שות עצי ברושים· הרב שלמה כהן־אברבנאל
הלכות מקואות · סימן מח
בעז"ה
בשו"ע יו"ד סימן ר"א סעיף מ' כלי שניקב בשוליו אפי' כל שהוא אינו חשוב כלי לפסול את המקוה ומ"מ אין להקל לעשות מקוה לכתחילה ולהביא מים בכלי מנוקב כזה וכו' ואם עירב סיד וצרורות וסתם בהם הנקב לא חשיב סתימה להחזירו לתורת כלי וכו' אבל אם עירב סיד וגפסית וסתמו חשיב סתימה ע"כ. והנה לכאורה יש לתמוה דנראה דסותר למה שכ' בסעיף ז'. דשם כתב דבעינן שינקב נקב המטהרו והיינו בכזית בכלי חרס וכמוציא רמון בכלי עץ ואז בטל מתורת כלי וכאן כתב דסגי בנקב כ"ש אם הנקב הוא למטה בשוליו וגם מן הצד סגי מיהת כשפופרת הנוד וכבר העיר בזה הש"ך בס"ק כ"ג ומה שתי' דבאמת משום זה כתב נמי הכא דאין להקל בזה לכתחלה ע"ש זהו דחוק דכאן משמע דאינו אלא חומרא בעלמא ושם משמע דמעיקר הדין בעינן נקב המטהרו דווקא. ועוד דלמה לי למפליגינהו בשני סעיפים ובסעיף ז' גופא הו"ל למכתב דזהו לכתחלה אבל מעיקר הדין סגי בנקב כל שהוא:
אכן באמת אלמלא לא הוי קושיא מדברי המחבר רק קושיא זו הוי מצינו לתרץ בפשיטות דהכא מיירי לענין לפסול את המקוה דאינו אלא איסור דרבנן דהא המחבר ס"ל דאפי' כולו שאוב הוא מדרבנן לפיכך סגי בנקב כ"ש. אבל לענין לטבול בתוכו בעינן נקב המטהרו דווקא וכן כתב הראב"ד ז"ל בהשגות בפ"ו מה' מקוואות הלכה ד' דלענין לטבול בתוכו בעינן שיהא המים שבתוכו מעורבים עם המקוה כשפופרת הנוד [ואגב אורחיה ראיתי להגיה שם בדברי הראב"ד שם במה דמביא שם ראיה מדברי ר' יהודה דבכלי טפחיים ואין שום הבנה לדבריו דלא הביא כלל היכן אמר ר"י דבר זה ואמנם פשוט דחסרון הניכר יש בכאן וצ"ל כדתנן במקואות פ"ה משנה ד' דהשידה והתיבה שבים אין מטבילין בהם אלא אם נקובין כשפ"ה ר"י אומר וכו' כצ"ל שם וגם מה דמסיים שם הראב"ד ואע"ג שהשידה והתיבה שבים בכלי שניקב בכדי טהרתו הוא ותמה על זה הב"י וכן בספרו כ"מ שם דהלא סתם שידה ותיבה של עץ הוא ובעץ הא בעינן כמוציא רימון דווקא והוא גדול משפ"ה אבל הדבר פשוט דצ"ל ככלי שניקב וכוונת הראב"ד ז"ל להביא ראיה ממשנה זו דלא מהני נקב המטהרו לטבול בתוכו כל זמן דאינו מחובר למעין או למקוה כשפ"ה דהרי סתם שידה ותיבה שבים מחזיקות מ' סאה בלח [ועוד כיון דמטבילין בתוכה ע"כ מחזקת מ' סאה מים] ואינה מקבלת טומאה כלל והוי ככלי שניקב בכדי טהרתו הוא ואעפ"כ בעינן שתהא מחוברת לים כשפ"ה ולהיפך דאם היא מחוברת לים כשפ"ה ואף דהיא כלי המקבלת טומאה ולא ניקבה בכדי טהרתה מטבילין בתוכה כ"ה כוונת הראב"ד ז"ל לפענ"ד ובזה נסתלק מה שהקשה שם הב"י עוד על הראב"ד דכיון דכתב דהיאך אפשר שלא יהא בקרקעיתו ודפנו חרס הראוי לקבל טומאה א"כ היאך מהני חיבור כשפ"ה אבל לפי מש"כ לק"מ דהראב"ד סובר דהעיקר תליא אם היא מעורב עם המקוה כשפ"ה ואין שום נ"מ בין אם היא מקבלת טומאה או לא ודו"ק]. אבל אי קשיא הא קשיא דהתם בסעיף ז' פסק כדעת הרמב"ם דלא מהני נקב עד שיקבעו אותו בקרקע דרך בנין או דיסתום בסיד ובבנין או דמוליכו על הארץ וע"ג הסיד וימרח בטיט מן הצדדין ואי לאו הכי לא מבעיא דאין טובלין בתוכו אלא אפילו דפוסל את המקוה דכל כמה דלא סתם הנקב בבנין עדיין כלי הוא ופוסל את המקוה ואלו בסעיף מ' פסק אדרבה להיפך ממש דאם לא סתם הנקב כלל דוודאי כשר אלא אפי' סתם אם לא סתם סתימה מעליא דהיינו בסיד וצרורות לא חשיב סתימה וכשר או אם השיבו על גבי הארץ ואפי' ע"ג סיד וגפסית לא חשיב סתימה וכשר אבל אם עירב סיד וגפסית הוי סתימה וחוזר להיות כלי והוא מדברי הר"ש והרא"ש והוא היפך דעת הרמב"ם ממש דלהרמב"ם כל שהסתימה יותר חזקה ונעשה דרך בנין מבטל מתורת כלי ולדידהו כיון שהסתימה חזקה גרע טפי. ועוד דלדעת הר"ש והרא"ש אם לא סתם הנקב כלל בוודאי כשר ולהרמב"ם כל זמן דלא סתם הנקב דרך בנין אינו מועיל הנקב כלל לבטלו מתורת כלי אם לא קבעו. וא"כ הרב ב"י שכ' בסעיף ז' כדברי הרמב"ם ובסעיף מ' כדעת הר"ש והרא"ש הוי כמזכה שטרא בי תרי:
ואמנם נ"ל לומר דכוונה גדולה כוון בכאן רבינו הב"י בשו"ע כאן וכוונתו דראוי לחוש ג"כ לדברי הר"ש והרא"ש וכיון שאי אפשר בכאן לצאת ב' הדעות ע"כ צריך לעשות ב' נקבים בכלי נקב אחד צריך לעשות כפי דעת הרמב"ם ז"ל ונקב שני צריך לעשות כפי דעת הר"ש והרא"ש והיינו שלא יסתמנו כלל ואז יהיה בטל מתורת כלי לכל הדעות להרמב"ם מחמת נקב הראשון ולהר"ש והרא"ש מחמת נקב השני ולא הביא דעתם בסעיף מ' רק שראוי לחוש גם לדבריהם ולפיכך צריך לעשות ב' נקבים ולפי זה נסתלק הקושיא מה שפסק בכאן דסגי בנקב כ"ש אם עושה למטה הנקב דבנקב השני בוודאי סגי בכ"ש דמ"נ דלדעת הרמב"ם דס"ל דבעינן נקב המטהרו הא יוצא בנקב הראשון ולדעת הר"ש דאינו יוצא בנקב הראשון משום דלדידהו בעינן שיהא הנקב פתוח מ"מ לדידהו הא סגי בכ"ש ובזה נתיישב כל הקושיות בעז"ה:
ועל פי הצעה זו יש ליישב דברי התוס' בפסחים (דף ק"ט) ד"ה בים בהא שכ' התוס' שם בשם הירושלמי ביש"ש שהיו רגלי השוורים שהיה עומד עליו נקובים כמוציא רמון והיו מחוברים למעין מתחתיהם שהקשה הריטב"א ע"ז בפ"ק דמכות דלמה הוצרכו לנקב כולן הא בחדא סגי ול' קשה עוד דהא לדעת הרמב"ם צריך סתימה אח"כ דרך בנין ובים של שלמה לא מצינו שסתמו אח"כ דרך בנין ואכן לפי הצעה הנ"ל קושיא חדא מתורצת בחבירתה דמשו"ה עשו בה הרבה נקבים דנקב אחד הניחו שישאר פתוח לעולם ואידך הנקבים סתמו אח"כ דרך בנין ואם האמת הוא כן יהיה מוכח דאלו ואלו דברי אלקים חיים הם ותרווייהו בעינן ורבינו הב"י בשולחנו הטהור כוון בזה להלכה כפי שיצא הדין מפי שלמה ובית דינו:
ואכן הריטב"א ז"ל שם תירץ דלרווחא דמילתא עשו כן ולכאורה אינו מובן דמאי שייך בזה לרווחא דמילתא כיון דבאמת סגי כשפ"ה מאי הוצרכו להטריח בזה ביותר ונראה דכוונתו בהא שכ' לרווחא דמילתא היינו כדי שיכנס המים לתוך הים ברווח וכן הביא הב"י שם לקמן בשם הר"ן דמשו"ה הוצרכו לנקב כמי רימון כדי שיכנסו המים בשפע וכן כתב הסמ"ג בעשין רמ"ח דמצד הדין היה סני כשפ"ה ומה שנקבו כמוציא רימון כדי להביא המים מעין עיטם ברווח והובא בב"י. וכן כתב הב"י עוד שם לקמן בשם הר"ן כדברי הסמ"ג. ועוד כתב הסמ"ג בשם ה"ר אלחנן והר"ן בשם י"א דמשו"ה הוצרכו לנקב כמוציא רימון לפי שכל שפע המעיין נכנס בתוך הים והם טובלין בו לכן צריך כמוציא רימון להוציא מדין כלי לגמרי עכ"ל. ונראה דמה שתי' התוס' בשם רבינו יחיאל לפי שהשוורים מפסיקין בין הים למעין והוי ליה כהורק מכלי אל כלי כיון דמרחקי טיבא שצריך שיבואו שם מים בשפע אפשר דהיינו כמו שכ' הסמ"ג בשם הר' אלחנן אכן ממה דמסיים וצריך שיבואו שם מים בשפע משמע יותר דכוון בזה כמו התירוץ שכתב הסמ"ג והר"ן וצ"ע בזה:
ומה שתי' התוס' עוד דהא שנקט כמוציא רימון היינו לבטל השוורים מתורת כלי לכאורה אינו מובן דמה בכך שלא יבטלו מתורת כלי מ"מ כשר לטבול בו מחמת שמחובר למעין כשפ"ה ואכן בר"ן מבואר הדבר דהיינו כדי שלא יטמא הים והשוורים בטומאה הנכנסת לתוכו קודם טבילה וכן כתב הסמ"ג שם כדי להוציאו מתורת כלי שלא יטמאוהו הכהנים העולין לטבול שם ור"ל דישאר הים בטומאתו דאף דבתוכו יש בו מקוה טהרה מ"מ גב הים לא נטבל ויחזור ויטמא לבשר קודש שבעזרה שיגעו בי ועוד דהא אסור לשהות כלי טמא בעזרה וגם לא יהא אפשר כלל וכלל לטבול אותו במקוה אחרת דהרי היה מחובר לקרקע:
וראיתי להסמ"ג שם שדחה תי' זה וכתב דאין לומר כך כי הכהנים טמאין לא היו נכנסים שם למקדש אלא כהנים טהורים עכ"ל. שם ולכאורה תמוה דכיון דלא נמצא כהנים טמאים בעזרה היכי אמרינן בירושלמי [בפ"ג דיומא הלכה ה'] דהים הי' בית טבילה לכהנים דכתיב והים לרחצה ואולי דכוונתו דוודאי היה נמצא בעזרה כהנים טמאים שנטמאו בעזרה גופא בשרץ אשר היו צריכים לטבילה או דהירושלמי ר"ל דהיה נצרך לטבילה דשחרית דכל הכהנים אפי' טהורים היו צריכין טבילה בכל בוקר ובוקר כדאיתא ביומא (דף ל"ג) ובזבחים (דף כ') ועוד דהא תנן ביומא (דף כ"ח) דזה הכלל היה במקדש דכל המסיך את רגליו טעון טבילה אבל כהנים טמאים שיכולים לטמא כלי בוודאי לא היה בנמצא דהרי אדם שיהי' אב הטומאה שיכול לטמא כלים לא משכחת לה רק שיטמא במת עצמו וזה לא שכיח כלל שיטמא אדם ע"י מת בעזרה ומיהו אינו קושיא כ"כ על המתרצים כן דהא מ"מ הי' צריך לנקוב שלא יטמאו הים והשוורים אם יגע שרץ מת בהם ואגב דאיירינן בענין יש"ש ראיתי לכתוב בנידון דברי הרוקח שהובא בב"י בסימן ר"א שכ' דאף כלי עץ הבאין במידה דאע"פ שאינן מקבלין טומאה אפילו הכי המים שבתוכו כשאובין והביא ראיה ע"ז מהירושלמי הנ"ל דהוצרך לומר בים של שלמה שהיה נקוב ואף שהיה גדול הרבה ואינו מקבל טומאה וכתב מר אחי הגאון זצ"ל בספרו ראשית ביכורים (ד' ע"ב) שמו"ר הרב הגאון חכם הכולל מו"ה יעקב זצ"ל [אשר היה נקרא בפי כל בשם הרב ר' יעקב קאוונער] תמה ע"ז דהרי יש"ש היה של נחושת וכלי מתכות לא איתקש לשק כלל ומקבל טומאה אפילו גדול הרבה ע"ש. אך המעיין בס' הרוקק בעצמו בסימן שע"ז יראה שגם הוא ז"ל הזכיר בעצמו דבכלי מתכות אף בהבאין במידה מ"מ מקבלין טומאה משום דלא איתקש לשק אך דנפל ט"ס בלשונו שם וצריך להגיה בו כמו שהוא הלשון בתוס' בפסחים הנ"ל:
והיובא לנו מדברי הסמ"ג והר"ן והריטב"א ז"ל דהם ג"כ ס"ל כדעת הראב"ד הנ"ל דכל שמחובר למעין כשפ"ה סגי בהכי אף בכלי עץ דשיעורו כמוציא רימון מדהוצרכו לתרץ דהא שהוצרכו לנקב רגלי השוורים כמוציא רימון לא היה רק כדי שיבואו המים בשפע אבל מדברי הרוקח שם משמע דס"ל כדעת הרא"ש הנ"ל דבכלי עץ בעינן כמוציא רימון דווקא והא דתנן דהשידה והתיבה שבים אם יש בפיהם כשפ"ה מטבילין בהם היינו משום שהים מקיפם ומי הים עולין למעלה מפה הכלי ע"ש אבל מה דס"ל להראב"ד ז"ל דבלא חיבור למעין לא מהני נקיבה כלל אף אם ניקב בכדי טהרתו לענין לטבול בתוכו זה אינו מבואר בדברי הפוסקים ז"ל הנ"ל כמאן ס"ל. אך דעת הרמב"ם והובא בשו"ע בסעיף ז' דאם ניקב בכדי טהרתו מותר לטבול בתוכו אם קבעו בקרקע או שפקק הנקב בסיד ובבנין והגם שאינו מחובר למעין כלל ופשוט דבכלי עץ בעינן כמוציא רימון דהוא גדול משפ"ה והא דכ' הרמ"א שם וי"א דבעינן נקב כשפ"ה ר"ל בכלי חרס דבכדי טהרתו הוא כמוציא זית וע"ז הביא דעת הרא"ש והטור דבעינן כשפ"ה דכן יש להחמיר ותמהני על הגרע"א ז"ל בגליון היו"ד שם דתמה דהיאך מהני כשפ"ה בכלי עץ דהא עדיין כלי הוא המקבל טומאה ונשאר בצע"ג ולא ידעתי איזה משמעות יש כאן בשו"ע דסגי בכלי עץ כשפ"ה דפשוט דהרמ"א לא כתב כן רק להחמיר בכלי חרם אבל לא להקל בשל עץ ואף דבב"י כתב כן דגם בשל עץ סני בנקב כשפ"ה אבל הדבר פשוט דבשו"ע חזר בו דהרי סתם וכתב דבעינן נקב המטהרו ומשמע להדיא דגם בכלי עץ בעינן נקב המטהרו דווקא וק"ל. הנלע"ד כתבתי בעז"ה: