שות עצי ברושים· הרב שלמה כהן־אברבנאל
הלכות חלה
סימן נו
ראיתי לכתוב בכאן התשובה שהשבתי בחודש טבת בשנת תר"ס לפ"ק לכבוד הרב הגאון המפורסם חו"ב סוע"ה מו"ה משה פערילמוטער נ"י מו"ץ דק"ק לאדז יצ"ו בעהמ"ח כמה ספרים נחמדים וזה לשוני שם:
אחדש"ט הרמה באתי להשיבו מפני הכבוד ע"ד התשובה אשר שלח אלי ער"ח מנחם אב דשנת תרנ"ט בנידון אשר נשאל מהבע"ב דמחנו דמה לעשות במצות הפרשת חלה בכל ע"ש יען כי רובא דרובא לוקחים חלות בכל ע"ש מן השוק וכתב כת"ר נ"י כי יש בזה כמה ספיקות והאריך בזה בפלפולא רבתי כיד ה' הטובה עליו [וכבר הדפיס כעת בספרו תרשיש שוהם בסימן נ"ג תשובה זו] ואני תמה דמה זו שאילה בחלות שקונין לשבת דווקא הלא בוודאי גם על ימות השבוע קונין פת לחם של שיפון מהנחתומין וכן עוגות ושיד הנעשות מקמח של חמשת המינין והיאך עושין הקונים בהפרשת חלה ואכן הדבר ידוע לכל דהנחתומין בעצמן מפרישין חלה בשעת גלגול וכן יעשו גם בחלות שאופין בע"ש על יום השבת:
וידעתי גם ידעתי כי כוונתו למש"כ הרמ"א בהג"ה באו"ח סימן רמ"ב דנוהגין ללוש כדי שיעור חלה בבית לעשות מהם לחמים לבצוע עליהם בשבת ויו"ט וכתב המ"א על זה וגם כדי לקיים מצות חלה לפי שאבדה חלתו של עולם [והנה באמת המעיין בד"מ בסימן תר"ג בשם המרדכי בריש ר"ה שמשם מקור דברי הרמ"א בהג"ה כאן יראה להדיא דאדרבה דמדברי המרדכי שם משמע דדווקא ביו"ט צריך פת טהור ומזה יש לנהוג ללוש כל אחד בביתו לכבוד יו"ט [ופת טהור משמע שם בטור לאפוקי פת פלטר] אבל לשבת משמע דא"צ מיהו המנהג בכל מקום לעשותן אף בשבת כ"כ הד"מ שם. ועפ"ז כתב דבריו כאן בהג"ה אבל לא מיירי מדין חלה כלל אך מדהוסיף כאן הרמ"א וכתב דנוהגין ללוש כשיעור חלה הוצרך המג"א לתת טעם ע"ז כדי לקיים מצות חלה]:
אבל מ"מ אינו ענין דברי הרמ"א והמג"א לנידון שאלתו דהרמ"א לא כתב רק דהנשים ילושו בע"ש כדי שיעור חלה כדי להכניס עצמן בחיוב חלה אבל לעשות תקנה דבע"ש לא יפרישו הנחתומין מהעיסה חלה בשעת גלגול כלל כדי שהנשים שקונות הפת לאחר אפיה מהנחתום יהיו יכולים לקיים מצות חלה זה אינו עולה הדעת כלל וכלל דהא עיקר מצות חלה הוא מן העיסה בשעת גלגול ובשעת גלגול היה של הנחתום והיאך יבטל הנחתום מ"ע של הפרשת חלה המוטל עליו בשביל כדי שהנשים יוכלו להפריש חלה לאחר אפיה דלא מבעיא לדעת הט"ז ביו"ד סימן א' ס"ק י"ז דהפרשת תרומה וחלה הוא מצות חיובית על האדם ואפי' אם אינו רוצה לאכול מהתבואה או מהפת כלל [וראיה לדבריו מדברי הר"ש והרע"ב ז"ל בפ"א דחלה משנה ח' שפירשו להא דתנן שם שעיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה חייבת בחלה היינו דראויה לאכילת רועים ואף דהרועים לא יאכלו ממנה כלום ולא נעשית רק לכלבים מ"מ כיון שהעיסה ראויה לאכילת אדם חייבת בחלה וכן ס"ל לר"ל בירושלמי שם והא דממעטינן בספרי בפ' שלח עריסותיכם ולא עיסת חיה היינו עיסה שאינה ראויה אלא לחיה הרי להדיא כדעת הט"ז דכל שהעיסה ראויה לאכילת אדם אף שעושה העיסה בשביל הכלבים מ"מ חייבת בחלה וכ"ש אם עושה העיסה בשביל ישראל אחר המחוייב במצות חלה] אלא אפילו לדעת המג"א באו"ח בר"ס ח' שכ' דמצות חלה אינה מצוה כל כך דאינו עושה רק לתקן מאכלו כמו בשחיטה ומשמע מדבריו דמצות תרומה או חלה אינו מוטל רק על האדם הרוצה לאכול כמו בשחיטה וס"ל כדעת הרמב"ן ז"ל בהלכות חלה דפסק כדעת ר' יוחנן בירושלמי דאין חייב בחלה רק אם אוכלים ממנה הרועים ממש ומשמע קצת כדעת המג"א דאינו מוטל המצוה רק על האדם האוכל ממנה מ"מ זה שייך אם אדם האוכלה יכול להפריש בשעת גלגול אבל כיון שהנשים קונין להפת אחר אפיה ועיקר המצוה הוא להפריש מן העיסה דווקא והפרשה מן הפת לאחר אפיה אינו אלא דיעבד היאך יבטלו מנות הפרשת חלה של לכתחילה ויסמכו על הפרשה של הקונים שזה אינו אלא בדיעבד וטפי היה ראוי אם רוצים הנשים לקיים מצות הפרשת חלה בע"ש שיכנסו לבית האופים בשעת גלגול העיסה ויטלו רשות מהנחתום ליקח חלה מן העיסה ואח"כ יקנו מן הנחתום לאחר האפיה כל הלחמים שיצא מהעיסה הזאת אבל להמתין להפריש לאחר האפיה אין לנו:
ועור דבלא"ה קשה מאוד לסמוך על הפרשה של הקונים שהרי כת"ר בעצמו הביא לדברי המק"ח בסימן תנ"ז דאם אחד מפריש חלה מפת אחת נפטרו כל הלחמים שהן מעיסה הלזו בכל מקום שהם ואף אם מחשב שלא לפטור חלות האחרות והלכך תו אינו יכול להפריש מחלה אחת לאחר אפיה על חלות אחרים דשמא חלה זו שרוצה להפריש אותה לחלה כבר נפטרה שאדם אחר הפריש חלה מחלה אחת של עיסה זו ונמצא דמפריש מפטור על החיוב:
ואף דמסיק המקור חיים דמדברי הט"ז והש"ך ביו"ד סימן שכ"ד ס"ק י"ג משמע דמהני מחשבה וכ"כ המחבר בסידור דרך החיים שלו מ"מ הא כתב שם דלכתחלה אין לסמוך על זה ובפ"ק ווילנא יש לנו קבלה מרבני המו"ץ המאורות הגדולים דפה אשר מלפנינו נ"ע להחמיר בזה אף דיעבד דאם יארע לפעמים קודם הפסח שהנשים מניחים המצות בשני כלים וכשנוטלים חלה בע"פ אין נוטלים רק מכלי אחד ומכלי השניה דעתן ליטול מהם חלה פעם שניה בחוה"מ וכשבאים לשאול שאלה מרבני המו"ץ קודם יו"ט פוסקים להם שצריכים לאפות מצה אחת ולהניחה בכלי השניה וליטול אותה המצה לחלה כדי לפטור כל המצות שמונחים בכלי השניה וכן האידנא שנתרבו כמה אנשים שאין אופין מצות בעצמם לצורך הפסח רק הם קונין מצות מהנחתומין שאופים למכור בשוק וידוע לנו שהנחתומין בעצמם אין מפרישין חלה כלל לאחר האפיה משום דמניחין המצות בכמה כלים וגם דהנחתומין בעצמם אינם מצויים שם בבית האופים שיצוו להפריש חלה מן המצות ולכן אנו מזהירים להקונים שאינם רשאים ליטול חלה מהמצות מאחת על כולן אפילו אם יניחו כל המצות בכלי אחד דשמא אותה מצה דיקחו לחלה כבר נפטרה מחלה על ידי שקונה אחר כבר הפריש מצה אחת לחלה מאותה עיסה ונמצא שנפטרו כל המצות שמאותה עיסה מחלה בכל מקום שהם ונמצא דיפריש מפטור על החיוב רק הם צריכים ללוש עיסה אחת קטנה ולאפות ממנה מצה אחת ואותה מצה יניחו בכלי אחד עם כל המצות שקנו מהשוק ויטלו אותה לחלה על כל המטת:
וכל זה אנו צריכים לפשות רק ממצות של הפסח שאין יכולים להפריש חלה בשעת לישה אבל בחלות שאופין בע"ש שיכול הנחתום להפריש חלה בעודה עיסה למה לא יפריש הנחתום ותו לא נצרך להכניס עצמינו לסמוך על הפרשת הנשים שיש בזה כמה עקולי ופשורי ולענין עיקר פלפולו בדברי הט"ז ביו"ד סימן שכ"ו אין לי פנאי כעת להאריך בזה אך בכלל כל דבריו נ"ל נכון מאוד ויפה כתב לדחות ראייתו מהמשנה דהמלוה מעות את הכהן ואת הלוי מחמת כמה טעמים ובפרט מה שדחה דשאני תרומות ומעשרות שאין לבעלים רק טובת הנאה שיכול ליתן לכל כהן שירצה והלכך במכירי כהונה שבוודאי יתן לו ממילא שאר הכהנים מסחי דעתייהו וכמש"כ רש"י והוי כאלו אתי לידיה אבל לא זה שייך הכא הנה חילוק זה נ"ל נכון מאוד אך ביותר יש לחלק דהתם בוודאי לא יחזרו הבעלים ליתן לכהן אחר שאינו מכירו דמאיזה טעם יעשה כן והלכך שפיר הוי כאלו אתי לידיה ומקיים בזה מצות נתינה אבל הכא היכי יעלה על הדעת לומר דהוי כאלו אתי לידייהו דהרי וודאי אם יבואו נשים אחרות ויוסיפו על המקח בוודאי ימכור להם:
אך מש"כ כת"ר נ"י להעיר על דברי מגן האלף במש"כ דחלה אינו חובת גברא דאם לא ירצה לאכול אינו חייב להפריש חלה והיינו דס"ל כדעת המג"א שהבאתי לעיל] דא"כ למה אסור לעשות עיסתו פחות מכשיעור כדי להפקיע ממנו חיוב חלה הנה במח"כ לא דק בזה כלל דהמגן האלף לא כתב רק דאם אינו רוצה לאכול הפת אינו מוטל עליו להפריש חלה אבל באופה פחות מכשיעור הרי אופה ע"מ לאכול רק דאופה שיעור שאינו חייב בחלה כדי להפקיע עצמו ממצות חלה זה בוודאי אסור כמו דאסור להפקיע עצמו ממצות ציצית וללבוש בגד שאינו חייב בציצית ובעידן ריתחא ענשינן עלה וכדאיתא במנחות מ"ג אך עיקר דברי מגן האלף בזה הרבה יש לפלפל בדבריו ויבואר במק"א אי"ה:
ואגב דאיירינן בדיני הפרשת חלה ראיתי לכתוב לכת"ר נ"י במה דקשה לי מכבר על דברי רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל במש"כ בפ"ה מה' ביכורים הלכה ז' שכ' טעם על מה שתקנו חז"ל להפריש חלה בחו"ל [ובתרומה לא תקנו] כדי שלא תשתכח תורת חלה והדבר מתמיה דהלא בחו"ל לעולם לא נתחייב ולא שייך שישתכח תורת חלה ובא"י לא ישתכח דהרי בא"י מפרישין חלה באמת כד"ת:
ובאמת שהתוס' בקידושין דף ל"ו ע"ב ד"ה כל מצוה כתבו טעם נכון בזה משום שחובת חלה הוא בשעת גלגול ומחזי כחובת הגוף ולכן תקנו חז"ל להפריש חלה גם בחו"ל משא"כ תרומה דמפרישין מן התבואה נראה לכל שהיא חובת קרקע אבל דברי הרמב"ם תמוה ומש"כ על זה הכ"מ שם דכ"ה בפ"ד בבכורות כ"ז תמוה מאוד דהא דברי הש"ס דבכורות הובא שם ברמב"ם הלכה ח' אבל שם ענין אחר הוא דבדליכא כהן קטן או כהן גדול שטבל לקירויו וישתכח מצות אכילה חלה לכהן לכן תקנו להפריש שני חלות חלה אחת צריך להפריש ולשורפה באור וחלה השניה לכהן גדול אף שלא טבל לקירויו דאין בה קדושה כלל ולא באה רק שלא ישתכח מצות אכילת חלה של כהן ואינו ענין לעיקר מצות הפרשת חלה בחו"ל:
ואכן קצת נ"ל ליישב דברי הרמב"ם ז"ל די"ל דס"ל ג"כ כטעם התוס' משום דמהוי כחובת הגוף אך דהיה קשה ליה דמה בכך דמחזי כחובת הגוף מאחר דבאמת הוא חובת קרקע ומאי קלקול יכול לצאת מזה ועל זה הוצרך הרמב"ם לתת טעם וזה דכיון דמחזי כחובת הגוף ולא יפרישו בחו"ל יהיה מילתא דתמיהה ויזלזלו בה גם בא"י וישתכח תורת חלה גם בא"י כנ"ל לדחוק ליישב דברי הרמב"ם ז"ל אבל לא נח דעתי בתי' זה דלשון כדי שלא תשתכח לא שייך בזה דבשביל זה לא ישתכח לגמרי רק שיבואו לזלזל בה:
ועוד בראשית הגז דהיא נמי חובת הגוף אך דגזה"כ הוא שאינו נוהג רק בא"י לדעת ר' אלעיא וכן נהוג עלמא כוותיה למה לא תקנו שיפרישו גם בחו"ל דלא תשתכח מצות ראשית הגז גם בא"י וכן קשה מזרוע ולחיים וקיבה דכ' הרמ"א בהג"ה ביו"ד סימן פ"א דג"כ אינו נוהג בחו"ל ומיהו יש ליישב ודו"ק:
וכעת נחזור עצמינו לדברי המק"ח שהבאתי לעיל דס"ל דאם הפריש חלה מעיסה נפטרות כל הלחמים שנעשו מעיסה זו ואפילו הם מונחים בעיר אחרת ולא מהני מחשבת הבע"ב שחישב שאינו מכוין לפטור אלא לחם אחת בלבד. והנה הגאון המפורסם המנוח מו"ה ישראל איסר זצ"ל שהי' מגדולי רבני המו"צ דפ"ק העיר על דברי הגאון בעל מקור חיים מהמשנה דפ"ד דחלה משנה ו' דתנן שם נוטל אדם כדי חלה מעיסה שלא הורמה לעשותה בטהרה להיות מפריש עליה חלת דמאי עד שתסרח שחלת דמאי נטלת מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף עכ"ל המשנה שם. והרי שמעינן בהדיא מהך משנה דיכול להפריש מעיסה אחת כמה פעמים על עיסות אחרות ולא הוי מן הפטור על החיוב וע"כ הטעם משום דאינו מכוין לפטור עיסה זו ואין דעתו רק להפריש ממנה על עיסות אחרות:
ואכן לענ"ד אין מקום לקושייתו בזה וכמו שאבאר בעז"ה דהנה בפירוש חלת דמאי דמתניתין נחלקו בו הרמב"ם ז"ל בפי' המשנות והר"ש ז"ל דהרמב"ם ז"ל פירש דהחלה בעצמה היא חלת דמאי דהיינו שלקח עיסה מע"ה וספק אם הפריש ממנה חלה או לא ואכן הר"ש ז"ל שם במשנה תמה על זה דהיכן מצינו דע"ה נחשדו על הפרשת חלה והלא לא נחשדו על תרומה גדולה משום שחטה אחת פוטרת את הכרי מה"ת וגם הוא באיסור מיתה וא"כ גם בחלה לא נחשדו מהאי טעמא דחלה נמי אין לה שיעור מה"ת וגם הוא במיתה דטבל הוא במיתה בין שטביל לתרומה ובין שטביל לחלה ולכן פירש הר"ש דחלת דמאי היינו חלה שהורמה מעיסה שנעשית מתבואה של דמאי שלקח תבואה מע"ה וטחנה ואפאה והפריש ממנה חלה ואותה החלה אסורה באכילה לכהן מחמת שהיא טבולה לתרומת מעשר ופירוש המשנה כך הוא דכהן שיש לו לחמים הרבה והן כולם חלה שקיבל מישראל חבר והם טבולים לתרומת מעשר יכול ליטול חלה מעיסה שלא הורמה חלתה [ואותה העיסה הייתה טבולה לתרומת מעשר] כדי לתקן את העיסה ויתר העיסה מניחה להיות מפריש עליה וה"ל תרומת מעשר על החלות שיש לו שהן טבולות לתרומת מעשר ויכול הכהן לאכול החלה על סמך העיסה עד שתסרח ונמצא לפי פירושו לא מיירי מתניתין מדין הפרשת חלה רק דמפריש מהעיסה תרומת מעשר על החלות שיש לו וא"כ לפי פירש הר"ש אין מקום לקושייתו כלל על המקור חיים:
וגם לפירוש הרמב"ם ז"ל דמפרש דחלה בעצמה היא דמאי ומפריש חלה מעיסה זו על עיסות אחרות ג"כ לא קשה כלל דחלת דמאי שאני דהרי הקילו בה ליטול מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף ואף שמוקף הוא מה"ת ה"נ הקילו בה ליטול מן הפטור על החיוב ואכן יש להקשות על תירוץ זה דא"כ הו"ל להמשנה להזכיר גם קולא זו דניטלת מן הפטור על החיוב ואכן בלא"ה יש ליישב דשאני התם דעושה עיסה זו כולה לחלה על עיסות אחרות שיגלגל מכאן ולהבא והלכך בפעם הראשון שמפריש ממנה קצת לחלה על עיסה אחרת לא שייך כלל לומר דשאר העיסה נפטרה מחלה ונעשה חולין מתוקנים דהא לא כיון כלל לפטור אותה עיסה רק לפטור עיסה אחרת וגם מתחילה הזמין אותה שתהיה כולה חלה להפריש ממנה על עיסות אחרות אבל במפריש מהעיסה חלה לפטור אותה עיסה גופא שפיר י"ל דאייי יכול לכוין לפטור קצת מהעיסה וקצתה יהא נשאר טבל דכיון שכולה עיסה אחת אינו יכול להפריש לחצאין וס"ל להמקור חיים אף דחלקה לעיסות קטנות כמו בחג הפסח ואח"כ לאחר האפיה נוטל מצה אחת לשם חלה אינו יכול להתנות שלא יפטור רק המצות שהם בכאן אלא ממילא נפטרו כל המצות שנאפה מעיסה זו ואף שהן במקום אחר מהטעם שכ' שם שיש חילוק בזה בין חלה לתרומה ואף שאין חילוקו ברור להלכה וכמו שאכתוב לקמן מ"מ מהמשנה הנ"ל אין סתירה על דבריו. אך אי קשיא על דברי המקור חיים הא קשיא בהא שמחלק בין תרומה לחלה לענין הפרשה דגבי תרומה דצריך לומר בפירוש או לחשב בעת ההפרשה שתורם מזה על זה ומשו"ה בעי מוקף ע"כ מהני ביה מחשבה שלא לפטור רק במה שמחשב עליו משא"כ בחלה שמפריש מעיסה אחת חלה לפטור אותה עיסה וא"צ מן המוקף וע"כ דא"צ לתרום מזה על זה וכו' והנה דבריו אלו תמוהים מאוד ולא הבנתי שיחתו בזה דמ"נ באיזה תרומה מיירי אם מיירי בתרומת א"י דבעי מוקף הדבר פשוט דגם בחלת א"י הדין כן דבעי מוקף דחלה איקרי תרומה ודיניהן שוין וכמו שמבואר להדיא במשנה דחלה פ"א ובן כתב להדיא בטוש"ע סימן שכ"ו שחלת א"י לא יאכל עד שיפריש ואינה ניטלת אלא מן המוקף כתרומה עכ"ל הטוש"ע שם. ואם מיירי בחו"ל גם בתרומה לא בעי מוקף כלל כידוע והיותר תימה לי במה שכ' דמשו"ה בעינן מוקף בתרומה משום דצריך לחשב להפריש מזה על זה ובמח"כ תלי תניא בדלא תניא דדין מוקף בתרומה ילפינן בירושלמי בר"פ דתרומות מקרא מדכתיב גבי תרומת מעשר והרמותם ממנו ומוקי לה בתרומה גדולה [אבל בתרומת מעשר עצמו לא בעינן מוקף רק מדרבנן וכמש"כ התוס' בגיטין דף ל' ע"ב ודעת הרמב"ם בפ"ג מה' תרומות הלכה כ' דא"צ מוקף אפילו מדרבנן רק ת"ח אין תורמין אלא מן המוקף וע"ש בהשגת הראב"ד שמחלק בין לוי שמפריש לבין ישראל. אבל מש"כ דגבי תרומה צריך לומר או לחשב דמפריש מזה על זה זה לא מצינו כלל בשום מקום רק אם מונחים בשתי כלכלות תנן בדמאי פ"ז משנה ו' דאם היו לפניו שתי כלכלות של טבל ואמר מעשר של זו בזו הראשונה מעושרת ובשני כלים אפשר דגם לענין חלה הוא כן דאם הניח המצות לאחר אפיה בשני כלים אף שבאו מעיסה אחת צריך לפרש שמפריש חלה גם על המצות שבכלי השניה ואפשר דגם אם מונחים על הארץ בשני זויות הבית ג"כ צריך לפרש שמפריש גם על המצות שבזווית השניה וזה פשוט מצד הסברא דאם אינו מחשב לפטור המצות שמונחים בצד האחר מהיכא תיתי תחול ההפרשה על אותן המצות והמשנה דדמאי הנ"ל לא באה רק לאשמועינן דאם אמר מעשר של זו בזו ושל זו בזו הראשונה מעושרת אבל אם אמר מעשר כלכלה בחבירתה קרא שם וע"ש ברע"ב אבל בעיקר הדין אם צריך לומר דמפריש על אידך לא הוצרכה המשנה לבאר דזה פשוט מצד הסברא וגם אין חילוק בזה בין תרומה לחלה ולכן מה שתלה דין מוקף בזה שצריך לפרש דמפריש על חבירו תמוה מאוד וגם מה שהוציא מזה דגבי חלה כיון שא"צ לפרש ממילא אינו יכול להתנות שאינו מכוין רק לפטור קצת מן המצות ולא על כל המצות אינו מובן מה שייך זה לזה דאף דא"צ לפרש מ"מ אם מחשב בפירוש שלא יכול לפטור רק מצות אלו מהיכא תיתי נימא שאינו יכול להתנות ואליבא דאמת אין שום חילוק בזה בין תרומה לחלה דאם הם מונחים בשני כלים או בשני זויות הבית בוודאי צריך לפרש שמפריש מאלו על אלו בין בתרומה ובין בחלה ואם הם מונחים במקום אחד בוודאי א"צ לפרש שמפריש על הכל דמסתמא הוא כן ומיהו אם מתנה שאינו מפריש על הכל רק על מקצת אפשר דתנאו קיים בין בתרומה ובין בחלה:
אך קצת יש מקום לחלק בין תרומה לחלה בזה מטעמא אחרינא דתרומה דעיקר הפרשה הוא בגורן לאמר שמירח בכרי ואז אין להתבואה שום התחברות אלו לאלו דכל חטה וחטה מופרש בפני עצמה והלכך אם הניחן בשני מקומות או בשני כלים צריך לכוון להפריש מאחד על חבירו אבל בחלה שעיקר הפרשתה הוא בעודה עיסה וכל העיסה הוי כגוף אחד והלכך אפשר דאף אם מפריש לאחר האפיה והניח המצות בשני מקומות או בשני כלים אפשר דא"צ לכוון להפריש מכלי זו גם על חבירתה וכדעת המקור חיים כיון שבשעת עיקר חיובה היה לה התחברות וכן אינו יכול להתנות שלא לפטור רק המצות שמונח בכלי זה אבל מ"מ לא נהירא לחלק ובאמת שגם הוא בעצמו מסיק דבטוש"ע בסימן שכ"ו מפורש דלא כוותיה ומבטל דעתו וכן מדבריו שכתב בסידור דרך החיים שלו בהלכות חלה נראה שחזר בו ממש"כ בסידור דרך החיים שלו ואף שקצת יש מקום לבאר באופן שלא יסתור דבריו שם ממש"כ בספרו מקור חיים מ"מ יותר נראה לומר דחזר בו:
וגם מש"כ דנראה דאם לקח המצות ולא הפריש ממנו חלה ועירבן וחילקן בשני כלים ונטל חלה ממקום אחד כבר נפטרו כל המצות שנאפו מאותה עיסה ואף שמונחת בכלי אחרת ומשמע דתו אינו יכול להפריש חלה מהמצות שבכלי השניה דשמא יזדמן לו אותן מצות שכבר נפטרו והוי כמפריש מן הפטור על החיוב וכן נהגו בפ"ק כבוד רבני המו"ץ אשר מלפנינו לפסוק כן ותמהני דלמה נחוש לזה הא רוב מצות שבכלי השניה הוא בני חיובא ולמה לא נתלי דמפריש מן הרוב והלא מבואר ביו"ד סימן ק"ט בשם הרשב"א דהטעם דמין במינו יבש ביבש בטל ברוב גם מדרבנן הוא משום דאמרינן דכל מה שאוכל אוכל מן הרוב ולא מצינו שום פוסק שחולק עליו בסברא זו רק בהרא"ש בחולין בפ' גה"נ כתב טעם אחר משום דנהפך האיסור להיות היתר אבל בעיקר סברת הרשב"א לא שמענו דפליג והדבר צ"ע:
ולענין שתי עיסות להפריש מאחת על חבירתה דמשמע בטור וש"ע יו"ד בס"ס שכ"ה דצריך מוקף גם בחלת חו"ל אך מהו נקרא מוקף מבואר בב"י שם דדעת הרא"ש והרשב"א והרמב"ם דא"צ רק שיהיו שתיהן לפניו וא"צ לא צירוף כלי ולא נגיעה וכן נפסק בטוש"ע שם והמעיין ברא"ש שם יראה להדיא דאפילו אם מונחים בשני כלים יכול להפריש מזו על זו דהא מדמי לה להמשנה דמע"ש פ"ג משנה י"ב דהקנקנים של יין עד שלא גפן יכול להפריש מאחד על הכל משום דכל זמן דלא סתם הקנקנים יכול למלך ולערבן לתוך קנקן אחד וה"נ יכול למלך ולעשותן עיסה אחת. ואכן דעת בעל ספר התרומה בהל' חלה ובתוס' פסחים דף מ"ו ובפ"ק דנדה (דף ו') דצריך נמי צירוף סל ונגיעה והביאו ראיה מהמשנה דחלה בפ"ב משנה ה' דמצריך ר"א שם ליתן פחות מכביצה באמצע אבל תמהני דהא המשנה מיירי בוודאי בחלת א"י דבעי מוקף ולכן צריך נגיעה אבל בחלת חו"ל דלא בעי מוקף י"ל דאפי' בשתי עיסות לא בעי נגיעה וגם מנ"ל להוציא משם דבעי תרתי צירוף סל ונגיעה דהרי לא הוזכר שם דצריך צירוף כלי ואפשר דבחדא מינייהו סגי או צירוף כלי או נגיעה ובלא"ה כבר דחה הגר"א ז"ל שם בבאוריו בס"ק ו' ראיה זו דהרי בירושלמי שם אמרינן דמשו"ה צריך ליתן פחות מכביצה באמצע כדי לחברן משום דבטמא וטהור אדם מקפיד על תערובתן וכ"כ בס' התרומה בעצמו דע"פ הירושלמי אין ראיה וכ"כ הסמ"ג בה' חלה בשם ר"י בעל התוס' דבשתי עיסות טהורות כיון שאינו מקפיד על תערובתן א"צ נגיעה וסגי בצירוף סל לחוד ואכן יש לתמוה דמנ"ל דצריך צירוף סל דילמא לא בעי כלל] וא"כ משם ראיה להיפך דבשני עיסות טהורות א"צ נגיעה כלל וע"ש בדברי הגר"א ז"ל שהאריך בזה וכתב כמה חילוקי דינים בזה:
ואכן לדעתי היה נראה לי לומר דגם הרא"ש והרשב"א דלא מצרכי לא צירוף סל ולא נגיעה היינו דמפריש חלה בעודה עיסה מטעם שכתב דדמי לקנקנים שלא גפן דסגי דמפריש מאחד על הכל משום דיכול לערבן ביחד אבל במצות של פסח דמפרישין חלה לאחר האפיה י"ל דמודו לדעת ספר התרומה והתוס' והמרדכי בשם ר"א ממיץ ז"ל דצריך צירוף סל ונגיעה [או כדעת הסמ"ג בהלכות חלה בשם ר"י דצריך מיהת צירוף סל] דלאחר שנאפו כל עיסה בפני עצמו הוי כמו קנקנים שגפן דצריך לתרום מכל אחת ואחת ואף דיכול השתא לערב כל המצות ביחד מ"מ כיון שכבר חלקן בעת האפיה נתחייב כל עיסה ועיסה בעצמה ותו א"א להפריש מעיסה על חבירתה אם לא שמצרף את כל המצות בתוך כלי אחד ואפשר דבעי נמי נגיעה. דהגע בעצמך בקנקנים שגפן דנתחייב להפריש מכל אחת ואחת ואח"כ הסיר את הסתימה הכי יעלה על הדעת דיכול עכשיו להפריש מאחד על הכל זה וודאי לא. דכיון דכבר נתחייב להפריש מכל אחת ואחת אין סברא כלל דלאחר הסרת הסתימה יחזור הדין כבתחילה. וא"כ ה"ה נמי במצות שבאין משתי עיסות. ואף שמדברי התוס' יס' התרומה והמרדכי משמע להדיא דהם ס"ל דאפילו אה מפריש בשעת גלגול צריך צירוף סל ונגיעה ודלא כדעת הרשב"א והרא"ש מ"מ לאחר האפיה י"ל דהרשב"א והרא"ש מודו לס' התרומה והתוס' כן נ"ל:
ודע דמדברי רש"י ז"ל בעירובין דף ל' ע"ב ד"ה מוקף משמע להדיא דס"ל דגם בתרומה בעינן מוקף שיהיו בכלי אחד מדכתב שם שלא מן המוקף שאינו סמוך לו באותו כלי דלהוי מיניה וביה עכ"ל [וכן נראה גם מדברי התוס' דלשם ד"ה לתרום] והא דרש"י ז"ל בעצמו בגיטין (דף ל' ע"ב) פירש בהא דאמרינן שם וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף היינו אם הם במקום אחר דשמא באותו שעה אינו בעין היינו משום דהתם מיירי הברייתא בתרומת מעשר ותרומת מעשר לא בעי מוקף באמת וכדתנן להדיא בבכורים ספ"א ולכן פרש"י דמ"מ אם הפירות הם במקום אחר לא נחשדו חברים משום דחיישי שמא אינו בעין והתוס' שם בד"ה לתרום השיגו על פירש"י וכתבו דאפי' שתיהן לפניו בעינן מוקף גם בתרומת מעשר מדרבנן [והיינו דבעינן צירוף כלי] משום גזירה דתרומה גדולה והדבר מתמיה דמהיכן פשיטא להו להתוס' דהוא משום גזירה דתרומה גדולה ואדרבה מהמשנה דבכורים פ"ב משנה ה' מוכח להדיא כפירש"י דלא גזרו כלל אטו תרומה גדולה דתנן שם דתרומת מעשר ניטלת מן הטהור על הטמא כבכורים ופירש הרע"ב ז"ל הטעם משום דבתרומה גדולה גופא דאינה ניטלת חן הטהור על הטמא משום דבעינן מוקף וחיישינן דילמא לא מקיף דמסתפי דילמא נגע הטהור בטמא והאי טעמא לא שייך בתרומת מעשר דהא נתרמת שלא מן המוקף עכ"ל. ואם איתא דגזרו אטו תרומה גדולה ובעינן נמי צירוף כלי היכא ניטלת מן הטהור על הטמא דהא ודאי קרוב הדבר דיגע הטהור בטמא ואי אפשר לזהר בזה וע"כ דבשתיהן לפניו לא גזרו כלל רק אם אין שתיהן לפניו לא נחשדו חבירים וכמו שפירש"י:
ובעיקר דברי רש"י בעירובין הנ"ל והתוס' בגטין הנ"ל דס"ל דבתרומה גדולה בעינן צירוף כלי לכאורה צ"ע דהיאך יפרנסו להמשנה דמע"ש פ"ג משנה י"ב דהמשאיל קנקנים למע"ש עד שלא גפן תורם מאחת על הכל ואף שהיין הוא בשני כלים הרי דלא בעי צירוף כלי והרא"ש בהלכות חלה הביא ראיה באמת ממשנה זו דגם בחלה לא בעי צירוף כלי ואפי' בשני עיסות ואולי דס"ל דהמשנה לא אמרה כן רק במע"ש דבמע"ש ליכא קרא דבעי מוקף ודמי לתרומת מעשר ולהתוס' צ"ל דמע"ש קיל מתרומת מעשר דגם מדרבנן לא צריך צירוף כלי. ויש ליתן קצת טעם לזה דבתרומת מעשר שפיר גזור משום דתרומה בתרומה מחלפא ואם נתיר בתרומת מעשר נתיר גם בתרומה גדולה משא"כ מעשר שני בתרומה לא מחלפי:
ואין להקשות עליהם מהתוספתא דתרומות פ"ג שתי מגורות בעליה אחת תורם מאחד על הכל וכן הובא להלכה ברמב"ם פ"ג דתרומות הלכה י"ח הרי דלא בעינן צירוף כלי דבאמת בתוספתא לפנינו הגירסא תורם מכל אחד ואחד רק דהרמב"ם היה לו גירסא אחרת וכמש"כ הכ"מ שם. אבל רש"י ותוס' היו גורסים כגירסא דידן והגר"א ז"ל בהגהותיו הגיה בתוספתא כמ"ש הרמב"ם אבל באמת נראה שרש"י ותוס' היו גורסין כגירסא דידן:
ואגב דאיירי בדיני הפרשת חלה ראיתי לכתוב בכאן מש"כ בעז"ה בגליון הט"ז שלי בסימן שכ"ג סק"א על מש"כ הט"ז שם שכתב הד"מ בשם הרשב"א דבדיעבד בטלה ברוב וזה לשוני הדברים מפליאין דלאיזה ענין הביא לדברי הד"מ בשם הרשב"א דהא מבואר בדברי הרשב"א בתשובה בסימן של"ז דאזיל בשיטת הרמב"ם והמחבר דביטול ברוב מועיל אפי' לרבים רק במה דמשמע מדברי הרמב"ם ז"ל דמותר אפי' לכתחילה לבטלה ברוב וכפשטיות דברי שמואל בפ' עד כמה וע"ז חולק הרשב"א וס"ל דרק בדיעבד אם נתערב ברוב מותר אפי' לזרים וכ"ה ג"כ דעת הרמב"ן ז"ל בהלכותיו [ומיהו קצת צ"ע דהב"י שם הביא בשם הרשב"א ז"ל בפסקי חלה שלו דמשמע אפי' לכתחילה מותר לבטל ברוב אבל אינו קושיא דשם כוונתו לומר דמלישנא דשמואל משמע דמותר לבטל אפילו לכתחילה אבל לענין הלכה פסק דאינו מותר רק בדיעבד] אבל אנן הא קיי"ל כשיטת התוס' והרא"ש דאף בדיעבד אם נתבטל ברוב אינו מותר רק לכהן בימי טומאתו אבל לזרים לא מהני ביטול ברוב רק בעי ק"א אם הוא מין במינו כמו חלה ותרומה של א"י ובשאינו מינו בס' וא"כ לענין מאי מביא דברי הד"מ בשם הרשב"א ודוחק גדול לומר דהביא דבריו לענין כהן בימי טומאתו דמ"מ אסור לבטל לכתחילה ברוב דמשמעות לשונו לא משמע כן דהא כל דבריו סובב והולך על דברי הרמ"א בהג"ה דמיירי לענין זר והדבר צ"ע. וגם מדבריו שכ' בסוף הסימן מוכח להדיא דר"ל דאף לזר מהני ביטול ברוב:
והיותר תימה מש"כ בסוף הסימן לתמוה על חמיו הב"ח ז"ל שפסק דאס נפל חלה בתבשיל ימכר או ינתן לכהן בדאיכא רוב חולין והכלי אם הוא כלי חרס צריך שבירה עכ"ל הב"ח ז"ל. וכ' הט"ז על זה וכבר נתבאר דאין אנו נותנין לכהן עכשיו ומה שהחמיר בזה לא ידעתי למה לא נסמוך להקל במילתא דרבנן לבטל ברוב וכמו שזכרתי לעיל בשם הד"מ עכ"ל הט"ז שם. והנה כל דבריו ז"ל אלו איין אלא דברי תימה דנ"ל דמש"כ הרמ"א בסימן שכ"ב דהנהוג האידנא דאין מפרישין רק חלה אחת ושורפין אותה ואין נותנין אותה אפי' לקטן או לגדול שטבל לקירויו היינו להאכיל אותה בעיניה אבל בחלה שנתבטלה ברוב דמצד הדין מותר אפי' לכהן שלא טבל לקירויו הדבר פשוט דאף לפי המנהג מותר לאכול אפי' גדול שלא טבל לקירויו וכ"ש בכהן טהור שטבל לקירויו דהא לאחר ביטול ברוב לא שייך כל הטעמים שהזכיר הש"ך שם בס"ק ט' דשמא יאכיל החלה לזרים או הטעם שכ' המהרש"ל משום דלא מחזקינן בזה"ז בכהן ודאי דאף אם אינו כהן ודאי או שיאכילנו לזרים ג"כ אין קפידא דהא לדעת הרמב"ם והמחבר לאחר הביטול ברוב מותר אפי' לזרים ואף דאנן פסקינן דלזרים אסור מ"מ זה אינו רק חששא רחוקה ובפרט בחלת חו"ל דעיקרו אינו אלא מדרבנן וקילא משאר איסורים בדרבנן דוודאי אין להחמיר:
והן אמת לענין כהן בימי טומאתו שפיר יש מקום להחמיר דהנה שמעתי מפי מר אחי הגאון זצ"ל ששמע מפי הגאון הגדול המנוח מו"ה יחזקאל סג"ל לנדא זצ"ל שהיה ראב"ד בפ"ק שעלה בדעתו להסתפק שאפשר דהא דאמר שמואל דחלת חו"ל מבטלת ברוב [או לכהן בימי טומאתו או אפי' לזרים לכל חד כדאית ליה] היינו דווקא בנתערב מין במינו דמה"ת מין במינו בטל ברוב בין יבש ביבש ובין לח בלח רק דחז"ל החמירו דבלח בלח בעי ס' וכן בתרומה וחלה של א"י בעינן אחד ומאה אף יבש ביבש ולכן בתרומה וחלת חו"ל דעיקרו מדרבנן אוקמוה אדאורייתא אבל מין בשאינו מינו דמה"ת בעי ס' לח בלח לדידן דקי"ל דטע"כ דאורייתא. אין סברא כלל דיקילו בחלת חו"ל שיהיה בטל ברוב דהא מ"מ יהיב טעמא דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקון כן שמעתי מפי מר אחי הגאון ז"ל בשם הגאון הנ"ל. ואנכי מצאתי ראיה לדבריו ממש"כ הגר"א ז"ל בביאוריו בר"ס צ"ח להוכיח דחלב (בצירה) בבשר הוי מין במינו בטעם מהא דאמרינן בחולין צ"ט ההוא פלגא דזיתא וכו' ואי בטעמא לא שייך לפלוגי בדרבנן כיון שניכר טעמו עכ"ל. הרי דס"ל בפשיטות דכל שניכר הטעם לא שייך לפלוגי בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן ופשוט דהך סברא שייך גם בחלת חו"ל שעיקרו דרבנן. וא"כ בנפל החלה לתבשיל וליכא ס' יש להחמיר אף לכהן בימי טומאתו אבל לכהן טהור דאינו אלא מנהג בעלמא ואינו אלא חששא רחוקה מאוד דשמא יאכיל לזרים בוודאי אין להחמיר בזה ולכן אין מקום לדברי הט"ז בזה. וגם בלא"ה לפי דעת הט"ז בעצמו דמסיק דלכי דברי הד"מ בשם הרשב"א שפיר בטיל ברוב אפי' לזרים הרי דס"ל בפשיטות דגם מין בשאינו מינו בטיל ברוב א"כ בוודאי תקשה דהיכי כתב להקשות על הב"ח במש"כ דימכר לכהן מהא דהמנהג שלא ליתן לכהן והרי התם מיירי בחלה בעינה והב"ח מיירי לאחר ביטול ברוב:
וגם מה שתמה על הב"ח דלמה החמיר כ"כ למה לא נסמוך להקל ברוב וכמו שזכרתי לעיל בשם הד"מ עכ"ל. הנה אותה תמיה הו"ל לתמוה על הרב בהגה"ה בעצמו דלמה החמיר כ"כ דלזרים בעינן ק"א או בס' דהא כתב בעצמו בד"מ דבטיל ברוב אבל באמת לק"מ וכמש"כ לעיל:
ונ"ל טעם החילוק שחילקו התוס' והרא"ש בין כהן טמא בטומאת הגוף לבין זרים לענין ביטול ברוב ולכאורה הרי שניהם בחלת א"י באיסור מיתה בידי שמים אבל באמת חילוק גדול יש ביניהם דהנה מבואר בתוספתא דתרומות פ' ו' וברמב"ם בפ' י"ט מהל' סנהדרין דזר שאכל תרומה בין תרומה טהורה ובין תרומה טמאה חייב מיתה אבל בכהן טמא שאכל תרומה או חלה טמאה אינו במיתה משום שמחוללת ועומדת [ובלח"מ ושאר נושאי כליו תמהו על הרמב"ם דמנ"ל לחלק בין זר לכהן טמא אבל במח"כ נעלם מעיניהם דברי התוספתא והירושלמי הנ"ל וכבר העיר עליהם כבוד מר אחי הגאון זצ"ל בהגהותיו על הרמב"ם ונדפס כעת בדפוס ווילנא] והנה כבר ידוע דחלת חו"ל טמאה משום ארץ העמים ושכיר חילקו בין זר לכהן טמא דכהן טמא שאוכל חלת חו"ל שאינו אלא בלאו אפי' באוכל חלת של א"י ולכן הקילו בו ע"י ביטול ברוב משא"כ בזר שהוא באיסור מיתה לא הקילו כן נ"ל:
היוצא לנו להלכה מכל מש"כ למעלה דלענין מוקף בתרומה גדולה לדעת הרמב"ם סגי שיהיה שתיהן לפניו וכן נראה מדברי הרא"ש בה' חלה והטוש"ע בס"ס שכ"ה לענין חלה דאפי' בשתי עיסות א"צ לא צירוף כלי ולא נגיעה ומשמע דאפילו בחלת א"י ופשוט דה"ה לענין תרומה ואמנס דעת רש"י בעירובין דף ל' ע"ב והתוס' בגיטין דף ל' דצריך צירוף כלי גם גבי תרומה:
ולענין תרומת מעשר הוא מחלוקת רש"י ותוס' בגיטין הנ"ל דלדעת התוס' גס בתרומת מעשר צריך צירוף כלי משוס מוקף אך דאינו אלא מדרבנן דגזרו ביה משום תרומה גדולה ואמנם רש"י ס"ל דלא החמירו רבנן בתרומת מעשר רק אם אין שתיהן לפניו משוס דחשו דשמא כבר נאבד או נשרף. [ועוד יש בזה ב' שיטות אחרות ברמב"ם ובראב"ד בפ"ג מהל' תרומות הלכה כ' דדעת הרמב"ם שם דיש חילוק בין ת"ח לשאר אנשים ודעת הראב"ד דיש חילוק בין לוי לישראל] אבל במע"ש משמע דאף לדעת התוס' לא צריך צירוף כלי אף מדרבנן וראיה מהמשנה דמע"ש שהבאתי למעלה דעד שלא גפן תורם מאחד על הכל. ולענין חלה החלה עצמה בשעת קריאת שם צריך שיהא מוקף ומחובר להעיסה וכמו דאיתא בברייתא דנדה דף ו' ופשוט שזה נוהג גם בחלת חו"ל וכ"כ להדיא בס' התרומה. ואמנס במפריש מעיסה אחת על חבירתה יש בזה ג' שיטות שיטת התוס' בנדה שם ובתוס' פסחים דף מ"ז דצריך צירוף סל ונגיעה ומדברי הסמ"ג משמע דסגי בצירוף כלי לחוד אבל דעת הרא"ש [וכ"כ הב"י שם דכ"ה דעת הרמב"ם והרשב"א] דא"צ אפילו צירוף כלי וזהו במפריש מן העיסה אבל במפריש אחר האפיה נ"ל דהרא"ש והטוש"ע מודים דצריך ליתן כל המצות לתוך כלי אחד ויגעו ג"כ אהדדי וכ"ה המנהג. וכי מפריש מעיסה על חבירתה נ"ל דצריך בכוין או לומר בפירוש דמפריש מעיסה זו על חבירתה וכן נ"ל גבי תרומה אף כששתיהן לפניו אך אם הם מונחים בשני זוויות הבית ורוצה להפריש על כל הפירות בוודאי צריך לפרש שמפריש גס על הפירות שמונחים בזוויות אחרת. ולענין אם מכוין שלא לפטור כל המצות שבעיסה זו רק המצות שהן אצלו נ"ל דמצי לכוין כן ויוכל האחר להפריש ממצות שלו ואף שמעורב בו מצות מאותה עיסה שכבר נפטרו מקצת מצות ע"י הפרשה של חבירו ואפשר דאף אם הפריש סתם בוודאי אין כוונתו לפטור רק המצות שלו וכן כתוב בשו"ע וגם המקור חיים חזר בו והסכים ג"כ לזה אבל לכתחילה בוודאי ראוי להניח כל המצות בתוך כלי אחד ולהפריש על הכל:
ולענין מש"כ לעיל דאף לדעת הרמב"ם והרא"ש דמוקף סגי בשתיהן לפניו מ"מ החלה שמפריש מהעיסה וכן בתרומה בעת שמפריש מן התבואה צריך הקפה ממש שיהא החלה והתרומה מחובר להעיסה או להעיסות שמפריש עליהן וכמו שמפורש בברייתא דנדה דף ו' דמקפת וקורא לה שם. נ"ל דהטעם דכיון דעיקר דין מוקף ילפינן מדכתיב והרמותס ממנו והרי במנחות דף ע"ז ילפינן גבי לחמי תודה דצריך שיפריש מן המחובר מדכתיב והקריב ממנו מן המחובר פירש"י דבעינן שיהא כל החלות ביחד בשעת תרומה הרי דבעינן מוקף שיהי' ביחד וסמוך ממש דאל"ה לא מקרי מחובר וא"כ גבי תרומה דכתיב נמי ממנו ג"כ בעי שיהא מן המחובר והתוס' שם כתבו בשם רש"י דמן המחובר היינו שיהו כולן בכלי אחד [ואינו ברש"י שלפנינו אך כן נמצא ברש"י כת"י שנדפס כעת בש"ס החדשים דפוס ראם] וכתבו על זה ונראה דא"צ אלא מוקף בעלמא כמו ממנו דכתיב גבי תרומה. ומדבריהם צ"ע דמנ"ל דגבי תרומה לא בעינן שיהא בעת הפרשה וקריאת שם בכלי אחד והלא באמת מרש"י עירובין דף ל' שהבאתי לעיל מבואר להדיא דגם גבי תרומה בעינן צירוף כלי וכ"ה דעת התוס' בגיטין דף ל' שהבאתי לעיל. וגם מאי דכתבו אח"כ דבהקומץ רבה משמע כפי' הקונטרס דדרשינן גבי מנחה במנחות דף כ"ד והרים ממנו בקומצו מן המחובר שלא יביא עשרון בשני כלים ויקמוץ ואינו מובן דמאי ראיה מהתם דאם מביא בשני כלים הרי חצי עשרון השני אין כאן לא נגיעה ולא צירוף כלי ולא מקרי מחובר כלל וע"כ צריך שיהי' בכלי אחד וגם בכלי אחד מסיק שם הש"ס דבעי ג"כ נגיעה אבל לעולם בתרומה אפשר דמקרי מחובר ע"י נגיעה לחודא ואף שאינן מונחין בכלי אחד ואפשר שזהו דמסקי התוס' שם דמיהו התם נמי בעי נגיעה וכו' וכוונתם בזה דאינו ראיה מהתם לדברי רש"י דבשני כלים גרע דליכא אפילו נגיעה:
אבל עכ"פ שמעינן מהתם דתרומה וחלה בעינן שיהא נוגעין להפירות ולהעיסה בשעת הפרשה וקריאת שם דאל"ה לא מקרי מן המחובר. ואגב שהזכרנו לעיל לדברי הרמ"א בהג"ה בסימן שכ"ג דחלה תערובתה עד ק"א אם הוא במינה ושלא במינה ס' ראיתי להעיר בכאן על דברי הש"ך שם בס"ק ז' ובנה"כ שם דעל מש"כ הרמ"א שם דמהני שאלה לחכם ויתיר לו כנדר כתב על זה הש"ך שם והא דבטיל בק"א ואינו נחשוב כדבר שיל"מ ולא בטיל אפי' באלף כמו בנדרים בסימן ק"ב ס"ד דהכא בנדרי הקדש כיון דאינו מצוה לישאל עליהן אלא מדוחק כדלעיל סימן ר"ג לא הוי דשיל"מ עכ"ל. וכ"כ שם בספרו נה"כ. וכתבתי בצידו הנה דברי הש"ך והנה"כ אלו תמוהין מאוד דמאי ענין תרומה וחלה להקדש דהך דאמרינן דאין נשאלין אלא מדוחק לא שייך רק בנדרי הקדש לגבוה בקדשי מזבח או בקדשי בה"ב דכתיב נדרי לד' אשלם וכמו דאיתא ברמב"ם והובא בשו"ע בסימן ר"ג אבל בתרומה וחלה לא מצינו כלל דאין נשאלין עליהן אלא מדוחק ובפרט דגבי תרומה וחלה אין כאן שום הפסד לכהנים בזה דלאחר שישאל יחזור לטבלו ויצטרך להפריש תרומה וחלה אחרת ואיזה איסור יהי' שייך בזה. ובאמת בש"ס בנדרים שהביא בש"ך שם מחלק בין תרומה לנדרים מטעם אחר משום דבנדרים מצוה לאתשולי אבל בתרומה אינו מצוה בשאלה. ופשוט דעיקר החילוק הוא בין תרומה לנדרים משום דעיקר דשיל"מ דלא בטיל היינו דההיתר יבוא ממילא כמו ביצה שנולדה ביו"ט וחדש ומ"מ נדרים אף דההיתר אינו בא ממילא רק ע"י מעשה דשאלה מ"מ כיון דנדרי איסור עומדין לישאל דהא מצוה לאתשולי דהנודר כאלו בנה במה וכו' הוי כמו דההיתר יבוא ממילא דהא וודאי יעשו מעשה דשאלה אבל תרומה אף שיכול לשאול מ"מ אינו עומד לישאל דמאיזה טעם ישאל על תרומתו ואיזו תועלת יגיע לו מזה הא יחזור לטבלו ויהא צריך להפריש תרומה אחרת והלכך לא הוי דשיל"מ. ולכן דברי הש"ך והנה"כ שהוצרך ליתן טעם על תרומה משום דאין נשאלין אלא מדוחק דמלבד דהדין אינו אמת דוודאי יכול לשאול על התרומה אף שלא מדוחק מוד אינו מובן דמה הוצרך לזה הא בפשיטות הטעם משום דאינו עומד לישאל משום דאינו מצוה לאתשולי וכמו שאמר בש"ס ולכן דבריו צלע"ג:
וגם דברי הרשב"א בתו"ה הארוך בית ד' שער הראשון [ובדפי הס' דפוס ברלין הוא בדף ק"נ] בענין זה תמוהים מאוד לפענ"ד שכ' שם דלא מקרי דשיל"מ רק דהמתיר עתיד לבוא בוודאי או שבידו להתירו על כל פנים וכו' ומסיים שם וכן כשהמתיר תלוי במעשה והמעשה תלוי בידו כגון טבל ומע"ש והקדש וחדש כל אלו הוי דבר שיש לו מתירין דטבל בידו לתקנו וכן במע"ש בידו לפדותו וכן הקדש יכול הוא לשאול דהקדש טעות אינו הקדש עכ"ל. והנה הדבר מתמיה מאוד דהיכי כתב דהקדש הוי דשיל"מ משום דיכול הוא לשאול והלא בתרומה נמי יכול לשאל ומ"מ כיון שאינו עומד לישאל לא הוי דשיל"מ כ"ש הקדש דאינן נשאלין אלא מדוחק דוודאי לא הוי דשיל"מ ולא דמי כלל לטבל דוודאי עומד ליתקן וכן מע"ש חוץ לירושלים ע"כ עומד לפדיה אבל הקדש בוודאי אינו עומד לישאל רק להקריבו לקרבן ואם הוא קדשי בה"ב עומד להנתן לגזבר ואם דעת הרשב"א ז"ל דלא בעינן שיהא עומד לישאל רק דיכול להשאל א"כ תקשה מתרומה דבתרומה נמי יכול להשאל והא דבברייתא דנדרים הוזכר בדברי ר"ש גם הקדש בכלל הדברים דהוי דבר שיל"מ כבר כתב הר"ן שם הטעם משום דיש להם היתר בפדיה וכ"כ הרא"ש שם והיינו משום דהם ז"ל מפרשי דר"ש מיירי בקדשי בה"ב דיש להם היתר בפדיה אבל דברי הרשב"א שכ' הטעם משום דיכול לשאול תמוה מאוד:
וקצת ראיתי ליישב דברי הרשב"א דלא קשיא מתרומה דתרומה שאני דלא שייך לקרותה דבר שיל"מ ע"י שאלה דהא אחר השאלה ג"כ אסורה לאכול משום טבל וא"כ מעולם לא הותר דאחר השאלה דיסתלק מינה איסור תרומה מ"מ חייל עליה איסור טבל ואף שיכול אח"כ להפריש מינה תרומה מ"מ מחוסר מעשה גדול דהפרשה ועוד דמה בכך דיוכל להפריש אח"כ לתקן הטבל מ"מ אותה תרומה שנתערבה לא יהיה לה היתר כלל דהא צריך להפריש עליה ממקום אחר דמהתערובת עצמו אינו יכול להפריש דשמא יפריש מהפטור על החיוב משא"כ בהקדש דאחר השאלה יהיה חולין גמורים כן היה נ"ל ליישב. אבל אין זה תירוץ כלל דהא הש"ס דמחלק בין תרומה לנדרים משום דבתרומה לאו מצוה לאתשולי הרי דלא ס"ל להש"ס סברא זו דאל"כ בפשיטות הו"ל להש"ס לחלק דשאני נדרים דלאחר השאלה מותר לו לנודר לאכול משא"כ בתרומה דאף לאחר השאלה אסור משום טבל וע"כ דלא ס"ל להש"ס סברא זו וא"כ תמיהתי על הרשב"א ז"ל הוא כראי מוצק:
ואכן לפי חומר הנושא נ"ל ליישב דברי הרשב"א בטוב טעם ודעת והוא בהקדם דלכאורה יש לתמוה דמאי הוצרך הרשב"א ז"ל להביא דין הקדש כלל והלא האידנא ליכא לא קדשי מזבח ולא קדשי בה"ב דהא ברייתא ערוכה שנינו בעו"ג דף י"ג ובבכורות דף נ' דאין מקדישין ואין מחרימין ואין מעריכין בזה"ז והרשב"א בת"ה הוא פסקן ולא פרשן ולענין מאי הוצרך להביא דין הקדש:
אבל באמת קושיא חדא מתורצת בחבירתה דיש לומר דהרשב"א לא בא לתת טעם על הברייתא דנדרים דמשו"ה חשיב ר"ש להקדש בכלל הדברים שיל"מ משום דיכול לשאול עליו דוודאי טעמא דר"ש הוא כמש"כ הר"ן משום דעומד לפדיה אך בא לכתוב דין חדש שנוגע גם האידנא להלכה והוא שאם אירע שאחד הקדיש והעריך בזה"ז ואח"כ נתערב החפץ שהקדיש באחרות לא בטיל משום דעומד לישאל דבזה"ז בוודאי מצוה לאתשולי כדי שלא יבוא לידי תקלה דהא אין לו תקנה בפדיה דא"כ יהיה חל קדושה על המעות ועדיין יבוא לידי תקלה דיהנו מן המעות לצרכו והא דבברייתא אמר דאם הקדיש בהמה תיעקר והיינו דכונסין אותה לכיפה ולא אמרינן דישאל עליו נ"ל דמיירי דהמקדיש ליתא קמן דהקדיש ואזיל לעלמא אבל אם המקדיש לפנינו בוודאי עדיף טפי לישאל לחכם דהא בכניסה לכיפה איכא צער בע"ח וגם איכא הפסד ממון ועפ"ז שפיר כתב הרשב"א דאם נתערב באחרות הוי דשיל"מ דבזה"ז מצוה לאתשולי כמו בנדרי איסור כן נ"ל ליישב דברי הרשב"א ז"ל. וד' אל יציל מפי דבר אמת עד מאוד:
ולענין עיקר השאלה אם הקונים שלקחו חלות אפויות כדי שיעור חלה יכולים ליקח חלה בברכה וגם אפילו הקונים פחות מכדי שיעור חלה יכולים ליקח חלה ולברך או שאין יכולין לברך אך עכ"פ צריכין להפריש בלא ברכה משום ספק כבר כתבתי למעלה שאין כדאי להכניס עצמינו בדבר שיש בו מחלוקת הראשונים והאחרונים ולכן טוב יותר לצוות להנחתומין שיפרישו בעצמן חלה מהעיסה כמו בחול והנשים לא יפרשו כלל. והנלע"ד כתבתי בעז"ה.
כ"ד ידידו הדו"ש ומברכו בברכת כהנים
שלמה הכהן מו"ץ דפ"ק ווילנא.