אור ברסלב
שות עצי ברושים הלכות שחיטה › סימן ח

שות עצי ברושים· הרב שלמה כהן־אברבנאל

הלכות שחיטה · סימן ח

סימן ז

ראוי לברר הלכה למעשה בנמצא הסכין פגום לאחר שחיטה אם יש להתיר במקום דאיכא ס"ס כגון דיש חתך במפרקת וגם הפגימה אינה רק פגימה כ"ש שאין בה כדי חגירת ציפורן שיש בזה מחלוקת הפוסקים אי הוי פגימה הפוסלת. או דילמא כיון דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת לא מהני בה ס"ס במו כל חזקת איסור דלא מהני ס"ס. ואם נאמר דבנידון זה יש לסמוך על ס"ס [משום דהספיקות אינה בבהמה רק בסכין והסכין אדרבה יש לו חזקת היתר וכדאמרינן בגמ' בטעמא דר"ה דמתיר בשיבר בה עצם משום דסכין איתרעאי בהמה לא איתרעאי. ועוד דבכה"ג אינו ס"ס בגוף המעשה רק ספיקא דדינא דשמא הלכה כדעת הפוסקים דלא הוי פגימה ושמא הלכה כדעת המרדכי ועוד פוסקים הסוברים דביש חתך במפרקת כשר דעצם המפרקת פוגם כמו שאר עצמות וידוע דספיקא דדינא לא שייך להעמידו על חזקת איסור דהלא בשביל החזקה לא ישתנה הדין] יש להסתפק דשמא בספק פגימה יש להכשיר אף בלא נגע במפרקת כלל משום די"ל דלעולם הוי ס"ם דשמא נפגם במיעוט בתרא או דנפגם בבשר שתחת הסימנים או דהסימנים לא נשחטו במקום הפגימה ואגב אבאר דעות הפוסקים בענין זה.

תשובה. הנה בשו"ת שבות יעקב ח"ב סימן כ"ג אחר שהביא דעות הראשונים בנמצא הסכין פגום לאחר שחיטה ונגע במפרקת כגון שיש חתך במפרקת אם תולין במפרקת או לא. כתב דוודאי בפגימה גמורה אין לסמוך על הפוסקים המתירין ביש חתך במפרקת אבל בספק פגימה כגון בפגימה שאין בה כחגירת ציפורן דלדעת הרא"ש כשר יש להתיר מכח ס"ס דשמא לא הוי פגימה ושמא נפגם בעצם המפרקת. אבל לא ביאר הטעם דמתיר בכאן ע"י ס"ס דלכאורה א"א להתיר כאן ע"י ס"ס מחמת דיש לו חזקת איסור. וצ"ל דסמך על המובן משום דהוי ספיקא דפלוגתא ולא שייך בה חזקה או מחמת דלא נמצא הריעותא רק בסכין והסכין אדרבה יש לו חזקת היתר ויש להעמידו על החזקה דלא נפגם רק אחר שחיטה ע"י המפרקת:

ואמנם א"כ קשה דלמה אינו מתיר רק בנמצא חתך במפרקת והלא לעולם יש ס"ס דשמא נפגם במיעוט בתרא או בבשר שתחת הסימנים דהרי הרמב"ם כתב בפ"א מה' שחיטה הלכה כ"ד דבנמצא הסכין פגום לאחר שחיטה הוי ספק נבלה וכ"כ הסמ"ג והסמ"ק והכלבו דאינו אלא ספק דשמא בעור נפגמה אבל אינו וודאי נבלה דכמו די"ל דנפגם בעור כמו כן י"ל דנפגם במיעוט בתרא או בבשר שתחת הסימנים וכ"כ הש"ך בריש סימן י"ח דמש"כ השו"ע שם דבנמצא פגום הוי נבלה ר"ל ספק נבלה [ולפי דברי הש"ך צריך לומר דהא דלא דקדק המחבר לכתוב בפירוש דהוי ספק נבלה כמו שכ' הרמב"ם משום דהאידנא אין נ"מ כ"כ בין וודאי נבלה לספק נבלה אבל זה אינו דהרי גם האידנא איכא נ"מ לענין או"ב דבוודאי נבלה מותר לשחוט בנו אחריו אבל בספק נבלה בוודאי אסור לשחוט בנו אחריו והדבר צ"ע] וצ"ל דהגאון בעל שבות יעקב ס"ל דלא הוי ספק נבלה רק בנגע במפרקת או דיש ספק דשמא נגע במפרקת דנהי דאנן קיי"ל דלא תלינן במפרקת אפי' נגע בוודאי משום דסבירא לן דעצם המפרקת אינו פוגם יותר מעור וכמו שפירש רש"י דף י' ע"ב ד"ה אימור בעצם המפרקת נפגמה. אבל מ"מ מידי ספיקא לא נפקא דמ"מ אין העור פוגם יותר מן המפרקת והו"ל ספק השקול. ואף דיש לו חזקת איסור מ"מ כיון דלא נמצא הריעותא רק בסכין והסכין אדרבה יש לו חזקת היתר וא"כ הוי חזקה כנגד חזקה והוי כמאן דליכא חזקה כלל לא לאיסור ולא להיתר. והלכך הוי ליה ספק נבלה. אבל אם ידוע דלא נגע במפרקת אדרבה בוודאי בעור נפגמה דבעור בוודאי מצוי לפגום יותר מבשר וקיי"ל דתולין במצוי בין להקל ובין להחמיר. וכ"כ הגאון החסיד אדמו"ר מו"ה שניאור זלמן זצ"ל בשו"ע שלו בסימן י"ח דמה שכ' הש"ך דהוי ספק נבלה מיירי דווקא בנגע במפרקת או אפילו בספק אם נגע במפרקת ואע"ג דבעור נגע בוודאי ובמפרקת הוי ספק אם נגע או לא והוה לן לומר דאין ספק מוציא מידי וודאי והו"ל נבלה גמורה. מ"מ כיון דאפשר לתלות במפרקת איכא למימר העמד סכין על חזקתה והשתא הוא דנפגמה במפרקת ולא קודם לכן ואיכא למימר דהעמד בהמה על חזקתה ובהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה הלכך הוה ליה ספק נבלה. אבל אם ידוע שלא נגע במפרקת הרי זה נבלה וודאית דבמה נפגמה אם לא בעור ואין תולין שנפגמה במיעוט בתרא לפי שהעור מצוי לפגום ולא בשר עכ"ל. ומסיים דכ"ה דעת הרשב"א בחידושיו וכ"ה במרדכי ובהג"א וכן דעת הר"ן:

והנה מה שכ' דכ"ה במרדכי והג"א היינו דכ' המרדכי דפלוגתא דרב הונא ורב חסדא כגון שנגע הסכין בוודאי בעצם המפרקת אבל לא נכנס הסכין בעצם דאם לא נגע בוודאי מ"ט דר"ח הא וודאי נגע הסכין בעור וספק אם נגע בעצם ואין ספק מוציא מידי וודאי. ובהג"א העתיק לשון המרדכי הרי דס"ל נמי כוותיה וא"כ מדברי המרדכי והג"א מוכח דאפילו בספק נגע הו"ל וודאי נבלה משום דבעור בוודאי נגע ובעצם הוי ספק ואין ספק מוציא מידי וודאי וכ"ש בוודאי לא נגע. ואכן מה שכ' דכ"כ הרשב"א בחידושיו הנה לא מצאתי מפורש בדבריו כן רק דכן יש להוציא ממה שהקשה שם דלפי מה שפירש בתחילה דר"ח מתיר אפילו בספק נגע במפרקת נימא דאין ספק מוציא מידי וודאי ותירץ דכבר כתב למעלה דהא דאמרינן שם דעצם וודאי פוגם ועור ספק פוגם ואין ספק מוציא מידי וודאי אין הספק וודאי שנאמרו כאן על דרך רוב ספק וודאי שנאמרו בתלמוד שהוודאי מכחיש את הספק והספק מכחיש את הוודאי אבל כאן אין הספק מכחיש את הוודאי דאפשר לעור שפגם ואפשר לעצם שפגם ואפשר ששניהם פגמו את הסכין. והכא הכי מפרשין ליה אין מניחין את המצוי לפגום ותולין במי שאינו מצוי לפגום ועצם מצוי לפגום כן כתב למעלה והלכך כיון דעיקר טעמא דר"ח דמתיר משום דעצם מצוי טפי שיפגום והלכך אפי' בספק נגע תולין במצוי דהא זה מצוי נמי שיגע במפרקת והלכך תולין שנגע במפרקת ונפגם ע"י המפרקת כן נראה כוונת הרשב"א ז"ל שם. ועכ"פ בידוע שלא נגע בעצם המפרקת משמע להדיא מדברי הרשב"א דהוי וודאי נבלה דוודאי בעור נפגמה ולא שייך להטיל אפילו ספק דשמא נפגם במיעוט בתרא דאין דרך הסכין לפגום ע"י בשר כלל. ועוד דאפילו אם נימא דאפשר לפגום גם ע"י הבשר מ"מ אינו מצוי לפגום כמי העור וכיון שקיי"ל דתולין במצוי בין להקל ובין להחמיר הוי וודאי נבלה דבשר כנגד העור הוי ספק לגבי וודאי ואין ספק מוציא מידי וודאי:

ומש"כ דכ"כ גם הר"ן נראה דכוונתו מהא שכ' הר"ן דהילכתא כוותיה דרב הונא בשלא שיבר בה עצמות דכיון דבהמה בחייה בחזקת איסור היא עומדת ואתייליד ריעותא בסכין הוי בחזקת איסור דכמאן דאתייליד ריעותא בבהמה דמי עכ"ל. ומדכתב דהוי כמו דאתייליד ריעותא בבהמה דמי פשוט דהו"ל וודאי נבלה כיון דאוקימנא ליה אחזקת איסור כמו בשלא בדק בסימנין לאחר שחיטה דקיי"ל דהוי נבלה ומטמא במשא [ומיהו קצת קשה לי במה שהשוה הגאון החסיד הנ"ל דעת המרדכי והג"א לדעת הרשב"ח והר"ן והרי ברשב"א מפורש להדיא דבספק נגע ג"כ אינו אלא ספק השקול משום כיון דתולין במצוי והרי מצוי הוא שיגע במפרקת ולרב חסדא כשר לגמרי משום דס"ל דמפרקת פוגם יותר מעור אבל אנן ס"ל דמפרקת אינו פוגם יותר מעור והוי ליה ספק. וכן יש לומר גם דעת הר"ן כן דהא הר"ן לא מיירי בדין ספק נגע כלל. אבל המרדכי והג"א הא כתבו בהדיא דאם לא נגע בוודאי בעצם המפרקת מ"ט דרב חסדא הא וודאי נגע בעור וספק אם נגע בעצם ואין ספק מוציא מידי וודאי. ומדכתבו דאין ספק מוציא מידי וודאי אלמא כוודאי נבלה חשיב ליה]:

ומש"כ הגאון הנ"ל עוד דאמנם דעת הרא"ש והאגור דגם עור לא שכיח דפוגם והלכך בכל גווני הוי ספק נבלה נראה דהוציא כן מדברי הרא"ש מדכתב דהיכא דנאבד הסכין והסכין היה בדוק מתחילה כשר ואפילו בשחט הרבה בהמות זו אחר זו כולן כשרות ולא חיישינן שמא נפגם ע"י העור או ע"י המפרקת כל זמן דלא חזינן ריעותא בסכין משום דלא שכיח שיפגם בעור או במפרקת וכיון דס"ל דלא שכיח שיפגם בעור והלכך אפי' בנמצא הסכין פגומה לפנינו אינו אלא ספק נבלה אף דידוע שלא נגע במפרקת. ומיהו יש לדחות דשאני התם דנאבד הסכין ולא מחזקינן ריעותא. אבל אם נמצא פגום בוודאי נפגם בעור:

והנה מש"כ הגאון הנ"ל לחלק בין וודאי לא נגע לספק נגע דבוודאי לא נגע הוי וודאי נבלה כן יש לפרש בדברי המחבר דכ' מתחילה דהוא נבלה ואח"כ כתב אפילו נגע בעצם המפרקת איכא למימר דמה שכ' דהוא נבלה ר"ל נבלה וודאי ומיירי היכא דידוע דלא נגע במפרקת או בספק נגע אבל הרמב"ם דסתם וכתב דאינו אלא ספק נבלה ולא חילק כלל בין נגע או לא נגע משמע דס"ל דלעולם הו"ל ספק דשמא נפגם במיעוט בתרא וכיוצא:

ועפ"ז יש ג' שיטות בזה לדעת הרמב"ם והרא"ש לעולם הוה ספק נבלה ואפי' וודאי לא נגע במפרקת ולדעת המרדכי והנ"א הוא להיפך ממש דאפי' בספק נגע הוי וודאי נבלה והרשב"א מחלק בין ספק נגע לבין וודאי לא נגע:

ועפ"ז הרבה יש לתמוה על הגאון בעל שבות יעקב דלא מתיר מטעם ס"ס בספק פגימה רק ביש חתך במפרקת ומשמע דדווקא ביש חתך אבל בנגע וכ"ש בספק נגע אין להתיר מחמת ס"ס ואמאי לא דהרי להרמב"ם והרא"ש לעולם הוי ספק נבלה וגם לדעת הרשב"א מ"מ בספק נגע הוי ס"ס:

ונ"ל לומר דהשבות יעקב סובר דלא הוי ספק נגע במפרקת רק בבא כלב ונטל למפרקת ואינו ידוע אם נגע או לא אבל אם המפרקת לפנינו לא שייך ספק כלל. דמ"נ אם ניכר בו רושם כעין חתך הרי חזינן דנגע במפרקת בוודאי ואם לא ניכר בו רושם כלל הרי חזינן דלא נגע ואף דחזינן דנחתך כל הבשר עד המפרקת מ"מ כיון דלא נעשה שום רושם במפרקת ע"י הסכין מה בכך דנגע דבנגיעה כזו לא יוכל לעשות שום פגימה בסכין ולא מקרי נגע כלל וזהו דכתב השבות יעקב דאם נגע ויש חתך במפרקת. ולכאורה תמוה דהתחיל בנגע ומסיים בחתך אלא פשוט דכוונתו דלא מקרי נגע רק אם יש חתך קצת במפרקת כעין רושם. וכן משמע במרדכי והובא ג"כ בהגהות אשרי שכ' דפלוגתא דרב הונא ורב חסדא כגון שנגע בוודאי בעצם המפרקת אבל לא נכנס הסכין בעצם וכו' ומשמע קצת מלשון זה דמ"מ פגם כל שהוא יש במפרקת דאל"כ מנא ידעינן דבוודאי נגע. רק שאין בו פגם כל כך שיכנוס בו הסכין דהיינו שיוכל לחגור בו את הסכין. ועל זה מסיים בהג"א דאם לא נגע בוודאי במפרקת ובעור בוודאי נגע אמרינן דאין ספק מוציא מידי וודאי ומשמע מדבריו אלו דבספק נגע הוי וודאי נבלה:

ונ"ל דהיינו נמי טעמא של הגאון בעל שבות יעקב דאינו מתיר מטעם ס"ס רק בוודאי נגע שיש חתך במפרקת והפגימה הוא ספק פגימה שאינה חוגרת את הצפורן והיינו משום דבספק נגע אינו חושב לספק נבלה דשמא נגע במפרקת משום דאית ביה תרי ספיקא לאיסור דשמא לא נגע במפרקת וודאי בעור נפגמה והו"ל וודאי נבלה ואפי' אם ת"ל דנגע במפרקת מ"מ י"ל דהפגימה נעשה ע"י העור דנגיעת מפרקת אינו פוגם יותר מעור וכמו שפירש"י בחולין (דף י' ע"ב) דמשו"ה לא קיי"ל כרב חסדא משום דסבירא לן דנגיעת עצם המפרקת אינו פוגם יותר מעור ולכן אינו מתיר רק בוודאי נגע דאז הוי ספק גמור דשמא נפגם ע"י המפרקת ושמא פגימה שאינה כחגירת ציפורן לא מקרי פגימה והו"ל ס"ס גמור. והא שכ' בשבות יעקב ויש חתך במפרקת לאו דווקא חתך גמור אלא ר"ל דיש לו פגם כ"ש דמזה ידעינן דנגע במפרקת דאל"כ מנא ידעינן דנגע דאף שנחתך כל הבשר שתחת הסימנים מ"מ אינו ראיה שנגע במפרקת וע"י הנגיעה נפגם הסכין. ועוד דאפי' נגע בוודאי מ"מ כל זמן דלא פעל הנגיעה לעשות רושם במפרקת לא יוכל להוולד מזה פגימה בסכין. וכן הפוסקים המתירין בנגע לחוד כגון הר"ן בשם איכא מ"ד והרא"ה בבדק הבית [ובדפי הספר דפוס ברלין הוא בדף י"ז ע"א] אין מתירין רק בנמצא רושם במפרקת דאז יודעין דוודאי נגע במפרקת וכמו שמבואר להדיא בבדק הבית שם וז"ל אלא וודאי כל היכי דנגע במפרקת דינו כשיבר עצמות. ומיהו מסתברא דדוקא שעשה רושם בעצם אבל נגע בלא רושם לא ברור מילתא עכ"ל:

והא דאין חושבין לספק דשמא לא שחט כנגד הפגימה וא"כ גם בפגימה גמורה ונגע במפרקת הו"ל להכשיר מטעם ס"ס דשמא במפרקת נפגמה ואת"ל בעור שמא לא שחט כנגד הפגימה וכבר הרגיש בזה הט"ז בסימן א' ס"ק ו' אבל לא כתב שום תירוץ ע"ז. אבל הש"ך בנקודות הכסף תירץ דשמא לא שחט במקום הפגימה לאו ספק מעליא הוא דמסתמא דרך הסכין להוליך בכולו עכ"ל. ובאמת שגם התוס' בדף י' ד"ה סכין הרגישו מזה וכתבו דהיינו טעמא דר"ח באמת דמכשיר בשיבר בו עצם ואף במקוה שנמדד ונמצא חסר קיי"ל דכל טהרות שנעשו על גביו טמאות דשאני הכא דאיכא ספיקא טובא דשמא בעצם נפגמה ואת"ל בעור נפגמה שמא לא שחט כנגד הפגימה והוי כעין ס"ס. ואמנם זה כתבו התוס' לרב חסדא דמכשיר אפילו בנגיעה דעצם המפרקת. אבל לדידן דקיי"ל דבעינן דווקא בשיבר עצמות אחרים תקשה באמת כמו שהקשה הט"ז ותירוצו של הש"ך בנה"כ אינו מובן כלל דמ"נ אם נמצא הפגימה בראש הסכין ושחט בהולכה יש ספק דשמא כשהגיע לסימנין כבר יצא מקום הפגימה חוץ לצואר. ואם הפגימה בסופה שמא כבר נשחט כל הסימנין קודם שהגיע לפגימה ומה בכך שדרך להוליך כל הסכין ואפי' אם ידוע בוודאי שהוליך כל הסכין על הצואר מ"מ שמא כבר נשחט הרוב או כולם קודם מקום הפגימה אם הסכין הוא גדול כמו שני צוארין עד מקום הפגימה ויכולין לומר דהפגימה נעשה אח"כ ע"י העור שהוא למטה מהסמנים הנוטה לצד העורף:

ולכן נ"ל דחז"ל לא חשבו זה לספק מאחר דספק זה אינו רק אם הפגימה היא למעלה והסכין הוא גדול באופן שיוכל לשחוט רוב הסימנין בהולכה לבד והלכך אם הביא הסכין ג"כ מ"מ כבר נשחט הרוב בלא פגימה או שהפגימה היא למטה והסכין הוא גדול כשיעור שני צווארין עד הפגימה שנוכל לומר דכבר נשחט הרוב עד מקום הפגימה. אבל אם הפגימה היא באמצע הסכין באופן שאין מראש הסכין עד מקום הפגימה כשיעור שני צוארין וגם אין ממקום הפגימה עד סוף הסכין כשיעור שני צוארין ובוודאי נשחטו הסימנין במקום הפגימה דהא א"א לומר כלל דבכל אמצע הסכין עדיין לא נשחט רק העור והבשר ולא התחיל לשחוט הסימנין עד שכבר יצא מקום הפגימה חוץ לצואר דזה אינו סברא כלל. וכ"ש בסכין קטן דאפילו אם הפגימה בראש הסכין או בסוף הסכין מ"מ כיון דבסכין קטן א"א לשחוט אם לא בהולכה והבאה וא"כ בעת הבאה בוודאי עבר מקום הפגימה על הסימנים ובוודאי הוי נבלה גמורה והלכך לא רצו חכמים לחלק בדבר דבסכין גדול והפגימה בראשו או בסופו הוי ספק נבלה ובסכין קטן או אם הפגימה באמצע הוי וודאי נבלה דלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין. ולכן גם בשיבר בה עצמות לא אמרו הטעם דמותר לר"ח מטעם ס"ס רק משום דעצם וודאי פוגם ואין ספק מוציא מידי וודאי וגם התוס' לא כתבו דהוי ס"ס גמור רק כתבו דהוי כעין ס"ס. והעיקר הטעם הוא משום דאין ספק מוציא מידי ודאי ולא כתבו זה רק לסניף בעלמא כי היכי דלא תקשה מהמשנה ממקוה שנמדד ונמצא חסר דאמרינן דהטהרות טמאות ולכן הוצרכו לומר דהכא שאני דיש עוד ספק אבל לא נחשב לספק כלל להצטרף לס"ס:

ונ"ל דמשו"ה שינה המחבר מלשון הרמב"ם וכתב דהרי זו נבלה ובאמת ברמב"ם איתא דהוי ספק נבלה ובפמ"ג דחק בזה ואמנם לפי הנ"ל י"ל דאף דבאמת אם הסכין הוא גדול באופן די"ל דלא שחט נגד הפגימה אינו אלא ספק ונ"מ דאסור לשחוט בנו אחריו והלכך לענין או"ב אזלינן לחומרא דלעולם הוי ספק ואסור לשחוט בנו אחריו משום לא פלוג. אבל המחבר כתב בכאן סתמא דהרי זו נבלה דנ"מ דלא מצרפינן ליה לס"ס ואפילו בסכין גדול ונמצא בראש הסכין או דנמצא בסוף הסכין ושחט בהבאה. ובסעיף י"א דמיירי בשחט הרבה בהמות שפיר כתב דהרי הכל ספק נבלות דהא הראשונות בוודאי אינו אלא ספק דהא י"ל דנפגם באחרונה והאחרונה הוי נבלה בוודאי. והא דכתב הרי הכל ספק נבלות האי הכל לאו דווקא ור"ל לבר מהאחרונה וכ"כ הפמ"ג בר"ס י"ח באמת. אך מש"כ דדווקא בס"ס הוי ספק נבלה משום דהוי ס"ס במקום חזקה ואסור מדרבנן או מה"ת אבל בשחט בהמה אחת דליכא רק ספק אחד הוי וודאי נבלה משום דיש לו חזקת איסור לא נהירא כלל דהא אדרבה אמרינן בגמ' דסכין איתרעאי בהמה לא איתרעאי וליכא כאן חזקת איסור. ואולי דסובר דזה לא אמרינן רק לר"ח אבל אנן דלא קיי"ל כרב חסדא לא ס"ל הך סברא. אבל באמת הא ליתא דטעמא דלא סברינן כר"ח הוא משום דלא ס"ל דנגיעה דעצם המפרקת פוגם יותר מעור והוי ספק השקול. אבל לומר דהוי וודאי נבלה זה וודאי לא אמרינן. ולכן מחוורתא כדקא כתבינן דוודאי זימנין איכא דאינו אלא ספק ואפי' בוודאי דלא נגע בעצם המפרקת כגון דאיכא למימר דלא שחט במקום הפגימה רק לצרכו לס"ס לא מצרפינן:

ונראה לי ראיה למש"כ דביו"ד בסימן כ"ח סעיף כ' לענין כיסוי הדם כתב המחבר והוא הדין לכל פיסול מחמת ספק כגון ההיא דחיישינן שמא בעור נפגמה מכסה בלא ברכה. משמע להדיא אדווקא בנגע בעצם המפרקת הוי פסול מחמת ספק ומכסה בלא ברכה. אבל אם בוודאי בעור נפגמה אינו פסול מחמת ספק אלא הוי וודאי נבלה ופטור מלכסות כלל והרי בהדיא כמו שכתבתי. ומאוד תמהני על הש"ך בר"ס י"ח שכ' דמה שכ' המחבר נבלה ר"ל ספק נבלה והביא ראיה מהך דסימן כ"ח דכתב דמכסה בלא ברכה ותמהני דהיאך מביא ראיה לסתור דהרי התם כתב המחבר כגון ההוא דחיישינן שמא בעיר נפגמה אלמא דמיירי בנגע בעצם המפרקת אבל בידוע דלא נגע משמע דלא נחשב לספק כלל. ואולי דגם הש"ך לא כתב כן רק בנגע בעצם המפרקת וכן משמע מלשונו בסימן כ"ח ס"ק כ"ז דמיירי בנגע שכ' דהיכי יעלה על הדעת שיפטור מכיסוי דהא אפשר דבעצם המפרקת נפגם ואיכא מ"ד דמכשיר. אבל משיגרת לשונו בסימן י"ח משמע דס"ל דלעולם הוי ספק דהא מביא ראיה מדברי הרמב"ם והסמ"ג והם לא חילקו בדבר וכתבו דהרי זה ספק נבלה ומשמע דלעולם הוי ספק אפילו בידוע שלא נגע במפרקת והדבר צ"ע:

ומיהו באמת צריך להבין טעמו של המחבר דכיון דבאמת במקום דאיכא למימר דלא שחט במקום הפגימה בוודאי צריך לכסות מספק. ואולי דמה שהזכיר שמא בעור נפגמה חדא גוונא מהספקות נקט וה"ה לאינך. והא דנקט דווקא ספק זה משום דספק זה נזכר בגמ' בהדיא אבל ספק שמא לא שחט במקום הפגימה לא הוזכר בגמ'. אבל בוודאי באמת גם בכה"ג מכסה בלא ברכה ואינו נחשב לוודאי רק לענין דלא מצרפינן ליה לס"ס. כן נלע"ד:

והיוצא לנו להלכה למעשה דאין להכשיר בנמצא פגום לאחר שחיטה ואפי' בהפסד מרובה כי אם שהפגימה היא פגימה כ"ש שאין בה חגירת ציפורן וגם שידוע שנגע במפרקת והיינו שניכר רושם כעין חתך במפרקת באופן שניכר שנגע במפרקת אבל זולת זה אין להתיר כלל:

ובעיקר הדין בשחט ונמצא הסכין פגום יש בזה ד' שיטות.

א' שיטת המרדכי דביש חתך במפרקת גם לדידן כשר ופלוגתא דרב הונא ור"ח הוא בדליכא חתך גמור רק נגיעה בעלמא וכבר כתבנו לעיל דמ"מ דווקא שיש רושם במפרקת דאי לאו הכי לא מקרי נגיעה כלל]. וכן נראה מדברי הר"ן בשם הרמב"ן דס"ל ג"כ כהמרדכי דבחתך בעצם המפרקת יש להכשיר.

ב' שיטת בעל העיטור דחתך לא תלינן אך בשיבר עצם המפרקת דרך שבירה והכאה בוודאי תלינן דכן דייק הב"י מלשונו שכ' כיון דדרך שחיטה הוא לא דמי לשיבר עצמות ומשמע להדיא דבשיבר והכה בעצם המפרקת בוודאי כשר ואינו מחלק בין עצם המפרקת לשאר עצמות.

ג' שיטת הר"ן בשם אחרים דאפילו שיבר עצם המפרקת לא תלינן ביה משום דרך הוא וכתב שכן הוא דעת הרשב"א וכ"ה באמת בתו"ה דף י"ב ע"ב [ומשמע שם בתו"ה דבעצמות דעלמא גופא יש ב' שיטות דיש סוברים דבעצמות דעלמא אפילו בחתך תלינן ויש מי שאומר דאפי' בעצמות דעלמא בעינן שיבר דווקא כלומר שמכה על עצמות ומשברן].

שיטה הד' דעת הר"ן בעצמו מתחילה דאפי' נגע בעצם המפרקת תלינן ולפי שיטה זו צ"ל דר"ח מכשיר אף דלא נגע בוודאי. ואכן במרדכי הקשה על זה דא"כ מ"ט דר"ח דמתיר הא אין ספק מוציא מידי וודאי. אכן לפי מש"כ לעיל בשם הרשב"א ז"ל בחידושיו לק"מ דעיקר כוונת הגמ' באין ספק מוציא מידי וודאי היינו משום דמצוי יותר לפגום ע"י המפרקת מלפגום ע"י העור. והלכך אפי' בספק נגע מ"מ מצוי יותר שיגע במפרקת ויפגום והלכך אף דבעור בוודאי נגע ובמפרקת הוי ספק אם נגע מ"מ מצוי יותר שהפגימה נעשה ע"י המפרקת:

ואגב דאיירינן בדין שיעור פגימה אי אפי' בפגימה כ"ש פסולה או דווקא בחגירת צפורן ראיתי לכתוב בכאן מש"כ על גליון התו"ה (דף י"ד ע"א) דהנה הרא"ה ז"ל בבדק הבית שם כתב דהך כדי שתחגור בה צפורן אינו מלשון חגורה כמו שסבר החכם אלא מלשון חגירה כמו ויחגרו ממסגרותיהם כלומר שתרגיש בה הצפורן שאילו כדבריו היה לו לומר שתחגור הצפורן שהפגימה היא החוגרת עכ"ל. וכתב עליו הרשב"א במשמרת הבית גם במה שבא לדקדק בין תחגור בה צפורן לתחגור את הצפורן אין זה דקדוק אלא למי שלא דקדק בלשון חכמים שהם ז"ל לא ימנעו בדבר שזה פועל בזה וזה נפעל מזה מלהזכיר הנפעל מלשון הפועל. שכן אמרו החולץ ליבמתו אע"פ שהוא נחלץ והיא חולצת וכו'. וכתבתי על הגליון מה שהביא רבינו הרשב"א ז"ל ראיה דחז"ל לא נמנעו מלהזכיר הנפעל בלשון הפועל מהא דתנן החולץ ליבמתו אע"פ שהוא נחלץ והיא חולצת נ"ל שאין ראיה כלל דהתם שאני משום שצריך היבם לכוון להתירה לשוק בזה שחולצת נעלו ואם לאו אין החליצה כלום משו"ה קרי ליה החולץ וראיה לדבר זה דהרי בחרש שאין לו דעת להתיר תנן במשנה דיבמות (דף ק"ד ע"ב) החרש שנחלץ ולא תנן החרש שחלץ והיינו משום שאין לו דעת להתיר ולפיכך לא נקרא החליצה על שמו:

ונחזור לענין השאלה שהתחלנו לחקור דהיאך הדין בנמצא הסכין פגום לאחר שחיטה ויש חתך במפרקת או דנגע במפרקת ונמצא בו רושם. כבר כתבנו דבפגימה גמורה אין להתיר כלל אך בספק פגימה יש להתיר במקום הפסד מרובה. אך לענין או"ב אפי' בפגימה גמורה וגם ידוע דלא נגע במפרקת מ"מ אסור לשחוט את בנו אחריו וכן לענין כיסוי הדם חייב לכסות בכל גווני אך לענין הברכה בנמצא פגימה גמורה בגוונא דאסור לאכול מכסה בלא ברכה. אבל בספק פגימה וגם נגע במפרקת כיון דמותר לאכול במקום הפסד מרובה מכסה גם בברכה. ולענין מה שכ' לעיל בשם הר"ן ובשם אחרים דאפילו שיבר בעצם המפרקת לא תלינן משום דרך הוא וכן דעת הרשב"א כתבתי כן על פי דברי הרב ב"י בשו"ע לדעתם וכן הסכים הפר"ח והתבו"ש דכ"ה כוונת הר"ן דאפילו שיבר ממש בעצם המפרקת לא תלינן ודלא כדעת הט"ז והש"ך לדעת הר"ן ע"ש. ותמהני טובא על הבאר היטיב שם בס"ק כ"ב שכ' דהט"ז והש"ך חולקין על זה וס"ל דשפיר תולין אם שיבר בעצם המפרקת דהיכן מצא בדבריהם שחולקין על זה שהרי הט"ז לא כתב רק שדברי השו"ע תמוהים בזה. וכן הש"ך הניח דברי השו"ע בצ"ע אבל לא מלאו לבם לחלוק על השו"ע. הנלע"ד כתבתי בעז"ה:

תוכן העניינים

שות עצי ברושים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה