אור ברסלב
שות עצי ברושים הלכות בשר בחלב

שות עצי ברושים· הרב שלמה כהן־אברבנאל

הלכות בשר בחלב

הלכות מליחה

סימן לד

בב"י בסימן פ"ז ד"ה וביצים הביא בשם הר"ן דהא דאמרינן בש"ס דהשוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאכלן בחלב היינו אם נגמרו בחלבון ובחלמון וה"ה דביצים גמורות כה"ג לא בעי מליחה וכ"כ רבינו ירוחם בני"ד [וטס"ה וצ"ל בנתיב ט"ו] שאם שאין לה חלבון עדיין בשר הוא וטעונה מליחה ע"כ וכתבתי בצידו דמה שהשווה הב"י דעת רבינו ירוחם לדעת הר"ן היינו לענין מליחה שכל זמן שלא נגמרה בחלמון וחלבון לא מקרי גמורות לענין מליחה אבל לענין לאכלן בחלב אדרבה הביא ב' דעות בנתיב הנ"ל אות כ"ד דדעת רש"י והרא"ש דאפילו בחלמון בלבד לבד (א.ה. תיבת 'לבד' לכאו' ט"ס) נקרא גמורות ומותרות לאכלן בחלב אבל י"מ דדווקא שנגמרו בחלבון וחלמון וראשון נראה עיקר והובא ג"כ בב"י בדיבור הנ"ל הרי דמסכים לדעת רש"י והרא"ש לענין בשר וחלב דאפילו בחלמון לבד מותר ודלא כהר"ן דמשווי להדדי וטעמו של רבינו ירוחם נ"ל דלענין מליחה דהוא משום איסור דם דהוא דאורייתא חשש לדעת הרשב"א וסייעתו דבעינן דווקא חלבון וחלמון ואף דדם שבשלו הוא דרבנן מ"מ עיקר איסורו של דם הוא דאורייתא משא"כ בשר עוף בחלב עיקרו דרבנן וכן מחלק הש"ס בחולין דף קי"א בין כחל לכבד דכבדא עילוי' בשרא אסור וכחלא עילויא בישרא שרי מ"ט דם דאורייתא וכחל דרבנן:

ולפי דעתו צ"ל דהא דתנן בעדיות דביצת נבלה כל שכמוה נמכרת בשוק ב"ה אוסרין וכן קיי"ל להלכה בטוש"ע בסימן פ"ו לאו מטעמא משום דנבלה דאורייתא וכמו שכ' התוס' בעירובין דף ס"ב בתחילה וכן בביצה דף ו' דא"כ גם במליחה דהוא ג"כ דאורייתא הו"ל להצריך מליחה אפילו אם נגמרה לגמרי עם קליפה הקשה [וזה דוחק לומר דגבי מליחה דלאחר הבישול אינו אלא דרבנן לא החמירו כל כך כמו בנבלה וג' חלוקים בדבר דמנין לנו לחלק בזה] אלא דס"ל דגבי נבלה שאני משום דגזרינן אטו ביצת טרפה דאסורה אפילו ביצה גמורה משום שנגמרה באיסור וכמו שכ' התוס' שם במסקנא בשם ר"ת ז"ל:

והא דלענין אם הכה תרנגולת על זנבה והפילה ביצתה דקיי"ל ביו"ד סימן ס"ו דאינן מותרות רק אם אינן מעורות בגידין אבל במעורות בגידין אסורות ואף שנגמרה בחלמון וחלבון צ"ל דהטעם כמו שכ' הש"ך בסימן פ"ז ס"ק ט' משום דחלב וביצים אפי' גמורות לגמרי הו"ל לאסור מצד אמה"ח אלא דגלי לן קרא להיתרא א"כ איכא למימר דלא התירה התורה אלא אם אינן מחובר לשום דבר אבל במעורות בגידין אף דנגמרו בחלבון וחלמון עדיין באיסורייהו קא קיימי ע"ש, ולפי זה ד' חילוקי דינים יש בזה.

א' לענין לאוכלן בחלב ס"ל לרבינו ירוחם דגם בלא נגמר רק החלמון מותר לאוכלן בחלב או משום דבשר עוף בחלב הוא דרבנן או אפילו לדעת הסוברים דבשר עוף בחלב דאורייתא מ"מ הקילו בזה משום דכל חד באנפיה נפשיה שרי וכמו שכ' התוס' שם בעירובין בשם ר"ת והובא בש"ך סימן פ"ז ס"ק ט' הנ"ל.

ב' אבל לענין מליחה דהוא דאורייתא בעינן דווקא דנגמר חלמון וחלבון אבל לא איכפת לן אם הם מעורות בגידין.

ג' לענין אמה"ח בעינן דווקא שאינן מעורות בגידין.

ד' אבל לענין נבלה דאיכא גזירה משום ביצת טרפה לעולם אסורה אפילו אם נגמר עם קליפה הקשה אפי' שכמוה נמכרת בשוק:

ושוב ראיתי די"ל דלעולם אינו מחלק רבינו ירוחם בין מליחה לבשר בחלב רק משום דלענין מליחה לא הוזכר כלל לא ברש"י ולא ברא"ש שדברו בזה ולכן העתיק דברי הרשב"א בזה בתו"ה בבית ג' [דף ע"ב דפוס ברלין] שהביא בזה ב' דעות דבתחילה כתב דסגי בחלמון וחלבון אפי' לא נגמר בקליפה הקשה ושוב כתב די"א דצריך שתגמר גם קליפה הקשה אבל הראשון נ"ל עיקר עכ"ל הרשב"א שם. ורבינו ירוחם העתיק דבריו אבל מ"מ י"ל דלענין הלכה סמך על מש"כ אח"כ באות כ"ח לענין בשר בחלב דהראשון נראה עיקר דסגי בנגמר החלמון לבד מותר לאכול בחלב וה"ה לענין מניחה ואף דשם לא הביא רק דעת הרשב"א אין כוונתו לפסוק הלכה כן נ"ל ובזה א"ש דברי הב"י מה שמשוה דברי רבינו ירוחם לדברי הר"ן ודו"ק:

שם בטור וכתב א"א הרא"ש ז"ל דנסיובי דחלבא אינם בכלל מי חלב ואסור מן התורה אלא מי חלב היינו אחר שהוציאו מן החלב כל האוכל וכו' זהו הנקרא מי חלב ע"כ וברא"ש עצמו איתא בזה הלשון ואני אומר דנסיובי דחלבא אסור מדאורייתא וכו' והנה דברי הרא"ש ז"ל כמו שהוא לפנינו קשה טובא דחדא מהו הלשון ואני אומר דהלא לא הוזכר מקודם בדבריו דפוסק אחד לא כתב כן והו"ל לומר ונ"ל. וגם באמת קשה דאיזה הכרח וראיה יש לו לזה דנסיובא דחלבא אסור מן התורה וכל כגון דא הו"ל להביא ראיה לזה. והיותר תימה על מה דכתב כן משמיה דנפשיה והלא דבר זה הם דברי ר"א ממיץ בספר יראים שלו בעמוד מאכלות בסימן קמ"ח [ובספר יראים השלם שיצא כעת מחדש לאור הדפוס ע"י הרה"ג ר' אבא שיף נ"י ממינסק הוא בסימן שי"ב] והוא ז"ל הביא באמת ראיה לזה מהא דפת שאפאו עם הצלי דאסור לאוכלו בכותח ואם נסיובא דחלבא אינו אסור אלא מדרבנן לא הוי גזרינן כולי האי לאסור הפת עם כותח דנתפטם מריח הצלי מאחר דנסיובא דחלבא שמעורב בכותח אינו אסור אלא מדרבנן [ונראה מדבריו ז"ל אלו דבבו"ח דרבנן כגון בפת שאפאה עם הצלי של בשר עוף מותר לאכול בכותח או בפת שאפאה עם הצלי של בשר בהמה מותר לאוכלו עם חלב שחוטה או בחלב של חיה]:

ועור קשה דהא אחר זה כתב הרא"ש והרמב"ם היה אוסר אותו באכילה וכו' ופשוט דטס"ה וצ"ל והרא"ם ז"ל אוסר אותו באכילה וכן כתב בהגהות מהרל"ח על הטור בסימן פ"א דצ"ל והרא"ם ז"ל דלא נמצא ברמב"ם מזה מידי [וכל מה שכ' שם ברא"ש ראיה לזה מפ"ק דבכורות הכל הוא לשון הרא"ם ז"ל בספר יראים. וכן בטור בסימן פ"א הביא זה בשם הר' אליעזר ובלי ספק שכוון בזה על ר"א ממיץ ז"ל] וא"כ מדוע לא העתיק גם מה שכ' מקודם דנסיובי דחלבא עצמו דאסור מה"ת בשם הר"א ממיץ. ולכן לולא דמסתפינא הייתי אומר דט"ס נפל ברא"ש וקודם ואני אומר וצ"ל והרב ר"א כתב ואומר אני וט' [וכ"ה הלשון בס' יראים] ואח"כ צ"ל וגם אוסר אותו באכילה וכו' כן נ"ל להגיה ברא"ש:

סימן לה

בטור בסימן צ' וכתב עוד הרשב"א ויש מחמירים להצריכו לכתחילה קריעה לאורך ורוחב וטיחה בכותל אפילו בקדרה בפני עצמו ולצלי קריעה כל דהוא וראוי לחוש לדבריהם. וכתב הטור ע"ז וזהו כדעת רש"י וכתבתי בצידו המעיין בתו"ה הארוך יראה להדיא דלא לחוש לדעת רש"י כתב כן רק לחוש לדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דלצלי בעי מיהת קריעה קצת ולא כהרי"ף ז"ל דמשמע מדבריו דס"ל דלצלי לא בעי קריעה כלל וזהו שכ' ה"ה ז"ל שהרשב"א הסכים למעשה כשיטת הרמב"ם והובא בב"י כאן וכוון ה"ה לדברי הרשב"א ז"ל אלו. אך דרבינו הטור ז"ל משום דלא היה לפניו ס' תו"ה הארוך חשב דכוון לדברי רש"י אבל באמת אינו כן. ובאמת לפי מה שחשב הטור דהרשב"א חשש לדעת רש"י קשה דהא לרש"י לצלי לא סגי בקריעה כל דהוא רק בעינן שיקרע לאורך ולרוחב וגם בדיעבד אם עבר ובישל בלא קריעה גם בלא בשר אסור גם בדיעבד ולכן דברי הטור צל"ע:

וראיתי להעתיק כאן מה שכתב מר אחי הגאון הצדיק מוה' בצלאל הכהן זצ"ל בגליון השערי דורא שלו קיצורי דינים בדיני כחל הנצרך להלכה ולמעשה וז"ל הטהור אות באות. ראיתי לציין דיני הכחל בשמנה עשר הלכות וזהו פרטן [א] ע"י קריעת שתי לבד או ערב לבד או אפילו ע"י שניהם אך דלא טחו בכותל אסור לכתחילה אפי' לצלותו בשפוד בלא שום בשר [כ"כ הרמ"א בהג"ה בסעיף ב' בשם האו"ה הארוך כלל י"ח ובת"ח כלל כ"ט דין ט' וכתב שם בשם הב"י דנכון חומרא זו לדעת רש"י וכ"כ הש"ך בס"ק י' בשם המהרש"ל ועי' במנחת יעקב שם אות כ"ב]. ואין לו היתר רק ע"י ג' הכשרים אלו או קריעה כמה פעמים ע"פ כולו דהוי כטחו בכותל ואינו מותר לצלותו רק ע"ג גחלים או בשפוד בלא שום בשר אבל עם בשר אסור לצלותו לכתחילה אפי' ע"י ג' הכשרים הנ"ל [כמש"כ בהג"ה שם אבל לכתחילה אין לצלותו עם בשר כלל ומשמע אפי' ע"י ג' הכשרים אלו והש"ך לא פירש על זה כלום אך על מש"כ אחר זה בהג"ה דלקדירה וכו' נוהגין בו איסור וכו' כתב הש"ך בס"ק י"ד להדיא דאפי' ע"י ג' הכשרים הנ"ל ג"כ נוהגין בו איסור] ודין בישולו אחר צלייתו יתבאר להלן אי"ה:

ולקדרה אפי' במים לבד ואפי' אם יש במים ס' נגדו ואפי' קרעו בג' הכשרים הנ"ל אסור לבשלו לכתחילה [וכמש"כ בהג"ה שכ' לעיל ובש"ך ס"ק י"ד ובזה יש פוסקים שאוסרין מדינא ויש ממנהגא ויש מתקנת הגאונים ז"ל וכמו שכ' בש"ד ועתה נבאר בעז"ה איך יהיה הכשרו בדיעבד עכ"פ:

הנה בנצלה בשפוד או על הגחלים לבדו בלא בשר מותר בדיעבד אפי' לא קרעו כלל אפי' קריעה מועטת היינו כל"ק דרב דהא דתנן לא קרעו אינו עובר עליו היינו דאינו עובר עליו ומותר ומדתנא לא קרעו משמע דלא קרעו כלל ודלא כאו"ה שכ' בשער י"ח אות א' דלרש"י אף בצלי אף בדיעבד בעינן קריעה מועטת והיינו במה שקורעין אותו לשנים כשמחלקים הרבעיות האחרונות לשנים ועי' בתו"ח דין ט' שהשיג עליו וכ"כ בשו"ע בדברי הרמ"א בהג"ה סעיף ב' דבדיעבד אם עבר וצלאו אפי' בלא קריעה שרי ומיהו אם לא קרעו כלל אלא חתכו שלם מהבהמה אפי' דיעבד אסור כ"כ המהרש"ל בהגהותיו לש"ד סימן כ"ט. ומוכח מן הסוגיא שם דאפי' לאחר שנצלה א"צ לקורעו כלל אם לא קרעו מתחילה וכדאמרינן שם לב הוא דבעי קריעה לאחר בישולו אבל כחל לא. וע"ש בתוס' בד"ה הא כחל דכל הך סוגיא איירי לצלי בלא בשר עמו לפירש"י וכמש"כ - ואם עבר ובשלו בקדרה במים בלא בשר מותר בדיעבד אם נקרע לאורך ולרוחב וטחו בכותל אפילו אין במים שבקדרה ס' נגד הכחל ובכחל עצמו וגם המים והירקות שנתבשלו עמו מותר ואפי' שלא במקום הפ"מ כן מבואר בש"ך בס"ק ח' וכ"נ בדברי הרמ"א בהג"ה בסעיף ב' ודלא כמש"כ המהרש"ל ז"ל ביש"ש שהובא בט"ז בס"ק ח' שאסור אפילו בדיעבד ואף שאינו מן הדין כלל מכל מקום מאחר שכ' הגאונים דנהגו כל ישראל דלא מבשלין כחל כלל הוי כדבר שנאסר במנין. והש"ך בס"ק ח' כתב בשם המהרש"ל ביש"ש ובאו"ש דמתיר בדיעבד אפילו אם בישלו עם בשר והנה הוא סותר למש"כ הט"ז בשמו בס"ק ח'. ובאמת שהמהרש"ל באיסור והיתר שלו גופא סותר דברי עצמו דבדף ל"ג כתב דאני אומר לפסק הלכה דשרי בדיעבד אפילו עם בשר היכא דקרעו וכו' ובדף ל"ד כתב דאסור בדיעבד אפילו אם בישל בלא בשר. עד כאן מדברי מר אחי ז"ל מש"כ על הש"ד שלו:

והנה לענין מה שהעיר שהמהרש"ל סותר דברי עצמו באו"ש כבר הרגיש בזה הפמ"ג ונשאר ג"כ בצ"ע. ואמנם כבר כתב המנחת יעקב בכלל כ"ט ס"ק ט' דאינו סתירה כלל דמתחילה כתב לפי הנראה מעיקר הדין. ואמנם לבסוף כתב דמצד המנהג יש לאסור אף בדיעבד וכן כתב הגרע"א ז"ל בגליון ביו"ד בסימן צ'. וגם מש"כ מר אחי בשם המהרש"ל דמיהו אם לא קרעו כלל אלא חתכו שלם מהבהמה אפי' דיעבד אסור אף בצלי הנה דברי המהרש"ל הוא בהגהות ש"ד. אבל דבריו תמוהים דהא הוא ז"ל כתב בעצמו דמש"כ בהגהת הסמ"ק דבדיעבד סגי בקריעה שקורעין הכחל לשנים אינו אלא בבישול. אבל בצלי אפי' לא קרעו אלא צלאו שלם ג"כ מותר בדיעבד וא"כ הוא סותר א"ע תוכ"ד. ואמנם ביש"ש בפ' כל הבשר סימן מ"ז איתא על נכון דשם כתב הדין דאם חתכו שלם אסור על דברי הסמ"ק דמן הסמ"ק משמע כן ממש"כ דבדיעבד סגי בקריעה שקורעין הכחל לשנים כשחולקין הרביעיות לשנים משמע דאם חתכו שלם מהבהמה אפי' דיעבד אסור. וע"ז כתב המהרש"ל דהסמ"ק לא כתב זה רק בבישול. אבל בצלי מותר בדיעבד אפי' לא קרעו כלל. ולפיכך הדבר פשוט שנפל ט"ס בדברי המהרש"ל בהגהותיו לש"ד וצריך תיקון. ומה שיש לי להאריך עוד בדיני כחל בדברי הפוסקים ז"ל יבואר במק"א אי"ה. והנלע"ד כתבתי בעז"ה:

סימן לו

כתב הטור יו"ד סימן צ"ט וז"ל כתב בס' המצות שצריך החכם לחקור אם נתנו מים בקדרה אחר שנתנו בה האיסור שאותן המים שנתנו אח"כ אין מצטרפין לבטל האיסור. ונראה לי שא"צ שאפילו אם הוסיף מים אח"כ שם לא כוון כדי לבטל האיסור ומצטרפין דקיי"ל כל האיסורין שריבה עליהן שוגג מותרין במזיד אסורין עכ"ל. וכתב ע"ז הב"י דטענת הטור טענה גדולה היא. אבל י"ל דטעמם של הסמ"ג והסמ"ק שכתבו שצריך לחקור אין הטעם משום ביטול איסור לכתחילה דבשביל זה בוודאי אין חשש כלל שהרי לא כוון לבטל אלא עיקר הטעם דאזלי לשיטתייהו דאמרינן חנ"נ גם בשאר איסורים והלכך אפילו אם ניתוסף היתר ממילא שלא ע"י אדם ג"כ אסור. אבל לדעת הסוברים דלא אמרינן חנ"נ בשאר האיסורים גם בניתוסף ע"י אדם מצרפינן ויפה כתב הטור דשפיר מצרפינן דהא קיי"ל כל האיסורין שריבה עליהן שוגג מותרין:

והנה תמה על זה בד"מ דא"כ בבו"ח דוודאי אמרינן חנ"נ אמאי לא מצריך הטור לחקור אם ניתוסף אח"כ דאינו מצטרף לבטל האיסור אפילו ניתוסף ממילא שלא בכוונה הנה וודאי קושיא עצומה היא לכאורה על הטור ז"ל. ומה שתירץ הד"מ בתירוץ הראשון דרבינו הטור סובר דאף בבו"ח דאמרינן חנ"נ לד"ה היינו דווקא בריבה במזיד אז אמרינן חנ"נ ובעינן ס' כנגד כל התערובת ואם לאו לכו"ע אסור אף לאחרים דלא נתכוין לבטל בגינייהו. אבל בריבה בשוגג לא אמרינן חנ"נ וכו'. הנה דבריו תמוהים דמה שייך נ"מ בזה בין אם ריבה בשוגג או דריבה במזיד כיון דנפל מתחילה לפחות מס' ונעשה הכל נבלה בוודאי בעינן אח"כ ס' כנגד כל התערובת אפי' ריבה בשוגג ואין נ"מ בין שוגג למזיד רק דאם ריבה במזיד אפי' ריבה ס' כנגד כל התערובת אסור להמבטל או למי שנתבטל בשבילו משום קנסא. וכבר דחה הש"ך בספרו הארוך בסימן צ"ט כל התירוצים שתירץ בד"מ. וכתב הוא ז"ל שם לתרץ דברי הטור דהטור שכ' דנ"ל שא"צ לחקור אם ניתוסף מים היינו לפי שמסתימת לשון ספר המצות משמע דלאו מדין חנ"נ אין המים שהוסיפו עליהם אח"כ מצטרפים אלא מטעם דכל האיסורים שריבה עליהם היתר אף בשוגג לא מהני משום דקנסינן שוגג אטו מזיד והא דאיצטרכינן בכולי תלמודא לטעם חנ"נ היינו היכא דאפילו שוגג ליכא כגון שנפלה מעצמה וכו' ועל זה השיג הטור דהא קיי"ל דבריבה בשוגג מותר משום דלא קנסינן שוגג אטו מזיד זהו תוכן תירוצו של הש"ך ליישב דברי הטור:

ואכן גם תירוץ זה לא נהלם לי כל עיקר, דהא אין דרכו של הטור ז"ל לכתוב קושיות על הפוסקים הראשונים שהביא בספרו הטור בגוונא דאין נ"מ לדינא דהא הטור הוא פסקן ולא פרשן וכיון שגם לדעת הטור צריך לחקור בבשר וחלב אם נתוסף מצד חנ"נ א"כ מה שכ' ונ"ל שא"צ אינו רק להקשות על סה"מ במאי דס"ל דאפי' בריבה בשוגג אסור וזה אינו מדרך הטור ז"ל ומפשטיות לשון הטור שכ' ונ"ל שא"צ משמע שכותב כן להלכה דא"צ לחקור והדרא הקושיא לדוכתיה דהא בבו"ח צריך לחקור גם להטור מצד חנ"נ. וגם היכא פשיט ליה להטור דהסמ"ג והסמ"ק הצריכו לחקור מטעם דס"ל דקנסינן שוגג אטו מזיד דילמא באמת הצריכו לחקור משום דס"ל דחנ"נ בכל האיסורים וכמו שכ' הב"י. ומש"כ הש"ך דמסתימת לשון הסמ"ג משמע דלאו משום חנ"נ אתי עלה. הנה המעיין שם בדברי הסמ"ג יראה דליכא שום משמעות מדבריו מאיזה טעם הצריך לחקור:

אבל לענ"ד יש ליישב דברי הטור בפשיטות דהא כבר כתב הש"ך בסימן צ"ד ועוד בכ"ד דהא דאמרינן בבו"ח חנ"נ היינו בחתיכת בשר שנבלע בה חלב נעשית כולו איסור כמו חתיכת נבלה ובעינן ס' כנגד כל החתיכה או בשר שנפל לחלב ואין בחלב ס' נעשה כל החלב נבלה ואם נתערב החלב במים בעינן ס' כנגד כל החלב ואם ליכא ס' אז המים בעצמן אסורין. אבל לענין אם נעשים נבלה דלצטרך אח"כ ס' כנגד כל המים תליא במחלוקת הפוסקים אם אמרינן חנ"נ בשאר איסורים או לא דכל חתיכת בו"ח לאחר שנאסרה אם נפלה אח"כ לקדרה הוי כשאר איסורים שנפלו לקדירה ולדעת הסוברים דבשאר איסורים לא אמרינן חנ"נ גם בבו"ח כן. וא"כ יפה כתב הטור דא"צ דהא בסמ"ג שם מיירי בכף שתחבוה בקדרה שיש בה ירקות ומים. וע"כ שמיירי בכף שבלוע מאיסור ובכה"ג לדעת הטור דבשאר איסורים לא אמרינן חנ"נ גם אם הכף היה בלוע מבו"ח ג"כ א"צ לחקור אם ניתוסף אח"כ דאף אם ניתוסף אח"כ שרי דלענין התערובת אין נ"מ כלל בין אם נתערב שאר איסורים או שנתערב בו בו"ח. ולא שייך לחקור אם ניתוסף אח"כ רק בנפל בשר לתוך יורה של חלב שיש בו ס' כנגד הבשר אז שייך לחקור דשמא דבעת שנפל הבשר לתוך החלב לא היה ס' בחלב נגד הבשר. וכבר נעשה החלב נבלה ותו לא מהני מה שניתוסף אח"כ. אבל אפשר דבזה אף הסמ"ג מודה דא"צ לחקור אחר זה משום דזה לא שכיח כ"כ שיוסיף אח"כ חלב דהא מתחילה האדם משער כמה חלב צריך ליתן בקדרה ולמה יוסיף אח"כ. אבל מים שכיח תמיד דמתחילה ממלאן כל הקדרה מים לבשל ואח"כ שנתמעט המים ע"י הרתיחה מוסיפין עוד מים. ובזה כתב הסמ"ג דצריך לחקור שמא ניתוסף אח"כ משום דס"ל דאמרינן חנ"נ גם בשאר איסורין. אבל הטור ג"כ לשיטתו אזיל דבשאר איסורים לא אמרינן חנ"נ והלכך אפילו אם בכף בלוע מבו"ח ג"כ לא אמרינן חנ"נ והלכך אפי' ניתוסף אח"כ מותר אם ריבה בשוגג כנ"ל ליישב דברי הטור ז"ל:

ושוב ראיתי להאו"ה הארוך שיש לו שיטה אחרת בדברי הסמ"ג והטור ז"ל לפי מש"כ הש"ך בסימן צ"ט ס"ק ט"ו בשמו שכ' דאף במקום דלא אמרינן חנ"נ אם נודע התערובת קודם שניתוסף ההיתר אסור והא דחולק הטור על הסמ"ג היינו בלא נודע. אבל בנודע גם הטור מודה ומשמע דאפילו בניתוסף ממילא אסור דהא להטור אין נ"מ בין אם נתערב ממילא או שנתוסף ע"י אדם בשוגג מאחר דהטור סובר דאפי' בנתוסף ע"י אדם אם היה בשוגג מותר וא"כ למה בנודע אסור. וע"כ דס"ל להאו"ה דבנודע התערובת נעשה הכל כנבלה. וא"כ אפי' אם נתערב ממילא אסור ומזה הוציא הרמ"א ז"ל בהגה"ה וכתב די"א דאפילו במקום דלא אמרינן חנ"נ לא מהני ההיתר לבטל אלא אם ניתוסף קודם שנודע התערובת אבל אם נודע התערובת קודם לא מהני מה שניתוסף אח"כ:

והנה לכאורה תמוה טובא דא"כ מאי נ"מ בין מקום דאמרינן חנ"נ למקום דלא אמרינן חנ"נ דהא כתב באו"ה בכלל כ"ז דאף במקום דאמרינן חנ"נ דווקא בנודע התערובת. אבל בלא נודע לא אמרינן חנ"נ. וא"כ בנודע לעולם אמרינן חנ"נ ובלא נודע לעולם לא אמרינן חנ"נ ואין שום נ"מ ביניהם:

ושוב מצאתי להחות דעת שם בסימן צ"ט ס"ק י' שהתעורר ג"כ בזה על האו"ה. ואכן מה שתירץ שם דאו"ה לא כתב דבנודע אסור רק אם נתרבה ע"י אדם בשוגג משום דס"ל כר' יהודה דקנסו שוגג אטו מזיד משא"כ בקודם שנודע לא שייך למיקנסיה דהא קודם שנודע לא שייך מזיד כמבואר בסימן ק"י דבהפיל לים קודם שנודע דמותר. משא"כ במקום דאמרינן חנ"נ אפי' בנפל מעצמו אח"כ לא מהני לבטל אם לא שנפל כל כך באופן שיש ס' כנגד כל התערובת כ"כ החות דעת שם:

ואכן המעיין שם באו"ה בכלל כ"ד דין י' יראה דאף דמתחילה כתב חילוק זה על דברי הטור דהא שכ' הטור דקיי"ל דאם ריבה בשוגג מותר היינו בלא נודע התערובת דבהא אפילו ר"י דלא קנסינן שוגג אטו מזיד. ואמנם מסוף דבריו ממה שהביא בשם הרא"ש דהביא ראיה מהמשנה דתרומות דסאה של תרומה שנפלה לתוך מאה של חולין ולא הספיק להגביה עד שנפלה אחרת לר"ש אם לא נודע לו בנתיים אסור דמצא מין את מינו וניעור אבל נודע לו מותר משום דכל העומד להרים כמורם דמי ואף רבנן לא פליגי עליה אלא בתרומה דבעי הרמה אבל בשאר איסורין מודים דהידיעה גורמת ההיתר או האיסור ע"ש באו"ה מזה מוכח להדיא דאף דאם נפל מעצמה אחר הידיעה ס"ל להאו"ה דאסור משום דידיעה גורמת היתר או איסור בכל דבר [והן אמת דמה שהביא כן בשם הרא"ש לא מצאתי זה ברא"ש שם דברא"ש לא הביא ממשנה זו דתרומות ראיה רק לענין מין במינו שנתערב יבש ביבש ברוב כיון שנודע התערובות ונתבטל האיסור ברוב נהפך האיסור להיות היתר והלכך אפי' נתבשל אח"כ החתיכות ביחד מ"מ מותר ואף דליכא ס' וכן אם ניתוסף אח"כ איסור בין מין במינו ובין מין בשא"מ אמרינן דחוזר וניעור ואף דגבי תרומה סבר ר"ש דאפי קודם הרמה כיון שנודע התערובת מותר היינו משום דגבי תרומה שאני כיון דצריך להרים הוי כמו שנוטל משם האיסור:

[חסר כאן ותמצא בהשמטות בסוף הספר]:

סימן לז

הנה יען אשר ראיתי דבדין תערובת מין בשאינו מינו יבש ביבש יש בו כמה שיטות אי צריך ס' מה"ת או דא"צ רק מדרבנן משום גזירה שמא יבשלם ויתן טעם ואינו מבואר יפה בדברי האחרונים ז"ל. ולכן ראיתי לבררו יפה יפה בעז"ה. והנה הטור בר"ס ק"ט כתב בשם ס' התרומה דבשלא במינו יבש ביבש צריך ס' כיון דאם יבשלם יתן טעם. והנה הפרישה שם והש"ך ושאר אחרונים סוברים בדעת ס' התרומה והטור דא"צ ס' רק מדרבנן והא שכ' הטור כיון דאי יבשלם ר"ל דגזרינן מדרבנן שצריך ס' משום שמא יבשלם אח"כ ביחד ויתן טעם ויבוא לידי איסור דאורייתא וכ"כ הר"ן ז"ל להדיא והובא בב"י דאינו צריך ס' רק מדרבנן משום גזירה דשמא יבשלם ביחד. ולכן הש"ך בסימן הנ"ל ס"ק ט' הרכיב דברי ס' התרומה ודברי הר"ן ביחד משום דסובר דעומדים בשטה אחת ונמשכו אחריו הפמ"ג ובס' אורח מישור ובס' מנחת כהן:

ועל כן תמהו כולם על הטור דהיאך הביא לדברי ס' התרומה להלכה הלא זה פשוט דהך גזירה לא שייך רק לדעת הרשב"א שהביא הטור שם בסוף הסימן דס"ל דאיסור שנתערב בהיתר ברוב יבש ביבש מין במינו אינו נהפך האיסור להיות היתר רק שמותר לאכול כל אחד ואחד בפני עצמו משום דתלינן על כל חתיכה וחתיכה שאוכל אוכל מן הרוב ונ"מ דאם נתבשל אח"כ ביחד ואף שכבר נודע התערובת חוזר וניעור ואוסר עד ס' מדרבנן כמו דהיה נתערב לכתחילה לח בלח. וממילא בשאינו מינו אם נתבשל אח"כ חוזר ואוסר עד ס' מה"ת מאחר דהאיסור לא נהפך להיות היתר. אבל לדעת הרא"ש שהביא הטור שם דבנודע התערובת אינו צריך ס' אף נתבשל ביחד משום דנהפך האיסור להיות היתר פשוט דגם בשאינו מינו הוא כן דא"צ ס' כלל מה"ת משום דנהפך האיסור להיות היתר. וא"כ הטור דפסק שם בסוף הסימן כדעת אביו הרא"ש ז"ל היאך הביא לדברי ס' התרומה להלכה וס' התרומה עצמו י"ל דס"ל כדעת הרשב"א. אבל הטור הוי כמזכי שטרא לבי תרי. והנה באמת תמיהה עצומה היא על הטור ז"ל:

ומה שכ' הפמ"ג בפתיחה להלכות תערובות [בפ"ב בד"ה ומה שראוי להזכיר] לתרץ די"ל דהרא"ש לא כתב כן דנהפך האיסור להיות היתר ושוב אינו חוזר וניעור רק במין במינו דאינו נרגש הטעם. אבל מין בשא"מ דנרגש הטעם מודה הרא"ש דאמרינן דחוזר וניעור. הנה תירוץ זה לא נהירא לי כלל דהרי דעת הרא"ש ז"ל בפ' ג"ה דאף בנתערב מין במינו והיה ס' ואח"כ ניתוסף איסור אמרינן דחוזר וניעור וכ"ה בשו"ע בסימן צ"ט דאין חילוק בזה בין מין במינו למין בשאינו מינו ואף דהרא"ש בעצמו ס"ל דאם נתערב יבש ביבש מין במינו חד בתרי ואח"כ נתבשלו ביחד לא אמרינן דחוזר וניעור. וע"כ צ"ל דהרא"ש מחלק בין אם ניתוסף איסור ללא ניתוסף דבלא ניתוסף כיון דנהפך האיסור להיות היתר שוב אינו חוזר וניעור. אבל בניתוסף איסור האיסור שניתוסף מעורר את האיסור שנתבטל להצטרף עמו [וכן נמצא סברא כעין זו בזבחים דף ל"א לענין פיגול ובבכורות דף כ"ג לענין טומאה ע"ש] וא"כ בלא ניתוסף איסור ג"כ אין שייך לחלק בין מין בשאינו מינו לבין מין במינו כיון דנהפך האיסור להיות היתר וכבר נתבטל היאך שייך דיהא חוזר וניעור מאליו כשנתערב בלח ומה בכך דנרגש הטעם הלא החתיכת איסור והטעם שבו כבר נעשה היתר:

ואמנם אחר העיון יפה בדברי ס' התרומה יראה דאין מקום לקושייתם על רבינו הטור ז"ל דקושייתם אינו רק לפי שנמשכו אחר דברי הפרישה והש"ך דמפרשים דס' התרומה דמצריך ס' גבי בעודו יבש אינו רק מדרבנן משום גזירה שמא יבשלם אבל באמת נ"ל ברור דס' התרומה ס"ל כדעת התוס' בפסחים (דף מ"ג) דמין בשא"מ צריך ס' מה"ת גם ביבש. ומה שכ' הטור בשמו הטעם שאם יבשלם יתן טעם אין כוונתו לומר דגזרינן שמא יבשלם רק הוא נתינת טעם דלמה צריך ביבש ס' מה"ת דבשלמא בלח משום דטע"כ דאורייתא אבל ביבש דליכא טעם למה צריך ס'. וע"ז כתב הטעם משום דמאחר דאין איסור בטל ברוב רק אם אינו ניכר האיסור. אבל בניכר האיסור לא שייך ביטול. והלכך במין בשא"מ נמי אף דהשתא אינו ניכר אבל אם יבשלם ביחד יהי' נרגש הטעם ממילא לא שייך ביטול כלל אף בעודו יבש כיון דלבסוף אחר הבישול יוכר האיסור. וראיה לזה דכן הוא כוונתו מהא שכ' בספר התרומה בסימן נ' ד"ה הלכך דאם נתערב איסור בהיתר מין במינו בטל ברוב אפי' מדרבנן דמן התורה כל מין במינו בטל ברוב בין דבר יבש ובין דבר לח וכו' והיינו טעמא משום שטעם של איסור אינו יכול להיות ניכר אפילו כשבללם יחד עכ"ל. הרי דנותן טעם זה על עיקר דין תורה דלמה מין במינו בטל ברוב משום שאינו יכול להיות ניכר:

ולכאורה למה הוצרך לתת טעם על מין במינו הא במינו ליכא טעמא ובמין בשא"מ דצריך ס' מה"ת לח בלח הוא משום דטע"כ דאורייתא. אבל מין במינו פשיטא דסגי ברוב מה"ת ולא היה נצרך לתת טעם רק על מין במינו יבש ביבש דסגי ברוב גם מדרבנן ולא גזרו שמא יבשלם משום דאף אם יבשלם לא יתן טעם וזה לא הזכיר כלל והיינו משום דגזרה דשמא יבשלם לא ס"ל כלל אף מין בשא"מ דכיון דכבר נתבטל ביבש לא איכפת לן מה שיבשלם יחד רק נתן טעם על התורה דלמה במין בשא"מ יבש ביבש צריך מה"ת ס' ואלו מין במינו לא בעי ס' והלא יבש ביבש גם מין בשא"מ ליכא טעמא ולמה צריך ס' מן התורה וע"ז נתן טעם דמין במינו דלעולם לא יוכר האיסור אף אם יבשלם שפיר הוי ביטול גמור וסגי ברוב וגם מדרבנן סגי ברוב משא"כ מין בשאינו מינו דאם יבשלם יוכר האיסור. ולפיכך אינו בטל ברוב מה"ת רק בעינן ס' דאם יש ס' תו לא יוכר האיסור דהא יתבטל הטעם בס':

וכן מסיים ס' התרומה באמת אח"כ. אבל מין בשאינו מינו צריך ס' בהיתר אפילו בדבר יבש דאם יבשלם יחד יהא הטעם של איסור ניכר בהיתר עכ"ל. הרי דכ' סתמא דצריך ס' בהיתר ומשמע דצריך ס' מה"ת מטעם דכל זמן דליכא ס' בתערובות נגד האיסור אינו נוהג בו דין ביטול משום שיוכר האיסור כנ"ל ברור כוונת ס' התרומה ובלי ספק שכן פירש בדבריו רבינו בעל הטור ז"ל. ובזה נסתלק לגמרי קושיות הפמ"ג והאורח מישור על הטור ז"ל:

ושוב מצאתי בס' או"ה הארוך בכלל כ"ג אות ח' שכ' וכתב הרמב"ם ור' ברוך והא דיבש חד בתרי בטיל היינו במינו אבל בשאינו מינו בין בלח ובין ביבש בס' וכתב האו"ה טעם על זה משום דמין בשא"מ נקרא דבר שיש לו תקנה קצת להכיר האיסור ולהסיר ועוד דהתורה לא התירה כ"א מין במינו [והיינו כדברי התוס' בפסחים הנ"ל דמה"ת בעינן ס' במין בשא"מ אף בנתערב יבש ביבש] ושוב כתב אבל הטעם שפי' הרמב"ם ור' ברוך דמשו"ה במין בשאינו מינו צריך ס' אף ביבש משום דמין במינו אינו בנ"ט זה בזה כשיתבשלו דאינו ניכר טעם האיסור במינו אבל באינו מינו אז הטעם של איסור ניכר בפני עצמו כשיתבשל וקיי"ל כר"ת דטע"כ דאורייתא וצריך ס' לבטל הטעם עכ"ל. לא היינו אוסרין אותו ממ"נ דאם מכיר בתערובתו קודם הבישול היה מותר אף לבשלו יחד וכו' ואם לא ידע בו עד שנתבשלו א"כ צריך ס' מטעם דהוי איסור לח עכ"ל האו"ה. והנה מדבריו ז"ל אלו משמע ומפרש בדברי רבינו ברוך [והוא בעל המחבר ס' התרומה] כמו שפירש הש"ך לדבריו דהטעם דמין בשאינו מינו משו"ה צריך ס' אף ביבש משום גזירה דשמא יבשלם וכמו שכתב הר"ן ולכן תמה ע"ז דמ"נ והיינו כמו שהקשה הפמ"ג הנ"ל משום דס"ל ג"כ כדעת הרא"ש דבנודע התערובת נהפך האיסור להיות היתר ומותר אח"כ לבשלו אף לכתחילה:

אבל האמת יורה דרכו דט"ס נפל בכאן במש"כ והרמב"ם ור' ברוך דברמב"ם ליתא מזה מידי וגם תיבות ור' ברוך בוודאי טס"ה דאם כוון לדברי רבינו ברוך בעל ס' התרומה הו"ל לכתוב בפירוש ובספר התרומה כתב דבכל מקום שהביא האו"ה לספר התרומה כותב סתם דבספר התרומה כתב ואין דרכו כלל להביא שם המחבר. ועוד דאם כוון על רבינו ברוך בעל ספר התרומה היה כותב רבינו ברוך דכן הוא דרכן של המחברים כשמביאים דברי הראשונים ז"ל כותבים בלשון רבינו או בלשון וכתב הרב. אבל לא לכתוב סתם ור' ברוך ולא כתב עליו לא רבינו ולא הרב:

ואכן מצאתי בס' מנחת יעקב על התו"ח בכלל ל"ט ס"ק י"ב שתמה על מש"כ התו"ח שם בשם הרמב"ם דאם נתערב יבש ביבש מין במינו מותר לאדם אחד לאוכלן כולם ביחד וכתב דלא מצא זה ברמב"ם וכתב דט"ס נפל בזה במש"כ בהגהות בשם הרמב"ם וצריך להיות מהר"ם והוא מהר"ם בר ברוך מרוטונבורג שסובר דעה זו כמעתיק בשמו ג"כ בתשובת הרשב"א סימן תש"ל ע"ש. ולכן נ"ל דגם הכא באו"ה נפל ט"ס וצ"ל וכתב מהר"ם בר ברוך והא דיבש חד בתרי בטיל וכו' וכוון על מהר"ם מרוטנבורג ז"ל ואפשר שמצא כן כתוב בשמו וכתב הטעם דמשו"ה בשא"מ צריך ס' הוא משום גזירה דשמא יבשלם. ולכן תמה עליו מטעם מ"נ. אבל דעת ס' התרומה נ"ל פשוט דסובר דאסור מה"ת באינו מינו אף יבש ביבש:

ועל פי דברינו הנ"ל בדעת ס' התרומה הנ"ל יסתלק הראיה שהביא הגאון בעל מנחת כהן לדעת הרמ"א ז"ל בסימן ק"ט דיבש ביבש מין בשא"מ דצריך ס' משום גזירה דשמא יבשלם אין חילוק בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן מהא שכ' בספר התרומה עצמו בהלכות חלה בסימן פ"א לענין חלת חו"ל דבמקום דמפרישין שתי חלות דחלה השניה נאכלת לכהנים אם נתערבה עם לחמים אחרים מין במינו כגון לחם חטין בלחמי חטין צריך אחד ומאה לענין להתיר לזרים. אבל אם נתערב מין בשאינו מינו כגון ככר חטין בשל שעורים בטל בס' כשאר איסורים כדתנן במס' ערלה ומייתי לה בפ' ג"ה דערלה ותרומה אם נתערב מין בשא"מ בששים כשאר איסורין כ"כ בס' התרומה. הרי להדיא דאף בחלת חו"ל דאינו אלא מדרבנן ואעפ"כ מצריך ס' אף יבש ביבש. וע"כ דגזרינן שמא יבשלם ויתן טעם הרי דאף באיסור דרבנן גזרינן שמא יבשלם [והובא דברי המנחת כהן במנחת יעקב שם בס"ק י'] והביא מזה ראיה לדעת הרמ"א ז"ל. ואכן לפי מש"כ בעז"ה דספר התרומה סובר דמין בשא"מ צריך מה"ת ס' אף ביבש בטל הראיה לגמרי דכיון דמה"ת צריך ס' אין חלוק בין דאורייתא לדרבנן. אבל לפי דכ' הש"ך בשם הר"ן ואו"ה דאינו אלא מדרבנן משום גזירה שפיר כתב הש"ך דבאיסור דרבנן אין להחמיר משום דהוי גזירה לגזירה:

וגם בלא"ה אין שום ראיה משם לדברי הרמ"א דהא לכאורה תמוה דמאי ראיה מביא בס' התרומה שם מהמשנה דערלה פ"ב דלהקל ולהחמיר מין בשא"מ דהא המשנה מיירי להדיא לח בלק דבגריסין שנתבשלו עם עדשים אם יש בה בנ"ט אסור. אבל מנ"ל דאף יבש ביבש צריך ס' והלכך נ"ל פשוט דס' התרומה נמי בלח בלח מיירי בנתערב ככר חטין בין ככרות של שעורין ונתערבו יחד בתבשיל והלכך אף דהוי איסור דרבנן צריך ס' כמו כל איסורי דרבנן דצריך ס' בנתערב מין בשא"מ. אבל יבש ביבש דאינו אלא גזירה דרבנן דשמא יבשלם י"ל דבאיסור דרבנן לא גזרינן וכמש"כ הש"ך:

ומיהו צריך לבאר לפי מה שכתבתי בדעת ס' התרומה דס"ל דמה"ת לא בטיל חד בתרי משום דאם יבשלם יוכר האיסור ע"י שיתן טעם. ולכאורה צריך להבין מה מועיל דיש ס' נהי דבתבשיל לא יוכר האיסור. אבל מ"מ יוכר האיסור בשעת שיאכל חתיכת האיסור ויטעום טעם של האיסור בפיו. ועוד למה צריך לומר שיוכר האיסור בעת שיבשלם הלא אם שיאכל אותם ביבש ג"כ יוכר האיסור שירגיש טעם האיסור וגדולה מזו כתב הפר"ח בסימן ק"ט ס"ק ז' דבדבר דאיכא למיקם אטעמא כגון חתיכה בלועה מחלב שנאסרה ונתערבה עם חתיכות אחרות או כלי חולבת שנתערב בכלים אחרים של בשר כיון דבהני גווני איכא למיקם אטעמא הוי כאיסור הניכר שאין לו ביטול. ועוד כשיאכל אותה חתיכה של איסור ירגיש החלב בפיו ומסיים הפר"ח שדברים אלו הם קילורים לעין ונכונים וברורים. וא"כ ק"ו בעצם איסור שנתערב בשאינו מינו דוודאי איכא למיקם אטעמא בוודאי אינו בטיל אפילו בס':

אבל אינו קושיא דהא בס' התרומה והובא בטור מיירי שנפרך לחתיכות דקות באופן שאינו ניכר כלל איזה חתיכה הוא איסור ואיזה הוא היתר והלכך אף כשיאכל ירגיש טעם של איסור בפיו מ"מ כיון שמעורב עם חתיכות אחרות וכשהוא לועס בפיו הוא לועס גם החתיכות של היתר הנה אינו ידוע מאיזה חתיכה הוא מרגיש טעם של האיסור משא"כ בנתערב בתבשיל וליכא ס' ונרגש טעם האיסור בתבשיל גם בחתיכות של היתר שפיר מקרי הוכר האיסור ואין לו ביטול:

ואמנם לענין עיקר דברי הפר"ח הנ"ל שמעתי שמקשין העולם מהא דתנן בעו"ג (דף ע"ד) ואלו אסורין ואוסרין בכ"ש וכו' ובשר בחלב ומקשינן שם בגמ' דמאי קחשיב אי דבר שבמנין קחשיב ליתני נמי חתיכת נבלה ואי איסורי הנאה קחשיב לתני נמי חמץ בפסח ומתרצינן דהאי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה ופירש"י דהאי תנא ס"ל דדווקא חתיכת בו"ח דהוא דבר שאסור בהנאה וגם היתה חתיכה הר"ל. אבל אי לא"ה בטל חד בתרי. ולדעת הפר"ח למה היא בטילה הלא יוכר האיסור כשיאכל אותה שירגש טעם חלב בפיו:

אבל לענ"ד יש ליישב דברי הפר"ח דהנה לכאורה אדמקשי עליה מהמשנה הנ"ל טפי הו"ל להקשות על הפר"ח דהוא סותר דברי עצמו למש"כ בסימן צ"ב ס"ק י"א שהעתיק לדברי הש"ך שם דבחתיכת בשר שנפל עליה חלב ואח"כ נתערבה בחתיכות אחרות ולא היתה חתיכת בו"ח ראויות להתכבד בטילה ברוב ותקשה דהיכי בטילה ברוב הא ס"ל דהיכי דאיכא למיקם אטעמא אינה בטלה. ועוד דהא הש"ך מדייק כן מדברי השו"ע שם שכ' דדווקא אם היא ר"ל אינה בטלה וא"כ תקשה על הפר"ח מדברי השו"ע שם:

אבל באמת אחר העיון שם לק"מ דהא שם מיירי שאחר שנאסרה החתיכה ע"י הטיפת חלב שנפל עליה חזרו וניערו את הקדרה והיה ברוטב ס' נגד החתיכה דהרוטב מותר והחתיכותו אסורות אם היתה ראויה להתכבד ובכה"ג יוכל להיות דיצא כל הטעם חלב בקדירה ונתבטל בס'. וא"כ י"ל דמיירי שטעמו קפילא ולא טעם בה טעם חלב מחמת שכבר יצא הטעם בקדרה ורק דהחתיכה נשארה באיסורה מטעם חנ"נ [ואף לפי דעת התה"ד שהובא בש"ך יו"ד בסימן ק"ה שהתורה לא חסרה בב"ח רק כל זמן שהחלב בה. אבל אם יבוא אליהו ויאמר שכבר יצא ממנה כל טעם החלב גם הבשר מותר היינו דווקא אם יתברר ע"י אלי' שאין בה חלב ואפי' טיפה אחת משא"כ ע"י קפילא לא נתברר שאין בה חלב כלל די"ל דעדיין יש בה חלב רק שאין נרגש טעם החלב מחמת שיש בהבשר ס' כנגד החלב] ובכה"ג לא תהא ניכרת לעולם אם יטעום אותה ושפיר כתב הש"ך והפר"ח דאם אינה ר"ל בטילה ברוב. וא"כ גם מהך מתני' לא קשיא דהא דמצריך דווקא דבר שבמנין מיירי ג"כ בחתיכת בו"ח שטעמו אותה ולא היה בה טעם חלב:

וראוי לבאר דבמין במינו שפשוט בכל הפוסקים דבטל ברוב לאו מילתא פסיקתא היא דהרמב"ם בפט"ו מה' מאכלות אסורות הלכה ד' כתב דמין במינו אף דמה"ת בטל ברוב מ"מ מדברי סופרים הכל אסור עד שיאבד דבר האסור מעוצם מיעוטו [והיינו בס' וכמו שמסיק בהלכה ה'] וכתב הכ"מ דדעת רבינו כדעת הראב"ד דאפי' יבש ביבש בעינן ס' מדרבנן והא דאמרינן בש"ס דבטל ברובא היינו ברביה. וכן נראה מדברי רש"י וכ"כ הלח"מ שם (וכ"כ הר"ן בפ' גה"נ בשם הראב"ד ז"ל דבעינן ס' והרשב"א ז"ל בתו"ה הארוך (דף ק"ז) שכ"ה ג"כ דעת רש"י ז"ל בפ' הזהב) ומה שנראה מדברי רש"י ז"ל בביצה (דף ד') דבטל ברובא ממש כבר תירץ במנחת יעקב בתו"ח בר"ס ל"ט דשאני התם דביצה שנולדה ביו"ט אינו אסורה רק מדרבנן והלכך אי לאו דהוי דשיל"מ היתה בטילה ברובא ממש. אבל באיסורא דאורייתא בוודאי ס"ל לרש"י ז"ל דבעינן ס' וכמו דמשמע מרש"י בפ' הזהב. ונראה לי דהרמב"ם ורש"י ז"ל לשיטתייהו אזלי דס"ל דטע"כ הוא דרבנן דכן ס"ל לרבא בפ' ג"ה בהא דאמר שם דהא דאמר דזהו היתר הבא מכלל איסור לא נצרכה אלא לטע"כ דבחולין שרי ובקדשים אסור והלכך הא דאמר רבא בזבחים ע"ט דאמור רבנן בטעמא והיינו בשאינו מינו מדרבנן קאמר והיינו דאמר אמור רבנן בטעמא משום דמה"ת גם בשאינו מינו בטיל ברוב. והלכך גם מה דאמר רבא שם מין במינו ברובא ע"כ ברבייה מיירי דליכא למימר ברובא ממש א"כ לא שייך אמור רבנן דהא מה"ת נמי בעינן רוב ועוד דלא יהי' דומה למין בשא"מ בטעמא דהתם פ"כ מדרבנן קאמר. והתוס' בזבחים שם דחקו באמת לשיטת רש"י דרבא ס"ל דטע"כ דרבנן א"כ למה אמר בטעמא ולא אמר בששים או במאה. אבל באמת זה לא קשיא כ"כ דהא באמת מין בשא"מ דהתירא כגון של תרומה דמצי טעם ליה כהן לא בעינן לא קפילא ולא ששים וכמו דאמר רבא בעצמו בחולין (דף צ"ז) דדווקא באיסורא וגם ליכא קפילא אז בעינן ס'. אבל מעיקר הדין תליא בטעמא. ואדרבה מלישנא דרבא דאמר אמור רבנן הוא ראיה לשיטת הרמב"ם ורש"י דטע"כ דרבנן והלכך גם הא דאמור רבנן דמין במינו ברובא ברבייה קאמר דזהו הוא מדרבנן דמה"ת סגי ברובא ממש:

ואין להקשות דמאי שני רבא בלישניה דבזבחים אמר ברובא ובחולין אמר דמין במינו בס' דהא לשיטת רש"י והרמב"ם היינו הך דברובא נ"כ ס"ל בס' דבשלמא לשיטת שאר פוסקים דברובא ממש קאמר ניחא דבזבחים מיירי ביבש אמר ברובא ובחולין מיירי בלח בעי ס' משום גזירה דמין בשאינו מינו או מטעמא אחרינא אבל לשיטת רש"י והרמב"ם הא אין חילוק כלל בין יבש ללח:

אבל אחר העיון אינו קושיא כלל כשנעמוד על לשון הרמב"ם ז"ל רפט"ו הלכה ד' הנ"ל שלא כתב כלל מתחילה שצריך ששים רק כתב שמד"ס הכל אסור עד שיאבד הדבר מעוצם מיעוטו וכו' ובהלכה ה' כתב ובכמה יתערב דבר האסור ויאבד בעוצם מיעוטו כשעור שנתנו חכמים יש דברים ששיעורן בס' ויש דברים ששיעורן בק' וכו' ומשמע מלשונו ז"ל שמפרש דמה שאמר רבא בזבחים מין במינו ברובא מדבר בדרך כלל דמדרבנן צריך שיתבטל ברבייה והיינו שירבה עליו היתר עד שיאבד הדבר בעוצם מיעוטו ולא פירש שם רבא כמה הוא שיעור הרביה שיאבד בעוצם מיעוטו ובחולין בא רבא לפרש כמה הוא השיעור שיאבד בעוצם מיעוטו דהוא בששים כנ"ל פירוש הסוגיא דזבחים וחולין הכל ע"פ דרך הרמב"ם ז"ל. ולענין מש"כ לעיל לפרש דברי ס' התרומה משום דאפשר לברור האיסור דווקא ע"י בישול משום דביבש אינו ניכר מאיזה חתיכה הוא טועם האיסור ראיתי כעת דאינו תירוץ כלל דגם כשמבשלם יחד ג"כ אינו ניכר מאיזה חתיכה יצא הטעם של איסור. ואמנם כעת נ"ל חילוק אחר דביבש לא יוכל להרגיש כלל טעם האיסור מחמת שנחלק לחתיכות דקות מאוד ובכל כזית וכזית שהוא אוכל האיסור שבו הוא קטן מאוד ויוכל להיות שאינו מרגיש שום טעם כלל ואף דליכא ס' משא"כ בבישול נרגש יפה הטעם ברוטב מחמת שנתבשל בו כל חתיכת האיסור. ולפיכך צריך ס' גם ביבש כדי שלא יוכר האיסור ודו"ק. הנלע"ד כתבתי בעז"ה:

סימן לח

במשנה דע"ז (דף ע"ד) אלו אסורין ואוסרין בכ"ש וכו' ובשר בחלב ושעיר המשתלח וכו' ומקשינן שם בגמ' דתנא מאי קחשיב אי דבר שבמנין קחשיב לתני נמי חתיכת נבלה אי איסורי הנאה קא חשיב לתני נמי חמץ בפסח ומתרצינן דהאי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה. ופירש"י דהאי תנא סבר דדווקא בדבר דאיכא תרתי לחשיבותא דהוא דבר שבמנין וגם הוא מאיסורי הנאה דחשיב איסור דידהו הוא דלא בטיל. אבל חמץ פרוסה בפסח הואיל ואין דרכו למנות וכו' וכתב הרא"ש על דברי רש"י אלו ואף דקיי"ל בפסחים ל' דחמץ בפסח במשהו היינו בדבר לח המתערב דבמקום דבשאר איסורים בנ"ט הוי חמץ במשהו. אבל דבר יבש דבשאר איסורים חד בתרי בטיל ה"ה בחמץ בפסח עכ"ל הרא"ש ז"ל שם:

והנה לכאורה לפי זה יש לתמוה טובא על רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל דסתם וכתב בפ"א מה' חמץ ומצה הלכה ה' ובפט"ו מה' מאכלות אסורות הלכה ט' דחמץ בזמנו בין במינו ובין שלא במינו אוסר בכ"ש ולא חילק כלל בין לח ובין יבש ומשמע דאף יבש ביבש אוסר בכ"ש [ונ"ל דהרמב"ם ז"ל לשיטתו אזיל לפי מה דפסק שם בהלכות מאכלות אסורות הלכה ד' וה' שאף בשאר איסורים אין חילוק במין במינו בין יבש ובין בלח וגם ביבש בעינן שיאבד הדבר בעוצם מיעוטו והיינו בס' ובכל מקום דבשאר איסורים בס' בחמץ אוסר במשהו. ועוד דכיון דהרמב"ם סובר דהטעם דחמץ אוסר במשהו משום דהוי דשיל"מ וא"כ אין לחלק בין לח ליבש דהא הטעם דעד דתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר שייך גם ביבש] וא"כ תקשה דאמאי לא קחשיב לחמץ בפסח. ומה שתירץ הר"ן ז"ל שם בעו"ג דהך מתני' אתיא כר' יהודה דחמץ לאחר זמנו ג"כ אסור מה"ת ולא הוי דשיל"מ כלל זה אינו תירוץ רק על חמץ. אבל מ"מ תקשה דאמאי לא חשיב שארי איסורין שהן דבר שיל"מ כגון הקדש וחדש ושביעית ונדרים שהן אוסרין בכ"ש וכדאיתא בנדרים נ"ח: ואין לומר משום דדבר שיל"מ אין אוסר בכ"ש רק במינו והתנא לא חשיב רק דברים שאוסרין בכ"ש גם בשלא במינו דהא ליתא דמידי איירינן אלא להרמב"ם ז"ל והרמב"ם ז"ל בעצמו שם בפרק ט"ז הלכה ג' פסק דאף בדברים החשובים כגון דבר שבמנין וחתיכה הראויה להתכבד אינו אוסר רק במינו והדרא קושיא לדוכתיה דלמה לא חשיב לדבר שיל"מ. וזה אין לומר דמפרש כדברי התוס' דהתנא ג"כ סובר דחמץ במשהו רק דלא חשיב רק דבר שבמנין ואיסורי הנאה דפי' זה דחוק טובא דכיון דהתנא בא לחשוב כאן האיסורים דאוסר במשהו למה לא חשיב באמת לחמץ בפסח לשאר דשיל"מ וזה קשה גם לדעת הרא"ש דס"ל דחמץ אינו אוסר במשהו רק בלח מ"מ הו"ל לחשוב חמץ בפסח דאוסר בכ"ש לענין לח בלח:

ולכן מתוך חומר הנושא נ"ל דמזה ראיה באמת למש"כ הרמב"ן ז"ל במלחמות בפסחים בפ' כ"ש דחכמים פליגי על ר"ש בנדרים הנ"ל וס"ל דאף דבר שיל"מ בטיל בס' כשאר איסורים. וא"כ י"ל דהך מתני' ס"ל כחכמים דלית להו כלל לדין דשיל"מ. ולפיכך לא חשיב להו. ולהרמב"ם דס"ל דחמץ בפסח ג"כ הטעם משום דשיל"מ ולפיכך לא חשיב נמי חמץ בפסח. ורק דהש"ס שם מקשה דאם התנא סובר דכל איסורי הנאה אוסר במשהו לחשוב נמי חמץ בפסח. ומתרץ ג"כ שפיר דתנא דמתניתין סובר דתרתי בעינן איסורי הנאה ודבר שבמנין. אבל איסורי הנאה לחוד אינו אוסר במשהו:

ובזה ניחא נמי מש"כ הרמב"ן במלחמות שם דר' יוחנן דסבר בפסחים ל' דחמץ בפסח בנ"ט כשאר איסורים היינו משום דסובר כחכמים דלא ס"ל לדין דבר שיל"מ כלל. ולכאורה מנ"ל לר"י דחכמים פליגי על ר"ש. ואמנם להנ"ל ניחא דר' יוחנן לשיטתו דס"ל דהלכה כסתם משנה והרי סתם משנה דעו"ג הנ"ל כחכמים דלא סברי לדין דשיל"מ מהא דלא חשיב לדשיל"מ. וכן מהא דלא חשיב נמי לחמץ בפסח:

ומיהו לשיטת שאר פוסקים דס"ל דהטעם דחמץ בפסח במשהו הוא משום חומרא דחמץ משום דהוי איסור כרת ולא בדילי מיניה צ"ל הטעם דלא חשיב ליה במשנה משום דס"ל דחמץ אינו אוסר במשהו רק בדבר המתערב אבל יבש ביבש דאינו מתערב בטיל ברוב וכדעת הרא"ש. ולפיכך לא חשיב ליה במשנה שם משום דכל הני דחשיב מיירי גם יבש ביבש ובפרט לפי דמסיק דהתנא תרתי אית ליה איסורי הנאה ודבר שבמנין. ודבר שבמנין לא שייך רק יבש ביבש. ובזה יסתלק כל הקושיות בזה בעז"ה. והנלע"ד כתבתי בעז"ה:

תוכן העניינים

שות עצי ברושים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה