שות עצי ברושים· הרב שלמה כהן־אברבנאל
הלכות שחיטה · סימן ד
ראיתי בס' האשכול להראב"ד חותנו של הראב"ד ז"ל בעל ההשגות בדיני שחיטת חולין שהקשה כיון דנקיבת וושט ופסוקת גרגרת בכל מקומן הראוי לשחיטה לא מהני להו שחיטה. הו"ל למבדק סימנים לאחר שחיטה בכל ארכן ורחבן דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת עד שיודע במה נשחטה. ואי משום דאזלינן בתר רובא. מי לא תנן האשה שהלך בעלה וצרתה למדה"י וכו' ומסיק דחזקה כשיצא בעלה מייתי לה ליבום. ורובא לשוק וחזקה לא עדיף כמו רובא. ומיעוט מפילות סמוך מיעוטא לחזקה והוי לה פלגא ופלגא. וה"נ סמוך מיעוטא דנקובת הוושט לחזקת איסור דבהמה ואיתרע רובא. והו"ל לבדוק אחר שחיטת כל הסימנים. וכד מעיינינן שפיר אשכחנא פתרא. כיון דרחמנא אמר ליזול בתר רובא ונשחט לקנה וושט ולא ליחוש דילמא במקום נקב קשחיט. ובכ"מ הראוי לשחוט אמר שחוט. להכי גם לאח"ש לא צריך למבדק דכולהו סימנים אכשרינהו לשחיטה. ולית סברא לומר לחצאין אמר דבמקום שתשחט לא תיחוש שמא נקב ובשאר מקומות תיחוש עכ"ל ס' האשכול שם אות באות:
וכתבתי על הגליון לכאורה דברי רבינו ז"ל תמוהים דהא בחולין (דף י"א) הוכיח הש"ס משחיטה עצמה דאזלינן בתר רובא דטריפות. דאל"כ ניחוש שמא במקום שחיטה נקב הוי. הרי דס"ל להש"ס דאף לענין נקובת הוושט אזלינן בתר רובא. ולא אמרינן דסמוך מיעוטא לחזקה. ואיתרע לה רובא:
ושוב ראיתי דדברי רבינו ברורין בזה דנראה דדעת רבינו דסברא דסמוך מיעוטא לחזקה אינו אלא מדרבנן בעלמא. וכ"כ התוס' בכ"ד דדווקא לר"מ דס"ל דמיעוטא כמאן דאיתא דמי היכי דאיתא חזקה בהדי מיעוטא הוי פלגא ופלגא ואסור מה"ת אבל לרבנן דמיעוטא כמאן דליתא דמי הלכך אף דאיכא חזקה בהדיה לא הוי פלגא ופלגא ואינו אסור רק מדרבנן. והלכך בש"ס דמיירי לענין עיקר דבר תורה שפיר מוכיח מיני' דאזלינן בתר רובא והלכך א"ל שום בדיקה בוושט כמו בשאר אברים. דמה"ת אזלינן בחר רובא ואף דאיכא חזקת איסור. אבל רבינו ז"ל מקשה כיון דמדרבנן אמרינן דסמוך מיעוטא לחזקה א"כ נהי דבמקום שחיטה א"א לבדוק משום דוושט אין לו בדיקה מכחוץ דסובר רבינו כדעת רש"י ז"ל דוושט אין לו בדיקה מבחוץ אצל נקב]. מ"מ יהא צריך לבדוק מדרבנן לאחר השחיטה בוושט ובקנה מלמעלה ומלמטה לארכן ורחבן. דכיון דנקובת הוושט ופסוקת הגרגרת הוי נבלה א"כ צריך בדיקה מדרבנן מיהת. וע"ז תירץ יפה דכיון דבמקום שחיטה א"א לבדוק וע"כ צריך לעמוד על ד"ת ולסמוך ארובא. ממילא לא חייבו חכמים לבדוק גם יתר הוושט דלא מצינו בדיקה לחצאין:
ולפי זה שמעינן מדברי רבינו תלת. חדא דנקובת הוושט הוי נבלה. והב' דס"ל דוושט אין לו בדיקה מבחוץ אצל נקב. והג' דגם במילתא דרבנן אמרינן דאין בדיקה לחצאין וכסברא זו כתב גם הרשב"א ז"ל בחידושיו בפ"ק דחולין דאף ר"מ דחייש למיעוטא ולדידי' הי' צריך למבדק בל הי"ח טריפות דאף דנימא דר"מ לא חייש רק מדרבנן מ"מ מדרבנן חייב וצריך לבדוק מ"מ מודה ר"מ דא"צ משום דבפסח וקדשים א"א לבדוק הוושט קודם שחיטה משום דנעשה בע"מ והלכך גם בחולין דאפשר למבדק [דס"ל להרשב"א כהתוס' דלענין נקב יש לו בדיקה מבחוץ] מ"מ א"צ לבדוק משום דלא מצינו בדיקה לחצאין כיון דבקדשים א"צ גם בחולין א"צ הרי דס"ל להרשב"א ג"כ דגם בדרבנן אמרינן דאין בדיקה לחצאין. ואף דבחולין יכולין לבדוק כל הי"ח טריפות מ"מ כיון דבקדשים א"א ג"כ מקרי בדיקה לחצאין. והן אמת דדברי הרשב"א לכאורה תמוה דאדרבה מן הש"ס שם משמע דלא אמרינן כלל הך סברא דאין בדיקה לחצאין ואדרבה הש"ס מוכיח מר"מ דהיכא דאפשר אפשר והיכא דא"א א"א ומשמע להדיא דשאר טריפות צריך לבדוק לר"מ גם בקדשים לאחר שחיטה. רק במקום שחיטה דא"א לבדוק קודם שחיטה משום דיעשה בע"מ ואחר שחיטה ג"כ א"א לבדוק דלמא במקום נקב קשחיט. אבל בחולין לפי דעת הרשב"א דוושט יש לו בדיקה מבחוץ אצל נקב צריך לבדוק גם קודם שחיטה ופשיטא בגרגרת דנקב אינו פוסל בו רק אם נפסק רובו. בוודאי הי' צריך לבדוק קודם שחיטה שמא נפסק רובו. ומאוד תמהתי על רבינו המחבר דלא מקשה רק דלמה אין בודקין הוושט והקנה לאחר שחיטה הא בקנה הקושיא יותר חזקה דהא יכולין לבדוק גם קודם שחיטה ונהי דלפי התירוץ שלו יתורץ בבדיקה דקנה קודם שחיטה כיון דהוושט א"צ בדיקה משום דהוי בדיקה לחצאין ממילא גם בקנה אינו מחויב מ"מ בקושייתו הו"ל להזכיר בקנה גם בדיקה דקודם שחיטה. מיהו כבר כתבתי דמן הגמ' לא משמע כן ובפרט לומר כיון דבוושט א"א גם בקנה אינו מחויב לבדוק זה וודאי אינו מוכרח דאף דבוושט הוי בדיקה לחצאין מ"מ בקנה כיון דאפשר לבודקו קודם שחיטה למה לא נבדוק ולכן דברי רבינו עדיין צל"ע:
ושוב ראיתי די"ל דרב כהנא לא בא לדחות רק מה שמביא רב אשי ראיה משחיטה דאזלינן בתר רובא בכל התורה כולה אינו ראיה כלל דהא י"ל דשאני שחיטה דא"א ומביא הוכחה לזה דבמקום דא"א שאני מדברי ר"מ דס"ל דחיישינן למיעוטא מדרבנן ובמקום דאיכא חזקה לאיסור הו"ל פלגא ופלגא והוי ספיקא דאורייתא וא"כ היכי אכיל בשרא וע"כ דבמקום דא"א שאני והקילה התורה לסמוך ארובא ואף דאיכא מיעוטא וחזקה וא"כ גם לדידן אינו ראיה דאזלינן בתר רובא מה"ת במקום דאפשר אבל אליבא דאמת דקיי"ל דאזלינן בתר רובא אף בעלמא היכי דאפשר א"כ גם בשחיטה דאיכא מיעוט וחזקה וגם לרבנן אסור מדרבנן מיהת בעלמא במקום דאפשר מ"מ בשחיטה לא חיישינן לחזקה משום דבמקום שחיטה א"א למבדק וע"כ אנו צריכין לסמוך ארובא והלכך אף במקום דאפשר למבדק א"צ בדיקה משום דלא מצינו בדיקה לחצאין:
דתימה לי דאף לדעת רבינו ז"ל דכיון דבוושט הוי בדיקה לחצאין ממילא גם בקנה לא תקנו בדיקה מ"מ תירוצו של רבינו אינו אלא לדעת הסוברים דוושט אין לו בדיקה מבחוץ אצל נקב. אבל לדידן דלא נתברר לן הלכה כמי ובשו"ע הביא ב' דעות בזה. וא"כ דלמא הלכה כדעת הסוברים דוושט יש לו בדיקה מבחוץ אצל נקב ושמא הלכה דנקובת הוושט הוי נבלה וא"כ צריך לבדוק הוושט והקנה קודם שחיטה ולאחר שחיטה ג"כ דשמא הלכה כמ"ד דוושט אין לו בדיקה מבחוץ אצל נקב. ולכאורה רציתי ליישב דנהי דלענין נקב יש לו בדיקה מכ"מ אצל דריסה בוודאי אין לו בדיקה וכמו שמבואר בגמ' להדיא א"כ מ"מ הו"ל בדיקה לחצאין. אבל כל זה אם נימא דוושט שנדרס ג"כ היי נבלה ולא מהני לי' שחיטה. אבל לכאורה הדעת נוטה דדריסה אינו נקב גמור דיהא נחשב כניקב ממש. רק דדרוסה היא אחת מי"ח טרפות ולדעת הרמב"ם עיקר טרפה דבקרא מיירי בדרוסה הרי דהתורה קרי לה טרפה ולא נבלה ולא חילקה התורה באיזה מקום נדרסה ומשמע דאפי' נדרס הוושט ג"כ אינו אלא טרפה ולא נבלה וא"כ אינו נצרך בדיקה אצל דריסה אפי' מדרבנן דהא לא שייך בזה סמוך מיעוטא לחזקה דהא בזה ליכא חזקת איסור דאדרבה רוב בהמות כשרות הן. וא"כ הדרא הקושיא לדוכתא דנצטרך בדיקה אצל נקב דהא לדידן לא הוי בדיקה לחצאין:
והן אמת דלדעת הרשב"א דכיון דאצל קדשים א"א ג"כ מקרי בדיקה לחצאין תיישב גם זה דהא בקדשים א"א לבדוק הוושט קודם שחיטה משום דהוי מום והלכך גם בחולין א"ל לבדוק. אבל כבר כתבתי דדברי הרשב"א תמוהין. ובפרט דגם הרשב"א לא כ"כ רק לר"ט אבל אינו ראי' דגם רבנן ס"ל סברא זו דהרשב"א לא כתב זה מסברת עצמו רק דכתב דלר"ע מוכרח הדבר לומר כן דהא לא מצינו דפליג עם רבנן בבדיקה דטרפות דלא אשתמיט בשום דוכתא בש"ס דר"מ יאמר דצריך לבדוק כל הי"ח טרפות. ולכן מוכרח לומר דר"מ ס"ל הך סברא דכיון דבקדשים א"א לבדוק ממילא גם בחולין אינו מחוייב. אבל לרבנן אינו מוכרח לומר סברא זו וא"כ הדרה התמי' לדוכתה:
ואמנם כל זה מעיקר דין הגמ'. אבל האידנא דהחמירו האחרונים ז"ל דאפי' חתך מקצת העור ויצא דם או חתך כל העור ולא יצא דם חיישינן שמא ניקב הוושט מחומרא זו יצא לנו קולא דא"צ לבדוק הוושט והקנה לאחר שחיטה דכיון דבמקום שחיטה א"א לבדוק א"כ הוי בדיקה לחצאין וממילא א"צ לבדוק כלל. אבל במקומות שפוסקין כדעת המחבר דלא ס"ל חומרא זו בוודאי מחוייבין לבדוק הוושט והקנה קודם שחיטה ולאחר שחיטה. ואפי' לדעת הסוברים דנקובת הוושט לא הוי נבלה רק טרפה מ"מ צריך לבדוק דשמא נקרע רוב הוושט ברחבו ואם נקרע רוב הוושט בוודאי הוי נבלה כמו דאם נפסקה הגרגרת ברובו. הנלע"ד כתבתי בעז"ה:
ולענין עיקר הקושיא של רבינו אברהם בר יצחק ז"ל אב"ד בעל המחבר ס' האשכול הנ"ל. דהוי לן למבדק סימנים לאחר שחיטה דהא ביבמות בריש האשה בתרא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא. לכאורה צריך להבין דהא משמע שם בסוגיא דדווקא לר"מ אמרינן דסמוך מיעוטא לחזקה משום דס"ל דחיישינן למיעוטא מדרבנן והלכך בדאיכא חזקה דמסייע למיעוט הו"ל פלגא ופלגא. אבל לרבנן דס"ל דמיעוטא כמאן דליתא דמי לא אמרינן דסמוך מיעוטא לחזקה כלל. וכן יש לתמוה על הרי"ף והרמב"ם ז"ל דפסקו כסתם מתני' דהתם והלא מסקינן שם דמחוורתא מתניתין ר"מ היא ואנן הא קיי"ל כרבנן. אכן כבר כתבתי בהגהותי על מסכת יבמות [הנדפס בסוף מס' נדה בדפוס ראם] ליישב דבריהם דנראה שהיה להם הגי' בגמ' בתירוצא דרבא שם כמו הגירסא שהביא הרשב"א ז"ל בחידושיו שם ובס' משמרת הבית שלו [ובדפי הספר דפוס ברלין הוא בדף ז' ע"ב] שכ' שיש גורסין שם בדברי רבא דלעולם רבנן היא וכ"ה דעת רב האי גאון זצ"ל ולפי הך גירסא גם רבנן ס"ל דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ועולה שפיר פסקי הרי"ף והרמב"ם ז"ל דפסקו כסתם משנה דיבמות על נכון בעז"ה דלפי המסקנא דרבא אתיא מתני' כד"ה. ועפ"ז פשוט דרבינו בעל האשכול ז"ל ג"כ היה לו גירסא זו:
ושוב ראיתי להמהרש"ל ביש"ש ביבמות שם שהקשה ג"כ על הרמב"ם ז"ל דהיאך פסק כסתם מתני' דהתם הלא (עצי ברושים) בית אוקימנא דמתני' ר"מ היא ולא קיי"ל כוותיה ותי' ג"כ דהרמב"ם סובר דרבא חולק אהא דלעיל וס"ל דמתני' אתיא אפי' כרבנן ע"ש אבל באמת אלו היה לפניו דברי הרשב"א בחידושיו דגי' הגאונים ז"ל בדברי רבא להדיא דלעולם רבנן היא לא היה נצרך לומר כן מסברא דנפשיה]:
וחזות קשה ראיתי בדברי הרשב"א ז"ל במשמרת הבית שם שדחה דעת זו מהא דאמר רב אשי בחולין (דף י"א) דאתיא משחיטה עצמה דאמר רחמנא שחוט ואכול וליחוש שמא במקום נקב קשחיט ואף דהכא איכא חזקה ומיעוטא כנגד רובא ואף דדחי ליה רב כהנא דילמא היכא דאפשר אפשר מ"מ רב אשי דלא רמי אנפשיה האי טעמא קא סבר דרובא עדיף מחזקה ומיעוטא כמאן דליתא דמי עכ"ל הרשב"א ז"ל שם. ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים בזה דהא י"ל דרב אשי מייתי ראיה משחיטה דמה"ת לא חיישינן למיעוטא ואף דאיכא חזקה דמסייע למיעוט ואף היכא דאפשר ואף דגבי שחיטה לא אפשר מ"מ לא נהירא ליה לרב אשי לומר דיש חילוק מה"ת בין אפשר ללא אפשר. אבל מדרבנן שפיר י"ל דס"ל לרב אשי דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה במקום אפשר ושאני שחיטה דא"א למבדק דלזה הסברא מחייב דבמקום דלא אפשר לא גזרו רבנן ואך רב כהנא דחי להראיה שהביא רב אשי משחיטה דדילמא מה"ת גופא ג"כ יש חילוק בין אפשר ללא אפשר והביא הוכחה לזה דליטעמך תקשי מר"מ דס"ל דהיכא מיעוטא וחזקה הו"ל פלגא ופלגא וכמו שיבואר בסוגיא דיבמות שם וה"ל ספיקא דאורייתא והיכי אכיל בשרא וע"כ דבמקום דלא אפשר סמכה התורה ארובא ואף במקום דאיכא כנגד הרוב מיעוט וחזקה. וכ"ש לרבנן דס"ל דאפילו במקום שיש חזקה ומיעוטא נגד הרוב אינו אסור רק מדרבנן בוודאי יש חילוק בין אפשר ללא אפשר:
ועל פי הצעה זו שפיר הקשה רבינו בעל האשכול דהוה לן למבדק מיהת למעלה ולמטה ממקום שחיטה דהא התם אפשר הוא. והן אמת דמ"ד התוס' בחולין (דף י"ב) ד"ה פסח וקדשים שכתבו שם דמבשר תאוה לא פריך משום דנראה דמדאורייתא לא חייש ר"מ למיעוטא אלא מדרבנן משמע להדיא דס"ל דאף דבמקום דאיכא מיעוט וחזקה לא חייש רק מדרבנן ולכאורה תמוה דהא בריש האשה בתרא אמר רבא בהדיא דהיכי דאיכא מיעוט וחזקה הו"ל פלגא ופלגא והוי ספיקא דאורייתא. וצ"ל דהתוס' אזלי כאן בשיטת ר"ת ז"ל דנקובת הוושט אינו אלא טרפה ולא נבלה וכמו שנדפס בשמי בהגהותי ליו"ד [ביו"ד החדשים דפוס רא"ם דף רפ"ט ד"ה השוחט] דכ"ה באור זרוע בהלכות שחיטה בשם ר"ת ז"ל וא"כ אין כאן חזקת איסור כלל]:
ואין להקשות דלפי מש"כ דלגבי שחיטה לר"מ הוי פלגא ופלגא לפי דעת הרשב"א ובעל האשכול והוי ספיקא דאורייתא תהדר קושיית התוס' שם לדוכתיה דאמאי מקשה פסח וקדשים מאי איכא למימר טפי תקשה ליה דהא בהדיא התירה התורה בשר תאוה אבל באמת כבר העיר הרשב"א ז"ל בחידושיו לחולין שם בקושיא זו ותירץ די"ל דדילמא לא התירה התורה אלא בשר תאוה ולא דברה התורה אלא כנגד היצה"ר ומוטב שיאכלו בשר תמותות שחוטות ולא שיאכלו בשר תמותות נבלות כמו שהתירה התורה יפת תואר עכ"ל הרשב"א ז"ל שם. ועפ"ז לא התירה התורה כלל היתר גמור ולכן לא מקשה רק מפסח וקדשים דהתם מצוה לאכול:
ועל פי דברי הרשב"א ז"ל אלו יתיישב ג"כ מה שהקשה בני האברך הרב החריף ובקי מו"ה אבר הם יעקב הכהן נ"י דלפי דעת הט"ז באו"ח סימן תקפ"ו וביו"ד סימן קי"ז ובחו"מ סימן ב' דכל דבר שמפורש בתורה להיתר לא היה יכולת ביד החכמים לאסור והיא סברת התוס' בב"מ דף ע' לענין ריבית א"כ מאי מקשה הש"ס ור"מ היכי אכיל בשרא הא בהדיא התירה התורה בשר תאוה ואין יכולת ביד חכמים לאסור כן הקשה בני הנ"ל ויפה העיר ואכן לפי דברי הרשב"א הנ"ל יתיישב הקושיא דלא דברה התורה אלא כנגד יצה"ר ואין זה היתר גמור:
ועוד יש לנו הרהורי דברים במש"כ שם הרשב"א עוד במשמרת הבית לענין רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן שכ' הרא"ה ז"ל בבדק הבית דהך רוב דאמרינן הוא לאו דווקא ואינו רק שגירת לישנא בעלמא אבל באמת ר"ל כל המצויין אצל שחיטה מומחין הן דאם נימא דרוב ממש קאמר תקשה דלמה לא נימא דסמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא וכתב הרשב"א על זה שאין זה אמת שאנו לא ידענו בלימודינו [נ"ל דצ"ל בתלמודינו] אשגירת לישנא בכי הא ובאמת מזכירין הרוב בלשון כל לפעמים משום דרובו ככולו אבל במקום שצריך הכל דווקא שיוציאו אותו בלשון רבים לא שמענו מעולם. ועוד אף לפי דבריו דכל המצויין אצל שחיטה מומחין הם מ"מ הא איכא מיעוט המומחין ששוהין או דורסין או מגרימין כדרך המקרים כנפלה סכין מידו או עף או שהיה סכין רעה ודרס וכיוצא בזה שאין ברית כרותה למומחין שלא ייעפו ולא ייגעו ולא תשיגם סיבה בשחיטה וא"כ במוצא גדייו ותרנגוליו שחוטין בשוק למה מותרין וסומכין ארוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם למאן דהוה מוקי פלוגתא דר"י ור"ח בריה דר"י הגלילי בהכין. וכן באומר לשלוחו צא ושחוט והלך ומצא שחוט דהא איכא חזקה ומיעוט שיקרה להם מקרה לפסול. אלא וודאי דאפילו תימא דבעלמא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה לא אמרינן רק אלא ברובא וחזקה דעלמא אבל חזקה המסתלקת ע"ד המתעסקין לסלקה ורוב דמתעסקין כל שיתעסקו בה מסלקין אותה וודאי ושנתעסק בה מתעסק אחד ולא ידענו אם הוא מן הרוב או מן המיעוט על כרחנו י"ל דאזלינן בתר רובא ומיעוטא כמאן דליתא דמי עכ"ל הרשב"א ז"ל במשמרת הבית שם:
והנה לכאורה יש לתמוה על דברי רבינו ז"ל אלו דהיאך יפרנס להא דאמרינן דאם לא בדק בסימנין לאחר שחיטה דהרי זו נבלה ומטמא במשא. וכתב רבינו ז"ל בעצמו בתו"ה דרוב השוחטין שוחטין רוב וכמו שהבאתי לעיל בסימן א' בשמו ולמה אמרינן דהוי נבלה משום דאית לה חזקת איסור והלא התם נמי הרוב מסלק החזקה. ומיהו שוב ראיתי לרבינו בחידושיו שנשמר מזה וכתב דהטעם משום דהוי רובא דתליא במעשה ולא הוי רוב מעליא. אך עיקר הוכחתו מהא דאבדו גדייו ותרנגוליו וכן מהאומר לשלוחו צא ושחוט אינו הוכחה כ"כ די"ל דמאחר דהכל מומחין הם אם איתא דאירע לו מקרה דשהה או דרס הרי יודע דהוא נבלה ולא היה מניחה בשוק משום תקלה והיה זורקה לאשפה שבשוק דהא זה הוא עיקר טעמא דר"ח בנו של ר"י הגלילי דמתיר במצא באשפה שבבית או בשוק בלא אשפה משום דס"ל דאין אדם עשוי להטיל נבלתו באשפה שבבית וכן להטיל בשוק. והנה באשפה שבבית פירש רש"י משום דמסרח ואיכא ריח רע וכן כתב הרשב"א בתו"ה שאין דרך בני אדם להטיל נבלות לאשפה שבבית כדי שלא תסריח עליו ביתו. וזה הטעם לא שייך רק במצא באשפה שבבית אבל במצא בשוק בלא אשפה דג"כ מתיר ר"ח בנו של ר"י הגלילי דשם ליכא הך טעמא וע"כ מטעם שלא יבוא לידי תקלה ומכשול רבים דיסברו שהיא כשרה אין מניחין נבלות בשוק. וע"כ כשרה היא והניחה מדעת בשוק לפי שעה וא"כ י"ל דאף למאי דס"ד מעיקרא דפליגי אי אמרינן דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ג"כ ידע מהך סברא דאין אדם עשוי להטיל נבלתו בשוק או באשפה שבבית ולכן ליכא למיחש למידי. וא"כ אין כאן הוכחה משם דהיכא דהרוב מסלק להחזקה לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ודו"ק:
ובאמת שמסוגיא זו מוכח ג"כ דאף דקיי"ל דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן מ"מ חיישינן למיעוט המקריים שיש להמצא גם במומחה וכמו שכ' הרשב"א. אך אם השוחט לפנינו לא שייך כלל לחוש שמא אירע בו מקרה שנתנבל בידו דאם איתא שנתנבל בידו היה מודיע לנו [וכן מבואר בטוש"ע יו"ד סימן א' דא"צ לשואלו שמא נתעלף דאם איתא דנתעלף היה מודיע לנו] אבל בנמצא בשוק ואין השוחט לפנינו שפיר חיישינן דשמא אירע בו מקרה של פסול ומשום זה אוסר ר"י אם נמצא באשפה שבבית או בנמצא בשוק דחיישינן דשמא נתנבל בידו והשליכו בשוק או באשפה שבבית דאם איתא דלא חיישינן כלל למקרה של פסול למה אוסר ר"י נהי דסובר דמשליכין נבלה בשוק מ"מ מהיכי תיתי נימא דהיא נבלה. וזה אין לומר דאם איתא דהיא כשרה לא היה משליכה בשוק או דלא היה מניחה באשפה שבבית. דא"כ העיקר חסר מן הספר דהו"ל לומר דטעמא דר"י משום דאין אדם עשוי להטיל כשרה באשפה שבבית או בשוק ור"ח סבר דאדם עשוי להטיל כשרה באשפה שבבית וזה לא אמרינן בגמ'. ולכן ע"כ מוכרח דשפיר חיישינן למיעוט המקריים ומ"מ ר"ח מתיר משום דהוכחה דהיא כשרה והניחה לפי שעה דאם איתא דהיא נבלה לא היה משליכה באשפה שבבית שלא יסריח ביתו וכן לא היה משליכה בשוק שלא יבוא לידי תקלה ומכשול רבים כנ"ל בפירוש הסוגיא הנ"ל לפי ענ"ד ודו"ק. ולכן דברי הרשב"א ז"ל מה שהכריח מסוגיא זו דהיכא דהרוב מסלק החזקה לא אמרינן דסמוך מיעוטא לחזקה צ"ע טובא לפי ענ"ד. ועוד יש לתמוה על מש"כ שם עוד במשמרת הבית. עוד אני אומר דשאני הך מיעוטא דהתם בפרק האשה בתרא משום דהמיעוט מרע הרוב ממש ומן הרוב אתה מסלקו דהא מיעוט מפילות הוא מן הרוב דמתעברות ונמצא דאינו רוב גמור והך מיעוטא שפיר מצרפינן לחזקה משא"כ במיעוט שאינו מגרע להרוב ע"ש. ומשמע דע"פ חילוק זה תו אינו נצרך לחילוק שכתב מקודם בין רובא דעלמא לבין רובא דהכא דהרוב המתעסקין אצל שחיטה באין לסלק החזקה. והדבר צ"ע דהא לפי מש"כ בעצמו דברוב מומחין איכא מיעוטא דמקלקלין השחיטה מחמת איזה מקרה וסיבה נמצא דגם הכא המיעוט מרע הרוב ואינו רוב גמור ודמי ממש להרוב דמתעברות ויולדות ומצוה רבה ליישב דבריו. הנלע"ד כתבתי בעז"ה: