אור ברסלב
שות עצי ברושים דרשה לבר מצוה

שות עצי ברושים· הרב שלמה כהן־אברבנאל

דרשה לבר מצוה

הלכות חלה

סימן נז

גרסינן בתוספתא פ"א דחגיגה ומייתי לה הש"ס בסוכה (דף י"ב) בברייתא קטן היודע לנענע חייב בלולב להתעטף חייב בציצית לשמור תפיליו אביו לוקח לו תפילין. היוצא לנו מברייתא הלזו דמצות חיטך דתפילין שמחויב האב לחנך את בנו מתחיל משיודע הבן לשמור תפילין שלא ישן בהם ולא יפיח בהם. וכן כתב הרב המחבר הב"י בשולחנו הטהור בסימן ל"ז סעיף ג' וז"ל קטן היודע לשמור תפילין בטהרה שלא ישן בהם ולא יפיח בהם חייב אביו לקנות לו תפילין ולחנכו עכ"ל. ומשמע דאפילו הוא קטן כבר תשע או עשר שנים מ"מ אם אביו יודע בו שיכול לשמור התפילין בטהרה מחויב לקנות לו תפילין ולחנכו:

ואמנם רבינו הרמ"א ז"ל בעל המפה כתב על זה וי"א דהאי קטן דווקא בן י"ג שנים ויום אחד [ונרשם דכ"ה בבעל העיטור] וכן נהגו ואין לשנות עכ"ל הרמ"א ז"ל. ומשמע דהוא ז"ל מפרש דהא דתניא דהיודע לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין לא תליא כלל בחורפיה דקטן ובזהירותו כלל וכלל רק דהיודע לשמור תפילין מיקרי שנעשה בן י"ג שנה דאז מסתמא יודע לשמור תפילין וכל שהוא פחות מי"ג מסתמא אינו יודע לשמור תפילין ואף אם אירע בן קטן שהוא חריף מאוד וזהיר לשמור תפילין אף שהוא פחות מי"ג מ"מ עדיין אינו מוטל על אביו לחנכו בתפילין עד שנעשה בן י"ג [והוסיף המג"א בשם ר"מ דקודם לכן אסור להניח ומה שנרשם ר"מ נ"ל דהוא ט"ס וצ"ל מ"מ והוא ר"ת מטה משה] והנה תמה הגרע"א ז"ל בהגהותיו שם על השו"ע על הי"א שכ' הרמ"א ז"ל דחינוך דתפילין אינו מתחיל רק מי"ג שנה ואילך דא"כ תמוה דהיכי חשיב לה בברייתא בהדי הנך דחייב האב בחינוך בנו הא בתפילין כיון שאין מתחיל החינוך רק מבן י"ג ואילך א"כ הא מחויב הבן להניח תפילין מצד עצמו מכח חזקה דרבא דאמר בנדה (דף מ"ו) דקטן שהגיע לכלל שנותיו או קטנה שהגיעה לכלל שנותיה [דהיינו שנעשה הקטן י"ג שנים ויום אחד והקטנה י"ב שנה ויום אחד] הגיעו נמי לכלל סימנים והיינו שבוודאי הביאו ב' שערות ג"כ והוא גדול לכל דבריו ולא עוד דאפילו אם בדקו אותו ולא מצאו בו ב' שערות אמרינן בגמ' שם דקיי"ל דחיישינן שמא נשרו אם קדש תוך זמן ובעל לאחר זמן בגוונא דאיכא ספיקא דאורייתא. וא"כ פשוט לכאורה דה"ה לענין חיוב מצות תפילין דהוי נמי ספיקא דאורייתא בוודאי מחויב בעצמו להניח תפילין מצד ספק שמא הביא ב' שערות ונשרו כן הקשה הגרע"א ז"ל. וכעין זה הקשה הגאון בעל פרי מגדים באשל אברהם בסימן ל"ז דכיון דהוא גדול ומחויב בתפילין מצד עצמו למה מחויב אביו לקנות לו תפילין דמ"נ אם אין לבן מעות ליקח כל ישראל מצווין להמציא לו מעות ליקח תפילין ומה מוטל על האב ליקח לו תפילין יותר מעל כל ישראל הא לאחר שנעשה גדול בטל מצות חינוך מעל האב ואינו מוטל על האב שום חיוב יותר משאר אינשי דעלמא. וא"כ אמאי חייב אביו לקנות לו תפילין כן הקשה הפמ"ג שם ומה שתירץ דמיירי בבן י"ג שנה אך דלא הביא ב' שערות דעדיין קטן הוא והלכך מוטל על אביו לחנכו הנה תירוצו תמוה מאוד ונראה דנעלם ממנו כל הסוגיא דגמ' דנדה הנ"ל דאמרינן דאפילו בדקו ולא אשכחו ב' שערות מ"מ חיישינן שמא נשרו בכל דבר הנוגע לאיסור תורה. וא"כ פשוט דה"ה בכל דבר הנוגע למצוה של תורה ולכן תי' הפמ"ג תמוה מאוד:

ואמנם הגרע"א ז"ל תי' על הקושיא הנ"ל שני תירוצים. תירוץ האחד תירץ על פי דברי הב"ש בסימן קנ"ה ס"ק נ"ט דאשכח לכי תמצא דא"צ לחוש לשמא נשרו כגון בקטן שנמצאו בו שערות בעודו בן י"א או בן י"ב שנה דאינו אלא שומא בעלמא ולאחר שנעשה בן י"ג שנה ובדקו אותו ולא מצאו בו ב' שערות כי אם אותם השערות שהיו בו בעודו קטן דאינו אלא שומא בעלמא דבכה"ג וודאי לא חיישינן שמא מנדו ט ב' שערות לאחר י"ג ונשרו דא"כ למה לא נשרו גם השערות שהיו בו בעודו קטן דטפי הו"ל ליפול השערות הבאות מחמת שומא משערות הבאות מחמת גדלות. וא"כ י"ל דגם הברייתא והרמ"א ז"ל מיירי בכה"ג דהיה בו שערות מקודם ולא נשרו דבכה"ג לא חיישינן שמא נשרו ועדיין קטן הוא ולכן עדיין אינו מוטל חיוב רק על אביו מצד חינוך:

ועור תירץ דאפשר די"ל דלא חיישינן שמא נשרו רק במקום דנוגע לאיסור תורה בקום ועשה כמו לענין מיאון וכיוצא בו אבל לענין תפילין דאינו אלא בשב ואל תעשה לא חיישינן שמא נשרו ואמרינן דעדיין קטן הוא ופטור מתפילין ואינו מוטל חיוב רק על אביו מצד חינוך כל זה הוא מדברי הגרע"א ז"ל:

ואמנם לכאורה יש לתמוה על הגרע"א ז"ל הן בעיקר קושייתו והן על שני תירוציו. הנה בעיקר קושייתיו דהא הוא חייב מצד עצמו ומאי ענין לחינוך בכאן תמוה מאוד דהאיך נעלם ממנו פירש"י ותוס' בברכות (דף כ') דעל הא דתנן שם דקטן פטור מק"ש ומתפילין פירש"י אפילו קטן שהגיע לחינוך פטור משום דסתם קטן אינו יודע לשמור גופו שלא יפיח בהן וכבר תמהו עליו התוס' שם דהאיך יפרנס רש"י להברייתא דסוכה הנ"ל דתניא דהיודע לשמור תפיליו אביו לוקח לו תפילין הרי דאיכא מצות חינוך גם בתפילין ולכן דחו פירש"י שם ופירשו דהמתני' מיירי בקטן שלא הגיע לחינוך וא"כ קושית הגרע"א על הרמ"א ז"ל הוא קושית התוס' על פירש"י וכמו שיתיישב הקושיא על רש"י מהברייתא הלזו יתיישב ג"כ קושית הגרע"א על הרמ"א. ועל דבר תירוצו הראשון שתי' דמשכחת לכי תמצא שלא חיישינן לשמא נשרו כגון דהיו בו שערות מקודם ולא נשרו הנה מהסוגיא דיבמות (דף י"ב) יש סתירה על סברא זו דהנה הש"ס מקשה שם על הא דתניא שם דקטנה צריכה לשמש במוך שמא תתעבר ושמא תמות ומשמע דמשכחת לה נמי דמעברה ולא מתה א"כ מצינו חמותו ממאנת והיכי תנן במתני' דא"א יכול לומר בחמותו דנמצאו איילונית או שמיאנו ומתרץ שם הש"ס בתי' השלישי דרב זביד אמר דאין בנים בלא סימנים והלכך אם ילדה ולא מתה נחשבת כגדולה ע"י הסימנים ואף דהיא עדיין קטנה קודם שנת י"ב מ"מ מועיל הסימנים לעשותה גדולה דסבר דתוך הזמן כלאחר הזמן ומקשינן ונבדוק ומתרצינן דחוששין שמא נשרו ואפילו למ"ד דלא חיישינן לשמא נשרו מ"מ הכא מחמת צער לידה שכיח טפי דנושרין הסימנים והלכך בכה"ג לד"ה חיישינן שמא נשרו ואסורה למאן ולפיכך שפיר תנן במתני' דלא משכח"ל דחמותו תהא ממאנת ע"כ מסוגיית הש"ס דלשם. ואם נימא כסברת הב"ש דמשכחת לה לכי תמצא דלא חיישינן לשמא נשרו כגון שנולד בה שערות מקודם זמן גדלות ואותם השערות לא נשרו דמזה הוי הוכחה דלא נולד בה שערות לאחר זמן גדלות א"כ הדרא קושיא לדוכתא דמ"מ משכח"ל חמותו ממאנת כגון בנולד בה שערות בשנת י"א ועדיין הם בה גם לאחר הלידה וא"כ בכה"ג הא אין צריך לחוש דשמא נולד בה סימנים בשנת הי"ב דא"כ הו"ל להיות גם עתה דלא שייך לומר דשמא נשרו מחמת צער לידה דא"כ למה לא נשרו גם השערות שנולדו בה בשנת י"א אלא וודאי דליתא לסברא זו שכ' הב"ש דאף דאותן השערות לא נשרו מ"מ השערות דגדלות יש לומר דנשרו. וא"כ בטל התירוץ הראשון של הגרע"א ז"ל:

וגם על תירוץ השני שלו שכ' דאפשר דלענין חיוב מ"ע לא חיישינן לשמא נשרו יש לתמוה דנראה דנעלם ממנו משנה ערוכה דפ"ה דאבות דתנן שם בן חמש שנים למקרא בן עשר שנים למשנה בן שלש עשרה למצות ומשמע דמי שנעשה בן שלש עשרה שנה מחויב בכל המצות מיד ואין משגיחין כלל אם יש לו ב' שערות או לא ומשמע דאפילו אם בדקו ולא הביא ב' שערות מ"מ מחויב בכל המצות דחיישינן שמא נשרו ודומיא דאינך דקחשיב בן ה' למקרא ובן עשר למשנה דלא תליא במידי אחרינא רק בשנים לבד. וכן משמע להדיא מפירש"י שם על אבות שכ' שם דשיערו חכמים הבאת ב' שערות בי"ג שנה לפיכך מכניסין אותו לקיים מצות ומאותו זמן ואילך מסתמא מחזיקינן ליה בשתי שערות כדין רוב תינוקות וכו' עכ"ל [ומש"כ שם אח"כ אבל היכא דידעינן ליה בבירור דאכתי לא אייתי ב' שערות אינו נזקק למצות מה"ת אלא בחינוך בעלמא מדרבנן נראה דהיינו למ"ד דלא חיישינן שמא נשרו אבל למ"ד דחיישינן שמא נשרו לא שייך כלל דידעינן ליה בבירור דהיכא ידעינן בבירור דלא אייתי ב' שערות דדילמא אייתי ב' שערות רק דנשרו אח"כ אלא הדבר פשוט דרש"י מיירי למ"ד דלא חיישינן שמא נשרו ואדרבה מפשטות לשון המשנה משמע דחייב בכל המצות מיד מה"ת משום דחיישינן שמא נשרו וליכא למימר דמיירי לענין חינוך דרבנן דהא חינוך דרבנן לא תליא בשנים דכל קטן היודע להתעטף חייב בציצית וכן היודע לנענע חייב בלולב]:

צריך להבין לפי מש"כ המהרש"ל ביש"ש בב"ק בפ' מרובה ועוד דסעודת בר מצוה שעושים האשכנזים אין לך סעודת מצוה גדולה מזו ושמה יוכיח עליה ועושים שמחה ונותנים למקום שבח והודאה שזכה הנער להיות בר מצוה וגדול המצוה ועושה וראיה מרב יוסף דאמר דמאן דאמר לי דאין הלכה כר"י דסומא פטור מן המצות עבידנא יומא טבא לרבנן משום דאמר ר"ח דגדול המצווה ועושה יותר משאינו מצווה ועושה והלכך כל קטן שנעשה בן י"ג דנעשה אז מצווה ועושה מה"ת צריך לעשות יו"ט ולשמוח כ"כ המהרש"ל שם ולכאורה תימה דהא תינח להנער בעצמו אם יש לו מעות משלו צריך לעשות יום משתה ושמחה משום שנעשה בו ביום מצווה ועושה. אבל מה שהמנהג שהאב עושה אותו היום יום משתה ושמחה הוא תמוה דלשמחה לאב מה זו עושה דהא אדרבה עד היום הי' מוטל עליו מצות חינוך מדרבנן שמחויב כל אב לחנך את בנו בציצית ובסוכה ובלולב ומחוייב ללמדו תורה וק"ש ועכשיו כשנעשה בנו בר מצוה נפטר האב מכל וכל וא"כ לשמחה לאב מה זו עושה הלא השמחה אנו אלא להבן אבל לא להאב:

ואין לומר דהשמחה לאב הוא מה שזכה לסיים היום מצות חינוך דהיום סיים מצות חינוך המוטל עליו וכמו שעשו יום ט"ו באב יום משתה ושמחה משום שבו ביום פסקו לחתוך עצים למערכה ומזה הטעם עושים סעודה כשמסיימין מסכת וכמש"כ המהרש"ל ביש"ש שם דהא ליתא כלל דא"כ האיך יוצאין האב והבן בסעודה אחת דהא קיי"ל דאין מערבין שמחה בשמחה דהא שמחת הבן הוא בשביל שנעשה מצווה ועושה ושמחת האב משום דזכה לסיים מצות חינוך והם ב' שמחות נפרדות וקיי"ל דאין מערבין שמחה בשמחה והלכך אין נושאים נשים ברגל משום דאין מערבין שמחה בשמחה והיה צריך לחלק השמחה דהאב היה צריך לעשות סעודה ביום שלפני יום הגדלות שבו ביום מסיים המצוה והבן צריך לעשות סעודה למחר ביום שנעשה בר מצוה. והדבר תמוה מאוד לכאורה:

ועוד אני עומד בתימה רבתי על נוסח הברכה שתקנו חז"ל לברך את האב בשעת מילת הבן כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים שכבר העיר האבודרהם והובא בב"י יו"ד סימן רס"ה דהיכי מקדמינן חופה קודם למעשים טובים הא מעשים טובים קדמי לחופה דמעש"ט הוא מבן י"ג וחרה הוא בשנת י"ח ותירץ דמעיקרא מברכינן לאב על המצות שמוטל עליו דהיינו לתורה ולחופה ואח"כ מברכינן להבן בעצמו שיזכה להיות בן י"ג שאז יתחייב בכל המצות שבתורה מכח חזקה דרבא ואינו ברכה לאב דאדרבה האב כבר נפטר ממנו דכיון שנעשה בר מצוה בטל מן האב כל מצות חינוך רק הוא ברכה לבן שיזכה להיות גדול ויתחייב במעשים טובים כן תירץ האבודרהם:

ואמנם תימה גדולה דתירוצו לא יתכן רק לפי גירסא דילן בגמרא דשבת (דף קל"ז) דאיתא שם כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים דלפי גירסא זו שפיר יש לפרש דהא דאמר ולמעשים טובים הוא ברכה לבן ולא להאב אבל לפי גירסת רב אלפס ז"ל דגרס בברייתא כשם שהכנסתו לברית כן תכניסהו לתורה ולחופה ולמעש"ט. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' מילה ואם היו שם עומדין אומרים כשם שהכנסתו לברית כן תכניסהו לתורה ולחופה ולמעש"ט וכ"ה הגירסא בטור ובשו"ע בסימן רס"ה ולפי נוסחא זו משמע להדיא דמברכין להאב שיכניסהו למעש"ט. וא"כ תמוה טובא דמלבד דקשה מה שהקשה האבודרהם דהיכי מקדמינן חופה למעש"ט אך קושיא זו יש ליישב בפשיטות ע"פ הברייתא דסנהדרין (דף ע"ו) דתניא שם דהמשיא בניו ובנותיו סמוך לפרקן [והיינו קודם שנת הי"ג בזכר וקודם שנת הי"ב בנקבה] עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך וגו'. וא"כ אדרבה מצוה על האב להשיא את בנו קודם זמן גדלות והא דתנן בן י"ח לחופה היינו אם הבן הוא משיא את עצמו אבל על האב מוטל להשיא את בנו קודם זמן גדלות ואמנם ביותר תמוה דמאי שייך ברכה להאב שיכניס אותו למעש"ט דאדרבה כשגדל ונעשה בר מצוה נפטר האב מכל מצות חינוך ונפטר מהבן לגמרי ורק דהבן הוא נכנס בעצמו למעש"ט כשנעשה בן י"ג ולא שייך ברכה זו רק להבן אבל לא להאב:

וליישב כל הקושיות הנ"ל נקדים ברייתא אחת השנויה בנזיר (דף כ"ט ע"ב) דתניא שם עד מתי מדיר את בנו בנזיר עד שיביא ב' שערות דברי רבי ר"י בר"י אומר עד שיגיע לעונת נדרים [דהיינו עד שנת י"ב שנה ויום אחד שאז נדריו נבדקין] ומסקינן דכו"ע ס"ל דהא דהאב יכול להדיר את בנו בנזיר אינו אלא מדרבנן כדי לחנכו במצות ודכו"ע ס"ל דמופלא סמוך לאיש הוא דרבנן ובהא פליגי דרבי סבר דאתי חינוך דרבנן ודחי למופלא סמוך לאיש דרבנן ורב"י סבר לא אתי חינוך דרבנן ודחי מופלא סמוך לאיש עד כאן לשון הגמ' שם. והנה לכאורה תימה דנהי דרבי סבר דחינוך דרבנן מדחה למופלא סמוך לאיש דרבנן מ"מ היכי אמר רבי דיכול להדירו עד שיביא ב' שערות ומשמע דאף לאחר שנעשה בן י"ג מ"מ כל כמה דלא חזינן שהביא ב' שערות יכול להדירו בנזיר ואמאי הא קיי"ל דחזקה דכל שהגיע לכלל שנים הגיע לכלל סימנים ואפילו אם בדקו אותו ולא מצאו בו ב' שערות חיישינן שמא נשרו וא"כ הוי ספיקא דרבנן אם עדיין מחויב במצות חינוך או לא דשמא הביא ב' שטרות ונשרו וכל ספיקא דרבנן קיי"ל דלקולא אזלינן ופטור וא"כ האיך יכול להדירו בנזיר וחל על הבן נורות מדרבנן כיון דמן הדין נפטר הוא ממצות חינוך לאחר שנעשה בן י"ג האיך יכול להטיל עליו נזירות ויהי' הבן מחויב לנהוג נזירות מדרבנן הא הוי כהטיל נזירות על בן של אחר דוודאי אינו חל נזירות:

ואכן לתרץ זה נאמר דמזה ראיה לדעת הצל"ח בברכות (דף כ') דהא דספיקא דרבנן לקולא היינו בספק איסור ולית לי' חזקת איסור אבל בספק דאית לי' חזקת חיוב כגון דאכל כזית וספק אם בירך בהמ"ז או לא חייב לחזור ולברך מספק משום דאית לי' חזקת חיוב [והא בספק שקרא ק"ש דאינו חוזר וקורא למ"ד דק"ש דרבנן ק"ש שאני דלמ"ד דהוא מדרבנן היא מצוה דרבנן לכל העולם אבל במצוה דהיא דאורייתא כגון בבהמ"ז אם אכל כדי שביעה והלכך אפילו אם לא אכל רק כזית דאינו חייב אלא מדרבנן מ"מ כיון דאיכא חזקת חיוב לא אמרינן ספיקא לקולא] והלכך בנד"ד נמי כיון דעד הנה היה להאב חזקת חיוב לחנך את בנו במצות ולאחר י"ג חל ספק אם נפטר מחינוך או לא מספיקא אין לפוטרו דמעמידין האב בחזקת חיוב ואמרינן דעדיין לא הביא ב' שערות והלכך שפיר יכול להדיר עד שיביא ב' שערות מאחר דעיקר מצות נזירות הוא דאורייתא וגם יש לו לאב חזקת חיוב מדרבנן מעמידין הדבר על חזקתו:

ומעתה יש לנו תירוץ מרווח על קושיית התוס' על רש"י וקושיית הגרע"א ז"ל על הרמ"א שהקשו דמאחר שמחויב הבן מה"ת לא שייך בתפילין מצות חינוך על האב הא משנעשה בן י"ג בטל מעליו מצות חינוך דרבנן דהא הוי ספיקא דרבנן אכן להנ"ל ניחא מאחר שנשאר עליו מצות חינוך מדרבנן בדברים שיש עליו חזקת חיוב מקודם ממילא חל עליו נמי חינוך מצות תפילין מספק ואף דבתפילין ליכא חזקת חיוב [ודומה לזה מבואר בפוסקים ובצל"ח ברכות דבספק אם בירך בהמ"ז או לא צריך לחזור גם על ברכת הטוב והמטיב כיון שמוטל עליו הברכות שחיובן מה"ת מחויב נמי לברך ברכת הטוב והמטיב ואף דלגבי ברכת הטוב והמטיב הוי ספיקא דרבנן מ"מ כיון שחוזר על דאורייתא חוזר נמי על דרבנן:

ועוד י"ל טעם דחייב גם האב במצות תפלין ע"פ דברי הצל"ח בברכות (דף י"ט) שהעלה שם דבמצוה דלאחרים הוי מה"ת גם לגברא דאין עליו רק חיוב דרבנן מ"מ חייב גם בספק ואף בדבר שאין לו חזקת חיוב כגון בספק אכל וספק לא אכל ובזה ישב בהא דלא אמרינן דנ"מ אם נשים חייבות בברכת המזון מה"ת או לא דנ"מ לענין ספק ע"ש. וא"כ בתפילין נמי כיון דעיקר חיוב תפלין לגדולים הוא מה"ת וחייב מספיקא והלכך גם במצות חינוך שיש על האב דאינו אלא מדרבנן מ"מ ג"כ חייב אף בגוונא דאיכא ספיקא] ומעתה נסתלק קושית התוס' על רש"י וקושיית הגרע"א על הרמ"א דוודאי דתיכף שנעשה בר מצוה חל על שניהם על האב והבן חיוב חדש דהיינו על הבן חל חיוב על כל המצות שבתורה לעשותם דשמא הביא סימנים ונשרו ועל האב חל חיוב חדש לחנכו בתפלין משום דמעיקרא לא הי' יכול לשמור תפלין אבל משנעשה בן י"ג בוודאי יודע לשמור תפלין וחל עליו מצות חינוך מספיקא שמא עדיין לא הביא ב' שערות:

ובזה ניחא נמי מה שהמנהג הוא שהאב עושה סעודה ביום שנעשה בנו בן י"ג והיינו משום שאז נעשו שניהם האב והבן מצווים ועושים הבן נעשה מצווה ועושה על כל המצות שבתורה והאב נעשה מצווה ועושה על מצות חינוך דתפילין שנתחייב באותו היום לחנכו בתפילין והלכך יוצאין שניהם בסעודה אחת דאין כאן אין מערבין שמחה בשמחה דהכל שמחה אחת הוא להאב ולהבן:

ובזה ניחא נמי גירסת הרי"ף והרמב"ם והטוש"ע דגרסי דמברכין להאב שיכניסו למעש"ט והיינו שמברכין להאב שיזכה לגדלו לבר מצוה שאז חל עליו חיוב לחנכו במצות תפילין שהיא מביאה לידי מעשים טובים וכדאמרינן בנוסח שאומרים קודם הנחת תפילין וצונו להניח על היד לשעבד בזה תאות ומחשבות לבנו לעבודתו יתברך שמו ועל הראש כנגד המוח שהנשמה שבמוחי עם שאר חושי וכוחותי כולם יהיו משועבדים לעבודתו ית"ש והרי על ידי מטת תפילין שמקיים הבן גורם שע"י זה ישעבד לבו וכל כוחותיו לעבודתו ית"ש וכל מעשיו יהיו לשם שמים ונמצא שע"י שמחנך בנו למטה תפילין הוא מזכהו לעשות מעש"ט ושפיר מברכין להאב שיזכה להכניסו למעש"ט והיינו ע"י שמחנך בנו למצות תפילין:

ואמנם כל זה לרבי דס"ל דיכול להדירו עד שיביא ב' שערות בבירור אבל לר"י ב"ר יהודא דסבר דלא יכול להדירו רק עד שיגיע לעונת נדרים משום דסבר דמצות חינוך דרבנן לא מצי מדחי למופלא סמוך לאיש דרבנן. ולכאורה דלמה אינו מדחה הא שניהם דרבנן ומצות חינוך קדמו למצות מופלא סמוך לאיש וע"כ צ"ל דס"ל לר"י בר"י ולא הטילו חכמים במצות חינוך רק במקוה דהבן בעצמו אין לו שום חיוב בעצמו וחשו דדילמא ירגיל עצמו בעבירות וגם כי יגדיל לא יסור מדרכו הרעה וכ"ש כי יהא ריק מכל מצוה ולעולם לא ירצה לקבל עליו עול מצות גם כי יזקין ויגדיל ולכן הטילו מצות חינוך על האב וכן לענין נזירות אם רואה בבן דדרכו למשוך אחר היין והטומאה תקנו חז"ל שיהא מדיר את בנו בנזיר כדי להזירו ולהפרישו מיין ומכל דבר טומאה והלכך ס"ל לר"י בר"י דכל זה קודם שהגיע לעונת נדרים אבל אם הגיע לעונת נדרים כיון דיכול הבן להדיר בעצמו תו לא הטילו חכמים על האב לחנכו בזה דהא יש לו תקנה לעצמו:

וממילא אם הגיע לי"ג שנה דמחויב בעצמו לקיים כל המצות מעתה תו ליכא חיוב על האב לחנכו במצות והלכך לא שייך לר"י בר"י חינוך בתפילין לאחר שנעשה בן י"ג והלכך לדידיה חיוב חינוך דתפילין הוא קודם שיעשה בן י"ג ולפי"ז מחלוקת רש"י ותוס' וכן מחלוקת המחבר והרמ"א תליא בפלוגתא דרבי ור"י בר"י:

ולפי זה יש ליישב מה דאיתא במדרש פ' תולדות דהאב ביום שנעשה בנו בר מצוה צריך לברך בשם ומלכות ברוך שפטרני מעונשו של זה ואכן בש"ס בבלי וירושלמי לא הוזכר דבר זה כלל וגם הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל והרב ב"י בשו"ע לא הביאו לדברי המדרש הנ"ל להלכה רק הרמ"א ז"ל בסימן רכ"ה הביאו להלכה ונרשם מהרי"ל בשם מרדכי ומדרש רבה בפ' תולדות ונ"ל דהמדרש אזיל בשיטת ר"י בר"י דכל שהגיע הבן לכלל שנים תו אינו מוטל על האב מצות חינוך כלל והלכך עד הנה אם לא חינך בנו במצות היה האב נענש על ידו אבל עתה שנפטר ממצות חינוך נפטר מעונש ולכן שפיר מברך ברכה זו אבל בש"ס דילן דלא הובא זה וכן כל הפוסקים ז"ל הנ"ל דלא הביאו לדברי המדרש הנ"ל אזלי בשיטת רבי דמצות חינוך שייך גם לאחר י"ג שנים כל זמן דלא ידעינן בבירור שהביא ב' שערות ובפרט חינוך דמצות תפילין מתחילין דווקא אחר י"ג שנים לא שייך כלל דהאב יברך ברכה זו. [ודברי הרמב"ם ז"ל שלא הביא ברכה זו בוודאי ניחא דלשיטתו אזיל דפסק בפ"ב מה' נזירות כרבי דיכול להדירו עד שיגדיל ויעשה איש עכ"ל הרמב"ם ז"ל. ופשוט מה שהוסיף ויעשה איש כונתו שיביא ב' שערות ג"כ שאז נעשה איש גמור מה"ת] ממילא עדיין איכא מצות חינוך גם בגדול כל זמן דלא הביא ב' שערות בבירור:

ובזה נעמוד על כוונת ב' הגירסאות דגמ' דילן בשבת (דף קלז) דהעומדין שם אומרים כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה ולחופה ולמעש"ט ומשמע דאין אומרים הברכה בכינוי לאב ואכן ברי"ף וברמב"ם ובטוש"ע איתא נוסח הברכה בכינוי לאב כשם שהכנסתו וכו' ג"כ בהא פליגי דנוסח דילן בשבת הוא כדעת ר"י בר"י דלאחר שהגדיל בטל מצות חינוך מהאב ולא שייך לברך להאב להכניסו למעש"ט דהא האב אינו מכניסו רק הוא נכנס בעצמו למעש"ט כשנעשה בן י"ג ולכן אומרים סתם שיכנס למעש"ט והוא ברכה להבן אבל הרי"ף והרמב"ם לשיטתייהו אזלי דלא הביאו לדברי המדרש. וע"כ דס"ל כרבי ובפרט הרמב"ם ז"ל בעצמו דפסק בהדיא כרבי] דמצות חינוך דאב נמשך גם לאחר שיגדיל עד שיביא ב' שערות והלכך שייך שפיר לברך להאב שיכניסהו למעש"ט והיינו שיכנסהו למצות תפילין כשנעשה בן י"ג שע"י זה יכניסהו לכל מעשים טובים שבתורה דמצות תפילין גורם לקיים כל התורה כולה וכמו שכ' בתורה והיה לאות על ידכה וגו' למען תהיה תורת ד' בפיך. [ואכן לפי הנ"ל יש לתמוה הפלא ופלא פליאה נשגבה לא אוכל לה על רבינו הרמ"א ז"ל שהביא דעת בעה"ט דחיוב מצות תפלין אינו מתחיל רק לאחר שיהיה י"ג שנה וע"כ צ"ל דהא דתניא בברייתא דהוא מצד חינוך על האב היינו משום דס"ל כרבי דמצות חינוך נמשך עד הבאת שתי שערות ואף דהבן נתחייב תיכף משהגיע לשנת י"ג מכח חזקה דרבא ואפינו אם בדקו ולא אשכחו משום דחוששין שמא נשרו וכמו דמשמע פשטות המשנה דאבות דבן שלש עשרה למצות מ"מ גם האב חייב מצד חינוך עד שידעינן שהביא שתי שערות ונ"מ דאם אין לו לבן מעות לקנות תפילין מחויב האב לקנות משלו וזה דלא הוזכר חיוב חינוך לאחר י"ג רק לענין תפילין ונזירות דגבי תפלין אם אין לו מעות לבן ליקח תפלין ולגבי נזירות נמי אם רואה להבן דנוטה אחר התאוה והבן בעצמו אינו רוצה להדיר עצמו בנזירות אז מצוה על האב להדירו בנזירות כדי שימשוך עצמו מן התאות דפשיט דהא דתנן האיש מדיר את בנו בנזיר ולריש לקיש הטעם משום כדי לחנכו במצות ע"כ דמיירי בכה"ג דרואה להבן דהוא להוט אחר התאות אז הוי מצוה להדירו בנזירות וכמו מעשה דשמעון הצדיק דמימי לא אכלתי אשם נזירות אבל בלא"ה הא קיי"ל דנזיר חוטא הוא והאיך שייך ע"ז כדי לחנכו במצות ואדרבה הא מחנכו בעבירה אלא וודאי דמיירי בכה"ג דרואה להבן דהוא זולל וסובא דאז הוי מצוה להדירו בנזירות] ועכ"פ הא ס"ל להרמ"א ז"ל דמצות חינוך על האב מונח גם לאחר י"ג עד שידעינן שהביא ב' שערות. וא"כ תמוה הפלא ופלא על הרמ"א ז"ל דהאיך הביא להלכה לדברי המדרש רבה בסימן רכ"ה דהאב צריך לברך ברוך שפטרני מעונשו של זה והרי לדעת הרמ"א עדיין אינו פטור עד שידעינן שהביא ב' שערות ודברי המדרש רבה ע"כ דאתיא כר"י בר"י דס"ל דמיד שחל חיוב על הבן לקיים המצות בטל מצות חינוך מן האב וכמו שכ' לעיל. וא"כ נמצא דרבינו הרמ"א ז"ל מזכי שטרא לבי תרי וצע"ג לכאורה:

ואכן הה נימ בעל הלבוש ז"ל בלבוש התכלת הלכות ברכות סימן רכ"ה הרגיש ג"כ בתמיהה זו על רבו הרמ"א ז"ל ולכן בא להצילו מתמיהה הלזו ופירש בכוונת הברכה בברוך שפטרני בדרך אחר שלא כפי' המפרשים ז"ל רק בפירוש אחר וע"פ פירושו עולה דברי הרמ"א ז"ל כהוגן ונסתלק התמיהה הנ"ל. דהנה הרב הלבוש בסימן רכ"ה כתב וז"ל י"א מי שנעשה בנו בר מצוה יברך בא"י שפטרני מעונשו של זה אבל אין זה ברור דהא אם אוחזין מעשה אבותיהם לא נפטר עד כמה דורות כדכתיב פוקד עון אבות וגו' עכ"ל. ונראה מזה שמפרש דכל זמן שהוא קטן הבן נענש ע"י עון האב דבשעת מתן תורה ביקש הקב"ה ערבות ונתנו הבנים לערבות וכדאיתא במדרש רבה בשיר השירים וכיון שהבן נענש ע"י גם לו יש עונש עבור שהבן נענש ע"י דכל שחבירו נענש ע"י אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה וע"י בתוס' ב"ב (דף כ"א) אבל כשנעשה גדול תו אין עליו אחריות האב ולכן גם האב נפטר מעונש זה כן פירש הלבוש וכמש"כ הרב באלי' זוטא שם ולפי זה אין שייך כלל למחלוקת רבי ור"י בר"י דהברכה שפטרני לא מיירי בענין מצות חינוך כלל:

ולענין עיקר הקושיא שהקשה הלביש ז"ל דהלא כתיב פוקד עון אבות על בנים ועל שלשים ועל רבעים אעתיק כאן מש"כ על גליון המ"א שלי בסימן רכ"ה וזה לשוני שם הנה פשוט דכוונתו שם דהא אם אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם הבנים נענשים בשביל אבותיהם א"כ האיך יכול לברך האב ברוך שפטרני מעונשו דהא עד ד' דורות נענשים הבנים בשבילו וממילא גם הוא נענש בשביל שהם נענשים בשבילו לבד מה שנענש בשביל עצמו כ"ה תוכן כוונת הלבוש ז"ל. אבל לפע"ד לק"מ דנ"ל הדבר פשוט דהא דהבנים נענשים בשביל אבותיהם כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם היינו לאחר שמתו האבות בלא תשובה דא"א להם לתקן חטאם ונשארו העוונות גם לאחר מיתה כגון בגוונא דחשיב בר"ה (דף יז ע"א) היכא דרובן עונות ויש בהם עון פושעי ישראל בגופן בגוונא דגם המיתה אינו מכפר אז מטילין העונש גם על הבנים אם גם הבנים רשעים אבל בחיי האבות דאפשר להאב לעשות תשובה בעצמו לא שייך כלל דהקב"ה יפקוד העון על הבנים ויענשו גם הם בשבילם דמ"נ אם הוא מן הצדיקים דנפרעין ממנו בחייו בשביל המיעוט עונות שבידו כדי שיהא מזומן לחיי העוה"ב הרי כבר נתכפר עונו ע"י יסורי עצמו ולמה יענשו גם להבנים ואם הוא מן הרשעים שנותנים לו שכר טוב בעוה"ז בעבור מקצת המצות שעשה כדי לטורדו מן העוה"ב וכמו דכתיב ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו א"כ פשיטא ופשיטא דאין הבנים נענשים בשבילו דאין להעלות על הדעת דלהאב יתנו שכר טוב בעוה"ז ולהבנים יענשו בשבילו אתמהה דהא זמן שילום העונש להאב הוא בעוה"ב ואדרבה בעוד שהוא בחיים הוא מקבל שכר טוב בעבור מקצת המצות שעשה ולמה יענשו הבנים בעוד שהאב בחיים שאז הוא זמן שילום השכר ולא שילום העונש:

וכן כשהאב והבנים שניהם בעולם הנשמות ג"כ לא שייך שהבנים יענשו בעונש הרוחני גם בשביל אבותיהם דהא די בעונש שמקבל האב עצמו שם בעולם הנשמות ולמה ישלם הקב"ה עונש כפול לאב ובן דבשלמא כשהבן בחיים ואוחז מעשה אבותיו בידו כשרואה הקב"ה שאין הבן מתייסר ביסורי עצמו להתעורר בתשובה ולשוב מחטאיו ותולה הדבר במקרה ח"ו ואז מגלגל עליו גם עונות אבותיו שהם עכשיו בעולם הנשמות ומייסרי להבן גם בעון אבותיו דאולי דע"י זה יתעורר יותר לשוב בתשובה ולהתוודות על עונו ועון אבותיו וכמו דכתב בפ' בחוקותי בתוכחה והתודו את עונם ואת עון אבותם במעלם אשר מעלו בי ואף אשר הלכו עמי בקרי וכן ביום התענית ציבור אנו אומרים בווידוי אבל אנחנו ואבותינו חטאנו והטעם הוא פשוט דכיון דהקב"ה פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים ועל שלשים ועל רבעים נמצא דדמי כמו שהבן בעצמו עשה העונות של האב ולכן צריך להתודות גם על עון האב והא דמקדימין עון עצמו לעון האב היינו דאם לאו שעשה עונות בעצמו מתחילה לא היו מגלגלין עליו עון האב דאין מגלגלין עון אבות על בנים רק כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם אבל כשהבן הוא צדיק אדרבה הא כתיב ובנים לא יומתו על אבות והלכך מקדים עונו לעון האב והא שהכה"ג ביו"כ לא הזכיר בווידוי הפר והשעיר עונות אבותיו רק אמר כפר נא לעונות וכו' שחטאתי אני וביתי ובני אהרן עם קדושיך וכן בווידוי של שעיר המשתלח לא הזכיר רק שחטאו ושעוו ושפשעו עמך בית ישראל שאני התם דהווידוי הוא בא לכפרה וכמו דאמר כפר נא לעונות ועל עון אבותיו לא שייך כפרה דאין כפרה למתים וכמו דאמרינן דאין חטאת באה לאחר מיתה משום דהחטאת בא לכפר ואז לא שייך כפרה ואף דכתבו הספרים דגם המתים יש להם כפרה ביוה"כ ומשו"ה נודרין נו"נ בעדם וכן אמרינן בהוריות (דף ו') לענין עגלה ערופה דראויה כפרה זו שתכפר על יוצאי מצרים מ"מ בוודאי אינו מכפר מקיבעא רק מקופיא ולכן לא שייך להזכיר זה בווידוי דהווידוי היה מכפר מקיבעא]:

ואמנם כל זה לא שייך רק דהבן בחיים אבל לא בעולם הנשמות והיוצא לנו מדברינו דהא דכתיב פוקד עון אבות על בנים היינו אם האבות הוא בעולם הנשמות אבל לא כשהם בחיים ומעתה נסתלק קושית הרב בעל הלבוש ז"ל על נוסח הברכה דברוך שפטרני דכל זמן שהאב בחיים אין הבנים נענשים בשביל האבות רק בעוד שהוא קטן דאז נענש מצד ערבות וכשנעשה הבן גדול הוא נפטר מן הערבות וממילא גם האב אינו נענש ע"י:

ואף דקמי שמיא גליא אם הביא ב' שערות או לא ואם עדיין לא הביא עדיין הוא בכלל ערבות וא"כ האיך יאמר האב בפשיטות דברוך שפטרני הא צריך לחוש שמא עדיין לא הביא זה אינו קושיא כיון דקי"ל דחזקה שכיון שהגיע לכלל שנים הגיע לכלל סימנים א"כ שפיר יכול לסמוך אחזקה ותדע דהא קיי"ל דיכול להוציא אחרים יד"ח ולירד לפני התיבה ולא חיישינן דשמא לא הביא ב' שערות עדיין וע"כ דסומכין על החזקה:

ולענין מש"כ דהקב"ה פוקד עון אבות עד ד' דורות אין להקשות דהא גבי מעשה העגל כתיב וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם והיינו דחטא העגל שמור נפקד לדורות עולם. וכן אמרו חז"ל בסנהדרין (דף ק"ב) דאין לך פורעניות ופורעניות שבאה לעולם שאין בה אחד מכ"ד בהכרע ליטרא של עגל הראשון שנאמר וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם ואמר שם עוד דלאחר כ"ד דורות נגבה פסוק זה שנאמר ויקרא באזני קול גדול לאמר קרבו פקודות העיר וכו' (יחזקאל ט') דזה אינו קושיא דשאני עון העגל דתקיפא טובא וזהו דהוצרך לכתוב וביום פקדי וגו' ואף דבכל העבירות הקב"ה פוקד עון אבות על בנים כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם והיינו משום דבשאר עבירות אינו פוקד אלא עד ד' דורות אבל בעגל דהוא חטא דע"ז אמר הכתוב דהחטא יהי' שמור לדורות עולם:

ובזה ניחא קראי דפ' כי תשא דכתיב ויעבור ד' על פניו ויקרא וגו' פוקד עון אבות על בנים וגו' וימהר משה ויקוד ארצה וישתחו ופירש החזקוני בשם י"א דמשו"ה מיהר משה להשתחות דהיה ירא שמא יאמר הקב"ה ג"כ ועל חמשים ולכן מיהר והפסיק דברי הקב"ה והשתחוה כדי שלא יאמר על חמשים. ולכאורה היכי היה עולה על דעתו של משה דיאמר עוד ואכן להנ"ל א"ש דכיון דשמע מפי הקב"ה דאמר וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם הי' חושש דשמא בכל העונות פוקד על הבנים לעולם ולכן מיהר והשתחוה ותועלת השתחואה היתה משום שהיה חושש משה רבינו דאפשר דהטעם דאמר השם פוקד עון אבות על בנים משום דלאחר חטא העגל אמר השם כי לא אפלה בקרבך משום דהם עם קשי עורף ורק מלאכי ילך לפניך וכן כתיב בפ' משפטים הנה אנכי שולח מלאך לפניך השמר מפניו וגו' כי לא ישא לפשעכם ופירש"י אינו מלומד בכך שהוא מן הכת שאין חוטאין ולכן פוקד עון אבות על בנים ולכן ביקש משה שילך ה' בקרביו אף שהם קשי עורף ותיבת כי בכאן משמש בלשון אף וכן מצינו בכ"ד או כמו שפירש רש"י דתיבת כי משמש בלשון אם ועם קשי עורף הוא נדרש למטה דאעפ"כ וסלחת וכו' עי"ש ברש"י ויהיה תועלת בזה דאז וסלחת לעונינו דהקב"ה בעצמו יוכל לסלוח לעונות ולפשעים ומשו"ה כתיב גבי יוה"כ כי ביום הזה יכפר וגו' לפני ד' וכן איתא בספרים דביוה"כ יושב הקב"ה בדין והיינו משום דהוא יום כפרה ומלאכים אין דרכן לסלוח והשיב לו הקב"ה דהנה אנכי כורת ברית על הדבר הזה דאני אלך בעצמי בקרב ישראל ואך בתנאי דלא יכרתו ברית עם אלהי הגוים וכמו דמסיים לא תכרות לאלהיהם ברית ואם יהיה כן אז לא אפקוד עון אבות על בנים רק אם יאחזו מעשה אבותיהם בידיהם ויעברו על הברית ולכן כתיב בפ' כי תצא ובנים לא יומתו על אבות והא דאמר דנגד כל עמך אעשה נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים והיינו דאימתי ניכר שהשם הולך בקרב כל ישראל רק ע"י הניסים והנפלאות שעושה הקב"ה עם ישראל למעלה מן הטבע ומזה הוא ניכר גילוי שכינה וכמו דאיתא בברייתא דהגדה של פסח ובמורא גדול זה גילוי שכינה ומביא ראיה מקרא דאו הניסה אלקים. ולכאורה אינו ראיה משם על גילוי שכינה וע"כ צ"ל דכיוון שעושה הקב"ה לעינינו נסים ונפלאות למעלה מן הטבע מזה ניכר גילוי שכינה וכמו שהארכתי בזה בגליון הש"ס שלי ביומא (דף נ"ד) בעז"ה דמשו"ה היו מגללין את הפרוכת לעולי רגלים ומראים להם הכרובים וכן מגביהין לעולי רגלים את השולחן ומראים להם לחם הפנים שהי' סילוקו כסידורו משום דסמכו עצמן אקרא דיראה כל זכורך ואמרינן בסנהדרין דדרשינן גם המסורת ומזה למד ר"י בן דהבאי דסומא באחד מעיניו פטור מן הראיה מדכתיב יראה כדרך שבא לראות כך בא ליראות ולכאורה תמוה דהאיך אפשר לראות להשכינה הא כתיב כי לא יראני האדם וחי ולכן הוציאו מהך קרא דע"כ ר"ל דצריך לראות הנסים גלוים שנעשו בביהמ"ק וזה נקרא גילוי שכינה והארכתי בזה:

ואכתי פש גבן לבאר בענין המידה טובה דהקב"ה נוצר חסד לאלפים [והיינו לעושים מאהבה אבל לעושים מיראה כתיב שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור וכדאיתא בפ"ה דסוטה] דהקב"ה שומר זכות אבות לבנים עד שני אלפים דורות אם מועיל זכות אבות להבנים כל זמן שהאבות בחייהם והנה נראה פשוט דבחיים לא שייך זכות אבות דהא כתיב הן בקדושיו לא יאמין ולכן אין הקב"ה מייחד שמו על הצדיקים בחייהם דאולי יתקלקלו אח"כ דהא מצינו ביוחנן כה"ג ששימש שמונים שנה בכהונה גדולה ולבסוף נעשה צדוקי וכתיב צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו והלכך אין סברא כלל דמועיל זכותו של צדיק לבנים בעוד הצדיק בחיים וכן כששניהם בעולם הנשמות ג"כ אין זכות האב מועיל להבנים להצילם מדינו של גיהנם וכדאמרינן בסנהדרין (דף ק"ד) דברא מזכי אבא אבל אבא לא מזכי ברא דכתיב ואין מידי מציל אין אברהם מציל את ישמעאל ואין יצחק מציל את עשו והא דאמרינן בסוטה פ"ק (דף י' ע"ב) דע"י שהזכיר דוד את אבשלום ח' פעמים בני דאסקי' משבעה מדורי גהינם ואידך דאתיא לעלמא דאתי כבר העירו ע"ז התוס' שם ותי' בתי' השלישי שכ' שם דהא דאבא לא מזכה ברא היינו משום כבוד האב אין מונעין מלמנותו עם רשעים בלא תפילה אבל תפילה מועלת ודוד התפלל על אבשלום ובאמת בלא"ה מוכרחים לומר כן דהא בחיי האב לא שייך זכות אבות וע"כ צ"ל דעיקר הטעם גבי אבשלום משום דתפילת דוד הועיל לאבשלום וכן מה דאמרינן דברא מזכה אבא היינו דיכול להציל האב מדינה של גהינם ע"י מעשיו הטובים שהבן עושה כשהוא בחיים אבל אינו מועיל להאב כשהאב בחיים דהא יכול לעשות תשובה והאיך תועיל לו זכות הבן מאחר דהוא בעצמו יכול לתקן את עצמו ולעשות תשובה וכן אין זכות הבנים מועיל כשהם בעולם הנשמות לאבות כשהאבות בחייהם או אפילו כשהאבות ג"כ בעולם הנשמות דדווקא זכות אבות מועיל לבנים ואין זכות הבנים מועיל לאבות והא דברא מזכה אבא היינו כשהבן בחיים ועושה מצות ומעש"ט ונמצא דזכות האבות לבנים וזכות בנים לאבות הם הפוכים זה מזה מן הקצה אל הקצה דזכות אבות מועיל לבנים היינו כשהאבות בעולה הנשמות והבנים הם בחייהם אבל בהא דברא מזכה אבא הוא להיפך דאם הוא בעולם הנשמות אינו מזכה להאב רק אם הבן הוא בחיים והאב הוא בעולם הנשמות ועוד איכא נפקותא גדולה בין זכות אבות לבנים ובין הא דברא מזכה לאבא דזכות אבות לבנים נמשך עד שני אלפים דור אבל הא דברא מזכה לאבא אינו מזכה רק לאביו אבל לאבי אביו אינו יכול לזכות ותדע דהא אמרינן בסנהדרין (דף ק"ד) דמפני מה לא מנו את אמון בהדי המלכים שאין להם חלק לעולם הבא מפני כבודו של יאשיהו והיינו משום דברא מזכה אבא אבל מנשה אין לו חלק לעוה"ב ואף שאביו הי' צדיק משום דאבא לא מזכה ברא ולכאורה קשה למה לא הגין למנשה זכותו של יאשיהו בן בנו אלא וודאי דאינו יכול לזכות לאבי אביו:

ומיהו יש לדחות הראיה דשאני גבי מנשה דכשמת מנשה עדיין לא נולד יאשיה וכבר נגמר דינו שלא יהי' לו חלק לעוה"ב ולפיכך לא הועיל אח"כ זכותו של יאשיהו דהי' לאחר גזר דין אבל קודם גז"ד אפשר דמועיל גם לאבי אביו:

היוצא לנו מדברינו כשהאב והבן הם בחיים אין בזה המדה דנוצר חסד לאלפים וכן אין בזה מה שאמרו חז"ל דברא מזכה אבא וכן כששניהם בעולם הנשמות ג"כ אינו יכול להגין זכות אבות שהיו צדיקים לבנים שהיו רשעים בעולם הזה להצילם מדינה של גיהנם דהא אמרינן בהדיא דאין אברהם מציל את ישמעאל וכן אין מועיל זכותן של הבנים שהיו צדיקים בעוה"ז להציל לאבות מדינה של גיהנם משום דזכות בנים לאבות לא שייך רק בעת שעושה הבן מצות ומעש"ט בעוה"ז אז נחשב לאב כאילו הוא עושה בעצמו דכיון דהוא הוביאו לעולם ולכן יכול להצילו מדינה של גיהנם אבל לא שגם הבן הוא בעולם הנשמות ואינו עוסק אז במצות ובאיזה דבר יזכה להאב ומה שהי' צדיק בעוה"ז ועשה מצות ומעש"ט שיועיל הזכות של הבן שכבר עשה להאב זה לא מצינו דהמדה הוא דנוצר חסד לאלפים אבל לא דיועיל זכות בנים לאבות:

וכן כשהאב בחיים והבן בעולם הנשמות ג"כ אין מועיל זכות אבות להבן להצילו מדינה של גיהנם משום דאין זכות מועיל רק להגין מן הפורעניות בעוה"ז שנגזר עליו איזה פורעניות מחמת רשעתו או שנגזר איזה גזירה ח"ו שלא תבוא על הציבור אנו מבקשים שיזכור לנו הקב"ה זכות אבות. וע"ז נאמר נוצר חסד לאלפים אבל לא שיועיל זכות אבות להציל להבנים מדינה של גיהנם ועוד דכל זמן שהאבות הם בחייהם לא שייך כלל שהקב"ה יזכור זכותם להבנים דהא כתיב הן בקדושיו לא יאמין דשמא יתקלקלו אח"כ וכמו דמצינו ביוחנן כ"ג וכמו שכתבנו לעיל וכן אין זכות הבן מועיל לאב כשהאב בחיים כיון שהבן הוא כבר בעולם הנשמות ואינו עושה במצות עוד ואימתי מתקיים מדת הקב"ה שהוא נוצר חסד לאלפים וכן יתקיים מה שאמרו חז"ל דברא מזכה אבא היינו כשהאבות הם בעולם הנשמות והבנים הם בחיים אז אם האבות היו צדיקים והבנים הם רשעים אז מתקיים מדת הקב"ה שהוא נוצר חסד לאלפים וכן להיפך דאם האב היה רשע והבן הוא צדיק ומסגל מצות ומעש"ט אז מתקיים מה שאמרו חז"ל דברא מזכה אבא וכן הא דכתיב פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם כבר ביארנו לעיל דג"כ אינו נוהג מדה זו רק אם האבות הם מכבר בעולם הנשמות ולא עשו תשובה בחייהם וגם לא קיבלו עונשם בחייהם שיתכפרו עונותיהם ע"י יסורין ובנים הם בחיים והם ג"כ רשעים וכשנגזר עליהם פורעניות אז מגלגל הקב"ה עליהם גם עונות אבותיהם וכמו דכתיב באיכה ה' אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו והיינו אם הבנים ג"כ ראוים לעונש:

ועכ"פ אין מקום לקושיית הרב בעל הלבוש ז"ל שהקשה דהאיך מברך האב ברוך שפטרני מעונשו של זה כשנעשה בנו בר מצוה והא אף כשהבנים גדולים ואוחזין מעשה אבותיהם בידיהם ג"כ נענשים בעון אבותיהם וממילא גם האבות נענשים על ידם משום דכתיב גם ענוש לצדיק לא טוב וכל שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה כ"ה קושיית הלבוש ז"ל אבל לפי מה שכ' אין כאן קושיא כלל דכל זמן שהאבות הם בחייהם אין הקב"ה פוקד עונותיהם על הבנים אף כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם וכמו שכתבנו לעיל ורק כשהבנים קטנים נענשים על האבות משום דנעשו ערבים בעבור אבותיהם בשעת מ"ת וכמו דאיתא במדרש רבי תנחומא בפ' ויגש והובא ג"כ במדרש עשרת הדברות באריכות ע"ש:

ועל פי דברינו אלה יבואר לנו היטיב דברי המשנה דסוף עדיות דתנן שם וחכמים אומרים דאין אליהו בא לא לרחק ולא לקרב אלא לעשות שלום בעולם שנאמר הנני שולח לכם את אלי' הנביא וגו' והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם (מלאכי ג') ולכאורה תמוה דמאי ראיה מהך קרא דיעשה שלום בעולם ומהו ענין השבת לב אבות על בנים לשלום דהא עפ"י הרוב שכיח מחלוקת ופירוד לבבות בין משפחה למשפחה אבל לא בין אבות לבנים. ועוד אפילו אם נפרש דלמד מהך קרא דאליהו יקרב הלבבות של האבות ושל הבנים להדדי שלא יהי' ביניהם פירוד לבבות עוד ולזה קרי קרא והשיב וממילא ראיה דיעשה שלום גם בין משפחה למשפחה מ"מ קשה דא"כ הו"ל למכתב והשיב לב אבות עם הבנים ולב בנים עם אבותם ועוד דעל קירוב הלבבות לא שייך לשון והשיב רק ויקרב. ואכן עפ"י הנ"ל יבואר היטיב ונקדים בתחילה דברי המדרש רבה בפרשה וירא עה"פ ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אמר רב אחא לבבכם אין כתיב כאן אלא לבכם הדא אמרת שאין יצה"ר שולט במלאכים הוא דעתי' דר' חייא שיתו לבבכם לחילה אין כתיב כאן אלא שיתו לבכם הדא אמרת שאין יצה"ר שולט לעתיד עכ"ל המדרש רבה. ובפסיקתא זוטרתי הנקרא מדרש לקח טוב הוסיף בזה דברים וכתב שכל מקום שנאמר לב בבי"ת אחד אין שם יצה"ר הוה וכן לע"ל כתיב שיתו לבכם לחילה משום דלעתיד לבוא יתבטל היצה"ר מן העולם וכן כל מקום שמדבר במלאכים כתיב לב בבי"ת אחד אבל על בני אדם ששולט בהן יצה"ר ויצה"ט כתיב לבב בשני בתי"ן. היוצא לנו מדברי המדרש והפסיקתא דגבי בני אדם בעוה"ז ששולט בהן שני היצרים יצה"ט ויצה"ר כתיב בהו לבב אבל לעתיד לבוא דהיצה"ר יתבטל מן העולם לא יהי' בהם רק לב אחד וכמו דכתיב והסירותי את לב האבן מבשרכם [והיינו היצה"ר שנקרא אבן וכמו דאיתא בסוכה דף נ"ב] ונתתי לכם לב בשר והיינו דלא ישלוט בהן רק יצה"ט בלבד והיצ"ט נקרא לב בשר והשתא עולה לנו דברי המשנה הנ"ל כמין חומר בעז"ה. דזה ידוע דבזמה"ז ששולטים ב' מיני היצרים באדם יש לכל אדם מלחמה פנימית ולפעמים מתגבר יצה"ר על יצה"ט ולפעמים להיפך דהרשעים יצה"ר שופטן והוא מתגבר על יצה"ט והולך אחר עצת יצרו הרע ועושה כל מעשים רעים שבעולם ומ"מ גם ברשעים לפעמים מתגבר יצה"ט על יצה"ר ומתחרט על מעשיו הרעים שעשה וכמו דאיתא בספרים דהרשעים מלאים חרטות ונמצא דאצל הרשעים אין שלום בעצמיו ובלבבו לעולם דלפעמים מתגבר לב האבן על לב הבשר ולפעמים מתגבר לב הבשר על לב האבן ויש לומר דהיינו דכתיב אין שלום אמר ד' לרשעים והיינו דאין שלום בתוך לבו והיינו דכתיב נמי אמר נבל בלבו אין אלקים והיינו דהרשע דנוטה תמיד אחר לב האבן וסתם לבו הוא היצה"ר משום דנמשך תמיד אחריו והוא לבו העיקרית אומר דאין אלקים דכן דרך היצה"ר שמסית להאדם לכפור בהקב"ה אבל צדיקים גמורים יצרם מסור בידם ומתגברין יצה"ט על היצה"ר ויצה"ר נסתלק מהם ואין להם רק לב אחד והוא לב בשר של היצה"ט וזהו לבו העיקרית לכן אמרינן בספ"ק דב"ב ג' לא שלטה בהן יצה"ר אברהם יצחק ויעקב וי"א אף דוד המלך ע"ה דכתיב ולבי חלל בקרבי ופירש"י דהיצה"ר מת בקרבי והיינו דמפרש חלל כמו כי ימצא חלל כל נוגע בחלל אבל יש לפרש ג"כ דחלל לשון חלולים דעל נבוב לחות מתרגמינן חליל לוחין והיינו דלבו היה חלל וחסר דלב האבן נסתלק ממנו ונשאר המקום של היצה"ר פנוי וחלול וממילא יש להם שלום בגופן דהיצה"ר שלהם נחשב כמת ואין לו כח לעמוד עד היצ"ט. והנה בעוה"ז נמצא כמה פעמים דהאבות הם צדיקים גמורים ואין להם רק לב אחד של בשר ובניהם הם רשעים גמורים ויש להם שני לבבות ולב האבן הוא לבן העיקרית כמו ביצחק אבינו דהיה צדיק גמור ועשו בנו היה רשע גמור וכן בחזקיהו מלך יהודה דהיה צדיק גמור ומנשה בנו היה רשע גמור וכן מצינו להיפך דהאבות הם רשעים גמורים ובניהם היו צדיקים גמורים כמו אחז דהיה רשע גמור וחזקיהו בנו היה צדיק גמור וכן אמון היה רשע גמור ויאשיהו בנו היה צדיק גמור וכן עתה בזמנינו בעו"ה נמצא כמה אנשים דהם צדיקים ובניהם אינם הולכים בדרך רבותיהם ונמשכים אחר תאות העוה"ז. וכן מצינו להיפך דהאבות אינם הולכים בדרך הישר ובניהם הם צדיקים ונמצא דלב האבות אינו דומה ללב הבנים דזימנין דהאבות יש להם לב אחד והוא לב הבשר וזהו לבם העיקרית ובניהם יש להם ב' לבבות וגם לבו העיקרי הוא לבו האבן וזימנין להיפך ולאותן אנשים דיש להם ב' לבבות אין להם שלום דבכל ימיהם יש להם מלחמה פנימית בלבו דזימנין דזה גובר וזימנין דזה גובר אבל לעתיד לבוא ישוו לב האבות לבנים ולב בנים ישוב לאבות ויקוים בנו הכתוב ועמך כלם צדיקים בין האבות ובין הבנים ולפי זה יהי' שלום בעולם שיסתלק המלחמה הפנימית נגד היצה"ר וכמו דכתיב ואת הצפוני ארחיק מעליכם והיינו דהיצה"ר יתבטל מן העולם ולכל זה כוון המשנה דאין אליהו בא לא לרחק ולא לקרב רק לעשות שלום בעולם שנאמר והשיב לב אבות על בנים דלא כתיב והשיב לבב אבות היינו דהכתיב ר"ל דהאבות שיהיו צדיקים ולא יהיה להם רק לב אחד ישיב אלי' אותו הלב על בנים והיינו דילמדו הבנים מן האבות להיות גם הם כמו אבותיהם ולא יהי' להם ג"כ רק לב אחד של בשר וכן אם הבנים הם צדיקים והאבות יהיו רשעים ישיב לב בנים על אבותם וילמדו מבניהם הצדיקים להיות גם הם צדיקים גמורים כמו בניהם ועי"ז יעשה שלום בעולם והיינו שיסתלק המלחמה הפנימית שבאדם שיהיו כולם צדיקים ויהי' שלום בעולם וד' יזכנו במהרה בביאת אליהו הנביא וישיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם ויקוים בנו הכתוב ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ ב"ב אמן:

תוכן העניינים

שות עצי ברושים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה