שות עצי ברושים· הרב שלמה כהן־אברבנאל
הלכות מקואות
סימן מד
גרסינן ביומא דף ע"ז ע"ב א"ר פנחס משום רב הונא ציפוראה מעין היוצא מבית קה"ק בתחילה דומה לקרני חגבים כיון שהגיע לפתח היכל נעשה כחוט של שתי וכו' מכאן ואילך היה מתגבר ועולה עד שמגיע לפתח בית דוד כיון שהגיע לפתח בית דוד נעשה כנחל שוטף שבו רוחצין זבין וזבות נדות ויולדות שנאמר ביום ההוא יהיה מקור נפתח לבית דוד וליושבי ירושלים לחטאת ולנדה אמר רב יוסף מכאן רמז לנדה שצריכה לישב עד צוארה במים ולית הילכתא כותיה ע"כ סוגית הגמ' דלשם וכתבתי על הגליון בעז"ה וז"ל. הנה מכאן הביא ר"ת ז"ל ראיה [והובא דבריו בתו"ה הארוך בסוף בית ה' שער הטבילה] דלאדם בעינן מ' סאה אפילו במעין מדאמר כיון שהגיע לפתח ב"ד נעשה כנחל שוטף שבו רוחצין זבין וזבות נדות וילדות מכלל דמעיקרא לא ואף דמעין הוא וע"כ דמעין נמי בעינן מ' סאה לאדם. ותמה על זה הגר"א ז"ל בביאוריו ליו"ד בריש סימן ר"א בממ"נ דאם ס"ל לר"ת דטעם דמקוה אינה מטהרת בזוחלין משום דזוחלין אינו חיבור דכל זוחלין חשבינן ליה כקטפרס א"כ אדרבה משם ראיה להיפך דאם נימא דלאדם בעינן מ' סאה א"כ אף שהגיע לפתח ב"ד אסור לטבול בהן אדם דכיון שהוא זוחל אינו חיבור ולא משכחת טבילה לאדם לדידיה רק במעין העומד וא"כ ע"כ צ"ל דר"ת לא ס"ל סברא זו דזה לא נחשב כקטפרס וכמו שכ' הב"י [ביו"ד בסוף הסימן ד"ה כתב עוד שם המרדכי] על קושיית הראבי"ה שהובא במרדכי דהיאך טובלין בנהרות דהא הוי קטפרס וקטפרס אינו חיבור ותי' הב"י על זה דנהר לא דמי לקטפרס דלא מקרי קטפרס רק אם משופע ביותר. וא"כ הדרא קושיית ר"ת לדוכתיה דלמה מעיקרא לא היו טובלין דהא בכל שטח המעין איכא מ' סאה [כ"ה תוכן כוונת הגר"א ז"ל בתמיהתו על ר"ת רק שהוא קיצר בקושייתו אבל וודאי דכוונתו כמו שכתבתי] ולכאורה תמיהה עצומה היא על ר"ת ז"ל. ואכן לפענ"ד נ"ל להציל לר"ת ז"ל מקושיתו העצומה הלזו ודברי ר"ת ברורין ומאירין כשמש בצהרים. דהנה כבר הקשה המרדכי בשם הראבי"ה דהיאך טובלין בנהרות דהא קטפרס אינו חיבור [ופשוט דכוונתו להקשות לפי דעת הסוברים דלאדם גם במעין בעינן מ' סאה] וליכא מ' סאה כאחת. והנה הראבי"ה תירץ דהא דקטפרס אינו חיבור היינו דאינו חיבור המים דלמטה למים דלמעלה ואסור לטבול למעלה במקום דעדיין לא ירדו מ' סאה. אבל המים שלמעלה הוי חיבור למים שלמטה משום דסופן לירד למטה והלכך למטה טובלין כן תי' הראבי"ה. ואכן הב"י דחה תירוץ זה דזו היא דעת ר' יהודה בתוספתא אבל חכמים פליגי עליה. לפיכך תי' הוא ז"ל דנהר לא מקרי קטפרס דהא הולך במישור ואף דיש שיפוע מעט דאל"ה הי' המים עומד מ"מ אין זה מקרי קטפרס דלא יהא נחשב כחיבור. ועפ"ז י"ל דגם ר"ת ס"ל כן. ולפיכך מעיקרא שהיה יורד המים מקה"ק עד שהגיע לפתח ב"ד היה יורד הכל בשיפוע גדול מלמעלה למטה דהא הקרקע של היכל הי' גבוה מקרקע עזרה עשרים אמה ומשם עד רגלי הר הבית היה הולך ג"כ בשיפוע ובמורד עד שהגיע לפתח ב"ד לפיכך לא היה רשאין לטבול שם. אבל לאחר שהגיע לפתח ב"ד שם כבר נפסק השיפוע והולך בשוה כשאר הנחלים שם היה רשאין לרחוץ בו זבין וזבות וכו' ושפיר מוכיח דלמה דווקא כיון שהגיע לפתח ב"ד רוחצין בו זבין וזבות ונדות אבל מעיקרא לא. וע"כ דלאדם בעינן מ' סאה והלכך לאחר שהגיע לפתח ב"ד דשם הולך המעין במישור שלא בשיפוע שפיר מצטרף כל המעין למ' סאה דשם לא הוי קטפרס. אבל מעיקרא דשם הוא יורד בשיפוע ושפיר הוי קטפרס גמור. ולכן הי' אסור לטבול שמה משום דכיון דקטפרס אינו חיבור ליכא מ' סאה בבת אחת וזה נ"ל כפתור ופרח ליישב דברי ר"ת ז"ל:
ואין להקשות דא"כ מאי מביא רב יוסף ראיה מקרא דביום ההוא דנדה צריכה לישב עד צווארה במים דילמא הא דמעיקרא לא משום דשם הוי קטפרס וקטפרס אינו חיבור דהא אינו קושיא דמדכתב קרא דיהא מקור נפתח וגו' משמע דלאו משום דשם ואילך חיבור. דא"כ לא תליא זה במקור נפתח דאטו קודם לאו מקור נפתח הוא. וע"כ משום דבעינן דיהא המים גבוהין עד הצואר. ואכן מסקינן דלית הילכתא כותיה דלא בעינן כולי האי והא דכתיב יהיה מקור נפתח היינו משום דמ"מ בעינן שיהא המים למעלה מטיבורו זרת. ומיהו אי קשיא הא קשיא דא"כ מנ"ל להוציא ר"ת מזה דבעינן מ' סאה ומשו"ה מעיקרא לא דילמא משום דמעיקרא לא הי' המים גבוהים כ"כ עד צוארה או עד זרת למעלה מהטבור. ובאמת שכבר העיר הגר"א ז"ל בביאוריו ליו"ד סימן ר"א דילמא הא דמעיקרא לא משום שלא היה שם מים כ"כ שתוכל להתכסות כל גופה כאחת. אבל באמת נראה דכוונת ר"ת הוא דאי משום זה היו יכולין לטבול ולגנדר כביניתא ולמאי צריך לזה נחל שוטף אלא וודאי משום דשם היה קטפרס וקטפרס אינו חיבור וליכא מ' סאה וממילא מוכח דגם במעין צריך מ' סאה. שוב אחרי כותבי זה עיינתי בשלטי הגבורים על המרדכי בשבת בפ' במה אשה וראיתי שהעתיק שם תשובת רבינו משולם שכתב לרשב"ם ולר"ת. ומה שהשיב רבינו תם לרבינו משולם. שרבינו משולם כתב שמקשה אחד הקשה דמ"ש בזב כתיב ורחץ בשרו במים חיים ולא כתיב כל וגבי טבילת בע"ק כתיב ורחץ כל בשרו. ותירצו ע"ז רבינו משולם וחביריו עפ"י דברי המשנה דמעין מטהר בכ"ש והמקוה במ' סאה ופי' רב יהודאי גאון ז"ל דמגנדר כביניתא נמי שפיר דמי והיינו במעין דמטהר בכ"ש ובכ"ש א"א לטבול כל גופו בבת אחת וע"כ ס"ל דמותר לטבול לחצאין. ולזה כיון הבה"ג במש"כ דמגנדר כביניתא והיינו שיכול לטבול אברים אברים בזה אחר זה אבל במקוה בעינן שיטבול בבת אחת כל גופו ולפיכך בעינן מ' סאה שבשיעור זה יכול לטבול כל גופו בבת אחת וילפינן זה מדכתיב גבי טבילת בע"ק את כל בשרו משמע שצריך שיטבול כל גופו בבת אחת וזה א"א רק במ' סאה אבל בזב דבעי מים חיים לא כתיב כל בשרו ומשמע דסגי שיטבול אברים אברים ולפיכך ילפינן מיניה דסגי בכ"ש דלטבילת אברים סגי בכל שהוא כן השיב רבינו משולם להרשב"ם ור"ת ואכן ר"ת ז"ל השיב לו כי טעות גדולה טעה הוא וכל בני ישיבתו להתיר טבילת חצאים ולזה כוון הבה"ג במש"כ דמגנדר כביניתא שפיר דמי ומיירי במעין דמטהר בכ"ש. דזה טעות שאפילו תינוקות של בית רבן לא יטעו בו. וישוב הפסוקים תירץ ר"ת בדרך אחר. ומ"ש מבה"ג טעו בפשט דברי בה"ג דהלא הבה"ג מיירי התם במקוה ואעפ"כ מחיר לטבול כמגנדר כביניתא אלא הדבר פשוט דבה"ג מתיר לטבול ע"י פשוט ידים ורגלים דמיירי התם במקוה שיש בה מ' סאה אך שמימיה מרודדין וא"א לטבול בה כשהוא עומד יכול לטבול בפשוט ידים ורגלים ובא להוציא מדברי רב יוסף דאמר דנדה צריכה לישב עד צוארה במים והך ישיבה ר"ל עמידה דצריך שיהא המים גבוהין כ"כ עד שיהיו עד צוארה במים שתהא יכולה לטבול בעמידה ולא תצטרך לשחות כ"כ. ולזה כתב הבה"ג דלא קיי"ל כרב יוסף וכמו דאמרינן בש"ס ולית הילכתא כותיה. והיוצא לנו משם דר"ת מפרש לדברי רב יוסף דס"ל דטבילה בעינן דווקא בעמידה. ולפי מה דמסיים הש"ס דלית הילכתא כוותי' היינו דמותר אפילו בפישוט ידים ורגלים. ועפ"ז חוזר ראיית ר"ת לדוכתיה דלפי מה דמסיק דלית הילכתא כוותיה קשה דלמה מעיקרא לא ולמה בעינן שיהיה כנחל שוטף דאף אם אינו כנחל שוטף יכול לטבול שיהיה כל גופו יתכסה בבת אחת והיינו שיטבול בפישוט ידים ורגלים ולמה מעיקרא לא. וע"כ דלמעין בעינן מ' סאה וקטפרס אינו חיבור ודברי ר"ת ז"ל מאירין כשמש בצהרים ונסתלק בזה מה שדחה הגר"א ז"ל לראיית ר"ת ז"ל:
ולענין מה שכתבנו לעיל בקוצר דר"ת לא ס"ל כדעת המרדכי בשם ראבי"ה רק כדעת הב"י דנהר לא נחשב כקטפרס נ"ל כעת לבאר יותר דע"כ מוכרח לומר דלא ס"ל כהמרדכי דאם ס"ל כהמרדכי דגם בנהר אין טובלין רק לאחר שירד מ' סאה מים משום דמים העליונים שבראש הנהר מצטרפין עם התחתונים א"כ מאי פסקא דעד שהגיע לפתח ב"ד לא היה בכל שטח המים מ' סאה דאם היה בס"ה מ' סאה עדיין היו יכולין לטבול למטה במקום שכבר עלה שטח המים עד המקום ההוא כשיעור מ' סאה אכן המחוור בזה דר"ת ס"ל דבקטפרס גם למטה אין טובלין וכן תמה הרב"י על המרדכי דהא עיקר ראיית המרדכי דלמטה טובלין הוא מהברייתא דאין דורשין דג' גוממיות בנחל דבין לר"מ ובין ר"י מודים דלמטה טובלין והרי חכמים פליגי אדר"מ ודר"י ומשמע וודאי דהלכה כחכמים ולכן כתב הב"י לתרץ קושית המרדכי דנהר שאני דאף דנמצא בו מקום קטפרס מ"מ כיון דיש מ' סאה קודם שהגיע לקטפרס וגם יש מ' סאה למטה מן הקטפרס שפיר מותר לטבול אף במקום הקטפרס ושוב כתב דאף אם נימא דכל הנהר הולך בשיפוע מתחילתו ועד סופו מ"מ זה לא מקרי קטפרס דקטפרס לא מקרי רק אם הוא שיפוע גדול כמו ביורד מן ההר כ"כ הב"י בס"ס ר"א ונראה דגם ר"ת ז"ל ס"ל הכי ולהכי מעיקרא לא דשם היה קטפרס גמור דיורד מן ההר. אבל כיון שהגיע לפתח ב"ד היה נמשך המים כמו שאר נהרות ונהר לא מקרי קטפרס. ומדברי ר"ת הוא סייעתא גדולה לדברי הב"י. ושוב ראיתי בתוס' גיטין (דף ט"ז) דמוכח שם להדיא דר"ת ז"ל ס"ל כר"מ ור"י וכדעת המרדכי. אך מ"מ ניחא דברי ר"ת דר"ת ז"ל שם אינו סובר לגמרי כהמרדכי שכ' דהא דמותר לטבול היינו דווקא התם דבאמצעית איכא מקוה שלם אבל כל שצריכין לצרף למ' סאה גם למטה אין טובלין. וא"כ בטל לדעתו תי' המרדכי דהא אין ידוע שיש בנהר מקום שיש בו מ' סאה בלא קטפרס. וע"כ דנצרך לסברת הב"י דבנהר לא מקרי קטפרס כלל ולפ"ז א"ש דברי ר"ת. וגם מדברי ר"ת ז"ל הוא סייעתא לדברי הרב"י דאל"ה ישאר הקושיא על ר"ת ז"ל דהיאך טובלין בנהרות ואף אם קיי"ל כר"י ודו"ק:
ואיידי דאיירי בדברי המרדכי הנ"ל נימא בה מילתא דלכאורה צריך ביאור דמאי קשיא ליה להמרדכי מנהר דהא כל נהר דינו כמעיין בכל השנה כולה ומעיין מטהר בכ"ש וצ"ל דס"ל כר"ת דלאדם צריך מ' סאה וכיון דקטפרס אינו חיבור הרי ליכא מ' סאה ביחד. וצ"ל לדידיה דהא דתנן דמעין מטהר בזוחלין היינו במעין העומד אך דזוחל למעלה על שפתו אבל יש מ' סאה בתוך המעין שעומדין במקומן והזחילה הוא למעלה ממ' סאה וס"ל דגבי מקוה דאפי' אם זוחל למעלה ממ' סאה ג"כ פסול וכ"ה דעת הר"ש באמת ובכה"ג אמרינן דבמעין כשר. אבל בנהר דכולו זוחל הוא קשיא ליה להראבי"ה דהיאך טובל בו אדם כיון דקטפרס אינו חיבור הרי ליכא מ' סאה ביחד. וקצת יש לתמוה על הרב ב"י במש"כ בריש הסימן ומשמע שאם המים משוכים כגון מעין שהוא זוחל ואין בשום מקום ממנו מ' סאה רק כשתצטרף כל המים שמתחילה ועד סוף הם מ' סאה טובלין בכל מקום ממנו שגוף הנטבל מתכסה בו בין שיהא אדם ובין שיהא כלים לד"ה והביא ראיה מהתוספתא דחרדלית של מי גשמים ע"ש היטיב. ומשמע מדבריו ז"ל דמותר לטבול אפילו למעלה סמוך למוצא המעין באופן שעדיין לא ירדו כשיעור מ' סאה. ולכאורה קשה דהיכי פשיטא ליה כ"כ דנהי לדעתו דכל מעין ונהר המושך לא מקרי קטפרס כיון שאינו משופע כ"כ הדין אמת. אבל לדעת המרדכי דבמעין המושך או נהר ג"כ מקרי קטפרס והלכך אין טובלין בו רק למטה באופן שכבר ירדו מ' סאה עד מקום הטבילה וא"כ היכי כתב בפשיטות שמותר לטבול בכל המעין. וגם על הרב בד"מ אות ו' שהקשה דדבריו שבסוף הסימן הם בהיפך ממש"כ בריש הסימן אינו מובן כלל דהלא אדרבה דבריו שבכאן הוא כמו שמסיק בסוף הסימן דנהר או מעין המושך אינו נחשב כקטפרס ולפיכך מטבילין בו בכ"מ ממנו ודלא כהראבי"ה דאינו מתיר לטבול רק למטה במקום דכבר ירדו שם מ' סאה. והיותר תמוה מה שמסיים דלפי מה שהביא הב"י ראיה לזה מן התוספתא מוכרח הוא כדברי ראבי"ה והלא אדרבה דלפי ראיית הב"י מהתוספתא הוא דלא כהראבי"ה וגם מה דמתרץ ומיהו אפשר לומר דהא דמעין דמצרף היינו דווקא במקום דאינו משופע אינו מובן כלל וצ"ע. ודע עוד דמש"כ הב"י בין אדם ובין כלים. ולכאורה תמוה דלכלים פשיטא דהא לכלים בוודאי לא בעינן מ' סאה במעין. ועוד דמאי נ"מ הא טבילת כלים לא שייך האידנא. ואמנם קושיא חדא מתורצת בחבירתה דר"ל טבילת כלים חדשים הניקח מן העובדי כוכבים דנוהג האידנא וטבילת כלים חדשים צריך מ' סאה וכמש"כ הטור בסימן ק"כ משום דאיתקש לטבילת אדם דכתיב אך במי נדה יתחטא כנ"ל ברור כוונת הב"י. ולענין מש"כ לעיל בענין טבילת חצאין ראיתי לכתוב בכאן מש"כ על גליון הטו"א במס' חגיגה (דף י"א) דהנה הטו"א שם הקשה בד"ה בכמה על הא דכתבו התוס' שם בחגיגה (דף י"א) דהא דשיערו חכמים שיעור מקוה אמה על אמה ברום שלש אמות משום דסתם קומת אדם בינוני בלא הראש הוי ג' אמות ומצי להרכין את ראשו מן הצד. וכתב על זה הטו"א ומ"מ באדם גדול בקומה לא סגי ליה בהכי דהא בעינן מים שכל גופו עולה בהן ובעינן שיהא במים כשיעור שיעלה כל גופו בהן בבת אחת בלא ראשו. ושוב מקשה על זה דא"כ למה לא חשיב להאי שיעורא גבי ויש שאמרו הכל לפי מה שהוא אדם בפי"ז דכלים משנה י"א ותירץ דלא דמי להתם דהנך דחשיב שם אין להם שיעור לא למעלה ולא למטה אלא הכל לפי גדלו וקטנו. אבל שיעורא דמקוה נהי דאין לו שיעור למעלה מ"מ יש לו שיעור למטה דאפי' לננס צריך אמה על אמה ברום ג' אמות כן תירץ הטו"א שם. וכתבתי על הגליון שם דלפי תירוצו אכתי תקשה דמ"מ לחשוב שיעורא דמעין דבעינן נמי שיטבול כל גופו בבת אחת והתם באמת הכל לפי מה שהוא אדם בין למעלה ובין למטה דהא בננס סגי גם בפחות ממ' סאה. וא"כ לדעת הסוברים דבמעין סגי בכ"ש גם לאדם תקשה מהך מתניתין. אבל באמת לענ"ד אין התחלה לקושיא זו דהתם במתניתין לא חשיב רק דברים שנאמר בהם שיעור והשיעור תליא הכל לפי מה שהוא אדם כגון בעירוב דנאמר בהם שיעור ב' סעודות וכן בקמיצה וחפינה ובשתיה ביוה"כ דנאמר בהם כמלא לוגמיו. ושייך בזה למתני הכל לפי מה שהוא אדם אבל בשיעורא דמקוה הנה לפי דעת הטו"א דבאדם שהוא גדול ביותר שבתוך מ' סאה אינו יכול להתכסות כל גופו צריך יותר ממ' סאה לא נאמר בתורה שיעורא דמ' סאה כלל רק שיעור שיהא כל גופו של אדם הטובל עולה בהן. וא"כ לא הוצרך התנא לאשמעינן דהכל לפי מה שהוא אדם. דהא בהדיא כתוב בתורה כן. אבל באמת אין דינו אמת דהא דשערו חכמים מ' סאה והיינו אמה על אמה ברום שלש אמות היינו דלמדו זה מדכתיב כל בשרו ודרשו חז"ל דבעינן שיעור במים כדי שיהא כל גוף האדם נכנס בו ומסתמא שיערה התורה כפי קומת אדם בינוני. אבל כיון שיש במקוה מים כשיעור הזה הוא מקוה כשרה אף לעוג מלך הבשן ואף דאין המים מגיע עד ראשו מ"מ יוכל לשחות במקוה עד שיתכסה ראשו דהא גם באדם בינוני אין המים מגיעין רק עד ראשו רק כשנכנס בהן צפו מים על ראשו וגם יכול לכוף ראשו קצת וכמש"כ התוס' ביומא ל"א ד"ה אמה. וא"כ באדם גדול יוכל לשחות טפי פורתא או שיטבול ע"י פישוט ידים ורגלים דלא קפיד קרא רק אשיעורא ותדע דהא אם המקוה רחבה ג' אמות סגי שיהא גבוה אמה אחת ואף שאין כל גוף האדם יוכל להתכסות בו ואפי' באדם בינוני. וע"כ צריך לומר דלא קפיד קרא רק אשיעורא דמ' סאה. וא"כ אדרבה שיעורא דמקוה לעולם הוא מ' סאה בין לננס ובין לעוג מלך הבשן כמו שיעורא דכותבת הגסה ביוה"כ דשיערו לכל אדם בשיעור אחת ואין התחלה לקושיית הטו"א כלל וכלל:
וגם מה שהקשה לר"י דס"ל בבכורות ד' דס"ל דבכור כוליה משמע ומדכתיב כל בכור אפילו כל דהוא. וא"כ הכא גבי מקוה נמי נימא כל בשרו אפילו כל דהוא לא הבנתי קושייתו דאם כוונתו להקשות דנימא דכל בא לאשמעינן דאפילו טבילת חצאין כשר אף שאינו בבת אחת זה וודאי אינו קושיא כלל דמהיכא תיתי נימא מתיבת בשרו דבעינן בבת אחת דבא תיבת כל להוציא מזה דאף דס"ל לר"י דבשרו היינו כולו מ"מ בבת אחת לא ידעינן מיניה ואם כוונתו לומר דכל בא לרבות דאפי' מקצת בשר סגי ג"כ א"א לומר כן דהא כבר כתב הטו"א בעצמו דזה אין סברא כלל דיהי' סגי רחיצה במקצת הגוף. ואם דעתו דאף מצד הסברא בוודאי בעינן כולו. מ"מ אם איכא קרא יתירא לרבות ע"כ מרבינן ואמרינן דגזה"כ הוא דסגי טבילה במקצת הגוף א"כ מ"ש דמקשה כן לר"י הא אפילו לרבנן תקשה דאף דהם ס"ל דבכור אפילו כל דהו. מ"מ הכא בודאי גם רבנן מודו דבשרו היינו כולו דחצי הגוף אין סברא. וא"כ קשה דנימא דכל לרבות אפילו חציו אלא וודאי דס"ל דכיון דאיכא למדרש מכל דאתי למעט דבעינן בבת אחת טפי אמרינן דאתי למעט. א"כ גם לר"י י"ל כיון דמצינו למימר דכל בא למעט דבעינן בבת אחת אמרינן דלמיעוטא אתא. והא דהקשה דלמ"ל קרא דובא השמש דפ' אמור לאשמעינן דבעי בבת אחת דומיא דביאת שמש. יש ליישב בפשיטות דמקרא דאת כל בשרו לא ידעינן רק במי מקוה דהא כתיב ורחץ במים ודרשינן במים במי מקוה. אבל במעין לא ידעינן שיהא הטבילה בבת אחת קמ"ל קרא דבא השמש דמיירי גם במעין דהא כתיב בריש הפרשה איש צרוע או זב בקדשים לא יאכל וזב הא בעי מים חיים. וע"ז קאי קרא דבא השמש ותרי קראי אצטרכו דמקרא ובא השמש לא ידעינן רק דבעי שיהא הטבילה כאחת. אבל לא ידעינן דבעי שיעור במים שיהא בהן כדי שיתכסה כל גופו בבת אחת ובמעין הא לא בעינן באמת מ' סאה לדעת כמה פוסקים. ולכן איצטריך קרא דאת כל בשרו דכתיב גבי מקוה לאשמועינן דבמקוה בעינן שיהא במים שיעור שיהא כל גופו מתכסה בהן ואותן הסוברים דגם במעין בעינן מ' סאה לטבילת אדם אפשר דאינו אלא מדרבנן. אבל מה"ת י"ל דבמעין סגי כל אחד לכי מה שהוא. אבל מש"כ הגאון בעל טו"א דמחד קרא הו"א כל אחד לפי מה שהוא תמהני דהא מקרא דורחץ במים את כל בשרו ילפינן דבעינן במים שיהא בהן שיעור דכל בשרו והרי דלא תלי באדם אלא משערינן שיעור אחד לכל אדם שבעולם. וא"כ נהי דלר"י בהך קרא לחודיה הוי אמרינן דכל אפי' כל דהוא מ"מ לרבנן אידך קרא דבא השמש מיותר. אבל לפי מש"כ א"ש הכל בעז"ה ויתיישב כל הקושיות בזה בעז"ה:
סימן מה
בעז"ה במוצש"ק י"ט שבט שנת תר"נ לפ"ק
להרב המאוה"ג מו"ה בן ציון ג"י אב"ד ומ"ץ דק"ק אישאמיר יצ"ו.
מי שהשלום שלו יענה את שלומו וכו' וע"ד שבא מעכ"ת נ"י לשאול לנו ולדעתנו בדבר המקוה שנעשה במחנו שבעת שחפרו הבעלי מלאכות את המקוה בתחילת התראות המים הוכרחו לשאוב אותם כדי לעשות מלאכתם ולא נזהרו לשאוב בכלים נקובים רק שאבו בכלים שלמים ואח"כ קבעו רצפת נסרים מלמטה ומחמת שהמים גברו למעלה לא היו יכולים לקבוע הנסרים בקרקע לכן הוכרחו לקבוע הנסרים תחת כותלי המקוה ואח"כ הכו בקרדום מלמעלה על הכתלים כדי כשישתקעו הכתלים למטה ישתקעו ג"כ הריצפה עד תחתית המקוה וחשש כת"ר נ"י דשמא לא ירדו הנסרים עד למטה משום דאפשר דהנסרים אינם מונחים כלל תחת הכתלים רק הם נסמכין על הדפנות מחמת דאפשר דהכתלים אינם עומדין בשוה רק בשיפוע. וא"כ יש לחוש שהשאובין שנפלו מהכלים שלמים נשארו תחת הריצפה. וא"כ אף שינקו המקוה כעת עד הריצפה ולא ישאר שום מים עד הריצפה מ"מ תחת הריצפה עדיין נשאר שאובין ושם אי אפשר לנקות ונמצא דבעת שיעלו המים מן המעין למעלה יעלו עם המים השאובין ביחד ואף דמעין הוא מ"מ כבר הביא הרמ"א בהג"ה בסימן ר"א סעיף מ' דיש סוברין דאף במעין פוסל שאיבה ובפרט שהמקוה סמוכה לנהר יש לחוש לדעת המשכנות יעקב בסימן מ"ג שהעלה שם להלכה דהמקוואות שחופרין בצד הנהר דין מקוה יש להם ופוסל בהם שאיבה לד"ה:
וכתב מעכ"ת נ"י עוד דאף שהשאובין הם עומדים תחת הריצפה ואינם מתערבין כלל עם מי המקוה שלמעלה מ"מ יש לחוש משום שעומדין באמצע המקוה וכמש"כ הש"ך בסעיף נ"ב דבאמצע פוסל [ואף שמה שהביא הש"ך ראיה לזה מסעיף נ"ה אינו ראיה כלל וכמש"כ הדגול מרבבה שם מ"מ הדין דין אמת והוא משנה ערוכה במקוואות פ"ב משנה ה' דמקוה שיש בה ג' גומות של מים שאובין של לוג לוג אם אינו ידוע שנפל לתוכו מ' סאה קודם שהגיע לגומא השלישית ה"ז פסולה ור"ש מכשיר וידוע דהלכה כת"ק. וכן פסק הרמב"ם ז"ל להדיא בפ"ה מה' מקוואות הלכה ד'. [ויש לתמוה באמת על מה שלא הובא משנה זו בשו"ע] ומן המשנה הלזו מוכח עוד דלא אמרינן בזה ספיקא דרבנן לקולא דהא לא מכשיר המשנה רק אם ידוע שנפלו מ' סאה קודם שלא בא לגומא השלישית ואף דבכל ספק מים שאובין מכשירין מ"מ שאני הכא דשאובין וודאי איכא הכא והוי איתחזק איסורא וזה ראיה לדעת הש"ך בסימן ק"י דבדבר שיש לו חזקת איסור לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא אבל מש"כ מעכ"ת נ"י דגם בנידון שאלתו אין להקל בספק נפל ג' לוגין משום דהמקוה עדיין אין לה חזקת כשרות לא נהירא דהרי עיקר הדין דספק מים שאובין למקוה כשר מיירי במקוה חסירה דאין לה חזקת כשרות:
ואמנם באמת מש"כ מעכ"ת כיון דהשאובין עומדין באמצע המקוה פוסל אף דאינן מתערבין במח"כ לא דק בזה כל עיקר דזה הוי שייך אם היה המים שעומדים בסדקי הנסרים בעצמן ג' לוגין שיש להם התחברות עם מי המקוה שלמעלה דומיא דהמשנה דמקוואות דפ"ב משנה ה' שהבאתי לעיל דהגומות יש להם חיבור עם מי המקוה רק דהן עומדין בפני עצמן ואינן מתערבין. אבל אם המים שבסדקין אינם מחזיקין ג' לוגין הדבר פשוט דאף דתחת הנסרים נמצאים מי שאובין טובא אינם פוסלים להמקוה כלל כיון דהמים שתחת הנסרים אינן נוגעין כלל למי המקוה ואף דהמים שבסדקין מחברין אותן מ"מ כולי האי לא אמרינן דנימא דנחשב כאלו כל המים נוגעין במי המקוה וראיה גדולה לזה מהדין שהובא בשו"ע בסעיף י"ח בשתי בריכות זו למעלה מזו וכותל ביניהן אחת, מהן מלאה מים כשרים וחבירתה מלאה מים שאובין ונקב ביניהם דווקא אם יש בהמים שכנגד הנקב ג' לוגין נפסלה הבריכה הכשירה. אבל אם אין בנקב בעצמו ג' לוגין שאובין אף שמתחת הכותל הבריכה כולה ממים שאובין מ"מ אין פוסלין להמים הכשרים שלמעלה מהן כיון שמפסיק הכותל ביניהם ולא אמרינן שהנקב מחבר המים הפסולין למים הכשרים להיות נחשב כאילו הן מעורבין ע"ש היטיב. וזהו ממש כנד"ד שהרצפה מפסקת בין השאובין להמקוה שלמעלה ויפה אמר המורה השני דממשנה זו דשתי בריכות הוא ראיה להתיר בנד"ד. ואני תמה מאוד על מעכ"ת נ"י שדחה ראיה זו בקש וכתב דשאני התם דהשאובין שלמעלה הם בצד המקוה ולא הבנתי שיחתו דהא בהדיא מפורש שם בט"ז דהמתני' מיירי בכל גוונא בין שהשאובין הוא מלמעלה ובין שהוא למטה וא"כ בין שהם מלמעלה או למטה הרי הן עומדין באמצע המקוה ואעפ"כ אינו פוסל רק אם יהיה בהמים שבתוך הנקב עצמו ג' לוגין. ומיהו זה וודאי אם יהיה בהמים שעומדים בין סדקי הנסרים ג' לוגין בס"ה ואף דבין כל נסר ונסר ליכא ג' לוגין רק בצירוף המים שבכל הסדקים יהיה ג' לוגין ג"כ יוכלו לפסול את המקוה דכן מוכח להדיא מהמשנה דפ"ב דמקוואות משנה ה' שהבאתי לעיל דג' גומות ובכל גומא וגומא יש מים שאובין לוג מצטרפין כל הגומות לפסול את המקוה וכל זה ברור:
ואמנם כל זה אינו היתר בנד"ד כלל אלא אם לא היה החשש בכאן רק משום דהשאובין שלמטה מן הריצפה הן מחוברין להמקוה שלמעלה. אבל באמת אני תמה הפלא ופלא על מעכ"ת נ"י וגם על המורה השני שהעלה להיתר דהא בנד"ד גרע יותר ולא דמי לדין דשתי בריכות אפילו כעוכלא לדנא דהתם המים הכשרים שמלמעלה הם באו ממי גשמים שנפלו בהם ואין בהם תערובת שאובין כלל וכל עיקר החסרון הוא רק משום דהשאובין שלמטה נוגעין במים הכשרים. אבל בנד"ד דהמים נובעין מלמטה למעלה ובכל עת שמנקין המקוה חוזר ונובע מלמטה למעלה. וכיון שלמטה תחת הרצפה עומדים מים שאובין נמצא דכל פעם שעולין מי המעין למקוה הם עולין מעורבין עם מי השאובין ביחד ונמצא שמעורב במקוה מים שאובין ממש ואין שום נ"מ בין המים שלמעלה לבין המים שמתחת הריצפה דהא הכל מלמטה הם באין ואין להם תקנה עד שיפתחו הנסרים וינקו כל המים שמתחת וכמו שמבואר בדברי הרב בהג"ה שם שצריך לסתום נקבי הנביעה ולנקות המים עד שישאר קרקעית המקוה יבשה לגמרי וכש"כ מעכ"ת נ"י ואף דאין לדחות דברי המורה השני שהתיר לגמרי דהא באמת לא החמיר הרמ"א רק לכתחילה אם אפשר בקלות לעשות כן לפקוק נקבי הנביעה אבל במקום שא"א בקלות לפקוק נקבי הנביעה או בדיעבד שלא עשו כן יש לסמוך על המקילין הסוברין דאין שאיבה פוסלת במעין כלל. ובנד"ד ג"כ כבר נעשה המקוה והוי דיעבד וגם בוודאי א"א בקלות להסיר כל הנסרים ממקומם ולנקות המים שתחתיהם:
גם בנד"ד קיל טפי דהא אין ידוע בבירור שנפל מן הכלים ג' לוגין והרמ"א ז"ל דייק וכתב ושאבו בכלי שלם ונפלו ג' לוגין מים שאובין ומשמע שאין לחוש רק אם ידוע שנפלו. אבל אם הדבר ספק כשר משום דהוי ספק מים שאובין למקוה ומש"כ כת"ר נ"י דבנד"ד כיון דנפל הספק בעוד שהמקוה חסירה אין להתיר בספק משום דיש לו חזקת איסור במח"כ לא דק דהא בכל ספק מים שאובין מיירי במקוה חסר דהא במקוה שלמה אינו פוסל מים שאובין ואעפ"כ מכשירין. וכן הרמ"א דאינו מחמיר רק בוודאי ג"כ הא מיירי במקוה חסירה דהא בעת שמנקין אותה הרי המקוה נעשה ריק מן המים שבה ואעפ"כ אינו מחמיר הרמ"א רק בוודאי נפל ואף דבאיסור דרבנן שיש לו חזקת איסור לא מהני ספק מ"מ הכא שאני דהוי כתרתי דרבנן דהרי מה שמעין צריך מ' סאה לטבילת אדם אינו אלא מדרבנן וכמש"כ הב"ח בריש סימן ר"א ומה"ת גם לאדם סגי בכ"ש ולא שייך בו פסול שאיבה כלל וכל עצמו אינו פוסל בו שאיבה רק משום דמדרבנן בעינן מ' סאה ופסול שאיבה בעצמו אף במקוה חסירה ג"כ אינו אלא מדרבנן. א"כ הוי כתרתי מדרבנן וגם בלא"ה לא שייך בכאן חזקת איסור דהא לפסול שאיבה היה לו חזקת היתר. ומה שהמקוה היתה עדיין חסירה ולא היה בה שיעור מקוה לא שייך למקרי חזקת איסור דהא קיי"ל דאין מחזיקין מאיסור לאיסור. ומיהו יש להסתפק בזה דהא באמת חד איסור הוא. רק דהוא פסול אחר דהא בשחיטה דמחמרינן בס"ס משום דיש לו חזקת איסור ואף דהחזקת איסור הוא דאינה זבוחה ועכשיו היא זבוחה לפנינו ברוב שנים רק דנולד ס"ס אם היה עיקור סימנים או דהיה שהיה או חלדה והגרמה ודרסה ואעפ"כ מעמידין על חזקת איסור ולכן צ"ע בזה:
ולענין מה שכ' מעכ"ת עוד דיש להחמיר עוד בנד"ד מחמת דהמעין עומד בצד הנהר ויש לחוש לדעת הגאון בעל משכנות יעקב שהעלה דהמעין שהעומד בצד הנהר דינו כמקוה וצריך מ' סאה ואינו מטהר רק באשבורן כמקוה של מי גשמים הנה באמת כמדומה אני שלא נהגו להחמיר כדבריו. ובאמת שלדידי לא נהלם דברי הגאון בעל משכנות יעקב כל עיקר דהרי כל עיקר יסודו הוא מהתוספתא דמקוואות פרק א' הלכה ז'. ובאמת המעיין בעינא פקיחא בדברי התוספתא הנ"ל ובדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ט מה' מקוואות הלכה ג' יראה עין בעין שכונה אחרת בדברי התוספתא והרמב"ם ז"ל שהעתיקה באופן שאין ראיה כלל לדין מעין שבצד הנהר ובתחילה אני אומר דמה שהביא בשם התוספתא דדינו כמקוה ליתא לשון זה בתוספתא רק דלפי דפשיט לי דפירוש התוספתא כך הוא דדינו כמקוה לכן העתיק לשון זה כמו שהיה כתוב בתוספתא. אבל באמת לענ"ד נראה דאין כונת התוספתא כן. והנה זה לשון התוספתא שם החופר בצד הים ובצד הנהר במקום הביצין הרי הן כמי תמציות [ופשוט דר"ל כמי תמציות שלא פסקו וכ"ה להדיא בהרמב"ם דהרי הן כמי תמציות שלא פסקו כלל. ונ"ל ברור דחסר בתוספתא שני תיבות אלו וצ"ל כמי תמציות שלא פסקו] החופר בצד המעין כל זמן שהם באים מחמת המעין אע"פ שפוסקין וחוזרים ומושכין הרי הן כמעין פסקו מלהיות מושכין הרי הן כמי תמציות עכ"ל התוספתא שם. והובא להלכה ברמב"ם ז"ל בפ"ט מה' מקוואות הלכה ג' ממש כלשון התוספתא רק שברמב"ם כתב להדיא דהן כמי תמציות שלא פסקו. ונראה לי ברור דכן היה גורס בתוספתא וכמו שכתבתי לעיל:
והנה צריך להבין מה חילוק יש בין חופר בצד הים ובצד הנהר לחופר בצד המעין הא קי"ל להלכה דימים ונהרות דינן כמעין. וא"כ גם בים ונהר אם ידוע שבאין מהם ג"כ הו"ל להיות דינם כמעין. וכבר העיר בזה הכ"מ שם. והנה מה שתירץ בתחילה דאה"נ דאם ידוע שבאין מהם דינו כמעין ותני במעין וה"ה לנהר קשה לי טובא על תירוצו. דא"כ למה מחלק התוספתא דין נהר ומעין בתרי בבי דלדבריו הו"ל לערבינהו ולתנינהו דהחופר בצד הים או בצד הנהר או בצד המעין אם ידוע שבאין מהם דינו כמעין ואם לאו וכו' וגם תירץ השני שלו דנהר חיישינן שמא רבו הנוטפין על הזוחלין כבר דחה בעצמו דהתינח נהר אבל בים מאי איכא למימר. ומה שתירץ עוד כיון דים אינו נחשב כמעין גמור לענין מי חטאת ולכן הם מוחלקים גם לענין זה. והנה מאוד יש לתמוה על רבינו בעל הכ"מ ז"ל דנח דעתיה בתירוץ הזה דמאי חיסרון הוא שפסול למי חטאת דהא מ"מ מעין גמור הוא לכל דבריו לענין שהוא מטהר בזוחלין ובכל שהוא ומה שפסול למי חטאת טעמא אחרינא הוא משום דבעינן מים חיים ומי הים והנהר לא מקרי מים חיים. ועוד דלפי דברי הכ"מ גם במים המוכין יהי' דינו כמקוה אם חופר בצדו והאיך סתמה התוספתא וכתב דחופר בצד מעין הרי הוא כמעין ולא חילקה אם הוא מים חיים או מים המוכין ולדבריו לפלוג ולתני בדידי' ובמעין גופא הו"ל לחלק בין מעין שהוא מים חיים ובין מים שהוא מים המוכין ולכן דברי הכ"מ הנ"ל צל"ע:
וגם מה שכתב הגאון בעל משכנות יעקב הנ"ל לחלק דבחופר בצד המעין דנמשך המים מגומת המעין עצמו לכן דינו כמעין משא"כ בחופר בצד הנהר דרחוק מאוד ממקום המעין עצמו שממנו יוצא הנהר והלכך אף שכל המים שבנהר דינו כמעין מצד שהם נמשכין מן המעין מ"מ המים הנמשכין ממנו למקום אחר דרך גידי הקרקע אין דינו כמעין כ"כ המשכנות יעקב וגם זה לא נהירא כלל דמה לי קרוב ומה לי רחוק דהא מ"מ מעין הוא. ועוד דאף שבחופר בצד המעין מ"מ כשבאין המים לתוך החפירה נעשה רחוק מן המעין. וא"כ מה לי רחוק מעט ומה לי רחוק הרבה. ועוד דלפי פירושו הו"ל למתני דה"ה כמו מקוה ומהו הלשון דתני דה"ה כמי תמציות:
והנה ראיתי להמהרי"ט ז"ל בתשובה בחלק ב' בסימן י"ח שפירש לדברי התוספתא הנ"ל בדרך אחר והוא לפי היסוד שהניח שם בתחילה שכל המקוואות הנעשים ע"י שחופרין בקרקע עד שיוצא מים מן הכתלים אינם דינן כמעין רק כמקוה של גשמים משום דעפ"י הרוב אותן המים הן באים מתמצית מי גשמים הבלועין בקרקע וכשחופרין בקרקע בעומק מתמצין מי הגשמים שבתוך הקרקע להגומא מעט מעט ועל הרוב המים הן מלוחים כמי גשמים והני וודאי אינן דינן כמעין ואפילו בזמן שבוצצין מן הקרקע וע"ז אמרינן בחגיגה (דף י"ט) דארעא חלחולי מחלחלא ואעפ"כ בעינן מ' סאה [והוא דלא כפי' התוס' שם דפי' דמיירי במעין והוכיחו מזה דלאדם בעינן מ' סאה גם במעין. ולפי דברי המהרי"ט ז"ל אינו ראיה משם כלל] דאף שעתידין להתמצות עד שישלם למ' סאה מ"מ אין המים הנבלעים בקרקע חיבור:
והיינו דתניא בתוספתא דהחופר בצד הים ובצד הנהר ובצד הביצין הרי הן כמו תמציות והטעם דאף שמתמצה מן הים ומן הנהר. מ"מ כיון שאינו נמשך להדיא מן הנהר רק מפני שהקרקע הסמוך לנהר הוא מתלחלח תמיד ממי הנהר ולפיכך מתבוצצין מים מן הקרקע לגומא ולפיכך בטיל שם מעין מינייהו כיון שכבר נבלעו בקרקע ובעינן מ' סאה אפילו לכלים וגם אין המים שבגומא חיבור למי הנהר אף שיש בהם גידים המתבוצצין מהם מי הנהר מ"מ זה לא מקרי חיבור כיון דליכא חיבור כשפופרת הנוד. אבל החופר בצד המעין שנראה להדיא שנמשך מן המעין בעצמו ולא מהמים שנבלעו בכתלים ולפיכך דינו כמעין כ"כ שם המהרי"ט:
והנה אף שדבריו נכונים בטעמן מ"מ מה שפירש כן בדברי התוספתא לא נהירא כלל ואי אפשר להעמיס זה בלשון התוספתא וכמו שאבאר דחדא דא"כ אין חילוק בין נהר למעין רק משום דסתם מים הנמשכים מן הנהר אין דרכן להיות זוחלין דרך הקרקע שבצד הנהר לתוך הגומא משום דהנהר יש לו מהלך אחר כמו שנקבע מששת ימי בראשית ואין דרכו כלל לעשות מהלך אחר להניח מקומו ולהתפשט בצדו וכ"ש הים דהמים עומדין במקום אחר בוודאי אין דרכו דיהא זוחל להקרקע בצדו רק משום דהקרקע שבצד הנהר ושבצד הים מלוחלח מאוד מחמת שמי הים והנהר מלחלחין תמיד להקרקע שבצדן לכן כל הקרקע שבצדן מלא מים והלכך כשחופרין גומא בצד הנהר נמשך לחלוחית הקרקע דרך הגידין לתוך הגומא והלכך אין נמשכין רק בוצצין. אבל במעין הנובע דרכו לפעמים לעקור מהלכו וחוזר וזוחל למקום אחר והלכך כשחופרין גומא סמוך למעין משכחת לפעמים שהוא זוחל ממש לתוך הגומא ויש לו חיבור גמור למעין כל זה הוא עיקר החילוק בין חופר סמוך לנהר ובין חופר סמוך למעין לדעת המהרי"ט ז"ל. ולפי זה קשה טובא דא"כ העיקר חסר מן הספר והו"ל להתוספתא לבאר זה. ועוד דהיכי כתבה התוספתא גבי מעין כל זמן שהן באין מן המעין ומשמע דבעינן שיהא ידוע שבאין מן המעין. ובאמת לפי דעת המהרי"ט בסתם מעין הוא כן ועוד שאם ידוע שבא מן המעין גם בנהר דינו כמעין אם ידוע שבא מן הנהר ואין החילוק אלא בסתם ומדכתבה התוספתא גבי מעין כל זמן שהן באין משמע להדיא דבנהר לא מהני אפילו ידוע:
ועוד דלישנא דתוספתא כל זמן שהן באים מחמת המעין לא נהלם כלל לפי פירושו דהא גם בנהר ידוע שהמים הן באין מחמת הנהר המלחלח הקרקע ויוצא המים דרך גידי הקרקע לתוך הגומא רק דעיקר החילוק הוא דגבי נהר אין נמשכין להדיא רק בוצצין. אבל במעין הם נמשכין. וא"כ הו"ל לומר אם נמשכין מן המעין:
ועוד בר מן דין בעיקר חידושו של מהרי"ט ז"ל שחידש דגבי נהר כיון דאינן נמשכין להדיא מן הנהר רק הם בוצצין דרך הגידין לא הוי חיבור לנהר ולכן דינו כמקוה. וע"ז אמרינן בש"ס דארעא חלחולי מחלחלי ובעינן מ' סאה לדידי הרבה יש לפקפק בזה. ולכאורה אין זה ברור להלכה והרבה פוסקים חולקים על זה דהא ידוע דעת כמה פוסקים ראשונים ז"ל והובאו בב"י [בסימן ר"א ד"ה מעין שהמשיכו] מי מעין הנמשך למקום אחר לתוך הבריכה והפסיקו לגמרי מן המעין אעפ"כ דינו כמעין דמי מעין או מי נהר וים בכל מקום שהן באין לא אבדו דין מעין מעליהם ומטהר בזוחלין ומטהר בכ"ש כמעין גמור. והא דתנן במקוואות פרק ה' משנה א' דמעין שהמשיכו לתוך הבריכה והפסיקו הרי הוא כמקוה היינו אם הבריכה מלאה מים של מי גשמים או שאובין אבל אם היתה בריכה ריקנית עדיין שם מעין עליו כן הוציא הב"י שם מדברי הר"ש והרא"ש דס"ל כן וכ"כ הטור להדיא מעין שהמשיכו לבריכת מים שהם נקווין ועומדין וכ"כ ג"כ הרמב"ם בפ"ט מה' מקוואות ה"ט היו מימיו נמשכין לתוך בריכה מלאה מים [וע"ש בב"י מה שדחק בדברי הרמב"ם ז"ל לפרש בדרך אחר דמיירי אפילו בבריכה ריקנית משום דכן מפרש בפי' המשניות שלו ולבסוף נשאר בצ"ע. ואכן יותר נראה דהרמב"ם בחיבורו חזר בו ממה שכתב בפי' המשניות שלו] ובאמתי שיש להביא ראיה לשיטתם ז"ל מהמשנה דגל שנתלש מן הים דתנן שם בפ"ה משנה ו' דאם נפל על האדם ועל הכלים טהורים הר דמעין שהופסק ג"כ דינו כמעין לטהר בזוחלין [והא דמצריך במשנה שם בג שנתלש מ' סאה כבר הביא הרשב"א ז"ל בתו"ה הארוך בבית הנשים בשער ז' דר"ת ז"ל הוציא ממשנה זו דלאדם צריך מ' סאה גם במעין ומתוך שמסיים במשנה ונפל על האדם ומשו"ה מצריך מ' סאה עי"ש והתוס' יו"ט הקשה זה משמי' דנפשיה וכתב דמזה ראיה גמורה לדעת ר"י בתוס' בחגיגה דלאדם בעינן מ' סאה גם במעין ובמח"כ כבר הקדימו בזה ר"ת ז"ל]:
והמהרי"ק בשורש קט"ו דחק עצמו ליישב דהיכי מטהר הגל בזוחלין הא נתלש מן הים ותירץ משום דעדיין לא נחו בקרקע ולכן תורת מעין עליהם ולא דמי למעין שהמשיכו לתוך בריכה והפסיקו דהתם כבר נחו בבריכה וכל זה הוצרך לדחוק רק לדעת הראב"ד ז"ל דס"ל דאפילו המשיכו לתוך בריכה ריקנית והפסיקו דינו כמקוה. אבל לדעת הפוסקים הנ"ל א"ש בלא"ה. [ותמהני על התוספת יו"ט דהוא בעצמו שם בפ"ה משנה א' הביא לדברי הב"י בשם הפוסקים דמיירי בבריכה מלאה מים אבל בבריכה ריקנית עדיין דינו כמעין ובמשנה ו' הביא לדברי המהרי"ק הנ"ל ולא הרגיש דלפי דברי הב"י לא נצרך כלל לדברי מהרי"ק ודברי התוס' חדשים שם לא נהירא כלל] וא"כ בחופר בצד הנהר נמי נהי דלא מקרי חיבור לנהר מ"מ לא גרע מאלו הפסיקו המים מהנהר לגמרי מ"מ עדיין שם מעין עליהם דלא גרע מגל שנתלש וממעין שהמשיכו לתוך בריכה ריקנית והפסיקו:
אבל באמת מאוד תמיהני על הרב ב"י והמהרי"ט והמשכנ"י דדחקו עצמם בחינם בפי' דברי התוספתא דלענ"ד דברי התוספתא פשוט וברור ובתחילה אני אומר דנראה פשוט דמש"כ בתוס' במקום הביצין אין פירושו או במקום הביצין דא"כ הו"ל לומר בצד הביצין כמו דאמר בתחילה בצד הים בצד הנהר [והן אמת דבמהרי"ט שם בהעתקת לשון התוספתא איתא בצד הביצין אבל הדבר פשוט דנוסחא משובשת נזדמנה למהרי"ט ז"ל בדברי התוספתא דבכל הדפוסים שלפנינו הגי' במקום הביצין. וכן העתיק להדיא הרמב"ם ז"ל בפ"ט מה' מקוואות הלכה ג']. ועוד דהאיך אפשר דבצד הביצין יהי' לו מעלה יתירה יותר ממי הביצין עצמן דהן נחשבין במקוואות במעלה ראשונה דביצין היינו מי גבאים דתנן שם דאם שתה טמא בתחילה ואח"כ שתה טהור נטמא הטהור מחמת טיפה הטמאה שנפל מהטמא והאיך אפשר דאם חופר בצד הביצין ומי הביצין יהי' בוצצין מן הקרקע לתוך הגומא יהי' לו מעלה השניה דיהא נחשב כמי תמציות שלא פסקו דאם שתה טמא ושתה טהור טהור דזה אינו עולה על הדעת כלל:
ולכן הדבר פשוט דהוא מאמר התנאי וחוזר למעלה ור"ל דהחופר בצד הים או בצד הנהר והיה מקום החפירה במקום הביצין כלומר דחפר במקום דיש שם אגמי מים אז הוי דינו כמו תמציות שלא פסקו. וכן מצאתי להגר"א ז"ל בביאוריו להתוספתא הנדפס כעת מחדש בדפוס ראם שפירש כן מתחילה וכן משמע ג"כ ברמב"ם ופירוש דברי התוספתא כך הוא דבא לפרש דין מי תמציות שלא פסקו בג' גווני דבתחילה מפרש דין מי תמציות שלא פסקו דהיינו כל זמן שהגשמים יורדין וההרים בוצצין [ומה דמסיים בתוספתא פסקו הגשמים וההרים בוצצין הרי הן כמי תמציות צריך ביאור דאם ר"ל דהן כמי תמציות שפסקו תקשה סיפא דסיפא דמסיים שם דאם פסקו מלהיות בוצצין הרי הן כמי גבאים דמשמע דמי תמציות שפסקו יש להם יותר מעלה ממי גבאים ובהדיא מבואר במשנה דאחד מי גבאים ואחד מי בורות שיחין ומערות ומי תמציות שפסקו ומקוואות שאין בהם מ' סאה דינן שוה ואם ר"ל דאף שפסקו הגשמים מ"מ כל זמן שההרים בוצצין מ"מ מקרי מי תמציות שלא פסקו דאף דהגשמים בעצמם פסקו מלירד מ"מ כל זמן שההרים בוצצין מים לחוץ לתוך הבורות מבטלות להטיפה טמאה שנפלה שם תקשה ע"ז ממתני' הנ"ל דתנן דמקואות שם דפסקו הגשמים הקרובים לעיר ולדרך טמאים ומשמע דאפילו אם ההרים בוצצין טמאים משום דחוששין שמא שתה אדם טמא מהן אלמא דנחשבו כמי גבאים וכמי תמציות שפסקו. ושוב ראיתי דלק"מ דוודאי מיירי מתני' דידוע בבירור דכבר פסקו ההרים מלהיות בוצצין והא דמחלק בין שעת גשמים לפסקו הגשמים ענין אחר הוא דשם ר"ל דבזמן ירידת גשמים דהיינו בזמן רביעה ראשונה ושניה אז אפילו אם ידוע דהן מי תמציות שפסקו מ"מ כיון דאינו ידוע דשתה מהן הטמא תלינן דלא שתה מהם דבזמן גשמים כיון דשכיחי מים על הארץ לא שכיחי דישתו מהן. אבל לאחר זמן רביעה אז חיישינן אפילו מספק] או אפילו אם פסקו אך כל זמן דההרים עדיין בוצצים מים ג"כ מקרי מי תמציות שלא פסקו:
והדר מפרש אופן ב' בחופר במקום הביצין בצד הים או בצד הנהר ואף שאז אינו זמן גשמים מ"מ כיון שהם סמוכים לנהר ודרך הקרקע הסמוך לנהר ולים להיות בוצץ מים תמיד מחמת שבלועין בהם מים מהנהר והים והלכך הוי כמו שהגשמים יורדין וההרים בוצצין כיון דלעולם אינו נפסק מהם לחלוחית המים הלכך הם מבטלים לטיפה הטמאה:
והדר מפרש אופן השלישי דבחופר בצד המעין דכל זמן שידוע שבאו מחמת המעין דינן כמעין אע"פ שפוסקים וחוזרים ונמשכים אבל אם פסקו מלהיות מושכין הרי הן כמי תמצית ודין זה דומה ממש לדין מעין שהמשיכו לתוך בריכה מלאה מים שאובין או מי גשמים דכל זמן דלא הפסיקו דינו כמעין או אפילו הפסיקו וחזר והמשיכו ג"כ דינו כמעין. אבל אם הפסיקו לגמרי דינו כמקוה אך דשם מיירי ביש שם מ' סאה. אבל הכא מיירי דחפר במקום הביצין דליכא שם מ' סאה הלכך אם ידוע שבאו מים מן המעין ויש להם חיבור למי מעין דינו כמעין וכן אפילו אם פוסקין מ"מ אם חוזרים ומושכים והיינו שחזרו ונתחברו למי המעין. אבל אינם חוזרים ומושכים דינו כמו תמצית זהו אופן הג' של מי תמצית ואף דדין דרישא לא שייך הכא דהא לא מיירי הכא מדין מעין מ"מ תני ליה איידי דסיפא משום דקבעי למתני אופן שלישי במי תמצית הלכך ע"כ הוצרך לומר דבאם לא פסקו דינו כמעין ומטהר בכל שהוא אבל לא בא לחלק כלל בין נהר למעין דגם בנהר אם היו מושכין להדיא מן הנהר לתוך הגומא בוודאי היה דינו כמעין. אך משום דסתם נהר אין דרכו לעקור מהלכו למשוך למקום אחר בתוך הקרקע ורק שצידי הנהר הן בולעין המים מימימי הנהר והוי כמעין שהפסיקו וירדו לתוך בריכה מלאה מים של מי גשמים דדינו כמקוה אם יש בה מ' סאה ואם אין בהם מ' סאה דינו כמו גבאים כמו דתנן במקוואות פ"א משנה ד' דאחד מי גבאים וכו' ומקוואות שאין בהם מ' סאה דדינם שוה. אבל במעין דדרך לעקור מהלכו ולמשוך למקום אחר והלכך אף דחופר במקום הביצין דיש שם מי גשמים מ"מ דינו כמעין כל זמן דהן נמשכין וכל זה בחופר במקום ביצין. אבל בחופר בקרקע יבשה אף דחופר בצד הנהר דינו כמעין היורד לתוך בריכה ריקנית דדינו כמעין אף שהפסיקו מן המעין:
ושוב ראיתי דאין מן הצורך לפרש דברי התוספתא דמחלקת בין נהר למעין דבנהר אין דרכו לעקור מהלכו. אבל במעי נעקר לפעמים ממהלכו דכבר כתבתי לעיל דזה אינו דכל כגון דא הו"ל לתוספתא לפרש זה בהדיא ועוד דהא זה אפשר לראות בחוש אם נעקר או לא ועוד דלשון התוספתא דהחופר בצד המעיין כל זמן שהן באים מחמת המעיין וכו' אינו סובל פירוש זה כלל ולכן טפי נ"ל לפרש דברי התוספתא ע"פ דברי התוס' בחגיגה (דף כ"ב) דארעא חלחולי מחלחלא לא שייך רק במעין דבמקום גומת המעין יש נקבים בעומק המעין ומגיעין למעיינות אחרים וכל המעינות יש להם התחברות זה לזה ולכן מביא הש"ס ראיה מזה דמקוה שחלקו בסל וגרגותני הטובל שם לא עלתה לו טבילה ע"ש ועפ"ז א"ש החילוק בין חופר בצד הנהר לחופר בצד המעין דחופר בצד הנהר ואף שגם הנהרות תחילת ביאתו הם באים ממעין הזוחל ואמנם אח"כ בהמשך הנהר להלן ממקום המעין אין שם נקבים וגידים בעומק הקרקע וכמו מי בור של גשמים והלכך החופר בצד הנהר אין להמים חיבור לנהר רק דבוצץ מן הקרקע שמלוכלך ממי הנהר והלכך דינן כתמציות שלא פסקו אבל החופר בצד המעין דארעא שם חלחולי מחלחלא הם באין מן המעין עצמו דרך הנקבים והלכך דינו כמעין ונ"מ דמטהר לכלים בכ"ש ומטהר בזוחלין רק דהתוספתא מחלק דכל זמן שהן באין מחמת המעין והיינו שלא נפסקו ממי המעין דינן כמעין אבל אם נפסקו דינן כמי תמציות כנ"ל ברור:
ומיהו בענין דידן נ"ל ברור דמ"מ צריך להסיר הנסרים ולפקוק נקבי הנביעה ולנקות המים שתחת הנסרים עד שיהא יבש לגמרי וכמש"כ כת"ר נ"י. אך לא מטעמא דידיה רק מחמת שני טעמים אחרים והוא א' ע"פ שכתבתי זה מקרוב על הגליון המרדכי דשבועות פ"ב לחדש דאף לדעת הסוברים דאין שאיבה פוסל במעין היינו אם לכה"פ יש במעין מים שיתכסה בהן גופו של תינוק קטן בן יומו בבת אחת דזה שיעור מעין מה"ת:
וכן פירש רבינו שמחה והובא דבריו באו"ז בהלכות מקוואות באות של"ו דהא דתנן דמעין מטהר בכל שהוא הכוונה בכל שהוא אדם אם אדם גדול בעינן שיוכל להתכסות בו כל גופו של גדול בבת אחת. ואם הוא קטן סגי בשיעור הקטן. אבל אם אין במים כדי להתכסות כל גופו של קטן בן יומו בבת אחת אפילו אם הוא מגנדר כביניתא אז וודאי הוא פסיל מה"ת ופוסל בו שאיבה לד"ה דכיון דהמעין אינו ראוי לטבילת שום אדם. א"כ הוי כמקוה חסירה דפוסל בה שאיבה ומה שראוי לטבילת כלים אינו מועיל לענין שאיבה דהרי מקוה נמי מה"ת לכלים לא בעינן מ' סאה רק סגי ברביעית רק דאח"כ בטלו לרביעית דמקוה אעפ"כ תיקנו רבנן דפוסל שאיבה במקוה חסירה. א"כ ה"ה מעין דכוותה דהא מה"ת שניהם דין אחד להם דלכלים שניהם הוי מקוה טהרה ולאדם שניהם פסולים מה"ת:
ובזה ישבתי סתירת דברי המרדכי דשבועות פ"ב דמתחילה כתב בפשיטות דבעת נקיון המקוה צריך לפקוק נקבי הנביעה ולדלות בכלים נקובים ומוכח מזה דס"ל בפשיטות דפוסל שאיבה גם במעין וכמו שכ' שם בהגה"ה ואני ההדיוט [וע"ש בהגהות הב"ק הנדפס באלפסי החדשים דפוס ראם שכ' דמתיבת ואני ההדיוט הוא הגה"ה מן הצד] ואילו לקמן הביא בפשיטות בשם רבינו שמחה דס"ל דאין שאובין פוסלין במעין ומביא ע"ז כמה ראיות ממשניות ערוכות במקוואות ולכאורה הם דברים סותרין. אמנם לפי מש"כ ניחא דבעת נקיון המקוה דשואבין כל המים ולא נשאר במעין רק כ"ש ממש. ובכה"ג שפיר פוסל בו שאיבה מן הדין לד"ה. וא"ש בנד"ד נמי לפי מש"כ כת"ר נ"י דהמעשה היה דבעת התראות המים תיכף שאבו המים בכלים שלמים ובכה"ג הדבר נראה לפענ"ד דפוסל בו שאיבה לד"ה אף בדיעבד:
והב' יש לחוש בכאן מחמת איסור טבילה בכלים דלפי מש"כ מעכ"ת דכותלי המקוה הולכים למטה בשיפוע והריצפה היא נסמכת על הכתלים. א"כ נעשו כותלי המקוה והריצפה כמין כלי ממש [אם הכותלים נעשו ג"כ עשוי מנסרים שמעמידין בתוך המקוה שקורין בל"א זרוב] והוי פסול דאורייתא דהוי כמו דטובל בתוך כלי ממש דאף דיש חלל בין נסר לנסר כחצי אצבע מ"מ אין חלל כזה מבטלו מתורת כלי דלבטלו מתורת כלי צריך שינקוב כמוציא רימון ולדעת הרמב"ם צריך לסתום הנקב אח"כ בסיד ובבנין ובגפסים לעשותו כבנין וכמו שמבואר בסעיף ר"א בסעיף ז'. ולדעת הר"ש והרא"ש הוא להיפך דהנקב צריך להיות נשאר פתוח ואם סתמו בסיד ובבנין ובצרורות חוזר להיות כלי ואסור לטבול בו וכמו שמבואר בסעיף מ' ולכן כדי לצאת ידי ב' הדיעות צריך לעשות ב' נקבים כל אחד כמוציא רימון ונקב אחד יסתמו בסיד ובגפסים ובצרורות ונקב השני ישאר פתוח וזה טרחה גדולה. ולכן עדיף טפי להסיר בתחילה כל הנסרים ולנקות שם המים היטיב ואח"כ יחזרו ויקבעו רצפת הנסרים מתחת לכתלים באופן שישאר ריוח בין הכתלים לרצפה כדי שלא יהיה כלי כלל. ובזה יצאו כל החששות בזה:
והתיקון ששפכו בתוכו חלב כדי שישתנו מראיהן לא נהירא לי כלל דוודאי בעת נקיון המקוה דאז עולה מתחת המקוה מים אחרים בוודאי יעבורו למראה החלב ויחזרו למראה מים בלא ספק ולכן יעשו כמו שכ' בעז"ה:
ולענין שאלתו השניה בבהמה שנתנגחה בקטנותה ואח"כ נתעברה וילדה ב' וג' עגלים. אך ע"א אמר שראה שיצא פרש בשעת הנגיחה וא"כ בוודאי ניקב הכרס אז והאשה אמרה שלא ראתה פרש וצידד כת"ר נ"י להתיר מחמת שכן מצא בבינת אדם בסימן כ"ו להתיר בכה"ג משום דאף אם יצא פרש מ"מ כיון דהנקב הוא בין הצלעות אף דוודאי ניקב הכרס שם מ"מ בניקב הכרס שם גופא הוי ספק טרפה דהא דעת קצת פוסקים דדווקא במקום מפרעתא פוסל נקב משהו ובספיקא דפלוגתא נמי מהני שהיה י"ב חודש או לידה:
הנה לענ"ד נראה דאין לסמוך בכה"ג ע"ז דמאן לימא לן דניקב הכרס דילמא ניקבו הדקין והפרש יצא מהם דהא רש"י ז"ל כתב על הא דאמרינן בקוץ עד שבנקב לחלל פירש דבבדיקה א"א שאין נקב דק ניכר בהן ע"כ הרי דחל הספק על כל אברים הפנימים והוי ס"ס לאיסורא דחדא שמא ניקבו שאר הדקין ואפילו אם לא ניקב רק הכרס הפנימי מ"מ שמא הלכה כדעת הפוסקים דכל הכרס כולו יש לו דין כרס הפנימי ליטרף בנקב משהו ובס"ס להחמיר אפשר דלא מהני שהיה י"ב חודש או לידה דהא ס"ם מטעם רובא ואפשר דעדיף יותר מרובא וזה ידוע דהא דמהני שהיה הוא ג"כ מצד רוב דהא וודאי איכא מיעוטא דטריפות שחיות י"ב חודש וא"כ מאי חזית דנסמוך אהך רובא להתיר אדרבה נימא דאזלינן בתר רוב לאסור ונימא באמת דהוא מן המיעוט דחיות אף שהן טרפות ולא שייך לומר דרוב בהמות כשרות מסייע לרובא דאינן חיות והוי תרי רובא דהא ליתא כלל דכיון דאירע בה ריעותא איתרע לה רובא. ועוד ששהיית יב"ח אינו מוסיף היתר לבהמה ולא הוי רק גילוי הדעת שהבהמה לא נטרפה:
ואפשר דבמעשה דבינת אדם היה ידוע דלא ניקבו שאר הדקין רק הכרס לבד:
ואכן בנידון מעשה דמעכ"ת נ"י נ"ל דכיון דהאשה מכחשת ואומרת דלא ראתה שיצא פרש הוי כע"א בהכחשה ולאו כלום הוי ואף דיש לפקפק ולומר דהא האשה לא אמרה בפירוש שראתה שלא יצא פרש רק דאומרת דהיא לא ראתה ואפשר דהיא לא ראתה אבל העד ראה דלא ראינו אינה ראיה מ"מ בנד"ד דילדה אח"כ הלידה מסייעת לדברי האשה דאם יצא פרש נצטרך לומר דהוא מן המיעוט דיולדות אף שהן טרפות והרוב אינו כן. ולכן הרוב מסייע לדברי האשה:
ועוד כיון דשניהם היו במעמד אחד בעת הנגיחה והיא לא ראתה ממילא הוי הכחשה לדברי העד והוי כמו שאומרת דלא ראיה וכן משמע במשנה דסוטה (דף ל"א ע"ב) ע"ש ברש"י ד"ה ושנים אומרים דלא נטמאת ודו"ק. והלכך אף דלכתחילה אם לא היה נשחטה הבהמה עדיין היה ראוי יותר למכור לעכו"ם מ"מ עכשיו שכבר נשחטה ובוודאי היה ג"כ הפסד מרובה יפה הורה מעכ"ת נ"י וד' יורנו בדרך אמת ולא נכשל בדבר הלכה ולא נבוש לעולם ועד. כה דברי הכותב באמת הדו"ש הצעיר מפרחי כהונה:
שלמה הכהן מו"ץ דפ"ק ווילנא.
שוב ראיתי ע"ד שכתבנו לעיל בפי' דברי התוספתא דמקוואות דלא מיירי שם רק לבאר דין תמציות שלא פסקו א"ש נמי מה דלא הביאו הפוסקים הראשונים כגון הראב"ד והרשב"א בשער המים והטוש"ע לדברי התוספתא הנ"ל לבד הרמב"ם ז"ל הביאה והיינו משום דלא נ"מ לדינא כלל בזה בזה"ז לטבילת נדה לבעלה דכיון דאם המים באין מן הנהר ג"כ דינו כמו מעין ורק דמיירי שם במי גבאין שיש שם מי גשמים במקומו וגם באין שם מים מן הנהר דרך גידי הקרקע ובזה אין שום חידוש דין לענין טבילת נדה דהא כבר הביאו לדין מעין שהמשיכו לתוך בריכה והפסיקו דהרי הוא כמקוה. וא"כ פשוט דגבי נהר נמי כיון דליכא חיבור לימי הנהר כשפופרת הנוד לא הוי חיבור והוי כהפסיקו והעיקר בא לאשמעינן דמ"מ יש להם דין כמו מי תמציות שלא פסקו משום דהקרקע בוצץ מים תמיד מחמת שבלוע בה מלחות הנהר ותמיד מטפטף מים מהכתלים. וזה אינו נ"מ רק לענין טומאה וטהרה לענין שתה טמא בתחילה ואח"כ שתה טהור טהור דהמים שנפלו מן הטמא נטהרו בהשקה והלכך לא הביאו רק הרמב"ם ז"ל דהוא ז"ל כתב לכל דיני טומאה וטהרה אף שאינו נוהג האידנא. ואין להקשות דהא משכחת נ"מ גם האידנא לענין טבילת ידים דבמי תמצית שלא פסקו נראה דמהני טבילת ידים כיון דלא נטמאו. דזה אינו קושיא דגם במי גבאים ומי תמציות שפסקו לא נטמאו המים אם הלך בהן הטמא כל זמן דלא נתלשו מן הקרקע וא"כ מ"נ דלדעה הראשונה שהובא בשו"ע או"ח סימן קנ"ט סעיף י"ד דגם ברביעית דמקוה מותר לטבול בו הידים גם במי גבאים ומי תמציות שפסקו ג"כ מותר ולדעה השניה דמצריך מ' סאה גם במי תמציות שלא פסקו אסור לטבול בהם דהא לית בהם מ' סאה:
ושוב מצאתי בספר שו"ת עונג יו"ט בסימן פ"ה [להגאון האמיתי מו"ה יו"ט ליפמן זצ"ל] שהשיג ג"כ עלו דברי המשכנות יעקב הנ"ל מטעם אחר והוא אף דנראה מדברי התוספתא דהחופר בצד הנהר אינו דינו כמעין מ"מ אינו רק דאינו מטהר בזוחלין וגם דבעינן מ' סאה גם לכלים. אבל מ"מ לענין שאובין בוודאי אינו פוסל בו דהא בהדיא תנא בתוספתא דדינו כמו תמציות שלא פסקו ובמי תמציות שלא פסקו הא מפורש בהדיא במשנה דהן מטהרים מים טמאים שנפלו בהם וממילא לא פסלו בהם שאיבה דנטהרו בהשקה דהא מטהרים מים טמאים שנפלו בהם. והנה לכאורה הגם שדבר גדול דיבר בכאן הגאון הנ"ל וראוים הדברים למי שאמרן מ"מ לדידי מספקא לי טובא בזה. ואף דלכאורה הדברים ק"ו דכיון דמטהרים טומאה דאורייתא כ"ש דמטהרים לשאובין דאינו אלא מדרבנן. ומקוה חסירה דפוסל בה שאיבה היינו משום דמקוה חסירה אינה מטהרת ג"כ למים הטמאים כמו דתנן במשנה דמקוואות דאחת לי מי גבאים וכו' ואחת לי מקוה שאין בהם מ' סאה דשניהם דין אחד להם שאין מטהרים מים שנטמאו אבל בני תמציות שלא פסקו דמטהרים מים שנטמאו ועדיפי ממקוה שאין בה מ' סאה ה"ה דעדיפי נמי בהא. וראיה לזה דלא חשיב במשנה במקוה שיש מ' סאה במעלה שלה רק שבו טובלין ומטבילין ולא הזכיר נמי דיש בהם מעלה שאין מים שאובין פוסל בהם. וע"כ דמי תמציות דלא פסקו נמי אינו פוסל בהם שאיבה. אבל באמת כי דייקת טובא בהן תראה שאין הדבר כן דכל זה הוי שייך אם פסול שאיבה הי' דאורייתא. אבל באמת כיון שאינו רק פסול דרבנן י"ל דלא תליא בהשקה אלא כל שהמקוה חסירה ואינה מטהרת לאדם גזרו בהם פסול שאיבה ואף במי תמציות שלא פסקו והיינו נמי טעמא הפוסלין שאיבה גם במעין משום דלאדם בעינן מ' סאה ואף דלכלים סגי בכ"ש ואינו פוסל השאיבה לכלים מ"מ לאדם פוסל ומה שתמה על זה בספר הנ"ל דהאיך אפשר דתפסול לאדם והלא כבר ניטהר בהשקה לכלים והוי כתרתי דסתרי. אני אומר דאינו קושיא כלל דלטעמך האיך פוסל שאובין במקוה חסירה הרי מה"ת היא מקוה טהרה לכלים וכיון שלכלים אינו פוסל האיך פוסל לאדם ודוחק לומר כיון דמדרבנן פסולה גם לכלים משו"ה פוסל בה שאובין דזה אין סברא כלל דיעשו חכמים תקנה וגזירה על תקנה ובכ"מ אמרינן בגמ' דתקנתא לתקנתא לא עבדינן והוי כמו גזירה לגזירה. וע"כ צ"ל דלא עשו תקנה רק לטבילת אדם דמה"ת בעינן מ' סאה וא"כ ה"ה במעין. די"ל דדעת הסוברים דגם במעין בעינן מ' סאה לאדם דהוא מה"ת דגלי רחמנא במקוה דבעינן שיעור במים שיהא כל גופו עולה בהן בבת אחת וה"ה במעין [ואף שלעיל בתשובה כתבתי דאינו רק מדרבנן וכ"כ הב"ח בסימן ר"א יבואר בהשמטות אי"ה] וא"כ במי תמציות נמי כיון דאין בהם מ' סאה פוסל בהם שאיבה דהא היא פסולה לטבילה מה"ת. והא דמטהרת למים הטמאים ואף דכל מקוה שאין בה מ' סאה אינה מטהרת למים הטמאים טעמא רבא איכא בינייהו דענין מי תמציות שלא פסקו הוא דאף דבמי תמציות בעצמן ליכא מ' סאה מ"מ כיון שמטפטף תמיד מן ההרים להנחל מצרפינן למים הנזחל מן ההרים והוי כמקוה שלמה דהא בס"ה איכא מ' סאה והלכך מטהרין למים הטמאים בהשקה. ואמנם כל זה לטהר המים אבל לענין טבילה כיון דהמים הנזחלין הם זוחלין ולגבי טבילה גזה"כ הוא דאין מי מקוה מטהר רק באשבורן לכן לא מצרפינן המים הזוחלין למ' סאה דאין הזוחלין חיבור וכדאיתא בתוספתא והובא בדברי הגר"א ז"ל בביאוריו בסימן ר"א. ועוד דקטפרס הוא וקטפרס אינו חיבור והלכך פוסל בו שאיבה אבל לטהר המים דלא מצינו דזחילה פוסלת שפיר הוי חיבור דהא דאמרה התוספתא דאין הזחילה חיבור היינו לענין טבילה דהא התורה אמרה דאינה מטהרת בזוחלין והלכך במי תמציות שלא פסקו אף דמטהר למים מ"מ פוסל בהם שאיבה כנ"ל ודלא כדעת הגאון בעל עונג יו"ט והלכך יפה כתב המשכנ"י לפי שיטתו בפי' דברי התוספתא דפוסל שאיבה בחופר בצד הנהר. אבל באמת לפי מה שכתבתי בפירוש דברי התוספתא בלא"ה אין מקום לדברי המשכנ"י דהתוספתא מיירי בחופר במקום הביצין שיש מי גשמים במקומו והמים כבר היו מתחילה רק כיון דחופר בצד הנהר הוא מעלה דדרך הקרקע שבצד הנהר להיות בוצץ מים ולכן הוי כמי תמציות שלא פסקו אבל בחופר בקרקע יבשה ומצא שם מים פשוט דהוי מעין גמור דמה בכך שבאו מן הנהר מ"מ לא גרע ממעין שהמשיכו לתוך בריכה ריקנית והפסיקו דיש לו דין מעין לכל דבריו ומה לי אם נמשך ע"ג הקרקע או דנמשך בתוך הקרקע דמעין בכל מקום שהוא תורת מעין עליו ואף שנפסק מעצם המעין [לבד הר"א ז"ל בהשגות דחולק ע"ז אבל לא קיי"ל כוותיה] ואין להקשות לפי מש"כ דבמי תמציות שלא פסקו אף שמטהר למים הטמאים מ"מ פוסל בהם שאיבה. א"כ הוה ליה לתנא למחשב במעלה השלישית במקוה שיש בה מ' סאה דיש לה מעלה דאינו פוסל בה שאיבה דזה אינו קושיא דהתנא לא בא לחשוב החילוקים שיש בינותם לדינא דכמה חילוקים יש ביניהם והתנא אינו חושב רק דכל אחת יש בה מעלה יתירה מחבירתה דמטהר יותר מהמעלה הפחותה כגון מי תמצית מטהרין למים. מקוה שיש בה מ' סאה מטהרת גם לאדם ולכלים מעין שמימיו מועטין וריבה עליו מים שאובין יש לו מעלה שמטהר בכ"ש מים המוכין מטהרין גם בזוחלין מים חיים מטהר ג"כ זב ומצורע וכשר למי חטאת וכל זה ברור ואין להקשות נמי לפימש"כ המהרי"ק דמעין העומד תורת מעין הוא לכל דבריו רק שאינו כשר לזב ולמי חטאת משום דלא מקרי מים חיים וא"כ לחשוב נמי מעין העומד בהדי מעלה דמים המוכין דהא דיניהם שוה אבל גם זה לא קשיא דכיון דהוא מעין העומד לא משכחת לה דהוא זוחל אם לא שהאדם בעצמו הזחילן למקום אחר ובכה"ג אם הזחילה בא על ידי אדם הרבה יש להסתפק בזה ואכמ"ל:
והיוצא מדברינו שכתבנו לעיל בפי' דברי התוספתא הנ"ל דבחופר בצד הים והנהר הרי הם כמי תמציות שלא פסקו דמיירי בחופר במקום הביצין וכן גורס הגר"א ז"ל בתוספתא שם ומחלק התוספתא בין אם חופר סמוך לנהר דאינו נכנס מי הנהר להדיא דרך הכתלים למקום הבנין רק דהכתלים מתלחלחין מחמת מי הנהר וע"י כן הכתלים בוצצין מים תמיד לתוך הבנין והלכך דינם כמו מי תמציות שלא פסקו דהוי כמו אם ירדו גשמים וההרים בוצצין דתנן במקוואות דזה נקרא מי תמציות שלא פסקו ואם שתה טמא בתחילה ואח"כ שתה טהור טהור והתוספתא באה לפרש אופן שני דנחשב כמי תמציות שלא פסקו. ועוד בא לפרש אופן ג' בחופר בצד מעין דאם המים מושכין תמיד מן המעין הרי הוא כמעין או אפילו פסקו וחזרו והמשכו חוזר להיות מעין. אבל אם פסקו לגמרי רק דהכותלים בוצצין אז דינן כמי תמציות שלא פסקו. אבל אינו מחלק כלל בין אם באו המים ממי המעין או דבאו מן הים והנהר רק דסתם חופר סמוך לים או לנהר אינו נמשך להדיא רק בוצץ מן הכתלים וסתם חופר סמוך למעין הוא נמשך תמיד מן המעין לתוך הביצין וכל עיקרה של התוספתא לא בא לחשוב רק דיש ג' אופנים במי אחר תמציות שלא פסקו:
שוב אחר זמן רב אינה ד' לידי ס' שו"ת עין יצחק ח"א להגאון האמיתי מאור הגולה הגאב"ד דקאוונא מוהרי"א זצ"ל ומצאתי בסימן כ' שהשיג ג"כ על דברי המשכנות יעקב הנ"ל. אך מש"כ שם לפרש דברי התוספתא בדרך אחר ותוכן דבריו שם דא"א לפרש בתוספתא כמו שפי' במשכנות יעקב דמשו"ה בחופר בצד הנהר הרי הן כמי תמציות משום דאין למי החפירה חיבור לנהר כשפופרת הנוד רק דרך חלחול הקרקע ע"י נקבים דקים אין להמים דין מעין רק שם מקוה עליהן ופוסל בהם שאובין דא"כ גם בחופר בצד המעין נמי למה דינם כמעין דהא מלישנא דתוספתא משמע דמיירי שידוע שאין לחפירה זו מקור מעצמו רק הוא נמשך מן המעין שאצלו א"כ למה דינו כמעין דהא במעיין ג"כ מיירי שאין לו חיבור למעיין כשפה"נ ולכן פירש הוא ז"ל דהתוספתא אזלא לטעמיה דבתוספתא דפרה פ"ט איתא דכל הנהרות פסולין לקדש מהן מי חטאת והרי דס"ל להתוספתא דנהר אין דינו כמעיין משום דחיישינן דשמא רבה עליו מי גשמים וכמש"כ הראב"ד בהשגות בפ"ו מה' פרה אדומה הלכה י' או מטעם דס"ל להתוספתא דכמו דימים פסולין לקדש בהן מי חטאת משום דהכתוב קורא אותן ימים [וכמו דאמר ר"מ שם במשנה בפ"ח דפרה משנה ח' ואף ר' יוסי דס"ל שם דמטהרין בזוחלין כבר כתב שם הר"ש הטעם מפני שהנחלים הולכין וזוחלין עליהן אבל פסולין הם למים חיים דהכתוב קראן מקוה] עכ"נ כל הנהרות נקראו מקוה דאין לחלק בזה בין נהרות לימים ולכן אמרה התוספתא דהחופר בצד הנהר ובצד הים דינו כמקוה אבל לפי דין המשנה דכשרין הן לקדש מי חטאת בוודאי גם בחופר בצד הימים והנהרות דינו כמעיין ואף דהרמב"ם הביא לדברי התוספתא להלכה היינו משום דאזיל לשיטתו שם בפ"ט מה' מקוואות דאין לטבול בנהרות משום חשש דרבו מי גשמים אבל לפי מה שהכריע הרמ"א ביו"ד סימן ר"א סעיף ב' דאין למחות ביד הנוהגים להקל לטבול בנהרות דיש להם על מה לסמוך דדין הנהרות כמעין והלכך החופר בצד הנהר אף היכא דיש לחוש דהמים באו מן הנהר דין מעין עליהם ודלא כהמשכנות יעקב אלו תוכן דבריו ז"ל:
והנה לא זכיתי להבין דבריו הקדושים בזה וראשון לציון באתי להעיר במש"כ בתחילה דמלשון התוספתא דתני כל זמן שהם באים מחמת המעיין משמע דמיירי אף אם ידוע שאין לחפירה זו מקור מעצמו רק הוא נמשך מן המעיין דרך הנקבים כמו בחופר בצד הנהר והנה מאוד יש לתמוה על דברים אלו דמ"נ לדעת הרוב הפוסקים ז"ל שהבאתי לעיל דס"ל דהא דתנן דמעין שהעבירו ע"ג בריכה והפסיקו הרי הוא כמקוה מיירי דווקא שהבריכה מלאה מי גשמים אבל בבריכה ריקנית אף דנפסק מן המעין דינו כמעין א"כ אף בפסקו להיות מושכין הו"ל להיות דינו כמעין ולמה אמר בתוספתא דהוי כמי תמציות ולדעת הראב"ד וסייעתו דאף בבריכה ריקנית הוי כמקוה א"כ אף דמושכין מן המעין הו"ל להיות דינו כמקוה דכיון דליכא חיבור למעין כשפופרת הנוד הו"ל כנפסק וא"כ אם נפרש דהתוספתא מיירי דליכא חיבור כשפופרת הנוד למעין והוי כנפסק מן המעין א"כ לכל הפירושים תקשה דמאי נ"מ בין רישא לסיפא דמה בכך שנמשך מן המעיין מ"מ כיון דליכא חיבור כשפופרת הנוד הוי כנפסק וע"כ צ"ל כמו שכתבתי לעיל או דמיירי דחזינן דנמשך להדיא ואיכא חיבור כשפופרת הנוד למעין או דגבי מעין דחלחולי מחלחלי וכדאיתא בחגיגה (דף כ') לא בעינן חיבור כשפה"נ ודינו כמעין דמטהר בזוחלין ובכ"ש אך לאדם דבעי מ' סאה גם במעין בעינן שיהא מ' סאה במקומו ולדעת רוב הפוסקים דאם המשיך מי מעין לבריכה ריקנית דינו כמעין אף דנפסק מהמעין צ"ל דמיירי דחופר במקום הביצין [ונ"ל דשני הגירסות שהביא הגר"א ז"ל בביאוריו להתוספתא שם תליא במחלוקת הפוסקים הנ"ל ודו"ק] וביותר תמוה מש"כ לפרש התוספתא דאזלא לשיטתה דבתוספתא דפרה פ"ט איתא דנהרות פסול לקדש בהן מי חטאת או מטעם דחיישינן שמא רבו מי גשמים או משום דכיון דפסקינן כר' יוסי בפ"ח דפרה דכל הימים מטהרין בזוחלין ופסולין לזבים ומצורעים ולקדש בהן מי חטאת ופירש הר"ש וה רע"ב דתורת מעין עליהם מפני שהנחלים הולכין וזוחלין עליהם אבל פסולין הם לתורת מים חיים שהכתוב קוראן מקוה וס"ל להתוספתא דהאי טעמא שייך גם בנהרות אבל לדידן דקיי"ל דכשרין למי חטאת וכמו שכ' הראב"ד בהשגות בוודאי דנהר דינו כמעין והחופר בצד הנהר דינו ג"כ כמעין ע"ש בספרו ולדידי שני הטעמים שפ' על התוספתא אינם נכונים לפענ"ד דחדא דהתינח נהר אבל בים לא שייך שמא רבו גשמים על מי הים ועוד אף בנהר קשה דהא תנן דהנוטפין שרבו על הזוחלין דינם כמקוה לטהר באשבורן אבל שוה למעיין דמטהר בכ"ש והיכי [אמרה בתוספתא דהוי כמי תמציות ובעינן מ' סאה אפילו לכלים. וגם טעם השני דס"ל להתוספתא דנהר דנו כים ונקרא מקוה תמוה מאוד דגם ימים דס"ל לר"י דמטהר בזוחלין נראה פשוט דה"ה נמי דמטהר בכל שהוא ואינו פוסל רק לזבין ומצורעים ולקדש בהם מי חטאת דבעינן בהו מים חיים אבל בוודאי מטהר בכל שהוא דכיון שמטהר בזוחלין כ"ש שמטהר בכל שהוא וכן משמע להדיא בדברי הרמב"ם והר"ש שם והא דלא הזכיר במשנה דמטהר בכל שהוא היינו דבים לא שייך כל שהוא. אבל לענין חופר בצד הימים בוודאי לא בעי מ' סאה במי החפירה וא"כ היכי תנא בתוספתא דהוי כמי תמציות ולכן טפי נ"ל כמו שכתבתי לעיל. אך כל זה כתבתי רק לדעת רוב הפוסקים דס"ל דמעין שהמשיכו לתוך בריכה ריקנית דינו כמעין אף שנפסק מן המעין. אבל לדעת הראב"ד וסייעתו דאם נפסק מן המעין דינו כמקוה אף בנמשך לתוך בריכה ריקנית דברי המשכנות יעקב ברורין להלכה דפוסל בהו שאובין אם אין בהם מ' סאה. הנלע"ד כתבתי בעז"ה:
שלמה הכהן מו"ץ דפ"ק ווילנא.
בעז"ה ראיתי לבאר בדין אם נוהג פסול שאיבה במעין או לא. והנה זה לשון השו"ע יו"ד סימן ר"א סעיף מ' הלכך הרוצה לשאוב מים מהמקוה לנקותו וירא שמא יחזרו מהכלי שמוציאין בו המים ג' לוגין למקוה אחר שחסרו ממ' סאה ויפסלוהו יקוב הכלי בשוליו כל שהוא ואז לא יחשבו המים שבו שאובין ואם הם מים נובעים א"צ לכך כי המעין אינו נפסל בשאיבה עכ"ל המחבר שם. וכתב על זה הרב בהג"ה ומכל מקום נהגו להחמיר גם במעין ונרשם מרדכי [בפ"ב דשבועות] בשם השאילתות ומהרי"ק שורש נ"ה ות"ה סימן רנ"ח] כי יש חולקין אפי' במעין ואומרים דשאיבה פוסלת ולכן לכתחילה יש להחמיר עכ"ל:
והנה בתחילה צריך לידע דהמרשים בשו"ע שמציין על דברי הרמ"א ז"ל דכ"ה במרדכי בשם השאילתות נמשך בזה אחרי דברי התוה"ד בסימן רנ"ח אבל באמת בשאילתות ליתא זה דהמרדכי לא הביא להשאילתות רק לענין הא דפוסל ג' לוגין שאובין אפי' אם נפלו מב' וג' כלים דמפרש השאילתות דאינו פוסל, רק אם התחיל השני עד שלא פסק הראשון [ובאמת בשאילתות בפ אחרי לא נמצא רק הדין דשנים ושלשה כלים מצטרפין אבל בד' וה' אין מצטרפין אבל מש"כ המרדכי בשמו דאינו פוסל רק אם התחיל השני וכו' ליתא בשאילתות לפנינו רק כן נמצא הנוסחא בסמ"ג בהלכות מקוואות בשמו והובא בהגהות שאילות שלום להגאון מהרי"ב ז"ל ופשוט שכן היה הגירסא בשאילתות גם לפני המרדכי ונראה דלמד זה מהמשנה דסופ"ג דמקוואות הנאמר לענין טהור שנפלו על ראשו ורובו ג' לוגין מים שאובין דאימתי בזמן שהתחיל השני וכו' ע"ש]:
אבל מה דמסיים המרדכי הלכך רגילים כשמנקים את המקוה וכו' אינו מדברי השאילתות רק מדברי המרדכי בעצמו וכן בשו"ת מהרי"ק שם לא הביא זה רק מדברי המרדכי רק בתרומת הדשן בסימן רנ"ח כתב דבמרדכי כתב מדברי השאילתות דרגילים כשמנקים המקוה וכו' וחזר וכפל דבריו וכתב ודקדק המרדכי מדברי השאילתות מדקאמר פוקקין נקבי הנביעה וכו' משמע להדיא דחשב דהמרדכי העתיק זה מדברי השאילתות [ופשוט שהמרשים נמשך אחר דברי התה"ד בזה] אבל באמת בשאילתות ליתא מזה מידי רק הם דברי המרדכי בעצמו [וגם מש"כ התה"ד ודקדק המרדכי מדברי השאילתות וכו' מדקאמר פוקקין נקבי הנביעה אלמא במעין איירי ג"כ אינו אמת דהדבר ברור כשמש מש"כ במרדכי אחר זה ונראה לי ההדיוט אינו מדברי המרדכי רק איזה תלמיד טועה כתב כן בצידו. אבל באמת אינו ראיה כלל מדברי המרדכי דס"ל כן וכמו שאכתוב לקמן בסמוך בעז"ה] וגרם להתה"ד בזה מחמת שלא היה לפניו השאילתות לעיין בו דעדיין לא נדפס בימיו וחשב דכל דברי המרדכי הם העתקה משאילתות:
ולכן לפי זה מש"כ התה"ד אח"כ ומעתה כיון דדברי השאילתות דברי קבלה הן וקדמון היה אין לזוז מדבריו והכי כותבים התוס' ושאר המחברים בכמה מקומות דאין לזוז מדברי השאילתות עכ"ל התה"ד שם. ואמנם לפי מש"כ בעז"ה דבריו בטילין מעיקרן דמעולם לא אמר זה השאילתות וגם מדברי המרדכי גופא אינו ראיה וכמו שאכתוב לקמן בסמוך:
ועתה נבוא למש"כ במרדכי אח"כ וז"ל נראה לי אני הדיוט מדקאמר פוקקין נקבי הנביעה דאפילו במעין קאמר שפוסל ג' לוגין שאובין ודלא כרבינו שמחה ואו"ז ותשובת הר"מ לקמן עכ"ל. נראה לי ברור דאינו מדברי המרדכי בעצמו רק הוא הנ"ה מאיזה מפרש שמדייק כן מלשון המרדכי [וכ"כ שם בהגהת הב"ח דהוא הג"ה]:
והנה לפי דעת בעל הג"ה זו דברי המרדכי סותרין זא"ז תוך כדי דיבור דהא תיכף בסמוך הביא דברי האו"ז ורבינו שמחה ועוד כמה ראשונים דבמעין אינו פוסל שאיבה כלל ולא הביא שום מחלוקת בזה. אבל באמת אבאר בסמוך בעז"ה דאין כאן שום סתירה בדברי המרדכי ודבריו שבכאן אין שום ענין למה שהביא בסמוך בשם האו"ז ורבינו שמחה אך בתחילה אבאר דברי המרדכי שכ' שם בסמוך. וכן מצאתי בתשובת רבינו שמחה בספר אבי"ה דבמעין לא פסיל ג' לוגין. וכבר היה מעשה בגינשפורק שהיו מנקין את המקוה וכשנחסר ממ' סאה נשפך מן הכלי למקוה ופסלו ה"ר משה ב"ר חסדאי. ותמה ע"ז דלמה פסלו הלא המקוה דגינשפורק היה מעין עכ"ל המרדכי [ויש שם חסרון הניכר בדברי המרדכי במש"כ ולא נודע ראיה מנין שהרי מקוה שבנינשפורק מעין הוא ואין המשך לדברים אלו שמשמע שמה שמסיים שהיה מעין ולא מקוה ולכן לא נודע הראיה ואיזה ראיה הובא במעשה הלזו רק דכתב דפסלו ה"ר משה והול"ל ולא נודע לנו טעמו:
ואכן באמת כל לשון זה הועתק מאור זרוע בה' מקוואות סימן של"ו ושם באור זרוע איתא בזה הלשון ולא שמעתי ראיה שלו מנין. ואך ע"ז אני תמה כי המקוה שבגינשפורק הי' מעין ואין מים שאובין פוסלין בו כמש"כ מורי רבינו שמחה זצ"ל כ"ה הלשון באו"ז וכן צ"ל גם במרדכי. ועי"ש עוד באו"ז דמסיים דדברי רבינו שמחה נראה עיקר דבמעין לא שייך לפסול בו שאיבה דחדא כיון שהוא מקוה לכלים הרי שם מקוה עליו ואינו נפסל עוד בשאיבה. ועוד דנראה לו דאף לאדם לא צריך מ' סאה כגון תינוק קטן שגופו עולה בפחות ממ' סאה וכו'. ועוד הביא ראיות לזה מכמה משניות דגם לאדם א"צ מ' סאה עי"ש. ומש"כ ולא שמעתי ראיה שלו מנין קאי על מה שכ' לעיל להביא ראיה לדעת רבינו שמחה דמים שנופלין מן הכלי למקוה פוסלין את המקוה ואף שהאדם אינו מכוין לכך ומביא ראיה מהתוספתא דמקוואות פ"ד דהעולין באצטליא פוסלין את המקוה. ושוב הביא ראיה לדבריו מהמעשה דריגונשבורק שפסל אותו הרב ר' משה ב"ר חסדאי בכה"ג אלמא דס"ל בפשיטות כרבינו שמחה דכל שנשאב בכוונה אפי' דהנפילה למקוה היה שלא בכוונה פוסל את המקוה. אך כתב האו"ז דלא נודע הראיה שהביא הר' משה לזה דגם בנפילה שלא בכוונה פוסל דאינו זוכר רק המעשה שפסלו הר' משה אבל טעמו ונימוקו שלו לא שמע כ"ה כוונת האו"ז בלי ספק. ושוב כתב האו"ז דמ"מ אני תמה דלמה פסלו הר' משה ב"ר חסדאי דהא המעשה היה במעין ובמעין אינו פוסל שאיבה וכן צ"ל במרדכי:
ומ"מ עדיין אנו צריכין ליישב דברי המרדכי הסותר דבריו דמתחילה כתב דפוקקין נקבי הנביעה משמע דס"ל בפשיטות דבמעין ג"כ פוסל שאיבה ובסוף העתיק לדברי האו"ז ורבינו שמחה דס"ל להיפך:
ונ"ל דאלו ואלו דברי אלקים חיים הם והוא דלכאורה ראוי לחקור כיון דשיעור מ' סאה לא כתיב בתורה רק דחז"ל למדוה מדכתיב גבי בע"ק ורחץ במים את כל בשרו ודרשינן מים שכל בשרו עולה בהן ושיערו חכמים דשיעור שתכסה כל גופו בבת אחת באדם בינוני הוא מ' סאה. והלכך אפילו באדם קטן דא"צ מ' סאה לכסות כל גופו מ"מ צריך מ' סאה דלא חילקה התורה דהתורה נתנה שיעור אחד לכל האנשים וכ"כ הרא"ש באמת בריש הלכות מקוואות:
והנה לכאורה תימה דא"כ גם במעין נימא כך ומנ"ל לחלק בין מעין למקוה. והנה הרא"ש ז"ל מביא באמת מזה ראיה לדעת ר"י דלאדם גם במעין בעינן מ' סאה אף לאדם קטן דהא לא חילקה התורה בין אדם קטן לאדם גדול במעין דהא בתורה לא הוזכר דדווקא במקוה דינא הכי:
ואמנם לישב דעת הפוסקים דס"ל דמעין גם לאדם סגי שתכסה גופו בבת אחת כל אחד לפי מה שהוא היינו משום דבברייתא בחגינה י"א איתא במים בימי מקוה ופירש"י למעוטי שאובין. אבל התוס' מאנו בזה וכתבו דר"ל במי מקוה באשבורן ולא זוחלין. וא"כ י"ל דפליגי בזה דהרא"ש והר"י ס"ל כפרש"י דלא בא למעט רק שאובין ולא מיירי דווקא במקוה אלא מיירי גם במעין. וא"כ מוכח דגם במעין בעינן מ' סאה מה"ת. אבל דעת החולקים ס"ל כפי' התוס' דר"ל באשבורן הרי דמיירי במקוה. וא"כ גם מאי דדרשינן מסיפא דקרא דבעינן מ' סאה ג"כ אינו אלא במקוה. אבל במעין רישא דקרא י"ל דלא בעינן מ' סאה ואדרבה מדמטהר בזוחלין ש"מ דלא בעו מ' סאה וכמש"כ הריב"ש בתשובה בסימן רצ"ב דהא דפסול זוחלין במקוה הוא משום דליכא שיעורי' דמים בעת שהן זוחלין דאין הזוחלין מתערבין ונ"ל ראיה לדברי דהנה לפי' רש"י קשה למה נא כתבה התורה זה בתחילה גבי זב דבעינן שיהא כל גופו עולה בהן ושלא יטבול בשאובין אלא וודאי דפסול שאיבה ידעינן מקרא דמעין ובור וכמו דאיתא בתו"כ ולא בא קרא במים אלא לאשמעינן דבעינן דקוו וקיימו וזה לא בעינן רק במקוה וכן מאי דדרשינן מכל בשרו שיהא כל גופו עולה בהן ג"כ לא בעינן רק במקוה והלכך גבי זב לא היה יכול הכתוב לכתוב כן דהרי זב בעי מים חיים ובמים חיים כשר אפילו בזוחלין וגם לא בעי מ' סאה ולפיכך לא כתב זה רק גבי בע"ק אבל לדעת הסוברים דלאדם גם במעין בעי מ' סאה קשה טובא דלמה לא כתיב כל גבי זב דקדים בפרשה שם מקמי קרא דבע"ק והדבר צ"ע בזה:
ואין להקשות על דעת החולקים דס"ל דבמעין סגי בכ"ש גם לאדם משום דגבי מעין לא כתיב כל בשרו א"כ מנלן דבעינן שיטבול כל גופו בבת אחת דהא אינו קושיא דבאמת בתו"כ פ' אמור יליף דצריך לטבול כל גופו בבת אחת מדכתיב שם ובא השמש וטהר מה ביאת שמשו כולו כאחת אף במים כולו כאחת עכ"ל התו"כ. והובא ברשב"א בתו"ה בשער הטבילה ופשוט דאם אינו ענין למקוה תנהו ענין למעין וכבר הזכרתי מזה לעיל בתשובה מ"ד ע"ש:
אך דגבי מעין לא בעי שיעור במים כדי שיהא כל גופו של אדם בינוני טובל בהן בבת אחת כמו שהוא עומד אלא כל שיתכסה גופו בבת אחת באיזה אופן שיהיה כגון באדם קטן או אפילו באדם גדול אך אם יניח עצמו על קרקע של המעין בפישוט ידים ורגלים ויהיה במים כדי שיתכסה כל הגוף בבת אחת סגי בהכי וכן פי' באור זרוע בשם רבינו שמחה דהא דתנן דמעין מטהר בכ"ש ר"ל בכל שהוא אדם אם הוא אדם קטן סגי בפחות ובאדם גדול צריך יותר אך שיהי' כ"כ מים כדי שיתכסה גופו בבת אחת כן פירש רבינו שמחה ז"ל. וא"כ מצינו שני מיני מעין דמעין שיש בו כשיעור שיתכסה גופו לכל הפחות אם יניח עצמו אדם קטן בפישוט ידים ורגלים אז בוודאי תו אינו פוסל שאיבה שהרי יש בו שיעור שלם לאיזה אדם. אבל אם יש בו כל שהוא ממש ואינו ראוי לשום אדם לטבול בו בבת אחת אז בוודאי לא מקרי מעין שלם רק מעין חסר ובכה"ג בוודאי יש לפסול בו שאיבה דמה לי מקוה שחסרה מ' סאה ומה לי מעין דאינו יכול להתכסות בו בבת אחת לשום אדם:
ומאחר שהודיענו ד' לנו את כל אלה מעתה דברי רבינו המרדכי מאירין כשמש בצהרים דמתחילה שכ' דצריך לסתום נקבי הנביעה בעת שמנקין אותו היינו משום דבעת הניקוי הרי לא נשאר בו רק כל שהוא ממש ושפיר פוסל בו שאיבה לד"ה ושום אדם לא יחלוק בזה ומה שהביא לבסוף בשם מהר"מ ז"ל על המקוה ששאבו אותו בכלי מנוקב וכו' והתיר מכח שני טעמים. חדא כיון שהכלי מנוקב בשוליו אין תורת כלי עליו. ועוד כיון שהיה מעין ומעין אינו נפסל בשאיבה אינו שום סתירה ע"ז כלל דשם הוזכר בלשון השואל דחשש דשמא בעת שנפלו מן הכלי לא היו במקוה מ' סאה ומשמע דזה פשוט ליה דהרבה מים היה בו אך שהיה חסר ממ' סאה ומשמע שם מלשונו ז"ל דלא נקוה לגמרי רק נשאר בה הרבה מים. וע"ז שפיר פסק דאינו נפסל בשאיבה וכן מה שהביא בשם רבינו שמחה לא מיירי בעת נקיון רק דכ' דבמעין לא נפסל בג' לוגין וי"ל דמיירי בגוונא אם יש במעין דיתכסה גופו בבת אחת וכן במעשה דרעגינשבורג איתא שם בהדיא הלשון וכשנחסר מ' סאה נפלו מן הכלי למקוה הרי דהרבה מים הי' בו רק דמ' סאה לא היה בו ושפיר תמה ע"ז המרדכי דהלא היה מעין ובמעין לא בעינן מ' סאה. ובזה דברי המרדכי מאירין כשמש בצהרים:
וראיה לדברינו דהרי המרדכי בעצמו הסכים לדעת הסוברים דמעין מטהר בכ"ש גם לאדם והאיך אפשר דיהי סובר דיפסול בו שאיבה אלא וודאי דר"ל אם אין בו אפילו כדי שיתכסה גופו בבת אחת בשום אופן בעולם וגם בשום קטן שבעולם וגם אפילו תינוק בן יומו ליכא בו כדי להתכסות ובכה"ג בוודאי פוסל שאיבה. ובזה ניחא לי מה שראיתי במקוואות שהיו בפה בשנים קדמוניות קודם שנתייסדו מקוואות החדשים בשנת תר"ח שבעת הניקוי היו מקפידים מאוד לנקות בכלים מנוקבין דווקא וכמו שפסק הרמ"א בהגה"ה ואלו בעת הטלת מים חמין לא ראיתי מעולם שידקדקו שלא להטיל בו מים חמין עד שיקוו המים לשיעור מ' סאה ומעולם תמהתי ע"ז וגם בדברי הרמ"א ז"ל לא הזכיר דין זה רק בעת הנקיון ולמה לא הזכיר דמעין שעדיין לא נקוה המים למ' סאה אסור לשפוך בו מים שאובין. ואכן לפי מש"כ ניחא הכל בעז"ה ומנהג אבותינו תורה היא ועפ"ז דברי המגיה במרדכי הנ"ל שכתב דמדברי המרדכי שכ' דפוקקין נקבי הנביעה מוכח דחולק ע"ד מהר"מ בתשובה ורבינו שמחה ז"ל אינם נכונים כלל דשפיר עולה דבריו גם לדבריהם דבמקום שאין בו רק כ"ש ממש הכל מודים דפוסל בו שאיבה כיון שאינו ראוי לשום אדם: