שות עצי ברושים· הרב שלמה כהן־אברבנאל
הלכות נדה · סימן מא
בעז"ה יום ב' כ"ו שבט שנת ששון ושמחה לפ"ק.
לכבוד הרב המאוה"ג החו"ב סוע"ה וכו' מו"ה צבי הירש נ"י דיין ומו"ץ בק"ק שדה לבן יצ"ו.
אחדש"ת הרמה באתי להשיבו מפני הכבוד ע"ד שאלתו שאלת חכם חצי תשובה באשה אחת במחנו שציוו עליה הרופאים המומחים שלא יבוא שום לחות מים באזניה ובאם יגיע איזה לחות מים באזניה אזי תסתכנת האיך תעשה בטבילתה מאחר שצריכה עפ"י ציווי הרופאים להיות מונח באזניה מוך דחוק באופן שלא יגיע שום לחות באזניה:
והנה כת"ר גיבב כמה סברות נכונות להתיר א' דהוי מיעוט שאינו מקפיד דכיון דהולכת בכל פעם באזנים סתומות משום כדי לשאוב את הזוהמא או מפני קור האויר ואינה מסירה המוך בשום פעם [ואף דלא נזכר דהרופאים ציוו לה לעשות כן דהא הרופאים לא אמרו רק דאם יגיע לחות לאוזן אז תסתכן אבל מפני קור האויר לא חשו. מ"מ כיון דהאשה בעצמה חוששת גם לזה שפיר יש לקרותו מיעוט שאינו מקפיד דהא אדרבה מקפדת שלא להסיר המוך והביא גם ראי' לזה מהמשנה דשבת (דף ס"ד) מהא דתנן דיוצא אשה במוך שבאזנה ולא חיישינן שמא איתרמי לה טבילה של מצוה ואתיא לאתוי ד' אמות בר"ה וע"כ צ"ל דהמוך אינו חוצץ בטבילה וצ"ל דהטעם דכיון שהולכת תמיד בסתימת אזנים הוי כמיעוט שאינו מקפיד:
ועוד כתב כת"ר דכיון דהרופאים אמרו דאיכא סכנה לטבול באזנים פתוחות יש לדמותו לדין המבואר ברמ"א בסימן קצ"ח סעיף וא"ו דאשה שיש לה קליעות שערות דלא חייצי ומבואר במרדכי הטעם משום דכיון דיש סכנה להסיר הקליעות הוי רביתיה ולא חייצי ובפרט בנידון דידן דאינו אלא מיעוט דאף אם נימא דנחשב כמיעוט המקפיד אינו אלא מדרבנן. ולדעת הריטב"א דהא דבית הסתרים בעינן שיהא ראוי לביאת מים ג"כ אינו אלא מדרבנן [ופשוט דר"ל אף דהיה דבר חוצץ על חצי הגוף או פחות מזה וע"י הבית הסתרים איכא רוב הגוף מ"מ אינו מצטרף לרוב דיהי' פוסל חציצה מן התורה דאם לא היה חציצה רק בבית הסתרים לחוד בלא"ה אינו אלא דרבנן דהא כל בית הסתרים כנגד כל הגוף אינו אלא מיעוט וע"כ צ"ל כמו שכתבתי ודו"ק] והוי תרתי דרבנן בוודאי יש לסמוך המרדכי ובפרט מחמת דבלא"ה איכא תנאי בתוספתא דס"ל דבית הסתרים א"צ שיהא ראוי לביאת מים והלכך אף דאנן קיי"ל כרבי דצריך שיהיו ראוי לביאת מים מ"מ בשעת הדחק כמו בנד"ד יש לסמוך על דעת יחיד ואפילו כנגד רבים וכדאיתא בפ"ק דעדיות אלו תוכן דברי כת"ר נ"י. וע"ז בנה יסוד להתיר לאשה לטבול אף שיהא אזניה סתומות במוך דחוק:
והנה בעיקר הדין להלכה למעשה אני מסכים ג"כ לכת"ר נ"י דיש להקל וכמו שאבאר לקמן בעז"ה. אך מתחילה ראיתי לפלפל בדברי כת"ר נ"י בכל ג' ההתירים שכתב. וראשון לציון באתי להעיר מש"כ מר נ"י כיון דדרכה תמיד להיות מונח באזניה מוך כל היום וכל הלילה נחשב כמיעוט שאינו מקפיד. לכאורה יש להשיב על זה כיון דבאמת אינה עושה זה עפ"י ציווי הרופאים רק דמעצמה עושה כן דחושש שמה תזיק לה הקור או כדי לשאוב הזוהמא. א"כ הרי מבואר בר"ס קצ"ח ואפילו בדבר שאינה מקפדת לעולם כיון שדרך רוב בני אדם להקפיד עליו חוצץ אפילו במיעוט ובמוך שבאוזן בוודאי רוב בני אדם אין דרכן להניח מוך באזנים ואדרבה מקפידין אם מונח שם איזה דבר באוזן להוציאו. ומה שהביא ראיה מהמשנה דשבת דיוצאה אשה במוך שבאזנה ולא חיישינן שמא איתרמי לה טבילה של מצוה ואתי לאתויי ד"א בר"ה הנה לא מבעיא לפירוש ראשון שברש"י שם י"ל דרמי בר יחזקאל דמצריך שיהא קשור באזנה מיירי בקשר שאינו מהודק באופן דעיילו ביה מיא. והא דאמרינן דאם מהודק המוך באוזן ג"כ מותר היינו באיש כמו דמיירי שם גבי ר' יוחנן דנפיק בהו לבי מדרשא אף שלא היה קשור מ"מ כיון שהיה המוך מהודק באזנו. ולכן לא חיישינן דילמא שקיל ליה וממטי ליה בר"ה וגזירה דטבילת מצוה לא שייך באיש האידנא ואף בזמן הגמרא לאחר שבטלו אפר פרה ולא היו יכולין לטהר עצמן מטומאת מת וממילא בטלו מלעסוק בטהרות. ובזה מיושב ג"כ מה דיש לתמוה לכאורה לפי פי' הראשון דסגי בחד מהני תרתי או שיהא מהודק או שיהיה קשור. וא"כ היכי אמר רמי בר יחזקאל על המשנה והוא שקשור דהא במהודק מותר אפילו שאינו קשור. ואכן לפמש"כ א"ש דמתני' דמיירי באשה ע"כ אינו מיירי רק בקשור ואינו מהודק הקשר אבל במהודק אסור מטעם דילמא מיתרמי לה טבילה של מצוה וצריכה להוציא המוך וכמו דאסור בחוטי צמר ובחוטי פשתן. ולפי זה אדרבה יהיה ראיה להיפך דמוך שבאוזן אם הוא מהודק חוצץ לענין טבילה:
ומיהו לענין נד"ד דמקפדת אדרבה להיפך שלא להוציא המוך אינו ראיה לאיסור מהמשנה די"ל דרמי בר יחזקאל דאמר דמיירי דווקא בקשור ולא אמר דמיירי נמי במהודק ואף שאינו קשור היינו משום דתני מתני' סתמא דיוצאת אשה במוך שבאזנה ומשמע דבכל גווני מותר ואף שאין דרכה תמיד להניח מוך באוזן ולפעמים מקפדת אדרבה שלא להניח ובכה"ג במהודק אסור ולכן אמר והוא שקשור והיינו שקשור אבל הקשר אינו מהודק. וכל זה לפירוש הראשון שברש"י אלא אפילו לפירוש השני שפי' רש"י מתלמידי רבינו הלוי וכן פירש ג"כ ר"ח ונדפס כעת על הגליון בדפוס ראם] דרמי בר יחזקאל מיירי שהקשר מהודק ולכן מותר ובעינן תרתי שיהא קשור והקשר יהיה מהודק נמי אין ראיה די"ל דגבי מוך לא שייך כלל הגזירה דבעת דתתרמיא לה טבילה של מצוה אתיא לאתויי דדוקא בחוטי צמר ופשתן דהם דברים יקרים ואיכא בהם חסרון כיס בוודאי בעת הטבילה דתצטרך להסיר אותם מעל ראשה אתיא לאתויי ד' אמות ברשות הרבים אבל במוך דאם תצטרך להוציאו מן האוזן לא אתייא לאתויי רק תשליך אותם לארץ דאין כדאי לה לטלטל אותם דבלא"ה כבר הוא מאוס ובוודאי דרכה להחליף המוך כל יום ויום במוך אחר ולא שייך גבי מוך הגזירה דטבילה של מצוה והא דבעינן שיהא קשור היינו דאם אינו קשור חיישינן דיפול מהאוזן ואתייא לאתויי ולא שייך דיכולה ליטול מוך אחר דהא בכל מוך ומוך יש לחוש שמא יפול וכי בכל רגע ורגע תמצא מוך אחר להניח באזנה ובוודאי אתייא לאתויי אבל החשש דשמא יתרמי לה טבילה של מצוה דזה אינו אלא ע"ד מקרה ואינו רק פעם אחת באותו היום גם בחול אם יתרמי לה טבילה של מצוה בוודאי לא תחוס על המוך ותשליך אותו לארץ ולאחר הטבילה תמצא מוך אחר ולפיכך גם בשבת ליכא גזירה:
אך מש"כ כת"ר דלא חשו רק בדבר תכשיט דילמא שלפא ומחוי זהו טעות דגזירה דשלפא ומחוי דאסור אף בדבר שאינו חוצץ לענין טבילה זה אינו אסור רק בתכשיטין כגון בנזמים וטבעות ושרביטין שאינם תפורים אבל בדבר שחוצץ לטבילה גזרו בכל דבר וגם מה שכ' כת"ר נ"י דמוך שבאזנה כיון דהוא מאוס לא אתיא לאתויי זה תמוה דא"כ למה בעינן שיהא קשור והלא במוך שהתקינה לנדתה אמרינן בגמרא אף שאינו קשור מותר כיון דמאיס לא אתייא לאתויי וע"כ דמוך שבאזנה אינו מאוס כ"כ ודברי כת"ר נ"י תמוהין בזה. [ועוד יש לדחות הראיה מהמשנה דהרי כת"ר נ"י הביא בעצמו לדברי הב"י בסימן קצ"ח דר"ע ור"י בר יהודה בתוספתא דמקוואות ס"ל דבית הסתרים אינו צריך אפילו שיהא ראוי לביאת מים וא"כ י"ל דמתניתין דשבת אתיא כוותייהו ואף דרבינו הקדוש סידר המשניות והוא בעצמו ס"ל בתוספתא שם דבעינן שיהא ראוי לביאת מים לכה"פ מ"מ מצינו כמה סתמי משניות דסתם רבי כדברי רבותיו ואף שהוא בעצמו לא ס"ל הכי כמו בריש מגילה דגירסת הריטב"א שם בחל להיות בשבת דעיירות גדולות קורין בע"ש ואלו רבי בעצמו ס"ל בברייתא בגמ' דף ד' דעיירות מקדימין ליום הכניסה כמו הכפרים וכן נמצא עוד בכ"מ]:
ומה שהביאו בשו"ת זרע אמת ובבינת אדם ראיה מהמשנה דלשם דשן תותבת לא הוי חציצה לענין טבילה שפיר מייתי ראיה מדברי רבי בעצמו דמתיר לצאת בשבת ואף דהוא בעצמו סבר בתוספתא דבעינן שיהא ראוי לביאת מים וע"כ דאינו חוצץ לענין טבילה וגם ההיתר השני שכ' כת"ר נ"י דכיון דאיכא סכנה להסיר המוך דומה לקליעות תמהני דהתם גבי קליעות הסכנה לגלחם כלל וכלל והוי כדבר שאינו מקפיד לעולם להסירו אבל בנד"ד דאין הסכנה רק בעת הטבילה. אבל בכל היום אין כאן סכנה וכבר מבואר בשו"ע בר"ס קצ"ח דדבר שלפעמים מקפיד ואף דאינו מקפדת עתה בעת הטבילה נחשב כמיעוטו המקפיד וכ"ש הוא מדין השירים והטבעות דאיתא בתוספתא דחוצצין והקשה הראב"ד דהא הוי מיעוט שאינו מקפיד ותי' דמ"מ מקפדת בשעת לישה. וכן בחוטי צמר ופשתן כתב הרא"ש משום דמקפדת בשעת רחיצה והובא בביאורי הגר"א ז"ל בקוצר בס"ק ב'. וכ"ש בנד"ד דלפי הטעם הב' שכ' כת"ר דמשו"ה נחשב כמיעוט שאינו מקפיד לא משום דדרכה להניח שם תמיד אלא רצה לומר דעיקר הטעם הוא משום הסכנה והרי הסכנה אינו רק בשעת רחיצה וטבילה אבל בכל היום אין כאן סכנה. וא"כ פשיטא דנחשב למיעוטו המקפיד:
וגם כל זה לפי מה שכתוב בס' מחצית השקל שם [הנדפס כעת ביו"ד החדשים דפוס ראם] דהמרדכי דמתיר בקליעות מחמת דאיכא סכנה להסירם כונתו דנחשב כמיעוט שאינו מקפיד. ולכן כתב דהמרדכי כתב ד' טעמים להיתר או דמחמת הסכנה נחשב כמו גופה ממש והיינו רביתיה וכמו דאמרינן בפ' הערל [דף ע"ח] היינו רביתיה ולכן לא חייץ. ועוד דכיון דאיכא סכנה נחשב למיעוט שאינו מקפיד. אבל כבר כתבתי בעז"ה בהגהותי לס' מחצית השקל ונדפס שם בפנים מוסגר בצורה מרובעת דדברי המחצית השקל תמוה דבמרדכי לא הוזכר כלל הסברא דאינו מקפיד רק הסברא דרביתא לבד ורק בלבוש כתב טעם זה וכמו שכ' בס"ט ובשו"ת הגרע"א ז"ל בסימן ס'. ואדרבה כתב הגרע"א ז"ל שם מדכתב המרדכי הטעם הג' דמחמת סכנה היינו רביתיה ולא כתב טעם דמקרי אינו מקפיד אלמא דלא נחשב זה כדבר שאינו מקפיד דהא באמת ברצונה היה להסיר הדבר רק שמוכרחת שלא להסיר מחמת הסכנה וחזר ודחה די"ל דהמרדכי מיירי דרוב שער קלועות דלא מהני סברא דאינה מקפדת ע"ש. ואמנם זה כתב הגרע"א שם לדבר פשיטות דסברא דהיינו רביתיה לא שייך רק בשער דהן גדילין מגופה ממש והלכך אף דהן קלועות ולא עיילו בהו מיא מ"מ כיון דאיכא סכנה נחשב כמו שהיה הגידול כך כמו עובר דאינו נחשב לחציצה להאם מחמת דהוי כאחד מאבריה דעובר ירך אמו הוא. אבל אם הניחה דבר אחר בתוך גופה כגון בנידון השאלה שבא לפניו שנחלשה האם שלה וצריכה לכלי עגול בבית הרחם וסכנה לה לילך בלא הכלי לא שייך להתיר כלל מטעמו של המרדכי דהיינו רביתיה דזה לא שייך רק בשערות דגדלין מגופה ע"ש. אך דאח"כ מסיק דאף דמדברי המרדכי התם אינו ראיה דדבר שהוא סכנה להסירו נחשב כאינה מקפדת מ"מ הא הלבוש מתיר מטעם זה והביא קצת ראיה לדעת הלבוש מדברי הסמ"ק שהובא בב"י בסימן קצ"ח בד"ה דם יבש שכ' דמן הדין לא היה צריך להסיר כל גרב וכל שחין משום דכיון דמצטערת בנטילתה מקרי אינה מקפדת. וגם המרדכי י"ל דלא פליג שם רק משום דלגודל ההקפדה תסיר מעט מעט עד שתסיר כולה. אבל במקום סכנה י"ל דמקרי אינה מקפדת ע"ש היטב. וא"כ בנד"ד דהמוך הוא דבר שחוץ מגופה וגם הסכנה אינו אלא בעת שתבוא במים אין כאן אחד מהסברות להתיר לא מטעם דהוי רביתיה ולא מטעם דאינה מקפדת דהרי כל היום ליכא סכנה להסיר. וא"כ כל היום נחשב כמיעוטו המקפיד:
וגם טעם השלישי שכתב כת"ר נ"י משום דכיון דתנאי פליגי בזה אי בעינן בבית הסתרים ראוי לביאת מים בשעת הדחק יש לסמוך על דעת המקיל. הנה מה שהביא ראיה מהמשנה דעדיות הנה המעיין שם יראה דלא הוזכר מזה מידי רק דתנן שם דנשנו דברי היחיד שאם יראו ב"ד את דברי היחיד יסמוך עליו [כ"ה נוסחת הראב"ד שם] ופירש דיקבע הלכה כמותו לעולם ולא כהרבים. אבל לסמוך עליו בשעת הדחק לא הוזכר שם [והן אמת דבתוספתא שם הוזכר גם דבשעת הדחק סומכין על היחיד והובא בראב"ד שם. אבל י"ל דבעינן נמי שיראה להם כדברי היחיד ודו"ק] ואם בעיקר הדין מסכימים לדעת הרבים אפשר דאף בשעת הדחק אין לסמוך על דברי היחיד אם לא במקום שאמרו בגמרא בהדיא דכדאי לסמוך על דברי היחיד בשעת הדחק כמו בגטין (דף י"ט) לענין נכתב ביום ונחתם בלילה דר"ש מכשיר וחכמים פוסלין ואמרינן שם דכדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק ואדרבה משם ראיה דבכל התורה כולה אינו כן מדהוצרך הגמ' לאשמעינן הכא כן ומשמע דשם היו מסתברא להו דברי ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק אבל בעלמא לא. ואף דהתם אינו ג"כ רק גזירה דרבנן משום בת אחותו וגם שם גופא דעת הרי"ף והרמב"ם והרמ"ה ז"ל דלא קיי"ל כר"ש כלל וגם בשעת הדחק ובמקום עיגון וכמו שמבואר בב"י בסימן קכ"ז. ובשו"ע שם הביא דעת המכשירין בשעת הדחק בשם י"א. ועוד מבואר שם בב"ח דאף לדעת הי"א שכשר בשעת הדחק כגון שהלך הבעל למרחקים היינו אם כבר נתגרשה בגט. אבל לכתחילה אסור לגרש בגט זה אף שתשאר על ידי זה עגונה לעולם. וא"כ האיך נתיר בנד"ד בכל פעם ופעם שתטבול ותהיה אח"כ עם בעלה ולסמוך על התנאים המתירין:
ועוד ראיה מהא דתניא בנדה דף ו' דמעשה דעשה רבי כר"א ולאחר שנזכר אמר דכדאי הוא ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק ואמרינן דלאחר שנזכר דרבים פליגי עליה אמר דכדאי הוא ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק. כיון דכבר הורה כן והיה קשה לחזור בו שהשואל הלך לו והיה טורח גדול לרדוף אחריו וכמו שכתבו התוס'. או כמו שפירש"י שם דהיה שנת בצורת ומשמע להדיא דאם היה נזכר מקודם לא היה מורה כר"א ואף שהיה שעת הדחק. ועוד דהתם שאני דגם חכמים דפליגי עליה הקילו בשנת בצורת ולאיכא דאמרי דטהרות אפיש לעבידא וחשו להפסד טהרות וכדאמרינן שם דף ט' [ומה שהקשו התוס' על רש"י שפי' דמעשה דרבי דאמר דכדאי הוא וכו' דהיינו שהיתה שנת בצורת דהרי בשנת בצורת גם לרבנן טהור ואמאי אמר דכדאי הוא ר"א. הנה מלבד שיש לומר דלרבנן דווקא בשנת בצורת וגם איכא הפסד מרובה דטהרות ובמעשה דרבי לא הי' הפסד מרובה וכן נראה מדברי תשובת הרשב"א שהובא בג"פ בחלק הכללים שהזכיר כת"ר נ"י. עוד י"ל דכיון דבימי רבי לא היה קודש ולמ"ד דמעל"ע שבנדה לא גזרו רק לקודש מתרצינן שם בגמ' דמ"מ טהרו יינן לנסכים וטהרו חטים למנחות וכדאמרינן בחגיגה דחברייא מדכן בגלילא משום מהרה יבנה בהמ"ק. ונ"ל פשוט דלא היו מקדישין היין והחטים דהא קיי"ל דאין מקדישין ואין מחרימין בזה"ז משום תקלה רק דהיו מכינים ועשו אותן על טהרת הקודש כדי שאם יבנה המקדש יקדישום. וא"כ אם יטמאו אותם אין כאן רק הפסד טהרות דכיון דנעשו על טהרות הקודש ונטמאו בטומאת מעל"ע תו א"א לשתותם וגם אין יכולים לשמרם לשיבנה ביהמ"ק וע"כ צריך לשופכן ולעשות זילוף אבל אין בהם היזק לשאר יינות דהא אין מחוייבים לחזור וליטול יין ולשומרן בטהרה לנסכים. ולכן בשנת בצורת דאינו מצוי כ"כ יין לשתות לכן ראה רבי להתיר בדיעבד מאחר דכבר הורה כר"א. אבל חכמים לא התירו בשנת בצורת רק בזה"ב דהיה צריך להקדיש יין אחר לנסכים ולא ימצאו:
ולפלא בעיני דברי הרשב"א בתשובה בסימן רנ"ג והובא בקוצר בס' גט פשוט שם ובס"ט בחידוד הלכות שם דהוציא מהך מעשה דרבי דבאיסור דרבנן יש לסמוך אדברי יחיד בשעת הדחק דהנה מלבד שכבר דחה בס' ס"ט שם דטומאת מעל"ע קילא משאר איסורים דרבנן ואין להביא ראיה מזה לשאר איסורים דרבנן עוד אני תמיה דהלא רבי לא התיר לכתחילה בשעת הדחק כר"א ורק לאחר שכבר הורה כר"א בטעות לא רצה לחזור מהוראתו במקום שעת הדחק וגם מטהרות בלא"ה אין ראיה דבטהרות הקילו בכמה דברים וכמו דאמרינן בביצה (דף ז') דאפושי טומאה לא מפשינן וכן בברכות (דף ס"ב) בטהרות הקילו וגם מה שהביא הג"פ מגטין דכדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק ג"כ אינו ראיה דהא דעת הרי"ף והרמב"ם דלא קיי"ל כרשב"ל וגם בשעת הדחק לא סמכינן אר"ש ומה שהביא שם הג"פ עוד מהש"ס דברכות לענין ק"ש דכדאי הוא ר"ש וכו' לא נ"ל ראיה כלל דמאי איכפת לן אם מחייבין אותו לקרות ק"ש דהא ליכא בזה ברכה לבטלה ולא גרע מקורא בתורה וגם מה שהביא מדברי האו"ז גבי אתרוג היבש הנה לא ראה בספר או"ז עצמו שעדיין לא נדפס בימיו ולא ראה רק דברי א"ז שהובא בהגהות אשר"י אבל אנו שזכינו לאורו המעיין שם יראה שעיקר סמיכתו הוא משום דגם רבנן מודה בשעת הדחק שכשר אפילו בפסולין ומשמע שיכולין לברך עליהן ג"כ ודלא כמו שכוון הגאון בעל ג"פ בדבריו וגרם לו שלא ראה דברי האו"ז עצמו. וכל זה כתבתי רק להתלמד במקום אחר אבל בנד"ד בלא"ה לא שייך כלל כל זה דכל זה לא נאמר רק היכא דלא איתמר הילכתא בהדיא כמר או כמר. אבל בנידון בית הסתרים אי בעינן ראוי לביאת מים אדרבה רבותיו של רבי ס"ל דא"צ שיהיה ראוי לביאת מים וידוע דאין הלכה כרבי רק מחבירו אבל לא במקום רבו ועי' כתובות (דף כ"ב) דאיכא פלוגתא אי הלכה כרבי רק מחבירו או לא. וא"כ אי לא היה אתמר הילכתא כדברי מי בוודאי היה הילכתא כר"ע ור"י בר"י דא"צ שיהיה ראוי לביאת מים. אבל מה נעשה הרי רבא שהיה מאמוראי בתראי אמר בהדיא בנדה (דף ס"ו) דלעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא אשה מדיחה בית קמטיה במים ומקשינן מיתבי בית הקמטים ובית הסתרים אינן צריכין לביאת מים ומתרצינן נהי דביאת מים לא בעינן ראוי לביאת מים מיהו בעינן וכדר' זירא וכו' הרי בהדיא דרבא וסתמא דגמ' ס"ל כרבי וכיון שכבר נפסק בהדיא כדברי מ"ד אחד לא מהני ביה שום שעת הדחק שבעולם ואם פסק אחד להיפך הוי כטועה בדבר משנה וכדאיתא בסנהדרין ל"ג דטעה בדידי ודידך מאי א"ל אטו אנן קטלי קני באגמא אנן ובזה בטל כל דברי כת"ר נ"י:
ומה שהביא מהש"ס דיבמות (דף ל"ו) דאמרינן דבשלמא התם כיון דאיכא רבנן דפליגי עליה דרשב"ג גבי אשת כהן כיון דלא אפשר עבדינן כרבנן שאני התם דכבר כתב הרא"ש בשבת בסו"פ ר"א דמילה וכן התוספות ביבמות ובנדה (דף מ"ד) ובבכורות (דף כ' ע"ב) דמעיקר הדין קיי"ל כרבנן דאזלינן בתר רובא דרוב וולדות הן בני קיימא רק דלחומרא עבדינן כרשב"ג במקום דאפשר. וע"כ צ"ל כן דאל"כ היכי מתירין לאשת כהן להנשא בלא חליצה ולהכניס עצמו בספק יבמה לשוק דאורייתא ואדרבה מוטב שתחלוץ ויהיה רק באיסור ספק חלוצה לכהן דחינו אלא ספיקא דרבנן וע"כ כמו שכת' התוס' שם דמעיקר הדין א"צ חליצה כלל ולפיכך באשת כהן עדיף טפי שלא תחלוץ כדי שלא יאמרו דקמו רבנן במילתא שהוולד לא היה בן קיימא וקאתי למשרי חלוצה לכהן. וגם מה שהביא מהסוגיא דגטין (דף פ"ד) באומר ע"מ שתנשאי לפלוני דאסורה להנשא לו לכתחילה ואם נשאת לא תצא משום גזירה דרבנן לא מפקינן כבר כתב בעצמו דאין לדמות גזירות דרבנן להדדי. וע"כ צ"ל כן דהא התם דאם נימא דצריך להוציא הרי יכולה אח"כ להנשא לאחרים אלא וודאי דהתם שאני וראיה מהא דאמרינן בסופ"ב דיבמות דכל ברננה לא מפקינן משמע דווקא באינן אסורות רק משום דיוציאו לעז עליהם אבל שאר איסור דרבנן אפילו במקום עיגון צריך להוציא. וכן ראיה מרואה דם מחמת ת' דכתבו הפוסקים דאין האיסור רק מחמת ווסת דנחשב כמו ווסת וכל עיקר ווסתות אינו אלא דרבנן ואעפ"כ אמרינן דאם גם בבעל הג' מצאה דם ג"פ הרי אסורה לכל וצריכה בדיקת שפופרת ואם מצאה דם בראש השפופרת הרי אסורה לכל אדם ולא אמרינן דלא תצא משום עיגונא:
הא חדא ועוד ראיה מגט מוקדם דפסול ואף דאינו אלא גזירה בעלמא שמא יחפה אבה אחותו וגם בנכתב ביום ונחתם בלילה איכא כמה דעות דלא סמכינן על ר"ש אף בשעת הדחק:
ומיהו לענין הלכה למעשה נ"ל להסכים ג"כ להיתר כיון דהאשה חוששת גם משום אור קר ולכן נזהרה תמיד שיהא מוך דחוק באזניה בוודאי נחשב כמיעוט שאינו מקפיד דהא הגרע"א ז"ל מתיר כעין זה בטבעת שנותנת בתוך הרחם ואף דהתם ג"כ אינו ברור דאיכא סכנה אם תסיר הטבעת וכן הנהוג להתיר בטבעת. וג"כ יכולין לצרף כל הראיות שהביא כת"ר נ"י מדברי הרמ"א באה"ע סימן י"ג דיש להקל במופקרת וה"נ שמא תהיה עם בעלה בלא טבילה כלל ואף דיש לחלק דהתם הביאה אינו איסור רק דחז"ל אסרו מפני תקנת הוולד ובמופקרת לא שייך תקנת הוולד כלל ומיהו קצת ראיה איכא:
וגם הסברא דבשעת הדחק יש לסמוך על ר"ע ור"י בר"י בתוספתא פ"ח דמקוואות יש מקום לאומרו דהרי הרשב"א והאור זרוע בה' לולב כתבו בהדיא דמשנה דעדיות מפורש דבשעת הדחק יש לסמוך אדברי יחיד ומה שכתבתי לדחות דשאני הכא דרבא אמר בפירוש כרבי אינו סתירה כ"כ דהא רבא לא אמר דהלכה כרבי דפוסל חציצה רק דלעולם ילמד אדם וכו' אפשר דאינו אזהרה אלא לכתחילה בעלמא וי"ל דגם ר"ע ור"י בר"י מודו דוודאי לכתחילה בעינן שיהא ראוי לביאת מים אף בבית הסתרים ולא אמרי' רק דאם יש דבר החוצץ וא"א להסירו אינו פוסל הטבילה וע"ז פליג רבי ואומר דחוצץ גם בדיעבד. אבל בשעת הדחק בוודאי יש לומר דסומכין על דעת ר"ע ור"י בר"י דר"ע היה רבו דרביה של רבי דרבי היה תלמידו של ר"ש בן יוחאי ור"ש בן יוחאי היה תלמיד ר"ע וכדאיתא ביבמות דף ס"ב [ורק דאין הדבר ברור דר"ע ור"י בר"י דס"ל בנכנסו צרורות וקסמין בסדקי רגליו שאין חוצצין וכן באיספלנית ורטיה שעל בית הסתרים שאינן חוצצין שהוא מטעם דס"ל דבית הסתרים א"צ שיהיו ראוי לביאת מים דאפשר דטעמם דבבית הסתרים אין דרכו של אדם להקפיד אם יש שם איספלנית ורטיה כיון שאינו נראה לעין לא איכפת ליה והוי כמיעוט שאינו מקפיד וכן בצרורות וקסמין שבסדקי רגליו. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ב דמקוואות הלכה ג' דבית הסתרים באשה נשואה חוצץ הזיעה הנדבקת שם וצריכה להדיח אבל בפנויה וכן באיש אינו חוצץ וי"ל דר"ע ור"י בר"י ס"ל גם כן גם ברטיה ואספלנית. ומיהו בב"י מבואר דפליגי וס"ל דלא בעינן כלל דיהי' ראוי לביאת מים וכ"כ גם הגר"א ז"ל]:
ומ"מ דבר זה צריך לשאול עוד אצל רופאים מומחים אחרים אם הוא באמת סכנה לה אם תגיע לחות להאוזן וגם ימחול כת"ר נ"י לכתוב עוד לאיזה רב וגאון מובהק מגאוני זמנינו המפורסמים ואם גם הוא יסכים להיתר אזי אמטייה שיבא מכשורי:
ולענין למש"כ לעיל דגבי איש לא שייך הגזירה דשמא איתרמי ליה צריך להוסיף על זה דאין לומר דשייך טבילה לענין תרומה וחלה דהא ליתא דמלבד דלא נמצא דר' יוחנן היה כהן הנה מלבד זה אף הא בחלת חו"ל וכן בחלה השניה של א"י דנאכלת לכהן לאחר הטבילה מ"מ כיון דהחלה אינו רק מדרבנן אפשר דאינו פוסל חציצה בטבילה זו. וגם אין לומר דצריך לחוש דשמא יזדמן לו טבילת בע"ק לצורך ק"ש ותפילה מחמת תקנת עזרא דנראה דבטבילת בע"ק לא גזרו על מיעוט המקפיד כיון דעיקר הטבילה הוא מדרבנן ובכמה דברים הקילו בטבילת בעל קרי דהא יש דעות שכשר אפילו בשאובין. הנלע"ד כתבתי בעז"ה:
אור ליום ד' כ"ה שבט שנת תרנ"ו לפ"ק
נאום שלמה הכהן מו"ץ דפ"ק ווילנא: