שות עצי ברושים· הרב שלמה כהן־אברבנאל
דרשה לברית מילה
סימן נד
תנן התם (בנדרים דף ל"א ע"ב) ר' יוסי אומר גדולה מילה שדוחה את הנגעים. רבי אומר גדולה מילה שכל המצות שעשה אברהם אבינו כו' דבר אחר גדולה מילה שאלמלא היא לא ברא הקב"ה את עולמו שנאמר כה אמר ד' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. ואמרינן בגמ' ופליגא דר"א דאמר ר"א גדולה תורה שאלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה וגו'. וצריך להבין במאי פליגי רבינו הקדוש ור"א דמר דריש ליה להך קרא על מילה ומר דריש ליה להך קרא על התורה. ועוד דהיאך פליג ר"א על רבינו הקדוש הלא ר"א הלזה הוא אמורא והיאך חולק על התנא:
והנה שמעתי מכבר מפי מר אחי הגאון זצ"ל שאמר ליישב זה בטוב טעם ודעת והוא ע"פ מה שהקשה התוס' יו"ט דהאיך אפשר לפרש דקאי על המילה הלא מילה אינו נוהג אלא ביום. והיאך אמר אם לא בריתי יומם ולילה. ומה שתי' בתי' קמא דר"ל דהמילה היא קיימת בגופו יומם ולילה זה דחוק טובא דמה הוצרך הכתוב להשמיענו זה ומה היה חסר דהיה כתיב אם לא בריתי סתם דאטו לא ידעינן דהמילה היא קיימת בגופו תמיד. ועוד דלשון יומם ולילה לא שייך בזה:
ומה שתי' עוד דמפסקינן לקרא בסכינא חריפא ותיבות יומם ולילה קאי אלמטה והכי קאמר אם לא ברית המילה חוקות יומם ולילה וחוקות שמים וארץ לא שמתי. והיינו דאלמלא מילה לא היה המאורות מאירין על הארץ ולא היה ניכר בין יום ללילה. הנה דבריו ז"ל תמוהין מאוד. ונראה דאישתמיט מיניה הברייתא דסו"פ ר"א דמילה דאמרינן התם דהמל את העבדים [בימים הקדמונים] אומר אקב"ו למול את העבדים ולהטיף מהן דם ברית שאלמלא דם שדוחה את השבת החמורה ר' נחמי' אומר גדולה מילה ברית לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר אם לא בריתי וגו' ולפי דברי התיס' יו"ט דיומם ולילה קאי אלמטה הו"ל לחז"ל לתקן בנוסח הברכה ולומר דאלמלא דם ברית יומם ולילה שמים וארץ לא נתקיימו אלא וודאי דקאי אלמעלה. וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה דהא המילה אינו נוהג בלילה. ואמנם יש ליישב בהקדם מה שתמה הבעל המאור ז"ל בסו"פ ר"א דמילה דאמאי לא תקנו חז"ל בכל המילות נוסח זה דאלמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ דהא וודאי דהך קרא דאם לא בריתי לא קאי דווקא אמילת גרים ועבדים אלא אכל מילות שנצטוינו למול בנינו הזכרים. וא"כ הו"ל להזכיר זה גם במילות הבן. ומה שתי' שם הוא דחוק מאוד. ועוד דנהי דלא תקנו לומר ולהטיף מהם דם ברית מ"מ הו"ל להזכיר דאלמלא המילה לא נתקיימו שמים וארץ דלאו מילתא זוטרתי היא להזכיר זה לפרסם גודל המצוה ומעלתה בפני ההמון. ובזה נדחה נמי מה שנמצא עוד בדברי הראשונים ז"ל לתרץ משום דבהו ע"פ הרוב ליכא רק הטפת דם ברית והוצרך להזכיר דהטפת דם ברית נמי מצוה גדולה היא וזה שתקנו לומר בלשון דאלמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ ולא תקנו לומר אלמלא מילה לא נתקיימו שמים וארץ כלשון המשנה משום דבהנך ליכא חיתוך ופריעה ע"פ הרוב רק הטפת דם ברית. ואכן גם על תי' זה יש להקשות כנ"ל. ואכן מר אחי הגאון זצ"ל תירץ יפה ע"פ דברי המהרש"א ז"ל דהקשה דמאי הוסיף ר"נ ואמר דגדולה מילה שדוחה את הנגעים דמאי רבותא הוא דהלא כבר אמר דדוחה את השבת דהיא חמורה מהנגעים. ותי' דר' נחמי' קאי על מילה שלא בזמנה דאינה דוחה שבת מ"מ היא גדולה שמ"מ היא דוחה את הנגעים וכן תי' בתוס' חדשים. ועפ"ז י"ל דרבי נמי אמילה שלא בזמנה קאי ור"ל דאפילו מילה שלא בזמנה מ"מ היא גדולה שהרי נתקיימו עליה שמים וארץ דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה וליכא למימר דקאי אמילה בזמנה דהא אינה נוהגת רק ביום ולכן ע"כ אמילה שלא בזמנה קאי וס"ל כראב"ש ביבמות (דף ע"ב) דמילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום ובין בלילה. ורבי לשיטתו אזיל דהא טעמי' דת"ק שם דס"ל דאפילו מילה שלא בזמנה ג"כ אינה אלא ביום הוא מדדרש דכתיב וביום השמיני ודריש וביום לרבות אפילו מילה שלא בזמנה. ואכן רבי לשיטתו אזיל דס"ל במ"ק (דף ז') דלא דרשינן וא"ו [וע"ש בסוגיא גבי מראות נגעים דכתיב וביום הראות בו ע"ש] ולפיכך ס"ל דמילה שלא בזמנה מותר למול אפי' בלילה. וא"כ קרא דאם לא בריתי שפיר קאי אמילה. אך דקאי אמילה שלא בזמנה. ובזה נוכל לתרץ בפשיטות קושיית בעל המאור ז"ל דאמאי אין נוהגין לומר בכל המילות אלמלא מילה לא נתקיימו משום דקרא פ"כ לא קאי רק אמילה שלא בזמנה דהא כתיב יומם ולילה. ולכן לא אמרינן זה רק במילת גרים ועבדים. ואכן ר' אלעזר ג"כ לשיטתו אזיל שם ביבמות (דף ע"ב) דמותיב על ר"י מהך ברייתא דס"ל דאפילו מילה שלא בזמנה ג"כ אינו אלא ביום וש"מ דס"ל ג"כ כהך ברייתא והלכך הוצרך לפרש הכתוב על תורה דבה כתיב והגית בו יומם ולילה דלדידי' ע"כ דלא קאי אמילה כלל כל זה מדברי מר אחי הגאון זצ"ל. ואכן קשה לי על דבריו דחדא דהא מצינו אדרבה לרבי בסוטה (דף ו') דדריש וא"ו לענין דהזכות תולה במים המרים דנפקא לי' מהוא"ו דוטהרה ע"כ דאין כל הדרשות שווין. וא"כ אין ראי' כלל מהש"ס דמו"ק דדילמא דאף דהתם לא דריש וא"ו מ"מ גבי מילה דריש וכמו דס"ל בש"ס דסוטה הנ"ל. ועוד דתקשה דלמ"ד דגם במילה שלא בזמנה ג"כ אינו נוהג אלא ביום למה במילה שלא בזמנה אמרינן אלמלא דם ברית וגבי מילה בזמנה לא אמרינן הא לדידי' אין חילוק כלל דגם מילה שלא בזמנה ג"כ אינה אלא ביום. ועוד עדיין ישאר התימה שכתבנו לעיל דלמה לא תקנו כן בגדול שמל את עצמו ולמה תקנו דווקא זה במילת גרים ועבדים:
ואכן לולא דבריו ז"ל הייתי מתרץ באופן אחר ונקדים דברי התוס' בב"ב (דף מ"ג) ד"ה ולסלקו דהקשו דהיכי מועיל סילוק הא בעינן תחילתו וסופו בכשרות. ותירצו דבפסול נגיעה לא בעינן שיהי' תחילתו וסופו בכשרות. ואכן בתוס' נדה (דף נ') כתבו בפשיטות דגם גבי נגיעה בעינן שיהי' תחילתו וסופו בכשרות והא דמקשה הכא ולסלקו היינו גבי דיינים דגבי דיינים לא בעינן תחילתו וסופו בכשרות והובא דברי התוס' אלו בש"ך בסימן ל"ז וצריך להבין במאי פליגי:
ונראה דהנה לכאורה יש להביא ראיה להתוס' דנדה הנ"ל מהא דאמרינן בריש ע"ז (דף ג') דאו"ה יאמרו ישראל שקבלוה היכן קיימוה אמר להם הקב"ה שמים וארץ יעידו בהם שקיימו את התורה אומרים לפניו רבש"ע שמים וארץ נוגעים בעדותן הן שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה וגו' דאמר רשב"ל מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום הששי וכו'. ולכאורה הדברים מתמיהים דהא האו"ה יבאו לעתיד בשעת דאינו זמן עשייה וכמו דאמר שם דאמרו לפניו רבש"ע תן לנו מראש ונעשנה אמר להם הקב"ה שוטים שבעולם מי שטרח בע"ש יאכל בשבת וכו' דהיום לעשותם ולא למחר לעשותם ע"ש אלמא דאז לא יהי' זמן עשיי'. וא"כ כבר נסתלק הנגיעה. וא"כ מוכרח מזה דגבי פסול נגיעה לא מהני סילוק דכיון דבעת ראיית העדות הן נוגעין פסילי להעיד אף דבעת הגדה אינן נוגעין בעדות דגבי פסול נגיעה נמי בעינן תחילתו וסופו בכשרות:
וליישב דברי התוס' דב"ב נראה דהנה התוס' הקשו שם עוד דהרי ראי' גדולה שקיימו דהרי שמים וארץ קיימים הם. ותירצו ע"ז ב' תירוצים א' דאין חוששין על זה הראיה משום דכלום יש אב שמעיד על בנו. ותי' הב' תירצו שיש לומר שהם קיימים ממה שקבלו. ולכאורה להך תירוצא בתרא תמוה דמאי נוגעין בעדותן הן דאפי' בעת הראיה ג"כ לא הי' נוגעין דהא קיימים ממה שקיבלו וע"כ צ"ל דנוגעין לאו דווקא אלא ר"ל דכיון דקבלו הנאה מישראל פעם אחד בעת הקבלה לא גרעי מאוהב ואף דאנן קיי"ל כרבנן דאוהב כשר להעיד מ"מ באוהב כזה דהוא הביאו לעולם ובעבורם הם קיימים בודאי פסול להעיד. וא"כ אינו ראי' כלל דלא מהני סילוק ונראה דהתוס' בב"ב ס"ל כתי' השני ותו אין הכרח מהתם לשום צד. ואכן התוס' בנדה ס"ל כתי' הראשון ושפיר יש להוכיח מכאן דלא מהני סילוק. ואכן במה דפליגי שני תירוצי התוס' הנ"ל נ"ל דהנה וודאי מדרשא דר"ל דכתיב ביום הששי לית לן הוכחה רק דהיה תולה קיום שמים וארץ בקבלת התורה. וכמו דאמר בהדיא אם ישראל מקבלים את תורתי מוטב דהרי ביום הששי לא היה רק קבלה בלבד אבל מנלן דתליא נמי בקיום התורה. אבל מהא דכתיב לא בריתי יומם ולילה וגו' ע"כ דקאי אלימוד התורה דאי אקבלה קשה הא כבר ידעינן זה מקרא דביום הששי. וידוע דאין ב' מקראות עולין לטעם אחד. ועוד דהיכי כתיב יומם ולילה הלא הקבלה לא היה רק ביום והלכך ס"ל להתוס' בתי' הראשון דקיום שמים וארץ תלי נמי בקיום התורה. וזה דמייתי שם הש"ס לשני הדרשות. ואכן כל זה לר"א דקרא קאי על התורה ואף דמדר"א משמע דמפרש דקאי על לימוד התורה דכתיב בה והגית בו יומם ולילה ואלו בע"ז משמע דקאי על קיום התורה י"ל דר"א סבר דוהגית בו יומם ולילה ממש ובשכבך ובקומך בק"ש כתיב ולשיטתו אזיל דס"ל בברכות כ' דספק קרא ק"ש חוזר וקורא דק"ש דאורייתא ואינו מפרש דקאי אתורה דשם בעינן לא ימוש. והלכך שפיר מפרש דקאי על למוד התורה. אבל הסוגיא דע"ז י"ל דס"ל דק"ש דרבנן ובשכבך ובקומך בד"ת כתיב דאפילו אם לא למד רק פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית ג"כ קיים לא ימוש וליכא לפרש דקאי אלימוד התורה. ואף דיש לפרש גם הכא דיומם ולילה לאו בדוקא וכמו קרא דלא ימיש והגית בו יומם ולילה לא דמי דהתם ע"כ אם מוכרחין לומר כן דהא כתיב בשכבך ובקומך ושבקיה לקרא דהוא דחיק ומוקי אנפשיה. אבל הך קרא דאם לא בריתי יומם ולילה כיון דמצי לפרש דקאי על דבר דהוא נוהג תמיד ביום ובלילה ממש למ"ל לדחוק הכתוב ולכן מפרש דקאי על קיום התורה וזהו דבר שנוהג ביום ובלילה ובכל עת:
ואמנם כל זה למאן דדריש ליה אתורה אבל לרבי דדריש ליה אמילה אינו ראיה דקיום של שמים וארץ תליא נמי בקיום התורה דדילמא לא תליא רק במצות מילה מלבד. ולפיכך כתבו שהם קיימים ממה שקבלו והך קרא דאם לא בריתי לא קאי רק אמצות מילה. וא"כ מקיום שמים וארץ אינו ראיה דקיימו נמי שאר מצות דדילמא לא קיימו רק מצות מילה בלבד. ולפיכך הוצרך הקב"ה לומר להם דמכם יבואו ויעידו:
ואמנם להבין מחלוקת של רבי ור' אלעזר דרבי דריש ליה לקרא אמילה ור"א דריש ליה אתורה ראיתי להקדים בתחילה הקדמה גדולה והיא הקדמה כוללת ויסוד גדול לעיקר מצות מילה, והנה זה ידוע דמצות מילה שחייבין עליה כרת אינו אלא בגדול שאינו רוצה למול עצמו [אך דיש בזה מחלוקת אימתי נענש בעונש כרת דלהרמב"ם אינו חייב כרת עד שימות ונשאר ערל במזיד אז נידון בעולם הנשמות בעונש כרת אבל להראב"ד ז"ל בהשגות שם בכל יום ויום עומד באיסור כרת ע"ש] אבל במילת הבן לשמנה ליכא חיוב כרת רק עשה גרידא וכן מעלת המצוה של מילה שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות לא מצינו מפורש בתורה רק בגדול שמל עצמו שהרי כולהו י"ג בריתות נאמרו בפ' לך ושם לא הוזכר מילת הבן לשמנה שהרי הש"ס בקידושין כ"ט נפק"ל דהאב מצוה למול את בנו מקרא דוימל אברהם את יצחק בנו בן שמנת ימים כאשר צוה אותו אלקים הנאמר בפ' וירא והך קרא דבן שמנת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם דכתיב בפ' לך לך פירש"י בחומש ובשבת (דף קל"ה) דקאי אסיפא דקרא ביליד בית ומקנת כסף ומיהו בש"ס בשבת (דף קל"ג) משמע בהדיא דנכרתו י"ג בריתות גם אמילת הבן ואולי דהש"ס דשבת הנ"ל אזלא בשיטת המדרש רבה בפ' לך דיליף מילת הבן מקרא דבן שמנת ימים ימול לכם כל זכר הנאמר בפ' לך וכ"ה במדרש קהלת רבה בפסוק תן חלק לשבעה וגם לשמנה וא"כ גם במילת הבן נאמר י"ג בריתות]:
והנה עוד נ"ל לומר דאף במילת גדול נראה דכל עיקר החשיבות של מצות מילה שאלמלא הוא לא נתקיימו שמים וארץ אינו אלא במילה שמלו בני ישראל את עצמן בעת קבלת התורה שעל ידה נכנסו תחת כנפי השכינה וזכו לקבל התורה ולהשראת השכינה בתוכם וכדתניא בכריתות דף ט' רבי אומר ככם כאבותיכם מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים אף הם לא יכנסו לברית אלא במילה וכו' ואמרינן שם אח"כ מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא וכו' בשלמא מילה דכתיב כי מולים היו כל העם היוצאים ופירש"י בשעת יציאתן מלו אבל סתם מצות מילה שנצטוו ישראל לא עדיפא משאר מצות שחייבין עליהם כרת דהא אפי' עבר ולא מל ישראל גמור הוא לכל דבריו והנודר מן המולים אסור בערלי ישראל:
ומיחו מ"מ יש לה עדיפות וחשיבות משאר המצות שהרי נכרת עליה י"ג בריתות [ולרבי בשבועות (דף י"ג) יש עוד חומר במילה דאין יוה"כ מכפר עד שיעשה תשובה ע"ש] אבל לענין מה שיש בה גודל המעלה וחשיבות שקיום שמים וארץ חולה על ידה אינה אלא במילה שנכנסו בני ישראל לברית וזכו לקבלת התורה ולהשראת השכינה ולכל הניסים והנפלאות שנעשו לישראל במדבר ובעת שנכנסו לא"י והיינו דצוה הקב"ה ליהושע עשה לך חרבות צורים ושוב מול את בני ישראל שנית משום דלא זכו ישראל לכינוס א"י אלא ע"י זכות המילה. וכמו דכתיב בפ' לך ונתתי לך ולזרעך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם וכתיב בתריה זאת בריתי אשר תשמרו המול לכם כל זכר. ונראה דהיינו דלא תקנו חז"ל לומר בברכת המילה דאלמלא דם ברית לא נתקיים שמים וארץ רק במילת גרים ועבדים בזמן הבית. ובזה לא מצינו שום חולק דבמילה שזולת גרים ועבדים בוודאי אין אומרים נוסח זה כלל ואפילו בגדול שמל את עצמו אין אומרים זה כלל שהרי לא מצינו זה בשוה דוכתא בתלמוד ובמפרשים:
ובזה עולה דברי המשנה דנדרים כמין חומר בעז"ה דמתחלה אמר דגדולה מילה שדוחה את השבת החמירה והיינו מילה בזמנה של מילת הבן ואין לה אלא מעלה זו שדוחה את השבת דאלו י"ג בריתות כבר כתבנו דלא נאמר אלא במילה של גדול שמל את עצמו. והדר אמר גדולה מילה והיינו אפילו מילה שלא בזמנה כגון בקטן שנולד בבהמ"ש או בקטן החולה שנתאחר עד לאחר ח' דאינו דוחה שבת וגם לא נכרת עליה י"ג בריתות מ"מ היא גדולה שהרי דוחה את הנגעים. והדר אמר דגדולה מילה והיינו בגדול שמל את עצמו [והיינו אם אירע סיבה שלא מלו אותו אביו ולא ב"ד עד שהגדיל] דמלבד שיש לה מעלה שדוחה את הנגעים יש לה עוד מעלה אחרת יותר מזה והוא שנכרתו עליה י"ג בריתות והדר אמר שמצינו עוד מילה רביעית שמלבד שיש לה ג' מעלות אלו יש לה עוד מעלה והיינו מילה שמלו ישראל בעת שיצאו ממצרים יש לה מעלה דאלמלא דם ברית של מילה זו לא נתקיימו שמים וארץ:
ואמנם פשוט דכל זה לדידן דקיי"ל דלא נכנסו ישראל לברית עד שמלו וטבלו. וא"כ המילה היא דבר המעכב בגירות כמו הטבילה אבל לר"א ור' יהושע ביבמות (דף מ"ו) דטבל ולא מל ג"כ הוי גר [בימים הקדמונים] דכן מצינו באמהות שטבלו ולא מלו. א"כ אינו יכול לומר דגדולה מילה שאלמלא מילה לא נתקיימו שמים וארץ דהא אפי' אם לא מלו ישראל אז רק שטבלו ג"כ הוי גרים והיו מחוייבים בכל המצות וכבר אמרנו לעיל דעיקר המעלה דמילה הוא שעל ידה נכנסו ישראל לברית וזכו לקבל התורה. וזה אינה אלא לדידן דהמילה מעכב. אבל למ"ד דאינו מעכב אינו מעלה במילה זו יותר משאר מילה שלא בזמנה:
והנה ידוע דמחלוקת זו תליא אם דנין אפשר משא"א או לא דר"א ור"י ס"ל דדנין אפשר משא"א ולכן ילפי מאמהות וכמבואר בסוגיא דיבמות שם ואף דהתם א"א אבל אנן דקיי"ל דאין דנין אפשר משא"א ולכן ס"ל דאינו גר עד שימול ויטבול:
והשתא יהי' עולה לנו פלוגתא דרבי ור"א כמין חומר בעז"ה והיינו דרבי לשיטתו אזיל דס"ל בסוכה (דף נ') דכלי שרת דעץ פסול ואמרינן שם דפליגי אי ילפינן אפשר משא"א דרבי ס"ל אין דנין ולהכי לא יליף מאבובא דמשה ולמסקנא שם אמרינן דכו"ע ס"ל אין דנין ע"ש ועכ"פ רבי בוודאי סבר דאין דנין אפשר משא"א [וכ"כ בספר מלא הרועים דרבי סבר דאין דנין אפשר משא"א והביא ראיה מהש"ס דסוכה הנזכר] וא"כ סבר דאינו גר עד שימול ויטבול והלכך שפיר אמר דהך קרא דאם לא בריתי אמילה קאי והיינו במילה שמלו ישראל עצמן בעת קבלת התורה. ואמנם ר"א נמי לשיטתו אזיל דהנה בב"ק (דף ס"ח) אמרינן המוכר לפני יאוש ר"נ אמר חייב רב ששת אמר פטור ואמרינן שם דטעמי' דרב ששת דילפינן מטביחה מה טביחה שאינה חוזרת אף מכירה שאינה חוזרת והיינו לאחר יאוש דאלו לפני יאוש אמאי אינה חוזרת וש"מ דחיובא לאחר יאוש הוא ואמרינן שם דגם ר"א סבר דחיובא לאחר יאוש הוא וע"כ דגם הוא יליף מטביחה. ולכאורה היאך ילפינן מטביחה הא טביחה אי אפשר בענין אחר. וע"כ דס"ל דדנין אפשר משא"א וא"כ ס"ל דטבל ולא מל ג"כ הוי גר. וא"כ א"א לפרש דקרא דאם לא בריתי קאי אמילה דהרי המילה אינו מעכב הגירות והלכך ס"ל דהך קרא אתורה קאי והיינו אקיום התורה דאי על קבלת התורה נפקא לן מקרא דביום הששי וכמו שאמר רשב"ל. הנלע"ד כתבתי בעז"ה:
שלמה הכהן מו"ץ דפ"ק ווילנא:
סימן נה
דרשה אחרת לברית מילה שכתבתי בעז"ה במוצש"ק פ' בהעלותך כ"ב סיון שנת תרנ"ח לפ"ק.
ראיתי לציין כאן מה שעלה ברעיוני היום ביום ש"ק בבוקר בעת קריאת שמו"ת. פ' בהעלותך בקאפיטיל ט' א' וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים בחודש הראשון לאמר ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו ופירש"י פרשה שבראש הספר לא נאמרה עד אייר למדת שאין סדר מוקדם ומאוחר בתורה ולמה לא פתח בזו מפני שהוא גנותן של ישראל שכל מ' שנה שהיו ישראל במדבר לא הקריבו אלא פסח זו בלבד עכ"ל רש"י ז"ל. והוא מדברי הספרי כאן והטעם שלא הקריבו הפסח במדבר האריכו בזה התוס' בקידושין (דף ל"ז) ד"ה הואיל והרמב"ן בפי' החומש כאן כתב בתחילה הטעם מפני שלא מלו בניהם ומילת זכריו ועבדיו מעכבין את הפסח ומ"מ קרי ליה גנותן של ישראל ואף שמן הדין לא היו יכולין להקריב היינו משום דעיקר הטעם דלא מלו בניהם משום דלא נשבה להם רוח צפונית וזה דלא נשבה להם רוח צפונית הוא משום דהיו נזופין ממעשה דמרגלים ולפיכך הם היו הגורמים בדבר במה שלא נשבה להם רוח צפונית ושפיר קרי ליה גנותן כ"כ הרמב"ן ז"ל [ואף שאח"כ רצה לפרש פירוש אחר בדברי הספרי מ"מ מסיים דפי' הראשון הוא יותר נכון בעיניו]:
והנה לפי דברי הרמב"ן אלו יהיה מוכרח מדברי הספרי דס"ל כדעת המ"ד דיבמות (דף ע"ב) דהטעם דלא נשבה להם רוח צפונית משום דהיו נזופין ממעשה דמרגלים [וכדברי התוס' שם ולא כפירש"י דהיו נזופין ממעשה העגל] דאלו למ"ד שם דמשו"ה לא נשבה להם רוח צפונית משום כי היכי דלא נבדור ענני כבוד אין כאן גנות כלל ועוד דהיכי עשו הפסח הראשון דהא וודאי נולדו להם בנים גם בשנה הראשונה לצאתם מארץ מצרים ולא מלו אותם משום דלא נשבה להם רוח צפונית וא"כ גם הפסח הראשון לא היו יכולין לעשות וגם מוכח מדברי הספרי כפי' התוס' שהיו נזופין ממעשה דמרגלים שהיה בשנה השנית בחודש אב דאלו לפירש"י שהיו נזופין ממעשה העגל שהיה בשנה הראשונה בחודש תמוז תקשה ג"כ דהיכי עשו הפסח הראשון דוודאי נולדו להם בנים כל משך הזמן מחודש תמוז של שנה הראשונה עד חודש ניסן של שנה השנית וע"כ צ"ל דמ"ד דהטעם דלא נשבה להם רוח צפונית משום כי היכי דלא נבדור ענני כבוד וכן לפירש"י דהיו נזופין ממעשה העגל דמפרשים בדברי הספרי כפי' השני שכ' הרמב"ן ז"ל שם וכל זה פשוט:
וראיתי להגאון אב"ד דוואלאזין זצ"ל בביאורו על החומש הנקרא העמק דבר שכתב דאין לומר דמילת זכרים היה מעכב אותם שלא לעשות פסח שהרי אין מעכב אלא כשאפשר למול כדאיתא בפ' הערל שאם היה הבן חולה אינו מעכב עכ"ל. והנה אני תמה שלא הזכיר מדברי הרמב"ן ז"ל הנ"ל שכתב בהדיא טעם זה אבל מ"מ קושייתו מקטן החולה לכאורה קושיא אלימתא היא וצריך ישוב:
ואכן אחר העיון בזה ראיתי דדברי הרמב"ן ז"ל נכונים ולא דמי כלל לקטן החולה דשם עפ"י דין אסור למולו משום דאנו רואין בחוש דכל חולה ר"ל אף שאין בו סכנה מ"מ אם יתחדש לו כאב אחר ע"י מכה ר"ל וכדומה יכבד עליו חליו ויוכל לבוא לידי סכנה משום דכיון שהוא חולה וחלוש ביותר אינו יכול לסבול שום כאב אחר וברי היזקא ולכן בקטן החולה אם ימול אותו חיישינן דאולי ע"י כאב המילה יכבד עליו חליו ויוכל לבוא לידי סכנה ח"ו ולפיכך אין מלין אותו עד שיבריא אבל בדור המדבר שהיו בריאים והיו יכולין למול רק שחשו שמא יזיק להם המילה ולא יכול להתרפאות מאחר דאין להם רוח צפונית וזהו חששא רחוקה דשמא לא יזיק להם המילה ולא יצטרך לרפואה כלל ואף אם יהא נצרך לרפואה מ"מ אפשר דיתרפאו בלא רוח צפונית ותדע דהרי שבט לוי מלו בניהם ומ"מ היו בריאים ושלמים ולא מת שום אחד מחמת המילה וכמו שכ' בפרשת וזאת הברכה ולכאורה תימה דהיאך הכניסו את בניהם לסכנה אלא וודאי דהיו סוברים כיון דלא ברי היזקא מחוייבים ע"פ דין למול בניהם אך בני ישראל לא רצו לסמוך על זה ולכן הקילו לעצמם ולא מלו את בניהם אבל ע"פ דין אפשר דהיו חייבין למול את בניהם משום דלא היה ההיזק ברור [ומה שלא שאלו ממשה רבינו על זה דהיאך הדין י"ל דכיון דאחר מעשה דמרגלים לא נתייחד הדיבור עם משה כדאיתא בסוף תענית ולכן לא היה יכול משה רבינו לשאול זה מפי הגבורה]:
ועוד מטעם אחר לא דמי לקטן החולה דכל חילה שאין בו סכנה ע"פ רוב דרכו להתרפא בהמשך זמן מועט והאב אינו מבטל רק מ"ע גרידא שאין בו כרת דכרת אינו אלא בגדול שאינו רוצה למול בעצמו אבל בדור המדבר דנמשך זמן ארבעים שנה וכבר נעשו הבנים גדולים והיו מחוייבין למול בעצמם ולדעת הראב"ד בהשגות בפ"א מהלכות מילה דס"ל דבכל יום ויום עומד באיסור כרת אפשר דאף בחולה גמור אין ממתינין לו עד שיבריא אם ידוע לרופאים דהמחלה שלו ימשך כמה שנים ואפשר דגם לדעת הרמב"ם הוא כן דהא יש לחוש דשמא ימות בנתיים דהא קיי"ל דלמיתה דלזמן מרובה שפיר חיישינן. ומיהו טעם זה איני כותב רק ליתן עוד טעם על שבט לוי דמלו עצמן והכניסו עצמם בספק סכנה אבל אין זה תירוץ קושיית הגאון נצי"ב ז"ל הנ"ל דלמה לא הקריבו פסח דהא בחולה הוי כערלות שלא בזמנה דאינו מעכב על זה אינו תירוץ כלל דפשוט דהא דמילת זכריו מעכבין את הפסח היינו במילת הבן שמוטל על האב אבל אם נעשה גדול מי"ג שנים ואילך דחל מצות מילה על עצמו אז נסתלק מצות מילה מעל האב ותו אין מעכבתו מלעשות הפסח ועי' במחצית השקל בסימן תמ"ד שהביא כמה אחרונים דס"ל דלאחר ח' ימים ג"כ אינו מוטל על האב רק על הב"ד] וא"כ למה לא הקריבו הפסח לאחר שנעשו בניהם גדולים וע"כ אנו צריכים לטעם הראשון שכתבתי דאז לא היה ברי היזקא:
ומיהו בתוס' יבמות (דף ע"ב) ד"ה משום מבואר להדיא כדברי הגאון נצי"ב הנ"ל שתמהו שם וכי במזיד היו נמנעים מלעשות הפסח ואי משום דמילת זכרים שהיו מעכבים וחשיב גנות לפי שגרמו דבר זה דהא כיון דלא אפשר לא היתה מעכבת כדאמר לעיל המול לו אמר רחמנא ואז יקרב לעשותו עכ"ל התוס' שם. והיינו ממש כדברי הגאון הנ"ל. וצ"ל דדעת התוס' כיון דסתם מילה צריך רפואה אח"כ דהא לאחר המילה דינו כחולה שיש בו סכנה ומותר לחלל את השבת להחם חמין לרחוץ את המילה והלכך כיון דנצרך לרוח צפונית ובלא רוח צפונית קשה להתרפא הוי כברי הזיקא ודמי לחולה. ועוד אפשר דאף אם לא היה בריא הזיקא כ"כ כמו חולה מ"מ י"ל דהתוס' ס"ל כדעת בעהמ"א ז"ל דאם אישתפיך חמימי דבתר מילה מקמי מילה אסור למול בשבת כדי שלא נצטרך לחלל עליו את השבת אח"כ ואף דאפשר דיהא נמצא אח"כ א"י שיחום חמין עבורו או ימצאו חמין אח"כ אצל איש אחר מ"מ אין להכניס עצמינו אפי' בספק חילול שבת וא"כ ה"ה אצל דור המדבר לא היו מחוייבין להכניס עצמם אפי' בספק וס"ס של סכנה וכ"ש היא מדינא של בעהמ"א ז"ל דהא סכנתא חמירא מאיסורא [והא דשבט לוי מלו עצמן והכתוב משבחן בזה ואמר כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו אפשר הטעם משום דהיו צדיקים גמורים ולא חטאו בעגל היו בטוחים שיעשה הקב"ה להם נס ולא יזיק להם המילה וסמכו עצמן על הכתוב דשומר מצוה לא ידע דבר רע ואף דאסור לאדם להכניס עצמו בספק סכנה ולסמוך על הנס ואפי' אם הוא צדיק גמור שמא לא יעשו לו נס ואף אם יעשו לו נס מ"מ מנכין אותו מזכיותיו נ"ל דה"מ בדבר הרשות אבל בדבר מצוה מותר להכניס דהא קיי"ל דשלוחי מצוה אינן ניזוקין אם לא במקום דקביעא היזקא וכאן לא היה קביעא היזקא] ולכן הוצרכו התוס' לתרץ שם בשם ר"י דבאמת עשו פסחים [אבל לא עשו כתיקונן אלא אחד ונראה כוונתם דר"ל דכיון דבניהם היו ערלים ואף דבאמת אינו מעכב מחמת שהיו דינם כחולים מ"מ מקרי שלא עשו כתיקונן כנ"ל כוונת התוס' שם:
ודע דבתוס' קידושין [דף ל"ז ע"ב] ד"ה הואיל יש להם שיטה אחרת בזה וכתבו הטעם דלא עשו פסח במדבר משום שהיו רובן ערלים וכתיב כל ערל לא יאכל בו והיינו גנותם ומ"מ אינם חוטאים במה שלא עשו אותו דהא ערל אסור באכילת פסח וא"ת למה לא מלו לפי שלא נשבה להם רוח צפונית לפי שהיו נזופין בעון מרגלים עכ"ל שם. והנה דברי תוס' אלו תמוהים מאוד דהיאך היו רובן ערלים הלא כל העם היוצאין ממצרים היו נימולים ועוד דמיעוטן שהיו נימולים למה לא עשו פסח ויש אתי ביאור נכון על התוס' ויתבאר במק"א בעז"ה:
ונחזור לדברי הרמב"ן ז"ל דמשו"ה לא עשו פסח במדבר משום דלא מלו את בניהם ומילת זכריו מעכבין את הפסח ולא דמי לקטן החולה שאינו מעכב את הפסח משום דבחולה ברי היזקא אבל במה דלא נשבה להם רוח צפונית לא מקרי ברי היזקא ונ"ל ראיה גדולה לדברי הרמב"ן ז"ל ונקדים מתחילה מה שהעירו המפרשים דהיאך שלח משה את המרגלים אחר דכבר שמע מפי הקב"ה דאינו רוצה בשליחות הזה וכמו דכ' רש"י ז"ל בר"פ שלח דאמר לו הקב"ה חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי המרגלים למען לא יירשוה. ויותר תמוה מש"כ אח"כ וישלח אותם משה ע"פ ה' הרי אדרבה דה' אמר לו אני איני מצוה אותך רק אם תרצה שלח ורש"י ז"ל הוצרך ליישב דע"פ ה' היינו ברשותו שלא עיכב על ידו אבל זהו דחוק מאוד דמה שלא עיכב על ידו לא מקרי ע"פ ה':
וליישב כל זה נקדים מה דאיתא בתנחומא ובמדרש רבה בר"פ שלח ילמדנו רבינו מהו לפרוש בים הגדול ג' ימים קודם השבת שנו רבותינו אין מפליגין בספינה שלשה ימים קודם השבת בזמן שהוא הולך למקום רחוק אבל אם מבקש לפרוש כמו מצור לצידון מותר לו לפרוש אפי' בע"ש וכו' ואם היה שליח מצוה מותר לו לפרוש בכל יום שירצה מפני שהוא שליח מצוה ושליח מצוה דוחה את השבת עכ"ל המדרש שם. וכבר עמד ע"ז בביאור הרד"ל שם דאם לשון דוחה את השבת הוא כפשוטו א"כ ע"כ מיירי בפיקוח נפש שדוחה שבת ובאמת מבואר בפוסקים דבכל דבר מצוה מותר להפליג בספינה קודם השבת ולכן מסיים שלשון דוחה את השבת לאו דווקא אבל זהו דחוק מאוד דא"כ כל תיבות אלו דאמר במדרש מפני וכו' עד דוחה את השבת מיותר לגמרי דהא סגי במה דאמר ואם היה שליח מצוה מותר לו לפרוש. ועוד צריך להבין דמה שייכות שאילה זו לסדר הפרשה. ועוד קשה דבשבת (דף י"ט) הגירסא אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם השבת ומשמע להדיא דאינו אסור רק ביום ה' וביום ו' אבל ביום ד' מותר ובמדרש הכא איתא דאין מפליגין בספינה ג' ימים קודם השבת משמע להדיא דגם ביום ד' אסור:
ונ"ל ליישב הכל בחדא מחתא בעז"ה דהנה בטעם דאין מפליגין בספינה סמוך לשבת יש בו מחלוקת גדולה בדברי הפוסקים ז"ל עיין ברי"ף ז"ל ובתוס' בשם הרשב"ם ולכל הטעמים שכ' ז"ל אינו אסור רק ביום ה' וביום וא"ו אבל הר"ן ז"ל הביא בשם הבעהמ"א ז"ל דהטעם דאין מפליגין בספינה קודם השבת הוא שמא יארע איזה דבר סכנה טל הספינה להנוסעים ויצטרכו לחלל את השבת ונראה כמתנה בתחילה לחלל את השבת ומה שאינו אסור רק בתוך ג' ימים משום דמיום רביעי ואילך מקרי מקמי שבתא ולפי טעם זה גם ביום ד' אסור וכן מבואר להדיא בשו"ה הריב"ש ז"ל בסימן י"ז והובא בב"י בסימן רמ"ח דגם ביום ד' אסור. וז"ל הב"י שם בריש הסימן ומשמע דג' ימים גמורים קודם שבת בעינן כלומר דמיום ד' אסור להפליג ויום ד' בכלל האיסור וכן נראה ממש"כ הר"ן בשם הרז"ה דטעמא משום דכל ג' ימים קמי שבתא מקרי ונראה כמתנה לדחות את השבת וכך הם דברי הריב"ש בתשובה שאכתוב בס"ס זה עכ"ל הב"י שם. וכן כתב שם בשו"ע סעיף ד' דגם ביום ד' אסור:
וע"פ הקדמות אלו יתבאר הכל בעז"ה בטוב טעם ודעת. דהנה בש"ס בתענית (דף כ"ט) מבואר דשילוח מרגלים היה בכ"ט בסיון והך יומא בד' בשבת הוה דהא ר"ח ניסן דשנה שניה באחד בשבת היה כדאיתא להדיא בסדר עולם פ"ז ובשבת (דף פ"ז) דחודש הראשון בשנה השנית שהוקם בו המשכן נטל עשר עטרות ראשון למעשה בראשית וכו' וכיון דניסן לעולם מלא ממילא היה ר"ח אייר בשלישי בשבת ור"ח סיון ברביעי בשבת דאייר לעולם חסר וכיון דר"ח סיון היה ביום ד' בשבת ממילא גם יום כ"ט היה ביום ד' בשבת והשתא ניחא הכל דלהתלמידים היה קשה דהיכי שלח משה את המרגלים ביום ד' בשבת לרגל את הארץ ולילך דרך המדבר דהוא במקום סכנה דשמא יעמדו עליהם לסטים או איזה סיבה אחרת ויצטרכו לחלל את השבת כדי להציל עצמם ולכן שאלו הלכה דמהו לפרוש לים הגדול קודם לשבת שלשה ימים והיינו משום דמשילוח מרגלים יש ראיה דמותר לפרוש וע"י השיבו להם שנו רבותינו דאין מפליגין בספינה בים הגדול ג' ימים קודם לשבת [והא דנקט ים הגדול דווקא משום דשם הוא מקום סכנה ביותר ומיהו בשבת י"ט לא הוזכר ים הגדול רק אין מפליגין בספינה סתם] בשליח הרשות אבל אם היה שליח מצוה מותר מפני ששליח מצוה דוחה את השבת והיינו דמותר לו לפרוש ואף דאפשר דיצטרך לחלל את השבת משום פיקוח נפש מ"מ מותר דכיון דהולך לדבר מצוה ומה שיצטרך לחלל את השבת אם יהי' לו דבר סכנה לא איכפת לן דאז פיקוח נפש ידחה את השבת. והיה כוונתם בזה לתרץ מה ששלח משה את המרגלים בד' בשבת מפני ששילוח מרגלים ג"כ שליחות מצוה היא וכמש"כ הרמב"ן ז"ל שם דהתחלת כבישת א"י אז הוא ע"י שילוח מרגלים וכן מצינו במשה רבינו ששלח מרגלים לרגל את יעזר וכמו דכתיב בפ' מטות וכן יהושע שלח מרגלים אך דהקב"ה שיודע מה שעתיד להיות וידע דמשליחות הזה יגיע רעה גדולה לכל ישראל דע"י זה יגזר ה' עליהם דימותו במדבר ולא יראו את הארץ הטובה אשר נשבע ה' לאברהם יצחק וליעקב לתת להם ולכן אמר למשה אני איני מצוה אותך לשלוח מרגלים דמפי עליון לא תצא הרעות אבל מ"מ שלח לך לדעתך ור"ל לפי דעת התורה שנקראת על שם משה רבינו צריך אתה לשלוח דבכל דיני התורה אין משגיחין על העתידות כמו בחזקיהו מלך יהודה דראה ברוח הקודש דיפקו מיניה בנין דלא מעלי ולא רצה לישא אשה ולהוליד בנים ואמר לו ישעיהו הנביא בשם ה' דבהדי כבשי דרחמנא למה לך כיון דמצוה דפרו ורבו הוא מ"ע מה"ת מחוייב אתה לקיים ואל תשגיח במה דיפקו מינך בני דלא מעלי וכן אמר הקב"ה למשה כיון דכבישת הארץ מצוה היא וא"א בלא שילוח מרגלים ולכן מחוייב אתה לשלוח מרגלים ואל תחוש במה שעתיד להוולד משליחות הזה רעה גדולה לישראל ולכן כתוב אח"כ וישלח אותם משה ע"פ ה' משום דה' צוה לו לשלוח אך דלא נקרא הציווי על שם ה' רק על שם משה וכמו דאמר ליה שלח לך לדעתך אבל מ"מ השליחות היה ע"פ ציווי השם:
ונחזור לדברי המדרש הנ"ל דמדברי המדרש הנ"ל נלמד דלדבר מצוה מותר להפליג בספינה קודם השבת ולא חיישינן אולי יצטרך לחלל את השבת בשביל פיקוח נפש והיינו כדעת הרמב"ן במלחמות שהובא בר"ן בסו"פ ר"א דמילה דאם אישתפיך חמימי דבתר מילה מקמי מילה מ"מ מלין אותו בשבת ואף דלאחר המילה נצטרך לחלל עליו את השבת במלאכה דאורייתא:
ומיהו נ"ל דדווקא במצוה שזמנו קבוע דווקא עכשיו כמו בשילוח המרגלים דהיה הדבר נחוץ מיד שהקב"ה צוה להם שיעלו וירשו את הארץ וממילא גם השילוח מרגלים היו מחוייבין לשלוח מיד וכן במילה בשמיני דזמנה קבוע היום דווקא אבל במילה שלא בזמנה שהיה חולה בשמיני ונתרפא בג' ימים קודם השבת כיון דבלא"ה כבר עבר זמנו אינו ראיה דמותר למולו בתוך ג' ימים קודם השבת באופן שיצטרך לחלל עליו את השבת להחם חמין עבורו לרחוץ את המילה דכל ג' ימים שאחר המילה מסוכן הוא לענין רחיצה בחמין דשאני שילוח מרגלים דהיה הדבר נחוץ לשעתו:
ובזה יסתלק תמיהת הש"ך ביו"ד בסימן רס"ו ס"ק י"ח על דברי הרז"ה שהובא בדברי התשב"ץ בסימן כ"ז דאסור למול מילה שלא בזמנה ביום ה' כדי שלא יבוא ג' למילה בשבת ויצטרך לחלל עליו את השבת והוציא זה מהא דאין מפליגין בספינה ותמה עליו הש"ך דהא אדרבה איתא התם דלדבר מצוה מותר להפליג ואכן לפי הנ"ל לק"מ די"ל דהש"ס מיירי בדבר מצוה שזמנה קבוע היום וא"א לדחות אותה לאחר השבת:
אבל אי קשיא על הרז"ה הא קשיא דהא הרז"ה ז"ל בס' המאור סובר דאף במילה בזמנה אי אשתפוך חמימי דבתר מילה מקמי מילה צריך לדחות המילה לאחר השבת כדי שלא נצטרך לחלל את השבת ולהחם חמין עבורו זה וודאי תמוה דאין לך מצוה שזמנה קבוע היום כמו מילה בזמנה ובכה"ג הא מפורש בברייתא בשבת דלדבר מצוה מותר להפליג:
ואכן כשראה כבוד חתני הרב המאוה"ג מו"ה אהרן הכהן נ"י לדברי אלה אמר ליישב דברי הרז"ה ז"ל בטוב טעם ודעת די"ל דדעתו ז"ל דלהפליג בספינה או לילך למדבריות שאני דלא ברי היזקא דאפשר דלא יעמוד עליהם רוח סערה ולא יבוא עליהם לסטים [ובקרא דתהלים ק"ז נמי משמע דאינן חייבין להודות רק אם עמד עליהם רוח סערה ותרומם גליו וניצולו הימנו וכן בהולכי מדבריות דווקא דתעו במדבר בישימון דרך עיר מושב לא מצאו רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף ויצעקו אל ה' וכו' אז יודו לה' חסדו ומיהו מסתימת דברי הש"ס והפוסקים ז"ל משמע דלעולם צריכין להודות אף דלא אירע להם שום דבר רע והדבר צ"ע] וכיון דלא ברי היזקא אמרינן דלדבר מצוה מותר משום כיון דהולך לדבר מצוה המצוה תגן עליהם שלא יאונה להם שום פגע רע דשלוחי מצוה אינן ניזוקין במקום דלא קביעא היזקא אבל במילה דידוע דלאחר המילה מסוכן הוא ונצרך לרחוץ המילה בחמין וקביעא היזקא מאי תועלת דהוא דבר מצוה ומקיים מ"ע מ"מ הא ידוע דנעשה מסוכן אח"כ וצריך לחלל עליו את השבת שפיר כתב הרז"ה דאם נשפך החמין אסור למולו בשבת וגם תמיהת הש"ך על הרז"ה ג"כ יתורץ בזה דשאני התם דלא ברי היזקא ולכן לדבר מצוה מותר משום דשלוחי מצוה אין ניזוקין ולא יצטרכו לחלל את השבת משא"כ במילה דוודאי נצרך לחלל את השבת עליו לאחר המילה כל זה מדברי חתני הרה"ג הנ"ל ודפח"ח:
ואכן קצת יש לתמוה על הרז"ה שם בספר התשב"ץ דמ"נ אם ידוע דלא ימצאו להחם חמין בע"ש כדי לרחוץ המילה בשבת א"כ מאי איריא במילה שלא בזמנה דהא אפילו בזמנה אוסר למול באופן שיצטרך לחלל עליו את השבת ואם אפשר להחם חמין בע"ש כדי לרחוץ את המילה ביום השלישי שחל להיות בשבת א"כ גם במילה שלא בזמנה מאי איכפת לן שנימול אותו ביום ה' מאחר שלא נצטרך לחלל עליו את השבת וקושיא אלימתא היא לכאורה על הרז"ה:
ורציתי ליישב דלעולם מיירי שיהי' חמין לרחוץ את המילה בשבת ולכן במילה בזמנה מותר אבל במילה שלא בזמנה מ"מ אסור למול ביום ה' דלרחוץ כל גופו בשבת בחמין שהוחמו בע"ש יש בו איסור שבות כדאיתא בשבת (דף מ') וגבי מילה שלא בזמנה יש להחמיר אף באופן שיצטרכו לחלל עליו את השבת באיסור דרבנן כן נ"ל ליישב דברי הרז"ה. אבל מ"מ לא נח דעתי בתירוץ הזה דהתינח אם נצרך לרחוץ כל גופו של קטן אבל באמת בירושלמי שבת פ"ט הלכה ג' איתא פלוגתא אי צריך לרחוץ כל גופו של קטן כפשטיות לשון המשנה או דסגי בהרחצת מילה לבד דתנא דבי רב סברי דמרחיצין את המילה ור' יוחנן סבר דהלכה כמי שהוא אומר דמרחיצין את הקטן וע"ש בקרבן עדה. וא"כ לרב אין כאן איסור כלל דהא לרחוץ פניו ידיו ורגליו מותר בחמין שהוחמו בע"ש לד"ה וגם לדעת ר"י דצריך לרחוץ כל גופו של קטן מ"מ כיון דאינו אלא איסור דרבנן לא שייך להחמיר ברחיצת קטן מכמה טעמים ולכן דברי הרז"ה הנ"ל עדיין צל"ע ויבואר במקום אחר בעז"ה וגם לבאר דברי התוס' בקידושין (דף ל"ז) אכ"מ ואי"ה בספרי עצי אלגומים יבואר דברי התוס' באריכות. הנלע"ד כתבתי בעז"ה:
שלמה הכהן מו"ץ דפ"ק ווילנא: