אור ברסלב
שות עצי ברושים הלכות מקואות › סימן מט

שות עצי ברושים· הרב שלמה כהן־אברבנאל

הלכות מקואות · סימן מט

סימן מח

הנה לענין מקוה שכולו שאוב או רובו שאוב אם הוא פסול מדאורייתא או דאינו רק מדרבנן ידוע דהוא מחלוקת הפוסקים דדעת הרמב"ם ז"ל בפ"י מה' מקוואות דכולו שאוב נמי מדרבנן וכן הוא דעת ר"י בתוס' בפ' המוכר את הבית (דף ס"ו ע"ב) וברא"ש בפ' מרובה סימן ג' ובה' מקואות סימן א' ובשאר פוסקים. אמנם דעת רשב"ם ור"ת שם וכ"ה ג"כ דעת הר"ש בפ"ב ממקוואות והרא"ש בפ' מרובה ובה' מקואות והר"ן בפ"ב דשבועות דכולו שאוב או רובו שאוב פסול מן התורה. והביאו ראיה לזה מהא דתניא בתוספתא בפ"ב דמקואות מקוה שהניחו ריקן ובא ומצאו מלא כשר מפני שזה ספק מים שאובין למקוה וחזקת המקואות כשרות [פי' העושה מקוה כדי לטבול בו עושהו א"כ אינו ממלאהו מים שאובין אלא במים כשרים לטבילה כן פירש הרא"ש שם] ומדהוצרך לטעמא דחזקת המקוואות כשרות אלמא דאי לאו הך חזקה הוה פסול מספק אלמא דספיקא דאורייתא הוא דאי הוה כולו שאוב מדרבנן בלא"ה כשר דספיקא דרבנן הוא כן כתבו הפוסקים הנ"ל:

וסיפר לי חכם אחד והוא ניהו הרה"ג החריף ובקי וכו' מו"ה אברהם יוסף זצ"ל שהקשה הרב הגאון הגביר מו"ה מרדכי אליעזר קאוונער זצ"ל מפ"ק ווילנא דמאי ראיה היא זו דלמא הך ברייתא אתיא כר' יוסי דמתני' דמקואות פ"ב מ"ב דס"ל דאפי' בטמא טומאה קלה וספק טבל ספק לא טבל אמרינן דספיקו טמא דס"ל דספיקא דרבנן נמי לחומרא אזלינן היכא דיש לו חזקת איסור או חזקת טומאה. וא"כ ה"ה דספק מים שאובין לדידי' נמי לחומרא אזלינן ואפי' ברובו כשר כיון דגברא יש לו חזקת טומאה ולפיכך הוצרך לטעמא דחזקת המקוואות כשרות דאז הוי ספק השקול דכמו דיש לגברא חזקת טומאה ה"נ יש למקוה חזקת כשרות ומודה ר"י דספיקו טהור אבל אי לאו הך טעמא דחזקת המקוואות הוה טמא מספק ככל ספיקא דרבנן שיש לו חזקת טומאה אבל לעולם אימא לך דכולו שאוב נמי מדרבנן. ואני השבתי לו תיכף ומיד דהא ליתא דע"כ הך ברייתא לאו ר' יוסי היא דהא מסיים בסיפא שם והובא בר"ש וברא"ש ובר"ן ובתוס' שם ושם דצינור המקלח למקוה והמכתשת נתונה בצידו ספק מן הצינור למקוה ספק מן המכתשת למקוה פסול מפני שהפסול מוכיח [פי' דהכא לא מהני חזקת המקוואות דהפסול נמי מוכיח כמו הכשר והוה ספק השקול כן פי' הר"ש שם ולדעת הרמב"ם דכולו שאוב ג"כ דרבנן צריך ליישב דמיירי דהפסול מוכיח יותר מהכשר כגון שהמכתשת קרובה יותר להמקוה דיש לתלות טפי לאיסור מלהיתר וכ"כ הכ"מ שם והש"ך בס"ק קמ"ד לדעתו ז"ל] ואם יש רוב מקוה כשר מפני שזה ספק מים שאובין עכ"ל התוספתא. ואם ר"י היא אפי' בכה"ג דרוב המקוה היא כשרה נמי פסול דהא לדידיה ספיקא דרבנן נמי לחומרא ומאי נ"מ בין כולו שאוב למיעוטא שאוב אלא ודאי דר"מ היא ואעפ"כ כולו שאוב פסול בספק השקול הרי דכולו שאוב מן התורה פסול וזהו דמסיימו התוס' והרא"ש והר"ש והר"ן בלשונם תדע דקתני סיפא וכו' כלומר דאפי' אם תדחי דמרישא אין ראי' מ"מ מסיפא וודאי ראי' דהא בהדיא מחלק בין רובו שאוב למיעוטא שאוב. וע"כ משום דזה דאורייתא וזה דרבנן. ועוד דכיון דחזינן דהך ברייתא ע"כ לאו ר' יוסי היא כמו שמוכח מסיפא וא"כ השתא מרישא נמי ראי' דלמה הוצרך לחזקת המקוואות כשרות וא"כ דבריהם וראייתם נכונה וברורה ואין בהם שום גמגום ופקפוק ולק"מ קושיית הרב הגאון הנ"ל עליהם:

וגם במאי דפשיט ליה להגאון הנ"ל דר' יוסי פליג גם בספק מים שאובין למקוה דספיקו טמא הנה במל"מ פ"י מה' מקוואות הלכה ו' ובנו"ב מהד"ק בסימנים השייכים ליו"ד סימן ס"ה כתבו להדיא דנראה דבספק מים שאובין לא פליג ר"י והמל"מ הכריח כן מהתוספתא דמקואות פרק ב' והובאה בר"ש בפ"ב דמקוואות משנה ג' וטעמא דמילתא כתב המל"מ שם דבטומאה וודאית אין חילוק בין טומאה חמורה לטומאה קלה ובכולהו איכא למימר אדם זה בחזקת טומאה היה מספק לא נטהרנו דאוקמיה אחזקתיה שהיה טמא וודאי וגם במקוה ליכא חזקת כשרות שהרי חסר לפנינו וכו' אבל במקוה שהיא כשרה וודאי מה"ת וספק הוא בדבר שהוא מד"ס והיינו שיש ספק אם נפלו בו ג' לוגין מודה ר"י דספיקו טהור שהרי כל ספק מד"ס אזלינן בהו לקולא והלכך אפי' אם הוא טמא טומאה חמורה ספיקו טהור דכיון שהספק נולד בפסול דרבנן וגם אין כאן חזקת פסול שאדרבה דיש להעמידה המקוה בחזקת כשרות ולומר שלא נפל בה שאובין וכעין זה כתב ג"כ הנו"ב אך קצת בהסבר אחר ודבר ד' בפיהם אמת [ואף שמה הכריח המל"מ לזה מהתוספתא דטהרות הנ"ל דאמר כו' ואם טבל ועשה טהרות טהורות אינו ראיה כלל דהא י"ל בפשיטות דהטעם דהטהרות טהורות משום דזה הוי כספק ליטמא ולטמא דמודה ר"י דטהור וכמש"כ הר"ש מ"מ הסברא נראה אמת בלא ראיה. ועוד יש לחלק בין אם הוא טמא בוודאי טומאה דרבנן והספק הוא במקוה בפסול דאורייתא לבין אם הוא טמא בוודאי אפי' בטומאה דאורייתא והספק הוא במקוה בפסול דרבנן דאם הספק הוא בפסול דאורייתא דאם הי' ג"כ הטומאה דאורייתא היה צריך להחמיר מספקא והלכך גם בטומאה דרבנן ס"ל לר"י דצריך להחמיר משום דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון משא"כ אם הספק בפסול דרבנן דלא משכחת כלל דיהי' צריך להחמיר בזה ונראה דזהו טעמו של הרמ"א ז"ל בספרו תורת חטאת כלל פ"ה שכתב שם דאפילו אם נפל חלב לבשר עוף שהוא מדרבנן אפ"ה רם נשפך אסור הואיל וטע"כ דאורייתא דלכאורה תמוה מאוד דהא דטע"כ דאורייתא הוא באיסור דאורייתא אבל בשר עוף בחלב דהוא דרבנן אפילו בעיקר האיסור כ"ש בטעם אבל כוונתו פשוט דאף דעיקר האיסור הוא דרבנן מ"מ כיון דנתערב מין בשאינו מינו דכוותיה באיסור דאורייתא אף דהיה רוב בוודאי וספק אם יש בו ס' היה אסור מספיקא משום דכיון דטע"כ דאורייתא צריך להחמיר מספיקא והלכך גם באיסור דרבנן צריך להחמיר דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון דגזרו באיסור דרבנן משים ליתא דאורייתא משא"כ בנתערב מין במינו ואיכא רובא וספק אם יש ס' דהספק נולד בדרבנן גם באיסור דאורייתא שנפל מותר במין במינו ואיכא רובא לא משכחת לעולם דיהי' הספק אסור דהא לא משכחת ביה איסור דאורייתא לעולם ודברי הרמ"א הוא ממש כדעת ר"י כאן במקוואות אך מ"מ יפה השיג עליו הש"ך ביו"ד סימן צ"ח סעיף ז וכתב דהא מ"מ הו"ל ספיקא דרבנן משום דהא אנן קיי"ל כת"ק דר"י ומיהו אין זה השגה על הרמ"א ז"ל די"ל דהרמ"א ז"ל נמשך בזה אחר דברי הב"י כאן בהלכות מקוואות שכ' שהרמב"ם פסק כר' יוסי והן אמת שהמל"מ שם תמה עליו שהרי אדרבה בטומאה קלה פסק הרמב"ם בהדיא דספיקו טהור וכתב דט"ס נפל בב"י וצ"ל דפסק כת"ק מ"מ י"ל דס"ל להרמ"א דאף לענין טומאה מקלינן שאני התם משום דאפושי טומאה לא מפשינן אבל לענין איסורא צריך להחמיר וכן מחלק הש"ס בביצה (דף ז') אליבא דר"י ע"ש [ואין לתמוה על הש"ך דבדיני ס"ס באות כ' כתב דבמקום חזקת איסור גם בספק דרבנן אסור והביא ראיה מדברי ר"י וכתב דהא קיי"ל כר"י ובכאן השיג על הרמ"א ז"ל ואף דהוא בעצמו ס"ל דהלכה כר"י בזה שאני התם שהטמא יש לו חזקת טומאה משא"כ הכא בנפל חלב לבשר עוף דאין כאן חזקת איסור כלל דהא י"ל דהי' ס' בקדירה ואין כאן חזקה לא לאיסור ולא להיתר ודו"ק] ועכ"פ שפיר הביאו הפוסקים ז"ל ראיה מדברי התוספתא דבכולו או רובו שאוב פסול מה"ת ואף אם התוספתא אתיא כר' יוסי:

ואחר שבאו הדברים הנ"ל ליד הרה"ג מו"ה אברהם יוסף הנ"ל השיב לי בזה הלשון מה שכ' מעכ"ת נ"י דהפוסקים הנ"ל דייקו מסיפא דתוספתא דע"כ לאו ר' יוסי היא מדמכשיר מספק לאחר שיש בו רוב מקוה דבריו נכונים כי גבי הדדי מתניא ואנכי הקשתי הקושיא זאת בדברי עם הרב הגאון מו"ה מרדכי אליעזר נ"י בע"פ ולא נזכרתי מש"כ התוס' והרא"ש דקתני סיפא וכו' אבל אכתי יש לעיין בזה למש"כ החות דעת בסימן ק"י להשיב על קושיית הכרתי ופלתי והפר"ח על הש"ך שכ' דבדבר שיש לו חזקת איסור אסור אף בספיקא דרבנן והקשו עליו מהא דפסק הרמב"ם כר"מ דמתיר אפילו בחזקת איסור [ומיהו למש"כ לעיל דבטומא יש להקל טפי לק"מ] אבל באמת הש"ך בעצמו מסיים דקיי"ל כר"י וזה וודאי תמוה דהא בהדיא פסק הרמב"ם כר"מ ועל זה לא יתכן תי' החות דעת וצ"ע וכתב החות דעת דאינו קושיא דהא דמטהר ר"מ היינו דווקא בנטמא בוולד הטומאה דרבנן וכמש"כ הראב"ד בהשגות בפי' מה' מקואות ובמל"מ שם ובכה"ג הוי תרתי מדרבנן הטומאה מדרבנן וגם מה שהאדם נטמא ע"י וולד הטומאה אינו אלא דרבנן ואפילו אם היה וולד הטומאה דאורייתא כ"כ החות דעת שם ונדחק לפרש סוגיא דעירובין דפריך מינה אתחומין משום דבעירוב הקילו הרבה יותר משאר ספיקא דרבנן והשתא אפשר לומר דאף דכולו שאוב הוא מדרבנן איצטריך לחזקת המקואות משום דהוי חד מדרבנן דמיירי בטומאה דאוריתא והשתא גם מסיפא אינו ראיה דלאחר שיש בו רוב הוי תרי דרבנן דבכ"ד הוי רובו ככולו מדאורייתא כדאיתא בנזיר (דף מ"ב) אבל הרואה יראה שדבריו דחוקים בפי' הסוגיא דעירובין הנ"ל וגם לקמן (דף ס"ח) בש"ס דעירובין לא משמע כן לפירוש רב אלפס דלפי דעת החות דעת הנ"ל דבעירובי תחומין הקילו גם בחד ספיקא כ"ש בעירובי חצירות דקיל יותר כמו דאיתא בשבת (דף ל"ד) וא"כ לא מקשה שם אביי מידי וגם רב יוסף הו"ל לשנויי ולא שאני לך בין שבות דשאר מלאכות לבין שבות של הוצאה בכרמלית דבהוצאה הקילו טפי. ומש"כ כת"ר נ"י די"ל דר"י לא פליג רק בספק טבל במ' סאה דהספק הוא בדאורייתא אבל בספק מים שאובין י"ל דמודה ר"י לכאורה יש ליישב ע"פ סברא זו קושיית התוס' על רש"י שבת (דף ל"ד ע"א) ד"ה שניהם שהקשו דהא ר"י לית ליה דספק עירוב כשר רק משום דאיכא חזקה להיתר משא"כ בהניח העירוב בהמ"ש ליכא חזקה להיתר אבל לפי דברי כת"ר נ"י לק"מ דהתם בתרומה ונטמאת ספק מבעוד יום ספק משחשיכה הספק הוא באיסור דאורייתא ומשו"ה אינו מכשיר העירוב רק מצד חזקה אבל לענין אם הניח העירוב בהמ"ש הספק הוא בדרבנן ולכן אף דליכא חזקה מ"מ שפיר הוי ערוב כל זה מדברי הרה"ג הנ"ל מש"כ אלי:

וזה אשר השבתי על דבריו בעז"ה. הנה בעיקר הדבר אי הך ברייתא כר"י או לא אין מן הצורך להאריך עוד כיון דכבר הודה כת"ר נ"י בעצמו דע"כ דהתוספתא לא אתיא כר"י מהך דסיפא:

ומה שחזר והניף ידו לפלפל ולדחות הראיה בדרך אחרת ע"פ דברי הגאון בעל חות דעת זצ"ל בסימן ק"י בקונטרס הספיקות דהעלה שם לחלק בין חד דרבנן לתרי דרבנן דבחד דרבנן אפי' ר"מ מודה דספיקו טמא והביא כן בשם הראב"ד בהשגות פ"י מה' מקואות הלכה ו' ובמל"מ שם [ויישב בזה תמיהת הפר"ח והכרתי והפלתי על הש"ך במה שהקשו עליו דהא הרמב"ם פוסק כר"מ דספיקו טהור ואף ביש לו חזקת טומאה] וא"כ ספק מים שאובין נמי אף אם נימא דכולו שאוב מדרבנן מ"מ חד מדרבנן הוא ולהכי בעינא לטעמא דחזקת המקואות כשרות כן כתב כת"ר נ"י:

אבל באמת דברי הגאון בעל חוות דעת לא נהירא כלל דמלבד מה דלדבריו הוצרך לדחוק דתחומין הקילו גם בחד דרבנן דאל"כ לא נתיישב הסוגיא דעירובין מ"ו וסברא זו לא נהירא כלל וכאשר תמה עליו כת"ר נ"י במכתבו ויפה תמה עליו כתר נ"י בזה. עוד אני אומר דכמדומה דבמח"כ הגאון לא ירד לכוונת הראב"ד והמל"מ שם דהוא ז"ל חשב דהא דמחלקים שם בין אב הטומאה לוולד הטומאה היינו משום דאב הטומאה דרבנן הוי חד דרבנן וולד הטומאה הוא תרי דרבנן הטומאה דרבנן וגם האדם מה שניטמא מוולד הטומאה הוא דרבנן אפילו אם הוולד הוא ראשון דאורייתא. אבל לענ"ד הוא תמוה דהא במתני' שם תנן אכל אוכלין טמאין ספיקו טהור ומי לא עסקינן דנגעו בשרץ ונעשו ראשונים דאורייתא ואעפ"כ תנן דספיקו טהור לר"מ משום דעיקר טומאת גויה הוא מדרבנן הרי דאפילו בחד דרבנן מטהר ר"מ בספיקו וזהו ברור בלא ספק:

ועוד דלדבריו אמאי לא כתבו הראב"ד והמל"מ שם רבותא יותר דמשכחת אף דנטמא האדם בוולד הטומאה ספיקו טמא אף לר"מ כגון דהוולד הטומאה הוא ראשון דאורייתא אלא וודאי דדווקא באב הטומאה דרבנן כתבו כן והוא משנה ערוכה בטהרות פ"ד מ"א אבל דבר שהוא אב הטומאה והוא מדברי סופרים ספיקו טמא וכבר ביאר יפה טעם הדבר במל"מ שם דלהכי החמירו יותר באב הטומאה דרבנן משום דע"י אב הטומאה איכא גררא וליתא דטומאה דאורייתא דהא אם היא אב הטומאה דאורייתא מטמא לאדם מן התורה משא"כ בוולד דליכא גררא וליתא דאורייתא והלכך לא גזרו בספק טומאה זו דלעולם טומאה דרבנן הוא וזה סברא נכונה מאוד ראוי' אליו ז"ל אבל לא הזכיר כלל מטעם דהוא תרי דרבנן דאדרבה משמע בהדיא במל"מ שם דאף דהוולד הוא ראשון דאורייתא מ"מ ספיקו טהור ואף דאינו אלא חד דרבנן מ"מ כיון דלא משכחת בטומאה זו טומאה דאורייתא לאדם לא החמירו בספיקו וכן מצינו בכמה מקומות בש"ס דחלקו חכמים בין אב הטומאה לולד הטומאה ואף דשניהם דרבנן ויעוין ביצה י"ח כלי שנטמא באב הטומאה אין מטבילין אותה ביו"ט בולד הטומאה מטבילין אותה ביו"ט. ומשמע דאפילו באב הטומאה דרבנן מ"מ אין מטבילין וכן בולד אף דהוא דאורייתא מטבילין דאל"כ הו"ל לחלק בין טומאה דאורייתא לטומאה דרבנן אלא ודאי דעיקר החילוק הוא בין אב לוולד והטעם כנ"ל דבאב איכא בכלי טומאה דאורייתא ע"י אב דאורייתא משא"כ בוולד דלא משכחת בכלי טומאה דאורייתא על ידה לעולם אפי' הוא וולד דאורייתא דאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה והלכך לא החמירו חכמים לטובלו ביו"ט משום דלא הוי תיקון מעליא כיון דאין טומאתו אלא מדרבנן וכעין זה כתבתי מכבר ליישב בשם מו"ר הרב הגאון המפורסם מו"ה יעקב באריט זצ"ל הברייתא דביצה י"ז ב' דתניא שם המטביל כליו בשוגג ישתמש בהן במזיד לא ישתמש בהן ועמדתי במאי עסקינן אם נטמא בטומאה דאורייתא הא בעי הערב שמש והיאך ישתמש בהן ביו"ט אם הטבילן בשונג ואם בנטמא בוולד הטומאה דרבנן דלא בעי הערב שמש האיך שייך מזיד ושוגג הא מותר לכתחילה לטובלן דהא נטמא בוולד הטומאה מטבילין ביו"ט ודוחק לומר דלעולם בטומאה דאורייתא ולמעשר שני קאמר דישתמש דלא בעי הערב שמש דזה דוחק ובשלמא לדעת הסוברים דטבילת כלים חדשים אסור בשבת ויו"ט י"ל דברייתא בטבילת כלים חדשים איירי אבל לדעת החולקים קשה. וישבתי שם זה בכמה אופנים. אמנם מורי הרב ז"ל הנ"ל תי' בפשיטות דיש לומר דנטמא באב הטומאה דרבנן דהע"ש לא בעי דכל הטעון ביאת מים מד"ס א"צ הע"ש ומ"מ לכתחילה אסור לטבול כיון דמ"מ אב הטומאה הוא וזה תי' נכון מאוד ודפח"ח] אבל לא דיהיה עיקר החילוק בין חד מדרבנן לתרי מדרבנן והלכך דברי הגאון בעל חוות דעת בזה תמוהים לפע"ד:

ובעיקר הדבר מה דמשמע מדברי הגאון בעל חוות דעת דאדם נטמא מדרבנן ע"י מגע וולד הטומאה ואנכי לא מצאתי שום אופן דיהיה האדם נטמא ע"י מגע וולד הטומאה דלעולם לא משכחת טומאה דרבנן באדם אלא ע"י אב הטומאה דרבנן או באכילה באכל אוכלין טמאין והוא מי"ח דבר אבל בנוגע בכלי שהוא ראשון לטומאה או באוכל טמא אינו נטמא אף מדרבנן ודברי הגאון במשנה למלך שם י"ל דלא קאי אאדם רק אכלי דבכלי משכחת דנטמא ע"י נגיעה דוולד הטומאה כגון דנגעו במשקין דנטמאו מחמת שרץ דהן ראשונים דגזרו משום משקין דזב וזבה כדאיתא בפ"ק דשבת (דף י"ד) [ולדעת התוס' שם אף במשקין הבאין מחמת ידים מטמאין כלים מדרבנן. אמנם הרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' אה"ט חולק ע"ז ועי' בס' עצי אלמוגים סימן קנ"ט שהאריך בזה ויבואר במקום אחר אי"ה אבל באדם לא משכחת לה דיטמא ע"י נגיעה דוולד ואולי דכוונתו לענין אכילה באמת כגון באכל אוכלין דנטמאו ממשקין שניים דמן התורה אין שני עושה שלישי בחולין רק משום דרבנן גזרו דמשקין נעשו תחילה ומטמאין לאוכל לעשות שני ונמצא דהוי תרתי דרבנן הטומאה דרבנן וגם מה שאדם נטמא ע"י אכילה דאוכלין אף אם הם טמאין מדאורייתא הוא דרבנן ומפרש דהא דתנן אכל אוכלין טמאין וכו' ר"ל בכה"ג דנגעו במשקין שניים דווקא בהא הוא דמטהר ר"מ אבל לפי זה צ"ל דהא דמחלק בין אב הטומאה לולד לאו בגוונא חדא מיירי דאב הטומאה ע"כ בנוגע מיירי דבאוכל לא משכחת אב הטומאה דאין אוכלין ומשקין נעשין אב הטומאה לעולם כידוע אפי' נגעו במת זולת משקין דזב וזבה ומה שכ' בוולד הטומאה הוא מהיפך להיפך דדווקא באכילה מיירי דאלו בנגיעה לא משכחת לה דטמא האדם אף שהוא ולד הטומאה דאורייתא. וכל זה ברור:

ומה שהביא כת"ר נ"י מדברי התוס' דיבמות (דף פ"א) דחילקו אליבא דר"מ בין חד דרבנן לתרי דרבנן נראה דלא דמי להתם דהתם מיירי לענין ביטול ברוב בדבר שבמנין דכל עצמי אינו אלא חומרת חכמים שהחמירו בדבר שבמנין דלא ליבטיל ברובא אפשר דלא החמירו אלא בחד דרבנן אבל לא בתרי אבל לענין ספק דרבנן דקיי"ל לקולא קשה טובא לומר דדווקא בתרי דרבנן אמרינן כן:

ומה שכ' כת"ר נ"י עוד אבל הרואה יראה שדבריו דחוקים כבר כתבתי לעיל שיפה תמה עליו בזה. אבל מה שתמה כת"ר נ"י עליו מהסוגיא דעירובין ס"ח כיון דלפי דעתו דעירובי תחומין הוי כתרי דרבנן וכ"ש עירובי חצירות דקיל טפי א"כ לא מקשה שם אביי מידי מהזאה דהתם חד מדרבנן והכא תרי מדרבנן וגם רב יוסף הו"ל לשנויי כן ולא שאני לך בין חד דרבנן לתרי דרבנן. במח"כ לא דק בזה דלאיזה מהגרסאות הקשה כן דלא מבעי לגי' בה"ג שם והובא ברי"ף שם דלא גריס שם והא מר לא אמר דזיל אחים ומפרש באמת דרב יוסף התיר אף שיחם המים הא"י משום דשבות דאמירה לא"י קיל דלית בה מעשה בשבות זה משום הכי התיר במקום מצוה משא"כ בהזאה דהוי שבות שיש בו מעשה ולכן אסור אף במקום מצוה בודאי לא תסובב ע"ז קושיית כת"ר נ"י דלפי גירסתו לא מיירי מהוצאה מידי רק ממלאכה דאורייתא. וא"כ אביי דאכתי לא ידע האי חילוקא בין שבות שיש בו מעשה לשבות שאין בו מעשה שפיר הקשה מהזאה וכן רב יוסף ע"כ הוצרך לתרץ הכי וזה פשוט:

אמנם אפי' לגי' דידן וכן הוא גי' הרי"ף ז"ל שם דלא התיר רב יוסף אלא להביא מתוך ביתו הא כבר פי' הרי"ף ז"ל שם והביאו הרא"ש דהא דחילק רב יוסף בין שבות דיש בו מעשה לאין בו ר"ל בין שבות באיסור מלאכה דאורייתא בין שבות באיסור דרבנן כגון טלטול בכרמלית דמידי דרבנן קרי ליה אין בו מעשה כלומר אין בו מעשה מלאכה דאורייתא ופירושו דהא דהאמירה לנכרי שבות היינו במלאכה דאורייתא. אבל במלאכה דרבנן הוי שבות דשבות ומותר במקום מצוה א"כ גם רב יוסף כוון לתי' כת"ר נ"י דהתם גבי הזאה חד מרבנן והכא הוי תרי מרבנן וכ"ה האמת להלכה דחד שבות אסור אפי' במקום מצוה ושבות דשבות מותר במקום מצוה. וא"כ מה לו להזכיר רב יוסף דתחומין גופא הוי כתרי מדרבנן דאפילו הוי חד מדרבנן נמי ניחא דמ"מ הוי תרי מדרבנן מחמת דאמירה לא"י נמי מדרבנן. וגם לא שייך לחלק כלל בין תרי דרבנן לתלתא דרבנן ולא הוצרך רב יוסף להזכיר זה כלל וכן אביי דלא ידע לחלק בין תרי מדרבנן לחד מדרבנן שפיר הקשה מהזאה ואף דהכא הוי תלתא דרבנן כיון דלא הוי ס"ל לחלק בין חד לתרי ה"נ בין חד לתלתא דמה לי תרי ומה לי תלתא ולק"מ מזה על הגאון בעל חות דעת זצ"ל וזה ברור [ועי' בשו"ע או"ח בסימן רע"ו בהגהת רמ"א סעיף ב' די"א דמותר לומר לא"י להדליק לו נר לסעודת שבת דס"ל דמותר אמירה לא"י אפילו במלאכה גמורה במקום מצוה ונרשם ר"ן בשם בעל העיטור והיינו כגי' בה"ג דאפי' במלאכה גמורה מותר משום דהוי שבות קל ומותר במקום מצוה משום דליכא מעשה בשבות זה ולכן קיל טפי משאר שבותין. אמנם קצ"ע דהא אדרבה מצינו דאיסור זה חמור דיש לו סמך בתורה דכתיב בפ' בא וכל מלאכה לא יעשה בהם ודרשינן במכילתא לא יעשה ע"י אחרים והובא ברמב"ן בפי' החומש וע"ש ברמב"ן ושאר מפרשים שהאריכו בזה:

ומה שכ' כת"ר נ"י עוד דלשיטת הכרו"פ והפר"ח דפליגי בחד דרבנן איכא למימר איפכא דבתרי דרבנן גם ר"י מודה דספיקו טהור לפענ"ד נראה דלפי מש"כ כת"ר נ"י בעצמו דר"י ס"ל דתרומה בזה"ז דרבנן מהש"ס דיבמות א"כ מאי מקשה בעירובין ל"ו מר"י אר"י לישני דהכא גבי תחומין שאני דהוי תרי דרבנן תחומין דרבנן ותרומה בזה"ז דרבנן אלא וודאי דפשיטא לי' להש"ס דאין חילוק בין חד דרבנן לתרי דרבנן אליבא דר"י ומיהו איכא למדחי דמ"מ מקשה אליבא דר' יוחנן ביבמות שם דס"ל שם דתרומה בזה"ז דאורייתא אליבא דר' יוסי עצמו. או דאינו מקשה כלל מתרומה ונטמאת רק מנפל עליו גל או נשרף ופשוט הוא:

וקצת יש להביא ראי' מהא דחשיב במתניתין דמקוואות שם והבא ראשו ורובו במים שאובין ומשמע דאפי' איכא בהן מ' סאה ואם נימא דכולו שאוב נמי מדרבנן א"כ מן התורה מקוה כשירה היא רק דמדרבנן פסול הוא וא"כ תרתי מדרבנן הוא המקוה עצמה פסולה מדרבנן וגם מה שהאדם נטמא בביאת מים שאובין מדרבנן הוא ואעפ"כ ס"ל לר"י דטמא מספק הרי דאפי' בתרי דרבנן מטמא ר"י מספק. ומיהו איכא למדחי הא וקל להבין:

ולענין מה שכ' כת"ר נ"י דע"פ חילוקי דאם הספק נולד בדרבנן מודה ר"י יתיישב בזה קושיית התוס' על רש"י בשבת ל"ד אפריון נמטיי' לכת"ר נ"י בזה דעשה חיזוק וסמוכין לדברי ושפתים יושק. אמנם מה שכ' דא"כ צ"ל דתרומה בזה"ז דאורייתא ובאמת ר"י ור"ל פליגי בזה ביבמות אליבא דר"י לדידי אינה קושיא כלל דאף לדעת הרמב"ם דגם בזמן בית שני היה תרומה דרבנן מ"מ כיון דעיקר תרומה דאורייתא הוא בזמן בית ראשון וכן יהיה לעתיד א"כ מ"מ מקרי דהספק נולד בדאורייתא כמו בספק טבל במ' סאה:

ומש"כ כת"ר נ"י דהמל"מ בעצמו דחה חילוק זה דר"י מודה בספק מים שאובין מהך דספק ידים דג"כ ס"ל לר"י דספק ליטהר טמא והנה אנכי על משמרתי אעמודה להחזיק בחילוקי ויש לי סמך גדול לזה מתוספתא ערוכה במקוואות והביאה הר"ש ז"ל בפ"ב דמקוואות משנה ג' דאיתא שם בתוספתא וזה לשונה ב' מקואות שאין בהם מ' סאה ונפלו ג' לוגין לתוך אחד מהן ואינו ידוע לאיזה מהן נפלו ואח"כ ירדו גשמים ונתמלאו ר' יוסי אומר אומרים לו שלא יטבול באחד מהן ואם טבל באחד מהן ועשה טהרות טהורות מפני שזה ספק מים שאובין למקוה עכ"ל התוספתא. הרי בהדיא דגם ר"י ס"ל דספק מים שאובין למקוה כשר והא דאמר ר"י דלכתחילה לא יטבול באחת מהן היינו משום דאין לו במה ליתלות וממ"נ אחת מהן פסולה וכמו דתנן שם במתניתין בפרק ב' משנה ג' דאם היו שניהם פחותין ממ' סאה ונפל לאחד מהן ספיקו טמא שאין לו במה יתלה ופשוט דהטעם דכאן אינו שייך ספיקא דרבנן לקולא דממ"נ חד מנהון פסול בודאי והלכך אסור בשניהם לטבול לכתחילה ומיהו בעבר וטבל ועשה טהרות ע"פ טבילה זו הטהרות טהורות דבטהרות שכבר עשה מ"מ אמרינן דספיקא דרבנן לקולא מיהו הוא בעצמו צריך לטבול פעם אחרת דלכתחילה הוא רק דהטהרות שעשה כבר טהורות כ"ה פי' התוספתא לפענ"ד ועכ"פ ש"מ דמודה ר"י בספק מים שאובין למקוה דספיקו טהור:

והן אמת דראיתי להר"ש ז"ל שם דהשיא פי' התוספתא לכוונה אחרת דכ' שם וז"ל ואח"כ ירדו גשמים ונתמלאו נמצא שיש כאן ב' מקואות אחד כשר ואחד פסול והיינו מתניתין לעיל דרבנן מטהרין ור"י מטמא וצריך לטבול פעם שניה ומודה דאם עשה טהרות הטהרות טהורות כדאמרינן נמי לעיל דספק ליטמא טהור [ור"ל אפילו לר' יוסי] עכ"ל הר"ש ז"ל. ונ"ל כוונתו דמפרש דהך תוספתא מיירי לענין טומאה קלה והלכך רבנן דס"ל בטומאה קלה דספק טבל טהור ה"נ בטבל באחת מהן טהור דהכא נמי ספק הוא דהא איכא חד כשרה אלא דלא ידעינן היא נינהי והא דתנן ספיקו טמא באינו ידוע לאיזה נפל היינו בטומאה דאורייתא. אבל בטומאה דרבנן מותר לכתחילה [אמנם זה תמוה קצת דהיאך מותר לכתחילה להכניס עצמו לבית הספק כיון דיכול לטבול עצמו במקוה אחרת כשרה ואולי דגם לרבנן אם יש לו מקוה אחרת אסור לו לאכול קדשים עד שיטבול במקוה כשרה אך דהנ"מ בין ר"י לרבנן באינו בנמצא מקוה אחרת כשרה דלרבנן טהור בדיעבד ולר"י גם בעבר וטבל נשאר בטומאתו ורק דטהרות טהורות משום דגבי טהרות הוא ספק ליטמא ובספקליטמא מודה ר"י דספיקו טהור כן נראה לי לפרש דברי הר"ש] אמנם ר"י לשיטתו דס"ל דאפילו בספק טומאה קלה ספיקו טמא והלכך ס"ל הכא שלא יטבול באחת מהן וה"ה דאם טבל נשאר בטומאתו אלא דאם עשה טהרות טהורות דמידי הוא טעמא דר"י דמטמא בספק טומאה דרבנן משום דאית לי' חזקת טומאה אבל על הטהרות ליכא חזקת טומאה אדרבה אית להו חזקת טהרה. וזהו דמסיק הר"ש כדאמרינן נמי לעיל דליטמא נמי טהור כלומר וה"נ לענין הטהרות אינו אלא ספק ליטמא [ובאמת שסוף דברי התוספתא שמסיק דטהרות טהורות מסייע לפי' הר"ש אכן איני יודע דא"כ מאי שייך לזה מאי דמסיים שזהו ספק מים שאובין למקוה] וצ"ע. וא"כ לפי פי' הר"ש אין ראי' מהך תוספתא מידי:

אכן זה לפי' הר"ש אבל מדברי הרב ב"י בשו"ע יו"ד סימן ר"א סעיף ס"ח וסעיף ע"ג נראה להדיא לכאורה דגם בתוספתא מיירי בטומאה חמורה ור"י דתוספתא בא לפרש המשנה דהא דתנן דאם נפל לאחת מהן ואינו יודע להיכן נפל דכל אחד משניהם פסול משום שאין לו במה יתלה היינו לענין שלא יטבול באחד מהן לכתחילה אבל בדיעבד אם טבל טהור דהרי הב"י בש"ע שם ושם העתיק לדברי המשנה דכל אחד משניהם פסול בסעיף ס"ח ובסעיף ע"ג העתיק דברי התוספתא הנ"ל דלא יטבול בו לכתחילה. ולכאורה הם דברים סותרים זה את זה ומדברי הש"ך שם בס"ק קמ"ח משמע דבסעיף ע"ג משו"ה בדיעבד טהור משום דחזרו ונתמלאו ממי גשמים עד מ' סאה אבל הדבר תמוה דהא ע"כ בסעיף ס"א ג"כ בחזרו ונתמלאו מיירי ואעפ"כ כתב אחד משניהם פסול וכבר תמה עליו הנו"ב וע"כ צ"ל דהיינו הך וסעיף ע"ג הוא פירוש לסעיף ס"ח [וכבוד חתני הרה"ג החו"ב מו"ה אהרן הכהן נ"י רצה ליישב דברי הש"ך דר"ל דבסעיף ס"ח מיירי דלא נתמלאה רק מקוה אחת והשניה נשארה חסירה והלכך אין כאן אפילו מקוה אחת שהיא כשרה בוודאי דאחת פסולה מה"ת והשניה היא ספק פסולה מדרבנן והלכך אפי' בדיעבד אם עבר וטבל בהם טמא אבל בסעיף ע"ג דשניהם נתמלאו דיש כאן מקוה אחת שהיא כשרה אפי' מדרבנן והלכך בדיעבד אם טבל אפי' באחת מהן טהור. ואמנם אף שיש קצת סברא לחלק בזה אבל אינו נראה כן להלכה דהא מ"מ בעת הנפילה לא היה במה לתלות ומחזקינן לשניהם בפסול והיאך יכשיר אחר כן וגם מה דפשיט ליה לכבוד חתני הרה"ג נ"י דבאם לא נתמלא רק אחת מהן גרע טפי הנה הגאון הנו"ב ז"ל בספרו דגול מרבבה בגליון היו"ד שם מסתפק להיפך דאפשר דאם לא נתמלא רק אחת מהן אפשר דהדרי להכשרה דהא עכשיו נוכל לתלות דהשלשה לוגין נפל במקוה שהיא גם עכשיו חסרה ונשאר בספק והוא להיפך ממש מדברי חתני הנ"ל ובעיקר הספק של הנו"ב ז"ל יתבאר במק"א בעז"ה] הרי להדיא דס"ל להב"י בשו"ע דמטהר ליה ר"י בדיעבד בעבר וטבל אפי' שטבל לטומאה חמורה [דהא כתב לענין טומאת נדה לבעלה דהא טהרות בזה"ז ליתא]:

שוב מצאתי במ"ל ז"ל דהביא ג"כ התוספתא זו וכתב ג"כ שהר"ש והרמב"ם מחולקים בפי' התוספתא זו ות"ל שכוונתי לדעתו ז"ל מיהו מה שתמה על פי' הר"ש דלמה הטהרות טהורות כבר כתבתי לעיל טעם נכון לזה:

ואין להקשות דהא הרמב"ם כתב ג"כ בר"פ י"ד מה' אבות הטומאה גם בכל ספק מים שאובין דכשר אעפ"כ אין מורין לו לכתחילה לטבול במקוה כזו ולעשות טהרות לכתחילה והוציא כן מהש"ס דע"ז (דף ל"ז) דבכל ספק טומאה בר"ה דספיקו טהור מ"מ היכא דיש מקוה אמרינן הא מיא בשיקעתא דנהרא זילו טבולו וא"כ מאי נ"מ בין יש במה לתלות ובין אין במה לתלות ובאמת שכבר עמד ע"ז המל"מ שם ודחק בישוב קושיא זו. אבל לענ"ד נראה ליישב דהתם דווקא אי יש מקוה אחרת כשרה דומיא דהש"ס דע"ז אבל בליכא אחרת מותר לטבול בזו לכתחילה משא"כ בשאין לו במה לתלות אסור לכתחילה לטבול בהם ואף דאין לו אחרת:

ולפי מה שכתבתי לעיל דמשמע מלשון התוספתא דדווקא הטהרות שעשה טהורות. אבל הוא עצמו נשאר בטומאתו וצריך לטבול פעם אחרת במקוה אחרת כשרה יש ויש נ"מ גדולה בין זו לזו דגבי ספק מים שאובין לכתחלה אין מורין לו לטבול בזו. אבל אם כבר טבל א"צ לטבול פעם אחרת. אבל הכא צריך לטבול פעם אחרת במקוה אחרת כשרה ואם לאו נשאר בטומאתו לעולם. אמנם באמת מדברי השו"ע שכתבתי לעיל לא משמע כן דהעתיק ג"כ דברי התוספתא בסעיף ע"ג וכ' דלא יטבול בשום אחד מהן לכתחלה משמע הא אם עבר וטבל טהור וא"צ לטבול פעם אחרת דהא טהרות בזה"ז ליכא וע"כ לענין לטהר אשה לבעלה קאמר דבדיעבד טהורה א"כ אף באין במה לתלות בדיעבד טהור וע"כ אנו צריכין לתי' הראשון:

ועוד נלע"ד ליישב דהתם דווקא אין מורין כן אם שואל הלכה מרב אבל הוא בעצמו אם יודע דמותר לטבול טובל אף לכתחילה וכמו בכל הלכה ואין מורין כן ובש"ס גבי ספק טומאה בר"ה דממנו הוציא הרמב"ם דין זה אתמר בגמ' דע"ז שם ג"כ הלכה ואין מורין כן ומדמי הרמב"ם ז"ל ספק מים שאובין לספק טומאה בר"ה אבל באין לו במה ליתלות אסור לכתחילה מדינא ולק"מ בעז"ה וגם זה ברור:

ועוד נלע"ד ליישב לפענ"ד דהתם גבי ספק מים שאובין לא קאמר הרמב"ם אלא לטהרות דאין מורין לכתחלה משום דלענין טהרות החמירו וזהו שמדייק הרמב"ם וכתב ואין מורין לו לטבול במקוה זו ולעשות טהרות לכתחילה. ולכאורה הך ולעשות טהרות שפת יתר הוא. אמנם הדבר פשוט דהרמב"ם כוון דדווקא לעשות טהרות אין מורין לו לכתחילה לטבול במקוה זו אבל לענין אשה לבעלה מורין אפי' לכתחילה לטבול. משא"כ בשאין לו במה לתלות אף לענין אשה לבעלה אסור לכתחילה וכמו שכ' השו"ע בסימן ר"א סעיף ע"ג דע"כ לענין אשה לבעלה קאמר השו"ע דלענין טהרות הא ליכא בזמה"ז וכמש"כ לעיל:

ובזה יש ליישב במה שראיתי במכתבי קודש של מורי אחי ורבי הרב הגאון וכו' מו"ה בצלאל הכהן זצ"ל מו"ץ דפ"ק בהלכות מקוואות שלו שתמה על השו"ע שהשמיט בסעיף ס"ז סוף דברי הרמב"ם דאף דכשר בספק מים שאובין מ"מ אין מורין לו לכתחילה לטבול וכעת ראיתי להגאון רע"א ז"ל בגליון היו"ד שהעתיק באמת על דברי השו"ע בסעיף ס"ז סוף דברי הרמב"ם דאין מורין לו לכתחלה. אבל לא כתב שום טעם למה השמיטו השו"ע ובאמת שדקדוק נכון הוא על השו"ע וראוי לתת לב לזה. אבל להנ"ל ניחא דמשום דראה הב"י בעל השו"ע לשון הרמב"ם דכ' דדווקא דאין מורין לו לטבול במקוה זו ולעשות טהרות דמשמע דלטהרות הוא דהחמיר הרמב"ם אבל לענין אשה לבעלה לא וזה לא שייך לבעל השו"ע לכתוב לענין טהרות דטהרות בזה"ז ליכא ומשו"ה השמיטו ויפה עשה דהשמיטו ובאמת שבכמה דברים מצינו שהחמירו בטהרות יותר מאשה לבעלה יעויין בסוף נדה (דף ס"ז) לענין חציצה דאיכא דגרסי שם בגמ' וכן גרס ר"ח ולית הלכתא ככל הנך שמעתתא דכי אתמר הני לטהרות אבל לבעלה טהורה והחזיקו בדעת זו כמה ראשונים ז"ל הרי דלטהרות החמירו יותר מאשה לבעלה דמעלה עשו בטהרות וכן מצינו לענין בדיקה דאשה עסוקה בטהרות צריכה בדיקה שחרית וערבית אף ביש לה וסת משא"כ באינה עסוקה [ונסתפקתי מכבר אשה כהנת שאוכלת חלת ותרומת חו"ל דחלת ותרומת חו"ל אינה אסורה אלא במי שהטומאה יוצאה עליו מגופו אפשר דצריכה בדיקה שחרית וערבית דהרי עסוקה בטהרות וכן בשעת עברתה מלאכול בתרומה אמנם א"כ תהדר הקושיא לדוכתי' דאכתי הו"ל להשו"ע להביא דאין מורין לו לכתחלה לטבול ולעשות טהרות דנ"מ גם האידנא לענין כהן וכהנת דצריכים לאכול חלה או תרומת חו"ל דאסורים לטבול במקוה זו לכתחלה אמנם אפשר דכיון דחלת ותרומת חו"ל אינה אלא מדרבנן בעלמא לא החמירו כ"כ לאוסרו לטבול לכתחילה וכן אינה צריכה בדיקה שחרית וערבית ובמק"א יבואר דבר זה באריכות אי"ה. ושם אכתוב ג"כ לבאר מה שנסתפק מורי אחי ורבי זצ"ל מכבר באשה היושבת על דם טוהר דהויא טבולת יום ארוך אי יכולה לאכול חלת חו"ל לדעת הסוברים דבעינן הערב שמש לאכילת חלת חו"ל יעוין בבכורות (דף ל"ב) וברש"י שם והאריך מורי אחי ורבי זצ"ל בפלפול עצום בזה וכן אני נסתפקתי מכבר כהן ערל שמתו אחיו מחמת מילה אי מותר לאכול חלת חו"ל כיון דר"ע מדמי ערל כטמא בריש פרק הערל ובחגיגה (דף ה') א"כ אפשר דדמי לטומאה היוצא מגופו והארכתי בזה בתשובה אחת בעז"ה. ואי"ה בתשובות הבאים השייכים להלכות חלה יבואר כל זה באריכות בעז"ה] א"כ אינו רחוק לומר דגם לענין זה יש חילוק בין טהרות לאשה לבעלה ובפרט בגמ' לענין ספק טומאה בר"ה דמשם מקור דברי הרמב"ם בטהרות מיירי ומנין לנו דגם אשה לבעלה כן. ונתיישב בזה תמיהת מורי אחי ורבי זצ"ל על השו"ע כן נ"ל ברור:

ומ"מ זכינו לדין דלדעת הרמב"ם והשו"ע גם ר' יוסי ס"ל דספק מים שאובין כשר והטעם כמש"כ בעז"ה כיון שהספק הוא מדרבנן. ומה שתמה ע"ז כת"ר נ"י מספק ידים דמטמא ר' יוסי וכ' שכן מצא במשנה למלך שדחה סברא זו מהך דספק ידים ולענ"ד לאו דחיה היא זו דהתם נמי י"ל דכל שלשה הספיקות דחשיב התם במשנה כולם נוגע נמי לענין טומאה דאורייתא די"ל דמיירי שהטביל ידיו ברביעית מי גשמים שעומדין בקרקע דלדעת רבינו יונה בברכות פ"ח והובא דעתו בשו"ע או"ח סימן קנ"ט סעיף י"ד הם כשרים לטבילת ידים כיון שהם מקוה טהרה מה"ת לטבילת מחטין וצינורות והלכך בספק יש בהם כשיעור רביעית או לא הדבר נוגע לענין איסור תורה ג"כ לענין טבילת מחטין וצינורות וכן בספק אם נעשה בהן מלאכה או לא ג"כ נוגע לענין טבילת כלים דאם נעשה בהן מלאכה כבר בטלו מתורת מים וכשם שפסולים לנט"י כך הן פסולים לטבילת מחטין וצינורות. ועוד דאם נעשה בהם מלאכה כבר נתלשו מן הקרקע ותו פסילי לטבילת כלים וכן בספק טמאים ספק טהורין והיינו דיש ספק דשמא אדם טמא שתה מהם ונפל טינה מפיו ונטמאו כסילי נמי לטבילת כלים וכמו דתנן בריש מקוורות דמי גבאים או מי מקוה שאין בהם מ' סאה דאם שתה טמא בתחילה ואח"כ שתה טהור נטמא גם הטהור וכ"ש דהמים בעצמם נפסלו לטבילת כלים:

ולדעת הרמב"ם ז"ל והובא ג"כ דעתו בשו"ע שם דאינו כשר לטבילת ידים רק ביש בהם מ' סאה י"ל דמיירי באמת דספק יש בהם כשיעור היינו דהספק הוא אם יש בו כשיעור מ' סאה או לא דהא סתמא תנן ספק יש בהם כשיעור ושפיר יש לפרש דספק אם יש בהם מ' סאה וכן ספק טמאים ספק טהורים י"ל דהספק הוא דשמא בעת שעדיין לא היה מ' סאה בתוך המקוה שתה הטמא מהם ונטמאו וכן בספק נעשה בהן מלאכה הכל מיירי דהספק הוא דשמא נעשה בהן מלאכה בעת שהיו פחות ממ' סאה ודו"ק:

וראיה גדולה לדברינו מהא דלא הוזכר במשנה דידים ספק רביעי והיינו ספק נטל ידיו או לא נטל ידיו כמו דחשיב הך ספיקא במשנה דמקואות לענין טומאה קלה ספק טבל ספק לא טבל והיינו דלענין טומאה קלה אף דהך ספיקא אינו נוגע כלל לדאורייתא מ"מ החמיר ר"י משום ליתא דטומאה דאורייתא משום דבטומאה דאורייתא ספק טבל ספק לא טבל טמא לכן החמירו גם בטומאה קלה דרבנן דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון משא"כ לענין נט"י אם הספק הוא אם נטל ידיו או לא לא שייך להחמיר משום ליתא דטומאה דאורייתא דבטומאה דאורייתא לא שייך נטילה כלל רק טבילה ולא אתי לאחלופי ולטהר גם בטומאה דאורייתא בספק טבל דנטילה לחוד וטבילה לחוד ולא שייך גזירה כלל ודו"ק. והלכך לא הוזכר ספק זה במשנה דידים משום דבספק זה גם ר"י מודה דאף בספק ליטהר טהור:

ועוד ראיה לזה מהמשנה דטהרות פ"ד משנה ז' אלו ספיקות שטיהרו חכמים ספק מים שאובין למקוה וכו' ספק ידים ליטמא ולטמא וליטהר טהור ולא פליג ר"י שם אלמא דבספק מים שאובין ובספק ידים מודה ר"י לר"מ דאף ספק ליטהר טהור ומיירי באמת הספק ליטהר בספק אם נטל ידיו או לא וזה ראיה שאין עליה תשובה:

שוב ראיתי לענין מש"כ לעיל דדברי השו"ע בסעיף ס"ח ובסעיף ע"ג הכל דין אחד הוא ומיירי הכל לענין טבילת נדה לבעלה רק דבסעיף ס"ח כתב דכל אחד משניהם פסול לכתחילה לטבול בהם וכמו שכתב בסעיף ע"ג כעת ראיתי דא"א כלל לפרש כן דחדא דא"כ למה כפל הדבר שני פעמים דהא הו"ל לכתוב בסעיף ס"ח בפירוש דכל אחד משניהם פסול לכתחילה ולא יצטרך כלל להכפיל דבר זה שנית בסעיף ע"ג:

ועוד דאין עולה על הדעת לומר כן דאינו פסול אלא לכתחילה דהא תנן במשנה סתמא דהרי זה פסול משום שאין לו במה לתלות פשיטא דאף בדיעבד לא הוי טבילה דהא אמר דהמקוה פסולה ומאוד תמהני על הנו"ב במהד"ק ביו"ד בריש סימן ס"ה דהיכי נח דעתיה לפרש דדברי השו"ע בסעיף ס"ח ובסעיף ע"ג הכל דבר אחד הוא ובשני הסעיפים הכל מיירי לענין טומאה דאורייתא כגון לענין טבילת נדה לבעלה והא דאמר בסעיף ס"ח דכל אחד משניהם פסול ר"ל דלא יטבול בהם לכתחילה דזה אינו עולה על הדעת כלל מחמת שני הטעמים הנ"ל]:

ואמנם נ"ל כוונה אחרת בדברי הרב"י בשו"ע והיינו דרבינו הב"י הביט בעינא פקיחא בזה על רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל דהשמיט דברי התוספתא זו מהלכותיו ולא הביא רק המשנה דמקוואות דכל אחד משניהם פסול ומשמע דפסול אפי' בדיעבד וע"כ צריך לומר דהרמב"ם מפרש דר' יוסי בתוספתא לענין טומאה קלה מיירי ואזיל לשיטתו דאפי' בטומאה קלה ספק ליטהר טמא ולפיכך אמר ר"י דלכתחילה לא יטבול משום שהוא ספק ליטהר אבל אם טבל ועשה טהרות הטהרות טהורות משום דלענין טהרות הוא ספק ליטמא וכמו שפירש הר"ש בדברי התוספתא והלכך הרמב"ם ז"ל דפסק כר"מ גם לכתחילה מותר לעסוק בטהרות ע"י טבילה זו ומשו"ה השמיטו [וכ"כ הנו"ב שם באמת דמשו"ה השמיט הרמב"ם לדברי התוספתא משום דמפרש דהתוספתא מיירי לענין טומאה קלה ר' יוסי לשיטתו אזיל בזה] והלכך בסעיף ס"ח העתיק לדברי המשנה דכל אחד משניהם פסול משום דמיירי לענין טבילת נדה לבעלה ובזה גם בדיעבד לא הוי טבילה כלל אבל בסעיף ע"ג הביא נמי לדברי התוספתא דנ"מ לענין טבילת כלים חדשים דאינו אלא מדרבנן דמ"מ לא יטבול בהן לכתחילה אבל אם כבר טבל בהן טהורים ואף דהוא ספק ליטהר משום דקיי"ל כר"מ דבטומאה קלה אף ספק ליטהר טהור [ומיהו ביש לו מקוה אחרת כשרה בוודאי צריך לטבול הכלים פעם שנית במקוה הכשרה דלא עדיף מספק טומאה בר"ה דספיקו טהור מ"מ אמרינן דהא מיא בשיקעתא דנהרא זילו טבילו וכ"כ הרמב"ם בפי"ד מה' אבות הטומאות הלכה ב' לענין ספק מים שאובין וכמו שהבאתי למעלה ופשוט דלמד כן מהא דספק טומאה בר"ה [והכ"מ שם כתב שלמד כן מדברי ר"י בתוספתא הנ"ל וסובר רבינו שאין חולק עליו בזה ודבריו תמוהים דהא אדרבא הרמב"ם השמיט לדברי התוספתא וע"כ דסובר דר"י שם מיירי בטומאה קלה ואזיל לשיטתו ולא קיי"ל כוותיה וגם מש"כ דלמד משם כבר תמה עליו המל"מ בפ"י מה' מקואות דמדברי ר"י אין ראיה דהתם שאני דאין לו במה יתלה [וביותר הל"ל לומר דהא לא קיי"ל כר"י בזה] וכתב ג"כ דלמד כן מהך דספק טומאה בר"ה וראיה לדבר זה עוד דהרי כתב שם בלשונו ואין מורין לו לטבול במקוה זה והך לישנא ליתא בתוספתא הנ"ל רק לענין ספק טומאה בר"ה איתא כלשון הזה ממש] וזה נ"ל ברור בכוונת דברי רבינו הב"י בשו"ע בסעיף ע"ג הנ"ל וד' אל יציל מפי דבר אמת עד מאוד. [אבל זה אין לומר דהשו"ע מיירי לענין כתם דרבנן דכבר הבאתי לעיל בשם הראב"ד דבאב הטומאה דרבנן מודה ר"מ לר"י דבספק ליטהר טמא ולא מטהר ר"מ רק בוולד הטומאה דרבנן]:

ולענין מש"כ לעיל בתשובה הקודמת דלדעת ר"ת וסייעתו דס"ל דלאדם גם במעין בעינן מ' סאה דדעת הב"ח דאינו אלא מדרבנן אבל מדברי הרא"ש בה' מקוואות משמע דס"ל דהוא מה"ת שכ' דהא לא חילקה התורה בין מקוה למעין לענין מ' סאה וכתבתי שם דלכאורה תליא זה בפירושא דברייתא דחגיגה י"א במים במי מקוה דפליגי ביה רש"י ותוס' אי ר"ל למעוטי שאובין או דבא למעוטי זוחלין ע"ש. ואמנם כעת נ"ל דתליא במחלוקת הפוסקים דהא דאמרינן דמעין מטהר בכ"ש לענין כלים מיהת אי ר"ל כ"ש ממש או דמ"מ רביעית בעינן כמו במקוה של מי גשמים דהוא הלמ"מ דרביעית בקרקע כשר לטבילת מחטין וצינורות דדעת רבינו ירוחם בחלק חוה בנתיב כ"ו חלק ה' כתב בהדיא דבעינן רביעית בדווקא כמו במקוה שכ' שם וז"ל מעין כל דהוא ר"ל שיש בו רביעית והוליכו עליו מים שאובין כתב הר' דוד כהן דמותר לטבול בו וכו' אלמא דס"ל דבעי רביעית דווקא וכ"כ בספר יראים בסימן קפ"ב ואך ראיתי בספר יראים השלם בעמוד עריות (דף כ"ז) שחזר בי וכתב שיש דבמעין סגי אפי' בפחות מרביעית [ואגב אורחיה ראיתי לתמוה על מש"כ שם בס' יראים דלאחר שבטלו רביעית דמקוה ה"נ בטלו לרביעית דמעיין ותמהני דהיאך יפרנס להא דתנן דמעין מטהר בכ"ש לענין כלים והמשנה בוודאי נשנה לאחר שבטלו רביעית דמקוה וכמו שמוכח להדיא מרישא דמתני' והלכך דבריו צע"ג] הנה הדעת מסתבר דכמו דלענין כלים דנאמרה הלכה דסגי ברביעית לא חילקה ההלכה בין מעין למקוה ה"נ לענין טבילת אדם דהצריכה התורה מ' סאה ג"כ לא חילקה התורה בין מעין למקוה וצריך בשניהם מ' סאה. משא"כ לדעת הפוסקים דבמעין סגי בכ"ש ממש לענין כלים ולא בעי רביעית כמו במקוה ולפי דעתם הדעת מסתבר כמו דחילקה התורה בין מעין למקוה לענין כלים ה"נ חילקה התורה בין מעין למקוה לענין טבילת אדם דבמעין גם לאדם סגי בכ"ש אם יכול להתכסות בו כל גופו בבת אחת אדם הטובל בו וכמו שפירש באיר זרוע דר"ל בכ"ש אדם וכמו שכ' לעיל בתשובה בסימן הקודם בשם האור זרוע ורק מדרבנן גזרו דבעינן גם במעין מ' סאה לאדם וכמו שכ' הב"ח:

ואין להקשות דלפי דעת הרא"ש דלאדם גם במעין בעינן מ' סאה מה"ת היאך יפרנס לדברי התו"כ בפ' שמיני אך מעין ובור מקוה מים יכול אפי' מילא בכתף ת"ל מעין מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים אי מה מעין מטהר בכ"ש אף מקוה מטהר בכ"ש ת"ל אך מעין המעין מטהר בכ"ש ומקוה במ' סאה ומשמע להדיא לכאורה דגם לאדם סגי בכ"ש מה"ת דליכא לפרש דמיירי לענין כלים דלכלים גם במקוה סגי ברביעית אבל אינו קשיא דלא מבעיא לדעת הסוברים דכולו שאוב כשר מה"ת וע"כ דהא דלמד ממעין מה מעין בידי שמים אינו אלא אסמכתא בעלמא מדרבנן א"כ י"ל דגם בהא דאמר דמעין בכ"ש ומקוה במ' סאה לכלים מיירי דבמקוה בעי מדרבנן מ' סאה לאחר שבטלו רביעית דמקוה והא דמפיק לה מאך אינו אלא אסמכתא בעלמא. ואף לדעת הרא"ש בעצמו דכולו שאוב מה"ת פסול מ"מ מה דלמד מאך לענין מ' סאה לענין כלים מיירי דבמקוה בעינן מ' סאה מדרבנן ואינו אלא אסמכתא בעלמא וע"כ צ"ל כן דהא לאדם לא הוצרך ללמוד מאך דהרי נפק"ל מקרא דכל בשרו דבעינן מ' סאה ודו"ק:

יום ה' ח' אייר תרכ"א לפ"ק.

הצעיר מפרחי כהונה שלמה הכהן מ"ץ דפ"ק ווילנא:

תוכן העניינים

שות עצי ברושים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה