שות עצי ברושים· הרב שלמה כהן־אברבנאל
הלכות מליחה
סימן לג
בסימן ק"ה סעיף י"ב גבינות שנעשו בדפוסי עובדי כוכבים אע"פ שנמלחו בתוכן מותרים וכתב על זה הרמ"א בהג"ה וה"ה אם נמלח היתר בשאר כלי איסור ואפי' אינו מנוקב וכתב ע"ז בביאורי הגר"א ז"ל ס"ק ע"ח דלא תימא טעם ההיתר דאין הכלי בולע במליחה וכמש"כ הרא"ש שם ולא נאסר העץ ע"י מליח כרותח וא"כ לפ"ז כאן אסור אלא הטעם שאין פולט דבר שבלע וכמש"כ תוס' שם דאין שייך מליחה בעץ ולא נעשה העץ רותח ע"י מליחה ור"ל דטמא מליח אוסר דנעשה רותח משא"כ בעץ דאין נעשה רותח והוי כטפל דאינו פולט וכו' עכ"ל הגר"א ז"ל שם. והנה משמע מדבריו ז"ל להדיא דהרא"ש מחולק עם התוס' דלדעת הרא"ש מה שמותר הגבינות שנעשו בדפוסי ע"כ הוא משום דמעיקרא לא נאסרו הדפוסים ע"י שנעשו בהם גבינות ע"כ משום דאינו בולע העץ ע"י מליחה ולדעת התוס' הטעם דהעץ אינו מפליט מה שבלוע בו ע"י המליחה משום שאין פועל בעץ המליחה ונשאר לעולם תפל וא"כ הוי טהור מלוח וטמא תפל וטהור מלוח וטמא ואכן הדבר מתמיה דאם כוונת הרא"ש ז"ל במש"כ ולא נאסר העץ היינו דאינו בולע כלל משום שעץ הוא דבר קשה ואינו בולע ע"י חום המליחה א"כ היכי מדמי לה לטהור מליח וטמא תפל דהתם הטמא הוא אסור מעיקרו ואעפ"כ אינו יכול לאסור להטהור דאין כח בטפל להפליט ולהבליע במליח ואינו ראיה מזה דכלי אינו בולע ע"י מליחה. ועוד הדבר יותר תימה במש"כ רבינו הגר"א ז"ל דלדעת הרא"ש אם נמלח בכלי של איסור שנאסר ע"י חום האש אז נאסר המאכל שנמלח בו והדבר תימה דלמה חמיר כלי יותר ממאכל טמא שהוא תפל דאין כח בטהור המליח להפליט מן הטמא התפל והאיך יהי' כח בטהור המלוח להפליט מן הכלי הטפלה דהא כלי עץ קשה יותר להפליט מדבר מאכל:
וזה אין לומר דלא דמי להתם דהתם הטמא לא נמלח כלל דהא הם מונחים זה אצל זה משא"כ כאן דמולחים בתוך הכלי וכמו שכ' שם בהגהות יד אברהם ד"ה גבינות דהא ליתא כלל דמה בכך דגם הכלי נעשה מליח מ"מ הא כתב הרא"ש בעצמו דאין מליחה מהני בכלי דאין מליחה מועלת לעץ אפילו להבליע וכ"ש שאינו יועיל להפליט דלהפליט מהכלי קשה יותר מלהבליע. ומיהו זה יש לתרץ ולומר דהרא"ש ז"ל סובר כדעת רש"י בחולין דף ח' ע"ב דמשום הכי בשוחט בסכין של עובד כוכבים קיי"ל דקולף ואילו בשוחט בסכין ששחט בו טרפה קיי"ל דסגי שידיח הסכין בצונן או שידיח אח"כ בית השחיטה ופירש רש"י דסכין שהוא קשה אינו בולע ע"י חום בית השחיטה אבל בסכין של עובד כוכבים שכבר הוא בלוע מאיסור ועתה צריך להפליט ע"י חום בית השחיטה לענין זה נחשב לחם ושפיר מפליט דלהבליע קשה יותר מלהפליט והכי נמי י"ל ע"י חום דמליחה דלהבליע בכלי אינו יכול ולהפליט יכול. אבל קושיא הראשונה שודאי קשיא דהיכי מדמי לה לטמא תפל דהא התם אינו מפליט משום שהוא תפל. אבל הכא שפיר מפליט משום דבאמת גם הכלי מלוח רק שאין כח במליחה להבליע בכלי ואין זה ענין כלל לטהור מלוח וטמא תפל:
ולכן לולא דמסתפינא הייתי אומר דט"ס קטן נפל בדברי הרא"ש וצ"ל א"נ לא נאסר העץ ע"י מליחה כצ"ל וכוונתו לומר ב' טעמים על מה דמותר למלוח בדפוסי עובדי כוכבים ומעיקרא העתיק לדברי התוס' דהוי כטהור מלוח וטמא טפל דבכלי לא שייך דין רותח ע"י המליחה באופן שיפליט ממנו לתוך המאכל ע"י מליחה דהיא נחשבת לעולם כטפלה ולפי זה להשתמש בה רותח אחר שנבלע בה דבר איסור ע"י מליחה אסור דע"ז ליכא ראיה ממעשים בכל יום שמניחים מלח בקערה של בשר ואח"כ נותנין מן המלח לתוך החלב וכן מהא דמולחין בשר הרבה פעמים בכלי אחד מנוקבת וכ"ה מפורש באמת בגמ' בחולין (דף קי"א) אמר רב יהודה אמר שמואל דקערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח הרי שנבלע בכלי פ"י מליחה ולדעת כמה פוסקים מיירי התם אפילו במנוקבת וכמו שהובא בשו"ע בסימן ס"ט סעיף י"ז דכן הוא דעת הראב"ד והרמב"ן והרשב"א והר"ן וכמו שכ' בבאה"ג שם. ואפילו לדעת הפוסקים דמיירי דווקא באינה מנוקבת היינו גבי דם דמשריק שריק וכמו שכ' הרא"ש שם. אבל לענין שמנונית של איסור משמע שם ברא"ש להדיא דשפיר בלע אפילו במנוקבת ואסור לאכול בה רותח ובפרט דפוסי העובדי כוכבים דמן הסתם אינם מנוקבים בוודאי אסור להשתמש בהם רותח לד"ה ורק למלוח בהם גבינות שרי משום דאינן פולטים ע"י מליחה והדר כתב הרא"ש דא"נ דאינו נאסר הכלי כלל ע"י מליחה ולשיטתו אזיל דכ' בפ"ק דחולין גבי סכין של עובד כוכבים דלבלוע קשה טפי מלהפליט דחום בית השחיטה ודוחקא דסכינא מפליטין מן הסכין אבל אין יכולים להבליע בו ומשו"ה בשוחט בסכין של עובד כוכבים קולף ובסכין ששחט בה טרפה סגי בהדחה. וא"כ אין סברא כלל דגבי מליחה הוא להיפך ולכן ס"ל להרא"ש דיש לומר באמת דגבי מליחה כיון דאינו פולט מהכלי ע"י מליחה וכמו שמוכח ממעשים בכל יום דמשתמשים במלח שמונח בכלי של בשר כ"ש דאינו בולע ע"י מליחה והא דאמרינן דקערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח שאני התם דמיירי בקערה שאינה מנוקבת וכמו שכ' הרא"ש שם. וא"כ נכבש הבשר עם הדם והציר היוצא בעת המליחה בכלי וע"י כבישה וציר בוודאי בולע גם כלי ומ"מ אינו אסור רק לאכול בה רותח. אבל למלוח בה בשר ע"י נקיבה או למלוח בה בשר שכבר נמלח משמע להדיא דמותר מדלא אסרינן רק לאכול בה רותח:
ומזה ראיה למש"כ לעיל דרבינו הרא"ש שפיר מודה להתוס' דאף בכלי שכבר נבלע בה איסור ע"י רתיחה מ"מ אינו מפליט ע"י מליחה דהוי כטמא תפל וטהור מלוח. ודברי הגר"א ז"ל לעיל דכ' דלדעת הרא"ש שפיר מפליט גם מכלי צ"ע דהא מסוגית הגמ' לא משמע כן. וגם מדברי הרא"ש גופי' גבי קערה שמלח בה בשר משמע ג"כ דס"ל דכלי אינו מפליט ע"י מליחה:
ובזה ניחא עוד במה שהוכיח הרא"ש עוד דע"כ מיירי בקערה שאינה מנוקבת דאי גם במנוקבת תקשה האיך מולחין בכלי אחד ב' פעמים. ולכאורה תמוה דמאי זו הוכחה דאף דמיירי במנוקבת מ"מ לא תקשה ממליחה דאימא דהכלי שפיר בולע ע"י מליחה ולפיכך שפיר אסור לאכול בה רותח. אבל למלוח בה פעם שנית מותר משום דאף דבלע ע"י מליחה מ"מ אינו פולט מכלי דהוי כטהור מלוח וטמא תפל וכמו שכ' הרא"ש בעצמו בכאן מתחילה:
ואמנם לפי מש"כ ניחא דאזיל לשיטתו דמסיים דא"נ דאינו בולע נמי ע"י מליחה משום דאם נימא דאינו פולט כ"ש דאינו בולע וכמו שמוכח מחום בית השחיטה דבליעה קשה טפי מפליטה וכיון שנימא דמיירי גם במנוקבת ע"כ דבולע ג"כ ע"י מליחה דהא במנוקבת ליכא ציר. וא"כ כ"ש שפולט ע"י מליחה. וא"כ תקשה שפיר דהאיך מולחין שני פעמים וע"כ דאינו בולע כלל:
והא דמסיים משום דדם משרק שריק אין כוונתו לומר דבשמנונית שפיר בולע ע"י מליחה וכיון שבולע כ"ש שמפליט דהא וודאי ליתא דהא בהדיא מתיר הרח"ש למנוח גבינות בדפוסי העובדי כוכבים ואף דהתם הוא משום שמנונית אלא עיקר כוונתו לומר דגבי דם בוודאי איכא ראיה דאינו בולע ע"י מליחה מהא דמולחין שני פעמים וכיון דגבי קערה מיירי מאיסור דם ע"כ דמיירי באינה מנוקבת דבמנוקבת יש ראיה דאינו בולע. וכן בשערי דורא בשער ט' מייתי ראיה דאין מליחה לכלים להפליט מהא דמולחין בכלי אחד כמה פעמים אלא דהוא סבר דאף שאינו מפליט מ"מ י"ל דבולע. אבל הרא"ש ז"ל סובר דכיון שאינו מפליט כ"ש שאינו בולע ע"י מליחה. וע"כ דמיירי באינה מנוקבת. אבל לדינא מודה גם בשמנונית אינו בולע ולפיכך כתב שאינו נאסר הכלי ע"י מליחה ואפילו בשמנונית. אבל זה בוודאי מודה הרא"ש דאף בגוונא שבלע כגון שנכבש איסור בכלי מ"מ אינו יוצא ממנה ע"י מליחה כנ"ל ברור לדעת הרא"ש:
וטעם מחלקותן של הרא"ש עם ש"פ דס"ל דכלי שפיר בולע ע"י מליחה נראה דאזלי לשיטתייהו דהרא"ש אזיל לשיטתו דס"ל כשיטת רש"י בחולין (דף ח') דהשוחט בסכין של עובד כוכבים מיירי במקונח ומ"מ קיי"ל דקולף דהבשר רך לבלוע. אבל בסכין ששחט בה טרפה סגי בהדחה בצונן והיינו דס"ל דחום בית השחיטה ודוחקא דסכינא אע"פ דמפליט מן הסכין מ"מ אין לו כח להבליע בסכין. א"כ גבי מליחה נמי כיון דאינו מועיל להפליט מן הכלי כ"ש שאין לו כח להבליע בכלי. אבל שאר פוסקים י"ל דס"ל להיפך וכדעת הרשב"א בתורת הבית הארוך [ובדפי הספר דפוס ברלין הוא בדף ט"ז ע"א] דחום בית השחיטה ודוחקא דסכינא בולע אפילו סכין שהוא קשה שמנונית ודם שהן בעין אבל אין יכול להפליט מה שבלוע בתוך הסכין הרי חזינן דחום בית השחיטה אף שאין יכול להפליט מן הכלי מ"מ יכול להבליע בכלי. וא"כ ה"ה מליחה נמי אף שאינו יכול להפליט מן הכלי מ"מ יכול להבליע בכלי דיותר קל להבליע מלהפליט ונ"מ טובא להלכה לענין להשתמש דבר רותח בדפוסי העובד כוכבים לדעת התוס' אסור גם בדיעבד ולדעת הרא"ש מותר בדיעבד. הנלע"ד כתבתי בעז"ה:
בשו"ע ר"ס ס"ט צריך להדיח הבשר קודם מליחה וכתב הרב בהג"ה ואם הדיחו הטבח א"צ להדיחו בבית עד כאן המחבר השמיטו וצריך טעם למה דהא ש"ס ערוך הוא. ונראה דהנה לכאורה אין בזה חידוש דא"ל דכיון דכבר הודח מה לי אם הדיח בעצמו או הודח ע"י הטבח והש"ס לא הזכיר זה אלא לתירוץ דשמואל דלא הזכיר הדחה ראשונה משום דמיירי דהדיחו הטבח אבל לא אשמעינן זה לחידוש דין וא"כ לא הו"ל להפוסקים ז"ל להזכיר זה דממילא אנו ידעינן דהוא כן. ובשלמא להפוסקים דטעם הדחה ראשונה הוא משום ריכוך הבשר י"ל דטובא קמ"ל דלא תימא דלא מהני הדחת הטבח דהא לריכוך צריך שריה במים דווקא והטבח אינו רק מדיח ולא שורה קמ"ל דמ"מ בדיעבד מהני דנהי לכתחילה צריך שרי' חצי שעה כמבואר בדברי הרב בהג"ה מ"מ בדיעבד בהדיחו היטיב אף דלא שראו סגי ליה וכמבואר בהג"ה שם וזה הוי כדיעבד כמבואר בש"ך ס"ק ב' וס"ק ה' שם וסתם הדחת הטבק הוא הדחה יפה וכמש"כ הש"ך בס"ק ב' אם לא דידעינן דלא הדיחו רק בהעברה בעלמא כמש"כ בש"ך בשם האו"ה שם. אבל לדעת הפוסקים משום דם בעין או משום דהמלח נתמלא ממנו ואינו מוציא דם או משום שאר טעמי לא הוצרך לאשמעינן כיון דכבר הודח יהי' איזה שיהי' כבר ליכא דם שעל פניו וליכא למיחש שום חשש מכל הנך חששות שהזכירו הפוסקים ז"ל. והשתא ח"ש דהטור והרב בהג"ה לשיטתם אזלי דאזיל בשיטת הרא"ש אביו דס"ל לעיקר בטעם ההדחה משום ריכוך הבשר כמו שמשמע מדבריו בהא שהביא בשם י"א דאם מלח ולא הודח דנאסר הבשר משום דע"י מליחה הראשונה פירש מקצת הדם ולא הי' כח במלח להפליט כל הדם וכו' משמע דס"ל דהטעם הוא משום ריכוך הבשר דכיון דלא נתרכך אין כח במלח להפליט כל הדם שבתוכו והדם עצמו שיצא חוזר ונבלע דלא שריק כיון דלא נמלח כהוגן ואף דהרא"ש חולק עליהם היינו מטעמא אחרינא דס"ל דאף דהאמת הוא כן דנבלע הדם שיצאו מ"מ חוזר ופולט ע"י מליחה אחרת והביא ראי' מספר התרומה דאף דם אחר פולט ע"י מליחה אם יש לו דם של עצמו כ"ש דם של עצמו. אבל בעיקר הסברא מודה להם דהמלח אינו מפליט כל הדם ואדרבה הדם שיצא חוזר ונבלע ואם הוי ס"ל דטעם משום דם בעין ולדם בעין שנבלע לא מהני מליחה. א"כ מאי ראי' מייתי מס' התרומה דהא ס' התרומה בדם פליטה מיירי. ואם ס"ל כסברת המרדכי דהמלח נתמלא ממנו לא הו"ל להזכיר כלל ס' התרומה דלדעת המרדכי הוה כלא נמלח כלל. אבל לא דחוזר דנבלע הדם בבשר. וא"כ ע"כ דס"ל דהטעם הוא משום ריכוך ותדע דהא לא הזכיר נמי דאם חתך כל נתח לשנים דצריך לחזור ולהדיח כמש"כ המרדכי אלמא דלא ס"ל הכי. וכן כ' הפמ"ג בפתיחה להלכות מליחה דטעם הרא"ש הוא טעם ששי והוא קרוב לטעם ריכוך שכ' הפוסקים אלא דפליגי בטעם ריכוך גופא כמו שמבואר שם בפמ"ג דג' שיטות יש בטעם ריכוך. וא"כ מסתמא גם הטור סובר כן והלכך הוצרך להביא דין הדחת הטבח. וכן הרב בהג"ה דהצריך שרי' לכתחילה. אבל המחבר דנראה דפסק כטעם המרדכי דהמלח נתמלא מדם לא הוצרך להזכיר וזה ברור:
בסעיף א' בהג"ה הדחת הבשר לכתחילה יזהר לשרותו נגד חצי שעה וכו'. אבל לא שראו רק הדיחו היטיב סגי לי' ע"כ נ"ל טעם הדבר משום דכל עיקר השרי' הוא כדי לצאת טעם של ריכוך הבשר. וכבר כ' הפרי מגדים בפתיחה דבטעם לרכך גופא יש ב' דעות הר"ן סובר לרכך הדם שנקרש על פניו ולא החתיכה גופא ודעת המרדכי לרכך החתיכה גופא וכ' דנ"מ דלטעם הר"ן א"צ שרי' רק הדחה היטיב להעביר דם שנקרש על פניו ולטעם המרדכי צריך שרי' ממש. וא"כ לכתחילה צריך שרי' כדי לצאת דעת המרדכי אמנם בדיעבד סגי לי' בהדחה היטיב דסמכינן אסברת הר"ן דבלא"ה איכא כמה פוסקים דס"ל משום דם בעין ולדידהו סגי להו בהדחה בעלמא אף לא הדיחו היטיב ומשו"ה סגי בהדיחו היטיב בוודאי דבזה לכל הטעמים סגי זולת טעם לרכך הבשר גופא. וזה ברור:
בטור בסימן זה שיעור מליחה כתב הרמב"ם שהוא כדי הילוך מיל וא"א הרא"ש ז"ל כתב דשיעור מליחה הוא כדי שיעור צליה. ולכאורה תימה דמנ"ל להטור ז"ל דפליגי הא כתבו הגאונים ז"ל דשיעור צליה הוא כדי מיל והובא בב"י ובה"ה א"כ הכל אחד דלדעת הרא"ש ג"כ הוא כדי מיל. ונ"ל דהטור סובר דבהא פליגי דדעת הרמב"ם דהא דכתבו הגאונים כדי מיל היינו דעשו שיעור לדבר דלעולם אינו פחות ממיל דשיעור מיל שיערו בחתיכה נחלה שבגדולות לעולם אינו יותר ממיל ומשו"ה תקנו גם בחתיכה קטנה שבקטנות צריך שיעור מיל משום לא פלוג והיינו דהוצרכו הגאונים לכתוב זה דאל"כ מאי קמ"ל הא חזינן דהכי הוא. ועוד דלא שייך כלל לתת שיעור לצליה נחזי אנן אם כבר נצלה או לא אלא ע"כ דהגאונים נתנו גבול וגדר דלעולם אינו פחות ממיל ולא יותר ממיל והלכך כ' הרמב"ם דגבי מליחה נמי הוא כדי מיל דכמו שיוצא הדם ע"י צליה ה"נ ע"י מליחה דמליח הרי הוא כרותח דצלי ושיעור מליחה כשיעור צליה. משא"כ הרא"ש ז"ל ס"ל דהגאונים לא שיערו אלא בחתיכה בינונית. אבל לעולם הגדול לפי גדלו והקטון לפי קטנו והלכך כתב דשיעור מליחה כדי צליה היינו כדי צלי' דאותה חתיכה ופעמים הוא פחות ממיל ופעמים הוא יותר ממיל ושפיר עשה הטור מחלוקת ביניהם. וכן מוכח בהדיא בב"י להמדקדק היטיב בדבריו דבסברא זו פליגי. כל זה כתבתי לפי מה שכתוב לפנינו בדברי הגאונים ז"ל. אבל באמת תמוה לי דמאי שייך ליתן שיעור לצלי' הא כל אדם יכול להכיר זה ועוד דמאי איכפת לן אם לא נצלה הא דם האברים שלא פירש מותר אם לא שנאמר דמיירו לענין לבשלו לקדרה אח"כ [וגם קושיא הראשונה יש ליישב כיון דבחצי צליה כבר יוצא כל הדם כמש"כ הטור בשם רבינו יונה בס"ס ס"ט וזה אין אדם בקי כ"כ אם הוא חצי צליה או לא] אבל באמת לולא דמסתפינא הייתי אומר דט"ס נפל בכל הספרים וצ"ל דכ' הגאונים ז"ל דשיעור מליחה הוא כדי מיל ובזה נופל כל הקושיות ונ"ל שגם לפני הרמב"ם ז"ל הי' כן דאל"כ הא דרכו של הרמב"ם ז"ל להביא לפעמים דברי הגאונים ז"ל וכאן נמי בוודאי כוון לדברי הגאונים והו"ל להביא זה אצלי' ולא אמליחה דאינו נלמד אלא מצד הסברא אלא וודאי דלפניו הי' הגי' אמליחה. אבל מסתפינא לומר כן דכיון דלא מצאתי כן בשום גירסא:
ולענין עיקר דברי הגאונים נ"ל מקור לדבריהם מן הש"ס דפסחים ר"פ תמיד נשחט דאמרינן שם דנתנו חכמים לפסח שעה אחת לצלייתו אם חל ע"פ בע"ש וכ' התה"ד בסימן קס"ח דמזה סמך למנהג העולם שנהגו להשהות במליחה כשיעור שעה והובא בשו"ע בהג"ה סעיף ו'. וכבר תמה ע"ז הפרי מגדים בסימן ע"ו בשפתי דעת אות י"ד בד"ה קשיא לי דהא וודאי דהיו צולין לפסח צליה גמורה דנהי דלצאת מידי אכילת נא אפשר דיוצא בחצי צלי' דחצי צליה אפשר דנמי לאו נא הוא מ"מ וודאי דלא הי' אוכלין אותו אלא צלוי כל צרכו דהא בחצי צליה מאכל בן דרוסאי הוא ואין דרך בנ"א לאכול כן ובפרט בקדשים דבעינן למשחה לגדולה וכיון דלא נתנו חכמים אלא שיעור שעה לצליה גמורה. א"כ אדרבה ש"מ דשיעור צלי' להוציא דם היינו חצי שעה דהא שיעור צליה להוציא כל הדם סגי בחצי צליה וזה תמי' רבתי באמת על התה"ד ונשאר בצ"ע:
ולי הצעיר קשה עוד על התה"ד דהא בפסחים ע"ד כתבו התוס' דלמ"ד דכבדא עילוי' בשרא אפי' דעבד אסור צ"ל דהי' מולחין להבני מעיים של הפסח מליחה גמורה לקדרה קודם צלייתו כדי שלא יאסור הכבד את הפסח שמונח בתוך הפסח לר"י הגלילי כ"כ התוס' שם [ועיין בצל"ח מש"כ ע"ד תוס' אלו] וא"כ לא מגיע לשיעור צלי' גופא להוציא הדם אלא שליש שעה דהיינו שליש שעה למליחת המעיים שליש לחצי צלי' שליש לחצי צלי' השנית ולכן נ"ל דמזה הוציאו הגאונים ז"ל באמת דשיעור מליחה או צלי' היינו כדי מיל דהוא קרוב לשליש שעה ואפשר דהם ס"ל דשיעור מיל הוא כ"ד מינוטין וכדעת הרמב"ם והרע"ב בפי' המשניות לפסחים פרק ג' או כ"ב מינוטין ומחצה וכדעת הגר"א ז"ל בביאוריו לאו"ח סימן תנ"ט והלכך אף דסגי בעשרים מינוטין מ"מ לחומרא לא דקו בזה ונקטו שיעור מיל שהוא שיעור היותר מוגבל. ואף אם נימא דס"ל כדעת השו"ע או"ח סימן תנ"ט דשיעור מיל הוא י"ח מינוטין נמי לא קשה כ"כ כיון דדם שבשלו מדרבנן הוא לא דקדקו בזה כ"כ ונקטו מיל אף דהוא פחות מעט משליש שעה. ועכ"פ דברי הגאונים יש לו סמך מהש"ס הנ"ל ודברי התה"ד אינו אלא אסמכתא בעלמא מהש"ס הנ"ל. שוב ראיתי גם להכרתי ופלתי ז"ל שכ' דהגאונים ז"ל הוציאו מש"ס זה אלא דהוא כתב באופן אחר דס"ל דשיעור מאכל בן דרוסאי הוא שליש בישול וכדעת רש"י בשבת כ'. וא"כ ג"כ אינו מגיע לשיעור צלי' להוציא הדם אלא שליש צלי' דהיינו שליש שעה. ולפי מש"כ על פי דברי התוס' בפסחים אין צורך לזה. הנלע"ד כתבתי בעז"ה:
הקשה הפרי מגדים בס' ס"ט בש"ד ס"ק ע"ח ובמשבצות ס"ק ט"ז ובפתיחה להלכות מליחה על המחבר דפסק בסעיף י"ט דראוי לחוש לדעת הרמב"ם ז"ל וליתן הבשר במים רותחין אחר המליחה א"כ כשחתך הבשר לאחר ששהה שיעור מליחה והודח אמאי לא כתב דצריך מליחה שנית להוציא הדם שעל שטח הבשר של מקום החתך קודם שיתננו במים רותחין. ומה שכתב ליישב דאפשר דא"צ להרמב"ם מליחה שנית ומותר אפי' לחתוך לחתיכות דקות ולחלוט זה דוחק טובא דא"כ לא הוה מצריך הרמב"ם מליחה כלל כיון דחולטו ברותחין וע"כ צ"ל כמש"כ הר"ן אליבא דהרמב"ם דתרווייהו בעינן מליחה וחליטה ואין אחד מועיל בלא חבירו וכמו שהאריך הר"ן בטעם הדבר. א"כ כשחזר וחתכו תצטרך מליחה שנית משום דם שעל שטח הבשר וכמו שכ' הר"ן שזהו הטעם שמצריך הרמב"ם מליחה וכבר דחה הפמ"ג עצמו ישוב זה בפתיחה ונשאר בצ"ע:
אמנם לענ"ד נראה דמשו"ה לא חש המחבר לדעת הרמב"ם בזה משום דוודאי איכא ס' בחתיכה לעולם נגד דם שבשטח העליון של מקום החתך דהא כתבו הפוסקים והשו"ע בסימן ס"ט בסעיף ט' בהג"ה דבכל חתיכה יש ל' נגד הדם שעל שטח של כל החתיכה וא"כ נגד דם שבשטח אחד בוודאי איכא ס' בלי ספק ונהי דאין מבטלין איסור לכתחילה מ"מ כיון דבלא"ה הוא ביטול איסור דרבנן דדם שמלחו מדרבנן וגם אינו אלא חשש בעלמא שמא לא יניחנו במים רותחין לגמרי וכמש"כ הר"ן לדעת הרמב"ם וא"כ לדעת הרמב"ם גופא אינו אלא חששא רחוקה והלכך בחששא רחוקה כזה באיסור קל כזה כביטול איסור דרבנן לכתחילה לא חשש כלל לדעת הרמב"ם וסמך על כל הפוסקים ז"ל החולקים על הרמב"ם ז"ל ולא חשש לדבריו כלל וכלל באופן כזה וזה ברור:
בסעיף כ' בשר שנמלח ושהה כדי מליחה ונתנוהו אח"כ בכלי בלא הדחה ונתמלא מציר מותר ולפי זה וכו' וכ' ע"ז הרב בהג"ה ויש אוסרין אפילו בדיעבד כדי קליפה והכי נהוג. הנה עיקר טעם מחלוקת זו תליא בהא דפסק המחבר דהוא דעת רש"י בתשובה שהביאוהו התוס' והרא"ש בפ' כ"ה ס"ל דלאחר ששהה שיעור מליחה אין כאן עוד דם בבשר כלל והלכך אפי' אנו רואין שיוצא ציר הרבה מן הבשר בכלי ע"כ מוהל הוא ולא דם והלכך בשביל הציר בוודאי אין לאסור אך מ"מ עדיין הי' ראוי לאסור בשביל המלח שעל הבשר שנמחה בתוך הציר ונבלע בבשר וע"ז כ' רש"י ב' סברות להתיר חדא דהדם נתייבש בתוכו ואין לו כח ליבלע בבשר והביא ראי' לזה מכל בשר שבעולם כשמניחין אותו בתוך כלי להדיחו ולמה לא חיישינן שיבלע המלח בתוך הבשר אלא ע"כ דהדם נתייבש בתוך המלח ואין לו כח לצאת ולטעם זה י"ל דגם רש"י ס"ל דהציר רותח הוא ואעפ"כ אין לאסור ולומר דהציר יבליע המלח והדם משום דנתייבש ועוד כ' רש"י סברא דאפשר דפסק כח המלח מחמת שהפליט הדם מן הבשר ולא חשיב כרותח ואינו נבלע בבשר. ולפי טעם זה צ"ל דגם הציר אינו נחשב כרותח לאחר ששהה שיעור מליחה דאל"כ מאי מהני דפסק כח המלח והמלח צונן הוא מ"מ הציר רותח הוא ושניהם הבשר והמלח מונחים בו אמאי לא נאמר דהציר יבליע למלח אלא ע"כ צ"ל דלפי טעם זה ס"ל לרש"י דגם הציר לא נחשב עוד כרותח. ועוד נ"ל נ"מ בין הטעמים דלכאורה דלטעם הראשון קשה דנהי בדם שבתוך המלח נתייבש מ"מ הדם שעל שטח הבשר לא נתייבש ויאסור מחמת אותו דם ודוחק לומר דכנגד אותו דם בוודאי יש ס' בבשר כנגדו. אמנם האמת נ"ל דס"ל דליכא דם בפני עצמו דכל דם שיוצא הכל המלח מושכו אליו וליכא דם בפני עצמו כלל וכן אביא לקמן אי"ה עוד פוסקים דס"ל הכי אבל לפי טעם השני א"צ לזה דכמו שהמלח צונן ה"נ הדם שבפני עצמו נמי צונן הוא ופשוט הוא:
ומעם החולקים על רש"י הוא. לפי הנראה מתרומות הדשן סימן קנ"ט הוא דוודאי מודו דבכל מליחה דעלמא בוודאי יוצא כל הדם דהא מותר לבשלו אח"כ בקדרה אלא דס"ל דהיכי דחזינן דיוצא ציר הרבה כמו מעשה דרש"י לא אמרינן דמוהל בעלמא הוא אלא דאמרינן דמליחת בשר זה לא עשה פעולתו כראוי ולא הוציא כל הדם דאף דע"פ הרוב בוודאי יוצא כל הדם. ולכן לא חיישינן בעלמא שמא לא יצא. אבל לפעמים משכחת דהמלח אינו מפליט לגמרי מהבשר אף ששהה שיעור מליחה לאיזה סיבה או דהמלח אין כוחו חזק כ"כ או דהבשר הי' מרובה בדמים ולא הספיק לו שיעור מליחה דעלמא או שאר איזה סיבה. והלכך היכי דחזינן רעותא דנמצא ציר הרבה בכלי חיישינן להנ"ל ואמרינן דדם הוא וגם ס"ל דלאחר שיעור מליחה הוה הציר והבשר רותח. והלכך ס"ל דנאסר הבשר כן מבואר טעם החולקים בת"ה להמדקדק היטיב בדבריו ז"ל שם:
וכעת נבוא לביאור דברי המחבר. והנה לכאורה נראה דהמחבר פסק כרש"י ומטעמו ג"כ. אבל זה א"א לומר כלל דהרי המחבר כ' בסעיף י"ז דקודם שיתן הבשר בכלי להדיח הדחה אחרונה צריך לנפץ המלח מעליו או לשטוף והוא מן הש"ס דרב דימי מנהרדעא מלח במילחא גללניתא ומנפץ לי' ופי' הראב"ד ז"ל והובא במ"מ פ"ו מהמ"א דהכוונה דכיון דמלח במלח גסה ומשו"ה סגי ליה בניפוץ בעלמא או שטיפה ומשו"ה מלח לי' בגסה כדי דלסגי בניפוץ. אבל במלח דקה נדבק בבשר וכשנותן בכלי להדיח המים שוברין פליטת הבשר דבאותו שעה נסתם נקבי הפליטה ונמצא הדם שע"פ פני הבשר ושעם המלח חוזר ונבלע בו ונאסר הבשר וכן דעת הרשב"א ג"כ ועוד כמה ראשונים והובא בקוצר לשון הראב"ד והרשב"א בש"ך ס"ק כ"ז וה"ה בגסה שלא נפצו ג"כ דינא הכי וכמש"כ בש"ך שם ואף שעוד איכא ב' פירושים ברב דימי הא' הוא פירוש רש"י דבמלח גסה צריך ניפוץ ובדקה א"צ כלל דניתכת מעצמה. ופי' ג' יש בהגהות מיימוני בשם סמ"ג דהכוונה דבגסה א"צ הדחה כלל דהא דאמרינן מולח וחוזר ומדיח היינו במלח דקה. אבל במלח גסה א"צ הדחה רק ניפוץ בעלמא וזהו דרב דימי מלח וכו' ומנפץ כלומר דלא הי' מצריך אלא ניפוץ ולא הדיחו כלל מ"מ רוב הפוסקים הסכימו לפי' הראב"ד דבגסה סני בניפוץ אי בשטיפה ובדקה צריך שפשוף יפה מקודם דאל"כ אסור להדיחו בכלי שאינו מנוקב] וא"כ מוכח דלא ס"ל כסברת רש"י דהדם נתייבש בתוכו או דפסק כח המלח דאלו נאמר אלו סברות למאי צריך ניפוץ או שיפשוף בדקה הא אפילו יניחם כמות שהוא נמי אינו נאסר מטעם דרש"י אלא וודאי דלא ס"ל סברות אלו. ואף דהמחבר פסק דבדיעבד אם לא נפצו והניחו כך דמותר היינו מטעם דמסיים בסעיף ח' דהמים שבכלי מבטלין כח המלח ולא מטעם דרש"י ומשמע מהמחבר דאלו הניחו בכלי ריקן בלא מים נאסר באמת הבשר ולשיטת רש"י אדרבה היכא דליכא מים ולא ציר אדרבה דעדיף טפי ופשיטא דליכא חשש כלל דעד כאן לא הוצרך רש"י לסברא דפסק כח המלח או דנתייבש אלא מחמת דנמחה המלח והדם בתוך הציר כמש"כ בתוס' שם אבל אי לא נמחה פשיטא דמותר. וא"כ מכל הלין מוכח דלא ס"ל כרש"י בהא. וא"כ ע"כ דהא שפסק המחבר בסעיף כ' כרש"י לא ס"ל כטעמא דרש"י אלא בהא דס"ל דציר לאו דם הוא אלא מוהל. אבל משום איסורא דמלח ודם שנמחה בתוכו לא ס"ל כסברא דרש"י אלא מטעם דבטל בציר וכמו שכ' בסעיף ח' לענין אם הניחו בלא ניפוץ ושטיפה ה"נ הכא במעשה דרש"י כמו דהתם המים מבטלין כח המלח ה"נ הציר מבטל כח המלח ובטל בציר דהציר מוהל הוא ולא דם כן צ"ל טעם המחבר וכן ראיתי להש"ך בס"ק ע"ט דכ"כ שזהו טעמו של המחבר דכ' וז"ל ואף שהמלח שעל הבשר אסור שהדם מעורב בו והמלח נתמחה בציר מ"מ בטל הוא בציר כ"כ הפוסקים עכ"ל הש"ך. הרי שלא הזכיר טעמו של רש"י ז"ל ולא הביאו על לשונו כלל אלא כ' טעם דבטל בציר ויפה כוון בזה לדעת המחבר עצמו. ונראה שלזה כיון ג"כ הב"ח ז"ל שיישב דברי הטור אהדדי דכאן משו"ה פסק הטור כרש"י משום דהמלח בטל בציר ושם לא כ' אלא דאי ליכא כלל לא מים ולא ציר אסור כוון ג"כ כנ"ל דהיינו דהטור סובר כן ופסק כרש"י ולא מטעמי' אבל לרש"י עצמו ע"כ הטעם לאו משו"ה הוא ורק כמו שמבואר בתוס'. ולפי זה בחינם השיג עליו הט"ז בס"ק מ"ו דהוא ז"ל חשב דהב"ח כוון לרש"י ז"ל עצמו אבל הא ליתא דלא כוון אלא להטור וזה פשוט. שוב ראיתי דגם הפר"ח הרגיש בקושיא זו על המחבר ע"ש מה שתי' ותי' שם דחוק מאוד. אמנם לפי מש"כ בכוונת דברי המחבר א"ש טפי ודו"ק:
ועכשיו נבוא לדברי הרב בהג"ה והנה הרב כתב דיש אוסרין נראה פשוט דטעמו דס"ל בטעם היש אוסרין דהציר היוצא אחר שיעור מליחה דם הוא ולא מוהל כשרואין שיוצא ציר הרבה והא דהתיר הרמ"א לעיל בסעיף ח' בהניחו בכלי בלא הדחה היינו דשם מיירי דלא נראה ציר בכלי כלל. רק עיקר החשש הוא משום המלח והדם ומשו"ה התיר בדיעבד משים דבטל הוא במים וגם אם יצא ציר מעט ג"כ אין חשש משום דבטל הוא במים גם הציר אבל בציר מרובה לא שכיח לצאת בשעה מועטת כזו דעוסק בהדחת הבשר וכן התיר הרמ"א בהג"ה אפי' לא היו מים כלל בכלי מחמת דבשעה מועטת כזו אין לחוש דיבלע המלח והדם אבל אי חזינן באמת דנראה ציר ממש בכלי נאסר מיד והיינו הדין דהכא וכ"כ הש"ך שם ס"ק ל"ב לדעת הרב. אבל לדעת המחבר דס"ל דציר היוצא אחר שיעור מליחה מוהל הוא ולא דם כתב הש"ך בס"ק ל"א דאדרבה דמעלי טפי דאם נראה ציר בכלי אז אפי' ליכא מים בכלי מותר דבטל המלח והדם בציר ופשוט הוא. וכן כתב הדגול מרבבה שם וז"ל מש"כ הש"ך בס"ק ל"א ולאו דווקא מים אלא ה"ה ציר. היינו לדעת המחבר בסעיף כ'. ומש"כ הש"ך בס"ק ל"ב דאם נראה ציר ממש בכלי נאסר מיד. היינו לדעת הרמ"א בהג"ה בסעיף כ' עכ"ל הדגמ"ר. ודבריו אמת וצדק:
ובזה תעמוד על דקדוק לשון המחבר והרב בהג"ה דהמחבר כחה דאם לא ניפץ ולא שטפו וכו' כי המים וכו' מבטלין כח המלח והרב בהג"ה שינה מלשון המחבר וכתב אפי' המים מועטים מ"מ מבטלין כח הציר דקדק וכתב הציר ולא המלח כמש"כ המחבר ולכאורה צריך ביאור למה שינה מלשון המחבר. אבל להנ"ל א"ש ויפה דקדק כל אחד לפי שיטתו דהמחבר ס"ל דציר היוצא אינו איסור כלל ואדרבה מצטרף עם המים לבטל משו"ה לא כרב אלא דמבטלין כח המלח דעיקר האיסור אין כאן רק המלח ופירושו דמחלישין כוחו ומבטלין מליחותו ואין בו כח ליבלע בבשר אבל הרב בהג"ה לפי שיטתו בסעיף כ' דהציר דם הוא משו"ה כ' דההתיר הוא משום דהמים מבטלין כח הציר דציר נמי איסור הוא וצריך ביטול והא דאסר בסעיף כ' היינו דשם מיירי דליכא מים בכלי:
ודע דדברי הפר"ח בסעיף כ' אין מדוקדק כלל וצריך תיקון דהרכיב ב' טעמים אהדדי כאלו הן אחד ובאמת לא ראי זה זה כראי זה ורחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב שכ' וז"ל ונתמלא מציר מותר. כתב הש"ך משום דהציר היוצא מבשר לאחר ששהא שיפור מליחה אינו אלא מוהל בעלמא והדם שבמלח נדבק הוא במלח ומתייבש בתוכו ואין לו כח ליבלע בבשר ומה שנתמחה בטל הוא בציר עכ"ל הפר"ח בשם הש"ך. וזה אין מדוקדק דנראה דגם המחבר אית ליה הך סברא דדם שבמלח נדבק במלח כרש"י וגם דלהך סברא עדיין צריך לסברא דביטול מחמת הדם והמלח דנתמחה. והא ליתא כלל דמבואר בתוס' וברא"ש דלרש"י א"צ כלל לסברא דביטול. ואף דנחמחה בציר מ"מ אין לו כח ליבלע מחמת דנתייבש או משום טעם דפסק כח המלח. ועוד דהמחבר ע"כ לא ס"ל הך סברא דנתייבש וכמו שהוכחתי לעיל ונראה דנוסחא מוטעת נזדמנה להפר"ח ז"ל בדברי הש"ך דבאמת דבדברי הש"ך שלפנינו ליתא לשון זה כלל ולא הזכיר סברא דנתייבש כלל וכלל:
ומתוך שראיתי איזה דברים בדברי הט"ז כאן הצריכים ביאור והבנה ראיתי לבארו ולפרשו יפה יפה. הנה הט"ז בס"ק מ"ז הסכים לדעת התה"ד דבמקום הפסד מרובה סמכינן אדעות הפוסקים דס"ל דלאחר שיעור מליחה אינו נחשב כרותח דפסק כח המלח אך לא כהתה"ד לגמרי רק מטעם מחלוקת רש"י ותוס' בציר שאחר שיעור מליחה אי נחשב רותח דדעת רש"י וכן הרא"ש והסמ"ג דאינו רותח מדהקשה הרא"ש מהך דכמכא והלכך במקום הפסד מרובה סמכינן אדעת הסמ"ג והרא"ש. ודבריו תמוהין דנהי דוודאי דרש"י סובר דגם הציר אינו רותח מ"מ מהרא"ש והסמ"ג אינו ראי' כלל דאף אם נימא דס"ל דהציר הוי רותח מ"מ שפיר הקשו מהך דכמכא דשם ליכא ציר כלל וכן מפורש בהדיא בהג"ה בסימן צ"א דאף במקום דהבשר אינו רותח מ"מ ציר היוצא ממנו הוי רותח. ואולי במעשה דתה"ד לא הי' ציר כלל דנמלחו בכלי מנוקב דמשריק שריק וליכא אלא חום דמליחה דנגעי אהדדי אמנם א"כ איפכא יש לתמוה על הט"ז דלמה אינו מתיר אלא בהפסד מרובה דלפי דעתו בליכא ציר אין כאן מחלוקת כלל והכל מודים דאמרינן דפסק כח המלח וצ"ע:
אמנם באמת דברי הט"ז תמוהין בלא"ה במש"כ דבזה דפסק כח המלח גופא אין מחלוקת כלל. והא ליתא כלל דהמעיין בדברי הפוסקים שהבאתי לעיל בדין אם נפל לכלי שאינו מנוקב בלא הדחה אחרת יראה להדיא דלא ס"ל כלל להן סברא דפסק כח המלח דהא אוסרין הבשר מחמת המלח והדם אם לא דאיכא מים בכלי ויש פוסקים דאפי' אי איכא מים אסור וכמש"כ לעיל וא"כ דברי התה"ד ברורין:
וקצ"ע על הרמ"א בהג"ה כאן בסעיף כ' דכ' דאם הניח בשר לאחר ששהא שיעור מליחה קודם הדחה בכלי חולבת מלוכלך ונתמלא מציר בהפסד מרובה מותר דסמכינן אדעה דלאחר שיעור מליחה לא נחשב צירו כרותח והוציא כן מהתה"ד ולכאורה דילמא לא כתב התה"ד כן אלא בליכא ציר דקיל טפי אבל בציר דלא מצינו דעות הפוסקים דס"ל דלא נחשב כרותח לבד מרש"י ואפשר דלא סמכינן אהך דעה לחוד. אמנם יש ליישב דכיון דבמקום הפסד מרובה פסקינן למעשה כרש"י. ע"כ דס"ל דלא נחשב רותח אי ס"ל כטעמא בתרא דרש"י מטעם דפסק כח המלח. ומה שכתב המחבר בסימן ק"ה סעיף ב' דאם הוא כבוש בציר אם שהה כדי שיתננו על האור וירתיח אסור כולו צ"ל דמיירי דווקא בציר שיצא בתוך שיעור מליחה ודו"ק]:
בסעיף ט' בשר שנמלח ונתבשל בלא הדחה אחרונה צריך שיהא בו ששים כדי המלח שבו עד כאן והא דלא הזכיר גם נגד הדם היינו דזה פשיטא. אלא קמ"ל דאפי' ס' נגד המלח בעינן ואף דהמלח עצמו אינו אסור דהא לא ס"ל חנ"נ בשאר איסורים קמ"ל דמ"מ בעינן ס' נגד המלח משום דלא ידעינן כמה נפיק מיני' והא דלא תני בנותן טעם דהא דעת המחבר דסמכינן אקפילא היינו משום דכאן לא משכחת לה קפילא דיטעום טעם המלח דהא מלח נותן טעמא אפי' ביותר מס' וממאה דמילתא דלעבידא לטעמא הוא והכא אין לאסור ביותר מס' דאף דמלח נותן טעם ביותר מס' מ"מ דם אין נותן טעם ביותר מס' ואין הנאסר יכול לאסור וכו' משום הכי ליכא למיקם הכי אקפילא כלל וע"כ אנו צריכין לשער בס' ואי תקשה לך דמ"מ דיטעום הקפילא אי יש בו טעם דם ואי ליכא בו טעם בוודאי שרי דמאי איכפת לן מידי תו בזה דאף דטעם מלח יש בו ואף אי ליכא ס' נגד המלח דהא ס"ל להמחבר דהמלח אינו נעשה נבלה. וכל עצמו לא בעינן ס' נגד המלח אלא משום דלא ידעינן כמה נפיק אבל כשטועם ואין בו טעם דם הרי מותר בוודאי אמנם כבר עמד ע"ז הכרתי ופלתי ותירץ דבדם ליכא למיקם אטעמא כלל ע"פ דברי הר"ן בפכ"ה דאין המליחה באה אלא להוציא דם שעל שטח העליון וא"כ מין במינו הוא דדם היתר נמי יש בו וא"א להרגיש טעם האיסור. יעויין עליו בסימן הזה אות ט':
אי נמי נ"ל לומר דמשו"ה לא הזכיר נמי נגד הדם שבעין משום דס"ל דוודאי ליכא דם כ"כ בס"ה יותר משיעור המלח והלכך כיון שאנו משערים בס' כנגד כל המלח די בכך דקים להו להטור ומחבר דיותר מזה ליכא דם בוודאי וזהו דלא כש"ך בס"ק ל"ד:
ונסתפקתי הא דבעינן ס' דווקא אם לא נפצו ולא שטפו. אבל במלח גסה שנפצו או שטפו. אף דלא הודח כלל מ"מ די בכך בדיעבד ואין לאסור דהא ליכא מלח דהא סמכינן בזה ליתנו בכלי שאינו מנוקב ולהדיחו אפי' לכתחילה או דילמא לעניין בישול חמיר טפי וקצת משמע כן לשון הרב בהג"ה דכ' ודווקא אי לא הודח באחרונה כלל. אבל אם הודח רק פעם אחת ונתבשל סגי בהכי בדיעבד משמע דהדחה גמורה מיהת בעינן. אבל ניפוץ ושטיפה לא מהני ועדיין צל"ע בזה. אמנם זה פשיטא לי דס' נגד הדם בוודאי בעי אף אם ניפץ או שטפו דהדם הוא דבוק בבשר ואינו עובר בשטיפה בעלמא רק בהדחה ושפשוף היטיב. וזהו שדקדקו חז"ל ומדיחו יפה יפה. וכן מורה דקדוק לשון הטור שכ' וקודם שיתננו וכו' ינפץ וכו' כדי שלא ישאר עליו מהמלח ע"כ דקדק וכ' מהמלח ולא כתב המלח והדם אלמא דלדם לא מהני ניפוץ והיינו דמצריך ב' הדחות אף לאחר ששטפו ואינו נחשב הניפוץ או השטיפה להדחה אחת והיינו משום דלהדם לא מהני לי' מידי וזה ברור. והנלע"ד כתבתי בעז"ה: