפרה לדורות מ"מ עדיין לא הוקבע יום הכיפורים להתענות בו ולהקריב בו קרבנות רק יום אחד בניסן שאז נאמרה פ' אחרי מות א"כ בעת עשייה עדיין לא ידע משה שיהיה יום עשרה בתשרי יום הקרבת קרבנות לפני ולפנים ושיצטרך הכה"ג לבגדי לבן. אך עדיין פש גבן ליישב להמ"ד דיומא (דף ו') דסובר דאבנטו של כהן הדיוט בין של כל ימות השנה ובין של יוה"כ היה של בוץ א"כ הדבר מתמיה דאמאי לא הוזכר בעשייה דעשו אבנט של שש בלבד בשביל בני אהרן:
ואמנם נ"ל ליישב גם זה לפי מה דאיתא בשו"ת הרא"ש ז"ל בכלל י"ג דין כ"א דכהנים הדיוטים ביום חנוכם דינם ככה"ג והיו צריכין לשמש בשמונה בגדים ובזה יישב מה דאיתא במדרש דמשו"ה מתו שני בני אהרן משום דהיו מחוסרי מעיל והדבר מתמיה דהא היו כהנים הדיוטים ואין משמשין רק בד' בגדים והכריח מזה דביום חנוכם היה דינם ככה"ג ועפ"י זה ניחא הכל דנראה דכל עיקר הציווי על עשיית הבגדים לא היה רק לחנך בהם אהרן ובניו וכמו דכתיב ובגדי הקדש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו למשחה בהם ולמלא בם את ידם ולכאורה תמוה דהאיך לא הזכיר דויהיה הבגדים לעבוד עבודה בהם וגם לא שייך הלשון דיהיו לבניו אחריו דמשמע דיהיה לכל בניו ובאמת לא היה רק כה"ג אחד אלא הוא הדבר אשר דברתי דכל הציווי שנצטווה משה לא היה רק לחנך את המשכן ולחנך אהרן ובניו לעבודה אבל על עיקר העבודה שצריך בגדי כהונה לא נעשה אז ובזה נתיישב ג"כ קושיית כת"ר נ"י במאי דלא הוזכר בגדי כה"ג ביוה"כ דבגדי כה"ג לעבודה לא הוזכר כלל בתורה בעת הציווי והלכך לא הוזכר רק אבנט אחד של כלאים לחנך בהם אהרן ובניו:
והטעם נ"ל משום דבגדי כהונה היה צריך להיות מתרומת הלשכה וכמו שמבואר ביומא (דף ל"ד) והלכך כל בגדי כהונה הנעשה לעבודה היו צריכין לבוא ממחצית השקל שנתנו ישראל אז בשביל צורך העבודה וכמו דכתיב ולקחת את כסף הכיפורים ונתת אותו על עבודת אוהל מועד וכבר מבואר בירושלמי בריש שקלים דהטעם דמר"ח ניסן ואילך צריך להקריב מתרומה חדשה כתחילתה דכתיב ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש הוקם המשכן ותני עלה ביום שהוקם המשכן בו ביום נתרמה הלשכה עכ"ל הירושלמי. וידוע דעשיית המשכן וכליו ובגדי כהונה היה למחרת יוה"כ ולא היו יכולין לעשות אז בגדי כהונה לעבודה דעדיין לא נתרמה הלישכה ולפיכך לא נעשה אז רק הבגדים שנעשו לחנך ובגדים אלו לא היה נצרך לבוא משל ציבור דלא היה עליהם רק קדושת המשכן וכליו והמשכן וכליו לא היה צריך לבוא משל ציבור כמו שאמר כת"ר נ"י בעצמו דהא לא מצינו בתורה דכל יחיד ויחיד שהתנדבו על המשכן והבגדים שמסרום לציבור:
ומה שאמר לי כת"ר נ"י דמשו"ה כתיב והם יקחו את הזהב ואת התכלת והיינו שנתנו להם כדי שיזכו בשביל הציבור דאם לאו הכי למה היו צריכים הם ליקח נראה דנעלם מכת"ר נ"י דברי הש"ס דב"ב (דף ח') דמפיק מיניה דאין שררות על הציבור פחות משנים משים דכתיב והם יקחו את הזהב אלמא דעשו אותם ממונים וגבאים לשמור את הזהב ואת התכלת וכו':
ונראה לי עוד דגם הציווי שנצטווה משה שיקח סמים נטף ושחלת לקטורת וכן שיקחו שמן למאור לא היה רק כדי לחנך בו את המזבח ואת המנורה וכמו דתנן במנחות (דף מ"ט) שאין מחנכין את מזבח הזהב אלא בקטורת הסמים של בין הערבים [ובברייתא איתא של שחר ומסקינן דתנאי היא] ולא מזבח העולה אלא בתמיד של שחר ולא את השולחן אלא בלחם הפנים בשבת ולא את המנורה אלא בשבעה נרותיה בין הערבים וכן כתיב בפ' פקודי באמת וישם את המנורה וכו' ויעל הנרות וגו' וישם את מזבח הזהב וגו' ויקטר עליו קטורת סמים וגו' ויתן את השולחן וגו' ויערך עליו ערך לחם וכיון שלא נלקחו אלא לחנך כלי המשכן. ולכך לא היה צריך להיות משל ציבור בשותפות ובזה נסתלק מה שהקשה כת"ר למ"ד דקח לך משלך היכי כתיב קח לך סמים נטף הא קטורת הייתה באה משל ציבור ודחק ליישב. ואמנם לפי מש"כ ניחא דלא צוה למשה ליקח סמים רק לחנך המזבח אבל לא להקטיר דלהקטיר בכל יום היו צריכין ליקח מהתרומה שנתרמה באחד בניסן ובזה ניחא נמי מה דבשמן המשחה כתיב שמן משחת קודש יהי' זה לדורותיכם והיינו משום דבכל הדברים הסמים של קטורת ושמן המאור לא נלקח רק לפי שעה כדי לחנך המנורה והמזבח אבל שמן המשחה נלקח גם לדורות משום דשמן המשחה לא היה נצרך להביא משל ציבור ובזה נתיישב הכל בעז"ה:
ואמנם עדיין פש גבן לבאר מה דלא הוזכר דנתנו חטים לנדבה כדי לעשות לחם הפנים ועוד דהרי לא הי' להם חטים במדבר כמו דכתב רש"י שם במנחות (דף מ"ה ע"ב) דמשו"ה תנן התם דמ' שנה שהיו ישראל במדבר קרבו כבשים בלא לחם משום שלא היה להם אלא מן. והיותר תמיה דהתוס' הקשו שם על רש"י מהש"ס דמנחות (דף צ"ה) דמוכח שם שהיו עמהם לחם הפנים והדבר מתמיה דאמאי הוצרכו להקשות על רש"י ממשמעות הש"ס דמנחות דטפי הו"ל להקשות על רש"י ממקרא מלא דפ' פקודי דכתיב שם ויתן את השולחן באוהל מועד וגו' ויערוך עליו ערך לחם לפני ה' וגו' וכן מחביתי כה"ג דכתיב בצו את אהרן זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לד' ביום המשח אותו עשירית האיפה סולת מנחה תמיד וגו' הרי דהקריבו חביתי כה"ג גם במדבר וזה סתירה גדולה על רש"י ז"ל ולמה הוצרכו להקשות ממשמעות של הש"ס דמנחות:
ואמנם אחר העיון בזה נ"ל לומר על פי הא דאמרינן ביומא (דף ע"ה) על קרא דוהם הביאו אליו נדבה בבוקר בבוקר מלמד שירד להם עם המן אבנים טובות ומרגליות וכן הביאו ראיה מהא דכתיב והנשיאים הביאו ותני עלה דהיינו נשיאים ממש וא"כ י"ל דהעבים הביאו חטים ממש כדי לאפות מהם לחם הפנים וכמו דאמרינן במנחות (דף ס"ט) דחטים שירדו בעבים כשרים למנחות ואמרינן שם דהדבר היה נמצא כן גם בזמניהם כדעדי טייעא דנחיתא ליה רום כיזבי חיטי בחלתא פרסי וא"כ י"ל דגם בזמן המן ירדו להם חטים ע"י העבים כדי להקריב ממנו לחם הפנים [ולפי פירש"י שם שירדו עם המטר אין להקשות דהאיך כשרים להקריב למנחות הא כל המנחות באות מצה והמטר מחמיץ דהא אינו קושיא די"ל דחזינן דלא נתבקעו ובפרט בחיטי דשרירי ולא שכיח כלל דיחמיצו] וכל זה ללחם הפנים הבא בשביל חינוך אבל לדורות דצריך שיהיה משל ציבור שפיר מקשים התוס' על רש"י מהש"ס דמנחות דף צ"ה דשם מוכח דהיו מקריבין לחם הפנים כל מ' שנה שהיו ישראל במדבר וע"כ שקנו חטים מתגרי נכרים וראו דלא נתבקעו ובפרט במש"כ רש"י הטעם דמשו"ה קרבו כבשים בחג השבועות בלא שתי הלחם משום דלא הי' להם מן זה בוודאי תמוה דהא שתי הלחם היו באות חמץ ושפיר יכלו לקנות מתגרי נכרים [ומיהו ליישב דברי רש"י נ"ל דאפשר דס"ל דחששו דשמא הם טמאים וכדתניא בפסחים דף מ' דהקמחין והסלתות של נכרים של כרכים טמאים ואפשר דה"ה חטים שלהם משום דמן הסתם לותתים חותם]:
והא דכתיב גבי חביתין דזה יהי' קרבן אהרן ובניו ומשמע דהקריבו במדבר י"ל דלא הקריבו רק ביום חינוך וכמו דכתיב זה קרבן אהרן ובניו ביום המשח אותו אבל חביתין של כל יום ויום אפשר דלא הקריבו, במדבר ועוד אפשר דלצורך חינוך גם מהמן היה מותר לאפות לחם הפנים והא דכתיב בפ' אמור ולקחת סלת ואפית אותה היינו לדורות וכמו שמסיים שם בפסוק קודש קדשים הוא לו מאשי ה' חק עולם והיינו דבא ללמד דינהג לעולם אבל לא עתה במדבר וכן בחביתין נ"כ כתיב חק עולם ולמ"ד דחק עולם היינו משל עולם גם כאן יש לפרש כן דלחם הפנים בא משל ציבור דווקא. הנלע"ד כתבתי בעז"ה:
כ"ד ידידו הדו"ש ומברכו בברכת כהנים
שלמה הכהן מו"ץ דפ"ק ווילנא.
סימן ס
ראיתי להדפיס כאן מש"כ בעז"ה כדין ברכת החמה בעת התחלת המחזור הגדול בשנת ר"ג לחמה.
הנה כאשר שהחיינו ה' והגיענו לזמן שנה זו שנת תרנ"ז שהיא תחילת מחזור הגדול ר"ג לחמה שחל בה תקופת ניסן בחמשה ימים לחודש הזה. באורתא דתלת נגהי ארבע [והיינו פונקט 6 דער זייגער- דינשטאג פ' מצורע ד' ניסן פאר נאכט] באותו יום ושעה ורגע שנבראה החמה בששת ימי בראשית ולכן ביום ד' פ' מצורע ה' ניסן בבוקר מחויבין כל הקהל לברך ברכת עושה מעשה בראשית בשם ומלכות - ועיקר זמן הברכה הוא לברך בשעת הנץ דווקא אך נמשך זמנה עד ג' שעות זמניות על היום [וביום ה' ניסן הבע"ל דזמן הנץ אז הוא לערך -30- מינוט אויף שעה- 6 יכולים לברך עד -45- מינוט אויף -9-] ואף אם תהא מכוסה בעבים אך שתהא ניכרת רושם החמה מבין העבים ג"כ יש לברך בשם ומלכות אך אם יהא יום המעונן ולא תראה החמה כלל וכלל אז יברכו בלא שם ומלכות [וכן נראה להדיא מדברי שו"ת זרע אמת חא"ח סימן כ"ד והגאון בעל הפמ"א זצ"ל בחלק ב' סימן ל"ח הפריז על המידה וס"ל דיש לברך גם בשם ומלכות דעל אור היום נמי מברכין ולא בעינן ראיית החמה כלל וכלל אך למעשה לא סמך על דעתו ועכ"פ בלא שם ומלכות בוודאי יש לברך ודלא כהחתם סופר סימן נ"ו דיחיד הוא לגבי הגאונים ז"ל הפמ"א והזרע אמת ובפרט כי חשש ברכה לבטלה ליכא בזה כלל] ואם נתאחרו ולא ברכו בזמן הנ"ל מ"מ יכולין לברך בשם ומלכות עד חצות [כ"ה דעת התוס' יו"ט בספרו מלבושי יו"ט על הלבוש וכן הסכים עמו האלי' רבה בסימן רכ"ט. וכן כתב הנו"ב בספרו דגול מרבבה בסימן רכ"ט שכן עשה מעשה בעצמו בשנת תקמ"ה שבירך קרוב לחצות בשם ומלכות וכן העיד בשמו תלמידו הגאון מו"ה אלעזר פלעקלעש זצ"ל בספרו שו"ת תשובה מאהבה ודחו דעת הלבוש והמג"א והפמ"ג בשתי ידים] לפיכך ביום ד' ה' ניסן הבע"ל צריכין כל הקהל להשכים בבוקר קודם הנץ החמה ולילך לאיזה הרים גבוהים אשר מחוץ לעיר כגון בנאוויגאראד או בפאוועלאנקע וכדומה שיוכלו לראות משם את הנץ ואם תתראה החמה או אפילו אם תהא מכוסה בעבים קלושים באופן שלכל הפחות תהא ניכרת רושם החמה מבין העבים יברכו מיד ברכת עושה בראשית ואח"כ יאמרו כל הקהל כפי הסדר שנכתוב להלן:
ואמנם אם לא תתראה החמה אז כלל וכלל אזי יחזרו כל הקהל לעיר לקרות ק"ש ולהתפלל אך לא יתפללו רק מנין אחד כדי שיוכלו כל הקהל לחזור תיכף אל המקום אשר עמדו שם בתחילה ולהמתין אולי תתראה החמה בתוך ג' שעות זמניות דהיינו קודם 45 מינוט אויף 9 ואמנם אם יגיע סמוך לזמן הזה ועדיין לא תראה החמה כלל וכלל אזי יברכו כל הקהל הברכה בלא שם ומלכות ויאמרו ג"כ כפי הסדר שנכתוב להלן ואח"כ יחזרו לביתם ואם תחזור ותראה השמש קודם שעה 12 אזי יחזרו כל אחד לברך הברכה בשם ומלכות אף בביתו ביחידות או בשוק כי אז נראה השמש גם ברחוב בהוך העיר ולא יאמרו רק הברכה לבד כי שאר הסדר כבר אמרו בתחילה וסדר אמירת הברכה כך הוא בתחילה יאמרו כל הקהל קפיטיל הללו את ה' מן השמים וכו' עד ויעמידם לעד לעולם חק נתן ולא יעבור [ויטו לאחד מהקהל שיהי' לש"ץ שיסיים בסוף וימתינו הכל עד שיסיים הש"ץ עד חק נתן ולא יעבור כדי שיאמרו כל הקהל הברכה כולן כאחת ולא יהא אחד מקדים ואחד מאחר] ואח"כ יאמרו כל הקהל בקול רם ובנעימה קדושה ברוך אתה ד' וכו' עושה מעשה בראשית [והן אמת דהמשנה דברכות (דף נ"ד) ובברייתא (דף נ"ט) גבי ברכת החמה איתא ברוך עושה בראשית וכ"ה הגירסא ברי"ף וברמב"ם פרק י' מה' ברכות הלכה י"ח ברוך עושה בראשית ובבה"ג ובכל ספרי הפוסקים ז"ל ראשונים ואחרונים לאין מספר וכ"ה בשו"ע בסימן רכ"ט ולכן לצאת כל הדעות ראוי ונכון לומר בתחילה ברוך עושה בראשית ואח"כ תיכף ומיד יאמר עושה מעשה בראשית] ומי שירצה לומר קודם הברכה הנני מוכן ומזומן לברך על החמה כמו שצוונו חז"ל בוודאי הרשות בידו וכן ראוי ונכון ואחר הברכה יאמרו כל הקהל קאפיטיל י"ט השמים מספרים עד סוף המזמור ואחר שיסיים הש"ץ המזמור יאמרו מזמור ס"ז למנצח בנגינות ואחר זה מזמור קכ"א שיר למעלות אשא עיני אל ההרים. ואח"כ יאמרו מזמור קל"ו והוא הלל הגדול ויאמרו אותו פסוק בפסוק עד את הירח וכוכבים לממשלות בלילה כל"ח ועד בכלל. ואח"כ מזמור ק"נ הללו אל בקדשו. ואח"כ יאמרו הפיוט אל אדון על כל המעשים פסוק בפסוק כמו שאומרים בשבת עד שרפים ואופנים וחיות הקודש ויאמרו אותו בקול רם ובנעימה ואח"כ יאמרו תיכף שמך ה' אלקינו יתקדש וזכרך מלכנו יתפאר בשמים ממעל ועל הארץ מתחת תתברך מושיענו על כל שבח מעשה ידיך ועל מאורי אור שעשית יפארוך סלה. ואח"כ יאמרו מפסוקי התורה בפ' בראשית מיום רביעי ואח"כ בנביאים בירמי' ל"א ל"ה כה אמר ד' נותן שמש לאור יומם וגו' ובישעי' סימן ס' לא יהי' לך השמש לאור יומם ולנוגה הירח לא יאיר לך וגו' עד בעתה אחישנה. ואח"כ יאמרו הברייתא דברכות נ"ט וזה נוסחה תנו רבנן הרואה חמה בתקופתה אומר ברוך עושה בראשית ואימת הוי אמר אביי כל תמניא ועשרין שנין והדר מחזור ונפלה תקופת ניסן בשבתאי באורתא דתלת נגהי ארבע. ואח"כ יאמרו מברייתא דפרק שירה שמש אומר שמש ירח עמד זבולה לאור חיצך יהלכו לנוגה ברק חניתך ואומר קומי אורי כי בא אורך וכבוד ד' עליך זרח. ואח"כ יאמרו עלינו לשבח בכוונה גדולה ואח"ז יאמרו קדש דרבנן וד' יזכנו לברך עוד על החמה בשנת תרפ"ה הבע"ל בירושלים עה"ק אמן:
וע"ד שכתבתי לעיל דאם אינה נראית החמה כלל בתוך ג' שעות עדיף טפי לברך לע"ע בלא שם ומלכות ואם תראה אח"כ לאחר ג' שעות עד קודם חצות יוכלו לברך פעם שנית בשם ומלכות הנה מצאתי בשערי תשובה להגאון מוהרא"ז מרגליות זצ"ל שכ' דאין לעשות כן דשמא הלכה כהראב"ד דבכל הברכות שהוזכרו במשנה דברכות בפרק הרואה ובהברייתא דלשם כולהו בלא שם ומלכות הן וא"כ כבר יצא בברכה שבירך בתוך ג' שעות בלא שם ומלכות ושוב כשיברך אח"כ בשם ומלכות יהי' ברכה לבטלה ולכן עדיף טפי שלא יברך כלל בתוך ג' שעות רק ימתין עד חצות אם תראה יברך בשם ומלכות ואם לא תראה יברך בלא שם ומלכות כ"כ בשע"ת שם וכל דבריו ז"ל אלו לא נהירא לי דאם באנו לחוש לדעת יחיד האיך פסק דיש לברך עד חצות בשם ומלכות ולמה לא נחוש לדעת הלבוש והמג"א והפמ"ג דלדעתם הו"ל ברכה לבטל' וע"כ צ"ל כיון דכבר הסכימו האחרוני' שבאו אחריהם לברך לא משגחינן בהו וא"כ כ"ש דא"צ לחוש לדעת הראב"ד ז"ל שדבריו נדחו מכל הראשונים. ועוד דמש"כ דאם לא תראה יברך אז בלא שם ומלכות זה ג"כ אינו נכון דהא אז הוי ס"ס לפטור דשמא הלכה כהלבוש וסייעתו ושמא הלכה כהחת"ס דאם אינה נראה כלל א"צ לברך אפילו בלא שם ומלכות. ולכן כמו שכתבתי כן נראה לי עיקר:
ועוד ראיתי לכתוב במה שהעיר בשו"ת משאת בנימין סימן ק"א דהא כל זה דאמר אביי דאימת הוי כל כ"ח שנין וכו' אינו אלא לפי תקופת שמואל דאמר דאין בין תקופה לתקופה אלא ז' שעות ומחצה ושנת החמה הוא שס"ה יום ורביע אבל לפי מה דקיי"ל כתקופת רב אדא תחזור החמה לנקודה הראשונה כמו שהיתה בעת הבריאה בכל תקופת ניסן שבראש המחזור הקטן של י"ט שנים והוה לן לברך ברכה זו בכל י"ט שנים כבר תירץ בעצמו יפה דנהי דבכל י"ט שנים תחזור לנקודה הראשונה אבל אינו חל לעולם באורתא דתלת נגהי ארבע ולפיכך לא שייך לברך אז משא"כ בתקופת שמואל איכא תרתי חדא שהחמה חוזרת על נקודתה בכל תקופות ניסן שבראש המחזור כאשר היה בעת הבריאה ועוד שהתקופה נופלת בתחילת ליל ד' כמו שהיה בעת הבריאה:
ומה שיש להקשות דהיכי עבדינן תרתי דסתרי אהדדי דלענין הברכה עבדינן כשמואל ולענין חשבון התקופות ועיבור השנים אנו סומכין על חשבון דרב אדא לאו קושיא היא דהכי נמי לענין חשבון השנים קיי"ל כר"א דאמר בתשרי נברא העולם ולענין התקופות קיי"ל כר"י דאמר בניסן נברא העולם כ"כ בשו"ת משאת בנימין שם והנה תירץ זה דחוק מאוד דהתם שאני דכבר תירץ ר"ת בתוס' בר"ה (דף כ"ז) דאלו ואלו דברי אלקים חיים הם דבתשרי עלה במחשבה לבראות ולא נברא עד ניסן ולכן יסד הקליר בגשם של שמיני עצרת כר"א ובטל של פסח יסד כרבי יהושע עי"ש. אבל הכא לענין תקופה דשייך לענין הילוך החמה מ"נ אם התקופה נמשכת כרב אדא ע"כ דליתא לדשמואל ואם איתא כדשמואל ע"כ דליתא לדרב אדא וגם תירץ ר"ת ז"ל לא שייך הכא דמאי שייך בזה מחשבה ומעשה:
אכן מר אחי הגאון ז"ל בספרו ראשית ביכורים בהקדמת הספר שנקראת בשם ברכת ראשית כתב דשני התקופות אמת הם ואין כאן סתירה כלל והוא לפי מה שכתבו התוכנים הקדמונים שיש איזה נטייה לגלגל המזלות מקו משוה היום בכל עת מעט לצד צפון כנודע. וא"כ י"ל דשני החשבונות אמת הם דוודאי המופת והחוש מעיד כי מן הרגע אשר תתחיל החמה לנטות מקו השוה לצד צפון העולם בתחילת הקיץ עד אשר תחזור לבוא על קו משוה היום בסוף ימי החורף מצד רוח דרום אינו רק שס"ה יום וששה שעות פחות ד' מינוט וחצי בקירוב כמו תקופת רב אדא [ומימות הבריאה עד זמן הזה עלה ההבדל בכמו י"א יום ובזמנינו קדמה תקופת רב אדא לתקופת שמואל י"ח יום מקודם אכן תקופת שמואל נחשבת מן הרגע אשר תתחיל החמה לנטות מעל ראש מזל טלה לצפון עד אשר תחזור לשנה הבאה לראש מזל טלה מדרום ושיעור מהלך זה שוהה שס"ה יום ורביע מכוונים ובזה א"ש הכל דקביעת העיבור וגם יום השוה בכל מקום הוא רק על זמן הקפת השמש וחזרתה לקו משוה היום אבל ברכת החמה בתחילת המחזור של כ"ח שנה הוא רק על הקפת השמש לראש מזל טלה וזה אינו אלא מכ"ח שנה לכ"ח שנה כ"כ מר אחי הגאון מו"ה בצל אל ז"ל שם ובדף נ"ה חזר וביאר באריכות נפלא לשני התקופות אלו ובראיות נכוחות מספרי התוכנים הראשונים והנה כל המעיין בדבריו ז"ל אלו יראה דדבר ד' בפיו אמת. וראיה גדולה לדבריו דהרי בברייתא קחשיב נמי דהרואה לבנה בגבורתה ופירש הרמב"ם ז"ל בפ"י מה' ברכות הלכה י"ח דהיינו כשתחזור הלבנה לתחילת מזל טלה בתחילת החודש ולא תהי' נוטה לא לצפון ולא לדרום וכו' הרי דכל עיקר חיוב הברכה היינו בעת שיגיעו המאורות לתחילת מזל טלה כמו שהיה בעת הבריאה ורק דבעינן שיהא ג"כ באותו יום ורגע שהיה בעת הבריאה וגבי חמה ידעינן דהוא מכ"ח שנין לכ"ח שנין אבל גבי לבנה לא ידעינן אימתי חוזרת למזל טלה וגם שתהא מכוון באורתא דתלת נגהי ארבע ולפיכך אין מברכין עליה:
ועפ"י דברי מר אחי הגאון ז"ל הנ"ל יש לדחות הראיה שהביא המשאת בנימין דתקופת רב אדא עיקר מהא דאמרינן בר"ה (דף כ"א) דאם משכה תקופת טבת עד שיתסר בניסן עברה לההיא שתא ולא תהוש להא דכתיב שמור את חודש האביב שמור אביב של תקופה שיהא בחודש ניסן וזה אינו רק לפי חשבון תקופת רב אדא דאם לפי חשבון תקופת שמואל הא מצינו כמה שנים דמשכה תקופת טבת עד אחר חג הפסח ולמה לא מעברינן והיכא לא הוקבע רק ז' עיבורים במחזור קטן הא לפי דברי הש"ס הנ"ל הוה לן לקבוע ח' עיבורים ולכן הוכיח מזה דקיי"ל כתקופת רב אדא. ואכן לפי דברי מר אחי ז"ל דשני התקופות אמת אינו ראיה של כלום ונקדים בתחילה מה שהקשו התוס' שם הא בשביל התקופה לבד אין מעברין והוצרך לחלק בין תקופת תשרי לתקופת ניסן ושוב הקשו כיון דמקרא קא דרשי הכא והכא מ"ש בין תקופת תשרי לתקופת ניסן ונשארו בקושיא ובאמת שתמיה עצומה היא לכאורה ואמנם המעיין בדברי הרמ"ה ז"ל בהשגותיו על הרמב"ם ז"ל בה' קידוש החודש בפ"ד הלכה ב' יראה דקושיית התוס' לק"מ דכתב שם דכיון דמשכא תקופת טבת עד שיתסר בניסן בוודאי לא יהא אביב ג"כ ועל שנים מהם מעברין ועוד דאם משכא תקופת טבת עד שיתסר בניסן משכא נמי תקופת תמוז עד בתר החג והלכך מעברין ע"ש [ופירוש ההשגה עיין במנחת אהרן על סנהדרין שלפני הרמ"ה ז"ל הי' הגי' ברמב"ם דאף על תקופת תשרי בלחוד מעברין ועל זה בא להשיג ע"ש] ועפ"י דבריו ז"ל לק"מ דבתקופת טבת דמשכא איכא גם חסרון דאביב ועל שתים מהם מעברין אבל בתקופת תשרי דליכא רק חדא אין מעברין ואין מקום כלל לקושיית התוס':
ועפ"ז י"ל דלעולם תקופת שמואל עיקר והא דזמנין דנמשכה תקופת טבת עד אחר תג הפסח היינו דבתקופת שמואל אף דנמשכת לאחר החג מ"מ האביב בא בזמנו ועל אחת אין מעברין והא דאמרינן דאי משכא תקופת טבת עברי לה מיירי בתקופת רב אדא דאי משכה עברי לה והיינו בזמן רב הונא ורבא דלא נתייסד עדיין סדר העיבורים שתיקן הלל הנשיא האחרון והיה מזדמן לפעמים שגם תקופת רב אדא נתאחר אבל לאחר שניתקן סדר העיבורים מעולם אינו מזדמן כלל שתקופת רב אדא יתאחר ולתקופת שמואל שמתאחר לא איכפת לן משום דבוודאי איכא אביב וליכא רק חסרון של איחור התקופה וזה לא איכפת לן דהא קיי"ל דעל אחת מהן אין מעברין:
ומש"כ עוד המשאת בנימין ועוד דאנו מעברין בשנה שמינית של מחזור ולפי חשבון של שמואל היה לנו לעבר בשנה תשיעית שאז שנת חמה יתירה על הלבנה חודש ימים ולא שנת השמינית אבל לחשבון לדרב אדא בשנה השמינית החמה יתירה על הלבנה חודש ימים כשתדקדק בחשבון של שמואל ורב אדא עכ"ל. הנה מאוד אני תמה על גאון כמוהו האיך יצאה מלפניו שגיאה גדולה כזו דכלפי לייא דאדרבה דתקופת רב אדא קודמת לתקופת שמואל והאיך אפשר דהיא תתאחר יותר והא דבשנת השמינית מעברין היינו דאם לא היינו מעברים היה נמשך גם תקופת רב אדא עד שיתסר בניסן. וכבר אמרינן ע"ז בש"ס ר"ה הנ"ל דצריך לעבר משום דאיכא תרתי לריעותא אביב ותקופה אבל בשנת הששה עשר למחזור וכן שנת החמישית למחזור דאז ג"כ נמשך תקופת שמואל עד לאחר הפסח מ"מ לא מעברינן משום דתקופת רב אדא מתחיל קודם הפסח והלכך אף דתקופת שמואל הוא עיקר מ"מ כיון דליכא רק חסרון דתקופה לא מעברינן דקיי"ל דעל אחת מהן לא מעברינן וכל זה פשוט וברור ולפי זה נתבטל דברי המשאת בנימין מכל וכל:
ואכן בעיקר המחלוקת של תקופת רב אדא ושמואל מלבד תירוץ של מר אחי הגאון זצ"ל נ"ל לתרץ עוד בהקדם מה שתקנו מסדרי התפילה לומר בפיוט דהכל יודך דבוקע חלוני רקיע מוציא חמה ממקומה ולבנה ממכון שבתה דמשמע דבלילה עולה החמה למעלה מן הרקיע והקב"ה הוצרך להוציא אותה ממקומה בכל יום ויום וכן הלבנה נכנסת ג"כ ברקיע והרי אנו רואים בחוש דאינו כן דבלילה שוקעת מתחת להקרקע ונראית להיושבים על שטח הקרקע שמצד השני מכדור הארץ והרי חז"ל בעצמם אמרו בפסחים דף צ"ד שחכמי אומות העולם אומרים דבלילה חמה מהלכת מתחת לקרקע ואמרו על זה דנראין דבריהם מדברינו שהרי בלילה מעינות רותחין וכיון שהודו לדבריהם האיך יסדו בתפילה להיפך ועוד תימה על מה דאמרינן ביומא דף כ"ט דחמה מנסר ברקיע כחרש המנסר בארזים וכיון דהולכת מתחת לרקיע האיך מנסרת את הרקיע ובאמת שגם במדרש רבה בראשית איתא פלוגתא אם המאורות תלויין ברקיע וכמו דמשמע פשטיות הכתוב ויתן אותם אלקים ברקיע השמים או דתלויין באויר וצריך להבין במאי פליגי וגם צריך להבין במאי דנקרא השמש במקרא בשני שמות דפעם קורא אותה שמש כמו דכתיב כי בא השמש ויזרח לו השמש וכן בכל התורה לא הוזכר רק שמש וירח דוק ותשכח אבל בנביאים הוזכר בשתי שמות דפעם נקראו בשם שמש וירח ופעם נקראו בשם חמה ולבנה וכן בכתובים:
ועוד יש להעיר דמצינו שני כתובים בישעיה הסותרים זה את זה בישעי' סימן ס' כתיב לא יהי' לך עוד השמש לאור יומם ולנגה הירח לא יאיר לך והי' לך ד' לאור עולם ואלקיך לתפארתך ומשמע בהדיא מכתוב הזה דהשמש והירח יתבטלו מכל וכל ולא יצטרכו להם כלל דהשי"ת בעצמו כביכול הוא יהי' המאיר לעולם. ואלו בישעי' כ"ד כתיב וחפרה הלבונה ובושה החמה כי מלך ד' צבאות בהר ציון וירושלים ונגד זקניו כבוד ומשמע בהדיא דמהוי הוו ויאירו לעולם כמקדם רק דיבושו ויכלמו המאורות ויתבטלו מחשבותן נגד המאור הגדול שנקבל מאת השי"ת בעצמו והיותר תימה דבש"ס דפסחים דף ס"ח לא מקשי הגמ' רק מקרא אחרינא דכתיב בישעי' ל' והי' אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהי' שבעתים כאור שבעת הימים ומתרץ כאן לימות המשיח וכאן לעוה"ב ולשמואל דאמר דאין בין העוה"ז לימות המשיח וכו' כאן במחנה שכינה וכאן במחנה צדיקים וחזינן דהש"ס מפרש לקרא דחפרה הלבנה ובושה החמה כפשוטה דהמאורות בעצמם יחפרו ויכלמו ודלא כפירש יונתן בן עוזיאל דמפרש דקאי על האומות עובדי אלילים דהם יבושו ויכלמו וכן פי' רש"י והמצודות שם ולפי פי' יונתן אין התחלה לקושיית הש"ס וע"כ דחז"ל מפרשים לקרא כפשוטה וא"כ מה מתרץ דכאן במחנה שכינה וכאן במחנה צדיקים אבל מ"מ מה יענו לקרא השלישי דכתיב לא יהי' לך עוד השמש לאור יומם ולנגה הירח לא יאיר לך ומשמע שלא יאירו לעולם כלל והכתוב הזה הוא מכחיש לשני המקראות דישעי' כ"ד ול"ו דהתם משמע דיאירו לעולם רק דבמחנה צדיקים יתוסף אורם של החמה והלבנה יותר ממה שהי' בתחילה ובמחנה שכינה לא יהא ניכר אורם כלל ויתבטל מחשיבותן נגד האור של השכינה:
וליישב כל הנ"ל נ"ל בהקדם מה שמצאתי בהקדמה לפרקי דר"א להגאון הרד"ל זצ"ל שהביא בשם הגאון המקובל מו"ה משה חיים לוצאטו זצ"ל בפירושו על האידרא כת"י שהעיר ג"כ על כמה מאמרי חז"ל מה שאמרו בב"ב עולם לאכסדרה הוא דומה וכיון שהגיע חמה אצל קרן מערבית צפונית נכפפת ועולה מן הרקיע וכן יסדו אנשי כנה"ג בנוסח הכל יודוך הפותח בכל יום דלתות שערי מזרח ובוקע חלוני רקיע מוציא חמה ממקומה ולבנה ממכון שבתה דהלא כולנו יודעים שהרקיע מסבב העולם מכל צד והשקיתה של השמש אינה אלא ירידתה למטה ואיך נצייר שנכנסת למעלה מן הרקיע וביאר שם ליישב דברי חז"ל כי אע"פ שהגלגלים והכוכבים הם גשמיים הנה בתוכם מתלבש פנימות מהשרשים בסוד ספירה של העשיה וכל מה שתמצא בדברי חז"ל בענין השמש והכוכבים שאינם עומדים לפי הנראה לעינינו מדבר הכל בפנימיות שלהם עכ"ל בקוצר. וכן הביא שם מש"כ הגר"א ז"ל בביאורו לספר יצירה על מה שאמרו חז"ל בש"ס דפסחים דף צ"ד שהזכרתי לעיל שאמר רבי דנראין דבריהם מדברינו וכו' הגם שבחיצונות הוא כדברי חכמי האומות עכ"ז יש פנימיות בחמה שאינו נראה והפנימיות של החמה בלילה עולה למעלה מן הרקיע ועוד כתב שם שמצא בתוספות הרא"ש למסכת שכ' שכבר עמד ר"ת ז"ל ג"כ על נוסח הכל יודוך שיסדו לומר בוקע חלוני רקיע וכו' והלא חז"ל בעצמם אמרו שנראין דבריהם מדברינו ותירוצו של ר"ת ז"ל נוכל לפרש בשתי אופנים או ע"ד הגאון מו"ה משה חיים לוצאטו או על דרך שכ' הגר"א ז"ל:
והנה אף שידוע לכל שאין אנו רשאים לחדש דבר מעצמינו בעניינים כאילו כל זמן דלא נמצא לזה מקור מפורש בתלמוד ובמדרשי חז"ל דמאן סליק לעילא לברר אמיתת הדברים אך אחר שראיתי להגאונים הנ"ל שכתבו שיש לחמה עוד חמה אחרת פנימיות והיא עולה בלילה למעלה מן הרקיע ובוודאי יש להם מקור לזה מספרי חכמת האמת או מסוד ה' ליראיו ולכן עליהם תמכתי יתדותי לתרץ כל הקושיות הנ"ל קצת בדרך אחר ע"פ הקדמה אחת מהש"ס דחגיגה דף י"ב ויש קצת מקום לומר דהגאונים הנ"ל כוונו ג"כ לזה וכמו שאבאר בעז"ה:
והוא דהנה בש"ס דחגיגה שם גרסינן אמר ר' אלעזר אור שברא הקב"ה ביום ראשון אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו כיון שנסתכל הקב"ה בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים עמד וגנזו מהן שנאמר וימנע מרשעים אורם ולמי גנזו לצדיקים לעתיד לבא שנאמר וירא אלהים את האור כי טוב ואין טוב אלא צדיק שנאמר אמרו צדיק כי טוב ע"ש וכן כתב רש"י בחומש על הפסוק וירא אלהים את האור כי טוב וז"ל אף בזו אנו צריכים לדברי אגדה ראה שאינו כדי להשתמש בו רשעים והבדילו לצדיקים לעתיד לבוא והוא מדברי הש"ס דחגיגה הנ"ל וכ"ה במדרש רבה על הפסוק הנ"ל:
ונ"ל דאין הכוונה דגנזו לצדיקים לעוה"ב אבל בעוה"ז אין העולם נהנין מאורם כלל דאין זה סברא סלל שנתבטל המאור הראשון מפעולתו לגמרי דהרי כל עיקר הבריאה של המאורות אינו רק לעוה"ז דאלו לעתיד הרי כתיב לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם ולנוגה הירח לא יאיר לך וגו' וא"כ לאיזה תכלית ותועלת ברא הקב"ה למאור הראשון [ומה דאמרינן בנדרים דף ח' דלעתיד לבוא יוציא הקב"ה חמה מנרתיקה צדיקים מתעדנים בה ורשעים נידונין בה יתבאר בסמוך בעז"ה]:
ועוד קשה דאם איתא שהמאור שנברא ביום ראשון אינו עושה פעולתו עכשיו בעוה"ז כלל נמצא דהקב"ה מטיל קנאה במעשה בראשית דכל הגללים הנבראים הם משתמשים ועושין רצון קונם לעולם מיום הבריאה ואילך ואלו מאור הראשון שהוא חביב מאוד ליושבי הארץ הם מקבלים אור מהמאורות שנבראו ביום ראשון שהשמש שברא הקב"ה ביום רביעי הנראית לענינו מקבלת אור מהשמש שנברא ביום ראשון וכן הירח שנראית לנו מהירח שנבראת ביום ראשון [ואפשר שעל זה כוונו הגר"א ז"ל והגאון ר' משה חיים לוצאטו ז"ל שהשמש יש לה מאור פנימיות מה שאינו נראה לנו והיינו שהשמש מקבלת אור מהמאור הראשון שהיא נקראת מאור פנימי היא נתונה באוצר החיים ואף שהם לא כתבו כן רק במאור השמש מ"מ י"ל כן גם במאור הירח וכמו שאבאר לקמן בעז"ה] רק שעצם המאורות הם גנוזים באוצר החיים והיינו דהם נתונים ברקיע השני הנקרא רקיע ואינם נראים כלל ליושבי הארץ והשמש והירח הנראה לעינינו על הארץ עומדים באויר שבין ווילון לרקיע השני ומה דאמר ר"ל בחגיגה דף י"ב רקיע שבו חמה ולבנה כוכבים ומזלות קבועין שנאמר ויתן אותם אלהים ברקיע השמים וכן איתא במדרש רבה בראשית פרשה ו' היכן גלגל החמה ולבנה נתונים ברקיע השני שנאמר ויתן אותם אלהים ברקיע השמים ור' פנחס בשם ר' אבוה אמר דמקרא מלא הוא בנחמי' אתה עשית את השמים שמי השמים וכל צבאם היכן הוא כל צבאם נתונים ברקיע שהוא למעלה מן השמים [ור"ל ברקיע השני הנקרא רקיע שהוא למעלה מן השמים הנקרא וילון] וכן מה דאמרינן שם דגלגל חמה יש לה נרתיק שנאמר לשמש שם אוהל בהם ובריכה של מים לפניו בשעה שהוא יוצא הקב"ה מתיש כחו שלא יצא וישרוף את העולם ולע"ל הקב"ה מערטלו מנרתיקו ומלהט בו את הרשעים וכו' וכן אמרינן בנדרים דף ח' דלעתיד לבוא הקב"ה יוציא חמה מנרתיקה צדיקים מתרפאין בה והרשעים נדונים בה וכן מה דאיתא בפ"ק ביומא דמפני מה אין קולו של אדם נשמע היום כדרך שנשמע בלילה מפני גלגל החמה שמנסר ברקיע וקולו הולך מסוף העולם ועד סופו וכן איתא במדרש שם א"ר יהודה את סבור שהוא שף ברקיע ואינו אלא כמסר הזה שהוא נוסר בעץ ע"ש נ"ל דהכל מיירי במאור הראשון שגנזו הקב"ה לצדיקים לע"ל וזהו גניזתו שהוא נתון ברקיע השני ואינו נראה לנו כלל:
אך השמש והירח הנראים לנו הם מקבלים קצת אור מהם ביום שרקיע הראשון הנקרא וילון נכנס שחרית לתוך תיקו וכמו שפירש"י בחגיגה דע"י שוילון נכנס לנרתיקו משו"ה האור נראה וכל היום החמה הפנימיות דהיינו החמה שברא הקב"ה ביום ראשון היא מנסרת את הרקיע השנית שנקראת רקיע מפני שצריכה להקיף את הכדור וע"כ מוכרחת לנסר את הרקיע אבל בלילה החמה והלבנה הפנימיות הם עולים למעלה מן הרקיע ושם ג"כ הם סובבים את כדור הרקיע השני ואינה צריכה לנסר את הרקיע ובעת הבוקר בוקע הקב"ה חלוני הרקיע השניה ומוציא חמה ממקומה ולבנה ממכון שבתה כדי שיהא נאצל מאורם להשמש והירח שלמטה להאיר לעולם כולו וליושביו. [וזמן התחלת הלילה והתחלת הבוקר נחשב הכל על אופק של א"י וכמו שמבואר בספרי התוכנים ועי' בזה היטיב בס' נחמד ונעים בשער השביעי ובספר אור היום להגאון הצדיק מו"ה ארי' ליב ליפקין זצ"ל אב"ד דק"ק קרטינגא]:
ואם כוונתי על האמת בזה יש מקום לומר דכל מקום שהוזכר בדברי הנביאים בלשון חמה ולבנה כוונו הכל על המאורות שברא הקב"ה ביום הראשון ולכן נקראת חמה מפני שהיא חמה ביותר ותדע דאמרינן בש"ס דנדרים הנ"ל דלעתיד לבוא הקב"ה יוציא חמה מנרתיקה צדיקים יתעדנו בה והרשעים נידונין בה שנאמר כי היום בא בוער כתנור וגו' ורק עתה שהיא נתונה ברקיע השניה וזהו נרתיק שלה אינה יכולה להזיק לבריות ולזה כוונו חז"ל במה שאמרו שראה הקב"ה שאינו ראוי להשתמש בה בעוה"ז וגנזה לצדיקים לעוה"ב והיינו שהצדיקים יהיו יכולים להנות מאורה בעוה"ב ואדרבה יתעדנו בה:
וכן הלבנה הנבראת ביום ראשון נקראת לבנה מפני שהיא לבנה בעצם והיינו שיש לה אור מעצמה ואינה צריכה לקבל אור מהשמש כמו הירח הנראית לפנינו ולכן נקראת לבנה:
אבל בתורה שהוזכר הכל בלשון שמש וירח [ולא נמצא כלל בתורה שם חמה ולבנה רק בדברי הנביאים] וכן מה שנמצא גם בנביאים ובכתובים בלשון שמש וירח הכל מיירי בשמש וירח הגשמיים הנראה לעינינו והיינו דכתיב בתורה וילן שם כי בא השמש ולא כתיב כי שקעה השמש וכן כתיב בפ' שמיני ומצורע ובפרשה אמור כמה פעמים ובא השמש וטהר ולא כתיב ושקעה השמש וטהר והיינו משום דהתורה מיירי בשמש הגשמי ואצלה לא שייך כלל שקיעה וזריחה שהרי הוא מסבבת את כדור הארץ תמיד ובכל רגע ורגע מהכ"ד שעות של היום והלילה במקום הזה היא מתחלת לזרוח ובמקום אחר היא מתחלת לשקוע וכן כתב הבעל המאור ז"ל בפ"ק דר"ה וזה לשונו דע לך כי אין היום והלילה שוים בזמנם כאחת בכל מקומות הישוב ולא בכל הארץ כולה כי כל עשרים וארבעה שעות מן היום ומן הלילה כל שעה מהן הוא ערב במקום אחד ובוקר במקום אחר על פני אורך הארץ כולה והוא כהקפת הגלגל עליה המקיף ממזרח למערב וזהו הפירוש בויהי ערב ויהי בוקר האמור בימי בראשית עכ"ל הבעל המאור ז"ל שם הצריך לענינינו. ומש"כ וזהו הפירוש בויהי ערב ויהי בוקר ר"ל דפירוש הכתוב הוא דבכל שעה ושעה מהיום הוא ערב במקום הזה ובוקר במקום אחר ולכן כתיב בתורה כי בא השמש משום שאינה שוקעת כלל רק שהיא באה לחצי כדור הארץ השני שהוא מתחת לקרקע שאנו יושבים עליה:
ובזה יתיישב כל הקושיות בזה בעז"ה דזה שאמרו חכמי ישראל דבלילה מהלכת למעלה מן הרקיע כוונו על החמה העליונה שאינה נראית כלל בעולם התחתון והיא נכנסת בחלון באמת בלילה למעלה מן הרקיע [וכן הגאון הצדיק המנוח מו"ה אלי' זצ"ל הגאב"ד דק"ק לידא בביאורו עין אליהו על העין יעקב בפסחים שם הביא למה שכ' בהקדמה לפדר"א להגאון הרד"ל זצ"ל שכ' הגר"א ז"ל הגם שבחיצונות החמה הוא כדברי חכמי האומות עכ"ז יש פנימיות בחמה שאינו נראה והפנימיות של החמה בלילה עולה למעלה מן הרקיע ע"ש ואולי דהפנימיות של החמה שכ' הגר"א ז"ל הוא אור הראשון שנגנז לצדיקים וכמש"כ בעז"ה] ואו"ה שאינם יודעים רק מהשמש שנראית לעינינו אומרים שהולכת מתחת הקרקע והא דאמר רבי דנראין דבריהם מדברינו היינו משום דחכמי ישראל לא יכלו להראות לאו"ה במופת שיש עוד חמה שניה הפנימיות והחמה הנראית לעין כל נראים באמת דבריהם מדברינו:
ובזה א"ש מה שתקנו לומר בנוסח הכל יודוך מוציא חמה ממקומה ולבנה ולא תקנו לומר בלשון שמש וירח וכן במה דאמרו חז"ל חמה מנסרת ברקיע ולא אמרו שמש מנסרת ברקיע וכן בחגיגה רקיע שם חמה ולבנה קבועין משום דהשמש והירח הם נתונים באויר תחת הוילון ואין לה שייכות ברקיע כלל. וכן בהא דפליגי תנאי במד"ר אם המאורות הם ברקיע או דעומדים באויר אלו ואלו דברי אלהים חיים הם דחד מ"ד מיירי בחמה השניה שנעלמת מעין כל ואידך מ"ד מיירי בשמש וירח התחתונים הנראים לעינינו:
ועל פי כל הנ"ל יש ליישב המחלוקת של שמואל ורב אדא בחשבון הילוך החמה דאלו ואלו דברי אלהים חיים דתקופת רב אדא הוא ע"פ הילוך החמה העליונה דהיא ממהרת להלך יותר משמש התחתון ותקופת שמואל הוא על השמש התחתון שהיא נראית לעינינו והיא מאחרת בהלוכה ולכן אזלינן טפי אחר תקופת רב אדא משום דשמש גופא מקבלת אור מחמה העליונה ומ"מ לענין הברכה שתקנו חז"ל לברך על החמה שייך שפיר לברך לפי חשבון תקופת שמואל משום דבעוה"ז אין אנו נהנין רק מהשמש התחתונה שנראית לעינינו שהרי עצם המאור שנברא ביום ראשון הוא גנוז ברקיע השניה רק דהשמש התחתונה היא מקבלת קצת מאור גם ממנה אבל העיקר אנו נהנין מאור השמש התחתונה ולכן תקנו לברך בעת שהדר מחזור של תקופת ניסן ליפול באורתא דתלת נגהי ארבע:
ואמנם כל זה בעוה"ז אבל לעוה"ב יתבטל השמש והירח התחתונים מכל וכל ועליהם אמר הכתוב לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם ולנגה הירח לא יאיר לך והיה לך ד' לאור עולם ונו' ולא ישתמשו רק בחמה ולבנה העליונים אך באופן השימוש יהיה חילוק בין מחנה. שכינה למחנה צדיקים דבמחנה צדיקים ישתמשו באור החמה והלבנה רק שאז יגדילו אורם ביותר ויהי' אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים אבל במחנה שכינה כתיב וחפרה הלבנה ובושה החמה ופירש"י שם בפסחים שלא יהא שם אלא זיו זוהר מראה השכינה עכ"ל:
כל זה כתבתי רק לפי חומר הנושא ליישב סתירות דברי הפסוקים בענין זה וגם ליישב דברי מחלוקת התנאים במדרשים הנמצא מענין קביעת החמה ברקיע והילוכה וסיבובה ועוד נמצא כמה דברים בענין החמה בפרקי דר"א ובמדרש שנראה שהם תמוהים מאוד לכאורה ובמה שכתבתי יראה המעיין שיתיישב עוד קושיות בזה בעז"ש אבל מי יודע אם האמת הוא כן ואין אתי יודע עד מה בחכמת התכונה וכ"ש להבין דברי חז"ל בענינים אלו אשר כל דבריהם נאמרים ע"פ חכמת האמת ורמזו בדבריהם סודות גדולות ונפלאות וד' יזכנו לראות בביאת המשיח ויקויים אז הכתוב לא יהוה לך עוד השמש לאור יומם ולנגה הירח לא יאיר לך והיה לך ד' לאור עולם ואז יתגלה לנו סודות התורה וכמו דכתיב ומלאה הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים ב"ב אמן:
סימן סא
השמטה להלכות בשר וחלב ושייך ג"כ להלכות כלאי בגדים:
בשו"ע יו"ד סימן צ"ט סעיף ו' כתב הרמ"א בהג"ה חלב שנפל במים ונתבטל בס' ואח"כ נפל מן המים לקדרה של בשר מותר אף שאין בבשר ס' כנגד החלב שהרי נתבטל במים עכ"ל. והוא מדברי האו"ה הארוך בכלל כ"ד דין ח' והביא הרמ"א דין זה גם בספרו תורת חטאת בכלל פ"ה דין י"א וכתב על זה ופשוט הוא דאינו חוזר וניעור לאחר שנתבטל כדאמרינן לענין חמץ שנתבטל בס' קודם הפסח והביא הסמ"ג ראיה מהא דתנן דצמר גמלים וצמר רחלים מותר להביא פשתן לשם עכ"ל הסמ"ג. וא"כ אפי' לכתחילה נמי שרי עכ"ל התו"ח שם. והנה הש"ך שם בס"ק כ"ב כתב דאין להקשות אגוף הדין פשיטא דהא כל איסור בטל בששים די"ל משום דלקמן בסימן רצ"ט סעיף א' נתבאר דהיתר בהיתר לא שייך ביטול קמ"ל דהכא לא אמרינן הכי עכ"ל. וביאר דבריו הפמ"ג בש"ד ס"ק הנ"ל דר"ל משום דלשם בסימן רצ"ט גבי שעטנז נתבאר דלאחר שנעשו חוטין אין לכלאים שיעור דאפי' חוט אחד של פשתן בבגד גדול של צמר או איפכא אסור ואפילו נאבד החוט בבגד ולא ניכר כלל מ"מ לא בטיל קמ"ל דהכא לא אמרינן הכי דשאני התם דעיקר האיסור שאסרה תורה הוא ע"י תערובת פשתים בצמר והלכך לא שייך בו ביטול והוא סברת התוס' בנדה דף ס"א [וגם בבו"ח היה הדין כן רק משום דגבי בו"ח לא אסרה התורה רק דרך בישול ונתינת טעם והלכך בדאיכא ס' דליכא נתינת טעם מותר וכמש"כ הש"ך בסימן רצ"ט שם בס"ק א'] משא"כ בתערובת היתר בהיתר שלא אסרה התורה שפיר בטיל בס' כמו איסור שנפל להיתר כ"ה כוונת הפמ"ג רק שהוא ז"ל כתב בקיצור מאוד ואני הוספתי דברים לתוס' ביאור:
והנה ראיתי להגרע"א ז"ל בגליון היו"ד שם בסימן צ"ט [וכ"כ ג"כ בתשובותיו בסימן ל"ח] שתמה דאדרבה דהתם איתא דצמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם הרוב גמלים בטל הצמר רחלים ומותר לתופרו בפשתן. ולא הבנתי תמיהתו דהא באמת ראיה זו מהמשנה דצמר גמלים וצמר רחלים הביא האו"ה בעצמו שם וכן התו"ח הביא בשם הסמ"ג דהביא ראיה זו וא"כ כבר ראה הש"ך שהביאו ראיה מהך מתני' וא"כ אין לחשוד להש"ך דנעלם ממנו משנה זו. וע"כ צ"ל דעיקר קושיית הש"ך הוא דמה נצרך לראיה דאטו לא ידעינן דכל איסור בטל בס' ולא גרע חלב שנפל למים ויש ס' מאיסור שנפל למים ויש ס' דבטיל ועל זה תירץ הש"ך דמשום דמצינו גבי כלאים דלא מהני ביטול משום דהוא היתר בהיתר וא"כ חלב שנפל למים ג"כ היתר בהיתר הוא הוצרך האו"ה לאשמעינן דדווקא היתר בהיתר שאסרה התורה תערובתן אז לא מהני ביטול אבל היתר בהיתר שלא אסרה התורה תערובתן שפיר מהני ביה ביטול כמו איסור שנתערב בהיתר והביא ראיה לזה מצמר גמלים וצמר רחלים דמהני ביטול ואין מקום לתמיהת הגרע"א ז"ל על הש"ך:
וגם מה שתירץ הגרע"א ז"ל דשפיר הוי חידוש דין לפמש"כ הר"ן בנדרים לדעת הרי"ף דדשיל"מ מיד גם מין בשאינו מינו לא בטיל והכא נמי הא יש לו מתירין מיד להשתמש המים לתבשיל של חלב ואסור לערבו בבשר קמ"ל דלא כהר"ן בשם הרי"ף. תמהני דמאי תירוץ הוא זה על האו"ה דהלא האו"ה לא מיירי רק אם כבר נתערב המים בתוך קדרה של בשר דמותר הבשר ואז כבר אין לו מתירין ורק דהתו"ח הוסיף דה"ה דמותר לערב לכתחילה אבל הש"ך מקשה על האו"ה גופא דמאי קמ"ל וע"ז לא יתכן כלל תירוץ הגרע"א ז"ל. וגם מה שתמה על הרי"ף דהיאך יפרנס להמשנה דצמר גמלים וצמר רחלים וכו', לענ"ד לק"מ דשאני התם בנתערב צמר רחלים ברוב צמר גמלים לא שייך לקרותו דשיל"מ דיכול לחברו בבגד צמר דכיון דיכול לחבר החוט היום בבגד צמר ולמחר בבגד פשתים לא מקרי דשיל"מ כמו בטלטול שכ' הצל"ח דלא מקרי דשיל"מ משום דרוצה לטלטל היום ולמחר ולא דמי לפת שאפאה עם הצלי דאם יאכל הפת עם כותח לא יאכל עוד הפת עם בשר דהא כבר נאכל הפת ושייך שפיר לקרותו דבר שיל"מ מאחר דיכול לאכול הפת עם בשר ולא יצטרך לביטול אסור לו לאכול עם כותח ולסמוך על הביטול מה שנתבטל הריח של הצלי בתוך הפת ואין מקום לתמיהתו על הרי"ף ז"ל:
ולענין מה שתמה הפר"ח על דין זה דחלב שנפל למים דמאי חידוש יש בזה דאפילו אם נימא דהיתר בהיתר אין לו ביטול אפי' באופן זה מ"מ כשנופל אח"כ המים לקדרה של בשר מהיכי תיתי יאסר הבשר ע"י החלב שיש במים הא ליכא שום טעם חלב בקדירה דהא יש ששים במים נגד החלב ולא עוד אלא אפילו אם לא יהי' במים לבד ס' נגד החלב אם לא בצירוף הבשר ג"כ בוודאי מצרפינן המים עם הבשר לבטל החלב ואינו ענין להיתר בהיתר דאין לו ביטול וכן הקשה הנו"ב במהד"ת ביו"ד בסימן קפ"ו וכתבו לתרץ דאין נ"מ רק לענין לכתחלה דאם נימא דלא נתבטל החלב מתחילה בתוך המים א"כ היה אסור לערב לכתחלה משום דאין מבטלין איסור לכתחלה [וצ"ל דס"ל דלערב חלב בבשר שיש ס' נגד החלב ג"כ מקרי מבטל איסור לכתחילה ועי' בתשובות הגרע"א ז"ל בסימן ל"ח שנסתפק בזה ומ"מ מסיק ג"כ דאסור הוא לבטל בס' ע"ש] ואיני יודע מה תירוץ הוא על האו"ה הלא האו"ה לא מירי רק לענין אם כבר נפל מן המים לתבשיל של בשר ועל זה תמיהת הפר"ח והנו"ב כראי מוצק:
ואכן לענ"ד יש ליישב תמיהתם דנראה דכל איסור שנתערב בהיתר לח בלח צריך שני ביטולים אחד לבטל הטעם של האיסור שנרגש בהיתר ולזה צריך ס' ואם איכא ס' בוודאי תו ליכא טעמא וגם צריך לבטל גוף האיסור אך לגוף האיסור היה סגי ברוב היתר אך בדאיכא ס' כבר נתבטלו שניהם אבל בחלב שנפל למים אם נימא דהיתר בהיתר אין לו ביטול אז אם נפל אח"כ לתבשיל של בשר נהי דהטעם בטיל דהרי אינו נרגש הטעם של החלב בתבשיל מ"מ לגוף החלב אין המים יכול לבטלו משום דאין היתר מבטל להיתר וא"כ אם ליכא רובא בבשר נגד החלב כגון שנתערב רביעית חלב בתוך ס' רביעית מים ובתבשיל של בשר נתבשל בו בשר שמחזיק רביעית הלוג או מעט יותר באופן שאין בבשר רוב כנגד החלב הוי אסור באמת דמה בכך דליכא טעם מ"מ גוף החלב לא נתבטל במים ואף דמה"ת אינו אסור רק בדאיכא נתינת טעם מ"מ יהא אסור מדרבנן מיהת דהא חז"ל אסרו לאכול בשר וגבינה בבת אחת ואף שאינן מעורבין כלל קמ"ל האו"ה דמותר לאכול התבשיל אפי' מדרבנן משום דהיתר בהיתר יש לו ביטול וזה נ"ל ישוב נכון לתמיהת הפר"ח והנו"ב לפענ"ד:
ומדברי האו"ה והתו"ח הנ"ל שהביאו ראיה לחלב שנפל למים מהמשנה דצמר גמלים וצמר רחלים דנתערבו דאם רוב מן הגמלים מותר לערבו בפשתן יש סתירה גדולה על דברי הנו"ב שם שכתב דטעם התוספתא שהובא בסמ"ג בלאוין רפ"ג דאם הביא חוטי צמר של רחלים וטרף בין חוטי צמר של גמלים אסור כ"ה גירסת הסמ"ג בתוספתא אבל גי' שלנו הוא בדרך אחר וגי' הרמב"ם בחיבורו הוא כגי' דילן ויבואר בסמוך אי"ה] משום דהתוספתא ס"ל דהיתר בהיתר אין לו ביטול והא דתנן דאם רוב מן הגמלים מותר היינו דבאמת היתר בהיתר אין לו ביטול ואמנם היינו שנשאר כמו שהיה אבל שם חדש לא יפול על המיעוט כי כיון שנתערב ברוב כל מה שנתחדש בו אח"כ על שם הרוב נקרא ולכן צמר רחלים שנתערב בצמר גמלים והרוב של גמלים אף דלא בטיל ונשאר צמר רחלים מעורב מ"מ כשעושה אחר כך חוטים שם החוט שנעשה אח"כ אינו נקרא חוט של צמר רחלים רק חוט של צמר גמלים ולפיכך מותר לערבו עם פשתן אבל אם נתערב חוט צמר ברוב חוטין של גמלים לא בטלי ולכן תנא בתוספתא דחוטי צמר של רחלים שטרפן בחוטי צמר של גמלים אסור כ"כ הנו"ב שם ודלא כהסמ"ג שם שכתב טעם של התוספתא דחוטין חשיבי ולא בטלי ע"ש בנו"ב. והנה מדברי האו"ה והתו"ח הנ"ל שהביא ראיה לדין חלב שנפל במים מהמשנה דצמר רחלים מוכח להדיא דלא ס"ל כסברת הנו"ב דהרי חלב שנפל למים דומה ממש לחוטין של צמר רחלים שנתערב בחוטין של צמר גמלים ואעפ"כ ס"ל דבטל משום דהיתר בהיתר יש לו ביטול באמת וע"כ צ"ל דטעם של התוספתא הוא כמש"כ הסמ"ג משום דחוטין חשיבי ולא בטלי [ואפשר דהתוספתא מיירי באמת היכי דעירב כמלא הסיט דבמלא הסיט תנן בהדיא בסוף מס' תמורה דלא בטיל]:
ואגב דאיירינן מדין היתר בהיתר אי בטיל או לא ראיתי בנו"ב שם שהביא שהגאון מו"ה הירש זצ"ל אב"ד דק"ק בראד הביא ראיה דהיתר בהיתר יש לו ביטול מהא דצנון שחתך בסכין של בשר דמותר לאוכלו בכותח בדטעם ליה ולית ביה טעם בשר והנו"ב דחה ראייתו דהרשב"א בתו"ה הקצר והובא בב"י בסימן צ"ו כתב הטעם דכיון שאין טעם בשר נרגש בצנון בידוע שלא בלע ממנו כלום וא"כ אדרבה מדברי הרשב"א ז"ל אלו משמע דהיתר בהיתר אין לו ביטול דאל"כ הו"ל למימר דכיון דאין טעם בשר נרגש בו נתבטל בצנון במיעוטו ולמה הוצרך לומר שלא נבלע בו כלום כ"כ הנו"ב שם. והנה כבוד חתני הרב המאוה"ג מו"ה אהרן הכהן נ"י תמה על הנו"ב דהיאך אפשר לומר דהרשב"א ס"ל דהיתר בהיתר אין לו ביטול דא"כ היכי מותר לאכול בכותח דמאן לימא לן דלא נבלע בו כלל דילמא נבלע בו רק דנתבטל הטעם ויפה העיר על הנו"ב אך צריך ליישב דברי הרשב"א דמאי הוצרך לזה לומר דלא נבלע בו כלל ונראה דהרשב"א ס"ל דאפילו אם חתך בסכין גדול לצנון קטן באופן דאם נבלע בו בוודאי יש בו בנ"ט והלכך אי טעים ליה ולא נרגש בו טעם בשר ע"כ צ"ל דלא נבלע בו ויותר נ"ל דט"ס נפל בתו"ה וצ"ל דלא נבלע בו כולו ור"ל דלא נבלע בצנון כל הבלוע שיש בסכין וא"כ חוזר ראיית הגאון מבראד על מקומו:
ואכן מטעם אחר יש לדחות ראיית הגאון מבראד דנ"ל דאף אם נסבור דהיתר בהיתר אין לו ביטול היינו דוקא אם נתערב גוף הדבר של ההיתר דצריך לבטל הטעם וגם גוף הדבר בזה שייך לומר דהיתר אינו יכול לבטל היתר אחר אבל בצנון שחתכו בסכין של בשר דלא נתערב בו רק טעמו של בשר שהוא בלוע בתוך הסכין לא שייך כלל לחלק בין היתר שנתבטל בהיתר ובין איסור שנתבטל בהיתר דהרי מ"מ ליכא טעמא בצנון וראיה מדבר שיל"מ דאינו נוהג בטעם וכמו שכ' בסימן ק"ב בהגהת רמ"א ז"ל בסעיף ד' וכן קיי"ל גבי חמץ שנתערב טעם של חמץ קודם הפסח בס' אז לד"ה אינו חוזר וניעור ומותר לאכול התבשיל בחג הפסח ואף דבפסח הוא במשהו מ"מ כבר נתבטל קודם הפסח אבל בנתערב גוף הדבר כמו חלב שנתערב במים שפיר יש לומר דלא נתבטל רק הטעם אבל גוף החלב יש לומר דלא נתבטל ונ"מ דאם נפל אח"כ המים לקדרה של בשר ובקדרה של בשר ליכא רוב כנגד החלב שפיר י"ל דאסור לאכול התבשיל מדרבנן מיהת. ומיהו לענין דינא דכיון דהאו"ה מתיר להדיא וכן התורת חטאת ובדברי הרב בהג"ה פסקו ג"כ כהאו"ה תו אין לנו מה להסתפק בו:
עוד השמטה להלכות בשר בחלב
ע"ד שכתבתי לעיל דף ל"ב ע"א להעיר על האו"ה מדברי הרא"ש נשמט שם סוף הדיבור ולכן כתבתי בכאן וזה הוא. וא"כ אדרבה הא חזינן מדברי הרא"ש ז"ל אלו דאם ניתוסף אח"כ איסור אמרינן דחוזר וניעור ולא מהני מה שנודע התערובות וא"כ י"ל דה"ה אם נפל לפחות מס' אף דנודע התערובת מ"מ אם חזר וניתוסף היתר אח"כ ג"כ אמרינן דחוזר וניעור עם ההיתר הראשון ונצטרף עמו לבטל האיסור כיון שעתה יש ס' כנגד האיסור ולכן דברי האו"ה צל"ע. ולפי המסקנא שלו משמע להדיא דלאחר שנודע התערובת אפילו יתוסף היתר ממילא אח"כ ג"כ אסור וא"כ הדרא הקושיא לדוכתיה דמאי נ"מ בין מקום דאמרינן חנ"נ לבין מקום דלא אמרינן חנ"נ דהא לפי מסקנתו העיקר תליא בידיעה דאם נודע האיסור אמרינן חנ"נ ואם לא נודע לא אמרינן חנ"נ:
אכן באמת אחר העיון בזה מעט דברי האו"ה בזה ברורין כשמש בצהרים ואין מקום כלל לתמיהת החות דעת עליו שאבאר בעז"ה. דהדבר פשוט לפענ"ד דמה שכ' האו"ה דאף במקום דלא אמרינן חנ"נ אם נודע התערובת קודם שניתוסף היתר אסור אין כוונתו דבנודע התערובת נעשה הכל נבלה ובעינן ס' אח"כ כנגד כל התערובת דזה וודאי אי אפשר לומר כלל דהא במקום דאמרינן חנ"נ כגון בו"ח או בשאר איסורים לדעת הסוברים דאף בשאר איסורים אמרינן חנ"נ ג"כ לא אמרינן חנ"נ רק אם נודע התערובת וכמש"כ האו"ה בעצמו שם וא"כ ממילא מוכח דביבש ביבש או דנתערב לח בלח בשאר איסורים והיה הפסד מרובה דגם בנודע התערובת לא אמרינן חנ"נ אלא כוונתו דבנודע התערובות כיון דחל שם איסור גם על ההיתר נהי דלא אמרינן חנ"נ דלצטרך ס' כנגד כל התערובת מ"מ ההיתר דמתחילה תו לא נצטרף לההיתר שאח"כ משום דכבר חל עליו שם איסור רק בעינן שיהא בהיתר שניתוסף אח"כ שיהא בו לבדו ס' כנגד כל האיסור אבל ההיתר שמתחילה הוי כמאן דליתא ואינו מצטרף לא לאיסור ולא להיתר כנ"ל ברור כוונת האו"ה בלי ספק ובזה נסתלק לגמרי תמיהת החוות דעת עליו:
שוב אחר החיפוש מצאתי בעצי לבונה בסימן צ"ט שהעיר ג"כ על האיסור והיתר כמו שהקשה החוות דעת דמאי נ"מ בין מקום דאמרינן חנ"נ לבין מקום שלא אמרינן חנ"נ ותירץ ג"כ כמו שכתבתי דבמקום דלא אמרינן חנ"נ אף בנודע מ"מ לא בעינן רק ס' כנגד האיסור לבד ות"ל שכוונתי לדעתו:
אך מש"כ עוד דאף דניתוסף ס' כנגד האיסור מ"מ לדידיה אסור דהוי כמזיד הואיל ונודע התערובת מקודם וכו' הנה לא הבנתי שיחתו בזה דהא לפי פירוש זה אפילו בנפל מעצמו ג"כ צריך ס' כנגד כל האיסור וא"כ מאי שוגג ומזיד שייך בזה ואם ר"ל דאם הוסיף אדם בשוגג דלא ידע דיש בו תערובת איסור או דלא ידע הדין דאסור לבטל איסור [דגם זה נחשב כשוגג וכמש"כ הט"ז בסימן צ"ט ס"ק ט'] וע"ז אמר העצי לבונה דלדידיה אסור משום דהוי כמזיד זה וודאי תמוה דלמה הוי כמזיד דהא הוי שוגג גמור דמה בכך שהכל יודעים שיש בו איסור מ"מ המבטל לא ידע שיש בו איסור או שלא ידע שאסור לבטל איסור ואם ר"ל משום דקיי"ל דקנסו שוגג אטו מזיד א"כ היינו תירוץ השני שכ' אח"כ וז"ל או דקנסו שוגג אטו מזיד והיכי מחשיב ליה כשני תירוצים. ועוד מנ"ל באמת דאו"ה ס"ל דקנסו שוגג אטו מזיד דהא לפי עיקר התירוץ דנ"מ בין מקום דאמרינן חנ"נ לבין מקום דלא אמרינן חנ"נ לענין אם בעינן ס' כעד כל התערובת או דסגי בס' כנגד האיסור לבד לא נצרך כלל לומר שניתוסף ע"י אדם רק דמיירי דנפל ממילא ולפי זה שפיר י"ל דאו"ה סובר כדעת הטור דלא קנסו שוגג אטו מזיד ולכן דברי עצי לבונה צע"ג. הנלע"ד כתבתי בעז"ה: