אור ברסלב
שות עצי ברושים הלכות נדרים

שות עצי ברושים· הרב שלמה כהן־אברבנאל

הלכות נדרים

הלכות מקואות

סימן נג

בעז"ה אור ליום ועש"ק כ"א שבט לסדר ולפרט "והודעת להם את הדרך ילכו" וגו' לפ"ק.

ע"ד השאלה אשר נשאל לנו ולדעתנו מאת אלופי ורוזני הקהל המופלגים בתו"י נ"י ויחידי עם סגולה דפ"ק. בדבר המנהג שנהגו בפ"ק מימות אבותינו ואבות אבותינו נ"ע שלא לאכול הבני מעים של בהמה היינו הכרס הפנימי שקורין "פלאקעס" והבית הכוסות וההמסס שקורין "כניסקע" "וצעפצעחע" ועוד איזה בני מעים וטעם ויסוד המנהג לא נדע לנו כי זה אין לומר שחששו שמא ימצא אח"כ מחט או שאר טרפות בבני מעים הלז אחר שכבר נמכר הבשר להבעה"ב הלוקחים. ואז יבא הדבר לידי מכשול שא"א להודיע לכל הלוקחים שבעיר שלקחו בשר טריפה דהא הקצבים מוכרי הבשר אין יודעין ומכירין להלוקחין מי הם וגם להאנשים שיודעים מ"מ לא רמי עלייהו למידע מאיזה בהמה לקחו אם משור הנטרף או משוורים אחרים. וגם אינו נודע מאיזה שור נמכר הבני מעים הללו שנמצא בהם חשש טרפות ויש לחוש לכל בשר שנמכר במקולין מחמת דין חתיכה הראויה להתכבד דאפילו באלף לא בטל ואפילו בספק טרפה קיי"ל דאם היא ראויה להתכבד לא בטיל. וכמו שמבואר בסימן ק"א. וא"כ יכול לבוא הדבר לידי הפסד גדול מאוד וגם אם יתברר מי ומי הלוקחים ומאיזה שור היה הבני מעים מ"מ שמא יתוודע הטריפות לאחר זמן שהלוקחים כבר מלחו הבשר עם בשר אחר כשר או לאחר הבישול ויגיע מזה הפסד גדול להלוקחים שיאסרו כל הכלים שבשלו בהם בכלים שאין להם תקנה בהגעלה וגם כל הבשר כשר וכל התבשילין שבשלו עמהן בקדרה והתורה חסה על ממונם של ישראל. ולכן תקנה גדולה עשו בזה שישליכו אותן לבין הטריפות ולא יראו אותן כלל ונסמוך ארובא דרוב בהמות כשרות הן ואפשר שדימו זה למה שכ' הבית הילל בסימן ל"א והובא בבאה"ט שם בס"ק ה' דבחודש תמוז נתפשט המנהג שלא לפתוח שום ראש מן הדקות כגון גדיים וטלאים משום דשכיחי בהם מים וא"א ליזהר בפתיחתן אם יהי' מכוסין או לא לכך סמכינן ארובא ואין פותחין אותן ע"ש. וא"כ לכאורה ק"ו הדברים בנד"ד דמה התם דבחודש תמוז הדבר מצוי דאיכא מים בראש והוי כמו דאיתחזק ריעותא ואעפ"כ סמכינן ארובא דרוב בהמות כשרות. ואמרינן דהמוח מקיפן לכן תקנו שלא יפתחו אותם כלל דשמא כשיפתחו אותן לא יוכל לעיין היטיב אם המוח מקיפו אם לא ויצטרך לאוסרו מספק. והתורה חסה על ממונם של ישראל שלא להפסיד ממון של ישראל בחינם. וא"כ ק"ו הדברים בנד"ד דלא חזינן ריעותא כלל. ואפשר שהגאון בעל בית הילל ז"ל בעצמו תיקן כן בפ"ק ווילנא בעת שהי' אב"ד בפה והא שלא הביא זה בספרו אפשר שמנהג הזה תיקן אחר שכבר נדפס ספר בית הילל:

אמנם אחר העיון בזה לא דמי אהדדי אפי' כי עוכלא לדנא דהתם עיקר התקנה שלא לאסור מספק משום דיש לחוש דשמא לא נוכל לעיין אם המוח מקיפו ובזה שייך התורה חסה על ממונם של ישראל. ועדיף טפי שנסמוך על הרוב. אבל בנד"ד איכא ממ"נ אם נראה דהנקב אינו מעל"ע אז נכשיר אותו באמת. ואם נראה דהוא מעל"ע אז טרפה הוא באמת ואין כאן הפסד כלל דאדרבה אם הוא טרפה עדיף טפי לברר הדבר שלא להאכיל את ישראל טרפות ולא דמי להתם כלל דהתם יצטרך להטריף מספק. ובאמת אפשר שהוא כשר. ואם יש לחוש להך תקנה טפי הו"ל לתקן שלא לאכול הדקין היוצאין מן הקיבה וכן הדקין דהדורא דכנתא דבהן קיי"ל להלכה בסימן מ"ו סעיף ד' דאם נמצא בהם מחט אפי' מונח לארכו ואינו תחוב מ"מ טרפה מחמת ספק דשמא ניקב בעת הילוכו והוא מדברי הר"ן בפא"ט והתם דמי שפיר לדין קרום של מוח. אבל בכרס הפנימי והמסס ובית הכוסות דבהו הדין אם לא ניקב מעל"ע כשר לא שייך דין זה כלל:

והן אמת דגבי המסס איכא מחלוקת רש"י ותוס' אם ניקב מצד אחד אי טרפה אי לא. דלדעת רש"י טרפה גם בלא עבר המחט מעל"ע וכן פסק הרמ"א בהג"ה בסימן מ"ח סעיף ז' אם לא במקום הפסד מרובה. וא"כ אפשר דחששו שמא ימצא מחט בהמסס ולא יהי' מעל"ע ושיצטרכו לאסור מספק דשמא הלכה כרש"י. ולכן טפי עדיף שלא יראו אותם כלל. אבל בשאר הבני מעיים כגון הכרס הפנימי ובית הכוסות מאי איכא למימר ועוד דגם בהמסם כבר כתב הרמ"א בסימן מ"ח סעיף ז' דבהפסד מרובה יש לסמוך אמכשירין אם לא ניקב מעל"ע וא"כ לעולם לא יבוא מזה שום הפסד מרובה דהא בהפ"מ אנו סומכים אמכשירין. ואמנם ביותר נ"ל לומר דטעם המנהג הוא שנהגו שלא לאכול הבני מעיים אלו משום שכבר נפסק להלכה בשו"ע יו"ד סימן ס"ד סעיף ט' דחלב הדבוק לכרס שתחת הפריסה אסור וכדעת רבינו אפרים ז"ל שמפרש דשלשה מיני חלבים יש על כרס הפנימי וכולם אסורים א' חלב הנקרא בלשון הברייתא תותב והיינו עיקר החלב המכסה את הקרב שענוש עליה כרת ונקרא חלב הפריסה שפרוס על הקרב כשמלה. ב' חלב הנקרא קרום והוא תחת חלב הפריסה והוא על חלב הנקלף [וקרום הלז אסור לד"ה אף לרבינו יואל שחולק על רבינו אפרים וכמש"כ הש"ך שם בס"ק י"א בשם הב"י] והג' הוא חלב הדבוק לכרס עצמו והוא תחת הקרום הנ"ל וידוע לכל שאותו חלב הדבוק לכרס הוא אדוק מאוד להכרס וא"א לקלפו בקל וצריך לזה טירחה מרובה עד שישאר הכרס נקי מהחלב ולפיכך חשו מאוד שמא יתעצלו הנשים לנקותו יפה ולכן גדרו גדר שלא לאכול כרס הפנימי כלל ובפרט ששמעתי מכמה אנשים שבשר הכרס בעצמו אין לו שום טעם בשר כלל והוא כעץ בעלמא וכל עיקר טעמו הוא מן החלב הדבוק בו דאף שקולפין החלב מ"מ עדיין נשאר בו שרשי החלב והחוטין של חלב שא"א לנקרם בקל והשמנונית של החלב שבו הוא נותן טעם בתבשיל ולולא זאת לא היו אוכלין אותו ולכן חשו מאוד דבודאי לא ירצו לנקרו אותו היטיב. ועוד יש ליתן טעם להתקנה משום דחשו דשמא יקילו לגמרי בניקור החלב הדבוק בו מאחר דבני ריינוס נוהגין במקצתו היתר וכמש"כ הרמ"א שם בהג"ה והיינו שנוהגין היתר לאכול חלב הדבוק עד הטחול ומה שמצד הטחול אע"פ שדבוק לכרס אוסרים וכמש"כ בהג"א והובא בד"מ באות ג'] ולכן גדרו גדר שלא לאכול כרס הפנימי כלל וגם בהמסס ובית הכוסות שהחלב שעליו הוא באיסור כרת ממילא גם עליהם יש קרומין היונקים מחלב אשר עליהם וצריכים ניקור וחשו שמא לא ינקרו יפה ואכן אם הטעם הוא משום זה קשה מאוד להתיר האיסור וכמו שכבר האריך בזה כל הצורך הפר"ח ז"ל באו"ח בסימן תצ"ו בדיני מנהגי איסור ויתבאר לקמן אי"ה בסוף התשובה]:

והנה עתה שהיוקר על הבשר רב מאוד וא"א להעניים לקנות בשר ליום השבת מחמת גודל היוקר. וכבר אמרו חז"ל בפסחים (דף קי"ב) דאף דאמר ר"ע עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות מ"מ עושה דבר מועט בתוך ביתו ומאי ניהו כגון כסא דהרסנא והנה עניים בזמנינו אפי' זה אינם יכולים לקיים דגם דגים הוא ביוקר. ואין להם ממש מה לאכול בשבת אם לא לאכול פת יבש עם דגים מלוחים וגם לחם אין להם כפי הצורך מחמת גודל היוקר כעת ד' ירחם. וגם בחול ג"כ ראוי לחוש על תקנת עניים ולהמציא להם שיוכלו לקנות בשר בזול דידוע דהדורות הולכים ומתמעטים והכוחות נחלשים והכל חולים הם אצל בשר וא"א לאדם להברות גופו ונפשו ולעסוק במלאכתו אם לא שיאכל תבשיל של בשר. ואם בזמן חכמי הגמ' אמרו בחולין (דף פ"ד) על הא דאמר ר"א מי שיש לו מנה יקח לפסו ליטרא ירק אמר על זה ר' יוחנן דאבא ממשפחת בריאים הוה אבל כגון אנו מי שיש לו פרוטה ירצנה לחנווני. ואם ר' יוחנן אמר כך אנן מה נעני אבתריה דידוע דבכל דור ודור הכוחות נחלשים ולכן מכח כל הנ"ל עלה רוח טהרה בלב אלופי ורוזני הקהל והגבאים דצ"ג ויחידי עם סגולה דפ"ק ד' עליהם יחי' לעיין ולפקח על תקנת עניי העיר ושאול שאלו לנו ולדעתנו אם יש מקום לבטל התקנה הנ"ל ולהתיר למכור הבני מעים משום צורך הענים כדי שיוכלו לקנות הבני מעים הלז שהם נמכרים בזול הרבה לפי ערך שאר הבשר ויהי' תקנה גדולה לעניי העיר בזה:

והנה להתיר המנהג הלז לפי שעה בעת היוקר וגם לעניים בלבד הדבר פשוט דיש מקום להתיר. וראיה לזה מהא דתניא בתוספתא דכתובות פ"ה [והובא ברש"י בקידושין (ד' ע"א)] דאמר ר' מנחם בן נפח משום ר"א הקפר דמעשה בר' טרפון שקדש שלש מאות נשים בשני בצורת להאכילן בתרומה והרי לפי משנה אחרונה ארוסה בת ישראל אסורה מלאכול בתרומה עד שתכנס לחופה. וא"כ מה תועלת הי' מה שקדשן הרי בוודאי לא נשא אותן והיאך היו מותרות לאכול בתרומה ובשלמא למ"ד דעיקר הגזירה הוא משום סמפון הרי גבי ר"ט לא שייך חששא זו דלר"ט לא איכפת ליה בסמפון דהא לא הי' בדעתו לישא אותם כלל. אבל למ"ד משום שמא תשקה לאחיה הא איכא וזה אין לומר דמעשה זו הוי קודם שנשנית משנה אחרונה דהא ליתא דבתוספתא שם משמע להדיא דהי' לאחר התקנה דבתחילה שנינו שם דרבותינו אמרו דאין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה וכו' וע"ז מייתי מעשה דר"ט ומסיים הטעם משום שהיה שני בצורת ומשמע להדיא דזה מספר לנו ר' מנחם דאף לאחר התקנה דמשנה אחרונה מ"מ בשנת בצורת בשביל תקנת עניים יכולין לבטל התקנה ולעמוד על דין דאורייתא דארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה וכמו דעשה ר"ט. ואם אמרו כן בתקנת חכמים ק"ו ובן בנו של ק"ו דיש לבטל תקנת העיר שלא נתייסד רק על אותה הפיר בשביל תקנת עניים שימצאו להם בשר דהוא בזול יותר משאר בשר והוא ממש כמו התם דהתירו להם תרומה משום שהיא בזול יותר מחולין משום דלא נמצאו להם אוכלין וזו ראיה שאין עליה תשובה לפענ"ד. ועוד ראי' מהא דתניא בנדה (דף ט' ע"ב) גבי אשה שעברו עליה ג' עונות דס"ל לר"א דדיה שעתה והביא ראי' ממעשה דריבה אחת כו' ובא מעשה לפני חכמים ואמרו דיה שעתה והשיבו לו חכמים דאין שעת הדחק ראיה משום שהיה שני בצורת אלמא דאפי' חכמים דס"ל דלא מהני ג' עונות מ"מ בשני בצורת מקילינן ואמרינן דדיה שעתה וכן כתבו התוס' שם (דף ו' ע"ב) ד"ה בשעת ודלא כרש"י שם ע"ש. וגדולה מזו מצינו דהרי התירו חכמים להאכיל לעניים דמאי. וכן מצינו בכמה תשובות האחרונים ז"ל שהתירו לאכול מיני קטניות בפסח בשני בצורת ואף שאיסור מיני קטניות נתפשט איסורו בכל מדינות אשכנז וק"ו הדברים בנד"ד דאינו אלא מנהג שקבלו על עצמן בני העיר בלבד דוודאי יש להקל בשני בצורת כמו בזמנינו זה שהיוקר הולך וגדל מידי יום ביום ד' ירחם:

ואמנם כל זה להתיר לפי שעה אבל להתיר לחלוטין וגם לעשירים הדבר צריך ביאור ועיונא רבא בדברי הש"ס והפוסקים ראשונים ואחרונים ז"ל וראיתי להכניס עצמי בדבר הזה ולברר הדבר על בוריו כפי מה שירוני מן השמים. וד' אלקי הצבאות. יצילני משגיאות. ויראנו מתורתו נפלאות. וזה החלי בעזר השם:

גרסינן בפסחים (דף נ' ע"ב) בני ביישן נהוג דלא הוי אזלין מצור לצידון במעלי שבתא אתו בנייהו קמיה דר' יוחנן אמרו לי' אבהתין אפשר להו אנן לא אפשר לן אמר להם כבר קבלו אבותיכם עליהן שנאמר שמע בני מוסר אביך וגו'. היוצא לנו מזה שכל דבר שקבלו האבות על עצמן מנהג וגדר משום סייג ופרישות חייבין הבנים ג"כ לקיים המנהג ההוא לדורות עולם ואף דהם עניים וא"א להם לסבול המנהג מ"מ מחוייבין לקיים וכ"כ הריב"ש בתשובה רמ"ט בשם הרמב"ן במשפטי החרם והובא בב"י יו"ד בס"ס רי"ד וז"ל שם שכל קבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם ואפילו בדברים שלא קבלו עליהם בני העיר בהסכמה אלא שנהגו כן מעצמם לעשות גדר וסייג לתורה אף הבנים חייבים באותו הגדר כדמוכח עובדא דבני ביישן וכו' ע"ש. אך דהו"ל לבאר דאפילו במקום דלא אפשר להו מ"מ מחוייבים לקיים וכנ"ל. והריב"ש בתשובה שם הרבה להביא ראיות על זה מכמה פסוקים שבתנ"ך דשבועות האבות או נדריהם או מנהג שהנהיגו בעצמם חל על הבנים אחריהם לדורות עולם וכן דהרוב יכול להכריח להמיעוט דבני העיר על בני עירם הרי הם כב"ד הגדול לכל ישראל ע"ש ומשמע להדיא דלא מהני התרה לחכם דאף שמבואר בנדרים י"ד דדברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור מהני שאלה לחכם. וכן מבואר בטוש"ע יו"ד סימן רי"ד מ"מ היינו האבות בעצמם דקבלו על עצמם המנהג. אבל הבנים אין ביכולתם להתיר הנדר שנדרו אביהם דהא בעינן פתח חרטה וגבי הבנים לא שייך פתח חרטה דהא לא נדרו כלל וראיה דאם איתא דמהני גם להו שאלה לחכם למה לא התיר להם ר"י הנדר ע"י חכם או ע"י ג' הדיוטות:

וגם מוכח דגם ב"ד שגדולים בחכמה ובמנין יותר מהאנשים שקבלו על עצמן אינם יכולים לבטל כיון שמתורת נדר נגעו בזה מאי מהני בזה ב"ד. ותדע דהא ר"י בוודאי הי' גדול בחכמה ובמנין יותר מבני ביישן ואעפ"כ לא התיר להם:

ואין לתמוה ע"ז מהא דאמרינן בע"ז (דף ל"ו) דמשו"ה הי' יכולים רבי וב"ד להתיר השמן ולבטל תקנת שמאי והלל ואף דלא הי' גדול בחכמה ובמנין יותר משמאי והלל משום שלא פשט איסורו ברוב ישראל. ולכאורה מאי מהני שלא פשט איסורו ברוב ישראל מ"מ במקום שפשט איסורו כבר קבלו על עצמן האיסור ונאסר להם מתורת נדר דלא גרע התקנה שהטילו עליהם שמאי והלל יותר מהסכמת עצמן. וא"כ אפילו רבי ובית דינו הי' גדול בחכמה ובמנין יותר משמאי והלל לא הי' יכול לבטל במקומות שכבר נהגו בו איסור. אבל לאחר העיון ניחא דנראה דהש"ס בעצמו שם כוון לתרץ זה דמסיים שם דסמכו עצמן על דברי רשב"ג ור"א ב"ר צדוק שהי' אומרים דאין גוזרין גזירה על הציבור אלא א"כ רוב הציבור יכולין לעמוד בה. ולכאורה דלענין מאי הוצרך הש"ס להביא זה דהא כבר תירץ משום דלא פשט איסורו ברוב ישראל אלא משום דבאמת הי' קשה לי' להש"ס דמ"מ במקום שפשט איסורו כבר נאסר להם מחמת נדר. וע"ז תירץ כיון דהי' הגזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה מעיקרא לא חל הנדר דהוי כמו נדר טעות וכדומה:

ואין להקשות מפרוזבול דמשמע בגיטין (דף ל"ז ע"ב) דאם שמואל הי' גדול בחכמה ובמנין יותר מהלל הי' מבטל לתקנת הלל וכתבו התוס' בע"ז שם בד"ה והתנן משום דהתם רוב הציבור יכולין לעמוד ע"ש. ולכאורה לפי מש"כ דבמקום דרוב הציבור יכולין לעמוד לא מהני אפי' גדול תמוה לכאורה. אבל הא אינו קושיא דהא עיקר הטעם הוא מחמת נדר והתם גבי פרוזבול לא שייך נדר כלל דמאי איסור שייך בזה דהא אדרבה עיקר תקנת הלל הי' היתר דע"י פרוזבול מותר לתבוע להלוה ואינו עובר על לא יגוש וגם בלא"ה לא שייך מנהג בזה דהא אינו אלא ע"ד המקרה וק"ל:

ואמנם בהיות כן יש לתמוה היאך מתירים האחרונים בשני בצורת לאכול קטניות בפסח דאף דלא פשט איסורו ברוב ישראל ואף אם יהי' ב"ד בזמנינו דיהי' גדולים בחכמה ובמנין יותר מהגאונים שגזרו על קטניות מ"מ כבר נאסר להם בנדר ומאי מהני לזה ב"ד ולומר דזה דבר שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה זה אינו עולה על הדעת כלל ואף לפי שעה ואפי' לעניים דלא אפשר להו א"א להתיר וכמו מעשה דבני ביישן. ואולי דידוע להם דהגאונים עצמם לא אסרו בשעת הדחק ובפירוש קבלו על עצמן דאם יהי' שעת הדחק יתירו להם:

שוב אחרי כן מצאתי להחתם סופר באו"ח סימן קכ"ב דכ' שא"א כלל להתיר בזמנינו מיני קטניות לחלוטין מפני כמה טעמים. א) מפני שכל דבר שמתחלתו לא נעשה ע"מ שיתפשט איסורו ברוב ישראל בעינן שיהי' ב"ד גדול בחכמה ובמנין. וכמו שכ' התיס' בגיטין (דף ל"ח). [ובאמת לפי מה שכתבתי למעלה בשם התוס' דע"ז א"צ לזה דהרי דווקא במקום דהוי גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה לא בעינן ב"ד גדול אבל גבי גזירות קטניות יכולין לעמוד בה] ומי לנו בזמנינו ב"ד גדול יותר מהב"ד שגזרו על קטניות. והב' דהרמב"ם ז"ל כתב בה' ממרים דכל שהוא סייג לתורה אפילו גדול אינו יכול לבטל. והג' דמה לנו להתיר בלי טעם דבר שאסרו הראשונים אדרבה עלינו להוסיף גדרים וסייגים. והד' דאפי' אם יהי' טעם להתיר מ"מ בעינן שיתקבצו כל חכמי מדינת אשכנז אשר קבלו עליהם הגזירה. וא"כ מי קובץ כעמיר גורנה כל חכמי רוסיא ואשכנז להסכים בהיתר זה:

ולהתיר ע"י פתח חרטה ג"כ א"א להתיר מחמת ב' טעמים. א' דמבואר בסמ"ק והגהות מיימוני ומרדכי דהסכמה שמחמת גדר וסייג אין לו היתר וכן נפסק להלכה בשו"ע יו"ד סימן רכ"ח סעיף כ"ח. והב' דאף דנימא דיכולין להתיר ע"י פתח חרטה מ"מ היינו האבות שקבלו על עצמן המנהג אבל הבנים א"א. וכן דעת הרשד"ם בתשובה והביא ראי' לזה מרש"י מכות (דף כ"ב) וכ"ה להדיא בירושלמי דפסחים פ"ד ה"א דתמן משנדר נשאל ברם הכא אבותיכם נדרו ואף דאח"כ מסיים הירושלמי דכ"ש שהם מותרות מאחר דרבנים לא נדרו כבר כתב החת"ס שם דהירושלמי ס"ל דהיה בתחילה מנהג בטעות וקבלה בטעות אינו חל על הבנים ולכן מתרץ הירושלמי אח"כ דר"י ס"ל כר' יהודה ולא הי' מנהג בטעות והלכך היה חל על הבנים וגם התרה אינו מועיל לבנים ע"ש בחת"ס. והנה ת"ל שכוונתי מעצמי לדברי המהרשד"ם והחת"ס דהבנים אינם יכולים לשאול וכמו שכ' בירושלמי:

והנה לכאורה תמוה דהיאך נח דעתי' במאי דאנו מתירין בשני בצורת לאכול קטניות כיון דלא מהני התרה לבנים. ואולי דהוא ידוע דמעיקרא לא תקנו על שני בצורת וכמש"כ לעיל:

וא"כ בנד"ד דאינו ידוע דהיאך היה התקנה גם לפי שעה ולצורך עניים א"א להתיר מחמת נדר ובפרט אם היה התקנה מחמת סייג וגדר לאיזה איסור של תורה או אפילו לאיסור דרבנן דבודאי א"א להתיר דהא כבר כתבנו למעלה בשם הסמ"ק דבנדר של סייג לא מהני התרה:

ועל פי זה נפל הראי' מר"ט דהאכיל תרומה לארוסה בת ישראל בשני בצורת די"ל דשאני התם דבתחילה כשגזרו לא גזרו על שני בצורת וכמו גבי דמאי דמתחלה לא תקנו על העניים. אבל בנד"ד מאן מפיס דלא גזרו על שני בצורת דילמא גזרו סתם:

ועוד דהא כבר עברו כמה זימנין דהי' יוקר גדול על בשר מ"מ לא אכלו הבני מעיים ונהגו בו איסור אף בשני בצורת. וא"כ אף אם נימא דמתחילה לא גזרו על שני בצורת מ"מ הבנים בעצמן קבלו על עצמם לנהוג איסור גם בשני בצורת וכיון שנהגו כן ג' פעמים חל עליהם איסור כנדר גמור. זה מה שנראה לפי תחלת ההשקפה. אבל אחר העיון בזה נ"ל דמ"מ יש לצדד להיתירא בזה:

והנה מתחלה יש לתמוה דאמאי השמיט הרמב"ם והטור לדין זה דמנהג דאבות חל על הבנים:

ועוד יש לתמוה באמת דהיאך חל שבועה ונדר על הבנים דאף אם הבן לפנינו אינו יכול להשביעו בע"כ מכ"ש אם אינו לפנינו דהא אין יכול לאסור איסור על אנשים שלא באו לעולם ואפי' לר"מ דס"ל דמקנה דשלב"ל אמרינן בגיטין דאינו יכול להקנות לדשלב"ל ואף דקיי"ל המזכה לעובר קנה היינו דווקא בזכות משום דדעתו של אדם קרובה אצל בנו ועוד דאפילו בזכות אינו יכול לזכות רק לבנו או לבן בנו אבל לדור רביעי אינו יכול דנהי דעל עצמו יכול לאסור משום דגופו ישנו בעולם ומשעבד גופו לנדרו. אבל על הבנים האיך יכול לאסור דהא עדיין לא אתנייהו בעולם ומה שמביא הריב"ש ז"ל שם ראיה מיהושע דהשביע ארור האיש וכן מפלגש בגבעה. נ"ל דיש לדחות דמלך שאני. דמלך יכול לגזור גזירות ולתקן תקנות לישראל וכן בימי פלגש בגבעה נעשה ע"פ השופטים. ובזה נדחה נמי מה דיש להביא ראי' לכאורה מהא דכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע ומשמע דשבועת יוסף חל גם על משה רבנו ואף דמשה רבנו נולד אחרי כן ולא היה בעת השבועה. אכן להנ"ל אינו ראיה דיוסף נמי היה דינו כמלך בעת ההיא. ואכן מיונדב בן רכב שצווה את בניו לבלתי שתות יין וקיימו צוואת אביהם משמע שהבנים מחוייבים לשמוע צוואת אביהם לדורות עולם דהרי הכתוב משבחן ואמר [ירמי' ל"ה] ולבית הרכבים אמר ירמי' כה אמר ד' צבאות יען אשר שמעתם אל מצות יהונדב אביכם וכו' ומשמע דהי' מחוייבין לשמוע ואמנם זה אינו ראי' רק אם מצוה על בניו ועל בני ביתו אחריו בפירוש אז מחוייבין לשמוע. אבל בנד"ד דהאבות לא קבלו רק על עצמן מנ"ל דהבנים מחוייבים להתנהג בדרך אבותיהם וגדולה מזו מצינו בשו"ע ח"מ סימן רנ"ב בדברי הרב בהג"ה דמי שנשבע או נדר ליתן מתנה לפלוני ומת ולא נתן יורשין פטורין דאין היורשין מחוייבין לקיים השבועה שנשבע אביהם [ומיהו לקמן אכתוב דגם בהשביע להבנים אינו ראיה דמחוייבין ומיונדב בן רכב אינו ראי' כלל וכמו שאבאר לקמן בעז"ה]. ובזה יסתלק התמיה הגדולה שתמה מר אחי הגאון ז"ל בספרו ראשית בכורים (דף מ"ב) על ר' ישמעאל בר' יוסי דהי' מבני יונדב בן רכב וכדאיתא בירושלמי והיאך לא שמר לציווי שנצטוו אבותיו ושתה יין וכדאיתא בפסחים (דף פ"ב). ונשאר בתימה ואכן לפי שאכתוב לקמן יסתלק הקושיא:

ולכן מתוך חומר הנושא נ"ל דהא שהשיב להם ר"י מקרא דשמע בני מוסר אביך וכו' אינו מצד נדר רק דזה הוא תקנת שלמה המלך ע"ה דהבנים צריכין להתנהג בכל הגדרים שנהגו בהם אביהם וזהו דהזהיר שלמה ואמר שמע בני וגו' אבל אינו מה"ת:

ומסתפינא עוד לומר דאינו מצד הדין רק מצד המוסר וכמו דאמרינן בסוף האומנין גבי רבה בר בר חנה דאמר ליה רב הב להו גלימייהו משום דכתיב למען תלך בדרך טובים והרי זה אינו אלא לפנים משורת הדין ואעפ"כ מייתי לה מקרא דמשלי אלמא דבמשלי כתב שלמה כמה דברים שאינם אלא מצד המוסר ולפנים משורת הדין. ועוד אפשר דהך קרא אינו אלא אסמכתא בעלמא מדרבנן. וכמו דדרשינן מקרא דמן המעשה אשר יעשון על לפנים משורת הדין. וע"כ דאינו דרשה גמורה דא"כ גם לפנים משורת הדין יהי' דין גמור. וא"כ במקום דצריך לעשות לפנים משורת הדין. וכמו במעשה דרבה בר בר חנה הנ"ל הו"ל לכוף עלה. ובאמת איכא ב' דעות בשו"ע חו"מ בסימן י"ב אי כופין על לפנים משורת הדין. וע"כ דאינו אלא אסמכתא. ועוד נ"ל דאף אם האב מצוה את בניו אחריו במנהג של מצוה או סייג וגדר אפשר דאינם מחוייבין רק מדרך המוסר ודרך ארץ. וכן משמע מדברי הכתובים הנאמר בירמי' גבי יהונדב בן רכב דירמי' הוכיח את ישראל מפי השם ואמר כה אמר ד' צבאות וגו' הוקם את דברי יהונדב וגו' ואנכי דברתי אליכם השכם ודבר ולא שמעתם. וכן כפל הדבר במקרא שאחר זה פעם שנית כזה. ומשמע להדיא דהם הקימו את דברי אביהם ואף שלא היו מחוייבין ע"פ הדין ואתם לא שמעתם אל דברי הנביאים שהוכיחו לישראל שלא שמרו את התורה ועבדו ע"ז והגם שכבר נתחייבו לזה במעמד הר סיני וגם קבלו עליהם בשבועה. ונ"ל דאם נאמר כן אפשר דאינו מחוייב לנהוג כן רק במקום רשות אבל במקום מצוה כגון יין של קידוש והבדלה או יין ששותה בשבת באמצע הסעודה משום כבוד שבת מותר וא"צ לנהוג איסור בזה כיון שאינו נדר גמור הדבר פשוט דבמקום מצוה לא תיקן שלמה ועל פי זה יסתלק הקושיא שתמה מר אחי ז"ל מר' ישמעאל בר"י דשתה יין ולפי הנ"ל יש לומר דשתה יין בסעודת מצוה כגון בשבת ויו"ט או שאר סעודת מצוה:

ובהיות כן נ"ל להתיר בנד"ד ע"פ שני תנאים. א' דלא יתירו רק לשנה אחת או לב' שנים עד שיעבור היוקר דלהתיר לגמרי בעינן ב"ד שיהי' גדולים בחכמה ובמניין יותר מהאוסרים. וגם לדעת הרמב"ם א"א כלל להתיר אם הדבר משום סייג וגדר. אך על זמן מוגבל אין חשש. והב' דלא יתירו לקנות רק לצורך שבת ויו"ט או על סעודת נישואין וכדומה דבחול אסור מצד תקנת שלמה דשמע בני מוסר אביך. וכמו דקיימו בני יהונדב בן רכב:

ולענין חשש דשמא יבוא לידי הפסד נראה לענ"ד דזה ודאי אם יתרצו הקצבים והחוכר לבדוק הבני מעיים בבית המטבחיים אזי מה טוב אבל אם לא יתרצו נראה דג"כ אין קפידא ויעשו כך דהקצב יערוב הבני מעיים שמכל הבהמות הכשרות הכל ביחד באופן דלא ידע כלל איזה מבהמה זו ואיזה מבהמה אחרת והקצב שאין לו באותו היום רק ב' בהמות כשרות לא ימכור הבני מעיים להלוקחים רק ימכרם לקצב אחר שיש לו הרבה בהמות כשרות ואז אף אם ימצא מחט אצל הלוקחים בהמסס או בבית הכוסות יצא כל הבשר מחשש איסור דאורייתא דהרי בטל חד בתרי ואפי' לח בלח וכ"ש יבש ביבש ואי משום איסור דרבנן דחתיכה הראויה להתכבד נ"ל דבכל בכגון זה דיכול לבוא לידי הפסד גדול יש לסמוך על דברי השערי דורא בסימן מ' שהביא בשם כמה גדולים דחתיכה שלא נמלחה לא מקרי ראויה להתכבד משום דחסרון מליחה מקרי מעשה גדול משום דבעינן דלאחר הביטול יהי' ראוי להתכבד לישראל בלא מעשה ומה שראויה לעכו"ם בלא מעשה זה לא מקרי ראויה להתכבד משום דבעינן דיהי' ראויה להתכבד לכל אדם. וכן דעת הר"ן והובא בפמ"ג בפתיחה להלכות תערובות חלק ג'. וכן דעת הנו"ב מהד"ק סימן ט"ז ע"ש ובחידושי על יו"ד הארכתי בזה. וכבר נדפס על שמי ביו"ד דפוס ווילנא בסימן ק"א והלכך אף אם ימצא הלוקח טרפות בבני מעיים לא יצטרך להודיע להקצב כלל רק דימכרנו לעכו"ם ואם את הדבר הזה יעשו לא יהי' שום חשש איסור ולא חשש הפסד כלל בזה וכל העם על מקומו יבא בשלום. וע"פ אופנים אלו אני באתי על החתום בזה ביום ו' עש"ק כ"א שבט תרמ"א לפ"ק:

ואגב שזכרתי להסוגיא דסו"פ האומנין ראיתי לכתוב בכאן מה ששמעתי דבר נחמד מאוד מפי הגאון הצדיק מו"ה שלמה זאב זצ"ל [שהיה מ"מ ומו"ץ בפה משך מ' שנה] בביאור סוגיא דב"מ הנ"ל דהנה תמה דמאחר דשאל רבה בר בר חנה מרב אי דינא הכי מה זה שהשיב לו אין דכתיב למען תלך בדרך טובים וכן כששאל לו בעת שאמר לו זיל הב להו אגרייהו אי דינא הכי השיב לו אין וארחות צדיקים תשמור ולכאורה מה זה תשובה דהא הוא שאל לו אם הוא דין תורה דצריך להשיב להם גלימייהו ולשלם אגרייהו והוא השיב לו דכן כתוב בספר משלי והלא ידוע דכל ספר משלי אינו אלא מידות ומוסרים שצריך אדם להתנהג מצד המוסר ודרך ארץ ולפנים משורת הדין וע"ד שמצינו גם בתירה שהזהירה ועשית הישר והטוב בעיני ה' אלהיך ולמדו מזה לדין מצרנות אבל באמת אינו דין גמור וא"כ אין זה תשובה על שאלת רבה בר בר חנה ואמנם הגאון הצדיק הנ"ל הוא מותיב לה והוא מפרק לה בטוב טעם ודעת דרב שפיר השיב לו מקרא דמשלי הנ"ל והיינו דרב דייק מלשון הכתוב דכתיב למען תלך בדרך טובים ומשמע דהטובים יש להם דרך אחר שלא כשאר בני אדם וכן כתיב ואורחות צדיקים תשמור משמע דהצדיקים יש להם אורחות אחרים רק דשלמה המלך הזהיר דכל בני אדם ג"כ ראוי שילכו בדרך טובים ובאורח צדיקים ומזה הוציא רב דלת"ח וצדיקי הדור הם מחוייבים ע"פ ד"ת לעשות לפנים משורת הדין שאצלם לפנים משורת הדין הוא דין גמור ושפיר השיב רב לרבה בר בר חנה דכיון דאתה צדיק ות"ח מחוייב אתה להתנהג ע"פ ד"ת לעשות לפנים משורת הדין ולתת להו אגרייהו דכן הוא דרך הטובים וצדיקים דמחוייבים לעשות לפנים משורת הדין כן שמעתי מפה קדוש של הגאון הצדיק הנ"ל ודפח"ח. ונ"ל להביא סמך לדבריו מדברי הכל בו בהלכות לולב ואתרוג (דף ס"ג) שכתב שם ואפי' המחמיר על עצמו שלא יאכל אפי' פירות חוץ לסוכה יש לומר שמברך כיון ששבחוהו חכמים בחומרא זו עכ"ל. ונ"ל כוונתו כיון שדרכו להחמיר אפי' באכילת פירות שלא לאכול חוץ לסוכה וחכמים שבחוהו בחומרא זו נעשה אצלו דין וצריך לברך על זה לישב בסוכה וא"כ לענין הנ"ל נמי כיון דדרך טובים וצדיקים להחמיר על עצמן לעשות תמיד לפנים משורת הדין והכתוב משבחן וקורא לדרכם דרך טובים וארחות צדיקים ומצוה לכל בני אדם שילכו בדרך הזה נעשה אצלם דין ומחוייבים לנהוג כן לעולם מצד הדין:

נאום שלמה הכהן מ"ץ דפ"ק ווילנא.

תוכן העניינים

שות עצי ברושים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה