שות עצי ברושים· הרב שלמה כהן־אברבנאל
הלכות נדה
סימן לט
בעז"ה יום א' י"ד שבט תרנ"ח
העתק ממה שהשבתי להגאון אב"ד דק"ק טרעסטינא מו"ה בנימין בישקא נ"י בנידון בבועל זבה קטנה ואח"כ נעשית זבה גדולה אם גם הוא נטמא ז' ימים או דאינו טמא רק טומאת ערב [וכן יש להסתפק בבועל ביום הראשון והיא ראתה גם ביום השני דקיי"ל דמטמאה משכבות ומושבות שלה למפרע מה"ת מה ששכבה עליה ביום השני קודם הראיה ודלא כר"י בפסחים דף פ' דס"ל דאינה מטמאה למפרע רק מדרבנן אם גם הוא חוזר ונטמא גם ביום הב' עד הערב או לא וכן יש להסתפק בבועל יולדת נקבה אם טמא י"ד יום כמותה] ומצא בהדיא בביאור הראב"ד ז"ל על התו"כ בפ' מצורע דאם נעשית זבה גדולה טמא הבועל ז' ימים אבל בכל זבה קטנה אינו טמא רק יום אחד. כן מצא בראב"ד ז"ל ותמה על הגאון בעל מנחת חינוך דפשוט אצלו דגם בבועל זבה קטנה ג"כ טמא ז' ימים דזה אינו עולה על הדעת כלל ובראב"ד מפורש בהדיא דלא כוותיה. וזה אשר השבתי לו דבתחילה ראיתי לעמוד על לשון הראב"ד ז"ל שהעתיק כת"ר נ"י שכ' שאם תראה היא ג' ימים רצופים גם הוא סופר שבעה כמותה עכ"ל. ולשון סופר שבעה אינו מדוקדק לכאורה דמה שייך לשון ספירה בבועל דגבי הזבה בעצמה כתוב בתורה וספרה לה משום שצריכה לבדוק בכל ימי הנקיים שמא ראתה וכמש"כ בחוות דעת בסימן קצ"ו דצריכה בדיקת עד מה"ת וזהו ספורין שלה:
ואמנם אפילו לדעת החת"ם בסימן קע"ז דהבדיקה בעד אינו אלא מדרבנן מ"מ צריכה שתדע בעצמה שלא הרגישה וצריכה ליתן דעתה על זה דאל"ה חיישינן דילמא הרגישה וזהו מקרי ספירה והובא מחלקותם בקוצר בפ"ת בסימן קצ"ו ס"ק ה'. ובמק"א הבאתי ראיה לדעת החוות דעת דגם הבדיקה בעד הוא מה"ת דאל"כ למ"ל קרא וספרה לה לעצמה דהאשה נאמנת ואם הספירה אינו אלא שצריכה לידע דלא הרגישה למ"ל קרא הא ע"כ אנו צריכין לסמוך עלה דהא מי יוכל לידע זה ואם לא נאמין לה לא משכחת לה ספירה כלל ודוחק לומר דאיצטריך קרא דאם ראינו שיצא דם ממנה מ"מ נאמנת לומר שלא הרגישה ואינו סותר הנקיים דמה"ת אינה טמאה רק אם יצאה בהרגשה. דדין זה אינו ברור להלכה דהא דעת החות דעת שם דאפילו ראיה שלא בהרגשה סותר הנקיים משום דמקור מקומו טמא ואף דבשו"ת חתם סופר שם הביא בשם האבני מילואים דחולק עליו וס"ל דכיון דלא נטמאת רק לאחר שתצא לחוץ ונגע הדם בבשרה הרי חזינן דאינה טמאה משום ראיה רק משום טומאת מגע ואינו יכול לסתור מ"מ אין דבריו מוכרחים והרבה יש לפלפל בזה ואכ"מ אבל בבועל לא שייך ספירה כלל רק דטמא ז' ימים וגם נראה לי ברור דאף אם ראתה דם בתוך ימי הספירה וסתרה להנקיים מ"מ הבועל אינו טמא רק ז' ימים דהא עיקר דין בועל זבה דנטמא ג"כ ז' לא כתיב בתורה רק דילפינן מנדה. א"כ א"א להחמיר בבועל זבה יותר מנדה דדיו להיות הלמד כהמלמד:
ועוד כיון דאמרינן בתו"כ בפ' מצורע והובא ברש"י בחומש דיכול דיעלה לרגלה ת"ל וטמא ז' ימים למד דלעולם טמא ז' ואפילו בבא עליה ביום ז' לנדתה. וא"כ מהך קרא איכא למילף לקולא נמי דלעולם אינו טמא רק ז' ולא יותר ואפילו אם היא טמאה יותר מז' דכמו דילפינן מהך קרא דאינו פחות מז' ה"נ איכא למילף דאינו יותר מז' וכן יש ללמוד מזה דגם בבועל יולדת נקבה אינו טמא רק ז' דהא חזינן מהתו"כ דהך וטמא שבעת ימים הוא דווקא [וזה כארבעים שנה למפרע שמעתי מכבוד מו"ר הגאון מוהר"י באריט זצ"ל שנסתפק בזה]. ואמנם לענ"ד הדבר פשוט כמש"כ:
וכעת נבוא לדברי כת"ר נ"י במה שתמה על הראב"ד ז"ל מסוגיא דפסחים דף פ"א דאמרינן שם דלר' יוסי לא משכחת לה טומאת התהום דזיבה ואם איתא כהראב"ד משכחת לה בבועל זבה קטנה ואח"כ נעשית זבה גדולה זה תוכן קושייתו. והנה מעכ"ת נ"י קיצר בקושייתו ואני אפרש דוודאי ר"ל דבשלמא לענין הזבה בעצמה [דמחויבת ג"כ לעשות פסח לר' יוסי לשיטתו דס"ל בפסחים צ"א דנשים אפילו בפסח שני חובה וכ"ש בראשון] לא משכחת לה טומאת התהום דמ"נ דאם ראתה ביום ראשון ועשתה פסח ביום השני אחרי שכפרה מקצת היום אף קודם שטבלה בוודאי יוצא בו ידי מצות פסח דהא כיון שהפרה מקצת ואף דצריכה טבילה ועה"ש מ"מ הא אנן איירינן למ"ד דשוחטין וזורקין על טמא שרץ ואף דסוף אירע דחזרה וראתה בו ביום מ"מ כיון דלא מטמאה רק מכאן ולהבא לא הוה טומאה התהום דבאותו שעה שהקריבו עליה הפסח לא היה עליה רק טומאת ערב כמו דאם נגעה בשרץ ואם שחטו וזרקו עליה ביום הראשון פשיטא דמחויבת לעשות פסח שני דאף אם נימא דלר"י ספירה דלילה נמי ספירה היא וכמו שנראה מפרש"י שם מ"מ הא אסורה באכילה בלילה ואף לאחר שתספור מקצת לילה ותטבול מ"מ הא צריכה הע"ש ואסורה בקדשים עד ליל שלישי והלכך אינו טומאת התהום רק טומאת וודאי וכ"ש אם ראתה בשני בהמ"ש דוודאי לא משכחת לה טומאת התהום. אבל בבועל דלא בעי ספירה וגם קיי"ל דבועל נדה טבילתו ביום דאמרינן בי' מקצת היום ככולו וכמו שמבואר ביומא (דף ז') שפיר משכח"ל טומאת התהום דזיבה גביה כגון אם ראתה בהמ"ש דטמאה כל יום המחרת מה"ת דהוא יום הראשון שלה ואם בא עליה בלילה אחר הראיה או ביום המחרת דמצד בועל זבה קטנה היה דינו כטמא שרץ ואם שחטו וזרקו עליו יוצא בזה דהא בידו לטבול ולעביד הע"ש אבל אם ראתה גם ביום המחרת בהמ"ש דאז נעשית זבה גדולה למפרע גם לר"י ונמצא דגם הבועל טמא טומאת ז' אך דהיה טומאת התהום דבעת שעשה הפסח לא נודע לשום אדם בעולם דהוא טמא ז' ימים וע"ז בא הלמ"מ דטומאת התהום דזיבה לא מרצה זהו תוכן קושייתו:
אכן לענ"ד לק"מ מתרי טעמא חדא דהא זהו פשוט דלפי מה דאמרינן דטומאת שרץ ג"כ טומאת התהום מרצה הא דאמרינן אלא למת בלבד בא לאפוקי רק טומאת התהום דזיבה. ע"כ הטעם דטומאת התהום דזיבה חמור מטומאת התהום דמת ושרץ משום דטומאת מת ושרץ הוא טומאת מגע משא"כ זיבה הוי טומאה היוצא מגופו וכן בפסח דאין ציבור נדחין מ"מ זבין ומצורעין אסורין לעשות בטומאה משום דהא דקרבן ציבור דוחה טומאה אינו רק בטומאת מגע וא"כ היכי פשיטא ליה לכת"ר נ"י דבועל זבה ונדה מקרי טומאה שיוצא עליו מגופו כמו הנדה והזבה בעצמה ואדרבה מצד הסברא נראה דאינו נחשב רק בטומאת מגע:
ועוד יש ראיה גדולה דאינו אלא טומאת מגע מדלא אישתמיט בשום דוכתא בש"ס דאם הי' רוב ציבור טמאין מטומאת מת דבועלי נידות אינן יכולין לעשות הפסח בטומאה דלא מצינו רק דזבין ומצורעים דאסורין לעשות הפסח וכן בראב"ד בפ"ז מהלכות קרבן פסח הלכה ח' כתב להדיא אבל הטמאים שהטומאה יוצא עליהן מגופן כגון זבים וזבות נדות ויולדות ומצורעים לא יאכלו ממנו וכו' ואלו בועלי נדות לא הזכיר אלמא שהם מותרים לעשות בטומאה כמו טמאי מתים וכל טומאת מגע:
והא דתניא בפסחים דף צ"ג אלו שעושין את הפסח שני הזבין והזבות וכו' ובועלי נדות וכו' התם מיירי שעשו רוב הציבור בטהרה אלו עשו בטומאה אז אין עושין הזבין ומצורעים לא הראשון ולא השני וכמו דס"ל לרב הונא בפסחים דף פ' וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' פסח] ואז גם טמאי מתים נדחים לפסח שני וכמו דמסיים שם בברייתא שם והטמא ופירש"י טמא מת והא דנקט זבין ומצורעים ובועלי נדות בפרט כבר תירץ רש"י משום דכל אלו טומאתן ארוכה וא"א לשחוט ולזרוק עליהן:
איברא דראיתי להרמב"ם ז"ל שם בהלכה ד' שכ' שם דאם היו רוב הקהל זבים ומצורעים ובועלי נדות ומיעוטן טמאי מת אין עושין בראשון וכו' וגם אין עושין בשני משום דלא עשאו רוב הקהל בראשון וכו' הרי דס"ל להרמב"ם ז"ל דבועלי נדות מצטרפין לזבין ומצורעים לרוב ולכן אין עושין כלל את הפסח והוא ההיפך מדברינו אבל איני יודע דמנ"ל להרמב"ם ז"ל זה דהרי דבמימרא דרב וכן בפלוגתא דרב הונא ורב אדא בר אהבה בפסחים דף פ' דמשם הוא מקור דברי הרמב"ם לא הוזכר בועלי נדות רק זבין לחוד וכן הרמב"ם בעצמו שם בהלכה ה' ובהלכה ח' לא הזכיר בועלי נדות כלל וראוי לתת לב לזה:
איברא דיש לי ראיה ברורה מהש"ס דיומא דף ו' דמקרי טומאה היוצא מגופו דמקשינן שם ועד שאתה מפרישו מטומאת ביתו תפרישהו מטומאת המת ומתרץ רב תחליפא משמיה דרבא דזאת אומרת דטומאת המת הותרה בציבור ופירש"י שם בריש דף ז' ד"ה כל טומאת מת בציבור רחמנא שריא פירש"י ע"ז דכתיב איש כי יהי' טמא לנפש יעשה פסח שני איש נדחה וכו'. אבל זבין ומצורעין נדות ויולדות שטומאתן יוצא עליהן מגופו לא הותרה ובועל נדה כנדה עכ"ל רש"י. הרי להדיא דבועל נדה לא הותרה אצלו טומאה ולא דמי לטומאת מת ושאר טומאות מגע. ואף דמלשון רש"י אין להוכיח רק דלא הותרה אצלו. אבל מ"מ י"ל דדחויה אצלו אבל ע"כ לשון רש"י אינו מדוקדק כלל במש"כ בזבין ומצורעים לא הותרה דהא בזבים ומצורעים אסורים לעשות הפסח כלל ואף דא"א לעשות בטהרה כגון אם היו רוב הציבור טמאין בטומאת זבין. וע"כ דהא דכ' רש"י לא הותרה לאו דווקא. וא"כ ה"ה בועל נדה:
אלא דקצת קשה על זה מהא דמתרץ שם דבועל נדה כטמא מת היינו לטומאתם או לטבילתם ומשמע דשוה לטומאת מת גם לענין זה דנחשב כטומאת מגע דאל"כ הו"ל נמי דשוה לנדה דהוי טומאה היוצא מגופו. וכן משמע להדיא מלשון התוס' שם בד"ה סיפא בהא שכ' שם דלמאי דלא רבינהו קרא יש לנו לדמותו לטמא מת מסברא משום דהוי טומאת מגע כמותו עכ"ל [ואף דהתוס' על יומא הוא תוס' של מהר"מ ב"ר ברוך זצ"ל מ"מ הא גם מהר"ם ז"ל הוא גאון קדמון ונחשב כאחד מבעלי התוס']. ובאמת שמהש"ס אין ראיה דבועל נדה הוי כנדה ממש דלא אמרינן רק דלא הותרה אצלו אם יש טהורין באנשי בית אב שלו דמצי עבדי בטהרה. אבל לענין פסח אם היו רובן בועלי נדות שפיר י"ל דעושין בטומאה:
שב דברי הרמב"ם נ"ל דכיון דמן הש"ס אין מבואר בבירור דבועל נדה הוי כטומאה היוצא עליו מגופו ממש דהא יש לפרש דלא הותר אצלם להקריב בטומאה ואינו אלא דחוי והלכך בהלכה ה' דמיירי דהיו רובן טמאי מתים ועשו פסח בטומאה דזבין ומצורעים אסורים לאכול ואם אכלו אינן חייבין כרת לא הוזכר בועלי דות משום דלא פסיקא ליה דאפשר דהם מותרים להקריב בטומאה לאכול כמו הטמאי מתים [וקצת תימה לי דמה הוצרך להרמב"ם ולכתוב דאסורים לאכול בטומאה הא בלא"ה כיון דהם אינם מקריבים נפסח ולאכול מפסח של אחרים בלא"ה אסור דאין הפסח נאכל אלא למנויו ובגמ' לא איירינן אלא לענין חיוב כרת וחטאת אך לענין איסור לכתחילה לא הוצרך לאשמעינן ודברי הרמב"ם צ"ע] אבל בהלכה ד' דאם היה זבין ומצורעים הרבה מסתבר ליה להרמב"ם דבועלי נדות מצטרפין לרוב זבין ומצורעים משום דטומאתן בא מטומאת נדות וזבות ותולדה מצטרפת עם האב ואפשר שהיה גורס להדיא בדברי רב היו רובן זבין ומצורעין ובועלי נדות:
ומה שלא הזכיר בהלכה ה' בועלי נדות אפשר דסמך על מש"כ בהלכה ד':
אבל עכ"פ מה שהקשה כת"ר נ"י על הראב"ד ז"ל מהסוגיא דהתם לק"מ די"ל דס"ל להראב"ד ז"ל בפשיטות דבועלי נדות אינן נחשבות רק כטומאת מגע והותר להם טומאת התהום כמו טמאי מת וטמאי שרץ:
ובר מן דין בלא"ה לק"מ דנראה פשוט דלר"י כיון דס"ל דאינו מטמא רק מכאן ולהבא אפי' בראתה שני בהמ"ש מ"מ לא נעשית זבה גדולה רק לאחר שראתה בבהמ"ש השני. וא"כ הבועל אינו טמא רק יום אחד לעולם לר"י והראב"ד לא כתב זה רק לדידן דנעשית למפרע זבה גדולה:
אך מה דיש נ"מ לר"י בין אם ראתה בימים לבין אם ראתה בהמ"ש היינו דאם ראתה בימים כיון דאית ליה דמקצת היום עולה לה לספירה ומכאן ולהבא מטמא הו"ל כל יומא טומאה באנפי נפשיה [כ"ה לשון רש"י שם ולשונו צריך ביאור במש"כ דאית ליה דמקצת היום עולה לה לספירה ומשמע דאנן לא קיי"ל כן והא גם רבנן ס"ל כן דסגי דתספור רגע אחד ביום המחרת וכדתנן במגילה (דף כ"ז) וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד שתניץ החמה ומשמע להדיא דתיכף אחר הנץ החמה מותרת לטבול והיא טהורה מיד לאכול במעשר. ואמנם כוונת רש"י ז"ל דלדידן דקיי"ל כרבנן נהי דסגי בספירה דרגע אחד מ"מ עדיין היא עומדת בספק טומאה כמו דתנן בסוף נדה דמגעה תלויין דשמא תראה אח"כ בו ביום ותהא טמאה למפרע ולכן מצטרפין ג' הימים להדדי. אבל לר"י לאחר שעבר מקצת היום בטהרה בטל טומאה הראשונה ואפי' אם תחזיר ותראה בו ביום מ"מ בשעות שבנתיים היא מקריא אשה טהורה ושפיר מקשה זבה גדולה היכי משכחת לה והוצרך לתרץ דמשכח"ל דראתה שני בהמ"ש דלא היה ספירה בנתיים והא שכ' רש"י דאית ליה מקצת היום עולה לה לספירה ר"ל דאית ליה מקצת היום עולה לה ואפי' אם תחזור ותראה בו ביום. אבל לדידן אף דגם אנן ס"ל כן דמקצת היום עולה לה היינו אם לא ראתה בו ביום אז הוברר הדבר למפרע דכבר נעשית טהורה תיכף לאחר הנץ החמה. ולכן מה שנגעה בו ביום לאחר שטבלה הן טהורין. אבל אם חזרה וראתה בו ביום אז בטל הספירה למפרע ושוב ראיתי דכל זה ליתא דכיון דראתה בהמ"ש ולא היה לה שום הפסק טהרה בנתיים אין שום נ"מ בין ר"י לרבנן דהא כל הג' ימים היו רצופין:
אבל מחוורתא כמש"כ בתירוץ הראשון דבועל נדה הוי כמגע טומאה ואם טומאת התהום הותר בטומאת שרץ ה"ה בטומאת בועל נדה נמי הותר. ולפיכך לא מוקים הש"ס טומאת התהום דזיבה לענין בועל נדה. והנלע"ד כתבתי בעז"ה. ודע דנ"מ טובא אם בועל נדה מקרי טומאת מגע או דמקרי טומאה היוצא עליו מגופו לעניין חלת חו"ל דקיי"ל בבכורות (דף כ"ה) דאינה אסורה רק למי שהטומאה יוצא עליו מגופו א"כ נמי טובא כהן שבעל נדה בשוגג אם מותר לו לאכול חלת חו"ל ולפי מה שהוכחנו דלא הוי טומאה שיוצאה עליו מגופו לדעת הראב"ד מותר לו לאכול חלת חו"ל:
שוב ראיתי חזות קשה בדברי הירושלמי דפסחים פ"ז הלכה ז' דמקשה שם על זקני דרום דס"ל דכהן טמא מת שהקריב קרבן יחיד הציץ מרצה בדיעבד והקרבן כשר דמתוך שמרצה בציבור מרצה נמי ביחיד. מהא דתנן בזבחים ברפ"ב דכל הזבחים שקיבלו דמן זר ואונן וטבול יום ומחוסר כיפורים וטמא והאי טמא מיותר הוא דכ"ש הוא ממחוסר כיפורים וטבול יום. וע"כ דבא ללמד על טמא מת דמחלל דאי מטבול יום ומחוסר כיפורים הו"א דווקא מחוסר כיפורים דזב משוה דמחוסר כיפורים דזב כזב דמי. וכן טבול יום הו"א דווקא טבול יום דזב כגון בזב בעל שתי ראיות בשביעי שלו לאחר שטבל וכ"ש זב קודם שטבל. אבל טומאת מת הו"א דאפי' אם עבד קודם שטבל עבודתו כשרה וכסברת זקני דרום מתוך שמרצה בציבור מרצה נמי ביחיד קמ"ל דאפילו בטמא מת אינו מרצה. אבל לזקני דרום דבטמא מת מרצה באמת למאי איצטריך למתני טמא דע"כ האי טמא בטמא טומאת זיבה ומצורעים וא"כ נלמוד במכ"ש מטבול יום ומחוסר כיפורים. ומתרץ הירושלמי בשם ר' שמואל רב יודן במגעי זבין דטמא דתנן מיירי במגעי זבין וסברי זקני דרום דמגע זב כזב וילפי' להו לזקני דרום דמגע הזב כזב מהא דאמרינן ונשא אהרן את עון הקדשים עון הקריבין ולא עון המקריבין ועון הקריבין ע"כ היינו שנגעו בזב וכה"ג דממעטינן דעון המקריבין לא מרצה מיירי אפילו במגע הזב ומסיים הירושלמי הדא אמרה דהיה הציבור מגעי זבין ומגעי זבות אין עושין בטומאה עכ"ל הירושלמי:
וא"כ שמעינן מדברי הירושלמי אלו דין חדש דאף דשאר טומאת מגע הותר בציבור כגון מגע שרץ ונבלה כגון כהנים שנטמאו בטומאת שרץ ונבלה [או הבעלים בקרבן פסח למ"ד דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ ביחיד שנטמא ובציבור שנטמאו במגע שרץ ונבלה עבדי בטומאה דכל שביחיד נדחה ציבור עבדי בטומאה. וכמו דאמרינן בזבחים (דף כ"ב) אך הזקני דרום סברי דשוחטין וזורקין על טמא שרץ ומעולם לא הותר אצל מתכפרין והלכך מכפרין נמי לא הותר טומאת שרץ אפילו בקרבן ציבור בין בבעלים ובין בכהן אך דאנן לא ס"ל הכי] דמותר להקריב בקרבן ציבור מ"מ אם היו מגעי זבין אסורים דמגע הזב כזב וזה דין חדש ואף דהירושלמי לא אמר זה רק לזקני דרום מ"מ לא מצינו דפליגי אמוראי עליהו בהא דהא דין זה לא תליא כלל בפלוגתא דזקני דרום ורבנן:
ועוד נשמע מדברי הירושלמי דגם טמא שרץ ונבלה הותר בציבור גבי כהן המכפר גם לזקני דרום ואדרבה דאפי' בקרבן יחיד מרצה בדיעבד והא דתנן דטמא שקבל הדם פסול מיירי בטמא טומאת מגע הזב. אבל מגע שרץ ונבילה גם בקרבן יחיד כשר מתוך שמרצה בציבור. אבל בש"ס דילן בזבחים (דף כ"ב) מבואר דלזקני דרום גם בציבור לא הותר טומאת מגע שרץ ונבלה גבי קרבן פסח משום דשוחטין וזורקין על טומאת שרץ והלכך גם בכהנים לא הותר טומאת שרץ אף בציבור דלא הותר רק בטומאת מת בלבד דגבי פסח ביחיד אין שוחטין וזורקין עליו והלכך בציבור עבדי בטומאה דכל שביחיד נדחה ציבור עבדי בטומאה והלכך אם נטמא הכהן בטומאת מת ג"כ יכול להקריב קרבן ציבור ומתוך שמרצה בציבור מרצה נמי ביחיד כן מתבאר בש"ס דילן:
ואגב דאיירינן בדין מגע שרץ ונבלה אי הותרה בציבור או לא ראיתי להעתיק בכאן מש"כ מכבר על גליון הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' ביאת מקדש הלכה י"ב שכ' שם וז"ל כיצד דוחה את הטומאה הגיע זמנו של אותה קרבן והיה רוב הקהל טמאין למת וכו' אבל הטמאים בטומאה אחרת כגון זבין וזבות נדות ויולדות וטמאי שרץ ונבלה וכיוצא בהן ולא יתעסקו [נ"ל דצ"ל לא יתעסקו] ולא יכנסו לעזרה אע"פ שנעשה בטומאה עכ"ל. וכתבתי על הגליון וזה לשוני דברי הרמב"ם ז"ל אלו שהשוה טמאי שרץ ונבלה לזבין וזבות דלא נדחה טומאה אצלם אפי' בקרבן ציבור צ"ע טובא דהא בכמה דוכתי בש"ס מבואר ומהם בש"ס דפסחים ס"ט ודף פ' דלמ"ד דס"ל דאין שוחטין וזורקין על טומאת שרץ בציבור עבדי בטומאה דכל שביחיד נדחה ציבור עבדי בטומאה והרמב"ם בעצמו ברפ"ו מה' קרבן פסח פסק דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ והיאך כתב דלא יתעסקו ולא יכנסו לעזרה ובפרט אם כל הכהנים טמאים במגע שרץ ונבלה בוודאי ע"כ צריכים לעבוד בטומאה דאף אם יטבלו מ"מ הרי טבול יום ג"כ מחלל עבודה. וכבר העיר על דברי הרמב"ם ז"ל אלו הלח"מ בפ"ו מה' ק"פ ונשאר בצ"ע. ועי' בצל"ח בפסחים (דף ס"ט) מה שדחק מאוד ליישב דברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל. והיותר תימה למה שדימה רבינו טומאת מגע שרץ לטומאת זבין וזבות:
והרי בזבין וזבות אין עושין הפסח כלל דהרי אינם יכולים לאכול את הפסח בלילה:
ואמנם לענ"ד יש ליישב בפשיטות דברי רבינו דמיירי בק"פ לענין הבעלים בגווני דכל דרוב הקהל וכן הכהנים הי' טמאים בטומאת מגע בגוונא דיכולים לאכול הפסח בערב דאף דהכהנים ע"כ צריכין לעשות הפסח בטומאה דאף אם יטבלו מ"מ הרי הן טבולי יום וטבול יום ג"כ מחלל עבודה בקרבן יחיד מ"מ הבעלים אם יש להם מקוה לטבול בהם מחוייבין לטבול ולשחוט ולזרוק עליהם אח"כ ובכה"ג כתב הרמב"ם דאסורין לכנס לעזרה מחמת דהן טבולי יום וכן אסורין להתעסק [ור"ל דאסורין ליגע בבשר הפסח דטבול יום מטמא את הקדשים] ומה שמסיים ואע"פ שנעשה בטומאה ר"ל דאף שהכהנים עושין הפסח בעת שהם טבולי יום מ"מ הבעלים אסורים לכנס לעזרה ולהתעסק בתיקון בשר הפסח ונ"ל דהרמב"ם הוציא זה מדברי הירושלמי בפסחים בפ"ו הלכה ו' דאמר שם דרב דאמר דמטמאין אחד מהן בשרץ אתיא כר"א דאמר ר"א היו הציבור מגעי נבלות עושים בטומאה שאין שם מים לטבול אבל אם יש מים לטבול אין עושין בטומאה עכ"ל הירושלמי שם. ופשוט דר"ל דאין עושין בטומאה אלא דשוחטין וזורקין עליהם לאחר הטבילה ולערב אוכלין את הפסח ובלי ספק דהרמב"ם כוון לדברי הירושלמי הלז. ואכן מש"כ הרמב"ם שם כגון זבים וזבות נ"ל דטס"ה וצ"ל כגון מגע זבים וזבות [ובא לאפוקי ממה דאמרינן בירושלמי שהבאתי לעיל דלזקני דרום מגע הזב הוי כזב עצמו. ולכן כתב הרמב"ם כאן דאינו כן דמגע הזב הוי כמגע שרץ ולא כזקני דרום ובפרט לפי ש"ס דילן בזבחים כ"ג אינו מוכרח כלל דזקני דרום ס"ל הכי ודו"ק] ובזה עולין דברי הרמב"ם ז"ל כמין חומר בעז"ה ונתיישב כל הקושיות שהעירו הלח"מ והצל"ח על דברי הרמב"ם ז"ל. והנלע"ד כתבתי בעז"ה:
כ"ד הדו"ש שלמה הכהן מו"ץ דפ"ק ווילנא:
סימן מ
בעז"ה אור ליום ב' י' שבט שנת תרכ"ה לפ"ק
דע שדעת ר"ת בתוס' נדה דף ס"ח ע"ב דהאידנא מותרת לאשה לטבול קודם הלילה אך באופן שכשתבוא לביתה יהי' בוודאי לילה ובזה ליכא משום סרך בתה דבתה יודעת דאינו מותרת לטבול רק בכה"ג שאחר הטבילה יהי' לילה כשתבוא לביתה כן מבואר בר"ת שם ונראה להדיא מלשונו דאינו מתיר רק ביום ח' דאינו אלא משוס סרך בתה וקאמר דבכה"ג ליכא משום סרך בתה אבל ביום ז' אף בכה"ג אוסר דאף דבכה"ג ליכא חששא דר"ש שמא תבוא לבית הספק שמא תשמש אחר הטבילה דבכה"ג לא תשמש עד הלילה מ"מ צ"ל משום לא פלוג אסור דלא חלקו חכמים בדבר דאף דעיקר הטעם דאסרו חכמים טבילה ביום ז' דנקיים דזבה הוא משום חששה דתשמיש מ"מ השתא דאסרו חכמים יום ז' בטבילה לא חלקו חכמים בדבר ועשאוהו כיום ז' דנדה דאורייתא דאסור מן התורה בטבילה ביום ז' ואין חילוק בין בבוקר ובין סמוך ללילה ה"נ תקנו חכמים בזבה שלא ראו לחלק דכיון דאסור כל היום אסור אף באופן דליכא חששא דר"ש כן נראה בבירור מדברי ר"ת ז"ל שם:
ועפ"ז אני תמה על דברי הרמ"א בהג"ה סימן קצ"ז סעיף ג' דמתיר לכלות לטבול ביום ז' מטעם דאינן באות להחתן עד הלילה והוא כסברת ר"ת ז"ל ומסתימת לשונו משמע דאפילו ביום ז' מתיר וזה תמוה דר"ת אינו מתיר רק ביום ח':
והן אמת שהש"ך ז"ל מפרש באמת לדברי הרב בהג"ה בטובלת ביום ח' [אך מש"כ הטעם דביום ז' איכא חשש שמא תראה ותסתור ונמצאת זבה למפרע זה תמוה דמה בכך דתעשה זבה למפרע כיון דאינה באה להחתן רק בלילה לא יבוא לידי קלקול וכבר השיגו בתשובת פנים מאירות ח"ב ס"ד ובדגול מרבבה שם ובמנחת יעקב שם אכן דברי הש"ך ברורים להלכה אך לא מטעמיה רק מטעם דכיון דכבר אסרו חכמים יום ז' בטבילה יהי' מאיזה טעם שיהי' נאסר כל היום ואין שום נ"מ בין סמוך לחשיכה ובין קודם לכן וכמו שכתבתי לעיל וכן משמע להדיא בתוס' שם. ותמהני על הפנים מאירות ז"ל והמנחת יעקב והדגמ"ר דלא עיינו בלשון התוס' הנ"ל דמבואר להדיא כדעת הש"ך ז"ל:
אכן מה אעשה דבהגהות שערי דורא בהלכות נדה שהובא בסדרי טהרה בסימן הנזכר מבואר להדיא דביום ז' נמי מותר. וכן משמע באמת מלשון הש"ד בעצמו שם בשם ר"ת ז"ל דקאמר שם דביום ז' לא שמא יבוא עליה אחר הטבילה ביום ותראה אח"כ בו ביום ותסתור הרי דלא מיירי כלל מאיסור דחשש בתה ביום ח' ואעפ"כ הביא ע"ז מחלוקת רבינו שמואל ור"ת דרבינו שמואל היה מצריך דגם הטבילה גופא יהיה בלילה דווקא. אמנם רבינו יעקב אחיו [הוא ר"ת ז"ל אחיו של הרשב"ם ז"ל] לא היה מצריך רק שיהיה חשיכה כשתשוב מן הטבילה אבל הטבילה עצמה לא איכפת לן וע"ש הרי דביום ז' גופא מתיר הר"ת לטבול קודם חשיכה וצ"ע. אמנם מלשון ר"ת שהובא בתוס' הנ"ל לא משמע כן אלא כנ"ל וצ"ע בזה ודע שמה שהביא הסדרי טהרה כן בשם הגהות שערי דורא וכמו שכתבתי למעלה הנה חפשתי בהגהות שערי דורא ולא מצאתי זה ואולי ט"ס נפל בסדרי טהרה וצ"ל ש"ד וכיון לדברי הש"ד בעצמו שמדברי הש"ד בעצמו בוודאי מוכח כן דאפילו ביום הז' מתיר ר"ת וכמו שכתבתי לעיל בעז"ה]:
ודע דר"ת לא התיר רק בזבה דידן אבל בנדה דאורייתא דהתם סרך בתה נוגע לאיסור דאורייתא דאם תטבול ביום ז' הטבילה בעצמה אינו כלום דבעינן טבילה לאחר ז' שם לא מהני שתטבול סמוך לערב באופן כשתבוא לביתה יהי' לילה אפילו ביום ח' דהא מ"מ איכא סרך בתה דבתה תעשה כן אפילו ביום ז' וביום ז' הוא איסור דאורייתא וענוש כרת בכה"ג והגם שלא תבוא לביתה עד הלילה מ"מ הטבילה בעצמה צריך להיות בלילה דנדה ויולדת טבילתן בלילה מה"ת דשבעת ימים תהיה בנדתה כתיב ואמרינן דתהא בנדתה כל ז' ואח"כ תטבול וא"כ אף ביום ח' אסור משום סרך בתה דאף כשתטבול סמוך ללילה מ"מ איכא חששא דאורייתא ופשוט הוא:
ושוב ראיתי להש"ך ז"ל בס"ק ו' שכתב בהדיא דר"ת מיירי ביום ח' והיינו כמו שמשמע בתוס' בשם ר"ת ודלא כדברי הש"ד בשם ר"ת:
ודע דדברי הש"ך ז"ל שם צ"ע במש"כ שם דמשמע מדברי השו"ע דאפילו כשתטבול סמוך לחשיכה ותבוא לביתה משתחשך אסור כדעת רשב"ם וסייעתו שכ' הפוסקים שנכון להחמיר כדבריו ואח"כ הביא ע"ז מש"כ הב"ח דאפילו ללכת מביתה לבית הטבילה ביום אסור ואף דהטבילה תהיה בלילה מ"מ אסור דחיישינן שמא תטבול ג"כ ביום ומשמע מדבריו דחומרא זו לא יתכן רק לדעת הרשב"ם ז"ל דאוסר לטבול סמוך לחשיכה ולענ"ד דדין זה יתכן גם לדעת ר"ת ז"ל דר"ת אינו מתיר רק לילך סמוך לחשיכה דליכא חששא דתשמיש כלל דכיון שהולכת כ"כ סמוך ללילה באופן כשתעלה מן הטבילה אז יהיה וודאי לילה תו ליכא כאן חששא דשימוש ביום כלל וכלל ותו ליכא סרך בתה ואף דאיכא סרך בתה לעניין הטבילה דבטבילה עצמה ביום ג"כ הוא אסור דהא ביום ז' אסור אפי' בכה"ג מ"מ גזירה דסרך בתה לא גזרו רק היכא דיכול לבוא גם השימוש ביום אבל לילך ביום בשעה דיכולה לטבול ותבוא לביתה ותהיה ג"כ עדיין יום ודאי אסור אפילו אינה טובלת מיד דשמא תטבול מיד כיון דמכינה עצמה לטבילה וכמו דאסרו טבילה שמא תשמש ה"נ אסרו הליכה אטו טבילה ואף דאינו אלא גזירה לגזירה מ"מ כולה חדא גזירה היא והכל משום חששא דתשמיש הוא:
ולענין עיקר מחלוקת הרשב"ם ור"ת ז"ל נראה דתליא בפלוגתא דרבוותא בפירושא דגמ' נדה דף ס"ד דאמרינן משום דר"ש דאמר אבל אמרו חכמים דאסור לעשות כן אי אתשמיש קאי או דאטבילה קאי דהנה דעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דקאי על שימוש [וכן נראה דעת הטור בסימן קפ"ג וכמש"כ הב"י שם ומה שהביא שם בסימן קצ"ז דגם בטבילה אסור היינו דאח"כ אסרו בדורות האחרונים אבל אינו מתקנת ר"ש ולפ"ז צ"ל דחכמים דפליגי על ר"ש היינו להחמיר דאסור לשמש מן התורה וכמש"כ התוס' בפ' המפלת (דף כ"ט ע"ב) ד"ה ר"ש אך לשון הגמ' קשה לפי זה דא"כ מאי זהו דאמר משום דר"ש הא אדרבה לחכמים יש לגזור טפי דהא הם ס"ל דהוי דאורייתא וע"פ הדוחק י"ל דלחכמים לא מצינו דגזרו חכמים בענין הזה מידי. אבל לר"ש מצינו דגזרו בשימוש ה"נ י"ל דגזרו בטבילה. ועיין במהרש"א שם ודו"ק] וא"כ לדבריהם איסור הטבילה אינו מתקנת ר"ש רק דאח"כ בימי האמוראים תקנוהו ואפשר דאפילו האמוראים גופא לא תקנו כן בפירוש דאם איתא לא היה מקשה מכדי הני נשי וכו' דהאיך אפשר דלא ידע זה אלא י"ל דהנשים החמירו בעצמן כן וכמו דאמר בגמ' בנות ישראל החמירו על עצמן וכו' ואח"כ נעשה דין וה"נ לענין זה י"ל דהנשים הנהיגו מעצמן כן שלא לטבול ביום וסמכו עצמן אסברת ר"ש. וא"כ י"ל דמ"מ סמוך לחשיכה מותר דהא התם ליכא חששא. אבל לפי' רש"י והתוס' שם דאטבילה קאי א"כ תקנת חכמים היה כן שלא לטבול ביום לא שייך לחלק ולהתיר לטבול סמוך לחשיכה דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקון ולא מצינו בתורה חילוק בין באמצע היום ובין בסוף היום. וא"כ י"ל דהרשב"ם ור"ת פליגי בפלוגתא דהתוס' והרי"ף והרמב"ם דר"ת ס"ל כהרי"ף והרמב"ם ורשב"ם ס"ל כשיטת רש"י ותוס'. אכן כל זה לפי דעת השערי דורא דר"ת מתיר גם ביום ז'. אבל לפי מה שנראה בדברי התוס' להיפך וכמו שכ' לעיל ע"כ צ"ל דגם ר"ת ס"ל כשיטת רש"י ותוס' ואינו מתיר רק ביום ח' דכיון דאינו אסור רק משום חשש סרך בתה לא אסרו רק היכא דאיכא חששא דתשמיש. אבל היכא דליכא חששא דתשמיש רק חששה דטבילה לא גזרו משום סרך בתה משום דהוי כגזירה לגזירה דטבילה ביום ז' אינו אלא דרבנן [ואף דאיסור דתשמיש ג"כ אינו אלא דרבנן מ"מ חמיר טפי דתוכל לבוא לידי איסור דאורייתא אם תראה אח"כ משא"כ בטבילה לא תוכל לבוא לידי דאורייתא] אבל רשב"ם ז"ל סובר דכיון דמדרבנן אסרו גם הטבילה גם בטבילה גזרו משום סרך בתה ואין להקשות דהא הוי גזירה לגזירה דהא ליתא דכולהו חדא גזירה היא והכל משום חששא דתשמיש הוא דאם תטבול בוודאי תשמש. וא"כ אין כאן אלא חדא גזירה וכמש"כ לעיל כן נראה לי בבירור טעם המחלוקת של הרשב"ם ור"ת ז"ל ודע שהרב ב"י בסימן קפ"ג כתב דאף זבה קטנה ביום השמירה אסורה לטבול מחמת חששא דשימוש ופשוט הוא ואפשר דהתם חמיר טפי דהשימוש הוי ספיקא דאורייתא דהא תנן דמגען ובעילתן תלוין [ובאמת שהרבה יש לחלק בין זבה ביום ז' לנקיים לשומרת יום כנגד יום דביום ז' היא עומדת בחזקת טהרה טפי. ובזה היה יש לפרש דחכמים לקולא פליגי ודלא כהתוס' ודו"ק] ויותר יש להחמיר בטבילה. ועוד כתב שם בטור דבעי הפסק טהרה כזבה גדולה ועי' תוס' נדה (דף ס"ט ע"א) ד"ה שבעה דכ' שם דבזבה קטנה קיל טפי דסגי בספירה דסופו וגם בלא הפסק טהרה. ולכאורה הוא כסתירה על הטור. אמנם י"ל דהתוס' שם לא בעי למימר דלא בעינן ספורין בפנינו והספק טהרה בזבה קטנה לענין היתר שימוש דלענין היתר שימוש בוודאי אין שום חילוק בין זבה גדולה לזבה קטנה וצריכה שתדע שהפסיקה בטהרה וגם בעינן ספורין בפנינו רק שלענין לחומרא להצריך טבילה למ"ד דטבילה בזמנה מצוה צריך טבילה אף דלא ידעינן דהפסיקה בטהרה משום דלחומרא חיישינן שמא לא ראתה והפסיקה בטהרה. וכן כתב המהרש"א שם ד"ה ואי ס"ד ע"ש. מיהו תחילתן בוודאי לא בעינן דא"כ תהא צריכה בדיקה מיד בעלות עמוד השחר דהא ספירה דלילה אינו ספירה:
עוד כתב שם הטור ז"ל דבין ראתה בתחילת הלילה ובין ראתה בסוף היום משמרת כל הלילה שאח"כ. ולכאורה תמוה למה לא כתב רבותא זה גם גבי נדה דאורייתא דסוף היום עולה לה בתחילה והוא גמרא ערוכה בר"ה (דף י') אמנם המעיין ברמב"ם שמשם העתיק הטור ז"ל לשונו יראה דעיקר הרבותא הוא להיפך דאף דראתה בלילה מ"מ כל היוה היא טמאה ואינה מתחלת לספור אלא ביום שאחר זה ולא מהני עוד שימור של סוף היום וכמו בזבה גדולה שאין סוף היום עולה לה בתחילה ורבותא זו לא שייך בנדה כלל ורק סברא דסוף היום עולה לה בתחילתה דהיינו אם ראתה בסוף היום מ"מ יום זה עולה לה בחשבון הז' ימים וס"ל להטור דהוא מילתא דפשיטא ולכן לא רצה לכותבו. א"נ דאף לעניין אם ראתה בסוף היום נמי גבי זבה איכא רבותא דלא נימא דהוי כאלו ראתה בלילה ג"כ קמ"ל דכיון שהפסיקה בטהרה רגע אחת קודם הלילה יכולה לשמור היום שלאחריו. אבל בנדה אין זה רבותא כלל דמה בכך אם היה נמשך גם בלילה שלאחריה או לא:
שם בטור וזה משפטה משתראה טיפת דם וכו' מונה ז' ימים עם יום ראייתה וטובלת בליל ח'. וכן הדין אפילו ראתה כל ז' וכו' וטובלת בליל ח' עכ"ל. ולכאורה הך טובלת בליל ח' השני מיותר הוא דכבר אמר בתחילה וטובלת בליל ח' אכן הב"י כשהעתיק לשון הטור השמיט בתחילה וטובלת בליל ח' רק העתיק מונה ז' יום עם יום ראייתה אפילו ראתה כל ז' עכ"ל. וכן צ"ל באמת בדברי הטור ז"ל דהא אכתי לא איירי בדין הטבילה ולא בא אלא לאשמועינן דיום הראייה עולה מן המנין ואפי' ראתה כל ז' מ"מ עולין מן המנין ולא שייך להפסיק בדין הטבילה בנתיים:
שם בטור בין באונס ובין ברצון וכ' הב"י דזה נלמד מהגמ' שם דאמר שם דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד וכו' ודבריו תמוהין דהא האי קרא בזבה כתיב דהתם מחמת לידה טהור קמ"ל מחמת אונס טמא. אבל הטור הא מיירי בנדה דאפילו אם ראתה מחמת לידה טמא וכ"ש באונס ולא הוה ליה להביא על דברי הטור מהאי קרא דזבה וצ"ע:
סימן מא
בעז"ה יום ב' כ"ו שבט שנת ששון ושמחה לפ"ק.
לכבוד הרב המאוה"ג החו"ב סוע"ה וכו' מו"ה צבי הירש נ"י דיין ומו"ץ בק"ק שדה לבן יצ"ו.
אחדש"ת הרמה באתי להשיבו מפני הכבוד ע"ד שאלתו שאלת חכם חצי תשובה באשה אחת במחנו שציוו עליה הרופאים המומחים שלא יבוא שום לחות מים באזניה ובאם יגיע איזה לחות מים באזניה אזי תסתכנת האיך תעשה בטבילתה מאחר שצריכה עפ"י ציווי הרופאים להיות מונח באזניה מוך דחוק באופן שלא יגיע שום לחות באזניה:
והנה כת"ר גיבב כמה סברות נכונות להתיר א' דהוי מיעוט שאינו מקפיד דכיון דהולכת בכל פעם באזנים סתומות משום כדי לשאוב את הזוהמא או מפני קור האויר ואינה מסירה המוך בשום פעם [ואף דלא נזכר דהרופאים ציוו לה לעשות כן דהא הרופאים לא אמרו רק דאם יגיע לחות לאוזן אז תסתכן אבל מפני קור האויר לא חשו. מ"מ כיון דהאשה בעצמה חוששת גם לזה שפיר יש לקרותו מיעוט שאינו מקפיד דהא אדרבה מקפדת שלא להסיר המוך והביא גם ראי' לזה מהמשנה דשבת (דף ס"ד) מהא דתנן דיוצא אשה במוך שבאזנה ולא חיישינן שמא איתרמי לה טבילה של מצוה ואתיא לאתוי ד' אמות בר"ה וע"כ צ"ל דהמוך אינו חוצץ בטבילה וצ"ל דהטעם דכיון שהולכת תמיד בסתימת אזנים הוי כמיעוט שאינו מקפיד:
ועוד כתב כת"ר דכיון דהרופאים אמרו דאיכא סכנה לטבול באזנים פתוחות יש לדמותו לדין המבואר ברמ"א בסימן קצ"ח סעיף וא"ו דאשה שיש לה קליעות שערות דלא חייצי ומבואר במרדכי הטעם משום דכיון דיש סכנה להסיר הקליעות הוי רביתיה ולא חייצי ובפרט בנידון דידן דאינו אלא מיעוט דאף אם נימא דנחשב כמיעוט המקפיד אינו אלא מדרבנן. ולדעת הריטב"א דהא דבית הסתרים בעינן שיהא ראוי לביאת מים ג"כ אינו אלא מדרבנן [ופשוט דר"ל אף דהיה דבר חוצץ על חצי הגוף או פחות מזה וע"י הבית הסתרים איכא רוב הגוף מ"מ אינו מצטרף לרוב דיהי' פוסל חציצה מן התורה דאם לא היה חציצה רק בבית הסתרים לחוד בלא"ה אינו אלא דרבנן דהא כל בית הסתרים כנגד כל הגוף אינו אלא מיעוט וע"כ צ"ל כמו שכתבתי ודו"ק] והוי תרתי דרבנן בוודאי יש לסמוך המרדכי ובפרט מחמת דבלא"ה איכא תנאי בתוספתא דס"ל דבית הסתרים א"צ שיהא ראוי לביאת מים והלכך אף דאנן קיי"ל כרבי דצריך שיהיו ראוי לביאת מים מ"מ בשעת הדחק כמו בנד"ד יש לסמוך על דעת יחיד ואפילו כנגד רבים וכדאיתא בפ"ק דעדיות אלו תוכן דברי כת"ר נ"י. וע"ז בנה יסוד להתיר לאשה לטבול אף שיהא אזניה סתומות במוך דחוק:
והנה בעיקר הדין להלכה למעשה אני מסכים ג"כ לכת"ר נ"י דיש להקל וכמו שאבאר לקמן בעז"ה. אך מתחילה ראיתי לפלפל בדברי כת"ר נ"י בכל ג' ההתירים שכתב. וראשון לציון באתי להעיר מש"כ מר נ"י כיון דדרכה תמיד להיות מונח באזניה מוך כל היום וכל הלילה נחשב כמיעוט שאינו מקפיד. לכאורה יש להשיב על זה כיון דבאמת אינה עושה זה עפ"י ציווי הרופאים רק דמעצמה עושה כן דחושש שמה תזיק לה הקור או כדי לשאוב הזוהמא. א"כ הרי מבואר בר"ס קצ"ח ואפילו בדבר שאינה מקפדת לעולם כיון שדרך רוב בני אדם להקפיד עליו חוצץ אפילו במיעוט ובמוך שבאוזן בוודאי רוב בני אדם אין דרכן להניח מוך באזנים ואדרבה מקפידין אם מונח שם איזה דבר באוזן להוציאו. ומה שהביא ראיה מהמשנה דשבת דיוצאה אשה במוך שבאזנה ולא חיישינן שמא איתרמי לה טבילה של מצוה ואתי לאתויי ד"א בר"ה הנה לא מבעיא לפירוש ראשון שברש"י שם י"ל דרמי בר יחזקאל דמצריך שיהא קשור באזנה מיירי בקשר שאינו מהודק באופן דעיילו ביה מיא. והא דאמרינן דאם מהודק המוך באוזן ג"כ מותר היינו באיש כמו דמיירי שם גבי ר' יוחנן דנפיק בהו לבי מדרשא אף שלא היה קשור מ"מ כיון שהיה המוך מהודק באזנו. ולכן לא חיישינן דילמא שקיל ליה וממטי ליה בר"ה וגזירה דטבילת מצוה לא שייך באיש האידנא ואף בזמן הגמרא לאחר שבטלו אפר פרה ולא היו יכולין לטהר עצמן מטומאת מת וממילא בטלו מלעסוק בטהרות. ובזה מיושב ג"כ מה דיש לתמוה לכאורה לפי פי' הראשון דסגי בחד מהני תרתי או שיהא מהודק או שיהיה קשור. וא"כ היכי אמר רמי בר יחזקאל על המשנה והוא שקשור דהא במהודק מותר אפילו שאינו קשור. ואכן לפמש"כ א"ש דמתני' דמיירי באשה ע"כ אינו מיירי רק בקשור ואינו מהודק הקשר אבל במהודק אסור מטעם דילמא מיתרמי לה טבילה של מצוה וצריכה להוציא המוך וכמו דאסור בחוטי צמר ובחוטי פשתן. ולפי זה אדרבה יהיה ראיה להיפך דמוך שבאוזן אם הוא מהודק חוצץ לענין טבילה:
ומיהו לענין נד"ד דמקפדת אדרבה להיפך שלא להוציא המוך אינו ראיה לאיסור מהמשנה די"ל דרמי בר יחזקאל דאמר דמיירי דווקא בקשור ולא אמר דמיירי נמי במהודק ואף שאינו קשור היינו משום דתני מתני' סתמא דיוצאת אשה במוך שבאזנה ומשמע דבכל גווני מותר ואף שאין דרכה תמיד להניח מוך באוזן ולפעמים מקפדת אדרבה שלא להניח ובכה"ג במהודק אסור ולכן אמר והוא שקשור והיינו שקשור אבל הקשר אינו מהודק. וכל זה לפירוש הראשון שברש"י אלא אפילו לפירוש השני שפי' רש"י מתלמידי רבינו הלוי וכן פירש ג"כ ר"ח ונדפס כעת על הגליון בדפוס ראם] דרמי בר יחזקאל מיירי שהקשר מהודק ולכן מותר ובעינן תרתי שיהא קשור והקשר יהיה מהודק נמי אין ראיה די"ל דגבי מוך לא שייך כלל הגזירה דבעת דתתרמיא לה טבילה של מצוה אתיא לאתויי דדוקא בחוטי צמר ופשתן דהם דברים יקרים ואיכא בהם חסרון כיס בוודאי בעת הטבילה דתצטרך להסיר אותם מעל ראשה אתיא לאתויי ד' אמות ברשות הרבים אבל במוך דאם תצטרך להוציאו מן האוזן לא אתייא לאתויי רק תשליך אותם לארץ דאין כדאי לה לטלטל אותם דבלא"ה כבר הוא מאוס ובוודאי דרכה להחליף המוך כל יום ויום במוך אחר ולא שייך גבי מוך הגזירה דטבילה של מצוה והא דבעינן שיהא קשור היינו דאם אינו קשור חיישינן דיפול מהאוזן ואתייא לאתויי ולא שייך דיכולה ליטול מוך אחר דהא בכל מוך ומוך יש לחוש שמא יפול וכי בכל רגע ורגע תמצא מוך אחר להניח באזנה ובוודאי אתייא לאתויי אבל החשש דשמא יתרמי לה טבילה של מצוה דזה אינו אלא ע"ד מקרה ואינו רק פעם אחת באותו היום גם בחול אם יתרמי לה טבילה של מצוה בוודאי לא תחוס על המוך ותשליך אותו לארץ ולאחר הטבילה תמצא מוך אחר ולפיכך גם בשבת ליכא גזירה:
אך מש"כ כת"ר דלא חשו רק בדבר תכשיט דילמא שלפא ומחוי זהו טעות דגזירה דשלפא ומחוי דאסור אף בדבר שאינו חוצץ לענין טבילה זה אינו אסור רק בתכשיטין כגון בנזמים וטבעות ושרביטין שאינם תפורים אבל בדבר שחוצץ לטבילה גזרו בכל דבר וגם מה שכ' כת"ר נ"י דמוך שבאזנה כיון דהוא מאוס לא אתיא לאתויי זה תמוה דא"כ למה בעינן שיהא קשור והלא במוך שהתקינה לנדתה אמרינן בגמרא אף שאינו קשור מותר כיון דמאיס לא אתייא לאתויי וע"כ דמוך שבאזנה אינו מאוס כ"כ ודברי כת"ר נ"י תמוהין בזה. [ועוד יש לדחות הראיה מהמשנה דהרי כת"ר נ"י הביא בעצמו לדברי הב"י בסימן קצ"ח דר"ע ור"י בר יהודה בתוספתא דמקוואות ס"ל דבית הסתרים אינו צריך אפילו שיהא ראוי לביאת מים וא"כ י"ל דמתניתין דשבת אתיא כוותייהו ואף דרבינו הקדוש סידר המשניות והוא בעצמו ס"ל בתוספתא שם דבעינן שיהא ראוי לביאת מים לכה"פ מ"מ מצינו כמה סתמי משניות דסתם רבי כדברי רבותיו ואף שהוא בעצמו לא ס"ל הכי כמו בריש מגילה דגירסת הריטב"א שם בחל להיות בשבת דעיירות גדולות קורין בע"ש ואלו רבי בעצמו ס"ל בברייתא בגמ' דף ד' דעיירות מקדימין ליום הכניסה כמו הכפרים וכן נמצא עוד בכ"מ]:
ומה שהביאו בשו"ת זרע אמת ובבינת אדם ראיה מהמשנה דלשם דשן תותבת לא הוי חציצה לענין טבילה שפיר מייתי ראיה מדברי רבי בעצמו דמתיר לצאת בשבת ואף דהוא בעצמו סבר בתוספתא דבעינן שיהא ראוי לביאת מים וע"כ דאינו חוצץ לענין טבילה וגם ההיתר השני שכ' כת"ר נ"י דכיון דאיכא סכנה להסיר המוך דומה לקליעות תמהני דהתם גבי קליעות הסכנה לגלחם כלל וכלל והוי כדבר שאינו מקפיד לעולם להסירו אבל בנד"ד דאין הסכנה רק בעת הטבילה. אבל בכל היום אין כאן סכנה וכבר מבואר בשו"ע בר"ס קצ"ח דדבר שלפעמים מקפיד ואף דאינו מקפדת עתה בעת הטבילה נחשב כמיעוטו המקפיד וכ"ש הוא מדין השירים והטבעות דאיתא בתוספתא דחוצצין והקשה הראב"ד דהא הוי מיעוט שאינו מקפיד ותי' דמ"מ מקפדת בשעת לישה. וכן בחוטי צמר ופשתן כתב הרא"ש משום דמקפדת בשעת רחיצה והובא בביאורי הגר"א ז"ל בקוצר בס"ק ב'. וכ"ש בנד"ד דלפי הטעם הב' שכ' כת"ר דמשו"ה נחשב כמיעוט שאינו מקפיד לא משום דדרכה להניח שם תמיד אלא רצה לומר דעיקר הטעם הוא משום הסכנה והרי הסכנה אינו רק בשעת רחיצה וטבילה אבל בכל היום אין כאן סכנה. וא"כ פשיטא דנחשב למיעוטו המקפיד:
וגם כל זה לפי מה שכתוב בס' מחצית השקל שם [הנדפס כעת ביו"ד החדשים דפוס ראם] דהמרדכי דמתיר בקליעות מחמת דאיכא סכנה להסירם כונתו דנחשב כמיעוט שאינו מקפיד. ולכן כתב דהמרדכי כתב ד' טעמים להיתר או דמחמת הסכנה נחשב כמו גופה ממש והיינו רביתיה וכמו דאמרינן בפ' הערל [דף ע"ח] היינו רביתיה ולכן לא חייץ. ועוד דכיון דאיכא סכנה נחשב למיעוט שאינו מקפיד. אבל כבר כתבתי בעז"ה בהגהותי לס' מחצית השקל ונדפס שם בפנים מוסגר בצורה מרובעת דדברי המחצית השקל תמוה דבמרדכי לא הוזכר כלל הסברא דאינו מקפיד רק הסברא דרביתא לבד ורק בלבוש כתב טעם זה וכמו שכ' בס"ט ובשו"ת הגרע"א ז"ל בסימן ס'. ואדרבה כתב הגרע"א ז"ל שם מדכתב המרדכי הטעם הג' דמחמת סכנה היינו רביתיה ולא כתב טעם דמקרי אינו מקפיד אלמא דלא נחשב זה כדבר שאינו מקפיד דהא באמת ברצונה היה להסיר הדבר רק שמוכרחת שלא להסיר מחמת הסכנה וחזר ודחה די"ל דהמרדכי מיירי דרוב שער קלועות דלא מהני סברא דאינה מקפדת ע"ש. ואמנם זה כתב הגרע"א שם לדבר פשיטות דסברא דהיינו רביתיה לא שייך רק בשער דהן גדילין מגופה ממש והלכך אף דהן קלועות ולא עיילו בהו מיא מ"מ כיון דאיכא סכנה נחשב כמו שהיה הגידול כך כמו עובר דאינו נחשב לחציצה להאם מחמת דהוי כאחד מאבריה דעובר ירך אמו הוא. אבל אם הניחה דבר אחר בתוך גופה כגון בנידון השאלה שבא לפניו שנחלשה האם שלה וצריכה לכלי עגול בבית הרחם וסכנה לה לילך בלא הכלי לא שייך להתיר כלל מטעמו של המרדכי דהיינו רביתיה דזה לא שייך רק בשערות דגדלין מגופה ע"ש. אך דאח"כ מסיק דאף דמדברי המרדכי התם אינו ראיה דדבר שהוא סכנה להסירו נחשב כאינה מקפדת מ"מ הא הלבוש מתיר מטעם זה והביא קצת ראיה לדעת הלבוש מדברי הסמ"ק שהובא בב"י בסימן קצ"ח בד"ה דם יבש שכ' דמן הדין לא היה צריך להסיר כל גרב וכל שחין משום דכיון דמצטערת בנטילתה מקרי אינה מקפדת. וגם המרדכי י"ל דלא פליג שם רק משום דלגודל ההקפדה תסיר מעט מעט עד שתסיר כולה. אבל במקום סכנה י"ל דמקרי אינה מקפדת ע"ש היטב. וא"כ בנד"ד דהמוך הוא דבר שחוץ מגופה וגם הסכנה אינו אלא בעת שתבוא במים אין כאן אחד מהסברות להתיר לא מטעם דהוי רביתיה ולא מטעם דאינה מקפדת דהרי כל היום ליכא סכנה להסיר. וא"כ כל היום נחשב כמיעוטו המקפיד:
וגם טעם השלישי שכתב כת"ר נ"י משום דכיון דתנאי פליגי בזה אי בעינן בבית הסתרים ראוי לביאת מים בשעת הדחק יש לסמוך על דעת המקיל. הנה מה שהביא ראיה מהמשנה דעדיות הנה המעיין שם יראה דלא הוזכר מזה מידי רק דתנן שם דנשנו דברי היחיד שאם יראו ב"ד את דברי היחיד יסמוך עליו [כ"ה נוסחת הראב"ד שם] ופירש דיקבע הלכה כמותו לעולם ולא כהרבים. אבל לסמוך עליו בשעת הדחק לא הוזכר שם [והן אמת דבתוספתא שם הוזכר גם דבשעת הדחק סומכין על היחיד והובא בראב"ד שם. אבל י"ל דבעינן נמי שיראה להם כדברי היחיד ודו"ק] ואם בעיקר הדין מסכימים לדעת הרבים אפשר דאף בשעת הדחק אין לסמוך על דברי היחיד אם לא במקום שאמרו בגמרא בהדיא דכדאי לסמוך על דברי היחיד בשעת הדחק כמו בגטין (דף י"ט) לענין נכתב ביום ונחתם בלילה דר"ש מכשיר וחכמים פוסלין ואמרינן שם דכדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק ואדרבה משם ראיה דבכל התורה כולה אינו כן מדהוצרך הגמ' לאשמעינן הכא כן ומשמע דשם היו מסתברא להו דברי ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק אבל בעלמא לא. ואף דהתם אינו ג"כ רק גזירה דרבנן משום בת אחותו וגם שם גופא דעת הרי"ף והרמב"ם והרמ"ה ז"ל דלא קיי"ל כר"ש כלל וגם בשעת הדחק ובמקום עיגון וכמו שמבואר בב"י בסימן קכ"ז. ובשו"ע שם הביא דעת המכשירין בשעת הדחק בשם י"א. ועוד מבואר שם בב"ח דאף לדעת הי"א שכשר בשעת הדחק כגון שהלך הבעל למרחקים היינו אם כבר נתגרשה בגט. אבל לכתחילה אסור לגרש בגט זה אף שתשאר על ידי זה עגונה לעולם. וא"כ האיך נתיר בנד"ד בכל פעם ופעם שתטבול ותהיה אח"כ עם בעלה ולסמוך על התנאים המתירין:
ועוד ראיה מהא דתניא בנדה דף ו' דמעשה דעשה רבי כר"א ולאחר שנזכר אמר דכדאי הוא ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק ואמרינן דלאחר שנזכר דרבים פליגי עליה אמר דכדאי הוא ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק. כיון דכבר הורה כן והיה קשה לחזור בו שהשואל הלך לו והיה טורח גדול לרדוף אחריו וכמו שכתבו התוס'. או כמו שפירש"י שם דהיה שנת בצורת ומשמע להדיא דאם היה נזכר מקודם לא היה מורה כר"א ואף שהיה שעת הדחק. ועוד דהתם שאני דגם חכמים דפליגי עליה הקילו בשנת בצורת ולאיכא דאמרי דטהרות אפיש לעבידא וחשו להפסד טהרות וכדאמרינן שם דף ט' [ומה שהקשו התוס' על רש"י שפי' דמעשה דרבי דאמר דכדאי הוא וכו' דהיינו שהיתה שנת בצורת דהרי בשנת בצורת גם לרבנן טהור ואמאי אמר דכדאי הוא ר"א. הנה מלבד שיש לומר דלרבנן דווקא בשנת בצורת וגם איכא הפסד מרובה דטהרות ובמעשה דרבי לא הי' הפסד מרובה וכן נראה מדברי תשובת הרשב"א שהובא בג"פ בחלק הכללים שהזכיר כת"ר נ"י. עוד י"ל דכיון דבימי רבי לא היה קודש ולמ"ד דמעל"ע שבנדה לא גזרו רק לקודש מתרצינן שם בגמ' דמ"מ טהרו יינן לנסכים וטהרו חטים למנחות וכדאמרינן בחגיגה דחברייא מדכן בגלילא משום מהרה יבנה בהמ"ק. ונ"ל פשוט דלא היו מקדישין היין והחטים דהא קיי"ל דאין מקדישין ואין מחרימין בזה"ז משום תקלה רק דהיו מכינים ועשו אותן על טהרת הקודש כדי שאם יבנה המקדש יקדישום. וא"כ אם יטמאו אותם אין כאן רק הפסד טהרות דכיון דנעשו על טהרות הקודש ונטמאו בטומאת מעל"ע תו א"א לשתותם וגם אין יכולים לשמרם לשיבנה ביהמ"ק וע"כ צריך לשופכן ולעשות זילוף אבל אין בהם היזק לשאר יינות דהא אין מחוייבים לחזור וליטול יין ולשומרן בטהרה לנסכים. ולכן בשנת בצורת דאינו מצוי כ"כ יין לשתות לכן ראה רבי להתיר בדיעבד מאחר דכבר הורה כר"א. אבל חכמים לא התירו בשנת בצורת רק בזה"ב דהיה צריך להקדיש יין אחר לנסכים ולא ימצאו:
ולפלא בעיני דברי הרשב"א בתשובה בסימן רנ"ג והובא בקוצר בס' גט פשוט שם ובס"ט בחידוד הלכות שם דהוציא מהך מעשה דרבי דבאיסור דרבנן יש לסמוך אדברי יחיד בשעת הדחק דהנה מלבד שכבר דחה בס' ס"ט שם דטומאת מעל"ע קילא משאר איסורים דרבנן ואין להביא ראיה מזה לשאר איסורים דרבנן עוד אני תמיה דהלא רבי לא התיר לכתחילה בשעת הדחק כר"א ורק לאחר שכבר הורה כר"א בטעות לא רצה לחזור מהוראתו במקום שעת הדחק וגם מטהרות בלא"ה אין ראיה דבטהרות הקילו בכמה דברים וכמו דאמרינן בביצה (דף ז') דאפושי טומאה לא מפשינן וכן בברכות (דף ס"ב) בטהרות הקילו וגם מה שהביא הג"פ מגטין דכדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק ג"כ אינו ראיה דהא דעת הרי"ף והרמב"ם דלא קיי"ל כרשב"ל וגם בשעת הדחק לא סמכינן אר"ש ומה שהביא שם הג"פ עוד מהש"ס דברכות לענין ק"ש דכדאי הוא ר"ש וכו' לא נ"ל ראיה כלל דמאי איכפת לן אם מחייבין אותו לקרות ק"ש דהא ליכא בזה ברכה לבטלה ולא גרע מקורא בתורה וגם מה שהביא מדברי האו"ז גבי אתרוג היבש הנה לא ראה בספר או"ז עצמו שעדיין לא נדפס בימיו ולא ראה רק דברי א"ז שהובא בהגהות אשר"י אבל אנו שזכינו לאורו המעיין שם יראה שעיקר סמיכתו הוא משום דגם רבנן מודה בשעת הדחק שכשר אפילו בפסולין ומשמע שיכולין לברך עליהן ג"כ ודלא כמו שכוון הגאון בעל ג"פ בדבריו וגרם לו שלא ראה דברי האו"ז עצמו. וכל זה כתבתי רק להתלמד במקום אחר אבל בנד"ד בלא"ה לא שייך כלל כל זה דכל זה לא נאמר רק היכא דלא איתמר הילכתא בהדיא כמר או כמר. אבל בנידון בית הסתרים אי בעינן ראוי לביאת מים אדרבה רבותיו של רבי ס"ל דא"צ שיהיה ראוי לביאת מים וידוע דאין הלכה כרבי רק מחבירו אבל לא במקום רבו ועי' כתובות (דף כ"ב) דאיכא פלוגתא אי הלכה כרבי רק מחבירו או לא. וא"כ אי לא היה אתמר הילכתא כדברי מי בוודאי היה הילכתא כר"ע ור"י בר"י דא"צ שיהיה ראוי לביאת מים. אבל מה נעשה הרי רבא שהיה מאמוראי בתראי אמר בהדיא בנדה (דף ס"ו) דלעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא אשה מדיחה בית קמטיה במים ומקשינן מיתבי בית הקמטים ובית הסתרים אינן צריכין לביאת מים ומתרצינן נהי דביאת מים לא בעינן ראוי לביאת מים מיהו בעינן וכדר' זירא וכו' הרי בהדיא דרבא וסתמא דגמ' ס"ל כרבי וכיון שכבר נפסק בהדיא כדברי מ"ד אחד לא מהני ביה שום שעת הדחק שבעולם ואם פסק אחד להיפך הוי כטועה בדבר משנה וכדאיתא בסנהדרין ל"ג דטעה בדידי ודידך מאי א"ל אטו אנן קטלי קני באגמא אנן ובזה בטל כל דברי כת"ר נ"י:
ומה שהביא מהש"ס דיבמות (דף ל"ו) דאמרינן דבשלמא התם כיון דאיכא רבנן דפליגי עליה דרשב"ג גבי אשת כהן כיון דלא אפשר עבדינן כרבנן שאני התם דכבר כתב הרא"ש בשבת בסו"פ ר"א דמילה וכן התוספות ביבמות ובנדה (דף מ"ד) ובבכורות (דף כ' ע"ב) דמעיקר הדין קיי"ל כרבנן דאזלינן בתר רובא דרוב וולדות הן בני קיימא רק דלחומרא עבדינן כרשב"ג במקום דאפשר. וע"כ צ"ל כן דאל"כ היכי מתירין לאשת כהן להנשא בלא חליצה ולהכניס עצמו בספק יבמה לשוק דאורייתא ואדרבה מוטב שתחלוץ ויהיה רק באיסור ספק חלוצה לכהן דחינו אלא ספיקא דרבנן וע"כ כמו שכת' התוס' שם דמעיקר הדין א"צ חליצה כלל ולפיכך באשת כהן עדיף טפי שלא תחלוץ כדי שלא יאמרו דקמו רבנן במילתא שהוולד לא היה בן קיימא וקאתי למשרי חלוצה לכהן. וגם מה שהביא מהסוגיא דגטין (דף פ"ד) באומר ע"מ שתנשאי לפלוני דאסורה להנשא לו לכתחילה ואם נשאת לא תצא משום גזירה דרבנן לא מפקינן כבר כתב בעצמו דאין לדמות גזירות דרבנן להדדי. וע"כ צ"ל כן דהא התם דאם נימא דצריך להוציא הרי יכולה אח"כ להנשא לאחרים אלא וודאי דהתם שאני וראיה מהא דאמרינן בסופ"ב דיבמות דכל ברננה לא מפקינן משמע דווקא באינן אסורות רק משום דיוציאו לעז עליהם אבל שאר איסור דרבנן אפילו במקום עיגון צריך להוציא. וכן ראיה מרואה דם מחמת ת' דכתבו הפוסקים דאין האיסור רק מחמת ווסת דנחשב כמו ווסת וכל עיקר ווסתות אינו אלא דרבנן ואעפ"כ אמרינן דאם גם בבעל הג' מצאה דם ג"פ הרי אסורה לכל וצריכה בדיקת שפופרת ואם מצאה דם בראש השפופרת הרי אסורה לכל אדם ולא אמרינן דלא תצא משום עיגונא:
הא חדא ועוד ראיה מגט מוקדם דפסול ואף דאינו אלא גזירה בעלמא שמא יחפה אבה אחותו וגם בנכתב ביום ונחתם בלילה איכא כמה דעות דלא סמכינן על ר"ש אף בשעת הדחק:
ומיהו לענין הלכה למעשה נ"ל להסכים ג"כ להיתר כיון דהאשה חוששת גם משום אור קר ולכן נזהרה תמיד שיהא מוך דחוק באזניה בוודאי נחשב כמיעוט שאינו מקפיד דהא הגרע"א ז"ל מתיר כעין זה בטבעת שנותנת בתוך הרחם ואף דהתם ג"כ אינו ברור דאיכא סכנה אם תסיר הטבעת וכן הנהוג להתיר בטבעת. וג"כ יכולין לצרף כל הראיות שהביא כת"ר נ"י מדברי הרמ"א באה"ע סימן י"ג דיש להקל במופקרת וה"נ שמא תהיה עם בעלה בלא טבילה כלל ואף דיש לחלק דהתם הביאה אינו איסור רק דחז"ל אסרו מפני תקנת הוולד ובמופקרת לא שייך תקנת הוולד כלל ומיהו קצת ראיה איכא:
וגם הסברא דבשעת הדחק יש לסמוך על ר"ע ור"י בר"י בתוספתא פ"ח דמקוואות יש מקום לאומרו דהרי הרשב"א והאור זרוע בה' לולב כתבו בהדיא דמשנה דעדיות מפורש דבשעת הדחק יש לסמוך אדברי יחיד ומה שכתבתי לדחות דשאני הכא דרבא אמר בפירוש כרבי אינו סתירה כ"כ דהא רבא לא אמר דהלכה כרבי דפוסל חציצה רק דלעולם ילמד אדם וכו' אפשר דאינו אזהרה אלא לכתחילה בעלמא וי"ל דגם ר"ע ור"י בר"י מודו דוודאי לכתחילה בעינן שיהא ראוי לביאת מים אף בבית הסתרים ולא אמרי' רק דאם יש דבר החוצץ וא"א להסירו אינו פוסל הטבילה וע"ז פליג רבי ואומר דחוצץ גם בדיעבד. אבל בשעת הדחק בוודאי יש לומר דסומכין על דעת ר"ע ור"י בר"י דר"ע היה רבו דרביה של רבי דרבי היה תלמידו של ר"ש בן יוחאי ור"ש בן יוחאי היה תלמיד ר"ע וכדאיתא ביבמות דף ס"ב [ורק דאין הדבר ברור דר"ע ור"י בר"י דס"ל בנכנסו צרורות וקסמין בסדקי רגליו שאין חוצצין וכן באיספלנית ורטיה שעל בית הסתרים שאינן חוצצין שהוא מטעם דס"ל דבית הסתרים א"צ שיהיו ראוי לביאת מים דאפשר דטעמם דבבית הסתרים אין דרכו של אדם להקפיד אם יש שם איספלנית ורטיה כיון שאינו נראה לעין לא איכפת ליה והוי כמיעוט שאינו מקפיד וכן בצרורות וקסמין שבסדקי רגליו. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ב דמקוואות הלכה ג' דבית הסתרים באשה נשואה חוצץ הזיעה הנדבקת שם וצריכה להדיח אבל בפנויה וכן באיש אינו חוצץ וי"ל דר"ע ור"י בר"י ס"ל גם כן גם ברטיה ואספלנית. ומיהו בב"י מבואר דפליגי וס"ל דלא בעינן כלל דיהי' ראוי לביאת מים וכ"כ גם הגר"א ז"ל]:
ומ"מ דבר זה צריך לשאול עוד אצל רופאים מומחים אחרים אם הוא באמת סכנה לה אם תגיע לחות להאוזן וגם ימחול כת"ר נ"י לכתוב עוד לאיזה רב וגאון מובהק מגאוני זמנינו המפורסמים ואם גם הוא יסכים להיתר אזי אמטייה שיבא מכשורי:
ולענין למש"כ לעיל דגבי איש לא שייך הגזירה דשמא איתרמי ליה צריך להוסיף על זה דאין לומר דשייך טבילה לענין תרומה וחלה דהא ליתא דמלבד דלא נמצא דר' יוחנן היה כהן הנה מלבד זה אף הא בחלת חו"ל וכן בחלה השניה של א"י דנאכלת לכהן לאחר הטבילה מ"מ כיון דהחלה אינו רק מדרבנן אפשר דאינו פוסל חציצה בטבילה זו. וגם אין לומר דצריך לחוש דשמא יזדמן לו טבילת בע"ק לצורך ק"ש ותפילה מחמת תקנת עזרא דנראה דבטבילת בע"ק לא גזרו על מיעוט המקפיד כיון דעיקר הטבילה הוא מדרבנן ובכמה דברים הקילו בטבילת בעל קרי דהא יש דעות שכשר אפילו בשאובין. הנלע"ד כתבתי בעז"ה:
אור ליום ד' כ"ה שבט שנת תרנ"ו לפ"ק
נאום שלמה הכהן מו"ץ דפ"ק ווילנא:
סימן מב
בעז"ה במוש"ק פ' תז"מ ד' אייר תרנ"ב
בש"ס נדה דף ס"ז ע"ב אחר תטהר אחר אחר לכולן שלא תהא טומאה מפסקת ביניהן ר"ש אומר אחר תטהר אחר מעשה תטהר אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תבוא לידי ספק ע"כ בגמ' והנה נסתפקו בתוס' שם אם ר"ש קאי גם אטבילה דאסור לכתחילה לעשות כן אפילו לטבול דשמא תשמש ואח"כ תראה דם ונמצא דתסתור הנקיים למפרע ותבוא לידי איסור כרת. ועפ"ז ניחא דאמר שלא תבוא לידי ספק דהרי אפשר לה לטבול ולא תשמש עד הלילה ולא תבוא לידי איסור כלל ומ"מ אסרו גם הטבילה דשמא השמש ותכניס עצמה לידי ספק דספק קיל להו לאנשי דתסמוך עצמה שלא תראה דם וכן משמע באמת מסוגית הגמ' שם דמקשה מכדי האידנא כולהו נשי ספק זבות שווינהו רבנן ליטבלינהו ביממא דז' ומשני משום דר"ש אלמא דר"ש מיירי בטבילה ואח"כ חזרו בהם דלעולם דקאי אתשמיש אבל טבילה שרייא לר"ש אלא דאח"כ גזרו טבילה של מצוה דבזמן ר' יוחנן כבר בטל הטהרות גם על טבילה ובשיטה זו עומד גם הראב"ד ז"ל בתשובה והובא דבריו בדברי הרא"ש ז"ל בסו"פ בנות כותים דהנה הראב"ד הביא שם מזה ראיה דפולטת ש"ז אינו סותר רק לטהרות אבל לא לבעלה דאם איתא דסותר גם לבעלה היכי אמר ר"ש דמה"ת מותרת לשמש גם ביום ז' הא משמשה א"א שלא תפלוט ופולטת ש"ז סותר מיהא יום אחד וא"כ אין כאן רק ששת ימים והרא"ש דחה זה דכיון דאינו סותר רק יום אחד אין קפידא דהא מקצת היום ככולו [והא דמסיים שם דדם דסותר למפרע לא שייך דמקצת היום ככולו נ"ל כוונתו דהא סותר אפילו מקצת היום שעבר וגם כל הששה ימים הקודמים אבל פולטת ש"ז אינו סותר למפרע כלל רק באותו היום שפלטה אינו נחשב לנקי משפה שפלטה והלכך לא שייך סתירה בזה רק באמצע הנקיים דבעינן שלמים. אבל ביום הז' דאמרינן מקצת היום ככולו מאי איכפת לן מה דסוף היום אינו נקי כ"ה כוונת הרא"ש ז"ל] ובאמת דבלא"ה יש לדחות ראיית הראב"ד ז"ל די"ל דהא דאמר ר"ש דמה"ת מותר היינו בהעראה שאינו מוציא ש"ז וכה"ג משנינן בנדה (דף ט"ו) על הא דמקשה שם ותיפוק ליה דהוה בע"ק ומשני שלא גמר ביאתו. אבל מאוד תמהני על הראב"ד והרא"ש וגם על התוס' שלא עיינו בתו"כ בפ' מצורע ששם הוא מקור של דברי ר"ש ושם איתא באמת בזה הלשון ר"ש אומר ואחר תטהר אחר מעשה תטהר כיון שטבלה טהורה להתעסק בטהרות. אבל אמרו חכמים שלא תעשה כן שלא תבוא לידי ספק ע"כ ומלשון זה מבואר דלא קאי לא אטבילה ולא אתשמיש רק קאי לענין טהרות דמה"ת מותרת לעסוק בטהרות והיינו דמותרת לעסוק במעשר שני דטבול יום מותר בו דקי"ל דטבל ועלה אוכל במעשר]. אבל חכמים אסרו לעסוק שלא תכניס הטהרות בספק טומאה דשמא תראה דם ותטמא הטהרות למפרע וכשם שאסור לטמא מע"ש בידים כך אסור להכניס מע"ש בספק טומאה אבל התורה לא חששה שמא תראה והילכך הגם אם נימא דספק טומאה ג"כ אסור לגרום מה"ת מ"מ הכא עכשיו היא טהורה לא חששה התורה דשמא תראה ותסתור ורק דחכמים חששו שמא תראה. וא"כ אדרבה מדלא אמר ר"ש רק דמה"ת מותרת לפסוק בטהרות ולא אמר נמי דמה"ת מותרת נמי לבעלה אלא וודאי דלבעלה אסורה באמת משום שא"א שלא תפליט ופולטת ש"ז סותרת למפרע המקצת היום שספרה ונמצא דאין כאן אלא רק ששה ימים וא"כ ש"מ מדברי התו"כ אלו תלת חדא דפולטת ש"ז סותר גם לבעלה ודלא כהראב"ד. והב' דפולטת ש"ז סותר גם ביום הז' ודלא כהרא"ש. והג' דר"ש לא קאי אטבילה רק קאי על טהרות ודלא כמו שכ' התוס' בהוה אמינא ומ"מ שפיר מייתי הש"ס ראיה מר"ש גם אטבילה והיינו באשה נשואה דטובל לבעלה ג"כ והלכך אינו אלא חדא גזירה דשמא תשמש ג"כ ביום ומשמשת א"א שלא תפליט וסותרה הפליטה יום אחד מה"ת ונמצא שבעל זבה למפרע שהוא באיסור כרת. והא דמשמע מדברי ר"ש דתו"כ הנ"ל דטבילה מותר היינו בנשים פנויות דאינן טובלות רק לטהרות ובדידהו בוודאי טבילה מותר דאין כאן אלא גזרה לגזרה דשמא תעסוק בטהרות ושמא תראה ותסתור וכולי האי לא גזרו רבנן אבל באשה נשואה גם טבילה אסור דשמא תשמש ואם תשמש תסתור הפליטה להנקיים וא"צ לכמש"כ לעיל דאם תטבול בוודאי תשמש כנ"ל. הנלע"ד כתבתי בעז"ה:
וע"ד דאיתא בטור בסימן קצ"ה דלא ישב במטה המיוחדת לה אפילו שלא בפניה והוא מדברי רב האי גאון ז"ל וכן כתב הרמ"א בהג"ה בסימן הנ"ל דאסור לישב על ספסל ארוך שמתנדנד ואינו מחוברת כשאשתו נדה יושבת עליו והוא מדברי המרדכי שמעתי מכבוד הרב הגאון הצדיק המנוח מו"ה נצי"ב זצ"ל סמך גדול לזה מלשון הכתוב בסוף פ' מצורע דכתיב שם ואם על המשכב הוא דלכאורה קשה מהו לשון אם ועוד יש לדקדק דגבי משכב לא הוזכר דהמשכב הוא משכב שהיא שוכבת עליו וגבי כלי מפרש הכתוב אשר היא יושבת עליו דהא באמת גם במשכב אינו מטמא משום משכב רק אם שכבה היא עליו וזה אין לומר דאתא לאשמעינן דבעינן שיהי' מיוחד לישיבה דאל"כ יכול לומר דעמוד ונעשה מלאכתינו דזה נלמד מקרא הקודם וכל הנוגע בכל כלי אשר תשב עליו ודרשינן דהיינו שיהיה מיוחד לישיבה ולכן אמר הגאון הנ"ל דע"פ פשוטו יש לפרש דקאי אבעל דהוא אסור לישב על המשכב שלה ואפי' שעתה אינה שוכבת עליו וכן אסור לישב על הכלי שהיא יושבת עליו עתה דסתם כלי כשיושבין עליה היא מתנדנדת וקמ"ל קרא דמ"מ אם עבר או דהיה שוגג ושכב על המשכב שלה או שישב על הכלי עמה ביחד מ"מ אינו טמא רק טומאת ערב ורק אם שכוב ישכב איש איתה אז טמא ז' ימים:
וע"ד שהעיר עוד הגאון הנ"ל על לשון הכתוב שם ואם טהרה מזובה ופירש בתו"כ כשפסקה מזובה דלכאורה לשון ואם אינו מדוקדק דהא כתבו התוס' בריש גטין דבנדה וזבה לא מקרי איתחזק איסורא משום דדרך הדם לפסוק וא"כ הו"ל למכתב וכשתטהר מזובה ודחק לתרץ. ואכן לענ"ד נ"ל דהכתוב בא לאשמעינן דביום שפוסקת מלראות צריכה להיות בודקת כדי שתפסוק בטהרה והיינו דכתיב ואם טהרה מזובה כלומר ואם תדע שטהרה מזובה והיינו שפסקה בטהרה אז תתחיל לספור מיום המחרת שבעת ימים. ואגב דאיירינן בדברי התוס' דגטין הנ"ל נ"ל לבאר במה שהתוס' כתבו טעם דלא מקרי איתחזק איסורא משום דדרך הדם לפסוק ומשו"ה האמינה התורה להאשה ואכן הנ"י בריש האשה רבה כתב עוד טעם דמשו"ה האמינה התורה דשאני התם דא"א אלא בכך נ"ל דהתוס' מחולק עם הנ"י בדין הספירה אם הבדיקה בעד ג"כ מה"ת ואף שיודעת בעצמה שלא הרגישה מ"מ צריכה בדיקה מה"ת דשמא הרגישה ולאו אדעתה או אפשר דהבדיקה אינו אלא מדרבנן ועיקר הספירה דצריכה שתדע בעצמה שלא הרגישה. דהנה הנ"י סבר דמה"ת א"צ בדיקה וא"כ הנאמנות אינו אלא שלא הרגישה וזה א"א באחרת. אבל התוס' סברי דגם הבדיקה הוא מה"ת וזה אפשר באחרת ואעפ"כ האמינה התורה. ולכן הוצרכו לתרץ דשאני התם דלא מקרי אתחזק איסורא כלל משום דדרך הדם לפסוק]:
ועוד ראיתי לבאר כאן שינוי הלשון בין התוס' להנ"י דהתוס' כתבו בלשון דלא מקרי כלל איתחזק איסורא גבי נדה משום דדרך הדם להיות פוסק ומה שצריכה טבילה לא איכפת לן דהא בידה לטבול וכמו בשחיטה דנאמן ע"א ואף דאיתחזק איסורא משום דבידו לשחוט שפיר ואלו הנ"י שהעתיק נמי לתי' התוס' דדרך הדם להיות פוסק מסיים והוי רגלים לדבר ומשמע מלשונו דחזקת איסור בוודאי הוי גם בנדה רק מ"מ אין ללמוד משם לעלמא דשאני נדה דרגלים לדבר דכבר נטהרה ובדבר שיש רגלים לדבר שפיר נאמן ע"א אף דאיתחזק איסורא. ולכאורה תמוה דמאי נצרך לזה וכי כעורה מה שכ' התוס' דלא מקרי חזקת איסור. ואמנם נ"ל דהנ"י שפיר הוצרך לזה דהא סברת התוס' אינו אלא לפי מה דקיי"ל כרב בקידושין (דף ע"ו) דחזקה העשוייה להשתנות לא מקרי חזקה. אבל לשמואל שם שפיר מקרי חזקה. א"כ הרי מוכרח דשמואל סבר דגם בחזקת איסור נאמן ע"א וראיה מנדה דהא לשמואל הוי בנדה חזקת איסור ממש ומדשמואל נשמע גם לדידן דהא בזה לא מצינו פלוגתא בין האמוראים. ולכן הוצרך הנ"י לומר דגם לשמואל אינו ראיה מנדה דהתם הוי רגלים לדבר דכבר נטהרה ובדבר שיש רגלים לדבר אף בדבר שיש לו חזקת היתר מ"מ נאמן ע"א לאסור וכמו גבי סוטה דנאמן ע"א לאסור משום דהוי רגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה. וא"כ כ"ש דנאמן ע"א להתיר במקום דאיכא חזקת איסור דהא דעת הרשב"א דלהתיר נאמן ע"א אף דאיתחזק איסורא ואף דלאסור אינו נאמן הרי דלהתיר יש יותר נאמנות לע"א יותר מלאסור וא"כ כיון שע"א נאמן אפי' לאסור בדבר שיש רגלים לדבר כ"ש דנאמן להתיר בדבר שיש רגלים לדבר. הנלע"ד כתבתי בעז"ה: