שות עצי ברושים· הרב שלמה כהן־אברבנאל
הלכות מקואות · סימן נ
אמר המחבר הנה הגם ששמעתי מפי כבוד מר אחי הגאון הצדיק המנוח מו"ה בצל אל הכהן זצ"ל שבעת שנתייסד מקוה חדשה על חצר בהכנ"ס בפ"ק ווילנא בשנת תר"ח שמי המקוה יומשך אליה מן המעין העומד חוץ לעיר מל ידי סילונות של עץ העשויים מעצים עגולים וחלולים המונחים בעומק הקרקע והסילונות הללו יציקו מים גם להמקוה וכאשר מבואר בטוש"ע יו"ד סימן ר"א סעיף מ"ח ומ"ט דכשר לעשות מקוה ע"י המשכה ממי גשמים או ממי מעין שבמקום אחר ע"י סילונות ואף דבמקוה כזו הרבה צריך שמירה יתירה מחשש זוחלין ומחשש שאובין קודם שנמשך אליה מ' סאה משום שאין עליה דין מעין רק דין מקוה של גשמים וכמו שיבואר לקמן בסמוך וגם בלא"ה מבואר בשו"ת האחרונים ז"ל בכ"ד דלתקן מקוה לכתחילה לטבילת נשים צריך להדר שיהיה לה דין מעין גמור והיינו שבמקום המקוה עצמה יהיו המים נובעין מן הקרקע משום דבקרא כתיב מעין בתחילה ואף דנדות וזבות לא בעי מים חיים מ"מ מצוה לכתחילה הוא במעין דווקא מ"מ היה הדבר אז נחוץ מאוד לתקן מקוה כזו יען כי המקוה שהיתה הראשונה שעמדה על חצר בהכנ"ס הייתה עמוקה מאוד והיו צריכים לירד אליה יותר משבעים מדרגות ולא היה אפשר לירד ולטבול בה בימות החורף עד כי הטובלים בה בימות הקור ממש עד נפשם יגיע ולכן הוסכם אז ע"י רבני המו"ץ הגאונים הזקנים נ"ע לתקן מקוה הנ"ל ע"י המשכת סילונות [ואף כי מו"ר אחי הגאון זצ"ל חשש עליה כמה חששות מתחילה וכתב כמה קונטרסים בזה מחזיק קרוב לארבעים דפין מ"מ אח"כ תיקנו מה שנצרך לתקן באופן שלא היה עוד בה שום חשש מהחששות שחשש מר אחי זצ"ל ונעשה מקוה טהרה לבנות ישראל בלי שום חשש וספק כלל] ולכן בפירוש הותנה אז מפי כל רבני המו"ץ הגאונים ז"ל שאין לעשות שום מקוה כזו ע"י המשכה בשום מקום בבתי המרחצאות דפ"ק ווילנא זולת מקוה הזאת העומדת על חצר בהכנ"ס מחמת דלמקוה כזו צריך השגחה יתירה לשומרה תמיד בכל יום ויום בעת הנקיון מחשש שאובין וגם שלא תזחל ממנה במקום יציאת מי המקוה לחוץ אפי' טיפה אחת וקשה מאוד להזהר בזה וגם על המקוה שעל חצר בהכנ"ס תקנו שצריך להעמיד אחד מרבני המו"ץ הצעירים שישגיח תמיד על המקוה בכל יום בעת הנקיון לשומרה מחשש שאובין ומחשש זוחלין ותקנה זו שאין לעשות שום מקוה אחרת בפ"ק ע"י המשכת סילונות תקנו גם לדורות עולם שאין רשאי שום מו"ץ להורות היתר ח"ו לעשות מקוה כזו ע"י המשכת סילונות בשום מקום בפ"ק ווילנא ומי יבוא אחריהם להרהר אחרי תקנתם בזה ח"ו ולפרוץ גדר מ"מ ראיתי לכתוב בספרי זה כמה חידושי דינים שהעלתי בעז"ה במקוה העשויה ע"י המשכת סילונות ויהי' לתועלת בעיירות אחרות שנצרך שם לעשות מקוה ע"י המשכת סילונות מן המעין וזה החלי בעזר השם:
הנה ראיתי לבאר ולכתוב הדברים שנצרך להזהר במקום שצריכין לעשות מקוה ע"י המשכת סלונות באופן שתהא כשרה לטבילת נשים ע"פ דין תורה בלי שום פקפוק ולהוציאה מחשש פסול שאובין ומפסול הויה ע"י טומאה ומפסול מקוה בזוחלין והוא. דקודם כל דבר צריך לתקן שהסילון האחרון שמשם נופל המים למקוה לא תפול המים מסילון של מתכות משום הויה ע"י טומאה וכמו שכ' הרא"ש ז"ל בה' מקוואות סימן י"ב גבי מעשה שבא לפניו במקוה שהמשיכה לתוכה מים ע"י סילונות של מתכות וכתב ע"ז הרא"ש ז"ל וז"ל. ועוד אני אומר דהרוצה לצאת מידי ספק שלא יהא נדנוד איסור בדבר יעשה אותו בענין שלא יגיע פי הסילון של מתכות על אוירו של מקוה אלא ישאר פי הסילון מחוץ למקוה או ישים בפי הסילון של מתכות סילון של עץ או של חרס שיפלו המים ממנו לאויר המקוה עכ"ל. והביא ראיה לזה מהש"ס דזבחים (דף כ"ה ע"ב) ואף דהרא"ש ז"ל כתב שם בעצמו דאם הסילונות בנויות מחוברות לקרקע אין צריך לזה דכלי מתכות שנעשו לשמש את הקרקע טהור ולא מקרי הויה ע"י טומאה כלל. מ"מ הדבר פשוט דהרא"ש ז"ל מיירי אם רדדו את המתכות ע"מ לשמש את הקרקע דמעולם לא ירדו עליהם טומאת מתכות כלל אבל לאפוקי בנד"ד מאן מפיס לידע דלא נעשה מתחילה המתכת לצורך דבר התלוש ג"כ וא"כ כבר ירדו עליהן תורת טומאה בתלוש והוי כצינור שחקקו ולבסוף קבעו דפוסל את המקוה משום שאובין וה"נ פוסל את המקוה משום הויה ע"י טומאה ואף דבנד"ד אין כאן פסול דאורייתא כלל משום דהוא מחובר למעיין ולא גרע ממעיין שהעבירו ע"ג השוקת פ"ה דמקוואות משנה א' דכתב שם הר"ש ז"ל דכל פסולו אינו אלא מדרבנן גזירה שמא יטבול בתוך הכלי ולא יהיה מחובר למעין כשפופרת הנוד ע"ש בר"ש. מ"מ הא כבר מבואר בש"ם בב"ב (דף ס"ה) דהך ברייתא דצינור שחקקו ולבסוף קבעו ע"כ דסובר דכולו שאוב נמי דרבנן ומ"מ בצינור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל ע"ש הרי דאף דבפסול דרבנן נמי פוסל חקקו ולבסוף קבעו ואף לדעת הרא"ש דס"ל שם דבמעין שהעבירו ע"ג דבר המקבל טומאה כגון ע"ג פשוטי כלי מתכות כמו בנד"ד אפי' פסול דרבנן נמי ליכא דהכא לא שייך גזירה הנ"ל דשמא יטבול בתוך הכלי ע"ש בדבריו ז"ל. ומשמע מדבריו ז"ל שם להדיא דמה שצוה שהסילון האחרון יהיה של עץ אינו אלא לרווחא דמילתא. מ"מ כל זה אינו רק אם החיבור למעין הוא חיבור יפה אבל בנד"ד דהמים באין ונמשכין דרך מעלות ומורדות ויעלו שמים וירדו תהומות וגם בעת שנופלין למקוה נופלין דרך ניצוק. והרי שנינו בטהרות פ"ח משנה ט' דהניצוק והקטפרס אינו חיבור וא"כ איכא פסול דאורייתא במקוה זו. והלכך ע"כ צריך לתקן שהסילון האחרון שממנו נופל למקוה לא יהיה סילון של מתכות עכ"פ כדי להוציאה מחשש פסול הויה ע"י טומאה:
ב) עוד הדבר נצרך לתקן שתהא נופל המים למקוה דרך המשכה דהיינו על ידי דבר שראוי לבלוע כגון על ידי רעפים או שאר דבר שראוי לבלוע מים והסילון של מתכות תפסק חוץ למקוה ומהסילון של מתכות תיפול המים ע"י רעפים וארכן תהיה ג' טפחים ומהם יפול המים למקוה ובזה נצא מחשש שמא נמצא איזה סילון של עץ בתוך הסילונות שיש לו בית קיבול צרורות שנעשה לקבלה או שמא נמצא סילון שהוא סתום מכאן ומכאן וב' צדדיו עומדים סילונות כמין חי"ת והמים עולין ויורדין דרך הסילונות דהוי כסילון הכפוף שכתב הראב"ד בהשגות בפ"ח מה' מקוואות הלכה ז' בשם התוספתא אף שאינו מקבל טומאה מ"מ פוסל את המקוה הואיל ומקבלין מידי דהוי אכלי גללים שאינן מקבלין טומאה אעפ"כ פוסלין את המקוה מפני שיש עליהן תורת כלי קבול עכ"ל [ומה שתמה עליו הכ"מ שם וכתב דמן המשנה דפ"ד דמקואות משנה ג' הוי תיובתא דהראב"ד דתנן שם סילון שצר מכאן ומכאן ורחב מן האמצע אינו פוסל את המקוה מפני שלא נעשה לקבלה. אני אומר דלק"מ דהתם בוודאי לא נעשה לקבלה דמאי נ"מ בזה אם מחזיק המים באמצע מ"מ לא נצרך הבית קיבול לשום דבר אבל בסילון הכפוף שפיר נצרך הבית קיבול שלו כדי שלא תצא המים מן הצדדים רק ילכו למעלה כדי שילכו המים למקום הצריך לו ושפיר נעשה לקבלה רק דלענין טומאה אינו מקבל טומאה משום דלא מקרי בית קיבול כיון שמ"מ יכולין המים לצאת לצד מעלה מ"מ לענין לפסול את המקוה שפיר י"ל דפוסל ודברי הראב"ד ז"ל ברורין בזה. ונראה דגם הרמב"ם ז"ל אינו חולק עליו בזה שהרי לא כתב להיפך רק שקצת צ"ע דאמאי לא הביא דברי התוספתא הלז וצ"ע]. אבל אם נעשה המשכה ע"י דבר הראוי לבלוע יש להתיר ע"י ס"ס דחדא שמא ליכא כלל בית קיבול בהסילונות ואת"ל דאיכא בית קיבול מ"מ שמא הלכה דשאובין שהמשיכוהו כולה נמי כשרה וכדעת הרי"ף ז"ל בפ"ק דשבועות וכמש"כ הר"ן והרשב"א ז"ל שם לדעתו ז"ל [ודלא כדעת הב"י בדברי הרי"ף ז"ל דהרי"ף נמי אינו מתיר רק ברביה והמשכה] וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ד דמקוואות הלכה ט' בשם מקצת חכמי מערב דשאובין שהמשיכוהו כולה נמי כשר ובפרט בגוונא דהוא מחובר למעיין דכל עצמו אינו רק פסול דרבנן וכמו שכתבנו לעיל בשם הר"ש ז"ל הוי ס"ס בדרבנן ופשיטא דאזלינן לקולא. ועוד דמדברי הרמב"ן שהובא בב"י שם משמע דעיקר הפלוגתא בשאובין שהמשיכוהו כולה תליא אי כולה שאוב דאורייתא או לא שכתב שם הרמב"ן ז"ל ונראה שרבינו הגדול ז"ל שהכשיר כולה שאובה בהמשכה סובר דשאיבה לאו דאורייתא עכ"ל הרמב"ן ז"ל שם. וא"כ במחובר למעין דאינו אלא דרבנן אפשר דלכו"ע כשר ע"י המשכה. ומיהו יש לפקפק על הספק בראשון דהא איכא לברורי לפתוח הסילונות ולראות אם יש להם בית קיבול או לא והוה ליה ספק חסרון ידיעה ואינו נכנס כלל בכלל ספק וא"כ אין כאן רק ספק אחת אי קיי"ל כדעת הפוסקים ז"ל דס"ל דשאובין שהמשיכוהו כולה כשרה או לא:
ובר מן דין הנה הדבר פשוט לכל דא"א בשום אופן לעשות מקוה לדורות ולסמוך על כל טבילה וטבילה שיטבלו בה על הס"ס דכבר ידוע בכל ספרי אחרונים שאסור לעשות לכתחילה דבר שנצטרך לסמוך על ס"ס דכל ס"ס לכתחילה אסור וכ"כ המזרחי בביאורו על הסמ"ג בהלכות שופר. ולכן הדבר פשוט דאם רוצין לעשות מקוה ע"י המשכת סילונות צריך לעיין היטיב בתחילה על כל הסילונות שלא יהיה בהם חשש כלי כלל. וביותר צריך לעיין שמא נמצא בהם חטטים וגומות שעשוים כדי לקבל בהם צרורות ואם נמצא בהם חטטים כאלו אפי' אין מקבלים רק מים כ"ש נעשה כל הצינור כלי על ידי הגומא כ"ש וכמש"כ הטוש"ע בסימן ר"א סעיף ל"ו וז"ל שם ואם חקק בו גומא אחת קטנה קודם שקבעו אם היא של עץ אפילו אין הגומא מחזקת אלא כ"ש נעשה כולה על ידה כלי וכל המים שעוברין עליו חשובין שאובים עכ"ל הטוש"ע שם. וקצת יש להוציא כן מדברי התוס' בב"ב (דף ס"ה ע"ב) ד"ה צינור והרא"ש בב"ק בפ' מרובה סימן ג' שכ' דאם המים נופלין מצינור לקרקע ומקרקע למקוה המשכה היא ואם יש במקוה כ"א סאה מי גשמים כשר כדאמרינן בתמורה דהשאיבה מטהרת ברביה ובהמשכה עכ"ל. ואם איתא דצדדי הגומא מכאן ומכאן אינו נחשב ככלי א"כ גם כשאין במקוה מים כלל משכח"ל דתהא כשרה כגון שהצדדין שמכאן ומכאן רחבין יותר מרוחב הגומא ואז איכא רביה והמשכה ממי הצינור בעצמן. ומיהו אין זה הוכחה כלל דמלבד דבוודאי הגומא מחזיק כל רוחב הצינור כדי שכל הצרורות יפלו לתוך הגומא ויהיו כל המים שבצינור מים זכים בלי שום צרורות. הנה מלבד זה כבר מבואר בשו"ע בסעיף מ"ד דאין המקוה מטהרת ברביה והמשכה רק אם היה בתחילה במקוה כ"א סאה כשרים ואח"כ באו לתוכה י"ט מים שאובין שנמשכו ע"ג אבל אם נתערבו השאובין והכשרים קודם שבאו למקוה אינן נטהר כלל ברביה והמשכה:
וגם מהא דהצריכו התוס' והרא"ש שיהיה המשכה ע"ג קרקע דווקא ומשמע דהמשכה שנמשך המים על הצינור להלן מן הגומא לא נחשב להמשכה ג"כ אינו ראיה די"ל דס"ל כדעת המרדכי שהובא בדברי הרמ"א בהג"ה שם בסעיף מ"ו דאין המשכה מועלת אלא גבי קרקע הראוי לבלוע בה אבל המשכה על גבי דף או כלי שאינו פוסל את המקוה לא מקרי המשכה ע"ש. ואדרבה מלשון התוס' בב"ב שם שכ' דבהאי בית קיבול חשיבי מים שאובים שעוברים על אותו בית קיבול משמע שהמים שעוברין על צדדי הגומא לא נעשו שאובין וכבר העיר באמת השלטי הגיבורים בב"ב בפ' המוכר את הבית על הטור מדברי התוס' והרא"ש דמשמע מדבריהם דדווקא המים העוברים על הגומא נעשו שאובין וכתב דצ"ל דהטור היה מפרש בדברי הרא"ש ז"ל דכיון דהמים שעוברים ע"ג הגומא נעשו שאובין ממילא כל הצינור נחשב כלי דהטור היה בקי בדברי אביו הרא"ש טפי מינן [ודברי הש"ך שם בס"ק ע"ז שהקשה דלמה לא מהני המשכה על הצינור גופא להלן מן הגומא והוצרך לתרץ דמיירי שאין במקוה רוב מים כשרים תמוה דהא בדברי המחבר מבואר דכל הצינור נחשב ככלי והיאך מועיל המשכה ע"ג כלי. ושוב ראיתי בס' לחם ושמלה להגאון מו"ה שלמה גאנצפריד בס"ק קל"ח שכ' באמת שהש"ך בנה"כ תירץ באמת דע"י הגומא נעשה כל הצינור כלי ע"ש אבל עדיין תימה דהיאך התחיל להקשות כן והלא באמת מבואר בדברי המחבר כן דכל הצינור נעשה כלי והדבר צ"ע:
אמר הכותב ע"ד שכתבנו לעיל בריש התשובה דהסילון האחרון צריך שלא יהא של מתכות אלא של עץ דאף דקיי"ל דכלי מתכות העשוי לשמש את הקרקע טהור מ"מ מאן מפיס לידע דלא נעשה מתחילה במתכות לצורך דבר התלוש וא"כ כבר ירדה עליהן תורת טומאה בתלוש וכו'. הנה באמת כן כתוב ג"כ בדגול מרבבה שם בשו"ע סעיף מ"ח וז"ל ומבואר בתשובת הרא"ש ז"ל דהיינו בנעשה הסילון על דעת לקבעו בקרקע ולכן אני תמה על השו"ע שסתם הדברים ולא פירש בהדיא שנעשה מתחילה לכך ואם כי יש לדחוק בדברי הרא"ש אבל פשוט שהדין כן ועי' בנו"ב ביו"ד ס"ס צ"ד עכ"ל. וכן כתב באמת בספרו נודע ביהודה מהד"ק שם והביא ראיה לזה מהא דאמרינן בשבת נ"ח של בהמה ועשאן לדלת אע"פ שחברו וקבעו במסמורות טמא וכן פסק הרמב"ם פי"ח מכלים הלכה י"ב עכ"ל. וכן חזר וכפל הדברים בספרו נו"ב מהד"ת ביו"ד סימן קל"ז ובתחילה הוכיח זה מלשון הרא"ש בה' מקוואות וממש"כ הרא"ש בתשובה. ושוב כתב דאף דיש לדחוק ולומר דדוקא אם לא נתחברו אח"כ לקרקע אז בעיק דיהי' נעשה לשם כך אבל אם נתחברו בבנין עם הקרקע שפיר בטלים לקרקע וכן מוכיח מתשובת הרא"ש שם וזה טעמן של הטור והשו"ע דסתמו דבריהם משום דהן הצריכו דדווקא אם הוא מחובר לקרקע ולפיכך לא הזכירו דיהא נפשה לשם כך [והא דלא הזכירו גם היתר זה דאם נעשה לשם כך אז אפי' אינו מחובר אינו פוסל היינו לפי שהגדולים שהובא בתשובת הרא"ש אסרו בכה"ג וטעמם ביאר הנו"ב שם לפי שהם מונחים פ"נ קרקע ומשכחת לה שמקבלים טומאה דהיינו אם לא נעשה לשם כך ולכן החמירו הגדולים אפי' בנעשה מתחילה לשם כך דמאן מפיס לידע והרואה שמתירין ע"י סילון של מתכות יקח גם סילון שלא נעשה לשם כך וכו' ע"ש. והלכך הטוש"ע שפסקו להלכה כדעת הגדולים ולא התירו אלא במחובר לקרקע ולכן לא התנו שיהיה תחילת עשייתן לשם כך ושוב כתב אבל מה אעשה דבשבת נ"ח מפורש להדיא דאם היה של בהמה ועשאן לדלת אע"פ שחברו לדלת וקבעו במסמורים טמא לפי שכל הכלים אינן עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה וכן פסק הרמב"ם ז"ל וכו' עכ"ל הנו"ב שם ולקמן אביא עוד ראיות לזה. ואמנם כבוד ידידנו הרב הגאון מו"ה ישראל איסר נ"י מו"ץ דפ"ק כשראה דברים אלו שכתבתי העיר מאיזה משניות דכלים דמוכח משם דאף אם נפשו לשם דבר התלוש מ"מ אם אח"כ נשתנה לתשמיש אחר בטלה טומאתן שמתחילה והעיקר הביא ראיה לזה מפ"ק דביצה (דף י"ד) כמו שמבואר לקמן בעז"ה:
ואכן כל ראיותיו שהביא לדחות דברינו הנ"ל מלבד דאינו ענין כלל לנד"ד דהא בעת שעושין הכלי מתכות נעשו סתמא לשם דבר התלוש כגון להמשיך בו מים או משקה אחר בברו"ז וכדומה וגם לשמש את הקרקע להמשיך בו מים למרחץ או למקוה והלכך אף שאח"כ נעשו לשמש את הקרקע מ"מ צריך לומר דהוברר הדבר למפרע דנעשה לשם זה והרי פסול הויה פ"י טומאה מפורש ברא"ש שם ובשאר פוסקים דהוא דאורייתא ובדאורייתא קיי"ל דאין ברירה וא"כ מאי שינוי תשמיש איכא בהו דכיון דאין ברירה אמרינן דלמא עמדו בתחלה לשמש את התלוש לאותו תשמיש כגון להעמידן ולקובען בברו"ז להמשיך בו מים וכדומה. ואפשר שכבר שמשו בתלוש דשמא הרורע"ס עצמן שממשיכין בו המים למקוה כבר הי' בברו"ז ושמשו בתלוש ג"כ לאותו תשמיש שתשמישן עכשיו. וא"כ דברי הרב הגאון הנ"ל נ"י אין לו שום מקום לנידון דידן:
ועכשיו נבא אל עמק יהושפט ולהתווכח עם הרב הנ"ל ולראות אם כנים דבריו או לא והנה מה שהביא ראיה מהא דאמרינן בביצה (דף י"ד ע"ב) אמר עולא מפני מה אמרו ווילון טמא מפני שהשמש מתחמם כנגדו ופרש"י מפני מה אמרו מקבל טומאה ולא עשאוהו כאחד ממחיצות הבית שאינן מקבלות טומאה פ"כ והקשה כבוד הרב הנ"ל דמאי קושיא הא כבר ירד על הווילון תורת טומאה בעת שהי' תלוש ותו לא יבדל מיניה תורת טומאה אף שחברו לבית אלא וודאי דכיון שעכשיו נשתנה לתשמיש אחר בטל טומאתו מיניה. ובמח"כ לא דק דוודאי כל כלי או בגד דכל טומאתו אינו אלא מחמת כלי או מחמת שהוא בגד וכשחברו לקרקע בטלו מתורת כלי ואינו משתמש עכשיו שום תשמיש כלי כלל רק חברו לבנין ועשאו מחיצה בוודאי פרח טומאה מיניה דעכשיו אינו נקרא כלי כלל רק מחיצה ולכן פריך שפיר מפני מה אמרו וילון טמא דכיון שחברו בבית לשם מחיצה לא מקרי בגד רק מחיצה. וזה שפרש"י ולא עשאוהו כאחד ממחיצת הבית וכו' וכוונת רש"י בזה דעיקר הקושיא אינו מפני שחברו לבנין דזה לא מהני לבטל שם בגד מיניה אלא דעיקר הקושיא דלמה לא עשאוהו כאחד ממחיצת הבית וכן אמרינן בחולין (דף קכ"ט) דבית שסככו בזרעים טהרו והיינו ג"כ מטעם הנ"ל דכיון שעשאן לשם סכך פקע שם אוכל מיניה. אבל בנד"ד דמעיקרא נעשה לשם כלי ועכשיו בעת שמחברן לקרקע ג"כ נעשה לשם כלי להמשיך בו מים מאי שיטי מעשה איכא בכאן דהא מעיקרא כלי והשתא כלי והלכך אף שמתחלה נעשה לתשמיש אחר ועכשיו נעשה לתשמיש אחר מ"מ לא מצינו דיהי' נקרא שינוי מעשה בשביל וזה דבעינן שינוי מעשה בעיקר הכלי משא"כ גבי ווילון שפיר קרא שינוי מעשה דאין לך שינוי מעשה גדול מזה דמעיקרא בגד והשתא מחיצה [ועיין בב"ק (דף ס"ה) דאמרינן שם לענין שינוי קונה דהעיקר תלוי בשינוי השם דאם נשתנה השם נחשב לשיני מעשה. אבל בלא"ה לא מקרי שינוי מעשה פ"ש]:
ובזה נדחה נמי מה שכתב הרב הנ"ל עוד דמשו"ה פירש הרמב"ם ז"ל בפ"ט מה' מקוואות הלכה י"ג גבי אבוה דשמואל דעבד לבנתי' מפצי ביומי תשרי דהיינו דהיה עושה אותן למחיצה כדי להקוות המים שלא יהיה זוחלין מפני שהמעיין שרבו עליו נוטפין אינן מטהרין רק באשבורן ולא פירש כשאר המפרשים דעשאן בקרקע מפני הטיט משום דלהרמב"ם לא ניחא ליה לפרש כן משום דאשה אסורה לעמוד בעת הטבילה מ"ג דבר המקבל טומאה וכדאיתא בנדה ומפצי נמי מקבלי טומאת מדרס ומזה הוכיח הרב הנ"ל דאם אינה עושה מלאכתה הראשונה תו לא מקבל טומאה דאל"כ היה אסור גם לעשותו למחיצה כדי להקוות המים דהא קיי"ל דדבר שמקבל טומאה אין מזחילין בו. אכן לפי מש"כ לעיל גם מזה אינו ראיה דכיון דעשאן למחיצה בטל תורת כלי מינה ומקרי מחיצה ולא כלי וכמו גבי וילון. ובלא"ה דכיון דמפצי אינן מטמאין רק טומאת מדרס וטומאת מת ושרץ במפץ אינו מפורש בכתוב רק דילפינן מק"ו ממדרס ובטומאת מדרס בעינן מיוחד למדרס וכיון שעכשיו אינן ראויין למדרס תו לא מטמאין דהא יכול לומר עמוד ונעשה מלאכתנו ומשנה ערוכה שנינו דסדין שהוא טמא מדרס ועשאו וילון טהור מן המדרס. והלכך גבי מפצי כיון שאינו מקרי בגד ולא מטמאי רק טומאת מדרס הדבר פשוט דאף אם לא חברו בקרקע ג"כ טהור רק שתלוין באויר כיון שעכשיו אינן ראויין למדרס. ואף דאמרינן בשבת פ"ד ובב"ק (דף כ"ו) דמפץ מסמא נמי במת ובשרץ היינו משום דילפינן בק"ו מפכין קטנים דכיון שמטמא מדרס מטמא טמא מת. וא"כ זהו בעת שמטמא מדרס אבל אם יחדו לדבר אחר דתו אינו מטמא מדרס נראה דאינו מטמא נמי טומאת מת וזה דין חדש. אך עדיין צריך להתיישב בזה. אבל מ"מ לענין קושית הרב הנ"ל נ"י בוודאי לא קשה וכנ"ל דכיון דעשאן למחיצה תו לא הוי כלי כלל וגם מאי דפשיטא להרה"ג הנ"ל דהרמב"ם סובר דאסור להעמיד הזחילה בדבר המקבל טומאה זה אינו ברור דמלשונו בפ"ט הלכה י"ד נראה להדיא דמפרש להמשנה דדבר שהוא מקבל טומאה אין מזחילין בו היינו דאסור להמשיך המים למקוה ע"י דבר המקבל טומאה אבל לסתום הזחילה פ"י דבר המקבל טומאה לא הוזכר במשנה:
ובעיקר הדבר שכתב דמשו"ה לא ניחא להרמב"ם לפרש כפרש"י משום דהיה קשה ליה דהא אסור לטבול פ"ג כלים במח"כ נעלם ממנו דברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' מקוואות הלכה י"א דכתב שם טעמא משום דבעיתא ולא תטבול יפה אבל בכלים רחבים מותר וא"כ פשוט דע"ג מפצי מותר ג"כ ובזה יתיישב נמי מה שתמה הרב הנ"ל נ"י על רש"י ז"ל דהיאך מפרש שהניחן בקרקע מפרי הטיט הא אסור לטבול ע"ג כלים. אכן להנ"ל ניחא די"ל דרש"י נמי ס"ל כן דעיקר האיסור משום דבעיתא וס"ל דלבתר דאמרינן דהטעם משום דבעיתא בטל הטעם דגזירת מרחצאות ולא ס"ל הך גזירה כלל וא"כ במפצי דלא שייך בעיתא פשיטא דשרי. ועוד דאף נימא דהך גדרה דמרחצאות נשאר גם במסקנא מ"מ הא כבר כתבו התוס' שם דדווקא בכלי חרס גזרו כן משום דרגיל להיות במרחץ ומצוי שם כלי חרס לצורך חמין. אבל על גבי שאר כלים מותר וכן נראה להדיא גם מדברי רש"י שם מדפריש דדרך מרחצאות וכו'. וא"כ בלא"ה לא קשה ממפצי ובזה נדחה כל דברי הרה"ג הנ"ל:
והנה בו בפרק בשנת תרל"ח בעת שכתבתי תשובה זו חדשו כבוד אלופי הגבאים דצ"ג להמקוה הנ"ל שנתיסדה בשנת תר"ח בכמה תיקונים טובים כדי שיהא טח וקל לנשים לטבול בהם ועלה בדעתם לרצף את המקוה ודפנותיה בקאחלפש כדי שתהא חלקה ויפה לטבול בה. ואמנם כבוד הרב הגאון האמיתי מו"ה יוסף נ"י מו"ץ דפ"ק מיאן בזה והורה דקרקע המקוה אסיר לרצף בקאחלעש אם לא שינקבו אותם מתחילה משום דהקאחלעש יש להן בית קיבול [ואף אם נעשה הבית קיבול שלהם ע"מ למלאות בטיט ולבנים מ"מ הא קיי"ל דבית קיבול העשוי למלאות שמיה קיבול וכמו שכ' התוס' בסוכה (דף י"ב) ועיין בנו"ב מהד"ק סימן צ"ד] ונחשבין ככלים וקיי"ל בטוש"ע יו"ד סימן קצ"ח סעיף ל"א דאסור לטבול ע"ג אחורי כלים ואף שמבואר שם דאינו אסור רק ע"ג אחורי כלי עץ שמטמאין מגבן או ע"ג נסרים שראויין למדרסות אבל ע"ג כלי חרס שאינו מטמא מגבו אינו אסור רק מטעם דבעיתא שמא תיפול והך טעמא דבעיתא לא שייך כלל בנד"ד דהרי כל הקרקע עשויה בקאחלעש מ"מ צריך לחוש לדעת התוס' בנדה (דף ס"ו) ד"ה ע"ג כ"ח דגם באחורי כלי חרס שייך גזירת מרחצאות שרגיל להיות ומצוי שם כלי חרס לצורך חמין עכ"ל. ומדברי התוס' אלו משמע אדרבה דעיקר האיסור אינו אלא בכלי חרס משום דאצלם היו מחמין חמין במרחצאות בכלי חרס] וכן פירש"י ג"כ שדרך מרחצאות לישב ע"ג אצטבאות של אדמה דדמי לכלי חרס ואתי למימר דטבילה עולה בהן וכ"כ הב"ח ג"כ דלפירש"י ותוס' הנ"ל בכ"ח טפי יש לגזור משום גזירת מרחצאות יותר משאר כלים ופסק כן להלכה ואף בדיעבד לא עלתה לה טבילה ועי' בש"ך בס"ק מ"ג שחלק על הב"ח ואין דבריו מוכרחים:
ועוד דלעשות לכתחילה מקוה כזה שיש לחוש לה לגזירת מרחצאות בוודאי גם הש"ך מודה בזה דאסור דהא באמת י"ל דלרש"י ותוס' נשאר גם במסקנא גזירת מרחצאות והא דמסקינן דטעמא משום דבעיתא דנ"מ דגם ע"ג סילתא אסור וכמש"כ הב"ח שם:
ועוד מטעם אחר אין לרצף הקרקע בקאחלעש מחמת שידוע שדרך כלי חרס להתרכך ולהשתבר במים יותר מעץ וכלי מתכות וא"כ יש לחוש דבהמשך הזמן ישתברו הקאחלעש ויבוא לידי זחילה וכיון שמקוה שנמשכת ע"י סילונות מן המעין אין לה דין מעין מחמת שנפסקה מן המעין ודמי למעין שהעבירו ע"ג בריכה והפסיקו דתנן במקוואות בפרק ה' משנה א' דהרי הוא כמקוה ואינו מטהר רק באשבורן ואף שהב"י כתב דמדברי הר"ש והרא"ש נראה דדווקא אם הבריכה מליאה מי גשמים אז דינה כמקוה אבל אם היתה בריכה ריקנית ונתמלא ממי המעין דינה כמעין אף דנפסקה וכן נראה להדיא ג"כ מדברי הרמב"ם בפ"ט ממקוואות וכמו שכתב המהרי"ק בשורש קנ"ו והובא בב"י שם מ"מ הא הראב"ד בספר בעלי הנפש והרשב"א בתו"ה בשער המים כתבו להדיא דאין מטהר בזוחלין רק כל זמן שלא נפסק זחילתו מן המעין. אבל אם הפסיקו מן המעין הרי הוא כמים הנוטפין לכל דבריו. וכן הוציא הב"י מדברי הרמב"ם בפי' המשניות וכתב דכן צריך לפרש גם דבריו ז"ל בחיבורו. וכן נפסק להלכה בשו"ע בסעיף י' בדברי הש"ך שם בס"ק ל' וגם בשו"ע שכ' שהמשיכו לבריכת מים י"ל דלאו בדווקא הוא וכמו שכ' בב"י לדעת הרמב"ם ודו"ק. וגם אם נתקן שיהיה תמיד מחובר להמעין דהיינו שיהא נוטף מים תמיד מן הסילון האחרון היורד אל המקוה ג"כ אין תקנה לפסול זחילה דהרי ידוע דהמים יורד דרך מעלות ומורדות ויעלו שמים וירדו תהומות. וגם כשנופל למקוה נופל דרך קטפרס ונתחבר ע"י ניצוק וידוע דקיי"ל דהניצוק והקטפרס אינו חבור וא"כ הוי כנפסק המעיין:
ובר מן דין הרי דרך כל המקואות שבזמננו שממשיכין לתוכה מים חמין שאובין ופעמים שהשאובין רבה על מי המקוה ותנן בפ"ה משנה ג' דהיה עומד וריבה עליו והמשיכו שוה למקוה לטהר באשבורן וכן תנן בפ"ק משנה ז' דמעין שמימיו מועטין ורבו עליו מים שאובין שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעין להטביל בו בכל שהוא ואפי' אם נעשה תיקון לזה דיפול השאובין למקוה דרך המשכה כגון ע"ג צינור של חרס הראוי לבלוע ונסמוך על דעת הסוברין דשאובין נטהר ע"י המשכה ואפי' בשאובין שהמשיכוהו כולה מ"מ נהי דבטלה תורת שאובין מיניה אבל מ"מ לא עדיפא ממי גשמים ובמי גשמים שרבו על המעין נמי אינו מטהר בזוחלין וכמו דמבואר בשבת (דף ס"ה) ונהי דלדעת הר"ן והראב"ד ז"ל שהובא בב"י ד"ה מקוה. אין פוסל בזוחלין רק אותן המקומות שלא היה זוחל שם המים מתחילה רק שעכשיו זוחל בו מחמת שנתרבו המים ע"י הנוטפין. אבל במקום שהיה הנהר הולך מתחילה מטהר נמי בזוחלין ואף דכל נהר המושך אין נובע מתחתיו רק בהתחלת הנהר שמשם הנהר יוצא. ואעפ"כ מטהר כל הנהר בזוחלין ואף אם רבו עליו מים שאובין. וא"כ בנד"ד נמי ואף דהמים שמתחתיו אינם עומדין ע"ג גומת המעיין רק הם נמשכין מן המעין מ"מ לא גריעא מנהר דמטהר בזוחלין במקום שהיה זוחל מתחילתו מ"מ הא דעת הרמב"ם והרא"ש ושאר פוסקים דאף במקום שהוא זוחל מתחילתו אינו מטהר בזוחלין וכפשטיות לישנא דמתני' דבכל מקום אינו מטהר רק באשבורן. וזה פשוט דאף לדעת המתירין בנהר אף שלא במקום זחילתו וכמו שמבואר בטור בסימן ר"א מ"מ מודו בנד"ד דהתם הטעם משום דס"ל דנהרא מכיפיה מבריך משא"כ בנד"ד דלא שייך זה. וכן כתב הד"מ בפשיטות שם וא"כ הרבה יש לחוש שמא ישברו הקחלע"ש ויבוא לידי זחילה ואנחנו לא נדע. ואף דיש לומר דאף אם ישברו מ"מ לא יהיה הזחילה כ"כ דיהיה ניכר הזחילה מ"מ הא כבר כתב הגר"א ז"ל בביאוריו דלמטה ממ' סאה אף אם אינו ניכר פסול וטעמא ונימוקו עמו ע"ש ולפי חשש זה אסור לעשית הקתלע"ש כלל בקרקעית המקוה ואפי' נקובים [ורק בדפנות לבד יוכלו לעשות מקאחלעש וכן נעשה המקוה הנ"ל]:
ואין לתמוה דא"כ בכל המקואות אפי' הם מעינות גמורים מ"מ כיון דע"פ הרוב כשמטילין לתוכן חמין רבו השאובין ממי המעיין ולמה לא חשו מפסול זחילה והו"ל לתקן בכל המקואות שיטוחו הקרקע והדפנות בסיד ובגפסיס באופן שלא יבא לידי זחילה ובאמת שמצאתי למר אחי הגאון ז"ל בחידושיו על הלכות מקוואות שהתעורר בזה וכתב דאין לומר דהטעם משום דס"ל דדווקא במעין כל שהוא שרבו עליו מים שאובין דינא הכי דהא וודאי ליתא אלא טעמא אחרינא איכא בזה והאריך בסוגיא דשבת ובביאור דברי הר"ן והפוסקים המדברים בסוגיא זו אבל לא מצאתי סיום דבריו במה שהעלה בטעם ההיתר וחבל על דאבדין אכן מריש דבריו שם משמע דכוונתו לסיים דבמקוה שיש בה מעין במקומה יש לסמוך אדברי הרמב"ם דס"ל דאם רבו השאובין על מקום גומת המעין אינו מבטל תורת מעין מיניה. וא"כ בכל מקוה שהיא מעין הוי כנופל על מקום גומת המעין דמן הסתם המים נובעין על פני כל שטח המקוה ואפי' אם נובע רק במקום אחד מ"מ לא דמי לנהר דלאחר שנמשך מהמעין אינו נובע מתחתיו כלל רק דהוא מחובר למעין משא"כ במקוה דהמים עומדין במקומו על מקום המעין ועדיף טפי או אפשר דכוונתו היה לסיים בדרך אחר ואנחנו לא נדע. אמנם בנידון המקוה הנ"ל דנמשכת דרך סילונות בוודאי לא עדיפא מנהר וא"כ אף לדעת הרמב"ם אינה מטהרת בזוחלין אם רבו השאובין על מי המקוה:
והן אמת דלפי דעת הר"ן ז"ל בשבת פ' במה אשה ובנדרים דף מ' דביאר לדברי המשנה דמעין שרבו עליו מים שאובין דשוה למקוה לטהר באשבורן ולמעין שמטהר בכל שהוא היינו שמקומות מקומות יש בו דהא דאמר דשוה למקוה לטהר באשבורן היינו במקום שזוחל המעין במקום שלא היה זוחל מתחילה דע"י ריבוי הנוטפין נתרחב המעין ביותר ועל אותו מקום שנתרחב קאמר דאינו מטהר רק באשבורן כיון דאותו מקום שנתרחב הוא בא ע"י מי גשמים או ע"י שאובין והלכך דינו כמקוה דאינו מטהר רק באשבורן וה"ה דבעינן מ' סאה כיון שדינו כמקוה לענין זוחלין דינו כמקוה לכל חומר דיני מקוה ומה דמסיים בסיפא דשוה למעין דמטהר בכל שהוא היינו במקום שהי' המעיין הולך גם מתחלה שם דינו כמעיין ומטהר נמי בזוחלין כן פירש הר"ן ז"ל שם והובא בב"י ולפי דעתו פשוט דמעין העומד במקומו דאינו נמשך להלן לא איכפת לן מה שריבו עליו מים שאובין דהא הוא מחובר למעין שתחתיו וכל המחובר לו הרי הוא כמוהו ואינו דומה למעין המושך שנתרחב ע"י המים השאובין דשם לא שייך חיבור משום דהוי קטפרס ואינו חיבור [וכדעת הראבי"ה שכתבנו בתשובות הקודמות דכל הנהרות נחשב כקטפרס] ומשו"ה אין המקוה מטהר בזוחלין משום דכל זוחלין אינו מצטרפין וליכא מ' סאה בבת אחת ומשום זה דחקו להר"ן לפרש דהא דתנן דשוה למקוה לטהר באשבורן היינו במקום שלא היה זוחל מתחלתו משום דשם בעינן מ' סאה באמת. אבל במקום דסגי בכ"ש אין סברא דלא יהי' מטהר בזוחלין מאחר דכל עיקר פסול זחילה הוא משום דאינו חיבור וחסר ליה שיעורא וזה שייך במקום דבעי שיעורא] אבל במעין שהוא עומד דהתם הוי חיבור מעליא והלכך אף לפי מה דקיי"ל דלאדם גם במעין בעינן מ' סאה מ"מ אם היה מ' סאה במעין מה בכך דריבה עליו מים שאובין והלכך נראה ברור דלהר"ן אף במקום שנגבה המקוה ע"י השאובין נמי מטהר בזוחלין כיון שהאדם טובל במים העומדין והם יש להם חיבור יפה עם המעין דין מעין עליהם ולא מפסלי בזחילה. ונראה להביא ראיה לזה מהא דתנן פ"ה דמקוואות משנה ג' דמעין שהוא משוך כנדל דריבה והמשיכו הרי הוא כמו שהיה היה עומד וריבה והמשיכו שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעיין להטביל בו בכ"ש ולשון ריבה משמע שריבה עליו מים שאובין יותר מהמעין ומ"מ תנינן דדוקא אם המשיך המים חוץ למעין ושם שוה המים למקוה דאינו מטהר רק באשבורן ומשמע להדיא דבמקום המעין בעצמו העומד מותר לטבול בו אף דריבה עליו מים שאובין והמים זוחלין למעלה להלן מן המעין מ"מ כיון דהשאובין נתערבו עם מי המעין דינם כמעין עצמו ומטהר אפי' בזוחלין ודווקא במים שהמשיך אין מטהרין רק באשבורן אבל אם במעין העומד עצמו אף אם זוחל למעלה לא איכפת לן דמ"מ הוא טובל עצמו במים העומדין במקומם ונראה שזהו טעמו של הרא"ש ז"ל דס"ל דאפי' במקוה של מי גשמים דאינו מטהרת רק באשבורין אינו פוסל זחילה רק אם הוא למטה ממ' סאה. אבל אם הוא למעלה כשר ולפי הנ"ל הוא פשוט דכיון דכל עיקר טעמא דפוסל זחילה במקוה הוא משום דליכא שיעורא וזה שייך אם טובל במים הזוחלין משום דקטפרס אינו חיבור אבל אם טובל במים העומדין רק דהמקוה יש בה נקבים שזוחל מים לחוץ מאי קפידא יש בזה הא במקום שטובל יש בו שיעור וגם לעולה לא יחסר משיעור מ' סאה דהא הנקבים הוא למעלה ממ' אבל אם הוא למטה ממ' סאה אז נחשב כמו שחסר ליה שיעורא בעת הטבילה משום דכל העומד לצאת נחשב כאלו כבר יצא ולכן אף אם אין הזחילה ניכרת פסול וכמו שכ' הגר"א ז"ל לדעתו ז"ל. הנלע"ד כתבתי בעז"ה:
שלמה הכהן מו"ץ דפ"ק ווילנא: