שות עצי ברושים· הרב שלמה כהן־אברבנאל
חידושים מענינים שונים · סימן סא
השמטה להלכות בשר וחלב ושייך ג"כ להלכות כלאי בגדים:
בשו"ע יו"ד סימן צ"ט סעיף ו' כתב הרמ"א בהג"ה חלב שנפל במים ונתבטל בס' ואח"כ נפל מן המים לקדרה של בשר מותר אף שאין בבשר ס' כנגד החלב שהרי נתבטל במים עכ"ל. והוא מדברי האו"ה הארוך בכלל כ"ד דין ח' והביא הרמ"א דין זה גם בספרו תורת חטאת בכלל פ"ה דין י"א וכתב על זה ופשוט הוא דאינו חוזר וניעור לאחר שנתבטל כדאמרינן לענין חמץ שנתבטל בס' קודם הפסח והביא הסמ"ג ראיה מהא דתנן דצמר גמלים וצמר רחלים מותר להביא פשתן לשם עכ"ל הסמ"ג. וא"כ אפי' לכתחילה נמי שרי עכ"ל התו"ח שם. והנה הש"ך שם בס"ק כ"ב כתב דאין להקשות אגוף הדין פשיטא דהא כל איסור בטל בששים די"ל משום דלקמן בסימן רצ"ט סעיף א' נתבאר דהיתר בהיתר לא שייך ביטול קמ"ל דהכא לא אמרינן הכי עכ"ל. וביאר דבריו הפמ"ג בש"ד ס"ק הנ"ל דר"ל משום דלשם בסימן רצ"ט גבי שעטנז נתבאר דלאחר שנעשו חוטין אין לכלאים שיעור דאפי' חוט אחד של פשתן בבגד גדול של צמר או איפכא אסור ואפילו נאבד החוט בבגד ולא ניכר כלל מ"מ לא בטיל קמ"ל דהכא לא אמרינן הכי דשאני התם דעיקר האיסור שאסרה תורה הוא ע"י תערובת פשתים בצמר והלכך לא שייך בו ביטול והוא סברת התוס' בנדה דף ס"א [וגם בבו"ח היה הדין כן רק משום דגבי בו"ח לא אסרה התורה רק דרך בישול ונתינת טעם והלכך בדאיכא ס' דליכא נתינת טעם מותר וכמש"כ הש"ך בסימן רצ"ט שם בס"ק א'] משא"כ בתערובת היתר בהיתר שלא אסרה התורה שפיר בטיל בס' כמו איסור שנפל להיתר כ"ה כוונת הפמ"ג רק שהוא ז"ל כתב בקיצור מאוד ואני הוספתי דברים לתוס' ביאור:
והנה ראיתי להגרע"א ז"ל בגליון היו"ד שם בסימן צ"ט [וכ"כ ג"כ בתשובותיו בסימן ל"ח] שתמה דאדרבה דהתם איתא דצמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם הרוב גמלים בטל הצמר רחלים ומותר לתופרו בפשתן. ולא הבנתי תמיהתו דהא באמת ראיה זו מהמשנה דצמר גמלים וצמר רחלים הביא האו"ה בעצמו שם וכן התו"ח הביא בשם הסמ"ג דהביא ראיה זו וא"כ כבר ראה הש"ך שהביאו ראיה מהך מתני' וא"כ אין לחשוד להש"ך דנעלם ממנו משנה זו. וע"כ צ"ל דעיקר קושיית הש"ך הוא דמה נצרך לראיה דאטו לא ידעינן דכל איסור בטל בס' ולא גרע חלב שנפל למים ויש ס' מאיסור שנפל למים ויש ס' דבטיל ועל זה תירץ הש"ך דמשום דמצינו גבי כלאים דלא מהני ביטול משום דהוא היתר בהיתר וא"כ חלב שנפל למים ג"כ היתר בהיתר הוא הוצרך האו"ה לאשמעינן דדווקא היתר בהיתר שאסרה התורה תערובתן אז לא מהני ביטול אבל היתר בהיתר שלא אסרה התורה תערובתן שפיר מהני ביה ביטול כמו איסור שנתערב בהיתר והביא ראיה לזה מצמר גמלים וצמר רחלים דמהני ביטול ואין מקום לתמיהת הגרע"א ז"ל על הש"ך:
וגם מה שתירץ הגרע"א ז"ל דשפיר הוי חידוש דין לפמש"כ הר"ן בנדרים לדעת הרי"ף דדשיל"מ מיד גם מין בשאינו מינו לא בטיל והכא נמי הא יש לו מתירין מיד להשתמש המים לתבשיל של חלב ואסור לערבו בבשר קמ"ל דלא כהר"ן בשם הרי"ף. תמהני דמאי תירוץ הוא זה על האו"ה דהלא האו"ה לא מיירי רק אם כבר נתערב המים בתוך קדרה של בשר דמותר הבשר ואז כבר אין לו מתירין ורק דהתו"ח הוסיף דה"ה דמותר לערב לכתחילה אבל הש"ך מקשה על האו"ה גופא דמאי קמ"ל וע"ז לא יתכן כלל תירוץ הגרע"א ז"ל. וגם מה שתמה על הרי"ף דהיאך יפרנס להמשנה דצמר גמלים וצמר רחלים וכו', לענ"ד לק"מ דשאני התם בנתערב צמר רחלים ברוב צמר גמלים לא שייך לקרותו דשיל"מ דיכול לחברו בבגד צמר דכיון דיכול לחבר החוט היום בבגד צמר ולמחר בבגד פשתים לא מקרי דשיל"מ כמו בטלטול שכ' הצל"ח דלא מקרי דשיל"מ משום דרוצה לטלטל היום ולמחר ולא דמי לפת שאפאה עם הצלי דאם יאכל הפת עם כותח לא יאכל עוד הפת עם בשר דהא כבר נאכל הפת ושייך שפיר לקרותו דבר שיל"מ מאחר דיכול לאכול הפת עם בשר ולא יצטרך לביטול אסור לו לאכול עם כותח ולסמוך על הביטול מה שנתבטל הריח של הצלי בתוך הפת ואין מקום לתמיהתו על הרי"ף ז"ל:
ולענין מה שתמה הפר"ח על דין זה דחלב שנפל למים דמאי חידוש יש בזה דאפילו אם נימא דהיתר בהיתר אין לו ביטול אפי' באופן זה מ"מ כשנופל אח"כ המים לקדרה של בשר מהיכי תיתי יאסר הבשר ע"י החלב שיש במים הא ליכא שום טעם חלב בקדירה דהא יש ששים במים נגד החלב ולא עוד אלא אפילו אם לא יהי' במים לבד ס' נגד החלב אם לא בצירוף הבשר ג"כ בוודאי מצרפינן המים עם הבשר לבטל החלב ואינו ענין להיתר בהיתר דאין לו ביטול וכן הקשה הנו"ב במהד"ת ביו"ד בסימן קפ"ו וכתבו לתרץ דאין נ"מ רק לענין לכתחלה דאם נימא דלא נתבטל החלב מתחילה בתוך המים א"כ היה אסור לערב לכתחלה משום דאין מבטלין איסור לכתחלה [וצ"ל דס"ל דלערב חלב בבשר שיש ס' נגד החלב ג"כ מקרי מבטל איסור לכתחילה ועי' בתשובות הגרע"א ז"ל בסימן ל"ח שנסתפק בזה ומ"מ מסיק ג"כ דאסור הוא לבטל בס' ע"ש] ואיני יודע מה תירוץ הוא על האו"ה הלא האו"ה לא מירי רק לענין אם כבר נפל מן המים לתבשיל של בשר ועל זה תמיהת הפר"ח והנו"ב כראי מוצק:
ואכן לענ"ד יש ליישב תמיהתם דנראה דכל איסור שנתערב בהיתר לח בלח צריך שני ביטולים אחד לבטל הטעם של האיסור שנרגש בהיתר ולזה צריך ס' ואם איכא ס' בוודאי תו ליכא טעמא וגם צריך לבטל גוף האיסור אך לגוף האיסור היה סגי ברוב היתר אך בדאיכא ס' כבר נתבטלו שניהם אבל בחלב שנפל למים אם נימא דהיתר בהיתר אין לו ביטול אז אם נפל אח"כ לתבשיל של בשר נהי דהטעם בטיל דהרי אינו נרגש הטעם של החלב בתבשיל מ"מ לגוף החלב אין המים יכול לבטלו משום דאין היתר מבטל להיתר וא"כ אם ליכא רובא בבשר נגד החלב כגון שנתערב רביעית חלב בתוך ס' רביעית מים ובתבשיל של בשר נתבשל בו בשר שמחזיק רביעית הלוג או מעט יותר באופן שאין בבשר רוב כנגד החלב הוי אסור באמת דמה בכך דליכא טעם מ"מ גוף החלב לא נתבטל במים ואף דמה"ת אינו אסור רק בדאיכא נתינת טעם מ"מ יהא אסור מדרבנן מיהת דהא חז"ל אסרו לאכול בשר וגבינה בבת אחת ואף שאינן מעורבין כלל קמ"ל האו"ה דמותר לאכול התבשיל אפי' מדרבנן משום דהיתר בהיתר יש לו ביטול וזה נ"ל ישוב נכון לתמיהת הפר"ח והנו"ב לפענ"ד:
ומדברי האו"ה והתו"ח הנ"ל שהביאו ראיה לחלב שנפל למים מהמשנה דצמר גמלים וצמר רחלים דנתערבו דאם רוב מן הגמלים מותר לערבו בפשתן יש סתירה גדולה על דברי הנו"ב שם שכתב דטעם התוספתא שהובא בסמ"ג בלאוין רפ"ג דאם הביא חוטי צמר של רחלים וטרף בין חוטי צמר של גמלים אסור כ"ה גירסת הסמ"ג בתוספתא אבל גי' שלנו הוא בדרך אחר וגי' הרמב"ם בחיבורו הוא כגי' דילן ויבואר בסמוך אי"ה] משום דהתוספתא ס"ל דהיתר בהיתר אין לו ביטול והא דתנן דאם רוב מן הגמלים מותר היינו דבאמת היתר בהיתר אין לו ביטול ואמנם היינו שנשאר כמו שהיה אבל שם חדש לא יפול על המיעוט כי כיון שנתערב ברוב כל מה שנתחדש בו אח"כ על שם הרוב נקרא ולכן צמר רחלים שנתערב בצמר גמלים והרוב של גמלים אף דלא בטיל ונשאר צמר רחלים מעורב מ"מ כשעושה אחר כך חוטים שם החוט שנעשה אח"כ אינו נקרא חוט של צמר רחלים רק חוט של צמר גמלים ולפיכך מותר לערבו עם פשתן אבל אם נתערב חוט צמר ברוב חוטין של גמלים לא בטלי ולכן תנא בתוספתא דחוטי צמר של רחלים שטרפן בחוטי צמר של גמלים אסור כ"כ הנו"ב שם ודלא כהסמ"ג שם שכתב טעם של התוספתא דחוטין חשיבי ולא בטלי ע"ש בנו"ב. והנה מדברי האו"ה והתו"ח הנ"ל שהביא ראיה לדין חלב שנפל במים מהמשנה דצמר רחלים מוכח להדיא דלא ס"ל כסברת הנו"ב דהרי חלב שנפל למים דומה ממש לחוטין של צמר רחלים שנתערב בחוטין של צמר גמלים ואעפ"כ ס"ל דבטל משום דהיתר בהיתר יש לו ביטול באמת וע"כ צ"ל דטעם של התוספתא הוא כמש"כ הסמ"ג משום דחוטין חשיבי ולא בטלי [ואפשר דהתוספתא מיירי באמת היכי דעירב כמלא הסיט דבמלא הסיט תנן בהדיא בסוף מס' תמורה דלא בטיל]:
ואגב דאיירינן מדין היתר בהיתר אי בטיל או לא ראיתי בנו"ב שם שהביא שהגאון מו"ה הירש זצ"ל אב"ד דק"ק בראד הביא ראיה דהיתר בהיתר יש לו ביטול מהא דצנון שחתך בסכין של בשר דמותר לאוכלו בכותח בדטעם ליה ולית ביה טעם בשר והנו"ב דחה ראייתו דהרשב"א בתו"ה הקצר והובא בב"י בסימן צ"ו כתב הטעם דכיון שאין טעם בשר נרגש בצנון בידוע שלא בלע ממנו כלום וא"כ אדרבה מדברי הרשב"א ז"ל אלו משמע דהיתר בהיתר אין לו ביטול דאל"כ הו"ל למימר דכיון דאין טעם בשר נרגש בו נתבטל בצנון במיעוטו ולמה הוצרך לומר שלא נבלע בו כלום כ"כ הנו"ב שם. והנה כבוד חתני הרב המאוה"ג מו"ה אהרן הכהן נ"י תמה על הנו"ב דהיאך אפשר לומר דהרשב"א ס"ל דהיתר בהיתר אין לו ביטול דא"כ היכי מותר לאכול בכותח דמאן לימא לן דלא נבלע בו כלל דילמא נבלע בו רק דנתבטל הטעם ויפה העיר על הנו"ב אך צריך ליישב דברי הרשב"א דמאי הוצרך לזה לומר דלא נבלע בו כלל ונראה דהרשב"א ס"ל דאפילו אם חתך בסכין גדול לצנון קטן באופן דאם נבלע בו בוודאי יש בו בנ"ט והלכך אי טעים ליה ולא נרגש בו טעם בשר ע"כ צ"ל דלא נבלע בו ויותר נ"ל דט"ס נפל בתו"ה וצ"ל דלא נבלע בו כולו ור"ל דלא נבלע בצנון כל הבלוע שיש בסכין וא"כ חוזר ראיית הגאון מבראד על מקומו:
ואכן מטעם אחר יש לדחות ראיית הגאון מבראד דנ"ל דאף אם נסבור דהיתר בהיתר אין לו ביטול היינו דוקא אם נתערב גוף הדבר של ההיתר דצריך לבטל הטעם וגם גוף הדבר בזה שייך לומר דהיתר אינו יכול לבטל היתר אחר אבל בצנון שחתכו בסכין של בשר דלא נתערב בו רק טעמו של בשר שהוא בלוע בתוך הסכין לא שייך כלל לחלק בין היתר שנתבטל בהיתר ובין איסור שנתבטל בהיתר דהרי מ"מ ליכא טעמא בצנון וראיה מדבר שיל"מ דאינו נוהג בטעם וכמו שכ' בסימן ק"ב בהגהת רמ"א ז"ל בסעיף ד' וכן קיי"ל גבי חמץ שנתערב טעם של חמץ קודם הפסח בס' אז לד"ה אינו חוזר וניעור ומותר לאכול התבשיל בחג הפסח ואף דבפסח הוא במשהו מ"מ כבר נתבטל קודם הפסח אבל בנתערב גוף הדבר כמו חלב שנתערב במים שפיר יש לומר דלא נתבטל רק הטעם אבל גוף החלב יש לומר דלא נתבטל ונ"מ דאם נפל אח"כ המים לקדרה של בשר ובקדרה של בשר ליכא רוב כנגד החלב שפיר י"ל דאסור לאכול התבשיל מדרבנן מיהת. ומיהו לענין דינא דכיון דהאו"ה מתיר להדיא וכן התורת חטאת ובדברי הרב בהג"ה פסקו ג"כ כהאו"ה תו אין לנו מה להסתפק בו:
עוד השמטה להלכות בשר בחלב
ע"ד שכתבתי לעיל דף ל"ב ע"א להעיר על האו"ה מדברי הרא"ש נשמט שם סוף הדיבור ולכן כתבתי בכאן וזה הוא. וא"כ אדרבה הא חזינן מדברי הרא"ש ז"ל אלו דאם ניתוסף אח"כ איסור אמרינן דחוזר וניעור ולא מהני מה שנודע התערובות וא"כ י"ל דה"ה אם נפל לפחות מס' אף דנודע התערובת מ"מ אם חזר וניתוסף היתר אח"כ ג"כ אמרינן דחוזר וניעור עם ההיתר הראשון ונצטרף עמו לבטל האיסור כיון שעתה יש ס' כנגד האיסור ולכן דברי האו"ה צל"ע. ולפי המסקנא שלו משמע להדיא דלאחר שנודע התערובת אפילו יתוסף היתר ממילא אח"כ ג"כ אסור וא"כ הדרא הקושיא לדוכתיה דמאי נ"מ בין מקום דאמרינן חנ"נ לבין מקום דלא אמרינן חנ"נ דהא לפי מסקנתו העיקר תליא בידיעה דאם נודע האיסור אמרינן חנ"נ ואם לא נודע לא אמרינן חנ"נ:
אכן באמת אחר העיון בזה מעט דברי האו"ה בזה ברורין כשמש בצהרים ואין מקום כלל לתמיהת החות דעת עליו שאבאר בעז"ה. דהדבר פשוט לפענ"ד דמה שכ' האו"ה דאף במקום דלא אמרינן חנ"נ אם נודע התערובת קודם שניתוסף היתר אסור אין כוונתו דבנודע התערובת נעשה הכל נבלה ובעינן ס' אח"כ כנגד כל התערובת דזה וודאי אי אפשר לומר כלל דהא במקום דאמרינן חנ"נ כגון בו"ח או בשאר איסורים לדעת הסוברים דאף בשאר איסורים אמרינן חנ"נ ג"כ לא אמרינן חנ"נ רק אם נודע התערובת וכמש"כ האו"ה בעצמו שם וא"כ ממילא מוכח דביבש ביבש או דנתערב לח בלח בשאר איסורים והיה הפסד מרובה דגם בנודע התערובת לא אמרינן חנ"נ אלא כוונתו דבנודע התערובות כיון דחל שם איסור גם על ההיתר נהי דלא אמרינן חנ"נ דלצטרך ס' כנגד כל התערובת מ"מ ההיתר דמתחילה תו לא נצטרף לההיתר שאח"כ משום דכבר חל עליו שם איסור רק בעינן שיהא בהיתר שניתוסף אח"כ שיהא בו לבדו ס' כנגד כל האיסור אבל ההיתר שמתחילה הוי כמאן דליתא ואינו מצטרף לא לאיסור ולא להיתר כנ"ל ברור כוונת האו"ה בלי ספק ובזה נסתלק לגמרי תמיהת החוות דעת עליו:
שוב אחר החיפוש מצאתי בעצי לבונה בסימן צ"ט שהעיר ג"כ על האיסור והיתר כמו שהקשה החוות דעת דמאי נ"מ בין מקום דאמרינן חנ"נ לבין מקום שלא אמרינן חנ"נ ותירץ ג"כ כמו שכתבתי דבמקום דלא אמרינן חנ"נ אף בנודע מ"מ לא בעינן רק ס' כנגד האיסור לבד ות"ל שכוונתי לדעתו:
אך מש"כ עוד דאף דניתוסף ס' כנגד האיסור מ"מ לדידיה אסור דהוי כמזיד הואיל ונודע התערובת מקודם וכו' הנה לא הבנתי שיחתו בזה דהא לפי פירוש זה אפילו בנפל מעצמו ג"כ צריך ס' כנגד כל האיסור וא"כ מאי שוגג ומזיד שייך בזה ואם ר"ל דאם הוסיף אדם בשוגג דלא ידע דיש בו תערובת איסור או דלא ידע הדין דאסור לבטל איסור [דגם זה נחשב כשוגג וכמש"כ הט"ז בסימן צ"ט ס"ק ט'] וע"ז אמר העצי לבונה דלדידיה אסור משום דהוי כמזיד זה וודאי תמוה דלמה הוי כמזיד דהא הוי שוגג גמור דמה בכך שהכל יודעים שיש בו איסור מ"מ המבטל לא ידע שיש בו איסור או שלא ידע שאסור לבטל איסור ואם ר"ל משום דקיי"ל דקנסו שוגג אטו מזיד א"כ היינו תירוץ השני שכ' אח"כ וז"ל או דקנסו שוגג אטו מזיד והיכי מחשיב ליה כשני תירוצים. ועוד מנ"ל באמת דאו"ה ס"ל דקנסו שוגג אטו מזיד דהא לפי עיקר התירוץ דנ"מ בין מקום דאמרינן חנ"נ לבין מקום דלא אמרינן חנ"נ לענין אם בעינן ס' כעד כל התערובת או דסגי בס' כנגד האיסור לבד לא נצרך כלל לומר שניתוסף ע"י אדם רק דמיירי דנפל ממילא ולפי זה שפיר י"ל דאו"ה סובר כדעת הטור דלא קנסו שוגג אטו מזיד ולכן דברי עצי לבונה צע"ג. הנלע"ד כתבתי בעז"ה: