שות עצי ברושים· הרב שלמה כהן־אברבנאל
הלכות שחיטה
סימן א
תניא רבי אומר וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה על הוושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה [ביומא דף ע"ה ע"ב ובחולין דף כ"ח ע"א ודף פ"ה ע"ב]. והנה מבואר בש"ס בכ"ד דאם לא שחט כדרך שחיטה כגון שלא שחט רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה או שלא היה נזהר באחד מן הדברים הפוסלין בשחיטה כגון ששהה או דרס או החליד וכו' או ששחט מי שאינו בר זביחה הוי שחיטתו נבלה ומטמא במשא והאוכלה עובר בלאו דלא תאכלו כל נבלה ומשנה ערוכה שנינו בחולין דף י"ג דשחיטת א"י נבלה ומטמא במשא והטעם הוא משום דאינו בר זביחה וכדאיתא בתוספתא בפ"ק דחולין שחיטת א"י פסולה דכתיב וזבחת ואכלת וכו' וכן בטבח שלא בדק בסימנין לאחר שחיטה אמרינן בחולין דף ט' דבמתניתא תנא נבלה ומטמא במשא ואף למ"ד שם דאינו אלא טרפה ואסורה באכילה כבר כתבו התוס' שם דטעמו משום דרוב פעמים שוחט שפיר ושריא מדאורייתא לא החמירו לעשות נבלה [ומדברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' שחיטה הלכה י"ב משמע דפסק כמ"ד דהוי נבלה ומטמא במשא וכמש"כ הכ"מ שם. ומדברי הרשב"א בתו"ה הארוך בבית ב' שער ב' [ובדפי הספר דפוס ברלין הוא בדף כ"ח ע"א] משמע דתרווייהו ס"ל דרוב השוחטין מן הסתם שוחטין רוב ומ"מ אם לא בדק בסימנין לאחר שחיטה אסורה מדאורייתא באכילה מצד דבחזקת איסור עומדת ולא פליגי רק לענין טומאה וכדאמרינן בגמ' שם דמר סבר בחזקת איסור קיימא והשתא מתה היא ומר סבר בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן. ונראה דמה שמסיים הרמב"ם שם דהרי זו נבלה ואפילו היה השוחט זריז ומהיר כוונתו דאף דהשוחט הזה הוא זהיר ומהיר ביותר תמיד לשחוט הרוב בפעם אחת מ"מ הוי נבלה מצד החזקת איסור ובא לאפוקי דלא נימא דלא פליגי בגמ' רק בסתם שוחטים אבל אם ידוע דהשוחט ששחט הוא זהיר ומהיר לשחוט שפיר לא הוי נבלה קמ"ל דלא חילקו חז"ל בדבר דלעולם הוי נבלה מדאורייתא] ועכ"פ אם ידוע שלא נשחט הרוב הוי נבלה מה"ת ומטמא במשא:
ולכאורה יש להעיר לדעת הסוברים דשחיטה אינו תיקון ללאו דנבלה לחוד אלא דגם הוא מ"ע בפני עצמה דאם רוצה לאכול בשר צריך לשחוט כדרך שחיטה שנאמרה למשה רבינו בע"פ ואם לא שחט כדרך שחיטה מלבד שעובר בלאו דנבלה עובר נמי בעשה שאינה זבוחה [וכן מבואר בפמ"ג בפתיחה להלכות שחיטה בשורש הב' דרוב פוסקים ס"ל כן דשחיטה הוי מ"ע ע"ש]. ויש לחקור דמנ"ל לחז"ל הא דאם לא נשחט כדרך שחיטה היא בכלל נבלה שאסרה תורה ועובר נמי בלאו דנבלה דילמא לא נאמרה רק למ"ע גרידא ואם לא נשחט כדרך שחיטה יש עליה איסור עשה שאינה זבוחה. ובפרט לדעת ר"ע בחולין דף י"ז דס"ל דבמדבר הותר להם בשר נחירה ואף דעל לאו דנבלה נצטוו גם במדבר וע"כ דלאו דנבלה לא נאמר רק במתה מאליה או שהרגה שלא כדרך נחירה וא"כ יש לומר לכאורה דאף לאחר שבאו לארץ ונצטוו על השחיטה היינו דיש עליו איסור עשה שאינה זבוחה אבל מנין לט דיש עלה גם לאו דנבלה:
ואמנם התשובה על זה נראה פשוט דמלבד די"ל דכן היתה קבלה בידם דקרא דוזבחת הוא פירוש על הלאו דנבלה דאינו יוצא מידי נבלה עד שישחוט כדרך שחיטה שנצטוה משה רבינו בע"פ [וכן מוכח לומר כן בהא דאמר ר"ע שם דבמדבר הותר בשר נחירה אלמא דבדור המדבר אף דלא היה בעינן שחיטה מ"מ נחירה מיהו בעיא ולכאורה היכן מצינו מפורש דבעינן נחירה וע"כ צ"ל דהיה מקובל בידם דהלאו דנבלה הוא אפי' נהרגה ע"י אדם שלא כדרך נחירה בסימנים מקרי נבלה ונאמר ע"ז הלאו דלא תאכלו כל נבלה וממילא כשנצטוו אח"כ על השחיטה היה הצווי דדווקא שחיטה מוציאה מידי נבלה ולא נחירה]. עוד יש ללמוד זה מן הכתוב גופא דהרי איתא בכ"ד בש"ס דילפינן סתום מן המפורש והיא אחת מהמדות שהתורה נדרשת בהם והלכך מאחר דכתבה התורה סתם לא תאכלו כל נבלה ולא ידעינן מהו נקרא נבלה בא הכתוב דזבחת לפרש הלאו דכל זמן דלא נשחטה כדרך שחיטה הוי נבלה ועיקר קרא דוזבחת לא בא רק לפרש הלאו דנבלה אך כיון דנכתב בלשון צווי ס"ל להפוסקים ז"ל דהוי מ"ע נמי כמו כל הצווים שנאמרו בתורה ואם לא נשחטה כדרך שחיטה מלבד שעובר בלאו דנבלה עובר נמי בעשה שאינה זבוחה [וכעין זה כתבו התוס' בביצה דף י"ב לענין גוזז בפסולי המוקדשין דהיה לוקה בזה"ב ואף דגיזה אינו אלא לאו הבא מכלל עשה דתזבח ולא גיזה מ"מ אמרינן דאהדריה לאיסורא קמא ולקי ע"ש. וכן כתבו עוד התוס' בע"ג דף ס"ז ע"ב בשם ר"ת ז"ל לענין טעם כעיקר דאמרינן אהדריה לאיסורא קמא ולקי ע"ש וא"כ ה"נ כיון דכתבה רחמנא לאו בנבלה ובא הכתוב במקום אחר והצריך שחיטה דווקא והלכך אמרינן אם לא נשחטה אהדריה לאיסורא קמא להלאו דנבלה ולקי]:
ועוד נראה דחז"ל סמכו ג"כ על הא דנטר הכתוב לכתוב לאו בנבלה רק במשנה תורה לאחר דנצטוו על מצות שחיטה דהא דכתיב בפ' אמור נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה כבר פירש"י שם בחומש והוא מהתו"כ דלענין הטומאה הזהיר כאן שאם אכל נבלת עוף טהור שאין לה טומאת מגע ומשא אלא טומאת בית הבליעה אסור לאכול בקדשים אח"כ אבל אינו אזהרה על אכילת נבלה ומה שהוזכר שם גם טרפה כבר פירש"י שם דבא ללמד דדווקא בדבר שיש במינו טרפה מטמאה בבית הבליטה יצא נבלת עוף טמא ע"ש ועוד אכתוב לקמן בסמוך פירוש נכון בכתוב הזה בעז"ה] והיינו דבא ללמד דלאחר שנצטוו על השחיטה שכתוב שם בפרשת ראה במקראות הקודמות גם בהמה שלא נשחטה כהלכתה שנאמר למשה מסיני ג"כ הוי בכלל נבלה ולכן כתיב כל נבלה לרבות אפי' אם נשחטה אך דלא נשחטה כהלכתה ג"כ עובר בלאו דנבלה וכ"ש אם נחרה או עקרה דלא נשחטה כלל ואי הוי כתיב הלאו דנבלה בפ' שמיני הוי טעינן דלא מקרי נבלה רק אם מחה מאליה או נהרגה שלא ע"י נחירה בסימנים דהא במ' שנה שהיו ישראל במדבר עדיין לא נצטוו על השחיטה לדעת ר"ע:
ובזה נ"ל לתת טעם נכון על מה דבפ' שמיני לא פירשה התורה לשמות מיני הבהמות והחיות טהורות בפירוש ורק כתבה התורה דרך כלל כל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו ואלו בפרשת ראה פירשה התורה השמות בפירוש וכתוב זאת הבהמה אשר תאכל שור שה כשבים ושה עזים איל צבי ויחמור וגו'. והגאון אב"ד דוואלאזין זצ"ל בביאורו העמק דבר על החומש כתב דמשו"ה הוצרך הכתוב לפרש השמות דנ"מ להיכא שהיה מהלך במדבר ומצא בהמה שפיה גמום ופרסותיה חתוכות ואינו יכול להכירה ע"י סימנין ואמר הכתוב דמ"מ אם מכיר בטביעת עין שהיא מעשרה מינין שהוזכר כאן מותר לאכול בלא בדיקה כ"כ הגאון הנ"ל. והנה אף שדבריו נכונים בפשט הכתוב מ"מ תקשה מ"ש דנטר לאשמעינן זה עד הכא ולא כתב זה בפ' שמיני וגם פירושו דחוק קצת דהא אכתי לא השמיע לנו הכתוב מה הן הסימנים עד קרא דבתריה וא"כ לא שייך כלל לומר דבא ללמד דהיאך הדין אם לא אפשר להכיר הסימנים וזה אין לומר דסמך הכתוב כאן על קרא דפ' שמיני דשם הוזכר ג"כ הסימנים דא"כ מה דהזכיר הכתוב כאן הסימנים פעם שנית הוא מיותר לגמרי. ולכן טפי נ"ל דהך קרא דזאת הבהמה אשר תאכלו בא לפרש השמות של מינים הללו ונ"מ אם מכיר בהם ובשמותיהן א"צ לבדוק כלל אחר הסימנים והדר אמר הכתוב דאם אינו בקי בהם ובשמותיהן אז צריך לבדוק בסימנין אם היא מעלת גרה ומפריס פרסה או לא. אבל גם לפירוש זה עדיין תקשה אמאי לא כתבה התורה זה בפ' שמיני. ואמנם לפי מש"כ למעלה דהקרא דפ' שמיני שנצטוו באוהל מועד נאמר לדור המדבר דלא נצטוו עדיין על השחיטה ניחא טובא דאז דהיה מותר גם ע"י נחירה לא היה שום חילוק בהיתר אכילה בין בהמה גסה לבהמה דקה ולבין בהמה גסה לחיה גסה אבל במשנה תורה דנאמרה לבאי הארץ דכבר הוזכר במקראות הקודמות דבעינן זביחה דוקא ונאמר למשה רבינו בע"פ כל חמשה הלכות שחיטה שהיה דרסה חלדה וכו' שפיר איכא חילוק גדול בין בהמה גסה לדקה לענין שהיה דקיי"ל בחולין דף ל"ב דשיעור שהיה הוא כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט דקה לדקה וגסה לגסה וכן אם לא היה בסכין מלא צואר חוץ לצואר ושחט בהולכה לבד או דשחט בהולכה ובהבאה אך דלא היה בסכין כמלא צואר וחוץ לצואר משהו דהוי דרסה וכל זה משערינן בצואר הנשחט או דקה או גסה וא"כ נ"מ טובא בשיעור הסכין לבין בהמה דקה לגסה. וכן במסוכנת דצריכה פרכוס דגבי בהמה גסה גם אם פשטה ידה ולא החזירה ג"כ הוי פרכוס אבל בבהמה דקה ובחיה בין דקה ובין גסה לא הוי פרכוס רק הוא סימן להוצאת נפש וכל זה נאמר למשה רבינו בע"פ ולכן פירשה התורה המינים לאשמעינן דכל אחת ואחת ניתרת באכילה לפי דיני השחיטה שנאמר למשה בע"פ בכל אחת ואחת:
ואם דגם במדבר דהותר בשר נחירה אז מ"מ כל מסוכנת בוודאי היתה צריכה פרכוס כמו עתה דהא הטעם דמסוכנת צריכה פרכוס משום דבלא"ה אמרינן דנטולה נשמתה קודם לכן והוי כמתה מאליה וא"כ גם אז היה חילוק בין דקה לגסה מ"מ לא חש הכתוב לכתוב זה כיון דגם עיקר הנחירה לא הוזכר בתורה כלל משום דלא היה רק הוראת שעה לדור המדבר והתורה לא כתבה רק מה שנוהג לדורות ולכן לא הוזכר שום חילוק בזה רק כתבה התורה סתם דכל בהמה שהיא מעלת גרה ומפריס פרסה תאכלו. אבל במשנה תורה דנאמר צווי מפורש בתורה וזבחת כאשר צותיך פרט הכתוב בפירוש כל המינים המותרים לאכול משום שיש חילוק ביניהם לדינא בעיקר דיני השחיטה שנאמר למשה בע"פ לענין שיעור שהיה ולענין דרסה ולענין מסוכנת וכל זה נ"ל נכון בעז"ה:
ולענין מש"כ למעלה דקרא דנבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה לא נאמר רק לענין טומאה דגם נבלת עוף טהור יש לה טומאה בבית הבליעה והיא אזהרה לכהנים שלא יאכלו נבלת עוף טהור בעת שיבואו לעבוד עבודה או לאכול בקדשים. והנה לכאורה תמוה באמת כיון דבאמת איכא לאו באכילתה אף לישראל שאינו צריך לעבוד עבודה ואינו רוצה לאכול קדשים למה כתבה התורה האזהרה רק גבי כהן משום טומאה. וראיתי להעתיק כאן מה שכתבתי במק"א ליישב זה בטוב טעם ודעת בעז"ה וז"ל שם:
לכאורה יש לתמוה תמיה רבתי בהא דאמרינן במנחות דף מ"ה דהא דכתיב ביחזקאל [מ"ד ל"א] כל נבלה וטרפה מן העוף ומן הבהמה לא יאכלו הכהנים דכהנים איצטרי ליה סד"א הואיל ואשתרי מליקה לגבייהו אישתרי נמי נבלה וטרפה קמ"ל והנה לכאורה תימה גדולה דמאי איצטריך לן קרא דיחזקאל דהא דבר זה מתורת משה למדנו דכתיב בויקרא [כ"ב ח'] נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה אני ה' ואזהרה זו קאי על כל איש ואיש מזרע אהרן דכתיב לעיל מיניה הרי יש לנו מקרא מפורש בתורה דגם הכהנים מוזהרים על נבלה וגם על נבלת עוף טהור דהא עיקר הך קרא קאי על נבלת עוף טהור וכמו שפירש"י בשם התו"כ.:
ואמנם אחר העיון ניחא דהנה לכאורה הך קרא צריך ביאור דאם בא ללמד אזהרה שלא יאכל נבלת העוף תמוה טובא דהיכי מסיים לטמאה בה דאטו איסור אכילה דנבלה תליא בטומאה אתמהה דהא טרפה אינה מטמאה ומ"מ כתיב בה ג"כ לא יאכל בהך קרא גופיה. ועוד דהיכי מסיים לטמאה בה ומשמע דקאי גם על טרפה והא טרפה ששחטה אינה מטמאה גם בעוף [ורק ר' יהודה ס"ל במשנה דזבחים דף ס"ח דטרפה ששחטה מטמאה בבית הבליעה בעוף אבל לא קיי"ל כוותיה דלהלכה קיי"ל כר' יוסי במשנה שם דשחיטה מטהרת טרפה מטומאה גם בעוף וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' אבות הטומאות הלכה י"ב] ועוד דאם בא הכתוב בכאן להזהיר כהנים שלא יאכלו נבלה וטרפה מן העוף אין כאן מקומו ובפ' שמיני דמיירי שם באיסורי מאכלות הו"ל למכתב אבל בהך פרשה לא מיירי כלל באיסורי מאכלות רק בדיני טומאה לענין עבודה או לאכול בקדשים:
ואם כוונת הכתוב בכאן ג"כ לענין טומאה דאם אכל נבלה עוף טהור אסור לו לעבוד עבודה ולאכול בקדשים א"כ לשון לא יאכל אינו מדוקדק דהא לא מיירי כלל בענין איסור אכילה רק לענין אכילת קדשים בטומאה ותדע דהא ברישא דקרא כתיב איש איש מזרע אהרן הכהן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל והנוגע בכל טמא נפש וגו' ולא יאכל מן הקדשים וגו' הרי דכתיב הלאו דאכילה על הקדשים דאם נגע בשרץ אסור לאכול בקדשים ולא כתיב אזהרה דלא יגע בשרץ כדי לטמאה בה משום דהנגיעה בעצמה אין בה איסור. וא"כ גם בנבלה וטרפה אף דגבייהו האכילה בעצמה איכא איסורא ואף אם לא יאכלו קדשים אח"כ. מ"מ כיון דלא מיירי כאן באיסור אכילה לא הוי תלי הכתוב הלאו באיסור אכילה רק באיסור טומאה וכמו דכתיב בפ' אחרי מות והנפש אשר תאכל נבלה וטרפה וכבס בגדיו ומיירי שם ג"כ בנבלת עוף טהור וכמו שפירש"י שם ואעפ"כ לא כתיב שאסור לאכול נבלה וטרפה ואף דבאמת איכא לאו באכילה משום דלא מיירי שם באיסורי מאכלות וא"כ הכא נמי לא הוי ליה למכתב רק איש אשר יאכל נבלה וטרפה בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר:
אך באמת אחר העיון בזה נ"ל דכוונה גדולה ונפלאה נכלל בפסוק הזה דוודאי עיקר קרא לא בא רק לענין איסור אכילת קדשים בטומאה וללמד דגם אם אוכל נבלת עוף טהור ג"כ נטמא לאכול בקדשים או להקריב אך דהכתוב לא היה יכול לכתוב סתם דהאוכל נבלת עוף טהור נטמא לאכול בקדשים דהא התורה התירה לו לאכול מליקת חטאת העוף ואינו נטמא לאכול בקדשים ולכן הוצרך לכתוב בלשון לא יאכל לטמאה בה משום דבאמת במליקת קדשים ליכא טומאת בית הבליעה כלל ואפי' בעולת העוף דאיכא בה לאו דנבלה לכהן האוכלה כמו בזר שאוכל מליקה דלאכילת עולת העוף גם כהן כזר דמי מ"מ טומאה אין בה וילפינן לה מזבחים ס"ט מקרא דהנפש אשר תאכל נבלה וטרפה באזרח ובגר וכבס בגדיו (ויקרא י"ז) דמה טרפה שאינה מתרת את האיסור אף כל שאינה מתרת את האיסור יצא מליקה שהיא מבפנים הואיל והיא מתרת את האיסור אינה מטמאה בבית הבליעה ע"ש ולכן הוצרך הכתוב כאן לומר בלשון הזה נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה כלומר דאף דמותר לו לאכול מליקת חטאת העוף ויכול לאכול אח"כ קדשים אחרים. וכן אם אכל עולת העוף אף דלוקה משום אוכל נבלה מ"מ מותר לו לאכול קדשים אחרים היינו משום דבמליקת קדשים אינו מטמא בבית הבליעה אבל נבלה שמטמאה בבית הבליעה כגון נבלת העוף של חולין שהיא מטמאה בבית הבליעה אסור לו לכהן לאכול קדשים אח"כ והא דמסיים הכתוב לטמאה בה הוא פירוש על רישא דקרא דבאיזה נבלת עוף טהור הזהרתי על הכהן היינו בנבלה שהיא מטמאה כגון נבלה של חולין [ומה דכתיב בהך קרא גם טרפה והגם דטרפה אינה מטמאה בבית הבליעה כבר מבואר בזבחים דף ס"ט ע"ב דלר"מ דס"ל דטרפה ששחטה אינה מטמאה בבית הבליעה הך טרפה בא למעוטי עוף טמא דאינו מטמא בבית הבליעה דדוקא דבר שיש במינו טרפה יצא עוף טמא שאין במינו טרפה. ולר' יהודה שם מבעיא ליה טרפה לאשמעינן דטרפה ששחטה ג"כ מטמא בבית הבליעה באמת:
ומתוך שאין בכתוב הזה הכרע אם הכונה שמוזהר ג"כ על האכילה בעצמה ואף אם אינו רוצה לאכול קדשים אח"כ ג"כ אסור לו או שהכונה הוא שלא יאכל אם בדעתו לאכול בקדשים אח"כ ולכן בא יחזקאל הנביא ופירשו דהאכילה בעצמה אסורה דכל נבלה וטרפה מן העוף ומן הבהמה לא יאכלו הכהנים והא דהוצרך קרא לכתוב מן הבהמה ואף דנבלת בהמה הוא מילתא דפשיטא דגם הכהנים מוזהרים דהא לעולם לא מצינו דהותר להם נבלת בהמה מ"מ איצטריך קרא ללמד דעוף דומיא דבהמה דאכילה בעצמה אסורה להם ולא מצד טומאה [ובפרט דבנבלת בהמה משכחת לה דלא נטמא באכילה כגון שתחב לו חבירו כזית בבית הבליעה דאינו נטמא כלל לדעת אביי בנדה דף מ"ב דס"ל שם דמקום נבלת עוף טהור בלוע הוי ואינו נטמא לא משים מגע ולא משום משא. ואף לרבא דס"ל שם דמקום נבלת עוף טהור בית הסתרים הוי מ"מ משכח"ל דלא נטמא כגון שבית הבליעה היה רחב ולא הסיט את כזית הנבלה וכמו שכתבו התוס' שם] ה"נ גבי העוף האכילה בעצמה אסורה ולאו מצד טומאה ואף שאין בדעתו לאכול קדשים אח"כ. ולכן כתוב בתורה בלשון הזה לא יאכל לטמאה בה דהוא מילתא דמשתמע לתרי אפי שאסור לו לאכול נבלת עוף טהור וגם אם אכל נטמא ואסור לו לאכול קדשים:
והא דאיצטריך קרא בזבחים דף ס"ט דמליקת חולין נבלה ומטמאה בבית הבליעה בין בפנים ובין בחוץ היינו משום דמהך קרא דנבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה לא הוי שמעינן רק בנבלה שמתה מאליה או בנחירה בסימנין או שמלק בסכין דלא עבד כעין מליקה דקדשים אבל במלק כעין מליקה ממש הו"א כיון שהתירה התורה מליקה בקדשים ה"ה בחולין קמ"ל קרא דטרפה [והוא המקרא דאחרי מות דכתיב שם וכל נפש אשר תאכל נבלה וטרפה וכן נדרש בתו"כ על אותו פסוק וכל הברייתא דזבחים הנ"ל הוא לשון התו"כ בפרשה הנ"ל] דמה טרפה שאינה מתרת את האיסור אף כל שאינה מתרת את האיסור הביא מליקת חולין בין מבפנים ובין מבחוץ שג"כ אינה מתרת את האיסור מטמאין בגדים אבית הבליעה]:
ואין להקשות דלמ"ל קרא דלכל חטאתם דכתיב בפ' קרח לרבות חטאת העוף דנאכלת לכהנים וכדאיתא בזבחים דף מ"ד ע"ב דאי לאו הך קרא הו"א דנבלה היא. ולכאורה הא שמעינן מקרא דטרפה דמליקת קדשים בפנים אינה מטמאה בגדים אבית הבליעה משום דהיא מתרת את האיסור ולא דמיא לטרפה. דהא אינו קושיא דהו"א אף שאינה מטמאה בבית הבליעה מ"מ לוקה עלה משום נבלה וכמו מליקת חטאת העוף לזר ומליקת עולת העוף בין לזר ובין לכהנים דאף שאינו מטמא בבית הבליעה מ"מ לוקה עלה משום נבלה משום דעל לאו דנבלה לית לן קרא להתיר קמ"ל קרא דלכל חטאתם לרבות חטאת העוף שנאכלת לכהנים. ומיהו חטאת העוף לזר ועולת העוף בין לזר ובין לכהנים דנהי דאינו מטמא בבית הבליעה מ"מ לענין איסור לאו דנבלה פליגי בה ר' חייא ובר קפרא ביבמות דף ל"ב דר"ח סבר כשנאסרה נבלה לכל נאסרה כשהותרה במקדש לכהנים הותרה ולא לזרים ובר קפרא סבר כשהותרה במקדש הותרה לכל ואינו חייב רק משום זרות:
ולפי המסקנא שם דפליגי באיסור בת אחת היינו דבר קפרא סבר דכיון דאיסור נבלה הותרה אצל כהנים הוא איסור קל טפי מאיסור זרות ולכן האיסור קל נדחה ואינו חייב רק משום זרות החמור וכמ"ש התוס' בד"ה בר קפרא בשם ר"י ע"ש:
ובספר מחנה לוי הנדפס בסוף ספר המקנה העיר על סוגיא דיבמות הנ"ל דלמה לא מחייב נמי ר' חייא משום לאו דטומאה דהא ע"כ מיירי שאכל בתוך העזרה דהא חוץ לעזרה נפסל ביוצא וכל שלא הותר לכהנים אינו חייב משום זרות וכיון שמיירי שאכל בעזרה א"כ הו"ל למימר שחייב שלש דהא מיד שאכל כיון דלגבי זר הו"ל נבלה גמורה שפיר נטמא האוכל כדין האוכל נבלת עוף טהור שמטמא בבית הבליעה וחייב עוד אחת משום שהייתו בעזרה בטומאה ודוחק לומר דלענין טומאת בית הבליעה לא שייך ביה דין נבלת עוף טהור לזר וצע"ג עכ"ל ס' מחנה לוי הנ"ל. והנה כל דבריו תמוהים אצלי מתחילתם ועד סופם מה שהכריח דע"כ מיירי שאכל בעזרה דאם יצא אינו חייב משום זרות משום דלא ניתר לטהורים תמוה דהא דילפינן מקרא דאם אינו נטהר לטהורים אין חייבין עליו משום טומאה דוקא אם לא הייתה לו שעת הכושר כגון דנטמא לפני זריקה אבל אם היתה לו שעת הכושר ואח"כ יצא מקרי דניתר לטהורים וכמו שמבואר להדיא במנחות דף כ"ה ע"ב דתניא שם יכול בשר שנטמא לפני זריקת דמים יהא חייבין עליו משום טומאה ת"ל כל טהור יאכל בשר וגו' הניתר לטהורין חייבין עליו משום טומאה ושאינו ניתר לטהורין אין חייבין עליו משום טומאה או אינו אלא נאכל לטהורים חייבין עליו משום טומאה ושאינו נאכל לטהורין אין חייבין עליו משום טומאה אוציא אני את הלן ואת היוצא וכו' ת"ל אשר לה' ריבה. ומאי ראית וכו' אמרת מרבה אני את אלו שהיתה להן שעת הכושר ומוציא אני את אלו שלא היתה להן שעת הכושר ע"ש:
וכן במכות דף י"ח ע"ב אמר רב גידל אמר רב זר שאכל חטאת ואשם לפני זריקה אינו לוקה משום הלאו דכל זר לא יאכל קודש משים דעדיין לא ניתר לכהנים ולא קרינא ביה ואכלו אותם אשר כופר בהם ע"ש ומשמע להדיא דאבל אם אוכל בשר חטאת ואשם שיצא חוץ לקלעים אחר זריקה שפיר לוקה גם משום זרות:
והן אמת דרבינו הגדול הרמב"ם ז"ל בפי"א מה' מעשה הקרבנות הלכה ח' כתב וז"ל זר שאכל קדשים בחוץ לוקה משום או כל בחוץ לא משום זר לא יאכל קודש שהרי אינן ראוין לכהנים עכ"ל. וכתב הכ"מ שהוציא כן מהש"ס דמכות ממימרא דרב גידל הנ"ל ואכן אני תמיה דהא בגמ' לא אמרינן רק אם אכל לפני זריקה דעדיין לא היה להן שעת היתר לכהנים ויש ללמוד מזה דה"ה אם אכל אחר זריקה אך דיצא הבשר קודם זריקה דג"כ אינו לוקה משום זרות משום דמעולם לא ניתר לכהנים. אבל אם יצא לאחר זריקה בוודאי לוקה משום זרות והיכי כתב הרמב"ם וכתב דאינו לוקה משום זרות אם אכל קדשים בחוץ ולא חילק בין אם יצא קודם זריקה ליצא אחר זריקה והדבר צ"ע:
ונחזור לדברי המחנה לוי הנה כבר כתבנו לעיל דמש"כ דאינו חייב משום זרות אם יצאו חוץ לעזרה משום דנפסלו ביוצא ואינו נאכל לטהורים נראה דנעלם ממנו ברייתא דמנחות הנ"ל ועוד יש לתמוה עליו דאף לפי דבריו דאפילו אם היתה לו שעת הכושר מעיקרא מ"מ כיון שעתה לא חזי לכהנים אינו לוקה משום הלאו דכל זר לא יאכל קודש מ"מ לוקה משום אידך לאו דזרות דדרש ר"ש במכות דף י"ז מדכתיב בקרא דלא תוכל לאכול בשעריך וגו' ובכורות בקרך וצאנך. דמיותר הוא ולא בא הכתוב אלא ללמד לזר שאוכל מן הבכור לאחר זריקה שהוא לוקה. ומזה נפק"ל לאו דזרות בבכור וכ"ש בחטאות ואשמות ומנחות והך לאו דזרות משמע בהדיא דלוקה, אף אם אכל לפני זריקה דהא אמר רבא שם דזר שאכל מן העולה לפני זריקה חוץ לחומה לוקה חמש לר"ש ולפי המסקנא שם לוקה חמש מלקיות ממש הרי דלוקה משום זרות גם באוכל לפני זריקה דאל"כ לא משכח"ל חמש וכן משמע שם עוד בסוגיא להדיא דמקשה הש"ס על רבא וללקי נמי משום וזר לא יאכל וגו' ומתרץ הני מילי היכא דלכהנים חזי הכא לכהנים נמי לא חזי הרי דלאו דזרות דחשיב רבא לר"ש מקרא דלא תאכל וגו' נוהג אף בקדשים דלכהנים נמי לא חזי. וכן משמע ג"כ ברמב"ם בפ"א מהל' בכורות הלכה ט"ז דזר שאכל כזית מבכור בין לפני זריקה ובין לאחר זריקה לוקה מפי השמועה למדו שזו אזהרה אף לזר שאכל בכור בין לפני זריקה ובין לאחר זריקה עכ"ל. ומשמע דגם לפני זריקה לוקה משום זרות כמו באוכל לאחר זריקה ומיהו אינו הוכחה גמורה די"ל דלצדדין קתני דלפני זריקה לוקה משום אוכל קדשים לפני זריקה ולאחר זריקה לוקה משום זרות וע"כ צריך לפרש כן ברמב"ם דאל"כ הו"ל למימר דאם אכל לפני זריקה לוקה שתים וגם מדבריו דבפי"א מה' מעשה הקרבנות שהבאתי לעיל מוכח להדיא דס"ל דבאוכל חטאת ואשם חוץ לעזרה אינו לוקה משום זרות וא"כ כ"ש באוכל מבכור לפני זריקה דוודאי אינו לוקה משום זרות אך לפי זה צ"ל דלא פסק כרבא דאמר דלוקה חמש לר"ש [דמדברי הרמב"ם דלשם מוכח דס"ל כר"ש דהרי הביא שם להלכה כל הדרשות שדרש ר"ש מהך קרא דלא תוכל לאכול בשעריך ע"ש] או דמפרש דרבא לא קאמר רק דיש עליו חמשה איסורים וכס"ד בש"ס מעיקרא. אבל קשה דהרי מסקינן שם דלוקה חמש ממש והדבר צ"ע ואי"ה בחידושי להרמב"ם יבואר עוד מזה:
אך העיקר באתי לתמוה על המחנה לוי הפלא ופלא על עיקר קושייתו דלמה לא חשיב גם לאו דטומאת הגוף דהיאך נעלם ממנו הסוגיא דזבחים ס"ט שהבאתי לעיל דבמליקת קדשים ליכא שום טומאה כלל ואף בעולת העוף דאיכא בה לאו דנבלה לכה האוכלה כמו לזר שאכל מליקת חטאת העוף מ"מ טומאה אין בה וכמו שהבאתי לעיל באריכות ועוד יש לתמוה עליו במש"כ דהוה ליה למימר דחייב שלש וכו' דהא חייב עוד אחת משום שהייתו בטומאה בעזרה. ועובר בלאו דטומאה והדבר תמוה דכיון דסובר הגאון בעל מחנה לוי דאינו לוקה משום טומאה אם נטמא בעזרה רק אם שהה כמו לענין חיוב קרבן דבעינן ששהה כדי השתחואה א"כ עיקר חיוב מלקות משום השהיה הוא ולא משום האכילה א"כ פשיטא דחייב משום טומאה וגם בר קפרא מודה בזה דהא עיקר המחלוקת דר"ח ובר קפרא הוא באיסור בת אחת אי חייב שתים או לא אבל חיוב טומאה נעשה אח"כ ופשיטא דחייב משום טומאה אם שהה כדי השתחואה:
ועוד כיון דחיוב טומאה בא על השהיה הרי הן שני דברים נפרדים ולא שייך כלל לומר דלוקה שלש דהא על האכילה אינו לוקה רק שתים:
אבל באמת נראה שנעלם מהגאון הנ"ל הסוגיא דשבועות דף י"ז דלענין מלקות [בזה"ב[ מבעיא לן אם צריך שהיה או לא וכתבו התוס' שם בד"ה צריך שהיה ובד"ה טימא עצמו במזיד דהאיבעיא הוא בטימא עצמו בשוגג אבל אם טימא עצמו במזיד והתרו בו שלא יטמא עצמו פשיטא דלא בעי שהיה וכן הא דבעי רב אשי שם טימא עצמו במזיד מהו אם נפרש דרב אשי לענין מלקות מבעיא ליה צ"ל דמיירי שהתרו בו לאחר שנטמא ומבעיא ליה דאף אם נימא דאם טימא עצמו בשוגג והתרו בו אח"כ צריך שהיה מ"מ אם הטומאה גופא היה במזיד אפשר דאינו צריך שהיה אבל בהתרו בו תחילה שלא יטמא פשיטא דלא צריך שהיה ולפי זה קושייתו יותר חזקה דהו"ל לומר רבותא יותר דלוקה שלש כגון דהתרו בו קודם האכילה שלא יטמא עצמו בזה. אבל באמת כבר כתבנו לעיל דנעלם ממנו הסוגיא דזבחים ס"ט דמליקת חטאת העוף ועולת העוף אין בו שום טומאה כלל בין לכהנים ובין לזרים וגם ביתר דברי המחנה לוי הרבה יש לפלפל בזה ואכ"מ:
זה יש לדקדק בדברי הגמ' דיבמות שם דאמאי לא חשיב נמי לאו דטריפה דהא בכל מליקה איכא נמי לאו דטריפה וכמו דאמרינן בחולין דף כ"ח דנהי דכי תבר שדרה ומפרקת הוי ליה טרפה ואף דהתם מיירי דמלק בסכין דלא עביד כדין מליקה אבל מ"מ בתוס' דנזיר דף כ"ט מבואר דבכל מליקה איכא נמי לאו דטרפה דעל הא דמשני התם למ"ד דהא דהאיש מדיר את בנו בנזיר אינו רק כדי לחנכו במצות דמקשה הש"ס עליה כיון דמה"ת אינו נזיר היאך אכיל כהן מליקה ומשני דסבר דאינו שחיטה לעוף מה"ת וע"ז הקשו התוס' דהא מ"מ בכל מליקה נעשה טרפה מקודם וטרפות נוהג גם בעוף לד"ה ותי' דס"ל דיכול להחזיר סימנין לאחורי העורף ומולק [ומהר"ם לובלין ז"ל הביא קושיית התוס' דנזיר הנ"ל בשם מקשין העולם ותי' למ"ד דאין שחיטה לעוף מה"ת ליכא איסור טרפה במליקה דכולה חדא נחירה היא ובמח"כ נעלם ממנו דברי התוס' דנזיר הנ"ל דאף למ"ד דאין שחיטה לעוף מה"ת מ"מ יש איסור טרפות במליקה ולא נחשב הכל כנחירה]:
ונ"ל דיש להוציא מדברי התוס' הנ"ל דלמ"ד דיש שחיטה לעוף מה"ת יש במליקה שני לאוין לזר האוכלה [או בעולת העוף יש שני לאוין בין לזר ובין לכהן] דבשעה שחתך רוב בשר ומפרקת נעשה בה מעשה טרפה ואחר שמולק הסימנין נעשה גם נבלה וכן בכל בהמה או עוף אם שחט מן העורף האוכל מבשרה חייב שתים משום נבלה ומשום טרפה:
ואין לומר דהאיסור נבלה אינו חל על טריפה דנראה דשפיר חל דחדא דאיסור חמור הוא שכן מטמא ועוד דאפילו נימא דבכל בהמה או עוף דחולין אינו חל נבלה על טרפה מ"מ בזר שאכל מליקה נראה דוודאי חל דהא בלא"ה הקשו התוס' ביבמות שם דף ל"ג ד"ה אלא מליקה דהיכי אמרינן דאיסור זרות ונבלה הוי איסור בת אחת הא מיד כי נמלקה הוי לה נבלה ואיסור זרות לא חל רק אחר זריקה שיש היתר לכהנים ותירצו דאיסור נבלה נמי לא חל רק אחר הזריקה דלא חל איסור נבלה על איסור מעילה וכו' ע"ש וא"כ פשוט דאיסור טרפה נמי לא חל על איסור מעילה ונמצא דלאחר זריקה שיצא הבשר מידי מעילה חל עליו כל השלשה לאוין בבת אחת איסור טרפה ואיסור נבלה ואיסור זרות והדרא הקושיא לדוכתיה דלמה אמרינן דאינו לוקה רק שתים:
ואכן באמת אחר העיון אינו קושיא כלל דהא עיקר הפלוגתא דר"ח ובר קפרא הוא אי לקי נמי אלאו דנבלה במקום דאיכא לאו דזרות או לא אבל מענין על כמה לאוין הוא לוקה מזה לא מיירי מידי והא דנקט לאו דנבלה י"ל דחדא מתרי ותלתא לאוין נקט וא"כ לא קשיא מידי במאי דלא הזכיר הלאו דטרפה דלבר קפרא דסבר דעל לאו דנבלה לא לקי משום דהותרה מכללה אצל כהנים ממילא נלמד דגם על טרפה לא לקי דהא איסור טרפה ג"כ הותרה מכללה אצל כהנים. ולר"ח דס"ל דחל נבלה על לאו דזרות פשוט דה"ה לאיסור טרפה. ולפי זה גם קושיית המחנה לוי דלמה לא קחשיב גם הלאו דטומאה לק"מ דיש לומר דחד מתרי ותלתא לאוין נקט אבל באמת בלאו דטומאה גם לבר קפרא לקי דהא לאו דטומאה לא הותרה מכללה אצל כהנים ובזה ליכא פלוגתא כלל ולפיכך לא הזכיר הלאו דטומאה כלל וכל זה נ"ל פשוט:
ואגב דאיירינן לענין טרפה הותרה מכללה אצל כהנים ראיתי לכתוב בכאן מה שכתבתי על הגליון הקדמת הבאר היטיב לאה"ע מהגאון מוהר"י מטיקטין זצ"ל שהקשה שם על הא דאמרינן במנחות מ"ה על הך קרא דיחזקאל דכל נבלה וטרפה מן העוף ומן הבהמה לא יאכלו הכהנים דכהנים איצטרכו ליה דסד"א הואיל ואשתרו מליקה לגבייהו תשתרי נמי נבלה קמ"ל. והעיר שם דהתינח נבלה טרפה מאי איצטריך למכתב דהא איסור טרפה לא מצינו דאישתרו לגבייהו וכתבתי על הגליון דבמח"כ נעלם ממנו הסוגיא דחולין דף כ"ח דאמרינן שם דבכל מליקה נעשה מתחילה טרפה דהא מולק מן העורף וצריך לחתוך השדרה ומפרקת קודם שיגיע לסמנין וא"כ בכל מליקה איכא איסור טרפה ג"כ. ואף דזימנין משכח"ל מליקה בלא איסור טרפה כגון אם החזיר הסימנין אחורי העורף ומלק וכמו שתירצו בתוס' דנזיר הנ"ל וגם משכח"ל אם יזהר שלא יפסיק את חוט השדרה דבכה"ג לא נעשה טרפה לדעת הגאון מוה' יצחק הלוי ז"ל אחיו של הט"ז והובא דבריו בט"ז יו"ד סימן כ"ז מ"מ התורה התירה מליקה לכהנים בכל גווני אף דנעשה טרפה והלכך אין התחלה לקושייתו במח"כ:
וביותר אני תמה על תירוצו שתי' דמשו"ה הוצרך הכתוב לפרש דגם איסור טרפה נוהג בכהנים כי היכא דלא נטעה מקרא דיחזקאל [י"ד] נבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי ועד עתה ולכאורה מאי רבותיה דלא אכל נבלה וטרפה ולכן הוי טעינן דלכהנים משרי שרי נבלה וטרפה ויחזקאל היה כהן ולכן משתבח בנפשיה דהוא לא אכל נבלה וטרפה אף דהיה כהן כן היו יכולין לטעות ולכן הוצרך יחזקאל לכתוב [שם מ"ז ל"א] כל נבלה וטרפה מן העוף ומן הבהמה לא יאכלו הכהנים כן תירץ בהקדמת הבאר היטיב הנ"ל. אבל תירוצו לא נראה לי כלל דמהיכא הוי טעינן דכהנים מותרין לאכול טרפה מאחר דבתורה לא מצינו שום ראיה והוכחה דמותרין בטרפה ואי משום דהוה קשה לן קרא דיחזקאל דכתיב טרפה לא אכלתי משום הך קושיא אין לבנות יסוד ובנין להתיר טרפה לכהנים בדבר שלא מצינו לזה שום רמז רמיזא באורייתא וידוע דכל קושיא יש לה תירוץ ובאמת שכבר פירשו רבותינו בעלי התלמוד בש"ס בחולין דף ל"ז ובדף מ"ה דהא דאמר נבלה וטרפה לא אכלתי היינו דלא אכל בשר כוס כוס מעולם והיינו מסוכנת דעומדת למות דאף דלכו"ע שריא מ"מ הוא לא אכל [ואף דעדיין קשה דלמה הוצרך לומר דטרפה לא אכלתי דמסוכנת אינו ענין לטרפה וכבר הרגיש המהרש"א ז"ל בח"א בזה ותירץ בדוחק. ואמנם לענ"ד נ"ל לומר דהכל במסוכנת מיירי אך דיש תרי מיני מסוכנת דסתם מסוכנת מיירי שעומדת למות מיד ומקרי נבלה משום דעומדת למות מיד אבל יש מסוכנת שאירע לה איזה חולי בגופה דע"י החולי מוכרח שיולד בה אח"כ אחת מי"ח טרפות שאסרה התורה אבל השתא אינה טרפה וקמ"ל רבותא דאפי' מסוכנת כזו ג"כ לא אכל משום דעומדת לטרף:
ואין להקשות לכאורה דאדרבה לענין איסור טרפה מצינו דאף דהשתא אינה טרפה מ"מ כיון דעומדת לטרף אסורה מיד כמו בסירכא שלא כסדרן לדעת התוס' דיש סירכא בלא נקב ומ"מ טרפה כיון דעומדת לנקב כנקוב דמי וא"כ מאי רבותא דיחזקאל דלא אכל מסוכנת כזו דעומדת לטרף. אבל אינו קושיא דפשוט דאין לדמות חולי הבא בידי שמים לסירכא שלא כסדרן דשאני התם דכבר התחיל החסרון בגוף הבהמה דיצא מן הריאה סירכא דעתיד לנקב הריאה ע"י זה וא"כ כבר התחיל להוולד בה מעשה טרפה משא"כ חולי בד"ש כגון קדחת או ענין אחר דעדיין לא נמצא שום שינוי באברי הבהמה רק שהרופאים שופטים שע"י חלאת כזו בוודאי תצמח מזה איזה חסרון באברים הפנימים וא"כ לא גריעא ממסוכנת דסופה למות דמותרת לאכול מן הדין. ואף לדעת הב"י בסימן ל"ב דהטעם דמחט שנמצא בלב טרפה משום דסופה לנקוב ואף דאכתי לא התחיל שום שינוי וחסרון בבהמה מ"מ שאני התם דכבר מונח בה דבר המטריף וגם התם סופה שתטרף בוודאי דא"א כלל לצאת המחט בלא נקיבה בלב אבל בחולי ב"ש אינו בוודאי שתטרף דהא אפילו במסוכנת שעומדת למות מ"מ אינו בוודאי שתמות דלא גריעא מגוסס דלא הוה רק רובא למיתה אבל מיעוט איכא לחיים אבל מ"מ כיון דרובה עומדת לטרף החמיר יחזקאל בעצמו ולא אכל]:
ונחזור לדברי הבאה"ט הנה כתבתי דתירוצו לא נהירא כלל ובעיקר קושייתו נראה דנעלם ממנו הש"ס דחולין כ"ח הנ"ל. ואמנם שוב ראיתי דיש ליישב דבריו די"ל דס"ל כדעת המהר"ם לובלין בחולין שם דדוקא במלק בסכין דמליקה היתה שלא כדין יצתה מתורת מליקה רק נחשבת כנחירה בעלמא והלכך מה דתבר בתחילה שדרה ומפרקת כבר נעשה טרפה דהא השבירה דשדרה ומפרקת אינו צורך הנחירה אבל במליקה כדין כיון דבעיא גם תבירת שדרה ומפרקת הכל נחשב כמליקה אריכתא ולא שייך כלל לומר דנעשה טרפה והלכך לא מצינו באמת דהותר לכהנים איסור טרפה. וגם מדברי התוס' דנזיר כ"ח שכתבו דלר"ל דס"ל בהא דהאיש מדיר את בנו בנזיר אינו אלא לחנכו במצות והא דמביא חטאת העוף אם נטמא הוא משום דסבר דאין שחיטה לעוף מה"ת וגם ס"ל דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ואי משום טרפה היה יכול להחזיר הסימנין לאחורי העורף ומולק ומשמע מדברי התוס' דאם היה מולק כדרכו היה בו איסור טרפה ג"כ התם שאני דמה"ת הוא חולין גמורים ולא שייך בו מליקה כלל. והלכך בעת ששובר שדרה ומפרקת כבר נעשה טרפה גמורה. אבל במליקה כשרה של חטאת ודאי הנאכל לכהנים שפיר י"ל דלא מקרי טרפה דכולי מליקה אריכתא היא ועפ"ז דברי הבאה"ט נכונים וברורים. ולענין קושייתו דלמה הוצרך לכתוב טרפה דהא טרפה לא מצינו דהותר לכהנים דהא בחטאת ודאי ליכא איסור טרפה ובחטאת העוף הבא על הספק אינו נאכל כלל ובמדיר את בנו בנזיר למ"ד דאינו יכול להדירו מה"ת ואינו רק מצד חינוך ומ"מ נאכל לכהנים והתם בוודאי אית ביה איסור טרפה הא כבר כתבו התוס' שם בנזיר דצריך לחזור הסימנין לאחורי העורף בעת המליקה צ"ל באמת דאגב נבלה כתיב טרפה. וכעין זה כתבו התוס' בחולין דף כ' ע"א ד"ה לא אמרן דלמ"ד דאין שחיטה לעוף מה"ת ולא הותר מעולם נבלה לכהנים אגב טרפה כתוב ג"כ נבלה [וצ"ל דס"ל להתוס' שם דגם במליקה כשרה שייך בה טרפה ודלא כדעת המהר"ם לובלין זצ"ל והבאה"ט הנ"ל]. וזה אינו תירוץ רק למ"ד בחולין דף י"ט דהא דאמר ר' חייא מצות מליקה מחזיר סימנין לאחורי העורף היינו אף מחזיר אבל בלא החזיר ג"כ הוי מליקה מעליא אבל למ"ד דמחזיר דווקא ע"כ דס"ל דיש שחיטה לעוף מה"ת דאל"כ לא מצינו דהותרה נבלה וטרפה לכהנים וכן כתב הגאון בעל מלא הרועים בהגהותיו לחולין דף כ' הנדפס כעת בש"ס החדשים דפוס ראם. א"נ דסבר כר' יוחנן דאמר דפרשה זו אליהו עתיד לדורשה. ואפשר דר' יוחנן דסבר דאליהו עתיד לדורשה ולא פירש כרבינא היינו דסבר ג"כ דמחזיר דווקא וגם ס"ל דאין שחיטה לעוף מה"ת ולכן הוצרך לומר דאליהו עתיד לדורשה:
ונחזור לענייננו שהתחלנו בריש התשובה לחקור דמנ"ל להו לחז"ל שאם לא נשחט כדרך שחיטה שנאמרה למשה רבינו בע"פ הוי נבלה גמורה ומי שאוכלה היה לוקה [בזה"ב] משום הלאו דנבלה לבד העשה שאינה זבוחה וגם מטמא במשא כמו נבלה ממש הנה כבר הוכחנו כל זה לעיל מתוך ראיות מוכרחיות מכמה פסוקים שבתורה וכמש"כ לעיל בעז"ה:
ואכתי פש גבן לבאר דמנ"ל להו לחז"ל דלאחר שנאמר מצות שחיטה השחיטה מוציאה מידי אבר מן החי ומותר לחתוך ממנה אבר אחר שנשחטה, אף שהיא מפרכסת אך דצריך להמתין באכילה עד שתצא נפשה משום דכתיב לא תאכלו על הדם וכבר העיר בזה הפמ"ג בסימן כ"ז [במשבצות זהב בס"ק א'] דאמאי לא נימא כיון דלאחר שחיטה הרי היא כחיה לכל דבריה אית בה נמי איסור אבר מן החי עד שתמות ואין מועיל השחיטה רק להוציאה מידי נבלה אבל י"ל דמ"מ עדיין נשאר עלה איסור אמה"ח עד שתמות ואסור לחתוך ממנה אבר עד שתמות. וכתב בשלמא להרמב"ם דס"ל דהא שצריך להמתין עד שתמות וילפינן לה מקרא דלא תאכלו על הדם הוא דרשה גמורה ואסור מדאורייתא ממילא מוכח דאיסור אמה"ח כבר הלך משעת שחיטה ולכן מותר לחתוך ממנה אבר אף בעודה מפרכסת אך דצריך להמתין עד שתצא נפשה דאל"כ לא נצרך כלל ללמוד מקרא דלא תאכלו על הדם דהא בלא"ה אסור מה"ת משום אמה"ח. אבל לדעת רש"י ושאר מפרשים דאינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא תקשה באמת דמנ"ל הא דמה"ת מותר לחתוך אבר ממנה אף קודם שתצא נפשה כן הקשה הפמ"ג שם ומסיים ויש ליישב ולא ביאר כלל במה יש ליישב [ובשפתי דעת חזר והקשה קושיא זו ושם נשאר בצ"ע] ונראה דכונתו דאם נאמר דמה"ת אין השחיטה מתיר לאיסור אמה"ח א"כ אסור לאכול הבני מעים דהא תיכף שנשחט הוושט והקנה הוי כל המעים כמאן דמנחא בדיקולא ואסירי לעולם מחמת אמה"ח והרי בהדיא צוותה התורה ליתן הקיבה לכהן הרי דמותר באכילה ואין בו איסור אמה"ח. ואין לומר דהתורה צוותה ליתן לכהן כדי להאכיל לכלבו דהא ליתא דהא כתיב ראשית גז צאנך תתן לו ודרשינן לו ולא לכלבו ומה"ט טרפה פטור ממתנות כהונה וכמו שכ' רש"י בחולין דף קל"ו ע"ב [וע"ש בהגהת מהרי"ב ז"ל דצ"ל ונתן לכהן לו ולא לכלבו וכ"ה הגירסא בר"ן] אלא ודאי דהשחיטה מוציאה מידי אמה"ח [ומיהו למש"כ החת"ס ביו"ד סימן י"ח דאם לא נשחט רק רוב סימנים לא הוה כמו דמנחא בדיקולא דלא גרע מאבר המדולדל דאין בו רק משום מצות פרוש בעלמא מדרבנן הדרא הקושיא לדוכתיה דדילמא איסור אמה"ח נשאר עד שתמות הבהמה והא דצוותה התורה ליתן הקיבה לכהן היינו אם לא נשחט רק רוב שנים כדין התורה ואז אין בקיבה שום איסור אמה"ח כלל וכלל:
ואכן נ"ל דמזה ראיה באמת לדברי הכ"מ בריש הלכות שחיטה שכ' שם לדעת הרמב"ם ז"ל דמה"ת צריך לשחוט לכתחילה כל השנים ולפיכך פסק כתרתי לישני בר"פ השוחט משים דהוי ספיקא דאורייתא ולחומרא והובא דבריו בתבו"ש סימן כ"א ועי' במשבצות זהב שם סק"א שמצדד לומר דגם הרא"ש ס"ל כן ע"ש [וכן נראה דכ"ה ג"כ דעת רש"י ז"ל בחולין דף ל"ב דפירש דאיבעיא דשהה במיעוט סימנים היינו לאחר שחיטת רוב קודם מיעוט בתרא ופסק רש"י ז"ל האבעיא לחומרא אלמא דס"ל לרש"י ז"ל דצריך לשחוט מה"ת כל הסימנים לכתחילה דאם אינו אלא מדרבנן הו"ל למפסק האיבעיא לקולא ככל ספיקא בדרבנן] ועפ"ז חוזר הראיה על מקומה דשחיטה מוציאה מידי אמה"ח מהא דהתירה התורה לאכול הקיבה:
אבל אין להביא ראיה מהא דלא אסרה התורה רק חלב של שור וכשב ועז ומשמע דחלב חיה מותר וכן שומן הכנתא מותר ואף כל חלב שעל הקרב כמאן דמנחא בדיקולא דמיא כמו הקרב בעצמו דמזה אינו ראיה די"ל דמכח הלאו של אמה"ח לא קמיירי קרא ושפיר גם בחלב חיה ושומן הכנתא אסור משום אמה"ח ולא קאמר הכתוב רק דבחלב בהמה איכא לאו וכרת מלבד הלאו דאמה"ח וכל זה פשוט:
ואין להקשות דא"כ היאך מותר להאכיל חלב של בהמה לבנ"ח דהא בחלב ליכא סברא דמי איכא מידי דהא לישראל אסור מה"ת משום חלב. דהא אינו קושיא דמ"מ כיון דעל ידי השחיטה נסתלק מן החלב איסור אמה"ח ולא נשאר עליה כי אם איסור חלב האסור לישראל בלבד אין סברא כלל דלגבי בנ"ח לא יועיל השחיטה לטהר החלב מאיסור אמה"ח דלא מצינו דגבי ישראל יהי' קיל יותר מלגבי בנ"ח דלגבי ישראל יהי' מועיל השחיטה בלבד לסלק איסור אמה"ח ולגבי בנ"ח לא יועיל השחיטה. וזהו כוונת הש"ס דאמרינן מי איכא מידי דלישראל שרי ולבנ"ח אסור. ואין הכוונה דלישראל יהיה שרי לגמרי ולבנ"ח יהיה אסור אלא ר"ל דליכא מידי דלישראל יוכל לתקן האיסור באיזה דבר שיעשה ולבנ"ח לא יהיה מועיל התיקון ההוא משום דהתורה לא ניתנה לישראל להקל עליהם יותר מלבנ"ח אלא להחמיר עליהם. אבל בדבר שגם לישראל אמרה תורה שאותו מעשה מתקן האיסור כ"ש שלבנ"ח מועיל לתקן האיסור. והא דבנ"ח במיתה תליא מילתא היינו להקל עליהם דאינם צריכים לשחיטה אלא אפילו בנחירה או אפילו מתה מאליה נמי מותר להם אבל לא להחמיר עליהם דלא יסולק איסור אמה"ח רק לאחר מיתת הבהמה. אבל מה שבטמאים לישראל אינו נוהג איסור אמה"ח ובבנ"ח מוזהר על איסור אמה"ח גם בטמאים זה לא מקרי חומרא לגבי בנ"ח דהא גם לישראל אסור משום טומאה והלכך בשוחט בהמה טמאה ועדיין היא מפרכסת בוודאי אסורה היא לבנ"ח דהא שחיטת טמאה אינו מתיר לישראל מידי:
ואגב אורחיה ראיתי לכתוב בכאן מה שיש לי להעיר על דברי הגאון הנו"ב זצ"ל בהגהותיו ליו"ד הנקרא דגול מרבבה שכ' בסימן כ"ז שמותר למכור דם היוצא בשעת שחיטה לבנ"ח לאכילה אף בעודה מפרכסת ואף דבדם לא שייך מי איכא מידי דישראל שרי דהא מ"מ אסור משום דם מ"מ הא בלא"ה אין בנ"ח מצווה על דם מן החי כמבואר ברמב"ם בפ"ט מה"מ הלכה יו"ד עכ"ל הדגמ"ר שם. והנה משמע מדבריו דלר"ח בן גמליאל דס"ל בסנהדרין דף נ"ט דבנ"ח מצווה על דם מן החי אה"נ דאסור למכור להם בעודה מפרכסת משום דבדם ליכא מי איכא מידי. ואמנם לפי מש"כ לעיל שרי גם לר"ח בן גמליאל דהא בש"ס בסנהדרין שם מבואר דלר"ח בן גמליאל גם ישראל מצוה על דם מן החי וא"כ שייך שפיר מי איכא מידי דלישראל מתיר השחיטה מאיסור דם מן החי ולבנ"ח יהי' אסור וכמו שכתבנו לענין חלב:
ולענין מה שהבאתי לעיל בשם החת"ס ביו"ד סימן י"ח דאם לא נשחט רק רוב הסימנים אין בבני מעים איסור אמה"ח אף שנתנבלה בשחיטה משום דהוי כאבר המדולדל דאין בו רק מצות פרוש בעלמא מדרבנן. ולכאורה דבריו תמוהין דהא דאמרינן דאין באבר המדולדל רק מצות פרוש בעלמא מדרבנן היינו בנשחט כהוגן משום דקיי"ל דאין שחיטה עושה ניפול ונפק"ל זה מקרא דכתיב וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא ודרשינן מזה דדווקא מיתה עושה ניפול ואין שחיטה עושה ניפול אבל אם נפסלה בשחיטה דהשחיטה אינה מטהרת אותה מידי נבלה פשיטא דמונח עליה איסור אמה"ח עד שתמות ובבהמה שמתה קיי"ל דמיתה עושה ניפול ואסור משום אמה"ח אף באבר המדולדל. ואולי דעת רבינו החת"ם דדווקא לישראל אסור משום אמה"ח דהבהמה בעצמה אסור לו משום נבלה והקילה התורה דעל אבר המדולדל אינו חל טומאת נבלות מאחר שנעקר קצת ממקום חיבורו אבל איסור אמה"ח מ"מ אית ביה דע"כ בין שאתה חושבו כמחובר ודינו כמו הבהמה בעצמה ובין שאתה חושבו כמו אבר הנפרש ממנה מ"מ בין כך ובין כך אית ביה איסור לאו או לאו דנבלה או לאו דאמה"ח דא"א לפוטרו לגמרי והלכך אית ביה לכה"פ לאו דאיסור אמה"ח דאי אתה יכול לתפוס החבל בתרי ראשין. אבל בבנ"ח דמותר בנבלה וזה חזינן גבי ישראל דמיעטה התורה גבי אבר המדולדל דצריך לילך בו לקולא והלכך גבי בנ"ח אזלינן לקולא דאמרינן דהמיתה אינו עושה ניפול והיינו דאמרינן כיון דקצת מחובר לבהמה הוי כמו הבהמה בעצמה והלכך כמו דהבהמה בעצמה מותר לבנ"ח מצד דבנ"ח אינו מצוה על הנבלה ה"נ אבר המדולדל מותר להם ואינו צריך לסברא דמי איכא מידי דאפילו אם נשחטה שלא כהוגן דליכא מי איכא מידי או אפילו בבהמה וחיה ועוף הטמאין דג"כ ליכא מי איכא מידי דהא בני ישראל אינן מצווין על אמה"ח דטמאין מ"מ אבר המדולדל מותר להם דנחשב כמו הבהמה בעצמה כנ"ל ליישב דברי הגאון בעל חת"ס ז"ל ודו"ק היטיב:
ובזה נ"ל לבאר כוונת הש"ך ז"ל ביו"ד סימן ס"ב ס"ק ג' דאחרי שתמה שם על הב"ח ז"ל שכ' דמשו"ה הוצרך הטור להביא דאמה"ח אינו נוהג בטמאים דנ"מ דמותר להושיט אמה"ח דטמאים לבנ"ח ותמה עליו מהש"ס דחולין (דף ק"א) דמבואר שם להדיא דבנ"ח מצווה על אמה"ח דטמאים כטהורים. וכתב הש"ך אחר זה ומיהו באבר המדולדל שאסור מדרבנן יש פוסקים דמותר להושיטו לבני נח. ולכאורה תיבת ומיהו אין לו שום ביאור דמה שייך זה למה שקודם. ואמנם לפי הנ"ל יש לומר כוונה נפלאה בדברי הש"ך דלכאורה יש ליישב דברי הב"ח דר"ל דנ"מ לענין אבר המדולדל של בהמה טמאה דבאבר המדולדל של בהמה טהורה אסור להשיטו לבני נח לדעת הסמ"ק בסימן רי"א והובא בש"ך בסימן נ"ה ס"ק י"א משום כיון דאסור לישראל מדרבנן ה"נ לבנ"ח אבל בבהמה טמאה דישראל אינו מצוה על אמה"ח שלהם ממילא לא שייך בהו באבר המדולדל איסור דרבנן מצד אמה"ח כיון דמה"ת אין לישראל שום איסור מצד אמה"ח רק משום טמאה ממילא גם לבנ"ח שרי לכתחילה ושפיר הוצרך הטור להביא הדין דאין נוהג אמה"ח לישראל בטמאים לענין אבר המדולדל דמותר להושיט לבנ"ח בטמאים. וע"ז כתב הש"ך דגם לענין אבר המדולדל אין נ"מ משום דגבי טהורים נמי יש פוסקים דמותר להושיט אבר המדולדל ודלא כהסמ"ק כן נ"ל ברור כוונת הש"ך בזה. ואמנם באמת הב"ח לשיטתו בסימן נ"ה שהביא דברי הסמ"ק להלכה דאסור להושיט אבר המדולדל של בהמה טהורה לבנ"ח שפיר כתב ליישב דברי הטור דנ"מ לענין דמותר להושיט אמה"ח לבנ"ח ור"ל לענין אבר המדולדל. והן אמת דמלשון הב"ח לא משמע כן דא"כ הו"ל לפרש דמיירי לענין אבר המדולדל אבל מ"מ דברי הטור יש לתרץ כן וי"ל דהטור ס"ל כדעת הסמ"ק דבבהמה טהורה אסור להושיט אבר המדולדל לבנ"ח ודו"ק היטיב. הנלע"ד כתבתי בעז"ה:
סימן ב
הנה ראיתי להעיר על מה שנסתפק הפמ"ג בפתיחה להלכות שחיטה אם איכא עשה שאינה זבוחה בעוף משום דבעוף לא מצינו עשה מפורש על שחיטה רק דנלמד מהקישא דכתיב זאת תורת הבהמה והעוף מה בהמה בשחיטה אף עוף בשחיטה וכדאיתא בחולין (דף כ"ז ע"ב) ולכן אפשר דלא ילפינן מהקישא רק דבעינן שחיטה גם בעוף ואם לא נשחטה הוי בכלל נבלה כמו בהמה אבל עשה ליכא [ובאמת ספק זה יש להסתפק גם בחיה דהא בקרא דזבחת בקר וצאן כתיב וחיה איננה בכלל בקר וצאן רק דנלמד דצריך שחיטה גם בחיה מהקישא דפסולי המוקדשין דכתיב בהו בשערך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו יאכלנו כצבי וכאיל ודרשינן דמה פסולי המוקדשין בשחיטה אף צבי ואיל בשחיטה וא"כ י"ל דהקישא לא נאמר רק לענין דבעי שחיטה אבל מנ"ל דאיכא עשה שאינה זבוחה והן אמת דעיקר ספיקו אינו מובן כלל הא קיי"ל דאין היקש למחצה ויש ללמוד מהקישא דיש עשה שאינו זבוחה בחיה ובעוף כמו בבהמה:
ובאמת שיש להעיר ג"כ בהא דאמרינן בחולין (דף ק"א) דטעמא דר"מ דסובר דאינו נוהג אמה"ח רק בבהמה טהורה אבל לא בחיה משום דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר וסמיך ליה וזבחת מבקרך ומצאנך ללמד שאינו נוהג הלאו דאמה"ח רק בבהמה טהורה בלבד משום דחיה אינה בכלל בקר וצאן [ואף דחיה בכלל בהמה מ"מ אינה בכלל בקר וצאן וכן איתא להדיא בזבחים (דף ל"ד) לענין קרבנות דאינו כשר לקרבן רק בקר וצאן דבקר וצאן אמרתי לך ולא חיה ע"ש] והדבר תמוה דמאחר שהוקש חיה לפסולי המוקדשין דבעי שחיטה נימא דאין היקש למחצה והוקש נמי לענין אמה"ח דמה פסולי המוקדשים נוהג איסור אמה"ח ה"נ בחיה. ואולי דר"מ לא ס"ל הך היקשא לפסולי המוקדשים ויש לו לימוד אחר דחיה בעי שחיטה והדבר צ"ע]. ושוב הביא הפמ"ג ראיה מדברי רבינו יונה [והובא דבריו בחידושי הרשב"א ובר"ן בפ"ק דחולין ד' י'] שכ' דבספק השקול אסור גם בטרפות ואף דאמרינן דנשחטה הותרה מ"מ היכא דאיתיליד ריעותא אסור גם בספק השקול אם לא שיש מקום לתלות להיתר טפי מלאיסור והביא ראיה משחט את הוושט ונמצא הגרגרת שמוטה ואינו ידוע אם קודם שחיטה נשמטה או לאחר שחיטה פסולה מספק ולכאורה ראייתו תמוה דשאני התם דהוא ספק בשחיטה ויש לה חזקת איסור משא"כ בטריפה אדרבה יש לה חזקת היתר. אלא ודאי משום דהך ברייתא בעוף קמיירי דהכשרו בסימן אחד וס"ל דעיקר חזקת איסור דשחיטה הוא חזקת שאינה זביחה והלכך בעוף ס"ל לרבינו יונה דלית בה עשה שאינה זבוחה ולפיכך לית לה חזקת איסור כלל ואעפ"כ אמרינן דפסולה מספק ושפיר מייתי מינה ראיה גם לאיסור טרפות כ"כ הפמ"ג שם. והנה מאוד אני תמה על דבריו ז"ל אלו שהכריח מדברי ר"י ז"ל דס"ל דגבי עוף ליכא חזקת איסור שאינה זבוחה דא"כ תמוה בהא דאמרינן בחולין (דף ט') דאם לא בדק בסימנין לאחר שחיטה הוי נבלה משום דבהמה בחזקת איסור עומדת הו"ל להש"ס לחלק בין עוף לבהמה דגבי עוף אם לא בדק בסימנין לא הוי נבלה בוודאי ונהי דמ"מ אסורה מספק דהא הוי ספק השקול ולא גרע מספק טרפה שאסורה מ"מ כיון דבעוף ליכא חזקת איסור שאינה זבוחה לא הוי וודאי נבלה רק ספק נבלה. וכן בנמצא הסכין פגום דאמר רב הונא דאפי' שיבר בה עצמות כל היום פסולה משום דבהמה בחזקת איסור עומדת הו"ל לחלק בין עוף לבהמה ומעולם לא שמענו שיש חילוק בזה בין עוף לבהמה. ולכן הדבר מוכרח לומר דגם גבי עוף איכא חזקת איסור שאינה זבוחה. ומ"מ שפיר מייתי ראיה משחט את הוושט ונמצא הגרגרת שמוטה ואינו ידוע אם קודם שחיטה נשמטה או לאחר מכאן דפסולה. דהתם איכא נמי חזקה להיפך להיתר דמאחר דרוב בהמות ועופות אין הסימנים שלהם שמוטות ולפיכך צריך להעמיד על החזקה מחמת רוב דקודם שחיטה לא נשמטה רק השתא לאחר שחיטה נשמט הגרגרת ומ"מ אמרינן דפסולה וע"כ כיון דהוי ספק השקול פסולה ואף דליכא חזקה לאיסור וממילא ה"ה לטרפה. וכן יש להביא ראיה לדברי רבינו יונה מהשוחט ונמצא פגום דקיי"ל כרב הונא דבלא שיבר בה עצם דפסולה ואף דאיכא חזקת היתר דסכין דיש להעמיד הסכין על חזקתו ואימור דלאחר שחיטה נפגם ע"י שנגע בעצם המפרקת או שנפגם בבשר שתחת הסימנים וכדומה אלא ודאי כיון דעצם המפרקת אינו פוגם יותר מעור הוי ספק השקול ואסור -ובלא"ה עיקר קושייתו על רבינו יונה אינה קושיא כל כך דהא באמת אח"כ הביא עוד ראיות דגם לענין טרפה גופא אמרינן דספק השקול אסור והא דמביא ראיה מנשמטה הגרגרת אינו אלא לסניף בעלמא דמעיקרא הביא דגבי שחיטה ספק השקול לחומרא והדר הביא ראיות דגם גבי טרפות אמרינן דספק השקול אסור ולפי זה אין להוציא מדברי רבינו יונה ז"ל אלו כלום:
ואמנם העיקר באתי לתמוה על דברי הפמ"ג ז"ל אלו דנראה דסותר דברי עצמו למש"כ בסימן י"ט במשבצות זהב דמשו"ה הוצרך הטור ז"ל לכתוב דהשוחט צריך לברך על השחיטה [ועי' בב"ח שם דפירש דעיקר כוונת הטור לאשמעינן דצריך לברך קודם השחיטה ולא חיישינן שמא תמצא טרפה אבל להפמ"ג לא ניחא ליה פירוש זה דא"כ הו"ל להטור ז"ל לכתוב בהדיא דצריך לברך קודם השחיטה] דקמ"ל דשחיטה מצוה היא ואינה תיקון ללאו בלחוד אלא עשה נמי איכא ואם אינה שוחטה מלבד שאסורה משום לאו דנבלה עוד עובר עליה בעשה שאינה זבוחה ולפיכך צריך לברך עליה דלא כהריצב"א דסובר דשחיטה אינו אלא תקון ללאו דנבלה אבל ליכא עשה שאינה זבוחה ולדעתו בוודאי אין לברך עליה ואמנם באמת מסוגיית הש"ס דפסחים ז' דמפורש שם בברייתא דצריך לברך על השחיטה הוא סתירה גדולה על דעת הריצב"א כל זה כתב הפמ"ג שם. הרי דס"ל דאי ליכא עשה ליכא ברכה והרי בש"ס דחולין בפ' כיסוי הדם (דף פ"ה) בהא דאמרינן שם דמודה ר"י לענין ברכה שאינו מברך אלא ברכה אחת ופירש"י לענין ברכת שחיטה מודה ר"י דאין הכיסוי מפסיק ויכול לצאת בברכה ראשונה שבירך מתחילה על כולן והרי ההם מיירי בחיה ועוף אלמא דבין חיה ובין עוף טעונין ברכה על השחיטה הרי דנוהג בהם עשה שאינו זבוחה. והן אמת דלדעת הריצב"א דגם בבהמה ליכא עשה שאינה זבוחה ואעפ"כ טעון ברכה ממילא אין ראיה מהתם גם לדידן דס"ל דבהמה איכא עשה שאינה זבוחה דגם בעוף כן דאיכא למדחי דאף דליכא עשה מ"מ ברכה בעי. אבל לפי דעת הפמ"ג לשיטתו דס"ל דתליא אהדדי דאי ליכא עשה דשאינה זבוחה ליכא ברכה בוודאי ראיה מהש"ס דחולין שם דבחיה ועוף ג"כ איכא עשה דשאינה זבוחה:
ועוד אני תמה דנראה דלא עיין ברמב"ם בריש הלכות שחיטה דכתב שם בהדיא מ"ע מי שירצה לאכול בשר בהמה וחיה ועוף לשחוט ואח"כ יאכל שנאמר וזבחת וכו' ונאמר בבכור בע"מ וכו' ושחיטת בהמה חיה ועוף אחת הוא ולפיכך צריך לברך וכו' הרי דס"ל להרמב"ם בהדיא דגם בחיה ועוף איכא מ"ע דשאינה זבוחה [ומאי דשני הרמב"ם מדברי הגמ' דאיתא שם דילפינן דחיה בעי שחיטה משום דאיתקש לפסולי המוקדשין והרמב"ם כתב דילפינן מבכור בע"מ מבואר אצלי במק"א בעז"ה]:
ובעיקר דברי הפמ"ג דתלי הברכה במ"ע דזביחה ועל כן הקשה על הריצב"א דס"ל דליכא עשה דזביחה דהיאך יפרנס לדברי הש"ס דפסחים דמפורש שם דצריך לברך על השחיטה הנה המעיין בדברי הרא"ש בפ"ק דכתובות ימצא תירוץ לקושיא הנ"ל דהנה הרא"ש ז"ל הקשה שם דמ"ש דמברכינן אשחיטה אף שאינה מצוה חיובית דאי בעי לא אכיל ולמה לא מברכינן אקב"ו לקדש אשה ואף שמחוייב בפ"ו וע"כ משום דאפשר בפלגש וא"כ גבי שחיטה נמי אפשר דלא אכיל. ותי' על זה ג' תירוצים.
א' דגבי שחיטה מ"מ אם רוצה לאכול בשר מחוייב לשחיט [וכוונתו בזה דמ"מ לא דמי מצות שחיטה למצות פ"ו דגבי שחיטה הברכה הוא על השחיטה והשחיטה בעצמה אם רוצה לאכול בשר היא מצוה חיובית דא"א לכזית בשר בלא שחיטה ומה שיש לו עצה לפטור עצמו מהמצוה זו לא איכפת לן דהא בציצית ג"כ יכול להפקיע עצמו מהמצוה שלא ילבש בגד של ד' כנפות ומ"מ כשרוצה ללבוש בגד של ד' כנפות מחוייב לברך משא"כ במצות פ"ו אף דהמצוה בעצמה היא חיובית מ"מ הברכה לא נתקן על עצם המצוה דהא זה אין בידו לקיים וא"א לתקן לברך רק על לקיחת אשה וזה אין חיוב כלל דהא יכול לקיים המצוה דפ"ו ע"י פילגש [לדעת הרא"ש שם דפילגש מותר אבל באמת רוב פוסקים חולקים וס"ל דאסור להחזיק פילגש כמבואר בב"י באה"ע בסימן כ"ז].
ב' דשחיטה שאני דכתיב בלשון ציווי וזבחת אבל על קידושין לא כתיב בלשון ציווי ליקח איש אשה רק כי יקח איש אשה
ג' כיון דבקדשים א"א בלא שחיטה הלכך מברכינן על כל שחיטה עכ"ל הרא"ש ז"ל.
וע"פ דבריו ז"ל יתורץ ג"כ דברי הריצב"א דאף דס"ל דגבי חולין ליכא עשה דזביחה מ"מ כיון דגבי קדשים מחוייב לשחוט ומקיים עשה והלכך תקנו לברך על כל שחיטות ואף על שחיטת חולין. וקצת יש לומר דמשו"ה צריך לברך על שחיטת עופות אף אי נימא דאינו נוהג בהם עשה שאינה זבוחה מ"מ כיון דשחיטת ציפור של מצורע היא מצוה חיובית דהא כתיב בהדיא בלשון ציווי ושחט את הציפור האחת אל כלי חרש על המים החיים לפיכך תקנו לברך על כל שחיטת עוף וכמו שכ' הרא"ש גבי שחיטת חולין של בקר וצאן וכל זה ברור. והנראה לענ"ד כתבתי בעז"ה:
סימן ג
שאלה. ראוי לברר אם מותר לשחוט לכתחילה עוף בסכין שאינו חד. וכן בשוחט בהמה בסכין חד אם צריך השוחט לזהר שיהא ב' הסימנין נשחטין כאחת ולא בזה אחר זה:
תשובה. בדרישה בר"ס כ"א הקשה כיון דדעת הרמב"ם והרא"ש ז"ל שגם בעוף צריך לכתחילה לשחוט ב' הסימנין א"כ היאך מותר לכתחילה לשחוט עוף בסכין שאינו חד. ואילו בטור בסימן י"ח משמע להדיא שאף לכתחילה מותר לשחוט עוף בסכין שאינו חד שכ' שם סכין שפיה חלק אלא שאינו חד שוחטין בו אע"פ ששוהה בשחיטה הרבה רק שיוליך ויביא ולא ישהה בשהי' עכ"ל הטור שם. וע"כ דמיירי בעוף וכמו שכ' הב"י שם דאיל בבהמה אף בדיעבד אסור דהיינו אבעיא דשהה במיעוט סימנים מהו לפי' הרב ר' אושעיא שהובא בתוס' בחולין (דף ל') ובטור בסימן כ"ג ולא איפשטא. ושוב חזר ותירץ דבסימן י"ח מיירי ששוחט ב' סימנים כאחת דאז שרי אפי' לכתחילה ואפי' בבהמה דאין כאן שהי' כלל. אבל לשחוט ב' הסימנים בזה אחר זה אסור אפו' בעוף לשחוט לכתחילה בסכין שאינו חד וכן דעת הב"ח בסימן י"ח דלכתחילה אסור גם בעוף והסכים עמו גם הש"ך שם בסימן י"ח ס"ק י"ב. וכן הט"ז בר"ס כ"א [רק דאינו מסכים בזה שכ' הדרישה דאם מכוון השוחט שיהא ב' הסימנים נשחטין כאחת אז מותר אפי' בבהמה לשחוט לכתחילה בסכין שאינו חד וכ' דלא נהירא כלל להקל בזה לסמוך ע"ז שיחתוך ממש בשוה בכל אחד ולא יקדים באחד יותר קצת מחבירו דשמא יקדים באחד יותר ויבוא לידי איסור גמור]:
והנה כבר תמה עליהם הפר"ח ז"ל בסימן כ"ג ס"ק כ"א דמאי שייך איסור בזה בעוף אפי' לכתחילה שהרי בעוף המיעוט בתרא וסימן ב' שניהם בני שחיטה נינהו לכתחילה ובדיעבד תרווייהו לא מעכבי ואיך שייך לומר דשחיטת המיעוט בתרא של סימן ראשון יהי' נחשב כשהיה לגבי סימן שני. ולא דמי לבהמה דהתם הסימן שני מעכב בשחיטה והלכך לגבי סימן שני נחשב המיעוט בתרא של סימן ראשון כמוליך ביד וברגל. אבל בעוף לא שייך זה אלו דברי הפר"ח ז"ל. והנה התבואות שור בסימן כ"ג ס"ק י"ח יישב לדברי האחרונים הנ"ל. די"ל דאינהו ס"ל דתרי לישני דגמ' דר"פ השוחט דקאמר איבעית אימא ארובא של אחד כמוהו ואי בעית אימא אאחד בעוף פליגי אהדדי, רק דאנן עבדינן לכתחילה כחומרת שניהם. אבל ללישנא קמא דאמר דלשון דיעבד דתנן במשנה קאי אאחד בעוף דלכתחילה בעינן שנים והיינו רוב שנים כמו בבהמה ס"ל דמיעוט בתרא אינו צריך שחיטה אפי' לכתחילה והלכך מה שמוליך ומביא במיעוט בתרא הוי כמוליך בידו וברגלו ממש והוי שהיה בין סימן לסימן גם בעוף ע"ש בתבואות שור:
ואמנם כל זה אינו אלא לכתחילה אבל דיעבד אם שחט עוף בסכין שאינו חד ואפי' אם שחט הסימנים בזה אחר זה בוודאי כשר בדיעבד. ואף דקיי"ל דפוסל שהיה בין סימן לסימן גם בעוף מ"מ זה אינו אלא מדרבנן וכיון דדין זה הוא איבעיא דלא איפשטא א"כ לענין עוף דאף בשהיה גמורה אינה אלא מדרבנן הוי ספיקא במילתא דרבנן ולקולא:
ובזה יתיישב ג"כ מה שעמד הש"ך ז"ל בסימן כ"ג ס"ק י' על הרמ"א ז"ל שלא הגי' שם על המחבר דלדידן דמחמרינן בשהיה משהו בכל ענין טרפה אף אם שחט בהמה בסכין שאינו חד אפי' לא שהה שיעור שהיה. ומה שתירץ דס"ל להרמ"א דבסכין שאינו חד בוודאי אין להחמיר בשהי' משהו ואפי' לדידן דהא מתעסק בשחיטת הסימנים. לכאורה תירוצו אינו מובן כ"כ דמה בכך דמתעסק בשחיטת הסימנים הא מ"מ כיון דחשבינן דמה שחותך במיעוט בתרא הוי כחותך בידו וברגלו א"כ הו"ל שהי' גמורה. ואכן לפמש"כ א"ש בפשיטות דכיון דשהי' גמורה משהו אינה אלא חומרא בעלמא מדרבנן והלכך בשהי' דסכין שאינו חד במיעוט בתרא דהוי איבעיא ולא איפשטא הוי ספיקא דרבנן ולקולא. ואפשר דיש להעמיס זה גם בדברי הש"ך ז"ל ודו"ק:
ואך לפי זה זכינו לדין חדש דלכתחילה צריך השוחט ליזהר שיזמין ב' הסימנים בידו בבהמה באופן שידע ששוחטן כאחת ואפי' בשוחט בסכין חד כיון דבש"ס הוי איבעיא דלא איפשטא בשחיטת מיעוט בתרא של סימן ראשון אי נחשב כשהי' לגבי סימן שני וא"כ אפי' בסכין חד מ"מ שהי' משהו מיהא איכא בשחיטת מיעוט בתרא ולכתחילה בוודאי צריך ליזהר ואפי' בספק שהי' משהו:
ולפי דברי התבו"ש הנ"ל דטעמן של האחרונים דאסרו לכתחילה לשחוט בסכין שאינו חד אפי' בעוף דשמא פליגי לישני אהדדי וללישנא קמא קאמר דהאי דיעבד דמתני' באחד בעוף אבל מיעוט בתרא גם לכתחילה א"צ לשחוט והוי כיד ורגל ממש א"כ גם בעוף גם בסכין חד צריך ליזהר שיהיו נשחטין ב' הסימנים כאחת דהא גם בעוף פוסל אפי' שהי' משהו בין סימן לסימן כמו בבהמה:
ואין להקשות דא"כ גם בדיעבד לפסול גם בעוף בסכין שאינו חד דהא להך לישנא הוי ודאי שהי' בין סימן לסימן כמו ששחט ביד ורגל בין סימן לסימן. אבל הא ליתא. דחדא דהא זהו גופא ספיקא אי פליגי לישנא אהדדי אי לא. וגם אי פליגי מ"מ מי יימר דהלכה כלש"ק דלמא הלכה כלש"ב דסימן שני בעוף א"צ אפי' לכתחילה א"כ פשיטא דכשר בעוף בסכין שאינו חד:
ובאמת מהך איבעיא גופא דשהה במיעוט סימנים מהו לפי' הר"ר אושעיא מוכח להדיא דס"ל דמיעוט בתרא צריך לשחוט לכתחילה. דאם נימא דס"ל כלש"ק דמיעוט בתרא א"צ לשחוט כלל א"כ פשיטא דהוי שהי' גמורה ופסולה דמה לי אם שוחט במיעוט בתרא או דשוחט ביד וברגל. והלכך בדיעבד בודאי כשר בעוף:
וראיתי להתבו"ש שם שכ' בשמלה חדשה ג"כ דאף אם שוחט בסתם סכין. יהי' השוחט זהיר וזהיר להזמין הסימנים לחתכם יחד דדלמא הסכין שבידו אינו חד כדינו ואתי לידי ספק דאורייתא ע"ש. ואכן לפמש"כ לעיל א"צ לטעם זה דבלא"ה צריך לזהר שיהיו נשחטין כאחת דלכתחילה צריך ליזהר אפי' בספק שהי' משהו. וגם מש"כ השמלה חדשה דאף בעוף יש למנוע מלשחוט בסכין רעה דלפעמים מוליך ומביא בתוך השחיטה ואינו חותך כלום והו"ל שהי'. ותו דיש לחוש לשאר קלקולים כגון דרסה ועיקור וכו' עכ"ל שם. ואכן לפי מש"כ לעיל א"צ לזה דלכתחילה בלא"ה אסור דשמא הלכה כלש"ק דמיעוט בתרא א"צ לשחוט אפי' לכתחילה ונמצא דהמיעוט בתרא הוא שהי' לסימן שני. ואפי' אם מזמין ב' הסימנים זה אצל זה ומכוון לשוחטן כאחת מ"מ מאן מפיש דישחטם כאחת וכמו שכ' הט"ז דקשה לסמוך על זה. [ואכן י"ל דמשו"ה הוצרך השמ"ח להך טעמא משום דמסיק דאפי' בדיעבד יש להחמיר אם אינו יודע בבירור שלא קלקל ולא שהה]. וכבר כתבנו דאף בשוחט בסכין חד מ"מ ראוי לשוחט לדקדק שיהא הסימנין נשחטין כאחת:
דהא לכתחילה צריך לזהר אף מספק שהי' משהו. והשמ"ח כתב דדוקא בסתם סכין צריך לזהר לחתכם יחד דדלמא הסכין שבידו אינו חד כדינו. ואכן לפמש"כ אפי' אם ידוע לו בבירור דהוא סכין חד מ"מ צריך ליזהר מטעם הנ"ל. הנלע"ד כתבתי בעז"ה:
סימן ד
ראיתי בס' האשכול להראב"ד חותנו של הראב"ד ז"ל בעל ההשגות בדיני שחיטת חולין שהקשה כיון דנקיבת וושט ופסוקת גרגרת בכל מקומן הראוי לשחיטה לא מהני להו שחיטה. הו"ל למבדק סימנים לאחר שחיטה בכל ארכן ורחבן דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת עד שיודע במה נשחטה. ואי משום דאזלינן בתר רובא. מי לא תנן האשה שהלך בעלה וצרתה למדה"י וכו' ומסיק דחזקה כשיצא בעלה מייתי לה ליבום. ורובא לשוק וחזקה לא עדיף כמו רובא. ומיעוט מפילות סמוך מיעוטא לחזקה והוי לה פלגא ופלגא. וה"נ סמוך מיעוטא דנקובת הוושט לחזקת איסור דבהמה ואיתרע רובא. והו"ל לבדוק אחר שחיטת כל הסימנים. וכד מעיינינן שפיר אשכחנא פתרא. כיון דרחמנא אמר ליזול בתר רובא ונשחט לקנה וושט ולא ליחוש דילמא במקום נקב קשחיט. ובכ"מ הראוי לשחוט אמר שחוט. להכי גם לאח"ש לא צריך למבדק דכולהו סימנים אכשרינהו לשחיטה. ולית סברא לומר לחצאין אמר דבמקום שתשחט לא תיחוש שמא נקב ובשאר מקומות תיחוש עכ"ל ס' האשכול שם אות באות:
וכתבתי על הגליון לכאורה דברי רבינו ז"ל תמוהים דהא בחולין (דף י"א) הוכיח הש"ס משחיטה עצמה דאזלינן בתר רובא דטריפות. דאל"כ ניחוש שמא במקום שחיטה נקב הוי. הרי דס"ל להש"ס דאף לענין נקובת הוושט אזלינן בתר רובא. ולא אמרינן דסמוך מיעוטא לחזקה. ואיתרע לה רובא:
ושוב ראיתי דדברי רבינו ברורין בזה דנראה דדעת רבינו דסברא דסמוך מיעוטא לחזקה אינו אלא מדרבנן בעלמא. וכ"כ התוס' בכ"ד דדווקא לר"מ דס"ל דמיעוטא כמאן דאיתא דמי היכי דאיתא חזקה בהדי מיעוטא הוי פלגא ופלגא ואסור מה"ת אבל לרבנן דמיעוטא כמאן דליתא דמי הלכך אף דאיכא חזקה בהדיה לא הוי פלגא ופלגא ואינו אסור רק מדרבנן. והלכך בש"ס דמיירי לענין עיקר דבר תורה שפיר מוכיח מיני' דאזלינן בתר רובא והלכך א"ל שום בדיקה בוושט כמו בשאר אברים. דמה"ת אזלינן בחר רובא ואף דאיכא חזקת איסור. אבל רבינו ז"ל מקשה כיון דמדרבנן אמרינן דסמוך מיעוטא לחזקה א"כ נהי דבמקום שחיטה א"א לבדוק משום דוושט אין לו בדיקה מכחוץ דסובר רבינו כדעת רש"י ז"ל דוושט אין לו בדיקה מבחוץ אצל נקב]. מ"מ יהא צריך לבדוק מדרבנן לאחר השחיטה בוושט ובקנה מלמעלה ומלמטה לארכן ורחבן. דכיון דנקובת הוושט ופסוקת הגרגרת הוי נבלה א"כ צריך בדיקה מדרבנן מיהת. וע"ז תירץ יפה דכיון דבמקום שחיטה א"א לבדוק וע"כ צריך לעמוד על ד"ת ולסמוך ארובא. ממילא לא חייבו חכמים לבדוק גם יתר הוושט דלא מצינו בדיקה לחצאין:
ולפי זה שמעינן מדברי רבינו תלת. חדא דנקובת הוושט הוי נבלה. והב' דס"ל דוושט אין לו בדיקה מבחוץ אצל נקב. והג' דגם במילתא דרבנן אמרינן דאין בדיקה לחצאין וכסברא זו כתב גם הרשב"א ז"ל בחידושיו בפ"ק דחולין דאף ר"מ דחייש למיעוטא ולדידי' הי' צריך למבדק בל הי"ח טריפות דאף דנימא דר"מ לא חייש רק מדרבנן מ"מ מדרבנן חייב וצריך לבדוק מ"מ מודה ר"מ דא"צ משום דבפסח וקדשים א"א לבדוק הוושט קודם שחיטה משום דנעשה בע"מ והלכך גם בחולין דאפשר למבדק [דס"ל להרשב"א כהתוס' דלענין נקב יש לו בדיקה מבחוץ] מ"מ א"צ לבדוק משום דלא מצינו בדיקה לחצאין כיון דבקדשים א"צ גם בחולין א"צ הרי דס"ל להרשב"א ג"כ דגם בדרבנן אמרינן דאין בדיקה לחצאין. ואף דבחולין יכולין לבדוק כל הי"ח טריפות מ"מ כיון דבקדשים א"א ג"כ מקרי בדיקה לחצאין. והן אמת דדברי הרשב"א לכאורה תמוה דאדרבה מן הש"ס שם משמע דלא אמרינן כלל הך סברא דאין בדיקה לחצאין ואדרבה הש"ס מוכיח מר"מ דהיכא דאפשר אפשר והיכא דא"א א"א ומשמע להדיא דשאר טריפות צריך לבדוק לר"מ גם בקדשים לאחר שחיטה. רק במקום שחיטה דא"א לבדוק קודם שחיטה משום דיעשה בע"מ ואחר שחיטה ג"כ א"א לבדוק דלמא במקום נקב קשחיט. אבל בחולין לפי דעת הרשב"א דוושט יש לו בדיקה מבחוץ אצל נקב צריך לבדוק גם קודם שחיטה ופשיטא בגרגרת דנקב אינו פוסל בו רק אם נפסק רובו. בוודאי הי' צריך לבדוק קודם שחיטה שמא נפסק רובו. ומאוד תמהתי על רבינו המחבר דלא מקשה רק דלמה אין בודקין הוושט והקנה לאחר שחיטה הא בקנה הקושיא יותר חזקה דהא יכולין לבדוק גם קודם שחיטה ונהי דלפי התירוץ שלו יתורץ בבדיקה דקנה קודם שחיטה כיון דהוושט א"צ בדיקה משום דהוי בדיקה לחצאין ממילא גם בקנה אינו מחויב מ"מ בקושייתו הו"ל להזכיר בקנה גם בדיקה דקודם שחיטה. מיהו כבר כתבתי דמן הגמ' לא משמע כן ובפרט לומר כיון דבוושט א"א גם בקנה אינו מחויב לבדוק זה וודאי אינו מוכרח דאף דבוושט הוי בדיקה לחצאין מ"מ בקנה כיון דאפשר לבודקו קודם שחיטה למה לא נבדוק ולכן דברי רבינו עדיין צל"ע:
ושוב ראיתי די"ל דרב כהנא לא בא לדחות רק מה שמביא רב אשי ראיה משחיטה דאזלינן בתר רובא בכל התורה כולה אינו ראיה כלל דהא י"ל דשאני שחיטה דא"א ומביא הוכחה לזה דבמקום דא"א שאני מדברי ר"מ דס"ל דחיישינן למיעוטא מדרבנן ובמקום דאיכא חזקה לאיסור הו"ל פלגא ופלגא והוי ספיקא דאורייתא וא"כ היכי אכיל בשרא וע"כ דבמקום דא"א שאני והקילה התורה לסמוך ארובא ואף דאיכא מיעוטא וחזקה וא"כ גם לדידן אינו ראיה דאזלינן בתר רובא מה"ת במקום דאפשר אבל אליבא דאמת דקיי"ל דאזלינן בתר רובא אף בעלמא היכי דאפשר א"כ גם בשחיטה דאיכא מיעוט וחזקה וגם לרבנן אסור מדרבנן מיהת בעלמא במקום דאפשר מ"מ בשחיטה לא חיישינן לחזקה משום דבמקום שחיטה א"א למבדק וע"כ אנו צריכין לסמוך ארובא והלכך אף במקום דאפשר למבדק א"צ בדיקה משום דלא מצינו בדיקה לחצאין:
דתימה לי דאף לדעת רבינו ז"ל דכיון דבוושט הוי בדיקה לחצאין ממילא גם בקנה לא תקנו בדיקה מ"מ תירוצו של רבינו אינו אלא לדעת הסוברים דוושט אין לו בדיקה מבחוץ אצל נקב. אבל לדידן דלא נתברר לן הלכה כמי ובשו"ע הביא ב' דעות בזה. וא"כ דלמא הלכה כדעת הסוברים דוושט יש לו בדיקה מבחוץ אצל נקב ושמא הלכה דנקובת הוושט הוי נבלה וא"כ צריך לבדוק הוושט והקנה קודם שחיטה ולאחר שחיטה ג"כ דשמא הלכה כמ"ד דוושט אין לו בדיקה מבחוץ אצל נקב. ולכאורה רציתי ליישב דנהי דלענין נקב יש לו בדיקה מכ"מ אצל דריסה בוודאי אין לו בדיקה וכמו שמבואר בגמ' להדיא א"כ מ"מ הו"ל בדיקה לחצאין. אבל כל זה אם נימא דוושט שנדרס ג"כ היי נבלה ולא מהני לי' שחיטה. אבל לכאורה הדעת נוטה דדריסה אינו נקב גמור דיהא נחשב כניקב ממש. רק דדרוסה היא אחת מי"ח טרפות ולדעת הרמב"ם עיקר טרפה דבקרא מיירי בדרוסה הרי דהתורה קרי לה טרפה ולא נבלה ולא חילקה התורה באיזה מקום נדרסה ומשמע דאפי' נדרס הוושט ג"כ אינו אלא טרפה ולא נבלה וא"כ אינו נצרך בדיקה אצל דריסה אפי' מדרבנן דהא לא שייך בזה סמוך מיעוטא לחזקה דהא בזה ליכא חזקת איסור דאדרבה רוב בהמות כשרות הן. וא"כ הדרא הקושיא לדוכתא דנצטרך בדיקה אצל נקב דהא לדידן לא הוי בדיקה לחצאין:
והן אמת דלדעת הרשב"א דכיון דאצל קדשים א"א ג"כ מקרי בדיקה לחצאין תיישב גם זה דהא בקדשים א"א לבדוק הוושט קודם שחיטה משום דהוי מום והלכך גם בחולין א"ל לבדוק. אבל כבר כתבתי דדברי הרשב"א תמוהין. ובפרט דגם הרשב"א לא כ"כ רק לר"ט אבל אינו ראי' דגם רבנן ס"ל סברא זו דהרשב"א לא כתב זה מסברת עצמו רק דכתב דלר"ע מוכרח הדבר לומר כן דהא לא מצינו דפליג עם רבנן בבדיקה דטרפות דלא אשתמיט בשום דוכתא בש"ס דר"מ יאמר דצריך לבדוק כל הי"ח טרפות. ולכן מוכרח לומר דר"מ ס"ל הך סברא דכיון דבקדשים א"א לבדוק ממילא גם בחולין אינו מחוייב. אבל לרבנן אינו מוכרח לומר סברא זו וא"כ הדרה התמי' לדוכתה:
ואמנם כל זה מעיקר דין הגמ'. אבל האידנא דהחמירו האחרונים ז"ל דאפי' חתך מקצת העור ויצא דם או חתך כל העור ולא יצא דם חיישינן שמא ניקב הוושט מחומרא זו יצא לנו קולא דא"צ לבדוק הוושט והקנה לאחר שחיטה דכיון דבמקום שחיטה א"א לבדוק א"כ הוי בדיקה לחצאין וממילא א"צ לבדוק כלל. אבל במקומות שפוסקין כדעת המחבר דלא ס"ל חומרא זו בוודאי מחוייבין לבדוק הוושט והקנה קודם שחיטה ולאחר שחיטה. ואפי' לדעת הסוברים דנקובת הוושט לא הוי נבלה רק טרפה מ"מ צריך לבדוק דשמא נקרע רוב הוושט ברחבו ואם נקרע רוב הוושט בוודאי הוי נבלה כמו דאם נפסקה הגרגרת ברובו. הנלע"ד כתבתי בעז"ה:
ולענין עיקר הקושיא של רבינו אברהם בר יצחק ז"ל אב"ד בעל המחבר ס' האשכול הנ"ל. דהוי לן למבדק סימנים לאחר שחיטה דהא ביבמות בריש האשה בתרא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא. לכאורה צריך להבין דהא משמע שם בסוגיא דדווקא לר"מ אמרינן דסמוך מיעוטא לחזקה משום דס"ל דחיישינן למיעוטא מדרבנן והלכך בדאיכא חזקה דמסייע למיעוט הו"ל פלגא ופלגא. אבל לרבנן דס"ל דמיעוטא כמאן דליתא דמי לא אמרינן דסמוך מיעוטא לחזקה כלל. וכן יש לתמוה על הרי"ף והרמב"ם ז"ל דפסקו כסתם מתני' דהתם והלא מסקינן שם דמחוורתא מתניתין ר"מ היא ואנן הא קיי"ל כרבנן. אכן כבר כתבתי בהגהותי על מסכת יבמות [הנדפס בסוף מס' נדה בדפוס ראם] ליישב דבריהם דנראה שהיה להם הגי' בגמ' בתירוצא דרבא שם כמו הגירסא שהביא הרשב"א ז"ל בחידושיו שם ובס' משמרת הבית שלו [ובדפי הספר דפוס ברלין הוא בדף ז' ע"ב] שכ' שיש גורסין שם בדברי רבא דלעולם רבנן היא וכ"ה דעת רב האי גאון זצ"ל ולפי הך גירסא גם רבנן ס"ל דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ועולה שפיר פסקי הרי"ף והרמב"ם ז"ל דפסקו כסתם משנה דיבמות על נכון בעז"ה דלפי המסקנא דרבא אתיא מתני' כד"ה. ועפ"ז פשוט דרבינו בעל האשכול ז"ל ג"כ היה לו גירסא זו:
ושוב ראיתי להמהרש"ל ביש"ש ביבמות שם שהקשה ג"כ על הרמב"ם ז"ל דהיאך פסק כסתם מתני' דהתם הלא (עצי ברושים) בית אוקימנא דמתני' ר"מ היא ולא קיי"ל כוותיה ותי' ג"כ דהרמב"ם סובר דרבא חולק אהא דלעיל וס"ל דמתני' אתיא אפי' כרבנן ע"ש אבל באמת אלו היה לפניו דברי הרשב"א בחידושיו דגי' הגאונים ז"ל בדברי רבא להדיא דלעולם רבנן היא לא היה נצרך לומר כן מסברא דנפשיה]:
וחזות קשה ראיתי בדברי הרשב"א ז"ל במשמרת הבית שם שדחה דעת זו מהא דאמר רב אשי בחולין (דף י"א) דאתיא משחיטה עצמה דאמר רחמנא שחוט ואכול וליחוש שמא במקום נקב קשחיט ואף דהכא איכא חזקה ומיעוטא כנגד רובא ואף דדחי ליה רב כהנא דילמא היכא דאפשר אפשר מ"מ רב אשי דלא רמי אנפשיה האי טעמא קא סבר דרובא עדיף מחזקה ומיעוטא כמאן דליתא דמי עכ"ל הרשב"א ז"ל שם. ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים בזה דהא י"ל דרב אשי מייתי ראיה משחיטה דמה"ת לא חיישינן למיעוטא ואף דאיכא חזקה דמסייע למיעוט ואף היכא דאפשר ואף דגבי שחיטה לא אפשר מ"מ לא נהירא ליה לרב אשי לומר דיש חילוק מה"ת בין אפשר ללא אפשר. אבל מדרבנן שפיר י"ל דס"ל לרב אשי דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה במקום אפשר ושאני שחיטה דא"א למבדק דלזה הסברא מחייב דבמקום דלא אפשר לא גזרו רבנן ואך רב כהנא דחי להראיה שהביא רב אשי משחיטה דדילמא מה"ת גופא ג"כ יש חילוק בין אפשר ללא אפשר והביא הוכחה לזה דליטעמך תקשי מר"מ דס"ל דהיכא מיעוטא וחזקה הו"ל פלגא ופלגא וכמו שיבואר בסוגיא דיבמות שם וה"ל ספיקא דאורייתא והיכי אכיל בשרא וע"כ דבמקום דלא אפשר סמכה התורה ארובא ואף במקום דאיכא כנגד הרוב מיעוט וחזקה. וכ"ש לרבנן דס"ל דאפילו במקום שיש חזקה ומיעוטא נגד הרוב אינו אסור רק מדרבנן בוודאי יש חילוק בין אפשר ללא אפשר:
ועל פי הצעה זו שפיר הקשה רבינו בעל האשכול דהוה לן למבדק מיהת למעלה ולמטה ממקום שחיטה דהא התם אפשר הוא. והן אמת דמ"ד התוס' בחולין (דף י"ב) ד"ה פסח וקדשים שכתבו שם דמבשר תאוה לא פריך משום דנראה דמדאורייתא לא חייש ר"מ למיעוטא אלא מדרבנן משמע להדיא דס"ל דאף דבמקום דאיכא מיעוט וחזקה לא חייש רק מדרבנן ולכאורה תמוה דהא בריש האשה בתרא אמר רבא בהדיא דהיכי דאיכא מיעוט וחזקה הו"ל פלגא ופלגא והוי ספיקא דאורייתא. וצ"ל דהתוס' אזלי כאן בשיטת ר"ת ז"ל דנקובת הוושט אינו אלא טרפה ולא נבלה וכמו שנדפס בשמי בהגהותי ליו"ד [ביו"ד החדשים דפוס רא"ם דף רפ"ט ד"ה השוחט] דכ"ה באור זרוע בהלכות שחיטה בשם ר"ת ז"ל וא"כ אין כאן חזקת איסור כלל]:
ואין להקשות דלפי מש"כ דלגבי שחיטה לר"מ הוי פלגא ופלגא לפי דעת הרשב"א ובעל האשכול והוי ספיקא דאורייתא תהדר קושיית התוס' שם לדוכתיה דאמאי מקשה פסח וקדשים מאי איכא למימר טפי תקשה ליה דהא בהדיא התירה התורה בשר תאוה אבל באמת כבר העיר הרשב"א ז"ל בחידושיו לחולין שם בקושיא זו ותירץ די"ל דדילמא לא התירה התורה אלא בשר תאוה ולא דברה התורה אלא כנגד היצה"ר ומוטב שיאכלו בשר תמותות שחוטות ולא שיאכלו בשר תמותות נבלות כמו שהתירה התורה יפת תואר עכ"ל הרשב"א ז"ל שם. ועפ"ז לא התירה התורה כלל היתר גמור ולכן לא מקשה רק מפסח וקדשים דהתם מצוה לאכול:
ועל פי דברי הרשב"א ז"ל אלו יתיישב ג"כ מה שהקשה בני האברך הרב החריף ובקי מו"ה אבר הם יעקב הכהן נ"י דלפי דעת הט"ז באו"ח סימן תקפ"ו וביו"ד סימן קי"ז ובחו"מ סימן ב' דכל דבר שמפורש בתורה להיתר לא היה יכולת ביד החכמים לאסור והיא סברת התוס' בב"מ דף ע' לענין ריבית א"כ מאי מקשה הש"ס ור"מ היכי אכיל בשרא הא בהדיא התירה התורה בשר תאוה ואין יכולת ביד חכמים לאסור כן הקשה בני הנ"ל ויפה העיר ואכן לפי דברי הרשב"א הנ"ל יתיישב הקושיא דלא דברה התורה אלא כנגד יצה"ר ואין זה היתר גמור:
ועוד יש לנו הרהורי דברים במש"כ שם הרשב"א עוד במשמרת הבית לענין רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן שכ' הרא"ה ז"ל בבדק הבית דהך רוב דאמרינן הוא לאו דווקא ואינו רק שגירת לישנא בעלמא אבל באמת ר"ל כל המצויין אצל שחיטה מומחין הן דאם נימא דרוב ממש קאמר תקשה דלמה לא נימא דסמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא וכתב הרשב"א על זה שאין זה אמת שאנו לא ידענו בלימודינו [נ"ל דצ"ל בתלמודינו] אשגירת לישנא בכי הא ובאמת מזכירין הרוב בלשון כל לפעמים משום דרובו ככולו אבל במקום שצריך הכל דווקא שיוציאו אותו בלשון רבים לא שמענו מעולם. ועוד אף לפי דבריו דכל המצויין אצל שחיטה מומחין הם מ"מ הא איכא מיעוט המומחין ששוהין או דורסין או מגרימין כדרך המקרים כנפלה סכין מידו או עף או שהיה סכין רעה ודרס וכיוצא בזה שאין ברית כרותה למומחין שלא ייעפו ולא ייגעו ולא תשיגם סיבה בשחיטה וא"כ במוצא גדייו ותרנגוליו שחוטין בשוק למה מותרין וסומכין ארוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם למאן דהוה מוקי פלוגתא דר"י ור"ח בריה דר"י הגלילי בהכין. וכן באומר לשלוחו צא ושחוט והלך ומצא שחוט דהא איכא חזקה ומיעוט שיקרה להם מקרה לפסול. אלא וודאי דאפילו תימא דבעלמא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה לא אמרינן רק אלא ברובא וחזקה דעלמא אבל חזקה המסתלקת ע"ד המתעסקין לסלקה ורוב דמתעסקין כל שיתעסקו בה מסלקין אותה וודאי ושנתעסק בה מתעסק אחד ולא ידענו אם הוא מן הרוב או מן המיעוט על כרחנו י"ל דאזלינן בתר רובא ומיעוטא כמאן דליתא דמי עכ"ל הרשב"א ז"ל במשמרת הבית שם: