שות עצי ברושים· הרב שלמה כהן־אברבנאל
הלכות שחיטה · סימן ה
ראיתי לכתוב בכאן מה שהשבתי להרב הגדול בתו"י הגביר מו"ה מאיר קאוונער נ"י ע"ד אשר העיר על דברי רש"י בסנהדרין (דף פ"ח ע"א) על הא דאמרינן שם דהא דתניא בברייתא שם דהא דכתיב כי יפלא ממך דבר למשפט וגו' דברי ריבות בשעריך היינו דנחלקו בדין עגלה ערופה בפלוגתא דר"א ור"ע אם מודדין מחוטמו או דמודדין מטיבורו. ופירש"י דנ"מ בפלוגתא זו לענין כרת וחטאת כגון דמדד זקן ממרא מטיבורו וב"ד מדדו מחוטמו והביאו אלו עגלה ואלו עגלה למר זו עגלה ערופה ואין מקדשין בה את האשה וזו אינה עגלה ומקדשין בה ולמר הוי איפכא עכ"ל רש"י ז"ל. והעיר כבוד הרב הגדול הנ"ל דאמאי לא פירש רש"י כפשוטו גם בלא קידושין כגון דנגע בעגלה לאחר עריפה ונכנס למקדש אח"כ דלמר זו עגלה כשרה היא ועריפתה מטהרת אותה מידי נבלה דכפרה כתיב בה כקדשים וכמו דאמרינן בזבחים (דף ע' ע"ב) ואינו חייב משום ביאת מקדש ואידך אינה עגלה וחייב כרת וחטאת משום ביאת מקדש בטומאה ולמר הוי איפכא וכמו דפירש"י גבי נגעי אדם וטהרת מצורע דנ"מ אם נכנס אח"כ למקדש ויפה העיר בזה. וכבר ראיתי בזה קרוב לעשרים שנה בכת"י אחד מבנו של הגאון בעל שאג"א ז"ל שהעיר ג"כ בזה על רש"י ז"ל ולא תירץ כלום:
ואכן נ"ל ליישב קושיא זו בטוב טעם ודעת די"ל בפשיטות דרש"י ז"ל לשיטתו אזיל במנחות (דף ק"א) ובבכורות (דף ט') על הא דתניא שם דשור הנסקל ועגלה ערופה וכו' כולן מטמאין טומאת אוכלין פירש"י עגלה ערופה ששחטה לאחר ירידתה לנחל איתן דאוסרתה עכ"ל. ומשמע להדיא דס"ל לרש"י דאם נערפה כדינה מטמאה טומאת נבלות ממש ולא שייך בה פלוגתא דת"ק ור"ש אי מטמאה טומאת אוכלין או לא וכן כתבו התוס' בהדיא בד"ה ועגלה ערופה לאו כשנערפה דא"כ תיפוק ליה משום נבלה אלא כששחטה וכו' ואמנם שוב מסקי התוס' אי נמי כשנערפה ועריפתה מטהר מידי נבלה כדמוכח סו"פ חטאת העוף עכ"ל. וצריך להבין באמת טעמו של רש"י ז"ל וכן התוס' בפירושא קמא שכתבו דע"כ מיירי כשנשחטה. ולכאורה הא באמת בסו"פ חטאת העוף מפורש להדיא דעריפה מטהר מידי נבלה דכפרה כתיב בה כקדשים. ואמנם הדבר פשוט דס"ל ז"ל דהסוגיא דסו"פ חטאת העוף אזלא אליבא דר"מ דהוא מטהר שם במלק ונמצא טרפה או במלק אווזים ותרנגולים בפנים ואליביה מבעיא ליה בערף עז מהו משום דפשיטא ליה להש"ס דעריפת עגלה לר"מ בוודאי מטהר מידי נבלה. וכ"ה באמת בירושלמי דסוטה פ"ט הלכה ה' חד סב שאל לרבנן דקיסרין עריפתה מהו שתטהר טריפותה מטומאתה אמרין ליה ולאו מתניתין היא השוחט ונמצא טרפה [והיינו מתניתין דחולין (דף פ"א) דהשוחט שור הנסקל ועגלה ערופה ר"ש פוטר משום או"ב וחכמים מחייבין וחכמים דמתניתין היינו ר"מ דס"ל דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה אלמא דהשוחט עגלה ערופה מטהר מידי נבלה לד"ה דאל"ה לא היה חייב משום או"ב] אמר לון מה אנן בעיין טריפה [כ"ה הלשון בירושלמי שם אבל פשוט דטס"ה וצ"ל מה אנן בעיין עריפה] ואתון מייתין שחוטה. אמרין ליה לא כן אמר ר' ינאי דברי ר"מ אפילו טריפה [וגם כאן הוא ט"ס וצ"ל אפילו עריפה חייב] ואמר לון ומן הדא דר' ינאי אתון מגיבין לי עכ"ל הירושלמי שם. וכתבו הק"ע והפ"מ דמשו"ה התיב לון דמדברי ר' ינאי אתון מגיבין לי בתמיה משום דר"ל פליג שם בירושלמי בהלכה ו' על ר' ינאי ואמר דאינו חייב משום או"ב רק בשחט לעגלה ערופה אבל בעריפה מודה ר"מ דאינו מטהר מידי נבלה:
והיוצא לנו מדברי הירושלמי הנ"ל דאפילו לר' ינאי אין העריפה מטהר מידי נבלה רק לר"מ ולר"ל גם לר"מ אינו מטהר מידי נבלה רק בשחטה. ועפ"ז עולה לנו הסוגיא דסו"פ חטאת העוף כמן חומר בעז"ה בהא דאמר אביי שם מכלל דעגלה ערופה טהורה היא אמר ליה אין אמרי דבי ר' ינאי כפרה כתיב בה כקדשים ולכאורה מאי ראיה מאמרי דבי ר' ינאי לענין טהרה מידי נבלה הא אמרי דבי ר' ינאי לא מיירי רק לענין איסור הנאה כיון דכתיב בה כפרה כמו בקדשים מסתמא אסורה בהנאה כקדשים וכן מפורש בקידושין (דף נ"ט) דר' ינאי מיירי לענין איסור הנאה. ואכן פשוט דש"ס דילן סמך על דברי ר' ינאי בירושלמי הנ"ל דס"ל אליבא דר"מ דעריפה ג"כ מטהר מידי נבלה משום כיון דכתיב ביה כפרה ללמד דאסורה בהנאה כקדשים ה"נ מטהר מידי נבלה כקדשים:
וע"פ זה צריך לומר דהא דמקשה הש"ס בחולין פ"ב ועגלה ערופה לאו שחיטה ראויה היא והתנן נמצא ההורג עד שלא נערפה העגלה תצא ותרעה בעדר ואמר רשב"ל משום ר' ינאי דעגלה ערופה אינה משנה והקשו התוס' שם בד"ה עגלה בשם ה"ר משה מבונדיש אמאי לא קאמר דשוחט דמתני' היינו עורף ומ"מ לרבנן חייב משום דעריפה זו שחיטה כדאמרינן בר"פ שני שעירי גבי שעיר המשתלח דדחייתו לצוק היינו שחיטתו ובפ' חטאת העוף אמרינן דעריפה מטהר מידי נבלה. צ"ל דקושייתו אינו רק לפי ההו"א דר"ל קאמר לה משום ר' ינאי ושפיר הקשה דלוקמי דשוחט היינו עורף משום דר' ינאי בירושלמי הנ"ל סובר דגם בעריפה חייב משום או"ב אבל לפי המסקנא שם דרשב"ל קאמר ליה משמיה דנפשיה דזו אינה משנה אין מקום לקושיית ה"ר משה כלל דהא לרשב"ל בירושלמי שם הא דתנן השוחט עגלה ערופה השוחט דווקא הוא דבעורף גם לר"מ פטור ושפיר אמר דזו אינה משנה דהא הך משנה ס"ל דנאסרה מחיים משעת ירידה לנחל איתן דאל"כ היכא נאסרה בהנאה אם שחטה:
וכן מפורש להדיא בכריתות (דף כ"ה) דלמ"ד דעריפה אוסרתה אם שחטה שחיטה ראויה היא ומותרת באכילה וחייב משום או"ב אף לר"ש אם לא דנימא דלר"ש דעגלה ערופה גם בשחיטה כשרה אבל לא נשתמט לשום תנא דנשמעינן דעגלה ערופה בשחיטה כשרה ונימא ר"ש היא ע"ש:
ואין להקשות דמ"ש משור הנסקל לדעת ר"ת דאינו נאסר מחיים רק לאחר סקילה ואעפ"כ תניא בברייתא בב"ק (דף מ"א) דמת"ל לא יאכל את בשרו אלא אפילו אם שחטו לאחר שנגמר דינו אסור באכילה ובהנאה ואמרינן שם עוד דאפילו אם שחטו בסכין דלא עבד כעין סקילה מ"מ אסור בהנאה הרי דהשחיטה נחשבת כסקילה דשאני התם דקרא דלא יאכל את בשרו מיותר הוא לגמרי וכדאמרינן שם ולא אתי רק לדרשא דאפי' אם שחטו בסכין יעבדיה כעין בשר מ"מ אסור באכילה ובהנאה משא"כ בעגלה ערופה ליכא קרא מיותר לזה:
ואין להקשות ברובע ונרבע דג"כ ליכא קרא מיותר לזה ג"כ יהא מותר באכילה ובהנאה אם שחטו לדעת ר"ת ז"ל ובאמת מסתימת דברי המשנה דחולין (דף פ"א) דהשוחט פרת חטאת ושור הנסקל ר"ש פוטר מאו"ב משמע דבכל הנסקלין הדין כן. דזה אינו קושיא מאחר דבתורה לא נמצא מפורש כלל דברובע ונרבע אסור בהנאה וע"כ דיש איזה לימודים מן הכתוב דילפינן רובע ונרבע משור שהמית את האדם. וממילא גם אם שחטו אסור בהנאה כמו בשור שהמית. וכן כתבו התוס' בקידושין (דף נ"ז ע"ב) ד"ה הרי דלר"ת דס"ל בשור הנסקל [והיינו בשור שהמית את האדם אינו נאסר מחיים רק לאחר סקילה וכן נמי קאמר רובע ונרבע וכו' אלא הכי פירושו לא מצינו בע"ח דאסירי וכו' הרי רובע ונרבע ולא הזהיר הכתוב אלא לשוחטן כדי לאכול הבשר אבל להנות מהם כל זמן שהם חיים בוודאי מותר עכ"ל. ומשמע בהדיא מדבריהם דעכ"פ לאחר שחיטה אסור באכילה ובהנאה כמו בשור שהמית וע"כ דילפינן רובע ונרבע משור שהמית משום דכולם בני סקילה נינהו וכן נראה להדיא מפירש"י שם שכ' רובע ונרבע בעדים בני סקילה נינהו וכו' וילפינן לעיל משנגמר דינו נאסר ואפילו שחטו עכ"ל. ואף דהא דילפינן לעיל דאסור אפילו שחטו מיירי בשור שהמית משום דהתם איכא קרא יתירה ולא יאכל את בשרו וע"כ צ"ל דילפינן משור שהמית משום דכולהו בני סקילה נינהו. ואפשר שמשום זה הקדים רש"י ז"ל לכתוב דרובע ונרבע בני סקילה נינהו כלומר כיון דדמי לשור שהמית לענין סקילה ממילא דמו נמי לענין אם שחטן שאסור באכילה ובהנאה. ומיהו לדעת רבינו אפרים ז"ל שהובא בתוס' בכריתות (דף כ"ד) דרובע ונרבע אינו נאסר בהנאה לאחר סקילה. וטעמו כתבו התוס' שם דס"ל דלא גמרינן משור שהמית וראיה דהא בסנהדרין מצריך קרא דברובע ונרבע בעינן ב"ד של כ"ג ולא גמרינן משור הנסקל וכוונתם מהא דהוצרך המשנה בריש סנהדרין להביא ראיה ברובע ונרבע דבעי ב"ד של כ"ג משום דכתיב והרגת את האשה ואת הבהמה דאיתקש בהמה לאשה והוא קרא בפ' קדושים והלא כבר ידעינן זה מקרא דפ' משפטים דכתיב גבי שור שהמית השור יסקל וגם בעליו יומת הרי דאיתקש מיתת השור למיתת בעלים אלא ע"כ דלא גמרינן משור הנסקל. נ"ל דלדידיה אם שחטו מותר אפילו באכילה כיון דלדידיה לא גמרינן משור הנסקל מניין לנו לומר דאית ביה אסור אכילה לאחר שחיטה. והא דאמרינן הכא בקדושין והרי רובע ונרבע דבע"ח נינהו ואסורין היינו כיון דהוזהרו הב"ד [בזה"ב] לקיים מצות סקילה ואסור לשוחטן ממילא נאסרו באכילה לעולם דלאחר סקילה בלא"ה אסירי מצד נבלה. וכן צריך לפרש לדעתו הא דאמרינן בסנהדרין (דף נ"ה) ישראל גופא ליתסרי משום דהוי ארביעה היינו דישראל גופא ליתסרי הבהמה לשוחטה אלא דיצטרך סקילה [בזה"ב] כמו ברביעה ע"ש ודו"ק:
ולפי דעתו הא דתנן בחולין (דף פ"א) בשוחט לשור הנסקל פטור משום או"ב לר"ש וכן שם (דף פ"ד) לענין כיסוי הדם דחיה ועוף הנסקלים פטור מלכסות לחכמים דס"ל כר"ש מיירי הכל בהמיתו את האדם וכן באמת סתם שור הנסקל הנזכר במשנה ובגמ' מיירי הכל בשור שהמית משום דלא מצינו מפורש סקילה בשור רק בשור שהמית. ולפלא בעיני דברי רש"י ז"ל במשנה (דף פ"ה) הנ"ל דפירש בחיה ועוף הנסקלין דנרבעו ונגמר דינן להריגה. דמאי דחקו לפרש דמיירי דווקא בנרבעו דנהי דסבר רש"י ז"ל דגם ברובע ונרבע אסור באכילה ובהנאה ודלא כרבינו אפרים אבל מ"מ אין ההכרח לפרש כן דדווקא בנרבעו מיירי. ואולי משום עוף נקט כן דלא שכיח דעוף ימית את האדם ואף דתנן בעדיות דהעיד ר"י בן בבא על תרנגול שנסקל בירושלים על שהרג את הנפש מ"מ הוא מילתא דלא שכיח כל כך ולכן נקט רש"י ז"ל דמיירי דנרבעו ועדיין דברי רש"י ז"ל צל"ע:
ולכאורה איכא למידק לפי מה דאמרינן ביומא (דף פ"ד) גבי שעיר המשתלח דדחייתו לצוק היא שחיטתו ואם שחטו לאמו של שעיר המשתלח ביוה"כ אסור להוליכו לצוק משום לאו דאו"ב א"כ אמאי לא הוזכר במשנה דהשוחט אמו של שעיר המשתלח ביו"כ כגון שהיה לו חולה ביו"כ אחרי דחייתו של שעיר המשתלח לצוק דלר"ש פטור משום דדחייתו לצוק אף דנחשב כשחיטה לענין או"ב מ"מ הא וודאי אסור באכילה אף למ"ד ביומא (דף כ"א) דאברי של שעיר המשתלח מותר בהנאה מ"מ באכילה בוודאי אסור דהא מ"מ לא נשחט כדין שחיטה דלענין אכילה בוודאי בעינן שחיטה מעליא ולחכמים דמתניתין חייב משום או"ב דאף משום איסור שחיטה ביו"כ ליכא משום דהיה צריך לשחוט משום חולה שיש בו סכנה מ"מ מצד או"ב חייב דהא יכול לשחוט בהמה אחרת בשביל החולה וכן קשה דלא הוזכר במשנה דהמוליך שעיר המשתלח לצוק אחר שנשחטה אמו ביו"כ חייב משום או"ב לדעת חכמים דאף דשעיר המשתלח נפסל משום מחוסר זמן וצריך להביא שני שעירים אחרים ולהגריל עליהם מ"מ משום או"ב חייב דהרי עיקר איסור או"ב כתיב גבי קדשים והרי בקדשים אם שחט או"ב פסול משום מחוסר זמן מ"מ גזה"כ דחייב משום או"ב:
אבל אחר העיון בזה לק"מ דנ"ל פשוט דהא דאמרינן דדחייתו לצוק היא שחיטתו היינו אם מת השעיר ע"י הדחייה דעיקר מצות שילוח של השעיר לעזאזל היינו שיתחתך לאברים וכמו דאמרינן ביומא (דף פ"ז) דאין גזירה אלא המתגזר ויורד ופירש"י השעיר מתגזר בה אברים אברים. וכן אמרינן שם (דף ס"ו) דחפו ולא מת צריך לירד אחריו וימתנו והובא להלכה ברמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות עבודת יוה"כ וכן איתא בירושלמי ביומא פ"ו הלכה ג' דצריך לירד אחריו וימתנו. ונראה דנפק"ל לחז"ל הא מדכתיב אל ארץ גזירה וכמו שכתבתי לעיל והלכך לעולם הוי התראת ספק דמי יימר דישיג אחריו להמיתו דהא אמרינן בירושלמי שם דמשמת שמעון הצדיק היה בורח השעיר למדבר והלכך לא משכח"ל חיוב או"ב לא על המשלח את השעיר לצוק אחר שנשחט אמו ולא על השוחט אמו של השעיר אחר דחייתו לצוק דעל המשלח בוודאי לא שייך חיוב דהא בעת התראה היה ספק דשמא לא יוכל להמית אותו וגם על השוחט לאמו של השעיר ליכא חיוב דמי יימר דהמית אותו המשלח ואפי' אם יבוא ויעיד דהמית אותו מ"מ הא אינו אלא עד אחד ואינו נאמן לחייב אותו משום או"ב:
וכשספרתי דברים אלו לכבוד ידידנו הרב הגאון המפורסם מו"ה חיים מאיר נח הלוי נ"י המ"מ ומו"ץ דקהילתנו יצ"ו דאם לא מת השעיר לא נתקיים מצות דחיה לצוק אמר לי שני ראיות ברורות לזה א' - אם איתא דעיקר המצוה אינו אלא לדוחפו לצוק ואין נ"מ כלל אם ימות ע"י זה או לא. לא שייך כלל מה דאמרו חז"ל דדחייתו לצוק זו היא שחיטתו וחייב על זה משום או"ב דהיאך יהא נחשב כשחיטה דהא ענין שחיטה הוא דהבעל חי מת על ידו וכן בעריפה ומליקה דג"כ הבעל חי מת ע"י זה שייך שפיר מה דאמרו חז"ל דנחשב כשחיטה דאף דגבי או"ב לא תשחטו כתיב מ"מ כיון דגבי עגלה ערופה גזה"כ הוא שימית הבע"ח ע"י עריפה עומד העריפה במקום שחיטה דחולין. אבל דחיה לצוק בשעיר המשתלח דלא מת ע"י זה היאך יהא נחשב כשחיטה אלא וודאי דהמיתה מעכב. והא דאמרינן דדחייתו לצוק זו היא שחיטתו ר"ל כל מעשה הדחיה אם נתגזר לאברים או שירד אחריו והמיתו:
ועוד ראיה דאם איתא דאין המיתה של שעיר המשתלח מעכב היאך מותר לירד אחריו ולהמיתו ולחלל יוה"כ במלאכה דאורייתא כל זה שמעתי מפי הרב הגאון הגדול הנ"ל וש"י משיב דברים נכוחים:
ומיהו איכא למידק לפי מה שכתבנו דאם נשאר חי עדיין לא נעשה מצוותו ואסור באכילה ובהנאה א"כ היאך אמרה תורה שלח לתקלה דהא מהך טעמא אמר רבא שם ביומא (דף ס"ז) דמסתברא כמ"ד דאברי שעיר המשתלח מותר בהנאה משום דלא אמרה תורה שלח לתקלה [ואף דאסור באכילה משום איסור נבלה ועדיין איכא תקלה דאכילה זה לא קשיא כלל דמשנה ערוכה שנינו בשקלים פ"ז מצא בשוק חתיכות בשר מותרות אברים נבלות וא"כ בלא"ה לא יאכלו משום דסתם אברים בשוק הם מנבלה] וא"כ אם ישאר חי ולא יתגזר לאברים בוודאי יהיה תקלה. ואכן גם זה לא קשיא דהתורה סמכה דישראל יהיו בגדר עושין רצונו של מקום כמו בימי שמעון הצדיק ואז יהא השעיר מתגזר לאברים מיד וכמו דתנן במתניתין ביומא (דף ס"ז) דלא היה מגיע למחצית ההר עד שנעשה אברים אברים ולא יבוא לידי תקלה כלל. וכבוד בן מר אחי הגאון ז"ל. ה"ה הרב וכו' מו"ה חיים אורי הכהן נ"י רצה לתרץ ע"פ מה דאמרינן ביומא שם דהיה חולק לשון של זהורית לשנים חציו קשור בסלע וחציו קשור בין קרניו וא"כ לא שייך חשש תקלה דהא יהא ניכר שהוא שעיר המשתלח ע"י הלשון של זהורית הקשור בין קרנו אבל אין זה תירוץ כלל דהא כל עיקר קשירת לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח אינו חיוב מה"ת כלל רק דכן היה מקובל בידם דמצוה לקשור לשון של זהורית וסמכו עצמן על הכתוב אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו וכמו דתנן בשבת (דף פ"ו) וא"כ אינו שייך כלל דהתורה סמכה על זה:
ואכן כבוד חתני הרב המאוה"ג מו"ה אהרן הכהן נ"י תירץ יפה דלא שייך בזה שלח לתקלה לפי מה שהוכחתי לעיל מכח כמה ראיות דעיקר המצוה הוא שימות השעיר ע"י דחייתו לצוק ואם לא מת צריך לירד אחריו להמיתו א"כ אין חשש תקלה כלל ולחוש שמא יארע אונס להמשלח ולא ימיתנו ויברח למדבר על זה לא חששה התורה דאונס לא שכיח. ועוד דבדיעבד אף אם ימצא אדם להשעיר יהא מותר לו לאכול ע"פ דין דהא אזלינן בתר רוב והא דאנו אומרים דלא אמרה תורה שלח לתקלה היינו לתקן לכתחילה דבר שיגיע לידי תקלה ואף שיהיה מותר לאכול מ"מ הוי כמו שצוותה התורה לבטל איסור לכתחילה. אבל בשעיר המשתלח דהמצוה הוא להמיתו הא ליכא תקלה ואי משום יארע אונס זה לא מקרי מבטל איסור והא דאמר רבא גבי אברי שעיר המשתלח לא אמרה תורה שלח לתקלה היינו משום דבאברים בוודאי ישארו בתחתית ההר ויבוא ידי תקלה:
ועיין במל"מ בפ"ז מה' מעילה שכ' דעיקר הדבר דאמרינן דלא אמרה תורה שלח לתקלה הוא מטעם דאסור לבטל איסור לכתחילה. ותמה על זה השער המלך ז"ל בפרק ט"ו מה' מאכלות אסורות הלכה כ"ה דהא כל עצמו של דבר זה דאסור לבטל איסור לכתחילה אינו אלא מדרבנן וכמו שכ' הר"ן בשם התוס' והיאך אפשר דהתורה חששה לזה. ואמנם בנו"ב מהד"ת בחלק יו"ד סימן מ"ה וכן בהגהות הגאון מו"ה צבי חיות זצ"ל כתבו ליישב זה דביבש ביבש מודו התוס' דהוא דאורייתא ע"ש:
ואין להקשות נמי דאמאי לא חשיב במתני' דחולין שם דהשוחט לשעיר המשתלח שכבר נשחט אמו של השעיר ביו"כ דחייב משום או"ב לחכמים דהא אינו קושיא כלל דזה מילתא פשיטותא היא דהוי ככל השוחט קדשים בע"מ בחוץ קודם שנפדו דפשוט דלרבנן חייב משום או"ב ולר"ש פטור:
ונחזור לדברינו שכתבנו בריש הסימן להעיר על דברי רש"י דסנהדרין פ"ח ועל דברי רש"י ז"ל במנחות (דף ק"א) והתוס' שם דכתבו תרי לישנא בעריפה אי מטהר מידי נבלה הנה ע"פ מה שכתבנו מדברי הירושלמי דסוטה דפליגי ביה ר' ינאי ור"ל אי עריפה מטהר מידי נבלה או לא יתיישב הכל בעז"ה דמה שכ' רש"י במנחות דף ק"א דהברייתא מיירי בשחט לעגלה ערופה משום דבעריפה איכא פלוגתא בירושלמי ולפיכך עדיף טפי לפרש דמיירי בשחיטה כי היכי דלא תקשה דמהך ברייתא על מ"ד דעריפה אינו מטהר מידי נבלה. וגם ניחא מה דכ' בתוס' תרי לישני אי עריפה מטהר מידי נבלה משום דבירושלמי נמי איכא פלוגתא בזה. וגם א"ש דברי רש"י בסנהדרין דהוצרך למצוא נ"מ לענין אם קידש בו את האשה ולא פירש לענין אם נכנס למקדש אח"כ משום דבאמת לר"ל גם העגלה שנערפה כדינה ג"כ מטמאה בנבלה:
והיוצא לנו להלכה מכל מה שכתבנו דלענין עגלה ערופה אם נשחטה מטהרת מידי נבלה לד"ה אבל אסורה באכילה למ"ד דנאסרה מחיים מעת ירידתה לנחל איתן ולמ"ד דאינה נאסרת מחיים גם באכילה מותרת. אבל בנערפה כדינה הוא מחלוקת ר' ינאי ורשב"ל בירושלמי דסוטה הנ"ל אליבא דר"מ אבל לרבנן נראה דלד"ה אינה מטהרת מידי נבלה. ולענין שור הנסקל פשוט אם נסקל כדינו הוא נבלה גמורה ומטמא טומאת נבלות דלא מצינו בשום דוכתא דהסקילה יהיה נחשב כשחיטה דיטהר מידי נבלה וכן משמע להדיא בתוס' חולין (דף פ"ב) ד"ה עגלה ערופה. שהקשו שם דדילמא הא דתנא במשנה השוחט עגלה בעורף מיירי דעריפה נמי כשחיטה דמי והא דתנא השוחט היינו בשביל פרת חטאת ושור הנסקל דהתם דווקא בשחיטה חייב משום או"ב. הרי דפשיטא להו דסקילה לא הוי כשחיטה לענין או"ב אפילו לר"מ משום דאינו מטהר מידי נבלה והטעם בזה דלא דמי לעריפה דעגלה ערופה ודחיה לצוק דשעיר המשתלח משום דשעיר המשתלח קדשים הוא ועגלה ערופה נמי כפרה כתיב בה כקדשים והדחייה לצוק והעריפה מכפרין. והלכך כיון שמועיל הדחיה והעריפה לענין כפרה מועיל נמי לענין טהרה מידי נבלה וכן אמרינן בזבחים (דף ס"ט) דהטעם דמליקה מטהרת מידי נבלה הואיל שמתרת את האיסור ופירש"י שהיא מתרת את האיסור שבחייה לא היתה ראויה לקרב לגבוה והותרה במליקה ע"ש והכא נמי ע"י הדחייה והעריפה נגמרה הכפרה. אבל בשור הנסקל הסקילה אינו בא לא לכפר ולא להתיר שום דבר רק דגזה"כ הוא דשור שהמית את האדם צריך לסוקלו כדי לסלק דבר המזיק מן העולם. וכן ברובע ונרבע אמרינן בסנהדרין (דף נ"ה) דמשו"ה הצריכה התורה סקילה משום דבא לאדם תקלה על ידה או משום קלון. וכיון דהסקילה גבייהו לא בא לתקן שום דבר לא דמי לשחיטה כלל ואינו מטהר מידי נבלה וראיתי להגאון מוהרש"ש ז"ל בהגהותיו לפסחים (דף כ"ב) שנתקשה בזה דלמה לא אמרינן בשור הנסקל נמי דסקילה הוי כשחיטה ונשאר בקושיא. אבל לענ"ד החילוק ברור כמו שכתבתי בעז"ה:
והשוהם לשור הנסקל בוודאי אין בו משום נבלה דהא בהדיא שנינו בחולין (דף פ"א) דהשוחט שור הנסקל חייב משום או"ב דאם נימא דאינו מטהר מידי נבלה הוי כנוחר ומעקר דפטור מאו"ב [וכמדומה דבחידושי הגרע"א על מס' ב"ק נסתפק בזה וכבר תמהו עליו המפרשים האחרונים ממשנה הנ"ל] אבל מ"מ אסור באכילה ובהנאה מצד גזה"כ ואפילו לר"ת דסובר דאינו נאסר מחיים מ"מ אם שחטו נאסר והוא ברייתא ערוכה בב"ק (דף מ"א) וכבר כתבנו לעיל דרובע ונרבע ע"פ עדים דינו שוה כמו שור שהמית בכל דבריו וכמו שנראה להדיא מדברי רש"י ותוס' בקידושין (דף נ"ז ע"ב) זולת רבינו אפרים ז"ל חולק וס"ל דברובע ונרבע ליכא איסור הנאה וממילא אם שחטו לאחר שנגמר דינו מותר אפילו באכילה:
ולענין שעיר המשתלח אם נדחה לצוק כדינו ומת ע"י הדחיה אז אין בו טומאת נבלות דהדחיה נחשב כשחיטה וחייב משום או"ב אבל באכילה בוודאי אסור משום לאו דנבלה ואפי' למ"ד דאברי שעיר המשתלח מותרים בהנאה משום דכבר נעשה מצותו או מטעם דלא אמרה תורה שלח לתקלה מ"מ באכילה בוודאי אסורים לד"ה דהא לא נשחטה והאוכל אותה היה לוקה כמו נבלה גמורה. ולקמן אכתוב טעם נכון מה שחלקו חכמים בין טומאת נבלה לבין איסור אכילה דנבלה גבי מליקה ודחיה לצוק:
אבל אם לא מת ע"י הדחיה ונשאר חי בוודאי נשאר עליו קדושת שפיר המשתלח כמו קודם הדחיה ואם שחטו אח"כ הוי כמו דשוחט קדשים פסולין ואסור באכילה ובהנאה מצד איסור קדשים וכ"ש אם נשחט קודם הדחיה ומ"מ השחיטה מטהרת אותו מידי נבלה וגם אין בו איסור אכילה דנבלה:
ולענין מליקה מבואר בזבחים (דף ס"ח) במשנה דמליקה מטהרת מידי נבלה ואפילו נמלקה מליקה פסולה אך שהיה פסולו בקודש אינו מטמא בבית הבליעה. אבל לענין הלאו דאכילת נבלה יש חילוק דבחטאת העוף עיקר מצותו שיהא נאכל לכהנים אחר המליקה והזאה וכמו דכתיב בפרשה קרח וזה יהיה לך מן האש וגו' לכל חטאתם ואמרינן בזבחים (דף מ"ד) דבא לרבות חטאת העוף דסד"א נבלה היא קמ"ל. אבל בזר האוכל חטאת העוף לוקה נמי משום לאו דנבלה וכמו דמבואר ביבמות (דף ל"ב) לדעת ר' חייא וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפי"א מה' מעשה הקרבנות הלכה ט'. ואמנם נ"ל פשוט דבעולת העוף גם כהן לוקה משום לאו דנבלה דכהן לגבי עולה זר הוא [ולוקה שתים אחת משום נבלה ואחת משום לאו דאכילת עולה וכמו דמבואר במכות (דף י"ז) ונפק"ל לאו זה מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך וגו' נדריך זו עולה ולא בא הכתוב אלא לאוכל מן העולה לאחר זריקה אפילו בפנים שהוא לוקה] וראיה לזה נ"ל מהא דהוצרכה התורה לכתוב קרא דלכל חטאתם לרבות חטאת העוף דנאכל לכהנים ואי לאו קרא הו"א דנבלה היא. ואף דכבר ילפינן מקרא בזבחים (דף ס"ט) דמליקה מטהרת מידי נבלה אלמא דאין למדין היתר אכילה מהא דמטהר מידי טומאה משום דלענין אכילה כתבה התורה וזבחת ואכלת דדווקא שחיטה מוציא מידי איסור נבלה והלכך ממילא בעולת העוף דלית לן קרא להתיר באכילה קיימא באיסור נבלה לכהן כמו חטאת העוף לזר:
והגאון מוהרש"ש זצ"ל בהגהותיו לפסחים (דף כ"ב) תמה דמנ"ל לחז"ל לחלק בין איסור אכילה דנבלה לבין טומאת נבלה גבי שעיר המשתלח ומליקה ונשאר בתימה. ואכן לענ"ד יש ראיה גדולה לזה מהא דהוצרכה התורה למיכתב דחטאת העוף נאכל לכהנים וכמו שכתבתי בעז"ה:
ודע דיש מקום עיון בכאן בדברי רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל בפי"ב מה' שחיטה הלכה ו' שכתב שם וז"ל שחיטה שאינה ראויה לאכילה שמה שחיטה לפיכך וכו' וכן אם הראשון שחט את האחד ובא האחרון ושחט את השני והרי הוא חולין בעזרה או שור הנסקל או עגלה ערופה ופרה אדומה הרי זה לוקה עכ"ל. ולכאורה קשה דלמה לא כתב דבעגלה ערופה אפילו לא שחטה רק דנערפה כדינה ג"כ חייב משום או"ב דהא הוא ז"ל בעצמו פסק בפ"ב מה' אבות הטומאה הלכה י"ג דעגלה ערופה שנערפה כהלכתה טהורה כפרה כתיב בה כקדשים עכ"ל שם [ופשוט דכיון רבינו שם להעתיק הסוגיא דזבחים בסו"פ חטאת העוף דמפורש שם דעריפת עגלה מטהרת מידי נבלה. ואף דבירושלמי הנ"ל פליגי ביה ר' ינאי ורשב"ל כמש"כ לעיל מ"מ פסק רבינו כר' ינאי משום דסתמא דסוגיא דזבחים הנ"ל כוותיה. ועוד משום דר' ינאי הוא רביה דר' יוחנן וכיון שהלכה כמותו נגד ר"י כ"ש לגבי רשב"ל דהא רשב"ל ור"י ג"כ הלכה כר"י וכעין הך סברא ממש כתב הרא"ש בפ' אלו טרפות סימן מ"ז ע"ש ואף דר' ינאי גופיה לא אמרה רק אליבא דר"מ מ"מ נראה להרמב"ם ז"ל דהלכה כר"מ בהא דהא רבינו הקדוש שנה לנו דברי ר"מ בלשון חכמים דהשוחט עגלה ערופה חייב משום או"ב והך שחיטה פירשה ר' ינאי בירושלמי הנ"ל דר"ל עורף ממילא קיי"ל כוותיה וכדאמרינן בחולין פ"ה דראה רבי לדברי ר"מ גבי או"ב ושנאו בלשון חכמים אלמא דהילכתא כוותיה]. וא"כ הו"ל למכתב רבותא יותר דאף אם ערף לעגלה ערופה כדינה חייב משום או"ב. ומיהו לפי האמת אין זה קושיא כלל דכבר ידוע שאין דרכו של רבינו לכתוב בספרו דבר שאינו מפורש בהדיא בתלמוד ואף דהדין דין אמת והלכך גם בכאן העתיק לשון המשנה דחולין הנ"ל וכמו שהוא הפירוש בדברי המשנה כן יש לפרש בדברי הרמב"ם. ובפרט דכמו לר' ינאי צריך לומר דהא דתנא במשנה השוחט הוא בשביל אינך דחשיב שם במשנה בפרת חטאת ושור הנסקל דבהו דווקא בשוחט חייב באו"ב ה"נ י"ל בדברי הרמב"ם דהוצרך למכתב שוחט משום אינך דחשיב התם ופשוט הוא:
וחזות קשה ראיתי בתוס' ישנים ביומא (דף ס"ד) דכתבו ליישב קושיית ה"ר משה מפונטייזא שהקשה על הא דאמרינן בחולין פ"א דעגלה ערופה אינה משנה דאמאי לא מוקים לה דמיירי בעורף [וכבר הובא הקושיא גם בתוס' בחולין שם משמו וכמו שכתבתי לעיל] ותי' בתרי אנפי או דאי מיירי בעורף פשיטא דפטור בה ר"ש דהא וודאי שחיטה שאינה ראויה היא דלאחר עריפה בוודאי אסורה בהנאה א"נ מאן דפטר שחיטה שאינה ראויה לא ס"ל כי היכי דדחייתו לצוק זו היא שחיטתו גם בעריפה זו היא שחיטתו עכ"ל. והנה מה שכ' בתירוצא קמא דאי בעורף מיירי פשיטא דפטור ס"ל דכיון דכבר תנא דר"ש פוטר בעריפה מאו"ב משום דהוי שחיטה שאינה ראויה ממילא ידעינן לכל שחיטה שאינה ראויה פטור לר"ש. והא דתנא שוחט פרת חטאת ועגלה ערופה קמ"ל דפרת חטאת מקרי שחיטה שאינה ראויה דלא נימא דמהני פדיה בפרת חטאת לאחר שחיטה ולפי המסקנא דר"ש ס"ל דפרה נפדת ע"ג מערכתה ור"ש ס"ל נמי דכל העומד לפדות כפדוי דמי אמרינן באמת דפרת חטאת אינה משנה. וכן כשוחט לעגלה ערופה קמ"ל דעגלה ערופה נאסרת מחיים מעת ירידתה לנחל איתן אבל בעריפה פשיטא דפטור. אבל מש"כ בתירוצא בתרא א"נ כי היכי וכו' הוא משולל הבנה דמ"ש דדחייה לצוק ס"ל דנחשב כשחיטה ועריפת עגלה אינו נחשב כשחיטה הא שניהם אסורות באכילה ובהנאה. ועוד דמאי שייך זה לשחיטה שאינה ראויה דטרפה תוכיח דהיא ג"כ שחיטה שאינה ראויה ומ"מ מטהרת מידי נבלה ובוודאי דיש בדבריהם איזה ט"ס וצריך תיקון:
ויען שביארנו בעז"ה לאורך ולרוחב כמה חילוקי דינים בעגלה ערופה ושעיר המשתלח ומליקה לענין לאו דנבלה ראיתי לסמוך לזה מה שכתבתי על גליון הירושלמי שלי בסופ"ד דנזיר דשם ביארתי כמה חידושי דינים בחולין שנשחטו בעזרה וביאור מחלוקת בבלי וירושלמי אי נוהג איסור חולין בעזרה במליקת העוף למ"ד דאין שחיטה לעוף מה"ת. וזה לשוני שם על מש"כ שם בירושלמי דאם האב הדיר את בנו בנזיר למ"ד דאינו אלא כדי לחנכו במצות מליקת העוף שלו מהו שתאכל ושוב אמר עד דאת מקשה לה למליקת העוף קשיתה לשחיטת העוף תמן ספק אחד והכא שני ספקות א"ר מני ואפילו הכא ספק אחד הוא כהדא דתני הנוחר והמעקר אין בו משום שחיטת חולין בעזרה רבנן דקיסרין בשם ריב"ח אפילו ספק אחד אינו כמ"ד דאין שחיטת העוף מחוורת מדבר תורה עכ"ל הירושלמי שם. ופי' הפ"מ והלכך אין כאן לא נבלה ולא חולין בעזרה דהא לאו זביחה היא עכ"ל. וכתבתי על הגליון לכאורה תמוה מאוד דאדרבה כיון דבעוף אין שחיטתו מחוורת מד"ת אלא דמה"ת נחירתו היא שחיטתו תו הוה לן לאסור מחמת חולין בעזרה והרי לענין או"ב דכתיב ביה נמי שחיטה מ"מ אמרינן ביומא (דף ס"ד) גבי שעיר המשתלח דדחייתו לצוק היינו שחיטתו וחייב משום או"ב:
ואכן כוונת הירושלמי נ"ל פשוט דלמ"ד דאין שחיטה לעוף מה"ת ולא נאמר וזבחת רק בבקר וצאן הלכך עיקר איסור חולין שנשחטו בעזרה אינו נוהג רק בבקר וצאן. דהא עיקר הלימוד דנפק"ל מיניה דחולין שנשחטו בעזרה אסור בהנאה הוא משום דדרשינן בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום והלכך כמו דהא דכתיב בריחוק מקום אתה זובח אינו נוהג רק בבקר וצאן ה"נ מה דממעטינן דבקירוב מקום אי אתה זובח ג"כ אינו נוהג רק בבקר ובצאן. ואמנם כן הוא דעת הירושלמי כאן דלמ"ד דאין שחיטה לעוף מה"ת גם איסור חולין בעזרה אין בו אבל באמת בש"ס דילן בנזיר (דף כ"ט) דאמרינן שם דקסבר ר"י ב"ר חנינא דאין שחיטה לעוף מה"ת וחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא משמע להדיא דלמ"ד דהוי דאורייתא אף במליקה נוהג איסור חולין בעזרה כיון דמצותו בנחירה נחשב כשחיטה ומוכח להדיא דש"ס דילן מחולק עם הירושלמי:
וטעם מחלוקתן נ"ל דש"ס דילן ס"ל כר' יוחנן בשם ר' מאיר בש"ס דקידושין (דף נ"ח) דהלימוד דחולין שנשחטו בעזרה אסור בהנאה ילפינן משום דאמרה תורה דשחוט לי בשלי ושלך בשלך והלכך ילפינן דכמו שלי בשלך אסור [והיינו דקדשים שנשמטו בחוץ אסור בהנאה דמי יתיר איסור הנאה שנאסר בה מחיים אחרי לאין דמו נזרק וכמו שפירש"י שם] אף שלך בשלי אסור כן אמר ר"י שם בשם ר' מאיר. והלכך עוף נמי כמו דחטאת העוף ועולת העוף ששחטה בחוץ אסורה וכ"ש אם מלק בחוץ דוודאי אסורה דהא אפי' מטמאה בבית הבליעה וכדאיתא להדיא בברייתא דזבחים (דף ס"ט) והלכך במולק עוף חולין בפנים ג"כ אסור בהנאה דבאותו דבר שנאסר שלי בשלך באותו דבר עצמו גם שלך בשלי אסור [וכן איתא להדיא בברייתא דזבחים (דף ס"ט) הנ"ל דהמולק חולין בפנים אסורה ומטמא בגדים בבית הבליעה. ומיהו יש לדחות דמהך ברייתא אין ראיה כל כך דהא הך ברייתא ס"ל ע"כ דיש שחיטה לעוף מה"ת דהא אמר דמטמא בגדים בבית הבליעה ולמ"ד דיש שחיטה לעוף מה"ת הוא בכלל וזבחת וכיון דהוי בכלל וזבחת הוי נמי בכלל בריחוק מקום אתה זובח ובלא"ה אין ראיה מברייתא הלז דהא לא מיירי שם מאיסור חולין שנשחטו בעזרה כלל] אבל הירושלמי דנזיר הנ"ל י"ל דס"ל דעיקר הלימוד לחולין שנשחטו בעזרה שאסור באכילה ובהנאה הוא מקרא דכי ירחק ממך המקום וגו' וזבחת מבקרך ומצאנך דדרשינן בספרי בפ' ראה מהך קרא דבא ללמד דבריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום אין לי אצא תמימים בע"מ מניין ת"ל ושחטו פתח אהל מועד חיה ועוף מנין [כ"ה גי' הגר"א ז"ל שם בספרי] ת"ל ושחט אותו פתח אהל מועד [והיינו קרא תניינא דכתיב גבי שלמים בפרשה דאם מן הצאן קרבנו גבי כשבים] אותו בפתח אהל מועד ואין חיה ועוף פתח אהל מועד כן איתא בספרי שם. וכן אמר אביי בקידושין (דף נ"ז ע"ב) דהא דתנן שם דהמקדש בחולין שנשחטו בעזרה אינה מקודשת משים דאסור בהנאה נפק"ל מהכא ושחטו ושחט אותו וכו' ואף דברייתא היא בספרי מ"מ לא אמר דתניא נ"ל משום דבאמת בספרי לא מיירי כלל לענין איסור הנאה בדיעבד אם שחט בעזרה רק דלמד מהך קרא דאסור לשחוט לכתחילה חולין בקירוב מקום רק דאביי הוסיף מדנפשיה דכיון דכתיב וזבחת ואכלת יש ללמוד מיניה נמי דמה שאתה זובח בריחוק מקום אתה אוכל ואי אתה אוכל מה שאתה זובח במקום קרוב דהך סיומא דמסיים הש"ס יכול לא ישחט ואם שחט יהא מותר וכו' ליתא בספרי שם רק הוא מדברי אביי בעצמו דכמו דדרש בספרי מהך קרא דאסור לכתחילה לשחוט בעזרה יש ללמוד נמי דגם בדיעבד אסור בהנאה. ונ"ל דגם דהא דאמרינן שם מעיקרא דטעמא דמתני' דאסור בהנאה אמר ר' יוחנן משום ר"מ אמרה תורה שחוט לי בשלי וכו' עיקר דברי ר"י משום ר"מ נאמר לענין דאסור לכתחילה לשחוט חולין בעזרה רק דבני הישיבה רצו ללמוד מדבריו דכיון דר"מ דרש בנין אב דכמו דשלי בשלך אסור לשחוט ה"נ שלך בשלי כמו כן יש ללמוד נמי לענין איסור הנאה בדיעבד אם שחט בעזרה. והא דמסיים הש"ס אי מה שלי בשלך ממש כרת וכו' זה אינו מדברי ר"י בשם ר"מ רק הוא דברי בני הישיבה דלמדו מהך בנין אב דאסור נמי בהנאה כמו קדשים בחוץ א"כ איכא למילף מיניה נמי דגם שלך בשלי ענוש כרת ועל זה משני הש"ס אמר קרא ואל פתח אהל מועד לא הביאו וכו' ולכן דחי אח"כ הש"ס דאיכא למפרך דמה שלי בשלך שכן ענוש כרת. כלומר דכיון דא"א ללמוד מהך בנין אב דדמי לגמרי כמו קדשים בחוץ ממילא מנין לנו למדרש הבנין אב לענין דיעבד אף לאיסור הנאה. והא דדרש ר"י משום ר"מ דאמרה תורה היינו לענין איסור לכתחילה לשחוט חולין בעזרה כן נ"ל לפרש דברי הש"ס שם. אבל א"א לומר כלל דר"י משום ר"מ למד גם לאיסור הנאה דא"כ היאך יכול אביי לחלוק על דברי התנא ר"מ ולומר דהבנין אב שלמד ר"מ איכא למפרך וכו' ועוד דמה זה פירכא לתא י"ל, דר"מ למד בנין אב לענין איסור הנאה ומיעוטא דאל פתח אהל מועד הוא בא למעט מאיסור כרת אלא ע"כ כדפרישית] ולפי גירסת הגר"א ז"ל בספרי דחיה ועוף נפק"ל מקרא תניינא ע"כ צ"ל דקרא השלישי בא לענין איסור אכילה בדיעבד וכמו שפירש"י בקידושין שם רק שנראה שלרש"י הי' גי' אחרת בספרי ע"ש ובהגהת הב"ח. ונ"ל דדרשא זו דמרבה עופות לאיסור חולין בעזרה מושחט אותו אינו רק למ"ד דיש שחיטה לעוף מה"ת אבל למ"ד דאין שחיטה לעוף מה"ת לא שייך כלל לומר לרבות עופות דהא הכתוב לא מיירי רק לרבות מידי דבר שחיטה דכוותיה הוא שלא ישחטנו בעזרה. ולפיכך אמר הירושלמי דאף ספק אחד אינו דכיון דאין שחיטה לעוף מה"ת גם משום חולין שבעזרה ליכא:
ולענין מש"כ לעיל דמגמ' דנזיר הנ"ל יש הוכחה גמורה דאף למ"ד דאין שחיטה לעוף מה"ת מ"מ במולק חולין בפנים אסור בהנאה מהא דהוצרך לומר דס"ל דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא העיר על זה חכם אחד דהא י"ל דהש"ס לא מקשה רק לענין איסור הבאה דהיכי מייתי חולין בעזרה וע"ז הוצרך לתרץ ולומר דסבר דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא אבל לעולם אימא לך דאיסור הנאה וודאי ליכא אף למאן דאמר דחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא:
אבל אינו דיחוי כלל דאם נפרש כו יהא מוכרח מהש"ס הלזו דלהביא חולין בעזרה ע"מ להקריב ג"כ יש בו איסור תורה למ"ד דחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא ואלו התוס' בחולין דף ק"ל ע"ב ד"ה אי הוצרכו להביא ראיות מב"ב דף פ"א ומהש"ס דמנחות דף פ' דהבאה חולין לעזרה לחודא ג"כ יש בו איסור תורה ומהתם באמת יש לדחות קצת די"ל דאסור מדרבנן רק דהתוס' כתבו דמדקאמר שאין לה תקנה ש"מ דהוי מדאורייתא וטפי הו"ל להביא מהש"ס דנזיר הנ"ל אלא וודאי דהתוס' מפרשים דעיקר הקושיא הוא דלמ"ד כדי לחנכו במצות אף דסובר דאין שחיטה לעוף מה"ת מ"מ הא קא אכיל חולין שנשחטו בעזרה ולכן הוצרך לתרץ דסבר חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא וא"כ מוכח להדיא דלמ"ד דהוי דאוריי' גם במליקה אסור בהנאה מדאורייתא:
ואגב דאיירינן בדין חולין בעזרה ראיתי לבאר דשבעה מיני חולין בעזרה איכא. א) במכניס בהמת חולין בעזרה ע"מ להקדישה שמה ולהקריבה אח"כ וכדרך שעשה הלל וכדאיתא בפסחים ס"ו שמימיו לא מעל אדם בעולתו אלא מביאה חולין בעזרה ומקדישה וסומך עליה וכו'. זה מותר אפילו לכתחילה ותדע דהרי הלל עשה כן. ב) להביא דבר לעזרה בדבר שלא שייך בו הקרבה הנה ברמב"ם ז"ל בפ"ב מה' שחיטה הלכה ג' מפורש דכל חולין אסור להכניס לעזרה אפי' בשר שחוטה או פירות אך די"ל דר"ל דאסור מדרבנן אבל מדברי הרשב"א בחידושיו לחולין בפ' הזרוע משמע דאפילו איסור דרבנן ליכא וכמש"כ המל"מ שם לדעתו אך בדברי התוס' מסתפק המל"מ אי ס"ל דמותר לגמרי או די"ל דאסור מדרבנן מיהת. להכניס לעזרה בדבר דשייך ביה כעין הקרבה כמו לתנופה ולהגשה בזה כתבו התוס' בחולין הנ"ל דאסור מה"ת. ד) לאכול חולין בעזרה כגון בשר או פירות של חולין עי' בזה במל"מ שם דנסתפק דיש בזה איסור תורה. ה) לשחוט חולין בעזרה זה עיקר דין תורה דאסור לשחוט ואם שחט אסור באכילה ובהנאה מה"ת. ו) ולענין מליקת עוף חולין בעזרה למ"ד דיש שחיטה לעוף מה"ת תליא במחלוקת הבבלי וירושלמי אי ילפינן איסור לשחוט חולין בעזרה מקרא דכי ירחק וזבחת אין במליקה איסור חולין בעזרה אבל משחיטת עוף בעזרה אסור ולמ"ד דאין שחיטה לעוף מה"ת גם בשחיטת עוף אין בו שום איסור חולין שנשחטו בעזרה. משא"כ לר' יוחנן דמפיק לאיסור חולין בעזרה מהא דאמרינן מה שלי בשלך אסור גם שלך בשלי חסור גם במליקה נוהג איסור חולין שנשחטו בעזרה בין למ"ד דיש שחיטה לעוף מה"ת ובין למ"ד דאין שחיטה. ז) אם הביא קדשים בעזרה וחזר ופדאן אם מותר להשהות אותם בעזרה אחר הפדייה או דילמא דמחוייב תיכף להוציאן עיין בזה במל"מ שם:
שוב אחר החיפוש בספרים מצאתי בספר מנחת חינוך בפ' שופטים במצוה תק"ד, שעמד ג"כ על הרמב"ם ז"ל דלמה לא כתב דאף אם ערף להעגלה כדינה ג"כ חייב משום או"ב מאחר דהוא ז"ל פסק דעריפת עגלה מטהר מידי נבלה. ומש"כ שם ובפ' אמור במצוה שי"ג דכיון דפסולה מצד מחוסר זמן וצריך להביא עגלה אחרת ממילא אין העריפה מטהרת מידי נבלה ואינו חייב משום או"ב. זהו טעות דהרי בהדיא בש"ס דיומא הנ"ל מקשינן והא לאו שחיטה היא ומשני דדחייתו לצוק זו היא שחיטתו וחייב משום או"ב. וכיון דחייב משום או"ב ממילא הוי מחוסר זמן ופסול אלמא דאף דנפסל השעיר המשתלח ע"י זה מ"מ חייב משום או"ב. ודווקא היכי דפסול השעיר המשתלח מחמת דבר אחר שפיר י"ל דאין הדחיה לצוק מטהר אותו מידי נבלה כיון דפסול הוא ואינו ראוי לשעיר המשתלח לא שייך בו דחיה לצוק אבל מה שנעשה פסול מחמת איסור או"ב גופא לא שייך כלל לפוטרו משום זה מאיסור או"ב. אבל באמת הדבר פשוט כמו שכ' לעיל דהרמב"ם אינו מביא שום דין רק דבר המפורש להדיא בתלמוד. ובמשנה אינו מפורש דחייב באו"ב רק בשוחט לעגלה ערופה ובזה ניחא נמי במה שהעיר עוד שם על הרמב"ם ז"ל על מה דבהלכות עבודת יוה"כ פסק דבשעיר המשתלח ששחטו לאמו ביוה"כ פסול משום מחוסר זמן ואלו בהלכות שחיטה בדיני או"ב לא הזכיר דאם נדחה לצוק אחר ששחטו לאמו ביוה"כ חייב משום או"ב. אבל לפי הנ"ל ניחא דהא בש"ס לא נאמר רק כיון דדחייתו לצוק זו היא שחיטתו ממילא נעשה מחוסר זמן מצד איסור או"ב ונפסל מצד מחוסר זמן אבל אם חייב מלקות מצד איסור או"ב זה לא נזכר בגמ' כלל וגם בעיקר הדבר אי נוהג פסול מחוסר זמן בעגלה ערופה או לא הנה המעיין שם בדבריו יראה דסותר דברי עצמו בזה דבפ' אמור בדיני מחוסר זמן ובדיני או"ב כתב דאינו נוהג בעגלה ערופה פסול מחוסר זמן ואלו בפ' שופטים בדיני עגלה ערופה כתב בפשיטות דנוהג בו מחוסר זמן והביא כמה ראיות לזה והרבה יש לפלפל בדבר הזה. אך אכ"מ ויבואר במק"א בעז"ה. והנלע"ד כתבתי בעז"ה: