שות עצי ברושים· הרב שלמה כהן־אברבנאל
הלכות שחיטה · סימן א
תניא רבי אומר וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה על הוושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה [ביומא דף ע"ה ע"ב ובחולין דף כ"ח ע"א ודף פ"ה ע"ב]. והנה מבואר בש"ס בכ"ד דאם לא שחט כדרך שחיטה כגון שלא שחט רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה או שלא היה נזהר באחד מן הדברים הפוסלין בשחיטה כגון ששהה או דרס או החליד וכו' או ששחט מי שאינו בר זביחה הוי שחיטתו נבלה ומטמא במשא והאוכלה עובר בלאו דלא תאכלו כל נבלה ומשנה ערוכה שנינו בחולין דף י"ג דשחיטת א"י נבלה ומטמא במשא והטעם הוא משום דאינו בר זביחה וכדאיתא בתוספתא בפ"ק דחולין שחיטת א"י פסולה דכתיב וזבחת ואכלת וכו' וכן בטבח שלא בדק בסימנין לאחר שחיטה אמרינן בחולין דף ט' דבמתניתא תנא נבלה ומטמא במשא ואף למ"ד שם דאינו אלא טרפה ואסורה באכילה כבר כתבו התוס' שם דטעמו משום דרוב פעמים שוחט שפיר ושריא מדאורייתא לא החמירו לעשות נבלה [ומדברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' שחיטה הלכה י"ב משמע דפסק כמ"ד דהוי נבלה ומטמא במשא וכמש"כ הכ"מ שם. ומדברי הרשב"א בתו"ה הארוך בבית ב' שער ב' [ובדפי הספר דפוס ברלין הוא בדף כ"ח ע"א] משמע דתרווייהו ס"ל דרוב השוחטין מן הסתם שוחטין רוב ומ"מ אם לא בדק בסימנין לאחר שחיטה אסורה מדאורייתא באכילה מצד דבחזקת איסור עומדת ולא פליגי רק לענין טומאה וכדאמרינן בגמ' שם דמר סבר בחזקת איסור קיימא והשתא מתה היא ומר סבר בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן. ונראה דמה שמסיים הרמב"ם שם דהרי זו נבלה ואפילו היה השוחט זריז ומהיר כוונתו דאף דהשוחט הזה הוא זהיר ומהיר ביותר תמיד לשחוט הרוב בפעם אחת מ"מ הוי נבלה מצד החזקת איסור ובא לאפוקי דלא נימא דלא פליגי בגמ' רק בסתם שוחטים אבל אם ידוע דהשוחט ששחט הוא זהיר ומהיר לשחוט שפיר לא הוי נבלה קמ"ל דלא חילקו חז"ל בדבר דלעולם הוי נבלה מדאורייתא] ועכ"פ אם ידוע שלא נשחט הרוב הוי נבלה מה"ת ומטמא במשא:
ולכאורה יש להעיר לדעת הסוברים דשחיטה אינו תיקון ללאו דנבלה לחוד אלא דגם הוא מ"ע בפני עצמה דאם רוצה לאכול בשר צריך לשחוט כדרך שחיטה שנאמרה למשה רבינו בע"פ ואם לא שחט כדרך שחיטה מלבד שעובר בלאו דנבלה עובר נמי בעשה שאינה זבוחה [וכן מבואר בפמ"ג בפתיחה להלכות שחיטה בשורש הב' דרוב פוסקים ס"ל כן דשחיטה הוי מ"ע ע"ש]. ויש לחקור דמנ"ל לחז"ל הא דאם לא נשחט כדרך שחיטה היא בכלל נבלה שאסרה תורה ועובר נמי בלאו דנבלה דילמא לא נאמרה רק למ"ע גרידא ואם לא נשחט כדרך שחיטה יש עליה איסור עשה שאינה זבוחה. ובפרט לדעת ר"ע בחולין דף י"ז דס"ל דבמדבר הותר להם בשר נחירה ואף דעל לאו דנבלה נצטוו גם במדבר וע"כ דלאו דנבלה לא נאמר רק במתה מאליה או שהרגה שלא כדרך נחירה וא"כ יש לומר לכאורה דאף לאחר שבאו לארץ ונצטוו על השחיטה היינו דיש עליו איסור עשה שאינה זבוחה אבל מנין לט דיש עלה גם לאו דנבלה:
ואמנם התשובה על זה נראה פשוט דמלבד די"ל דכן היתה קבלה בידם דקרא דוזבחת הוא פירוש על הלאו דנבלה דאינו יוצא מידי נבלה עד שישחוט כדרך שחיטה שנצטוה משה רבינו בע"פ [וכן מוכח לומר כן בהא דאמר ר"ע שם דבמדבר הותר בשר נחירה אלמא דבדור המדבר אף דלא היה בעינן שחיטה מ"מ נחירה מיהו בעיא ולכאורה היכן מצינו מפורש דבעינן נחירה וע"כ צ"ל דהיה מקובל בידם דהלאו דנבלה הוא אפי' נהרגה ע"י אדם שלא כדרך נחירה בסימנים מקרי נבלה ונאמר ע"ז הלאו דלא תאכלו כל נבלה וממילא כשנצטוו אח"כ על השחיטה היה הצווי דדווקא שחיטה מוציאה מידי נבלה ולא נחירה]. עוד יש ללמוד זה מן הכתוב גופא דהרי איתא בכ"ד בש"ס דילפינן סתום מן המפורש והיא אחת מהמדות שהתורה נדרשת בהם והלכך מאחר דכתבה התורה סתם לא תאכלו כל נבלה ולא ידעינן מהו נקרא נבלה בא הכתוב דזבחת לפרש הלאו דכל זמן דלא נשחטה כדרך שחיטה הוי נבלה ועיקר קרא דוזבחת לא בא רק לפרש הלאו דנבלה אך כיון דנכתב בלשון צווי ס"ל להפוסקים ז"ל דהוי מ"ע נמי כמו כל הצווים שנאמרו בתורה ואם לא נשחטה כדרך שחיטה מלבד שעובר בלאו דנבלה עובר נמי בעשה שאינה זבוחה [וכעין זה כתבו התוס' בביצה דף י"ב לענין גוזז בפסולי המוקדשין דהיה לוקה בזה"ב ואף דגיזה אינו אלא לאו הבא מכלל עשה דתזבח ולא גיזה מ"מ אמרינן דאהדריה לאיסורא קמא ולקי ע"ש. וכן כתבו עוד התוס' בע"ג דף ס"ז ע"ב בשם ר"ת ז"ל לענין טעם כעיקר דאמרינן אהדריה לאיסורא קמא ולקי ע"ש וא"כ ה"נ כיון דכתבה רחמנא לאו בנבלה ובא הכתוב במקום אחר והצריך שחיטה דווקא והלכך אמרינן אם לא נשחטה אהדריה לאיסורא קמא להלאו דנבלה ולקי]:
ועוד נראה דחז"ל סמכו ג"כ על הא דנטר הכתוב לכתוב לאו בנבלה רק במשנה תורה לאחר דנצטוו על מצות שחיטה דהא דכתיב בפ' אמור נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה כבר פירש"י שם בחומש והוא מהתו"כ דלענין הטומאה הזהיר כאן שאם אכל נבלת עוף טהור שאין לה טומאת מגע ומשא אלא טומאת בית הבליעה אסור לאכול בקדשים אח"כ אבל אינו אזהרה על אכילת נבלה ומה שהוזכר שם גם טרפה כבר פירש"י שם דבא ללמד דדווקא בדבר שיש במינו טרפה מטמאה בבית הבליטה יצא נבלת עוף טמא ע"ש ועוד אכתוב לקמן בסמוך פירוש נכון בכתוב הזה בעז"ה] והיינו דבא ללמד דלאחר שנצטוו על השחיטה שכתוב שם בפרשת ראה במקראות הקודמות גם בהמה שלא נשחטה כהלכתה שנאמר למשה מסיני ג"כ הוי בכלל נבלה ולכן כתיב כל נבלה לרבות אפי' אם נשחטה אך דלא נשחטה כהלכתה ג"כ עובר בלאו דנבלה וכ"ש אם נחרה או עקרה דלא נשחטה כלל ואי הוי כתיב הלאו דנבלה בפ' שמיני הוי טעינן דלא מקרי נבלה רק אם מחה מאליה או נהרגה שלא ע"י נחירה בסימנים דהא במ' שנה שהיו ישראל במדבר עדיין לא נצטוו על השחיטה לדעת ר"ע:
ובזה נ"ל לתת טעם נכון על מה דבפ' שמיני לא פירשה התורה לשמות מיני הבהמות והחיות טהורות בפירוש ורק כתבה התורה דרך כלל כל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו ואלו בפרשת ראה פירשה התורה השמות בפירוש וכתוב זאת הבהמה אשר תאכל שור שה כשבים ושה עזים איל צבי ויחמור וגו'. והגאון אב"ד דוואלאזין זצ"ל בביאורו העמק דבר על החומש כתב דמשו"ה הוצרך הכתוב לפרש השמות דנ"מ להיכא שהיה מהלך במדבר ומצא בהמה שפיה גמום ופרסותיה חתוכות ואינו יכול להכירה ע"י סימנין ואמר הכתוב דמ"מ אם מכיר בטביעת עין שהיא מעשרה מינין שהוזכר כאן מותר לאכול בלא בדיקה כ"כ הגאון הנ"ל. והנה אף שדבריו נכונים בפשט הכתוב מ"מ תקשה מ"ש דנטר לאשמעינן זה עד הכא ולא כתב זה בפ' שמיני וגם פירושו דחוק קצת דהא אכתי לא השמיע לנו הכתוב מה הן הסימנים עד קרא דבתריה וא"כ לא שייך כלל לומר דבא ללמד דהיאך הדין אם לא אפשר להכיר הסימנים וזה אין לומר דסמך הכתוב כאן על קרא דפ' שמיני דשם הוזכר ג"כ הסימנים דא"כ מה דהזכיר הכתוב כאן הסימנים פעם שנית הוא מיותר לגמרי. ולכן טפי נ"ל דהך קרא דזאת הבהמה אשר תאכלו בא לפרש השמות של מינים הללו ונ"מ אם מכיר בהם ובשמותיהן א"צ לבדוק כלל אחר הסימנים והדר אמר הכתוב דאם אינו בקי בהם ובשמותיהן אז צריך לבדוק בסימנין אם היא מעלת גרה ומפריס פרסה או לא. אבל גם לפירוש זה עדיין תקשה אמאי לא כתבה התורה זה בפ' שמיני. ואמנם לפי מש"כ למעלה דהקרא דפ' שמיני שנצטוו באוהל מועד נאמר לדור המדבר דלא נצטוו עדיין על השחיטה ניחא טובא דאז דהיה מותר גם ע"י נחירה לא היה שום חילוק בהיתר אכילה בין בהמה גסה לבהמה דקה ולבין בהמה גסה לחיה גסה אבל במשנה תורה דנאמרה לבאי הארץ דכבר הוזכר במקראות הקודמות דבעינן זביחה דוקא ונאמר למשה רבינו בע"פ כל חמשה הלכות שחיטה שהיה דרסה חלדה וכו' שפיר איכא חילוק גדול בין בהמה גסה לדקה לענין שהיה דקיי"ל בחולין דף ל"ב דשיעור שהיה הוא כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט דקה לדקה וגסה לגסה וכן אם לא היה בסכין מלא צואר חוץ לצואר ושחט בהולכה לבד או דשחט בהולכה ובהבאה אך דלא היה בסכין כמלא צואר וחוץ לצואר משהו דהוי דרסה וכל זה משערינן בצואר הנשחט או דקה או גסה וא"כ נ"מ טובא בשיעור הסכין לבין בהמה דקה לגסה. וכן במסוכנת דצריכה פרכוס דגבי בהמה גסה גם אם פשטה ידה ולא החזירה ג"כ הוי פרכוס אבל בבהמה דקה ובחיה בין דקה ובין גסה לא הוי פרכוס רק הוא סימן להוצאת נפש וכל זה נאמר למשה רבינו בע"פ ולכן פירשה התורה המינים לאשמעינן דכל אחת ואחת ניתרת באכילה לפי דיני השחיטה שנאמר למשה בע"פ בכל אחת ואחת:
ואם דגם במדבר דהותר בשר נחירה אז מ"מ כל מסוכנת בוודאי היתה צריכה פרכוס כמו עתה דהא הטעם דמסוכנת צריכה פרכוס משום דבלא"ה אמרינן דנטולה נשמתה קודם לכן והוי כמתה מאליה וא"כ גם אז היה חילוק בין דקה לגסה מ"מ לא חש הכתוב לכתוב זה כיון דגם עיקר הנחירה לא הוזכר בתורה כלל משום דלא היה רק הוראת שעה לדור המדבר והתורה לא כתבה רק מה שנוהג לדורות ולכן לא הוזכר שום חילוק בזה רק כתבה התורה סתם דכל בהמה שהיא מעלת גרה ומפריס פרסה תאכלו. אבל במשנה תורה דנאמר צווי מפורש בתורה וזבחת כאשר צותיך פרט הכתוב בפירוש כל המינים המותרים לאכול משום שיש חילוק ביניהם לדינא בעיקר דיני השחיטה שנאמר למשה בע"פ לענין שיעור שהיה ולענין דרסה ולענין מסוכנת וכל זה נ"ל נכון בעז"ה:
ולענין מש"כ למעלה דקרא דנבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה לא נאמר רק לענין טומאה דגם נבלת עוף טהור יש לה טומאה בבית הבליעה והיא אזהרה לכהנים שלא יאכלו נבלת עוף טהור בעת שיבואו לעבוד עבודה או לאכול בקדשים. והנה לכאורה תמוה באמת כיון דבאמת איכא לאו באכילתה אף לישראל שאינו צריך לעבוד עבודה ואינו רוצה לאכול קדשים למה כתבה התורה האזהרה רק גבי כהן משום טומאה. וראיתי להעתיק כאן מה שכתבתי במק"א ליישב זה בטוב טעם ודעת בעז"ה וז"ל שם:
לכאורה יש לתמוה תמיה רבתי בהא דאמרינן במנחות דף מ"ה דהא דכתיב ביחזקאל [מ"ד ל"א] כל נבלה וטרפה מן העוף ומן הבהמה לא יאכלו הכהנים דכהנים איצטרי ליה סד"א הואיל ואשתרי מליקה לגבייהו אישתרי נמי נבלה וטרפה קמ"ל והנה לכאורה תימה גדולה דמאי איצטריך לן קרא דיחזקאל דהא דבר זה מתורת משה למדנו דכתיב בויקרא [כ"ב ח'] נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה אני ה' ואזהרה זו קאי על כל איש ואיש מזרע אהרן דכתיב לעיל מיניה הרי יש לנו מקרא מפורש בתורה דגם הכהנים מוזהרים על נבלה וגם על נבלת עוף טהור דהא עיקר הך קרא קאי על נבלת עוף טהור וכמו שפירש"י בשם התו"כ.:
ואמנם אחר העיון ניחא דהנה לכאורה הך קרא צריך ביאור דאם בא ללמד אזהרה שלא יאכל נבלת העוף תמוה טובא דהיכי מסיים לטמאה בה דאטו איסור אכילה דנבלה תליא בטומאה אתמהה דהא טרפה אינה מטמאה ומ"מ כתיב בה ג"כ לא יאכל בהך קרא גופיה. ועוד דהיכי מסיים לטמאה בה ומשמע דקאי גם על טרפה והא טרפה ששחטה אינה מטמאה גם בעוף [ורק ר' יהודה ס"ל במשנה דזבחים דף ס"ח דטרפה ששחטה מטמאה בבית הבליעה בעוף אבל לא קיי"ל כוותיה דלהלכה קיי"ל כר' יוסי במשנה שם דשחיטה מטהרת טרפה מטומאה גם בעוף וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' אבות הטומאות הלכה י"ב] ועוד דאם בא הכתוב בכאן להזהיר כהנים שלא יאכלו נבלה וטרפה מן העוף אין כאן מקומו ובפ' שמיני דמיירי שם באיסורי מאכלות הו"ל למכתב אבל בהך פרשה לא מיירי כלל באיסורי מאכלות רק בדיני טומאה לענין עבודה או לאכול בקדשים:
ואם כוונת הכתוב בכאן ג"כ לענין טומאה דאם אכל נבלה עוף טהור אסור לו לעבוד עבודה ולאכול בקדשים א"כ לשון לא יאכל אינו מדוקדק דהא לא מיירי כלל בענין איסור אכילה רק לענין אכילת קדשים בטומאה ותדע דהא ברישא דקרא כתיב איש איש מזרע אהרן הכהן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל והנוגע בכל טמא נפש וגו' ולא יאכל מן הקדשים וגו' הרי דכתיב הלאו דאכילה על הקדשים דאם נגע בשרץ אסור לאכול בקדשים ולא כתיב אזהרה דלא יגע בשרץ כדי לטמאה בה משום דהנגיעה בעצמה אין בה איסור. וא"כ גם בנבלה וטרפה אף דגבייהו האכילה בעצמה איכא איסורא ואף אם לא יאכלו קדשים אח"כ. מ"מ כיון דלא מיירי כאן באיסור אכילה לא הוי תלי הכתוב הלאו באיסור אכילה רק באיסור טומאה וכמו דכתיב בפ' אחרי מות והנפש אשר תאכל נבלה וטרפה וכבס בגדיו ומיירי שם ג"כ בנבלת עוף טהור וכמו שפירש"י שם ואעפ"כ לא כתיב שאסור לאכול נבלה וטרפה ואף דבאמת איכא לאו באכילה משום דלא מיירי שם באיסורי מאכלות וא"כ הכא נמי לא הוי ליה למכתב רק איש אשר יאכל נבלה וטרפה בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר:
אך באמת אחר העיון בזה נ"ל דכוונה גדולה ונפלאה נכלל בפסוק הזה דוודאי עיקר קרא לא בא רק לענין איסור אכילת קדשים בטומאה וללמד דגם אם אוכל נבלת עוף טהור ג"כ נטמא לאכול בקדשים או להקריב אך דהכתוב לא היה יכול לכתוב סתם דהאוכל נבלת עוף טהור נטמא לאכול בקדשים דהא התורה התירה לו לאכול מליקת חטאת העוף ואינו נטמא לאכול בקדשים ולכן הוצרך לכתוב בלשון לא יאכל לטמאה בה משום דבאמת במליקת קדשים ליכא טומאת בית הבליעה כלל ואפי' בעולת העוף דאיכא בה לאו דנבלה לכהן האוכלה כמו בזר שאוכל מליקה דלאכילת עולת העוף גם כהן כזר דמי מ"מ טומאה אין בה וילפינן לה מזבחים ס"ט מקרא דהנפש אשר תאכל נבלה וטרפה באזרח ובגר וכבס בגדיו (ויקרא י"ז) דמה טרפה שאינה מתרת את האיסור אף כל שאינה מתרת את האיסור יצא מליקה שהיא מבפנים הואיל והיא מתרת את האיסור אינה מטמאה בבית הבליעה ע"ש ולכן הוצרך הכתוב כאן לומר בלשון הזה נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה כלומר דאף דמותר לו לאכול מליקת חטאת העוף ויכול לאכול אח"כ קדשים אחרים. וכן אם אכל עולת העוף אף דלוקה משום אוכל נבלה מ"מ מותר לו לאכול קדשים אחרים היינו משום דבמליקת קדשים אינו מטמא בבית הבליעה אבל נבלה שמטמאה בבית הבליעה כגון נבלת העוף של חולין שהיא מטמאה בבית הבליעה אסור לו לכהן לאכול קדשים אח"כ והא דמסיים הכתוב לטמאה בה הוא פירוש על רישא דקרא דבאיזה נבלת עוף טהור הזהרתי על הכהן היינו בנבלה שהיא מטמאה כגון נבלה של חולין [ומה דכתיב בהך קרא גם טרפה והגם דטרפה אינה מטמאה בבית הבליעה כבר מבואר בזבחים דף ס"ט ע"ב דלר"מ דס"ל דטרפה ששחטה אינה מטמאה בבית הבליעה הך טרפה בא למעוטי עוף טמא דאינו מטמא בבית הבליעה דדוקא דבר שיש במינו טרפה יצא עוף טמא שאין במינו טרפה. ולר' יהודה שם מבעיא ליה טרפה לאשמעינן דטרפה ששחטה ג"כ מטמא בבית הבליעה באמת:
ומתוך שאין בכתוב הזה הכרע אם הכונה שמוזהר ג"כ על האכילה בעצמה ואף אם אינו רוצה לאכול קדשים אח"כ ג"כ אסור לו או שהכונה הוא שלא יאכל אם בדעתו לאכול בקדשים אח"כ ולכן בא יחזקאל הנביא ופירשו דהאכילה בעצמה אסורה דכל נבלה וטרפה מן העוף ומן הבהמה לא יאכלו הכהנים והא דהוצרך קרא לכתוב מן הבהמה ואף דנבלת בהמה הוא מילתא דפשיטא דגם הכהנים מוזהרים דהא לעולם לא מצינו דהותר להם נבלת בהמה מ"מ איצטריך קרא ללמד דעוף דומיא דבהמה דאכילה בעצמה אסורה להם ולא מצד טומאה [ובפרט דבנבלת בהמה משכחת לה דלא נטמא באכילה כגון שתחב לו חבירו כזית בבית הבליעה דאינו נטמא כלל לדעת אביי בנדה דף מ"ב דס"ל שם דמקום נבלת עוף טהור בלוע הוי ואינו נטמא לא משים מגע ולא משום משא. ואף לרבא דס"ל שם דמקום נבלת עוף טהור בית הסתרים הוי מ"מ משכח"ל דלא נטמא כגון שבית הבליעה היה רחב ולא הסיט את כזית הנבלה וכמו שכתבו התוס' שם] ה"נ גבי העוף האכילה בעצמה אסורה ולאו מצד טומאה ואף שאין בדעתו לאכול קדשים אח"כ. ולכן כתוב בתורה בלשון הזה לא יאכל לטמאה בה דהוא מילתא דמשתמע לתרי אפי שאסור לו לאכול נבלת עוף טהור וגם אם אכל נטמא ואסור לו לאכול קדשים:
והא דאיצטריך קרא בזבחים דף ס"ט דמליקת חולין נבלה ומטמאה בבית הבליעה בין בפנים ובין בחוץ היינו משום דמהך קרא דנבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה לא הוי שמעינן רק בנבלה שמתה מאליה או בנחירה בסימנין או שמלק בסכין דלא עבד כעין מליקה דקדשים אבל במלק כעין מליקה ממש הו"א כיון שהתירה התורה מליקה בקדשים ה"ה בחולין קמ"ל קרא דטרפה [והוא המקרא דאחרי מות דכתיב שם וכל נפש אשר תאכל נבלה וטרפה וכן נדרש בתו"כ על אותו פסוק וכל הברייתא דזבחים הנ"ל הוא לשון התו"כ בפרשה הנ"ל] דמה טרפה שאינה מתרת את האיסור אף כל שאינה מתרת את האיסור הביא מליקת חולין בין מבפנים ובין מבחוץ שג"כ אינה מתרת את האיסור מטמאין בגדים אבית הבליעה]:
ואין להקשות דלמ"ל קרא דלכל חטאתם דכתיב בפ' קרח לרבות חטאת העוף דנאכלת לכהנים וכדאיתא בזבחים דף מ"ד ע"ב דאי לאו הך קרא הו"א דנבלה היא. ולכאורה הא שמעינן מקרא דטרפה דמליקת קדשים בפנים אינה מטמאה בגדים אבית הבליעה משום דהיא מתרת את האיסור ולא דמיא לטרפה. דהא אינו קושיא דהו"א אף שאינה מטמאה בבית הבליעה מ"מ לוקה עלה משום נבלה וכמו מליקת חטאת העוף לזר ומליקת עולת העוף בין לזר ובין לכהנים דאף שאינו מטמא בבית הבליעה מ"מ לוקה עלה משום נבלה משום דעל לאו דנבלה לית לן קרא להתיר קמ"ל קרא דלכל חטאתם לרבות חטאת העוף שנאכלת לכהנים. ומיהו חטאת העוף לזר ועולת העוף בין לזר ובין לכהנים דנהי דאינו מטמא בבית הבליעה מ"מ לענין איסור לאו דנבלה פליגי בה ר' חייא ובר קפרא ביבמות דף ל"ב דר"ח סבר כשנאסרה נבלה לכל נאסרה כשהותרה במקדש לכהנים הותרה ולא לזרים ובר קפרא סבר כשהותרה במקדש הותרה לכל ואינו חייב רק משום זרות:
ולפי המסקנא שם דפליגי באיסור בת אחת היינו דבר קפרא סבר דכיון דאיסור נבלה הותרה אצל כהנים הוא איסור קל טפי מאיסור זרות ולכן האיסור קל נדחה ואינו חייב רק משום זרות החמור וכמ"ש התוס' בד"ה בר קפרא בשם ר"י ע"ש:
ובספר מחנה לוי הנדפס בסוף ספר המקנה העיר על סוגיא דיבמות הנ"ל דלמה לא מחייב נמי ר' חייא משום לאו דטומאה דהא ע"כ מיירי שאכל בתוך העזרה דהא חוץ לעזרה נפסל ביוצא וכל שלא הותר לכהנים אינו חייב משום זרות וכיון שמיירי שאכל בעזרה א"כ הו"ל למימר שחייב שלש דהא מיד שאכל כיון דלגבי זר הו"ל נבלה גמורה שפיר נטמא האוכל כדין האוכל נבלת עוף טהור שמטמא בבית הבליעה וחייב עוד אחת משום שהייתו בעזרה בטומאה ודוחק לומר דלענין טומאת בית הבליעה לא שייך ביה דין נבלת עוף טהור לזר וצע"ג עכ"ל ס' מחנה לוי הנ"ל. והנה כל דבריו תמוהים אצלי מתחילתם ועד סופם מה שהכריח דע"כ מיירי שאכל בעזרה דאם יצא אינו חייב משום זרות משום דלא ניתר לטהורים תמוה דהא דילפינן מקרא דאם אינו נטהר לטהורים אין חייבין עליו משום טומאה דוקא אם לא הייתה לו שעת הכושר כגון דנטמא לפני זריקה אבל אם היתה לו שעת הכושר ואח"כ יצא מקרי דניתר לטהורים וכמו שמבואר להדיא במנחות דף כ"ה ע"ב דתניא שם יכול בשר שנטמא לפני זריקת דמים יהא חייבין עליו משום טומאה ת"ל כל טהור יאכל בשר וגו' הניתר לטהורין חייבין עליו משום טומאה ושאינו ניתר לטהורין אין חייבין עליו משום טומאה או אינו אלא נאכל לטהורים חייבין עליו משום טומאה ושאינו נאכל לטהורין אין חייבין עליו משום טומאה אוציא אני את הלן ואת היוצא וכו' ת"ל אשר לה' ריבה. ומאי ראית וכו' אמרת מרבה אני את אלו שהיתה להן שעת הכושר ומוציא אני את אלו שלא היתה להן שעת הכושר ע"ש:
וכן במכות דף י"ח ע"ב אמר רב גידל אמר רב זר שאכל חטאת ואשם לפני זריקה אינו לוקה משום הלאו דכל זר לא יאכל קודש משים דעדיין לא ניתר לכהנים ולא קרינא ביה ואכלו אותם אשר כופר בהם ע"ש ומשמע להדיא דאבל אם אוכל בשר חטאת ואשם שיצא חוץ לקלעים אחר זריקה שפיר לוקה גם משום זרות:
והן אמת דרבינו הגדול הרמב"ם ז"ל בפי"א מה' מעשה הקרבנות הלכה ח' כתב וז"ל זר שאכל קדשים בחוץ לוקה משום או כל בחוץ לא משום זר לא יאכל קודש שהרי אינן ראוין לכהנים עכ"ל. וכתב הכ"מ שהוציא כן מהש"ס דמכות ממימרא דרב גידל הנ"ל ואכן אני תמיה דהא בגמ' לא אמרינן רק אם אכל לפני זריקה דעדיין לא היה להן שעת היתר לכהנים ויש ללמוד מזה דה"ה אם אכל אחר זריקה אך דיצא הבשר קודם זריקה דג"כ אינו לוקה משום זרות משום דמעולם לא ניתר לכהנים. אבל אם יצא לאחר זריקה בוודאי לוקה משום זרות והיכי כתב הרמב"ם וכתב דאינו לוקה משום זרות אם אכל קדשים בחוץ ולא חילק בין אם יצא קודם זריקה ליצא אחר זריקה והדבר צ"ע:
ונחזור לדברי המחנה לוי הנה כבר כתבנו לעיל דמש"כ דאינו חייב משום זרות אם יצאו חוץ לעזרה משום דנפסלו ביוצא ואינו נאכל לטהורים נראה דנעלם ממנו ברייתא דמנחות הנ"ל ועוד יש לתמוה עליו דאף לפי דבריו דאפילו אם היתה לו שעת הכושר מעיקרא מ"מ כיון שעתה לא חזי לכהנים אינו לוקה משום הלאו דכל זר לא יאכל קודש מ"מ לוקה משום אידך לאו דזרות דדרש ר"ש במכות דף י"ז מדכתיב בקרא דלא תוכל לאכול בשעריך וגו' ובכורות בקרך וצאנך. דמיותר הוא ולא בא הכתוב אלא ללמד לזר שאוכל מן הבכור לאחר זריקה שהוא לוקה. ומזה נפק"ל לאו דזרות בבכור וכ"ש בחטאות ואשמות ומנחות והך לאו דזרות משמע בהדיא דלוקה, אף אם אכל לפני זריקה דהא אמר רבא שם דזר שאכל מן העולה לפני זריקה חוץ לחומה לוקה חמש לר"ש ולפי המסקנא שם לוקה חמש מלקיות ממש הרי דלוקה משום זרות גם באוכל לפני זריקה דאל"כ לא משכח"ל חמש וכן משמע שם עוד בסוגיא להדיא דמקשה הש"ס על רבא וללקי נמי משום וזר לא יאכל וגו' ומתרץ הני מילי היכא דלכהנים חזי הכא לכהנים נמי לא חזי הרי דלאו דזרות דחשיב רבא לר"ש מקרא דלא תאכל וגו' נוהג אף בקדשים דלכהנים נמי לא חזי. וכן משמע ג"כ ברמב"ם בפ"א מהל' בכורות הלכה ט"ז דזר שאכל כזית מבכור בין לפני זריקה ובין לאחר זריקה לוקה מפי השמועה למדו שזו אזהרה אף לזר שאכל בכור בין לפני זריקה ובין לאחר זריקה עכ"ל. ומשמע דגם לפני זריקה לוקה משום זרות כמו באוכל לאחר זריקה ומיהו אינו הוכחה גמורה די"ל דלצדדין קתני דלפני זריקה לוקה משום אוכל קדשים לפני זריקה ולאחר זריקה לוקה משום זרות וע"כ צריך לפרש כן ברמב"ם דאל"כ הו"ל למימר דאם אכל לפני זריקה לוקה שתים וגם מדבריו דבפי"א מה' מעשה הקרבנות שהבאתי לעיל מוכח להדיא דס"ל דבאוכל חטאת ואשם חוץ לעזרה אינו לוקה משום זרות וא"כ כ"ש באוכל מבכור לפני זריקה דוודאי אינו לוקה משום זרות אך לפי זה צ"ל דלא פסק כרבא דאמר דלוקה חמש לר"ש [דמדברי הרמב"ם דלשם מוכח דס"ל כר"ש דהרי הביא שם להלכה כל הדרשות שדרש ר"ש מהך קרא דלא תוכל לאכול בשעריך ע"ש] או דמפרש דרבא לא קאמר רק דיש עליו חמשה איסורים וכס"ד בש"ס מעיקרא. אבל קשה דהרי מסקינן שם דלוקה חמש ממש והדבר צ"ע ואי"ה בחידושי להרמב"ם יבואר עוד מזה:
אך העיקר באתי לתמוה על המחנה לוי הפלא ופלא על עיקר קושייתו דלמה לא חשיב גם לאו דטומאת הגוף דהיאך נעלם ממנו הסוגיא דזבחים ס"ט שהבאתי לעיל דבמליקת קדשים ליכא שום טומאה כלל ואף בעולת העוף דאיכא בה לאו דנבלה לכה האוכלה כמו לזר שאכל מליקת חטאת העוף מ"מ טומאה אין בה וכמו שהבאתי לעיל באריכות ועוד יש לתמוה עליו במש"כ דהוה ליה למימר דחייב שלש וכו' דהא חייב עוד אחת משום שהייתו בטומאה בעזרה. ועובר בלאו דטומאה והדבר תמוה דכיון דסובר הגאון בעל מחנה לוי דאינו לוקה משום טומאה אם נטמא בעזרה רק אם שהה כמו לענין חיוב קרבן דבעינן ששהה כדי השתחואה א"כ עיקר חיוב מלקות משום השהיה הוא ולא משום האכילה א"כ פשיטא דחייב משום טומאה וגם בר קפרא מודה בזה דהא עיקר המחלוקת דר"ח ובר קפרא הוא באיסור בת אחת אי חייב שתים או לא אבל חיוב טומאה נעשה אח"כ ופשיטא דחייב משום טומאה אם שהה כדי השתחואה:
ועוד כיון דחיוב טומאה בא על השהיה הרי הן שני דברים נפרדים ולא שייך כלל לומר דלוקה שלש דהא על האכילה אינו לוקה רק שתים:
אבל באמת נראה שנעלם מהגאון הנ"ל הסוגיא דשבועות דף י"ז דלענין מלקות [בזה"ב[ מבעיא לן אם צריך שהיה או לא וכתבו התוס' שם בד"ה צריך שהיה ובד"ה טימא עצמו במזיד דהאיבעיא הוא בטימא עצמו בשוגג אבל אם טימא עצמו במזיד והתרו בו שלא יטמא עצמו פשיטא דלא בעי שהיה וכן הא דבעי רב אשי שם טימא עצמו במזיד מהו אם נפרש דרב אשי לענין מלקות מבעיא ליה צ"ל דמיירי שהתרו בו לאחר שנטמא ומבעיא ליה דאף אם נימא דאם טימא עצמו בשוגג והתרו בו אח"כ צריך שהיה מ"מ אם הטומאה גופא היה במזיד אפשר דאינו צריך שהיה אבל בהתרו בו תחילה שלא יטמא פשיטא דלא צריך שהיה ולפי זה קושייתו יותר חזקה דהו"ל לומר רבותא יותר דלוקה שלש כגון דהתרו בו קודם האכילה שלא יטמא עצמו בזה. אבל באמת כבר כתבנו לעיל דנעלם ממנו הסוגיא דזבחים ס"ט דמליקת חטאת העוף ועולת העוף אין בו שום טומאה כלל בין לכהנים ובין לזרים וגם ביתר דברי המחנה לוי הרבה יש לפלפל בזה ואכ"מ:
זה יש לדקדק בדברי הגמ' דיבמות שם דאמאי לא חשיב נמי לאו דטריפה דהא בכל מליקה איכא נמי לאו דטריפה וכמו דאמרינן בחולין דף כ"ח דנהי דכי תבר שדרה ומפרקת הוי ליה טרפה ואף דהתם מיירי דמלק בסכין דלא עביד כדין מליקה אבל מ"מ בתוס' דנזיר דף כ"ט מבואר דבכל מליקה איכא נמי לאו דטרפה דעל הא דמשני התם למ"ד דהא דהאיש מדיר את בנו בנזיר אינו רק כדי לחנכו במצות דמקשה הש"ס עליה כיון דמה"ת אינו נזיר היאך אכיל כהן מליקה ומשני דסבר דאינו שחיטה לעוף מה"ת וע"ז הקשו התוס' דהא מ"מ בכל מליקה נעשה טרפה מקודם וטרפות נוהג גם בעוף לד"ה ותי' דס"ל דיכול להחזיר סימנין לאחורי העורף ומולק [ומהר"ם לובלין ז"ל הביא קושיית התוס' דנזיר הנ"ל בשם מקשין העולם ותי' למ"ד דאין שחיטה לעוף מה"ת ליכא איסור טרפה במליקה דכולה חדא נחירה היא ובמח"כ נעלם ממנו דברי התוס' דנזיר הנ"ל דאף למ"ד דאין שחיטה לעוף מה"ת מ"מ יש איסור טרפות במליקה ולא נחשב הכל כנחירה]:
ונ"ל דיש להוציא מדברי התוס' הנ"ל דלמ"ד דיש שחיטה לעוף מה"ת יש במליקה שני לאוין לזר האוכלה [או בעולת העוף יש שני לאוין בין לזר ובין לכהן] דבשעה שחתך רוב בשר ומפרקת נעשה בה מעשה טרפה ואחר שמולק הסימנין נעשה גם נבלה וכן בכל בהמה או עוף אם שחט מן העורף האוכל מבשרה חייב שתים משום נבלה ומשום טרפה:
ואין לומר דהאיסור נבלה אינו חל על טריפה דנראה דשפיר חל דחדא דאיסור חמור הוא שכן מטמא ועוד דאפילו נימא דבכל בהמה או עוף דחולין אינו חל נבלה על טרפה מ"מ בזר שאכל מליקה נראה דוודאי חל דהא בלא"ה הקשו התוס' ביבמות שם דף ל"ג ד"ה אלא מליקה דהיכי אמרינן דאיסור זרות ונבלה הוי איסור בת אחת הא מיד כי נמלקה הוי לה נבלה ואיסור זרות לא חל רק אחר זריקה שיש היתר לכהנים ותירצו דאיסור נבלה נמי לא חל רק אחר הזריקה דלא חל איסור נבלה על איסור מעילה וכו' ע"ש וא"כ פשוט דאיסור טרפה נמי לא חל על איסור מעילה ונמצא דלאחר זריקה שיצא הבשר מידי מעילה חל עליו כל השלשה לאוין בבת אחת איסור טרפה ואיסור נבלה ואיסור זרות והדרא הקושיא לדוכתיה דלמה אמרינן דאינו לוקה רק שתים:
ואכן באמת אחר העיון אינו קושיא כלל דהא עיקר הפלוגתא דר"ח ובר קפרא הוא אי לקי נמי אלאו דנבלה במקום דאיכא לאו דזרות או לא אבל מענין על כמה לאוין הוא לוקה מזה לא מיירי מידי והא דנקט לאו דנבלה י"ל דחדא מתרי ותלתא לאוין נקט וא"כ לא קשיא מידי במאי דלא הזכיר הלאו דטרפה דלבר קפרא דסבר דעל לאו דנבלה לא לקי משום דהותרה מכללה אצל כהנים ממילא נלמד דגם על טרפה לא לקי דהא איסור טרפה ג"כ הותרה מכללה אצל כהנים. ולר"ח דס"ל דחל נבלה על לאו דזרות פשוט דה"ה לאיסור טרפה. ולפי זה גם קושיית המחנה לוי דלמה לא קחשיב גם הלאו דטומאה לק"מ דיש לומר דחד מתרי ותלתא לאוין נקט אבל באמת בלאו דטומאה גם לבר קפרא לקי דהא לאו דטומאה לא הותרה מכללה אצל כהנים ובזה ליכא פלוגתא כלל ולפיכך לא הזכיר הלאו דטומאה כלל וכל זה נ"ל פשוט:
ואגב דאיירינן לענין טרפה הותרה מכללה אצל כהנים ראיתי לכתוב בכאן מה שכתבתי על הגליון הקדמת הבאר היטיב לאה"ע מהגאון מוהר"י מטיקטין זצ"ל שהקשה שם על הא דאמרינן במנחות מ"ה על הך קרא דיחזקאל דכל נבלה וטרפה מן העוף ומן הבהמה לא יאכלו הכהנים דכהנים איצטרכו ליה דסד"א הואיל ואשתרו מליקה לגבייהו תשתרי נמי נבלה קמ"ל. והעיר שם דהתינח נבלה טרפה מאי איצטריך למכתב דהא איסור טרפה לא מצינו דאישתרו לגבייהו וכתבתי על הגליון דבמח"כ נעלם ממנו הסוגיא דחולין דף כ"ח דאמרינן שם דבכל מליקה נעשה מתחילה טרפה דהא מולק מן העורף וצריך לחתוך השדרה ומפרקת קודם שיגיע לסמנין וא"כ בכל מליקה איכא איסור טרפה ג"כ. ואף דזימנין משכח"ל מליקה בלא איסור טרפה כגון אם החזיר הסימנין אחורי העורף ומלק וכמו שתירצו בתוס' דנזיר הנ"ל וגם משכח"ל אם יזהר שלא יפסיק את חוט השדרה דבכה"ג לא נעשה טרפה לדעת הגאון מוה' יצחק הלוי ז"ל אחיו של הט"ז והובא דבריו בט"ז יו"ד סימן כ"ז מ"מ התורה התירה מליקה לכהנים בכל גווני אף דנעשה טרפה והלכך אין התחלה לקושייתו במח"כ:
וביותר אני תמה על תירוצו שתי' דמשו"ה הוצרך הכתוב לפרש דגם איסור טרפה נוהג בכהנים כי היכא דלא נטעה מקרא דיחזקאל [י"ד] נבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי ועד עתה ולכאורה מאי רבותיה דלא אכל נבלה וטרפה ולכן הוי טעינן דלכהנים משרי שרי נבלה וטרפה ויחזקאל היה כהן ולכן משתבח בנפשיה דהוא לא אכל נבלה וטרפה אף דהיה כהן כן היו יכולין לטעות ולכן הוצרך יחזקאל לכתוב [שם מ"ז ל"א] כל נבלה וטרפה מן העוף ומן הבהמה לא יאכלו הכהנים כן תירץ בהקדמת הבאר היטיב הנ"ל. אבל תירוצו לא נראה לי כלל דמהיכא הוי טעינן דכהנים מותרין לאכול טרפה מאחר דבתורה לא מצינו שום ראיה והוכחה דמותרין בטרפה ואי משום דהוה קשה לן קרא דיחזקאל דכתיב טרפה לא אכלתי משום הך קושיא אין לבנות יסוד ובנין להתיר טרפה לכהנים בדבר שלא מצינו לזה שום רמז רמיזא באורייתא וידוע דכל קושיא יש לה תירוץ ובאמת שכבר פירשו רבותינו בעלי התלמוד בש"ס בחולין דף ל"ז ובדף מ"ה דהא דאמר נבלה וטרפה לא אכלתי היינו דלא אכל בשר כוס כוס מעולם והיינו מסוכנת דעומדת למות דאף דלכו"ע שריא מ"מ הוא לא אכל [ואף דעדיין קשה דלמה הוצרך לומר דטרפה לא אכלתי דמסוכנת אינו ענין לטרפה וכבר הרגיש המהרש"א ז"ל בח"א בזה ותירץ בדוחק. ואמנם לענ"ד נ"ל לומר דהכל במסוכנת מיירי אך דיש תרי מיני מסוכנת דסתם מסוכנת מיירי שעומדת למות מיד ומקרי נבלה משום דעומדת למות מיד אבל יש מסוכנת שאירע לה איזה חולי בגופה דע"י החולי מוכרח שיולד בה אח"כ אחת מי"ח טרפות שאסרה התורה אבל השתא אינה טרפה וקמ"ל רבותא דאפי' מסוכנת כזו ג"כ לא אכל משום דעומדת לטרף:
ואין להקשות לכאורה דאדרבה לענין איסור טרפה מצינו דאף דהשתא אינה טרפה מ"מ כיון דעומדת לטרף אסורה מיד כמו בסירכא שלא כסדרן לדעת התוס' דיש סירכא בלא נקב ומ"מ טרפה כיון דעומדת לנקב כנקוב דמי וא"כ מאי רבותא דיחזקאל דלא אכל מסוכנת כזו דעומדת לטרף. אבל אינו קושיא דפשוט דאין לדמות חולי הבא בידי שמים לסירכא שלא כסדרן דשאני התם דכבר התחיל החסרון בגוף הבהמה דיצא מן הריאה סירכא דעתיד לנקב הריאה ע"י זה וא"כ כבר התחיל להוולד בה מעשה טרפה משא"כ חולי בד"ש כגון קדחת או ענין אחר דעדיין לא נמצא שום שינוי באברי הבהמה רק שהרופאים שופטים שע"י חלאת כזו בוודאי תצמח מזה איזה חסרון באברים הפנימים וא"כ לא גריעא ממסוכנת דסופה למות דמותרת לאכול מן הדין. ואף לדעת הב"י בסימן ל"ב דהטעם דמחט שנמצא בלב טרפה משום דסופה לנקוב ואף דאכתי לא התחיל שום שינוי וחסרון בבהמה מ"מ שאני התם דכבר מונח בה דבר המטריף וגם התם סופה שתטרף בוודאי דא"א כלל לצאת המחט בלא נקיבה בלב אבל בחולי ב"ש אינו בוודאי שתטרף דהא אפילו במסוכנת שעומדת למות מ"מ אינו בוודאי שתמות דלא גריעא מגוסס דלא הוה רק רובא למיתה אבל מיעוט איכא לחיים אבל מ"מ כיון דרובה עומדת לטרף החמיר יחזקאל בעצמו ולא אכל]:
ונחזור לדברי הבאה"ט הנה כתבתי דתירוצו לא נהירא כלל ובעיקר קושייתו נראה דנעלם ממנו הש"ס דחולין כ"ח הנ"ל. ואמנם שוב ראיתי דיש ליישב דבריו די"ל דס"ל כדעת המהר"ם לובלין בחולין שם דדוקא במלק בסכין דמליקה היתה שלא כדין יצתה מתורת מליקה רק נחשבת כנחירה בעלמא והלכך מה דתבר בתחילה שדרה ומפרקת כבר נעשה טרפה דהא השבירה דשדרה ומפרקת אינו צורך הנחירה אבל במליקה כדין כיון דבעיא גם תבירת שדרה ומפרקת הכל נחשב כמליקה אריכתא ולא שייך כלל לומר דנעשה טרפה והלכך לא מצינו באמת דהותר לכהנים איסור טרפה. וגם מדברי התוס' דנזיר כ"ח שכתבו דלר"ל דס"ל בהא דהאיש מדיר את בנו בנזיר אינו אלא לחנכו במצות והא דמביא חטאת העוף אם נטמא הוא משום דסבר דאין שחיטה לעוף מה"ת וגם ס"ל דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ואי משום טרפה היה יכול להחזיר הסימנין לאחורי העורף ומולק ומשמע מדברי התוס' דאם היה מולק כדרכו היה בו איסור טרפה ג"כ התם שאני דמה"ת הוא חולין גמורים ולא שייך בו מליקה כלל. והלכך בעת ששובר שדרה ומפרקת כבר נעשה טרפה גמורה. אבל במליקה כשרה של חטאת ודאי הנאכל לכהנים שפיר י"ל דלא מקרי טרפה דכולי מליקה אריכתא היא ועפ"ז דברי הבאה"ט נכונים וברורים. ולענין קושייתו דלמה הוצרך לכתוב טרפה דהא טרפה לא מצינו דהותר לכהנים דהא בחטאת ודאי ליכא איסור טרפה ובחטאת העוף הבא על הספק אינו נאכל כלל ובמדיר את בנו בנזיר למ"ד דאינו יכול להדירו מה"ת ואינו רק מצד חינוך ומ"מ נאכל לכהנים והתם בוודאי אית ביה איסור טרפה הא כבר כתבו התוס' שם בנזיר דצריך לחזור הסימנין לאחורי העורף בעת המליקה צ"ל באמת דאגב נבלה כתיב טרפה. וכעין זה כתבו התוס' בחולין דף כ' ע"א ד"ה לא אמרן דלמ"ד דאין שחיטה לעוף מה"ת ולא הותר מעולם נבלה לכהנים אגב טרפה כתוב ג"כ נבלה [וצ"ל דס"ל להתוס' שם דגם במליקה כשרה שייך בה טרפה ודלא כדעת המהר"ם לובלין זצ"ל והבאה"ט הנ"ל]. וזה אינו תירוץ רק למ"ד בחולין דף י"ט דהא דאמר ר' חייא מצות מליקה מחזיר סימנין לאחורי העורף היינו אף מחזיר אבל בלא החזיר ג"כ הוי מליקה מעליא אבל למ"ד דמחזיר דווקא ע"כ דס"ל דיש שחיטה לעוף מה"ת דאל"כ לא מצינו דהותרה נבלה וטרפה לכהנים וכן כתב הגאון בעל מלא הרועים בהגהותיו לחולין דף כ' הנדפס כעת בש"ס החדשים דפוס ראם. א"נ דסבר כר' יוחנן דאמר דפרשה זו אליהו עתיד לדורשה. ואפשר דר' יוחנן דסבר דאליהו עתיד לדורשה ולא פירש כרבינא היינו דסבר ג"כ דמחזיר דווקא וגם ס"ל דאין שחיטה לעוף מה"ת ולכן הוצרך לומר דאליהו עתיד לדורשה:
ונחזור לענייננו שהתחלנו בריש התשובה לחקור דמנ"ל להו לחז"ל שאם לא נשחט כדרך שחיטה שנאמרה למשה רבינו בע"פ הוי נבלה גמורה ומי שאוכלה היה לוקה [בזה"ב] משום הלאו דנבלה לבד העשה שאינה זבוחה וגם מטמא במשא כמו נבלה ממש הנה כבר הוכחנו כל זה לעיל מתוך ראיות מוכרחיות מכמה פסוקים שבתורה וכמש"כ לעיל בעז"ה:
ואכתי פש גבן לבאר דמנ"ל להו לחז"ל דלאחר שנאמר מצות שחיטה השחיטה מוציאה מידי אבר מן החי ומותר לחתוך ממנה אבר אחר שנשחטה, אף שהיא מפרכסת אך דצריך להמתין באכילה עד שתצא נפשה משום דכתיב לא תאכלו על הדם וכבר העיר בזה הפמ"ג בסימן כ"ז [במשבצות זהב בס"ק א'] דאמאי לא נימא כיון דלאחר שחיטה הרי היא כחיה לכל דבריה אית בה נמי איסור אבר מן החי עד שתמות ואין מועיל השחיטה רק להוציאה מידי נבלה אבל י"ל דמ"מ עדיין נשאר עלה איסור אמה"ח עד שתמות ואסור לחתוך ממנה אבר עד שתמות. וכתב בשלמא להרמב"ם דס"ל דהא שצריך להמתין עד שתמות וילפינן לה מקרא דלא תאכלו על הדם הוא דרשה גמורה ואסור מדאורייתא ממילא מוכח דאיסור אמה"ח כבר הלך משעת שחיטה ולכן מותר לחתוך ממנה אבר אף בעודה מפרכסת אך דצריך להמתין עד שתצא נפשה דאל"כ לא נצרך כלל ללמוד מקרא דלא תאכלו על הדם דהא בלא"ה אסור מה"ת משום אמה"ח. אבל לדעת רש"י ושאר מפרשים דאינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא תקשה באמת דמנ"ל הא דמה"ת מותר לחתוך אבר ממנה אף קודם שתצא נפשה כן הקשה הפמ"ג שם ומסיים ויש ליישב ולא ביאר כלל במה יש ליישב [ובשפתי דעת חזר והקשה קושיא זו ושם נשאר בצ"ע] ונראה דכונתו דאם נאמר דמה"ת אין השחיטה מתיר לאיסור אמה"ח א"כ אסור לאכול הבני מעים דהא תיכף שנשחט הוושט והקנה הוי כל המעים כמאן דמנחא בדיקולא ואסירי לעולם מחמת אמה"ח והרי בהדיא צוותה התורה ליתן הקיבה לכהן הרי דמותר באכילה ואין בו איסור אמה"ח. ואין לומר דהתורה צוותה ליתן לכהן כדי להאכיל לכלבו דהא ליתא דהא כתיב ראשית גז צאנך תתן לו ודרשינן לו ולא לכלבו ומה"ט טרפה פטור ממתנות כהונה וכמו שכ' רש"י בחולין דף קל"ו ע"ב [וע"ש בהגהת מהרי"ב ז"ל דצ"ל ונתן לכהן לו ולא לכלבו וכ"ה הגירסא בר"ן] אלא ודאי דהשחיטה מוציאה מידי אמה"ח [ומיהו למש"כ החת"ס ביו"ד סימן י"ח דאם לא נשחט רק רוב סימנים לא הוה כמו דמנחא בדיקולא דלא גרע מאבר המדולדל דאין בו רק משום מצות פרוש בעלמא מדרבנן הדרא הקושיא לדוכתיה דדילמא איסור אמה"ח נשאר עד שתמות הבהמה והא דצוותה התורה ליתן הקיבה לכהן היינו אם לא נשחט רק רוב שנים כדין התורה ואז אין בקיבה שום איסור אמה"ח כלל וכלל:
ואכן נ"ל דמזה ראיה באמת לדברי הכ"מ בריש הלכות שחיטה שכ' שם לדעת הרמב"ם ז"ל דמה"ת צריך לשחוט לכתחילה כל השנים ולפיכך פסק כתרתי לישני בר"פ השוחט משים דהוי ספיקא דאורייתא ולחומרא והובא דבריו בתבו"ש סימן כ"א ועי' במשבצות זהב שם סק"א שמצדד לומר דגם הרא"ש ס"ל כן ע"ש [וכן נראה דכ"ה ג"כ דעת רש"י ז"ל בחולין דף ל"ב דפירש דאיבעיא דשהה במיעוט סימנים היינו לאחר שחיטת רוב קודם מיעוט בתרא ופסק רש"י ז"ל האבעיא לחומרא אלמא דס"ל לרש"י ז"ל דצריך לשחוט מה"ת כל הסימנים לכתחילה דאם אינו אלא מדרבנן הו"ל למפסק האיבעיא לקולא ככל ספיקא בדרבנן] ועפ"ז חוזר הראיה על מקומה דשחיטה מוציאה מידי אמה"ח מהא דהתירה התורה לאכול הקיבה:
אבל אין להביא ראיה מהא דלא אסרה התורה רק חלב של שור וכשב ועז ומשמע דחלב חיה מותר וכן שומן הכנתא מותר ואף כל חלב שעל הקרב כמאן דמנחא בדיקולא דמיא כמו הקרב בעצמו דמזה אינו ראיה די"ל דמכח הלאו של אמה"ח לא קמיירי קרא ושפיר גם בחלב חיה ושומן הכנתא אסור משום אמה"ח ולא קאמר הכתוב רק דבחלב בהמה איכא לאו וכרת מלבד הלאו דאמה"ח וכל זה פשוט:
ואין להקשות דא"כ היאך מותר להאכיל חלב של בהמה לבנ"ח דהא בחלב ליכא סברא דמי איכא מידי דהא לישראל אסור מה"ת משום חלב. דהא אינו קושיא דמ"מ כיון דעל ידי השחיטה נסתלק מן החלב איסור אמה"ח ולא נשאר עליה כי אם איסור חלב האסור לישראל בלבד אין סברא כלל דלגבי בנ"ח לא יועיל השחיטה לטהר החלב מאיסור אמה"ח דלא מצינו דגבי ישראל יהי' קיל יותר מלגבי בנ"ח דלגבי ישראל יהי' מועיל השחיטה בלבד לסלק איסור אמה"ח ולגבי בנ"ח לא יועיל השחיטה. וזהו כוונת הש"ס דאמרינן מי איכא מידי דלישראל שרי ולבנ"ח אסור. ואין הכוונה דלישראל יהיה שרי לגמרי ולבנ"ח יהיה אסור אלא ר"ל דליכא מידי דלישראל יוכל לתקן האיסור באיזה דבר שיעשה ולבנ"ח לא יהיה מועיל התיקון ההוא משום דהתורה לא ניתנה לישראל להקל עליהם יותר מלבנ"ח אלא להחמיר עליהם. אבל בדבר שגם לישראל אמרה תורה שאותו מעשה מתקן האיסור כ"ש שלבנ"ח מועיל לתקן האיסור. והא דבנ"ח במיתה תליא מילתא היינו להקל עליהם דאינם צריכים לשחיטה אלא אפילו בנחירה או אפילו מתה מאליה נמי מותר להם אבל לא להחמיר עליהם דלא יסולק איסור אמה"ח רק לאחר מיתת הבהמה. אבל מה שבטמאים לישראל אינו נוהג איסור אמה"ח ובבנ"ח מוזהר על איסור אמה"ח גם בטמאים זה לא מקרי חומרא לגבי בנ"ח דהא גם לישראל אסור משום טומאה והלכך בשוחט בהמה טמאה ועדיין היא מפרכסת בוודאי אסורה היא לבנ"ח דהא שחיטת טמאה אינו מתיר לישראל מידי:
ואגב אורחיה ראיתי לכתוב בכאן מה שיש לי להעיר על דברי הגאון הנו"ב זצ"ל בהגהותיו ליו"ד הנקרא דגול מרבבה שכ' בסימן כ"ז שמותר למכור דם היוצא בשעת שחיטה לבנ"ח לאכילה אף בעודה מפרכסת ואף דבדם לא שייך מי איכא מידי דישראל שרי דהא מ"מ אסור משום דם מ"מ הא בלא"ה אין בנ"ח מצווה על דם מן החי כמבואר ברמב"ם בפ"ט מה"מ הלכה יו"ד עכ"ל הדגמ"ר שם. והנה משמע מדבריו דלר"ח בן גמליאל דס"ל בסנהדרין דף נ"ט דבנ"ח מצווה על דם מן החי אה"נ דאסור למכור להם בעודה מפרכסת משום דבדם ליכא מי איכא מידי. ואמנם לפי מש"כ לעיל שרי גם לר"ח בן גמליאל דהא בש"ס בסנהדרין שם מבואר דלר"ח בן גמליאל גם ישראל מצוה על דם מן החי וא"כ שייך שפיר מי איכא מידי דלישראל מתיר השחיטה מאיסור דם מן החי ולבנ"ח יהי' אסור וכמו שכתבנו לענין חלב:
ולענין מה שהבאתי לעיל בשם החת"ס ביו"ד סימן י"ח דאם לא נשחט רק רוב הסימנים אין בבני מעים איסור אמה"ח אף שנתנבלה בשחיטה משום דהוי כאבר המדולדל דאין בו רק מצות פרוש בעלמא מדרבנן. ולכאורה דבריו תמוהין דהא דאמרינן דאין באבר המדולדל רק מצות פרוש בעלמא מדרבנן היינו בנשחט כהוגן משום דקיי"ל דאין שחיטה עושה ניפול ונפק"ל זה מקרא דכתיב וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא ודרשינן מזה דדווקא מיתה עושה ניפול ואין שחיטה עושה ניפול אבל אם נפסלה בשחיטה דהשחיטה אינה מטהרת אותה מידי נבלה פשיטא דמונח עליה איסור אמה"ח עד שתמות ובבהמה שמתה קיי"ל דמיתה עושה ניפול ואסור משום אמה"ח אף באבר המדולדל. ואולי דעת רבינו החת"ם דדווקא לישראל אסור משום אמה"ח דהבהמה בעצמה אסור לו משום נבלה והקילה התורה דעל אבר המדולדל אינו חל טומאת נבלות מאחר שנעקר קצת ממקום חיבורו אבל איסור אמה"ח מ"מ אית ביה דע"כ בין שאתה חושבו כמחובר ודינו כמו הבהמה בעצמה ובין שאתה חושבו כמו אבר הנפרש ממנה מ"מ בין כך ובין כך אית ביה איסור לאו או לאו דנבלה או לאו דאמה"ח דא"א לפוטרו לגמרי והלכך אית ביה לכה"פ לאו דאיסור אמה"ח דאי אתה יכול לתפוס החבל בתרי ראשין. אבל בבנ"ח דמותר בנבלה וזה חזינן גבי ישראל דמיעטה התורה גבי אבר המדולדל דצריך לילך בו לקולא והלכך גבי בנ"ח אזלינן לקולא דאמרינן דהמיתה אינו עושה ניפול והיינו דאמרינן כיון דקצת מחובר לבהמה הוי כמו הבהמה בעצמה והלכך כמו דהבהמה בעצמה מותר לבנ"ח מצד דבנ"ח אינו מצוה על הנבלה ה"נ אבר המדולדל מותר להם ואינו צריך לסברא דמי איכא מידי דאפילו אם נשחטה שלא כהוגן דליכא מי איכא מידי או אפילו בבהמה וחיה ועוף הטמאין דג"כ ליכא מי איכא מידי דהא בני ישראל אינן מצווין על אמה"ח דטמאין מ"מ אבר המדולדל מותר להם דנחשב כמו הבהמה בעצמה כנ"ל ליישב דברי הגאון בעל חת"ס ז"ל ודו"ק היטיב:
ובזה נ"ל לבאר כוונת הש"ך ז"ל ביו"ד סימן ס"ב ס"ק ג' דאחרי שתמה שם על הב"ח ז"ל שכ' דמשו"ה הוצרך הטור להביא דאמה"ח אינו נוהג בטמאים דנ"מ דמותר להושיט אמה"ח דטמאים לבנ"ח ותמה עליו מהש"ס דחולין (דף ק"א) דמבואר שם להדיא דבנ"ח מצווה על אמה"ח דטמאים כטהורים. וכתב הש"ך אחר זה ומיהו באבר המדולדל שאסור מדרבנן יש פוסקים דמותר להושיטו לבני נח. ולכאורה תיבת ומיהו אין לו שום ביאור דמה שייך זה למה שקודם. ואמנם לפי הנ"ל יש לומר כוונה נפלאה בדברי הש"ך דלכאורה יש ליישב דברי הב"ח דר"ל דנ"מ לענין אבר המדולדל של בהמה טמאה דבאבר המדולדל של בהמה טהורה אסור להשיטו לבני נח לדעת הסמ"ק בסימן רי"א והובא בש"ך בסימן נ"ה ס"ק י"א משום כיון דאסור לישראל מדרבנן ה"נ לבנ"ח אבל בבהמה טמאה דישראל אינו מצוה על אמה"ח שלהם ממילא לא שייך בהו באבר המדולדל איסור דרבנן מצד אמה"ח כיון דמה"ת אין לישראל שום איסור מצד אמה"ח רק משום טמאה ממילא גם לבנ"ח שרי לכתחילה ושפיר הוצרך הטור להביא הדין דאין נוהג אמה"ח לישראל בטמאים לענין אבר המדולדל דמותר להושיט לבנ"ח בטמאים. וע"ז כתב הש"ך דגם לענין אבר המדולדל אין נ"מ משום דגבי טהורים נמי יש פוסקים דמותר להושיט אבר המדולדל ודלא כהסמ"ק כן נ"ל ברור כוונת הש"ך בזה. ואמנם באמת הב"ח לשיטתו בסימן נ"ה שהביא דברי הסמ"ק להלכה דאסור להושיט אבר המדולדל של בהמה טהורה לבנ"ח שפיר כתב ליישב דברי הטור דנ"מ לענין דמותר להושיט אמה"ח לבנ"ח ור"ל לענין אבר המדולדל. והן אמת דמלשון הב"ח לא משמע כן דא"כ הו"ל לפרש דמיירי לענין אבר המדולדל אבל מ"מ דברי הטור יש לתרץ כן וי"ל דהטור ס"ל כדעת הסמ"ק דבבהמה טהורה אסור להושיט אבר המדולדל לבנ"ח ודו"ק היטיב. הנלע"ד כתבתי בעז"ה: