שות עצי ברושים· הרב שלמה כהן־אברבנאל
הלכות נדה · סימן מב
בעז"ה במוש"ק פ' תז"מ ד' אייר תרנ"ב
בש"ס נדה דף ס"ז ע"ב אחר תטהר אחר אחר לכולן שלא תהא טומאה מפסקת ביניהן ר"ש אומר אחר תטהר אחר מעשה תטהר אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תבוא לידי ספק ע"כ בגמ' והנה נסתפקו בתוס' שם אם ר"ש קאי גם אטבילה דאסור לכתחילה לעשות כן אפילו לטבול דשמא תשמש ואח"כ תראה דם ונמצא דתסתור הנקיים למפרע ותבוא לידי איסור כרת. ועפ"ז ניחא דאמר שלא תבוא לידי ספק דהרי אפשר לה לטבול ולא תשמש עד הלילה ולא תבוא לידי איסור כלל ומ"מ אסרו גם הטבילה דשמא השמש ותכניס עצמה לידי ספק דספק קיל להו לאנשי דתסמוך עצמה שלא תראה דם וכן משמע באמת מסוגית הגמ' שם דמקשה מכדי האידנא כולהו נשי ספק זבות שווינהו רבנן ליטבלינהו ביממא דז' ומשני משום דר"ש אלמא דר"ש מיירי בטבילה ואח"כ חזרו בהם דלעולם דקאי אתשמיש אבל טבילה שרייא לר"ש אלא דאח"כ גזרו טבילה של מצוה דבזמן ר' יוחנן כבר בטל הטהרות גם על טבילה ובשיטה זו עומד גם הראב"ד ז"ל בתשובה והובא דבריו בדברי הרא"ש ז"ל בסו"פ בנות כותים דהנה הראב"ד הביא שם מזה ראיה דפולטת ש"ז אינו סותר רק לטהרות אבל לא לבעלה דאם איתא דסותר גם לבעלה היכי אמר ר"ש דמה"ת מותרת לשמש גם ביום ז' הא משמשה א"א שלא תפלוט ופולטת ש"ז סותר מיהא יום אחד וא"כ אין כאן רק ששת ימים והרא"ש דחה זה דכיון דאינו סותר רק יום אחד אין קפידא דהא מקצת היום ככולו [והא דמסיים שם דדם דסותר למפרע לא שייך דמקצת היום ככולו נ"ל כוונתו דהא סותר אפילו מקצת היום שעבר וגם כל הששה ימים הקודמים אבל פולטת ש"ז אינו סותר למפרע כלל רק באותו היום שפלטה אינו נחשב לנקי משפה שפלטה והלכך לא שייך סתירה בזה רק באמצע הנקיים דבעינן שלמים. אבל ביום הז' דאמרינן מקצת היום ככולו מאי איכפת לן מה דסוף היום אינו נקי כ"ה כוונת הרא"ש ז"ל] ובאמת דבלא"ה יש לדחות ראיית הראב"ד ז"ל די"ל דהא דאמר ר"ש דמה"ת מותר היינו בהעראה שאינו מוציא ש"ז וכה"ג משנינן בנדה (דף ט"ו) על הא דמקשה שם ותיפוק ליה דהוה בע"ק ומשני שלא גמר ביאתו. אבל מאוד תמהני על הראב"ד והרא"ש וגם על התוס' שלא עיינו בתו"כ בפ' מצורע ששם הוא מקור של דברי ר"ש ושם איתא באמת בזה הלשון ר"ש אומר ואחר תטהר אחר מעשה תטהר כיון שטבלה טהורה להתעסק בטהרות. אבל אמרו חכמים שלא תעשה כן שלא תבוא לידי ספק ע"כ ומלשון זה מבואר דלא קאי לא אטבילה ולא אתשמיש רק קאי לענין טהרות דמה"ת מותרת לעסוק בטהרות והיינו דמותרת לעסוק במעשר שני דטבול יום מותר בו דקי"ל דטבל ועלה אוכל במעשר]. אבל חכמים אסרו לעסוק שלא תכניס הטהרות בספק טומאה דשמא תראה דם ותטמא הטהרות למפרע וכשם שאסור לטמא מע"ש בידים כך אסור להכניס מע"ש בספק טומאה אבל התורה לא חששה שמא תראה והילכך הגם אם נימא דספק טומאה ג"כ אסור לגרום מה"ת מ"מ הכא עכשיו היא טהורה לא חששה התורה דשמא תראה ותסתור ורק דחכמים חששו שמא תראה. וא"כ אדרבה מדלא אמר ר"ש רק דמה"ת מותרת לפסוק בטהרות ולא אמר נמי דמה"ת מותרת נמי לבעלה אלא וודאי דלבעלה אסורה באמת משום שא"א שלא תפליט ופולטת ש"ז סותרת למפרע המקצת היום שספרה ונמצא דאין כאן אלא רק ששה ימים וא"כ ש"מ מדברי התו"כ אלו תלת חדא דפולטת ש"ז סותר גם לבעלה ודלא כהראב"ד. והב' דפולטת ש"ז סותר גם ביום הז' ודלא כהרא"ש. והג' דר"ש לא קאי אטבילה רק קאי על טהרות ודלא כמו שכ' התוס' בהוה אמינא ומ"מ שפיר מייתי הש"ס ראיה מר"ש גם אטבילה והיינו באשה נשואה דטובל לבעלה ג"כ והלכך אינו אלא חדא גזירה דשמא תשמש ג"כ ביום ומשמשת א"א שלא תפליט וסותרה הפליטה יום אחד מה"ת ונמצא שבעל זבה למפרע שהוא באיסור כרת. והא דמשמע מדברי ר"ש דתו"כ הנ"ל דטבילה מותר היינו בנשים פנויות דאינן טובלות רק לטהרות ובדידהו בוודאי טבילה מותר דאין כאן אלא גזרה לגזרה דשמא תעסוק בטהרות ושמא תראה ותסתור וכולי האי לא גזרו רבנן אבל באשה נשואה גם טבילה אסור דשמא תשמש ואם תשמש תסתור הפליטה להנקיים וא"צ לכמש"כ לעיל דאם תטבול בוודאי תשמש כנ"ל. הנלע"ד כתבתי בעז"ה:
וע"ד דאיתא בטור בסימן קצ"ה דלא ישב במטה המיוחדת לה אפילו שלא בפניה והוא מדברי רב האי גאון ז"ל וכן כתב הרמ"א בהג"ה בסימן הנ"ל דאסור לישב על ספסל ארוך שמתנדנד ואינו מחוברת כשאשתו נדה יושבת עליו והוא מדברי המרדכי שמעתי מכבוד הרב הגאון הצדיק המנוח מו"ה נצי"ב זצ"ל סמך גדול לזה מלשון הכתוב בסוף פ' מצורע דכתיב שם ואם על המשכב הוא דלכאורה קשה מהו לשון אם ועוד יש לדקדק דגבי משכב לא הוזכר דהמשכב הוא משכב שהיא שוכבת עליו וגבי כלי מפרש הכתוב אשר היא יושבת עליו דהא באמת גם במשכב אינו מטמא משום משכב רק אם שכבה היא עליו וזה אין לומר דאתא לאשמעינן דבעינן שיהי' מיוחד לישיבה דאל"כ יכול לומר דעמוד ונעשה מלאכתינו דזה נלמד מקרא הקודם וכל הנוגע בכל כלי אשר תשב עליו ודרשינן דהיינו שיהיה מיוחד לישיבה ולכן אמר הגאון הנ"ל דע"פ פשוטו יש לפרש דקאי אבעל דהוא אסור לישב על המשכב שלה ואפי' שעתה אינה שוכבת עליו וכן אסור לישב על הכלי שהיא יושבת עליו עתה דסתם כלי כשיושבין עליה היא מתנדנדת וקמ"ל קרא דמ"מ אם עבר או דהיה שוגג ושכב על המשכב שלה או שישב על הכלי עמה ביחד מ"מ אינו טמא רק טומאת ערב ורק אם שכוב ישכב איש איתה אז טמא ז' ימים:
וע"ד שהעיר עוד הגאון הנ"ל על לשון הכתוב שם ואם טהרה מזובה ופירש בתו"כ כשפסקה מזובה דלכאורה לשון ואם אינו מדוקדק דהא כתבו התוס' בריש גטין דבנדה וזבה לא מקרי איתחזק איסורא משום דדרך הדם לפסוק וא"כ הו"ל למכתב וכשתטהר מזובה ודחק לתרץ. ואכן לענ"ד נ"ל דהכתוב בא לאשמעינן דביום שפוסקת מלראות צריכה להיות בודקת כדי שתפסוק בטהרה והיינו דכתיב ואם טהרה מזובה כלומר ואם תדע שטהרה מזובה והיינו שפסקה בטהרה אז תתחיל לספור מיום המחרת שבעת ימים. ואגב דאיירינן בדברי התוס' דגטין הנ"ל נ"ל לבאר במה שהתוס' כתבו טעם דלא מקרי איתחזק איסורא משום דדרך הדם לפסוק ומשו"ה האמינה התורה להאשה ואכן הנ"י בריש האשה רבה כתב עוד טעם דמשו"ה האמינה התורה דשאני התם דא"א אלא בכך נ"ל דהתוס' מחולק עם הנ"י בדין הספירה אם הבדיקה בעד ג"כ מה"ת ואף שיודעת בעצמה שלא הרגישה מ"מ צריכה בדיקה מה"ת דשמא הרגישה ולאו אדעתה או אפשר דהבדיקה אינו אלא מדרבנן ועיקר הספירה דצריכה שתדע בעצמה שלא הרגישה. דהנה הנ"י סבר דמה"ת א"צ בדיקה וא"כ הנאמנות אינו אלא שלא הרגישה וזה א"א באחרת. אבל התוס' סברי דגם הבדיקה הוא מה"ת וזה אפשר באחרת ואעפ"כ האמינה התורה. ולכן הוצרכו לתרץ דשאני התם דלא מקרי אתחזק איסורא כלל משום דדרך הדם לפסוק]:
ועוד ראיתי לבאר כאן שינוי הלשון בין התוס' להנ"י דהתוס' כתבו בלשון דלא מקרי כלל איתחזק איסורא גבי נדה משום דדרך הדם להיות פוסק ומה שצריכה טבילה לא איכפת לן דהא בידה לטבול וכמו בשחיטה דנאמן ע"א ואף דאיתחזק איסורא משום דבידו לשחוט שפיר ואלו הנ"י שהעתיק נמי לתי' התוס' דדרך הדם להיות פוסק מסיים והוי רגלים לדבר ומשמע מלשונו דחזקת איסור בוודאי הוי גם בנדה רק מ"מ אין ללמוד משם לעלמא דשאני נדה דרגלים לדבר דכבר נטהרה ובדבר שיש רגלים לדבר שפיר נאמן ע"א אף דאיתחזק איסורא. ולכאורה תמוה דמאי נצרך לזה וכי כעורה מה שכ' התוס' דלא מקרי חזקת איסור. ואמנם נ"ל דהנ"י שפיר הוצרך לזה דהא סברת התוס' אינו אלא לפי מה דקיי"ל כרב בקידושין (דף ע"ו) דחזקה העשוייה להשתנות לא מקרי חזקה. אבל לשמואל שם שפיר מקרי חזקה. א"כ הרי מוכרח דשמואל סבר דגם בחזקת איסור נאמן ע"א וראיה מנדה דהא לשמואל הוי בנדה חזקת איסור ממש ומדשמואל נשמע גם לדידן דהא בזה לא מצינו פלוגתא בין האמוראים. ולכן הוצרך הנ"י לומר דגם לשמואל אינו ראיה מנדה דהתם הוי רגלים לדבר דכבר נטהרה ובדבר שיש רגלים לדבר אף בדבר שיש לו חזקת היתר מ"מ נאמן ע"א לאסור וכמו גבי סוטה דנאמן ע"א לאסור משום דהוי רגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה. וא"כ כ"ש דנאמן ע"א להתיר במקום דאיכא חזקת איסור דהא דעת הרשב"א דלהתיר נאמן ע"א אף דאיתחזק איסורא ואף דלאסור אינו נאמן הרי דלהתיר יש יותר נאמנות לע"א יותר מלאסור וא"כ כיון שע"א נאמן אפי' לאסור בדבר שיש רגלים לדבר כ"ש דנאמן להתיר בדבר שיש רגלים לדבר. הנלע"ד כתבתי בעז"ה: