אור ברסלב
שות עצי ברושים הלכות שחיטה › סימן ב

שות עצי ברושים· הרב שלמה כהן־אברבנאל

הלכות שחיטה · סימן ב

סימן א

הנה ראיתי להעיר על מה שנסתפק הפמ"ג בפתיחה להלכות שחיטה אם איכא עשה שאינה זבוחה בעוף משום דבעוף לא מצינו עשה מפורש על שחיטה רק דנלמד מהקישא דכתיב זאת תורת הבהמה והעוף מה בהמה בשחיטה אף עוף בשחיטה וכדאיתא בחולין (דף כ"ז ע"ב) ולכן אפשר דלא ילפינן מהקישא רק דבעינן שחיטה גם בעוף ואם לא נשחטה הוי בכלל נבלה כמו בהמה אבל עשה ליכא [ובאמת ספק זה יש להסתפק גם בחיה דהא בקרא דזבחת בקר וצאן כתיב וחיה איננה בכלל בקר וצאן רק דנלמד דצריך שחיטה גם בחיה מהקישא דפסולי המוקדשין דכתיב בהו בשערך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו יאכלנו כצבי וכאיל ודרשינן דמה פסולי המוקדשין בשחיטה אף צבי ואיל בשחיטה וא"כ י"ל דהקישא לא נאמר רק לענין דבעי שחיטה אבל מנ"ל דאיכא עשה שאינה זבוחה והן אמת דעיקר ספיקו אינו מובן כלל הא קיי"ל דאין היקש למחצה ויש ללמוד מהקישא דיש עשה שאינו זבוחה בחיה ובעוף כמו בבהמה:

ובאמת שיש להעיר ג"כ בהא דאמרינן בחולין (דף ק"א) דטעמא דר"מ דסובר דאינו נוהג אמה"ח רק בבהמה טהורה אבל לא בחיה משום דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר וסמיך ליה וזבחת מבקרך ומצאנך ללמד שאינו נוהג הלאו דאמה"ח רק בבהמה טהורה בלבד משום דחיה אינה בכלל בקר וצאן [ואף דחיה בכלל בהמה מ"מ אינה בכלל בקר וצאן וכן איתא להדיא בזבחים (דף ל"ד) לענין קרבנות דאינו כשר לקרבן רק בקר וצאן דבקר וצאן אמרתי לך ולא חיה ע"ש] והדבר תמוה דמאחר שהוקש חיה לפסולי המוקדשין דבעי שחיטה נימא דאין היקש למחצה והוקש נמי לענין אמה"ח דמה פסולי המוקדשים נוהג איסור אמה"ח ה"נ בחיה. ואולי דר"מ לא ס"ל הך היקשא לפסולי המוקדשים ויש לו לימוד אחר דחיה בעי שחיטה והדבר צ"ע]. ושוב הביא הפמ"ג ראיה מדברי רבינו יונה [והובא דבריו בחידושי הרשב"א ובר"ן בפ"ק דחולין ד' י'] שכ' דבספק השקול אסור גם בטרפות ואף דאמרינן דנשחטה הותרה מ"מ היכא דאיתיליד ריעותא אסור גם בספק השקול אם לא שיש מקום לתלות להיתר טפי מלאיסור והביא ראיה משחט את הוושט ונמצא הגרגרת שמוטה ואינו ידוע אם קודם שחיטה נשמטה או לאחר שחיטה פסולה מספק ולכאורה ראייתו תמוה דשאני התם דהוא ספק בשחיטה ויש לה חזקת איסור משא"כ בטריפה אדרבה יש לה חזקת היתר. אלא ודאי משום דהך ברייתא בעוף קמיירי דהכשרו בסימן אחד וס"ל דעיקר חזקת איסור דשחיטה הוא חזקת שאינה זביחה והלכך בעוף ס"ל לרבינו יונה דלית בה עשה שאינה זבוחה ולפיכך לית לה חזקת איסור כלל ואעפ"כ אמרינן דפסולה מספק ושפיר מייתי מינה ראיה גם לאיסור טרפות כ"כ הפמ"ג שם. והנה מאוד אני תמה על דבריו ז"ל אלו שהכריח מדברי ר"י ז"ל דס"ל דגבי עוף ליכא חזקת איסור שאינה זבוחה דא"כ תמוה בהא דאמרינן בחולין (דף ט') דאם לא בדק בסימנין לאחר שחיטה הוי נבלה משום דבהמה בחזקת איסור עומדת הו"ל להש"ס לחלק בין עוף לבהמה דגבי עוף אם לא בדק בסימנין לא הוי נבלה בוודאי ונהי דמ"מ אסורה מספק דהא הוי ספק השקול ולא גרע מספק טרפה שאסורה מ"מ כיון דבעוף ליכא חזקת איסור שאינה זבוחה לא הוי וודאי נבלה רק ספק נבלה. וכן בנמצא הסכין פגום דאמר רב הונא דאפי' שיבר בה עצמות כל היום פסולה משום דבהמה בחזקת איסור עומדת הו"ל לחלק בין עוף לבהמה ומעולם לא שמענו שיש חילוק בזה בין עוף לבהמה. ולכן הדבר מוכרח לומר דגם גבי עוף איכא חזקת איסור שאינה זבוחה. ומ"מ שפיר מייתי ראיה משחט את הוושט ונמצא הגרגרת שמוטה ואינו ידוע אם קודם שחיטה נשמטה או לאחר מכאן דפסולה. דהתם איכא נמי חזקה להיפך להיתר דמאחר דרוב בהמות ועופות אין הסימנים שלהם שמוטות ולפיכך צריך להעמיד על החזקה מחמת רוב דקודם שחיטה לא נשמטה רק השתא לאחר שחיטה נשמט הגרגרת ומ"מ אמרינן דפסולה וע"כ כיון דהוי ספק השקול פסולה ואף דליכא חזקה לאיסור וממילא ה"ה לטרפה. וכן יש להביא ראיה לדברי רבינו יונה מהשוחט ונמצא פגום דקיי"ל כרב הונא דבלא שיבר בה עצם דפסולה ואף דאיכא חזקת היתר דסכין דיש להעמיד הסכין על חזקתו ואימור דלאחר שחיטה נפגם ע"י שנגע בעצם המפרקת או שנפגם בבשר שתחת הסימנים וכדומה אלא ודאי כיון דעצם המפרקת אינו פוגם יותר מעור הוי ספק השקול ואסור -ובלא"ה עיקר קושייתו על רבינו יונה אינה קושיא כל כך דהא באמת אח"כ הביא עוד ראיות דגם לענין טרפה גופא אמרינן דספק השקול אסור והא דמביא ראיה מנשמטה הגרגרת אינו אלא לסניף בעלמא דמעיקרא הביא דגבי שחיטה ספק השקול לחומרא והדר הביא ראיות דגם גבי טרפות אמרינן דספק השקול אסור ולפי זה אין להוציא מדברי רבינו יונה ז"ל אלו כלום:

ואמנם העיקר באתי לתמוה על דברי הפמ"ג ז"ל אלו דנראה דסותר דברי עצמו למש"כ בסימן י"ט במשבצות זהב דמשו"ה הוצרך הטור ז"ל לכתוב דהשוחט צריך לברך על השחיטה [ועי' בב"ח שם דפירש דעיקר כוונת הטור לאשמעינן דצריך לברך קודם השחיטה ולא חיישינן שמא תמצא טרפה אבל להפמ"ג לא ניחא ליה פירוש זה דא"כ הו"ל להטור ז"ל לכתוב בהדיא דצריך לברך קודם השחיטה] דקמ"ל דשחיטה מצוה היא ואינה תיקון ללאו בלחוד אלא עשה נמי איכא ואם אינה שוחטה מלבד שאסורה משום לאו דנבלה עוד עובר עליה בעשה שאינה זבוחה ולפיכך צריך לברך עליה דלא כהריצב"א דסובר דשחיטה אינו אלא תקון ללאו דנבלה אבל ליכא עשה שאינה זבוחה ולדעתו בוודאי אין לברך עליה ואמנם באמת מסוגיית הש"ס דפסחים ז' דמפורש שם בברייתא דצריך לברך על השחיטה הוא סתירה גדולה על דעת הריצב"א כל זה כתב הפמ"ג שם. הרי דס"ל דאי ליכא עשה ליכא ברכה והרי בש"ס דחולין בפ' כיסוי הדם (דף פ"ה) בהא דאמרינן שם דמודה ר"י לענין ברכה שאינו מברך אלא ברכה אחת ופירש"י לענין ברכת שחיטה מודה ר"י דאין הכיסוי מפסיק ויכול לצאת בברכה ראשונה שבירך מתחילה על כולן והרי ההם מיירי בחיה ועוף אלמא דבין חיה ובין עוף טעונין ברכה על השחיטה הרי דנוהג בהם עשה שאינו זבוחה. והן אמת דלדעת הריצב"א דגם בבהמה ליכא עשה שאינה זבוחה ואעפ"כ טעון ברכה ממילא אין ראיה מהתם גם לדידן דס"ל דבהמה איכא עשה שאינה זבוחה דגם בעוף כן דאיכא למדחי דאף דליכא עשה מ"מ ברכה בעי. אבל לפי דעת הפמ"ג לשיטתו דס"ל דתליא אהדדי דאי ליכא עשה דשאינה זבוחה ליכא ברכה בוודאי ראיה מהש"ס דחולין שם דבחיה ועוף ג"כ איכא עשה דשאינה זבוחה:

ועוד אני תמה דנראה דלא עיין ברמב"ם בריש הלכות שחיטה דכתב שם בהדיא מ"ע מי שירצה לאכול בשר בהמה וחיה ועוף לשחוט ואח"כ יאכל שנאמר וזבחת וכו' ונאמר בבכור בע"מ וכו' ושחיטת בהמה חיה ועוף אחת הוא ולפיכך צריך לברך וכו' הרי דס"ל להרמב"ם בהדיא דגם בחיה ועוף איכא מ"ע דשאינה זבוחה [ומאי דשני הרמב"ם מדברי הגמ' דאיתא שם דילפינן דחיה בעי שחיטה משום דאיתקש לפסולי המוקדשין והרמב"ם כתב דילפינן מבכור בע"מ מבואר אצלי במק"א בעז"ה]:

ובעיקר דברי הפמ"ג דתלי הברכה במ"ע דזביחה ועל כן הקשה על הריצב"א דס"ל דליכא עשה דזביחה דהיאך יפרנס לדברי הש"ס דפסחים דמפורש שם דצריך לברך על השחיטה הנה המעיין בדברי הרא"ש בפ"ק דכתובות ימצא תירוץ לקושיא הנ"ל דהנה הרא"ש ז"ל הקשה שם דמ"ש דמברכינן אשחיטה אף שאינה מצוה חיובית דאי בעי לא אכיל ולמה לא מברכינן אקב"ו לקדש אשה ואף שמחוייב בפ"ו וע"כ משום דאפשר בפלגש וא"כ גבי שחיטה נמי אפשר דלא אכיל. ותי' על זה ג' תירוצים.

א' דגבי שחיטה מ"מ אם רוצה לאכול בשר מחוייב לשחיט [וכוונתו בזה דמ"מ לא דמי מצות שחיטה למצות פ"ו דגבי שחיטה הברכה הוא על השחיטה והשחיטה בעצמה אם רוצה לאכול בשר היא מצוה חיובית דא"א לכזית בשר בלא שחיטה ומה שיש לו עצה לפטור עצמו מהמצוה זו לא איכפת לן דהא בציצית ג"כ יכול להפקיע עצמו מהמצוה שלא ילבש בגד של ד' כנפות ומ"מ כשרוצה ללבוש בגד של ד' כנפות מחוייב לברך משא"כ במצות פ"ו אף דהמצוה בעצמה היא חיובית מ"מ הברכה לא נתקן על עצם המצוה דהא זה אין בידו לקיים וא"א לתקן לברך רק על לקיחת אשה וזה אין חיוב כלל דהא יכול לקיים המצוה דפ"ו ע"י פילגש [לדעת הרא"ש שם דפילגש מותר אבל באמת רוב פוסקים חולקים וס"ל דאסור להחזיק פילגש כמבואר בב"י באה"ע בסימן כ"ז].

ב' דשחיטה שאני דכתיב בלשון ציווי וזבחת אבל על קידושין לא כתיב בלשון ציווי ליקח איש אשה רק כי יקח איש אשה

ג' כיון דבקדשים א"א בלא שחיטה הלכך מברכינן על כל שחיטה עכ"ל הרא"ש ז"ל.

וע"פ דבריו ז"ל יתורץ ג"כ דברי הריצב"א דאף דס"ל דגבי חולין ליכא עשה דזביחה מ"מ כיון דגבי קדשים מחוייב לשחוט ומקיים עשה והלכך תקנו לברך על כל שחיטות ואף על שחיטת חולין. וקצת יש לומר דמשו"ה צריך לברך על שחיטת עופות אף אי נימא דאינו נוהג בהם עשה שאינה זבוחה מ"מ כיון דשחיטת ציפור של מצורע היא מצוה חיובית דהא כתיב בהדיא בלשון ציווי ושחט את הציפור האחת אל כלי חרש על המים החיים לפיכך תקנו לברך על כל שחיטת עוף וכמו שכ' הרא"ש גבי שחיטת חולין של בקר וצאן וכל זה ברור. והנראה לענ"ד כתבתי בעז"ה:

תוכן העניינים

שות עצי ברושים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה