שות עצי ברושים· הרב שלמה כהן־אברבנאל
הלכות שחיטה · סימן ז
בעז"ה יום ה' ד' שבט שנת תרנ"ד לפ"ק.
לכבוד אהובי חתני ה"ה הרב הגאון החו"ב וכו' מו"ה נחום גרינהויז נ"י הגאב"ד דק"ק טראק יצ"ו - יהי ה' עמו ובכל דרכיו ישכיל ויצליח.
הנה באתי להשיבו ע"ד אשר העיר על מה שכתבתי דהא דתניא בברייתא בחולין (דף כ"ח) ר' יהודה אומר בעוף עד שישחוט את הוושט ואת הוורידין היינו דר"ל אף דכבר יצא ידי שחיטה בשחיטת הקנה מ"מ צריך לשחוט גם את הוושט משום דם דכמו דס"ל לר"י דבעוף צריך לשחוט את הוורידין או לנקבן בשעת שחיטה כדי שיצא כל הדם הבלוע באברים דרך הוורידין ה"נ צריך לשחוט ב' הסימנין גם בעוף משום דמן הסימנין ג"כ יוצא דם הרבה וזה סייעתא לדעת רבינו משולם והראב"ד דצריך שחיטת שני הסימנים והוורידין בעוף והובא דבריהם בחידושי הרשב"א בפ' גיד הנשה (צ"ג) ובתו"ה האריך בבית ג' שער ג' [ובדפי הספר דפוס ברלין הוא בדף ס"ח ע"א] דאל"כ מ"ש וושט דנקט דהא קיי"ל או וושט או קנה אלא ע"כ דקמ"ל דאף דמשום מצות שחיטה סגי בשחיטת הקנה לבד מ"מ צריך לשחוט גם את הוושט משום דם. והך שחיטה לאו דווקא אלא ר"ל נקיבה והא דאמר עד שישחט היינו דצריך לנקבן בשעת שחיטה וכמו דאמרינן בגמ' דהא דאמר ר"י במשנה עד שישחט את הוורידין ר"ל נקיבה. והא דנקט בלשון שחיטה היינו דצריך לנקבן בשעת שחיטה [ונ"ל דהא דלא הוזכר במשנה דצריך לשחוט ג"כ את הוושט משום דם היינו משום דבמשנה מיירי ר"י נמי אבהמה דתנא ברישא דמתני' דודאי דגם בבהמה אם בדעתו לצלותה כולה כאחד בעי חתיכת וורידין כמו בעוף והא דאמר ר"ח לא אמר ר"י אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחד היינו מדאמר ר"י בסתימות עד שישחט את הוורידין משמע דלעולם צריך חתיכת וורידין ואפי' אין בדעתו לצלותו כאחד וזה אינו אלא בעוף משום שדרכו לצלותו כולו כאחד והלכך אף דאינו חושב עתה לצלותו כאחד מ"מ חיישינן דשמא ימלך ויצליהו כאחד וכן מבואר בפוסקים דבבהמה נמי אם דעתו לצלותה כולה כאחד צריך חתיכת וורידין והלכך לא הזכיר במשנה שחיטת וושט דבבהמה בלא"ה צריך שחיטת שני סימנים בשביל מצות שחיטה אבל בברייתא דמיירי להדיא בעוף דסגי בסימן אחד צריך להזכיר דמ"מ צריך לשחוט גם הוושט משום דם]:
והעיר ע"ז כת"ר נ"י דהיאך אפשר לפרש דהא דאמר עד שישחט הוא משום דם והך שחיטה היינו נקיבה הלא לפי דעת רש"י דבשהיה במיעוט בתרא הוא אבעיא ולא איפשטא בוודאי ה"ה כל חמשה הלכות שחיטה פוסל במיעוט בתרא וגם עיקור בכלל ופשוט דה"ה בסימן שני דעוף נמי פוסל כל הלכות שחיטה כמו במיעוט בתרא והיאך אפשר לנקבו דהא יהיה עיקור בסימן שני דעוף. ולכן רצה מעכ"ת נ"י לפרש דר"ל שחיטה ממש ועצה טובה קמ"ל דכיון דבעוף צריך נמי חתיכת וורידין טפי עדיף שישחוט את הוושט דאיידי שהוושט סמוך לוורידין בעת שישחוט את הוושט יהא נשחט גם הוורידין עמו משא"כ אם ישחוט את הקנה יהי' צריך לחזור אח"כ על שחיטת הוורידין ואולי ישכח ולא ישחוט את הוורידין כלל ולכן עדיף טפי שישחוט את הוושט:
והנה הגם דעיקר קושייתו אינו קושיא כלל דאטו מפורש בברייתא בהדיא נקיבה בוושט הא שחיטה קתני אך אנכי כתבתי כן לפי דעת ר"ת ושאר פוסקים דשהיה במיעוט בתרא כשר לפי דינא דגמ' וממילא דה"ה שהיה בסימן שני של עוף ע"כ דשחיטה דוושט אינו לחיובא והך שחיטה היינו נקיבה. אבל לשיטת רש"י וודאי דהך שחיטה הוא דווקא ואף דגבי וורידין סגי בנקיבה מ"מ תני לשון שחיטה משום הוושט ומיהו באמת גם לר"ת ז"ל וסייעתו נהי דאינו פוסל בדיעבד חמשה הלכות שחיטה בסימן שני בעוף לפי דינא דגמ' מ"מ לכתחילה צריך שחיטה כדינה גם בסימן שני דעוף דהא אמרינן בר"פ השוחט דהא דתנא השוחט דיעבד אין לכתחילה לא אאחד בעוף קאי דלכתחילה בעי שנים גם בעוף. ועי' בפמ"ג ובתבו"ש דיש כמה דעות מהמפרשים דמה"ת צריך לשחוט שנים בעוף לכתחילה והלכך בוודאי הך עד שישחט את הוושט היינו שחיטה ממש לד"ה] אבל מה שרצה כת"ר נ"י לפרש דהא דנקט וושט הוא משום עצה טובה או דטפי עדיף שישחוט את הוושט כדי שישחוט בשעת מעשה גם את הוורידין בבת אחת עם הוושט אבל אם ישחוט את הקנה יש לחוש דישכח לגמרי לנקב את הוורידין בשעת שחיטה זהו הפירוש ג"כ ניתן להאמר ולפי דעת הרשב"א שאכתוב לקמן ע"כ צריך לפרש כן [אך פירוש זה לא יתכן רק להאיבעית אימא תניינא דהא דתני השוחט דיעבד קאי ארובו של אחד כמוהו דלכתחילה בעינן כולו אבל סימן שני בעוף גם לכתחילה אינו צריך אבל לפי האיבעית אימא הראשון דלכתחילה בעי שנים גם בעוף ע"כ מוכרח לפרש כמו שפרשתי. דר"ל דאף דשחט את הקנה מ"מ צריך לשחוט את הוושט בשביל דם ואף דבלא"ה צריך לשחוט את הוושט משום מצות שחיטה דלכתחילה בעי שנים מ"מ נ"מ מאי דאשמעינן דצריך לשוחטו משום דם לעניין דיעבד אם לא שחט לסימן השני אסור לצלותו כולו כאחד וצריך לחתוך אבר אבר]:
והנה וודאי לפי דעת רבינו משולם דבסימנים נמי צריך חתיכה משום דם [וכמו שהביא ראיה מהא דאמרינן בחולין (דף כ"ט) וצריכא דאי אשמעינן קדשים התם הוא דבעינן רובא משום דלדם הוא צריך אבל בחולין דלאו לדם הוא צריך אימא אפי' בפלגא נמי סגי ליה אלמא בחצי סימן אין כל דם הסימן יוצא כ"ש שאין דם כל האברים יוצא בסימן אחד] ע"כ צ"ל דמפרש כמו שכתבתי דר"י ר"ל דמלבד הקנה צריך לשחוט גם את הוושט משום דם. וכן מצאתי להדיא בביאורי הגר"א ז"ל בסימן ע"ו דהביא באמת מדברי הברייתא דאמר ר"י עד שישחוט את הוושט לראי' לדברי רבינו משולם דאל"ה למה הזכיר לוושט כלל כיון דמשום דם אינו צריך רק משום שחיטה א"כ זהו פשיטא דמי לא ידע דסימן אחד צריך לשחוט או וושט או קנה מה בכך דהוא סמוך לוורידין מ"מ בזה גם ת"ק מודה. דבשלמא למ"ד דוושט דווקא י"ל דבא לאשמעינן דבעינן דווקא וושט אבל לר"נ דאו וושט או קנה לענין מאי הזכיר וושט דהא בשחיטת העוף ליכא פלוגתא. אלא ע"כ דהוא בא לאשמעינן דצריך לשחוט את הוושט משום דם ונ"מ דאם לא שחט את הוושט אסור לצלותו שלם. הרי בהדיא דגם הגר"א ז"ל מפרש להברייתא דעד שישחוט את הוושט דמשום דם הוא ולא משום שחיטה והביא מזה סייעתא באמת לדעת רבינו משולם והראב"ד ז"ל. ות"ל שכוונתי לדעת הגר"א ז"ל:
ואכן אני תמה על הגר"א ז"ל דהיאך הביא ראי' מזה לדעת רבינו משולם והא אדרבה הרשב"א ז"ל בחידושיו לחולין (דף צ"ג) השיג מברייתא זו על רבינו משולם דהא חזינן בברייתא דלא מצריך רק שחיטת סימן אחד דאמר עד שישחוט את הוושט ומשמע דסגי בסימן אחד. והא דנקט וושט דווקא משום דסמוך לוורידין וה"ה דיכול לשחוט את הקנה ואת הוורידין אבל עכ"פ סגי בסימן אחד כ"כ שם הרשב"א בחידושיו. הרי להדיא דהרשב"א מפרש להיפך מדברי הגר"א ז"ל. והנה ליישב דברי הגר"א ז"ל אכתוב בסמוך תי' נכון מאוד בעז"ה:
אך לכאורה צריך להבין דמה יענה הרשב"א לקושיית הגר"א ז"ל דא"כ למה הוצרך להזכיר הוושט כלל דהא בזה גם ת"ק מודה דצריך לשחוט בעוף או הוושט או הקנה ובזה הא ליכא פלוגתא כלל. ולכן ליישב דברי הרשב"א ז"ל הדבר מוכרח לומר דהרשב"א מפרש כדברי כת"ר נ"י דהא דאמר ר"י עד שישחוט את הוושט אינו אלא עצה טובה לפי שיטתי'. דלפי דעת הת"ק דאין צריך שחיטת וורידין אין נ"מ כלל אם ישחוט הוושט או הקנה. אבל ר"י כיון שבא לחדש דצריך שחיטת וורידין נתן עצה דטפי עדיף שישחוט את הוושט כדי שישחוט גם את הוורידין בבת אחת. וגם לכתחילה הוא מחויב לעשות כן דצריך לכוון דישחוט הוורידין בבת אחת עם הוושט. דיש לחוש דאם ישחוט אח"כ שמא ישכח וישהה כל כך עד שהבהמה תצטנן. וכן מוכח מלשון רבינו משולם ז"ל שהובא ברשב"א ז"ל. ועפ"ז הפירוש שלי והפירוש של כת"ר נ"י שניהם מוכרחים. אך דהפירוש שלי הוא עפ"י דעת רבינו משולם ז"ל. והפירוש של כת"ר נ"י הוא עפ"י דעת הרשב"א ז"ל ושני הפירושים שלנו תליא בפלוגתא דרבוותא. ואכן עפ"י שיטת ההלכה כפי שנפסק בשו"ע הדבר מוכרח כפי' שלי. ועוד דהרשב"א בעצמו לא דחה דברי רבינו משולם רק דכ' דקשה לי' מברייתא זו וידוע דכל קושיא יש לה תירוץ:
וליישב דברי הגר"א ז"ל נ"ל דהנה רבינו הרשב"א ז"ל בתו"ה הארוך שלו סותר את עצמו למש"כ בחידושיו. דבחידושיו עיקר השגתו על רבינו משולם הוא מהברייתא דעד שישחוט את הוושט דמשמע דסגי בסימן אחד. אבל מהא דלא הזכיר במשנה דצריך לשחוט גם הסימן שני בעוף לא קשה דיש לפרש דגם לרבנן בעינן שני סימנין וחתיכת וורידין אלא דרבנן סברי דלא בעינן דווקא סמוך לשחיטה ממש אלא אפי' אח"כ רק שיהי' חם מעט דכן אמרו בגמ' דרבנן אמרו לר"י מאחר שלא הוזכרו וורידין אלא להוציא מהן דם מה לי בשחיטה ומה לי שלא בשחיטה ומסקינן בגמ' דהכי קאמרי לי' מה לי לנקבן בשעת שחיטה ומה לי לנקבן שלא בשעת שחיטה וא"כ משמע דבעיקר הדין לא פליגי עלי' דר"י דהוורידין צריכין נקיבה רק דפליגי עלי' במה דמצריך לנקבן בשעת שחיטה ממש דבעת ששוחט את הסימנין ישחוט גם את הוורידין כ"כ הרשב"א שם. ורק דמקשה מהברייתא דלא הזכיר ר"י רק הוושט ומשמע דסגי בסימן אחד [ואגב שמעינן מדברי הרשב"א ז"ל אלו דהא דאמרינן דבית השחיטה רותח הוא בשעת שחיטה ממש. אבל תיכף אח"כ נפסק החמימות. ואף דחזינן דעדיין הוא חם מ"מ אין לו דין חום בית השחיטה ונ"מ טובא לדינא לענין אם חתך הוורידין בסכין של א"י לד"ה מדיח דהא למ"ד דאמר קולף אמרינן בגמ' דסבר דבית השחיטה רותח. אבל לאחר השחיטה דאינו רותח וודאי דסגי בהדחה. ואפי' למסקנא דגם המ"ד דס"ל דקולף ס"ל דבית השחיטה צונן ואיידי דוחקא דסכינא בלע. מ"מ היינו דחום בית השחיטה מצטרף לדוחקא אבל לאחר השחיטה דליכא חום בית השחיטה כולי האי בוודאי לא בלעי:
ועוד נ"ל דין חדש דהחותך הוורידין בסכין של עבודת כוכבים בוודאי אסור בהנאה דהא לאחר השחיטה בוודאי מתקן הוא דע"י חתיכת הוורידין יכול אח"כ לצלותו כולו כאחד ושפיר הוי תיקון וזה נ"ל פשוט. ואכן בספרו תורת הבית לא הזכיר כלל הקושיא מהברייתא דצריך שישחוט את הוושט רק דמקשה ממתני' דר"י אומר עד שישחוט את הוורידין ואדרבנן דאמרי השוחט אחד בעוף קאי אלמא בסימן אחד בעוף משמע דסגי להו ולא בעי חתיכת אבר כלל וכו' וכוונתו להקשות בזה על רבינו משולם בשני דברים. א' במה דס"ל דגם רבנן דפליגי עלי' דר"י בוורידין מ"מ בסימנים מודו שדם האברים מסימנים יוצא וע"ז השיג הרשב"א דבמשנה אמרי רבנן דהשוחט אחד בעוף כשר ומשמע דכשר לגמרי ואינו צריך לחתוך אבר אבר. והב' מה דס"ל דלר"י בעי שני סימנין וגם וורידין. והרי במשנה לא הזכיר ר"י סימנין כלל ומשמע דמודה לת"ק דסגי בסימן אחד. ואף דבחידושיו יישב קושיא זו היינו אם נאמר דרבנן נמי מצרכי חתיכת שני סימנין וחתיכת וורידין ורק דלא מצרכי בשעת שחיטה ממש. ור"י פליג עלייהו ואמר עד שישחוט את הוורידין והיינו שישחוט אותם בשעת שחיטה. וזה דאמר עד שישחוט דכיון דהחיתוך צריך להיות בשעת שחיטה ממילא הם נחתכין כדרך שחיטה כמו הסימנין. ואכן בתו"ה הקשה לפי דעת רבינו משולם בעצמו דרבנן לא מצרכי חתיכת וורידין כלל רק דסימנין צריך לחתוך. שניהם משום דם. ולפי זה מקשה שפיר דהא אדרבה הת"ק לא מצריך רק חתיכת סימן אחד:
פי זה איכא ג' פירושים בדברי הת"ק. דעת כל המפרשים ז"ל דלת"ק לא מצריך חתיכת וורידין כלל וגם בסימנין סגי בסימן אחד בעוף גם מחמת דם. ורק לכתחילה בעי ב' סימנין משום הכשר שחיטה וכדאמרינן בריש השוחט. השוחט דיעבד אין לכתחילה לא עד כמה לישחוט וליזיל. איבעית אימא אאחד בעוף וכו'. ב' שיטת רבינו משולם דשחיטת ב' הסימנים מעכב גם בדיעבד משום דם. דאל"ה אסור לצלותו כולו כאחד אף לת"ק ולא פליג אר"י רק לענין וורידין. ג' דעת הרשב"א בחידושיו די"ל דגם הת"ק מצריך שחיטת וורידין ולא פליג עם ר"י רק דלת"ק סגי גם אחר השחיטה אך שיהא חם קצת. ולר"י בעינן בשעת שחיטה ממש שאז הוא חם ביותר:
ולענין הלכה כל המפרשים שוים בזה דאין הלכה כת"ק. ואכן הרמב"ם ז"ל לא הזכיר דין הוורידין כלל ומשמע שפוסק כת"ק. ובפירוש דברי הת"ק ס"ל כדעת כל המפרשים ז"ל. ובדעת ר"י איכא ג"כ ד' שיטות.
א' שיטת רוב המפרשים דלא בעינן רק שחיטת הוורידין וגם לא בעינן דווקא בשעת שחיטה רק סמוך לשחיטה.
והב' דעת רבינו משולם דבעינן נמי ב' הסימנים אך דסגי ברובן.
ג' דעת הר"ן בדעת רבינו משולם וכן נראה מדברי הטור בסימן ע"ו דבעינן נמי כולן משום דם [ומחלקותן תליא בטעם דאמרינן בחולין כ"ט ומאחר דאם לא מירק כשר למ"ל למרק. ומשני מצוה למרק. ופירש"י דהמטה הוא כדי שיצא הדם ועל פי פירושו בזה מוכח דברוב הסימנים עדיין אינו יוצא כל דם הנפש והלכך ר"י דמצריך חתיכת הוורידין כדי שיצא הדם בוודאי ס"ל נמי דצריך לגמור כל השנים משום דם. ואכן לפי גירסת הרשב"א בדברי רבינו משולם דלא מצריך כולן י"ל דס"ל דהא דמצוה למרק הוא משום ברוב עם הדרת מלך וכפי' השני שברש"י שם. ולפי פירוש זה אינו מוכח כלל דברוב אינו יוצא עדיין כל הדם].
ד' דעת הרשב"א בחידושיו דלר"י בעינן בשעת שחיטה ממש ולא יסמוך על מה שיחתוך הוורידין אח"כ דשמא ישכח ולא ינקבם עד אחר שיתקרר. אבל בדיעבד אם לא נקבן בשעת שחיטה ממש יכול לנקבם אח"כ רק שיהי' חם קצת:
ואין להקשות לפי דעת רבינו משולם בדברי ר"י דמצריך גם שחיטת ב' הסימנים א"כ ריב"ל דאמר בברכות ח' דהזהרו בוורידין כר"י הו"ל לומר הזהרו בשחיטת שני הסימנים והוורידין. אבל הא לא קשיא מתרי טעמי. דחדא דהא רבינו משולם ס"ל דבשחיטת ב' הסימנים גם ח"ק מודה ור"י אינו מוסיף את"ק רק חתיכת וורידין. עוד אפילו אם נאמר דלת"ק לא בעי כלל מ"מ לא קשיא ולא מידי דהא כבר כתב ה"ה ז"ל בפ"ז מה' מאכלות אסורות הלכה י' דמדאמר ר"י בן לוי לבני' הזהרו בוורידין כר"י ולא אמר דהלכה כר"י ש"מ דלא חייש לדברי ר"י רק לזהירות ומנהג חסידות בעלמא ולענין לכתחילה. וכיון דלא חש לדברי ר"י רק לענין לכתחילה לא שייך להזכיר דצריך לשחוט לב' סימנים דהא לכתחילה בלא"ה צריך ב' סימנים משום שחיטה אף אם בדעתו לחתוך אבר אבר וזה פשוט. וגם בדיעבד אם לא חתך הוורידין בעת שהוא חם יש ב' שיטות, א' שיטת התוס' דבדיעבד מותר אפי' אם צלאו כאחד [ומיהו לכתחילה נראה דמודו התוס' דצריך לחתוך אבר אבר דכיון דיכול לעשות כן הוי כלכתחילה], ב' שיטת הרא"ש דאף בדיעבד אסור אם צלאו כאחד אבל לחתוך אבר אבר מותר אפי' לכתחילה:
ונחזור לעניננו הנה כבר כתבנו דהרשב"א ז"ל בתוה"א לא מקשה על רבינו משולם ז"ל רק מהמשנה דר"פ השוחט אבל לא מהברייתא. וא"כ מהברייתא יפה כיון הגר"א ז"ל שהביא ראי' לדברי רבינו משולם. דהא כבר כתב הפמ"ג בהקדמה דהרשב"א חיבר ספרו תו"ה באחרונה אחר החידושים. והלכך במקום שנמצא שיש סתירה בדבריו הולכין אחר דבריו שבתו"ה דהא חזינן דחזר בו מדבריו שכ' בחידושים. וא"כ בנד"ד נמי כיון דבתו"ה שלו לא הביא הקושיא מברייתא ש"מ דחזר בו והרגיש דאדרבה מהברייתא יש להביא סייעתא לדברי רבינו משולם. דאל"כ למה לו להזכיר הוושט כלל וכמו שכ' הגר"א ז"ל. ונמצא דדברי הגר"א ז"ל הם ברורין ומאירין כשמש בצהרים. ובלי ספק שגם הרשב"א ז"ל הרגיש בזה:
ומאחר שביארנו שיטת רבינו משולם לפי מה שהעתיק הרשב"א ז"ל. מעתה נשוב לבאר דברי רבינו משולם לפי מה שהעתיק הר"ן. אך בתחילה ראיתי לבאר דברי הרשב"א בתו"ה בהלכות שחיטה (דף ס"ח ע"א) דבלא חתך הוורידין בשעת שחיטה אסור לאכול באומצא אפי' בחתיכת אבר אבר. והא דאמרינן דהשוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא מיירי אם חתך הוורידין. לכאורה תמוה. דמנ"ל הא. דאדרבה כיון דחזינן דע"י חתיכת אבר אבר הדם יוצא מן החוטין ואח"כ מהני מליחה או צלי' אלמא כיון דחותך אבר אבר ונחתכו גם החוטין יוצא כל הדם הכנוס ולא נשאר רק דם האברים הבלוע בתוך הבשר ולמה יהא אסור לאכול באומצא. ולא דמי כלל לשובר מפרקתה של בהמה דאסור לאכול באומצא משום דבשובר מפרקתה אין בה כח לזנק ונשאר כל הדם בתוך האברים. וכיון דכבר נתעורר הדם לצאת ועדיין לא יצא הרי פירש ממקום למקום ולפיכך אסור לאכול באומצא. ולהיפך בשובר מפרקתה ע"י מליחה או ע"י צלי' יוצא ומותר אפי' לצלותו כולו כאחד משום דהדם שבחוטין כבר יצא בשעת שחיטה דכיון דנשברה מפרקתה כבר נחתכו הוורידין. משא"כ בלא נחתך הוורידין הוי איפכא דלצלותו כולו כאחד אסור משום דהדם הכנוס בחוטין עדיין לא יצא ובדם הכנוס אפי' לא פירש אסור. דדוקא דם הבלוע באברים כל זמן שלא פירש מותר. אבל בחותך אבר אבר דנחתך כל החוטין ויוצא כל הדם שבחוטין. ותדע דהא ע"י מליחה או צלי' מותר וא"כ למה יהא אסור לאכול באומצא. והן אמת דלפי דמסיק אח"כ דמ"מ בחטיטת חוטי הדם מועיל לאכול באומצא וכן דמותר אפי' לצלותו כולו כאחת ניחא. די"ל דס"ל דאף דע"י חתיכת אבר אבר יוצא הדם מן החוטין מ"מ חיישינן שמא נשאר בהם מעט דם שלא יצא. וכשאוכל את הבשר באומצא יאכל הבשר עם הדם הכנוס בחוטין אבל ע"י מליחה או צלי' שפיר יוצא כל הדם כיון שאף אם נשאר מעט דם כיון שלא נשאר רק דם מועט בודאי יצא כולו ע"י מליחה או צלי'. ולפיכך ס"ל להרשב"א דאם מנקר כל החוטין שבהן אז מותר לאכול באומצא. וכן מותר לצלותו כאחד כיון דאין החשש רק מחמת דם שבחוטין כיון שנקר אותן אין כאן שום חשש. ובזה עמדתי על כוונת רבינו הרשב"א בתו"ה שם שכ' על זה אבל רבינו משולם כתב באיסור משהו דאסור לאכול אפי' צלי בלא חתיכת אבר אבר אלא א"כ שחט הוורידין ושני סימנין אפי' בעוף וכו' ומדקאמר בלשון אבל משמע דמדברי רבינו משולם מוכח דלא מהני חטיטת החוטין. וכן כתב הטור להדיא בסימן ע"ו בשם הרשב"א בתו"ה הקצר. ויש מגדולי המורים שהחמירו שלא לאוכלו כולו שלם אע"פ שנקרו אלא אחר חתיכת הוורידין ושחיטת שני הסימנים. ואף שבתו"ה הקצר עצמו לא הוזכר אע"פ שנקרו. מ"מ משמע לי' להטור ז"ל מדכתב על זה ויש מגדולי המורים שהחמירו משמע דקאי אריש דבריו דגדולי המורים החמירו דלא מהני חטיטת החוטין וא"כ הדבר תימה באמת דמנ"ל להרשב"א דלגדולי המורים לא מהני חטיטת החוטין דהא הם לא חדשו רק דצריך שחיטת ב' הסימנים אבל מכח חטיטת החוטין לא מיירי כלל:
ואכן עפ"י הנ"ל ראיתי דשפיר מוכח להדיא מדבריהם דלא מהני חטיטת החוטין שרבינו משולם כתב שם בלשונו דאפי' רבנן דפליגי אדר"י מודו דסימנין בעי חתיכה משום דדם האברים מן הסימנים יוצא. ונראה מזה שהוא ז"ל סובר דוודאי כל החוטין שיש בהם דם אין להם התקשרות עם הסימנין אלא עם הוורידין וכשחותכין הוורידין כל דם שבחוטין יוצא דרך הוורידין. אבל דם האברים הוא להיפך שהם אין להם התקשרות עם הורידין רק עם הסימנים דכיון דהסימנים מחוברין לריאה ולכרס ולבני מעיים כל הדם שבגוף יוצא ע"י הסימנין. והלכך מצריכי חתיכת ב' הסימנין גם בעוף כדי שיצא כל דם הכנום באברים. וממילא אם לא נחתכו ב' הסימנים ואפי' אם נחתכו הוורידין וגם חטטו החוטין אח"כ מ"מ נהי דאין לחוש לדם שבחוטין מ"מ נשאר דם באברים שנתעוררו לצאת ועדיין לא יצאו והלכך אסור לאכול באומצא ואפי' בחתיכת אבר אבר דשמא נשאר בו מעט דם שפירש ממקום למקום אבל ע"י מליחה או צלי' שפיר יוצא כל הדם הנשאר:
ואכן כל זה כשחתך אבר אבר אבל בעוף שלם ואף שנקרו אותו מהחוטין מ"מ כיון דמונח באברים דם כנוס שעדיין לא יצא אינו יוצא ע"י מליחה או צלי'. ונמצא אם מהני חטיטת החוטין או לא. תליא בדין אם בעינן שחיטת ב' הסימנים או לא. דלדעת הסוברים דמהני חטיטת החוטין ע"כ דס"ל דלא בעינן ב' הסימנים. ולדעת הסוברים דבעינן ב' הסימנים לא מהני חטיטת החוטין. ואכן זה נ"ל דלדעה זו דצריך ב' הסימנין והטעם דדם שבאברים יוצא דרך הסימנים א"כ כשחתך כל הסימנין דרך שחיטה או בחתיכה תו ליכא למיחש משום דם שבאברים ואין לחוש רק לדם שבחוטין שלא יצא שפיר מהני חטיטת החוטין ואז מותר לאכול באומצא אפי' כשהיא שלמה וכן מותר לצלותו שלם וכל זה פשוט. וכן לאכול הבשר במקום שאין בו חוטי דם יהי' מותר לאכול אפי' באומצא אפי' בלא חטיטת חוטין דהא דם שבאברים כבר יצא ע"י הסימנים ומותר לאכול אפי' כשהיא שלמה. וכן כשצלאו שלם אינו נאסר הבשר כלל רק דצריך נטילה אצל מקום החוטין דצלי אינו אוסר רק כדי נטילה. ואפי' לדידן דפסקינן דצלי בס' היינו מטעם דאין אנו בקיאים בין כחוש לשמן. אבל דם בוודאי הוי דבר הכחוש והלכך גם דידן אינו אוסר רק כדי נטילה. משא"כ אם לא נחתכו ב' סימנים נשאר כל הדם באברין והלכך אם צלאו שלם כולו אסור דהא נשאר הדם באברים ואותו הדם פירש ממקום למקום שמא אינו יוצא כל הדם שבתוכו ע"י הצלי'. משא"כ לדעת הסוברים דסימנין לא צריכי חתיכה אלמא דלא חיישי לדם שבאברים כלל ורק לדם שבחוטין והלכך אינו אסור רק כדי נטילה. וכן במקום שאין בו חוטי דם מותר לאכול באומצא אפי' בלא נחתכו הוורידין כלל:
ואכן כל זה לפי דעת הרשב"א בדברי רבינו משולם. אבל הר"ן ז"ל העתיק דבריו בסגנון אחר דרבינו משולם מצריך שחיטת כל הסימנין והביא ראיה מהא דאמרינן בחולין שם אבל בקדשים דלדם הוא צריך אימא לא תסגי ליה ברובא עד דאיכא כוליה אלמא ברוב סימנין אין הדם יוצא כולו. וכתב עליו הר"ן דאין ראייתו מכרעת. ונראה לי כוונתו דהא זה אמרנו בהוה אמינא כיון דלדם הוא צריך הו"א דלא סגי ליה ברובא אבל כיון דתנן דגם בקדשים סגי ברובא כמו בחולין י"ל באמת דברוב נמי יוצא כל הדם והא דלכתחילה צריך לשחוט כל השנים היינו מדרבנן משום גזירה שמא לא ישחוט רובא וכמו בחולין דע"כ אינו אלא משום גזירה [ולפי הל"ק בר"פ השוחט דלשון דיעבד דקתני קאי אאחד בעוף אבל לענין רובא גם לכתחילה סגי ברובא וכמש"כ הפמ"ג בסימן כ"ג ממילא גם בקדשים סגי ברובא אפי' לכתחילה. ואדרבה בקדשים דכהנים זריזין הם ולא שייך למיגזר בהו דילמא לא אתי למעבד רובא בוודאי גם לכתחילה סגי ברובא וכמו דאמרינן בהדיא בחולין דף קכ"ג דעולת העוף לראב"ש דאמר ברוב שנים ולא גזרינן דילמא לא אתי למעבד רובא משום דכהנים זריזין הם וע"ש בתוס' ד"ה עולת העוף]:
ואכן אני תמה דהא מ"מ מצינו ראיה ברורה לדעת רבינו משולם מהא דאמרינן שם בחולין וכן ביומא דף ל"ג על הא דתנן דקרצו ומירק אחר שחיטה על ידו ומאחר דאפילו דפסולא דרבנן ליכא למ"ל למרק ומשנינן דמצוה למרק ופרש"י בל"ק דמצוה למרק כדי שיצא כל הדם הרי בהדיא דברוב עדיין אינו יוצא כל הדם. ודוחק לומר דהר"ן מפרש כפי' שני שפרש"י שם דמצוה למרק משום ברוב עם הדרת מלך. דחדא דהא כבר דחה רש"י ז"ל לפי' זה בשתי ידים דא"כ כל עבודות נמי. ועוד אני תמה על פירוש זה דמאחר דאין שום צד מצוה למרק המעוט סימנין מה שייך בזה ברוב עם הדרת מלך דכיון דאין בזה שום שייכות מצוה כלל מאי שייך בזה הדרת מלך. ואולי דס"ל כמו שכ' התוס' שם דבאמת גם המקשן ידע דאיכא קצת מצוה בזה למרק דלא גרע מחולין ורק משום דיש דוחק בדבר היה ראוי שלא למרק וע"ז משני דמ"מ מצוה למרק משום ברוב עם הדרת מלך ולא חיישינן להדוחק. ואכן דברי התוס' אלו במש"כ דאיכא קצת מצוה דלא גרע מחולין צע"ק דהרי דבסוגיא דחולין קכ"ג הנ"ל מבואר דבקדשים לא שייך גזירה משום דכהנים זריזין הם ויש ליישב. הנלע"ד כתבתי בעז"ה: