שות עצי ברושים· הרב שלמה כהן־אברבנאל
הלכות טרפות · סימן יב
כתב המחבר בשו"ע יו"ד סימן ל"ג סעיף ט' וז"ל נמצא קוץ בוושט לארכו או לרחבו ואינו תחוב בו כשרה אבל אם הוא תחוב אסורה אפילו אין שם קורט דם דחיישינן שמא ניקב הוושט והבריא וכו' וכ' ע"ז הרב בהגה"ה ויש מכשירין אם אין שם קורט דם מבחוץ. ותמה ע"ז הש"ך בס"ק מ"א דהלא הרמ"א בעצמו כתב לעיל בסעיף ד' דאם יש לחוש שניקב עור הפנימי ע"י קוץ טרפה דחיישינן שמא ניקב גם החיצון וושט אין לו בדיקה מבחוץ. וכתב לתרץ שאני הכא שנמצא קוץ תחוב בוושט לא חיישינן דשמא ניקב גם החיצון דאם איתא דניקב גם החיצון היה ניכר. אבל בשנמצא נקב ואין שם קוץ אלא דיש לחוש שניקב ע"י קוץ גרע טפי דחיישינן אלו היה הקוץ לפנינו היה ניקב לחוץ כ"כ הש"ך שם. והנה מאוד יש לתמוה על הש"ך דכ' תירוץ זה מדעתיה דנפשיה והלא כבר קדמו בזה הרא"ש ז"ל (בפ' א"ט סימן ד') שכתב בפשיטות דאפילו מאן דלא חייש בקוץ היינו לפי שמוציאין אותו תחוב בעור הפנימי לבד אבל כשמוצאין נקב בפנימי יש לחוש שמא גם החיצון ניקב עכ"ל הרא"ש ז"ל שם. והדבר פשוט דר"ל כשמוצאין נקב בפנימי ואנו יודעין שהנקב היה ע"י קוץ אך דאין הקוץ לפנינו ואין אנו יודעין אם ניקב ב' העורות אם לא אז לרש"י טרפה לגמרי ולא מהני ליה בדיקה דהא רש"י ז"ל סבירא ליה דוושט אין לו בדיקה מבחוץ גם אצל נקב ולדעת הרא"ש דאצל נקב יש לו בדיקה מ"מ בדיקה מיהא בעי. אבל אם הקוץ לפנינו אפילו בדיקה לא בעי כיון דהקוץ לא נמצא תחוב רק בעור הפנימי הוא הוכחה דעדיין לא ניקב השני כן מתבאר בדברי הרא"ש שם. וא"כ דברי הש"ך הן הן דברי הרא"ש:
ומיהו לכאורה תמוה לי דברי הרא"ש והש"ך ז"ל אלו דלפי דבריהם דטעמא דעולא דאמר דאין חוששין שמא הבריא משום דיש הוכחה שלא הבריא מדלא נמצא הקוץ מונח רק בעור הפנימי. א"כ מאי מקשה הש"ס על עולא מ"ש מספק דרוסה ומהשוחט בסכין ונמצא פגום ומשני חתיכות ומספק טומאה ברה"י והלא בישב קוץ בושט איכא הוכחה דלא ניקב עור החיצון משא"כ בכל הנך דמייתי דאזלינן בהו לחומרא מספק משום דהוי ספק השקול. ועוד דתקשה על דפסקו דלא כעולא משום דקיי"ל דחוששין לספק דרוסה והרי לא דמיא כלל לספק דרוסה [וגם הראב"ן וסייעתו דפסקו כעולא משום דדרוסה שכיח והש"ס לא חש להאריך זה יש לומר בהך קושיא מדרוסה אבל מ"מ היאך מקשה עליה באידך קושיות. ודוחק גדול לומר דבכל הקושיות נמי נאמר כן דהגמ' ידע דיש לחלק בתי' אחר אך דלא חש להאריך. ועוד דבחילוק זה לא שייך לומר דלא חש להאריך דהא מעיקרא לק"מ והראב"ן דכ' כן היינו לפי חילוקו דמחלק דדרוסה שכיח י"ל דהמקשן לא ידע מסברא זו]:
ועוד יש להתעורר בכאן בעיקר מימרא דעולא דסבר דאין חוששין שמא הבריא ואמאי הלא הספק חל על הוושט אם ניקב מעל"ע או לא והוושט הלא יש לו חזקת איסור אמה"ח או עשה שאינה זבוחה ואפי' לפי מש"כ הרא"ש ז"ל דכאן איכא הוכחה שלא ניקב עור החיצון לפי שלא נמצא הקוץ תחוב רק בעור הפנימי לבד מ"מ מסתייא דלא הוי ספק השקול דקרוב יותר להיתר מלאיסור אבל מ"מ בוודאי איכא מעוטא דהקוץ כבר הלך לחוץ וחזר אח"כ לפנים וא"כ למה לא נימא דסמוך מעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא דהא מבואר בש"ס ביבמות בר"פ האשה רבה לפי גי' הרשב"א בחידושיו בדברי רבא שם דגם רבנן דפליגי עליה דר"מ ס"ל דאמרינן סמוך מעוטא לחזקה ואין נ"מ בין ר"מ לרבנן רק דלר"מ דס"ל דמיעוטא כמאן דאיתא דמי ואסור מדרבנן הלכך כי איכא נמי חזקה לאיסור נחשב לפלגא ופלגא והוי ספיקא דאורייתא. אבל לרבנן דלא חיישי למיעוטא כלל והלכך אפי' כי איכא חזקה בהדיה אינו אסור רק מדרבנן וכן דעת הרי"ף והרמב"ם שם ובטוש"ע אה"ע סימן קנ"ו סעיף י"ג. וכן כל הראשונים ז"ל הקשו היאך סמכינן ארוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ולמה לא נימא דסמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא וכל התירוצים שכתבו שם לא שייך הכא. וכן השוחט שלא בדק הסימנים לאחר שחיטה קיי"ל דאסור באכילה ודעת הרמב"ם ז"ל דאסור באכילה מדאורייתא ואף לדעת התוס' שם בחולין (דף ס') ד"ה ואסורה דאינו אסור רק מדרבנן משום דרוב פעמים שחיט שפיר מ"מ מדרבנן מיהת אסור דחששו חז"ל למיעוט דלפעמים אינו שוחט שפיר. וע"כ משום דאמרינן דסמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא [ומיהו לעיל בסימן ד' כתבנו בשם הרשב"א בחידושיו דמשו"ה חששו חז"ל למיעוטא דאין שוחטין רוב משום דהוי רובא דתליא במעשה] וא"כ בנידון דישב לו קוץ בוושט דסבר עילא דאין חוששין שמא הבריא תקשה טובא לדעת הסוברים דנקובת הוושט הוי נבלה וגם ס"ל דגם לרבנן אמרינן דסמוך מיעוטא לחזקה למה לא חייש עולא דשמא יצא הקוץ לחוץ ונקבו ב' העורות וחזר הקוץ לפנים דהלא בוודאי נמצא לפעמים דיוצא לחוץ וחוזר אח"כ ולמה לא נימא דסמיך מיעוטא לחזקה:
ואמנם שוב ראיתי דלא קשה מידי דנראה דהא דאמרינן דבמקום חזקת איסור אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא היינו במקום דליכא חזקה דמעיקרא המתנגדת לחזקת איסור וכ"ש במקום דחזקה דמעיקרא מסייע לחזקת איסור כמו בשחט ולא בדק בסימנין לאחר שחיטה דאם נעמיד אותה על חזקה דמעיקרא אדרבה הוא ראיה דלא נשחט הרוב עדיין דהא מעיקרא היתה שלמה לגמרי וספק לנו אם שחט כל הרוב או לא צריך לעמוד על חזקה הראשונה. ואך אם לא היה חזקת איסור להבהמה היינו סומכין ארובא דרוב פעמים שוחט שפיר דהך רובא מסלק לחזקה דמעיקרא אבל מאחר דאיכא ג"כ חזקת איסור אין כח בהך רובא לסלק ב' החזקות אבל במקום דחזקה דמעיקרא היא מתנגדת לאיסור אז לא אמרינן כלל דסמוך מיעוטא לחזקת איסור דחזקה דמעיקרא שלה מבטלת לחזקת איסור. והלכך בנד"ד בישב לו קוץ בוושט וספק לנו אם הבריא גם עור השני או לא דיותר מסתבר שלא ניקב עור החיצון מדלא נמצא תחוב רק בעור הפנימי והוי כעין רובא להיתרא אך דכיון דיש לוושט חזקת איסור יש מקום לומר דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לן רובא. ועל זה בא עולא לאשמעינן דאין חוששין שמא הבריא משום דיש כאן חזקה דמעיקרא דבשעה שנולדה בוודאי לא היה יושב קוץ בוושט ובפרט אם ראינו שבלעה קוץ בפנינו ואח"כ לאחר שחיטה מצאנו אותו הקוץ מונח בעור הפנימי דיש לה חזקה דמעיקרא דקודם שבלעה הקוץ בוודאי לא היה נקב בעור החיצון ונמצא שיש להוושט חזקה ורובא להיתרא ובכה"ג בוודאי לא אמרינן דסמוך מיעוטא לחזקת איסור דהרי לחזקת איסור זה יש חזקה דמעיקרא להתירא ובטל לחזקת איסור ושפיר לא חיישינן למיעוטא. והשתא יהיה עולה לנו כל הסוגיא שם על נכון דמעיקרא מקשה עליה מספק דרוסה דאיכא נמי רובא דאינן דרוסות וגם חזקה דמעיקרא דבשעה שנולדה בוודאי לא נדרסה ומתרץ דעולא לא חייש באמת לספק דרוסה:
והדר מקשה דמ"ש משני חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן דהאוכל אחת משני חתיכות חייב אשם תלוי ואף דהוי ספק השקול אם אכל חתיכת האיסור או לא. וא"כ גבי וושט נמי כיון דאיכא חזקה כנגד חזקה ממילא הוי ספק השקול. ומתרץ התם איתחזק איסורא והיינו דמ"מ כיון דאיתחזק איסורא בחתיכות הוי ספיקא דאורייתא [וקצת צ"ע דמ"ש דמקשה דווקא משני חתיכות דחייב אשם תלוי דלכאורה גם מחתיכה אחת ספק חלב ספק שומן ה"מ להקשות דנהי די"ל דעולא סבר דלענין אשם תלוי בעינן דאיתחזק איסורא. אבל מ"מ הדבר פשוט דגם בחתיכה אחת שהיא ספק אסור לאכול דהא הוי ספיקא דאורייתא ואף להרמב"ם דס"ל דכל ספיקא דאורייתא אינו אסור אלא מדרבנן מ"מ קשה על עולא ומתיר באכילה לכתחילה הא מ"מ אסור מדרבנן. ונהי דהתוס' מתרצים דמחתיכה אחת נמי לא קשה דשאני התם דנהי דלא איתחזק איסורא מ"מ לא איתחזק נמי היתרא. אבל הכא מעיקרא הייתה בחזקת כשרה. אבל המקשן דלא נחית להך סברא הו"ל להקשות גם מחתיכה אחת וכעת צל"ע]:
ובמאי דמקשה אח"כ מהשוחט בסכין ונמצאת פגומה לכאורה יש להבין דהא בהשוחט בסכין ונמצאת פגומה פליגי ביה רב הונא ורב חסדא ולר"ח כשרה דאימור בעצה המפרקת איפגים. וא"כ י"ל דעולא סובר כר"ח כמו דמשני דעולא סובר כרב דאין חוששין לספק דרוסה. אבל אינו קושיא דכבר כתבתי לעיל בסימן ח' דלדעת המרדכי אינו מתיר ר"ח רק בוודאי נגע בעצה המפרקת משום דס"ל דעצם המפרקת פוגם יותר מעור וכן נראה מפירש"י. וגם לדעת הר"ן שם וכן כתב הרשב"א בחידושיו מתחילה דאפילו בספק נגע מכשיר מ"מ כבר כתב הרשב"א שם הטעם משום דדבר המצוי היא שיפגע במפרקת. אבל אם ידוע שלא נגע במפרקת לד"ה אסורה ואף דאינו אלא ספק השקול אם נפגם קודם שחיטת הסימנים או אח"כ ואף דיש כאן חזקה דמעיקרא להיתר דהא בדק הסכין קודם שחיטה. ומתרץ דהתם אתייליד ריעותא בסכין והיינו דחזקה דהשתא עדיפא מחזקה דמעיקרא וכן ס"ל לרבה בב"ב (דף קנ"ג) דאזלינן בתר חזקה דהשתא ע"ש [והא דאיתא בתוספתא דטהרות והובא בתוס' בריש נדה דבנגע באחד בלילה וראוהו שהיה חי מבערב ולמחר השכים ומצא מת שגם חכמים מטהרין משום דאוקמינן ליה אחזקת חי ואף דעכשיו נמצא מת. שאני התם דמיירי בר"ה וספק טומאה בר"ה הילכתא גמירי לה דטהור. וא"כ י"ל דגמירי הילכתא אפי' איכא חזקה דהשתא לטומאה מ"מ טהור] משא"כ הכא לא איתיילד ריעותא כלל דנקבה עור אחד לא הוי ריעותא כלל. ובמק"א יבואר יותר בעז"ה:
ושוב מצאתי בנו"ב מהד"ק בסימנים השייכים ליו"ד סימן ח' שכ' נ"כ דבישב לה קוץ בוושט ג"כ הו"ל ספק בשחיטה דהא נקובת הוושט הוי נבלה ומ"מ ס"ל לעולא דלא חיישינן שמא הבריא משום דאיכא נמי חזקה מחמת רוב להתירא. ולכן מקשה מסכין דהתם נמי איכא חזקה דמעיקרא להתירא דהא הסכין היה בחזקת בדוק מעיקרא ומשני התם שאני דאתייליד ריעותא בסכין והיינו דכיון דהשתא נמצא פגום הורע חזקת ההיתר. אבל כאן לא הורע כחו די"ל דלאחר שחיטה ניקב ע"ש. ואמנם צריך להוסיף על דבריו דלכאורה קשה דאף דרוב בהמות לאו נקובות הוושט נינהו מ"מ כיון דמיעוט איכא דהן נקובות. א"כ הו"ל למימר דסמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא. וצ"ל דס"ל לעולא דלדידן דקיי"ל כרבנן דלא חיישינן למיעוטא הוי המיעוט כמאן דליתא ולא אמרינן כלל דסמוך מיעוטא לחזקה וכן משמע פשטיות הסוגיא ביבמות בריש האשה בתרא. ודעת הפוסקים דסברי דאמרינן דסמוך מיעוטא לחזקה היינו לפי מה דגרסי בדברי רבא דלעולם רבנן היא וכמו שכ' לעיל בסימן ד' דיש בזה חילופי גרסאות. אבל עולא י"ל דלא סבר כרבא ודו"ק:
ואגב דאיירינן בדין זה ראיתי לכתוב בדין שכ' הש"ך בסימן ל"ג בס"ק ז' ובס"ק י"ד דבניקב עור החיצון מבחוץ שפיר סמכינן ע"י בדיקה דעור הפנימי אף לדעת הרמ"א דבנקב במקום ידוע גם הרמ"א מודה דמהני בדיקה ולא פליג על המחבר רק בעוף הבא לפנינו וצוארו מלוכלך דהמחבר חושבו לניקב במקום ידוע דהא אינו צריך לבדוק רק נגד מקום המלוכלך ולא דמי למחט שנמצא בחלל הגוף דהתם לא ידעינן כלל להיכן נקבו אבל הרמ"א חושב זה למקום שאינו ידוע]. ונ"ל ברור דהש"ך מיירי בנמצא הקוץ תחוב לפנינו בעור החיצון ולא נגע בעור הפנימי דזה וודאי מקרי מקום ידוע אף להרמ"א דאל"כ תקשה מהא דכ' הרמ"א בס"ם כ"ג דאפילו חתך מקצת העור ויצא דם בבהמה או בעוף אם תלש הנוצות ויצא דם טרפה ולא מהני שישחוט למעלה או למטה ממקום החתך ולבדוק הוושט מבפנים ואף בחתך העור בוודאי הוי מקום ידוע ומ"מ חיישינן דשמא נגע בסכין בוושט במקום אחר וצריך בדיקה כל הוושט. וא"כ ה"ה בקוץ אם אינו לפנינו צריך בדיקה כל הוושט והוי מקום שאינו ידוע. ובזה נסתלק מה שהקשה בכרתי ופלתי בסימן ל"ג ס"ק י"א על הש"ך מדברי הרמ"א בסעיף ח' דמוכח משם דאף במקום ידוע ס"ל להרמ"א דאין אנו בקיאין בבדיקה. אבל לפי מש"כ דהש"ך מיירי בנמצא הקוץ לפנינו במקום אחד לק"מ:
וגם מש"כ הפלתי שם בס"ק ה' דהאחרונים השיגו על הש"ך מהא דסימן ל"ט דכ' הרמ"א דבסירכא כסדרן למטה מחציין דכ' הגאונים דמ"מ צריכה בדיקה לדידן טרפה משום דאין אנו בקיאין בבדיקה ואף דאין לך מקום ידוע כמו זה דא"צ בדיקה רק נגד מקום הסירכא והוי כנמצא הקוץ תחוב לפנינו ואעפ"כ אין אנו בקיאין הנה לדעתי אינו קושיא כלל דלא דמי כלל לבדיקה דוושט דעור הפנימי הוא לבן ואם איתא דניקב היה נמצא במקום הנקב טיפת דם או שהיה ניכר רושם בעור הפנימי במקום הנקב. אבל בסירכא דאינו ניכר כלל במקום הסירכא נקב בפועל בריאה או טיפת דם או רושם במקום הנקב דזה לא נמצא כלל בריאה משום דהנקבים שבריאה שיוצאין מהם סירכות הם קטנים מאוד כמו נקבי הפארעש ואינו ניכר לעין כלל ורק כל עיקר הבדיקה אינו רק ע"י פושרין ועל בדיקת פושרין אין אנו בקיאין דאפשר דמבצבץ מעט ואינו ניכר או דנסתם הנקב ע"י מוגלא או איזה דבר אחר:
ותדע דהרי בנגלד פורתא דכתב בשו"ע דצריך בדיקת פושרין והוא מדברי בה"ג וכתב הש"ך על זה בס"ק ז' בבדיקה זו גם אנו בקיאין דאם איתא שיש נקב בעור התחתון היה מבצבץ הרבה והיה ניכר הבצבוץ לעין כל. והש"ך ז"ל לשיטתו אזיל לפי מה דס"ל דבמקום ידוע גם האידנא בקיאין רק בסירכא אין אנו בקיאין משום דשמא מבצבץ ואינו ניכר. אבל בנגלד דאם יש נקב הוא מבצבץ הרבה גם אנו בקיאין:
וגם מה שהקשה התבו"ש בסימן ל"ג ס"ק ח' מהא דכ' הרמ"א בסימן ל"ד סעיף ט' דאם נעשה נקב או חסרון בגרגרת ע"י קוץ או מחט לדידן דאין אנו בקיאין בבדיקת הוושט טרפה הרי דמחזקינן ריעותא מקנה לוושט לא נחזיק ריעותא בוושט עצמו שנמצא החיצון נקוב דשמא קודם לזה או אח"כ פגם במק"א בוושט כבר כתב בעצמו דהש"ך נשמר מקושיא זו וכתב וז"ל אבל אם תחוב קוץ או מחט בוושט מבחוץ וכו' וכוונתו דבפנינו נתחב המחט בפ"א אל הוושט וראינו שלא פגם בשום מקום כי אם בזה וכו' ע"כ ואכן מה שמצריך התבו"ש דבעת שתחב ראינו שנחתך הקוץ אל הוושט במקום הזה שנמצא עכשיו לאחר שחיטה. לענ"ד אין צריך לזה דהא בדין בנמצא הקוץ תחוב מבחוץ לתוך הלב כתב הש"ך בסימן נ"א ס"ק ג' בשם הד"מ דאפילו אם לא ראינו מתחילה להיכן נקב אלא כל שראינו שנכנס המחט מבחוץ נגד הלב ותחובה עתה בלב תלינן דלא ניקב רק נגדו. וכן דעת המרדכי דאף אם לא ראינו התחיבה כלל רק לאחר השחיטה מצאו שקוץ תחוב מקצת בדופן ומקצת בלב ויש היכר בדופן שבא מבחוץ ג"כ כשר והסכים לזה המהרש"ל והב"ח והש"ד כתב על זה וכן עיקר:
והיוצא לנו להלכה מכל מה שכתבנו דבהמה שבאה לפנינו שצוארה מלוכלך בדם אפילו דהלכלוך אינו רק במקום אחד או דהתחיל לשחוט וחתך כל העור אף שלא יצא דם או שחתך מקצת העור ויצא דם טרפה ותו לא מהני ליה בדיקה כלל להמחבר אבל בעוף אפילו באה לפנינו שכל צוארה מלוכלך בדם או ששחט אפילו כל העור ויצא דם בודק הקנה מבחוץ ושוחטו ואח"כ בודק להוושט מבפנים משום דלדעת המחבר אפילו אם הספק חל על כל אורך הוושט ג"כ נחשב במקום ידוע. אבל לפי מה דקיי"ל להלכה כדברי הרמ"א בהג"ה בסימן כ"ג ובסימן ל"ג אפילו לא נמצא מלוכלך רק במקום אחד או דנמצא נקב במקום אחד בוושט וידעינן בוודאי שניקב ע"י קוץ או שתלש הנוצות ויצא דם טרפה ולא מהני בדיקה כלל דאף דמקום הלכלוך או מקים הנקב הוא במקום אחד חיישינן שמא בעת שנתחב הקוץ ניקב גם במקום אחר וחל הספק על כל הוושט. ולדעת הרמ"א נחשב זה כמקום שאינו ידוע:
ומיהו דווקא אם ידעינן בבירור שניקב ע"י קוץ אבל בספק אם ניקב ע"י קון או שהנקב בא מחמת חולי כתב הפמ"ג שם בש"ד בס"ק ז' שיש להכשיר מטעם ס"ס שמא ע"י חולי ואת"ל ע"י מחט שמא לא ניקב הפנימי וכ"ה דעת ס' אוהל מועד גבי קורקבן והובא להלכה בשו"ע בסימן מ"ט סעיף ד'. ומה שתמה הט"ז שם על דברי השו"ע מדברי הרמ"א בסימן ל"ג שכ' דאם ניקב עור הפנימי אפילו אם הוא ספק ע"י חולי וספק ע"י קוץ טרפה ולא מהני ליה בדיקה כבר תירץ הש"ך בנה"כ שם דשאני התם דשכיח הוא דע"י מחט נוקב גם החיצון. וביאר הפמ"ג בסימן ל"ג דבריו משום דאוכלין ומשקין שבתוך הוושט דוחקין את המחט לחוץ לכן שכיח שינקוב גם החיצון משא"כ אם המחט באה מצד החיצון לצד פנים דליכא שם אוכלין ומשקין שפיר סמכינן אס"ס כ"כ הפמ"ג:
ונראה לי דמ"מ בעינן בדיקה בעור הפנימי דהא דעת כמה כמפרשים דלא סמכינן אס"ס במקום דיכולין לבררו [ופי' בד"מ בס"ס נ"ג] וגדולה מזו כתב הרמ"א בס"ס כ"ג דאפילו בשחט מקצת עור בבהמה וגם לא יצא דם דכשר מצד הדין מ"מ צריך לשחוט למעלה או למטה ולבדוק במקום החתך ונראה שק"ו בנדון דידן דוודאי בעי בדיקה:
ומיהו עיקר דינו של הפמ"ג שכ' דבספק ע"י קוץ וספק ע"י חולי יש להכשיר מטעם ס"ס ומביא ראיה מקורקבן תמוה אצלי דשאני קורקבן דאין לו חזקת איסור דשאינו זבוחה אבל גבי וושט דקיי"ל דנקובת הוושט הוי נבלה ולא מהני ליה שחיטה ויש לו חזקת שאינו זבוחה וזה ידוע דבחזקת איסור לא מהני ס"ס. וגם מש"כ שם הפמ"ג דבסימן ל"ד גבי גרגרת שכ' הרמ"א דבניקב ע"י קוץ חיישינן לנקיבת הוושט וטרפה דווקא אם בוודאי ניקב ע"י קוץ אבל בספק ע"י קוץ וספק ע"י חולי כשר ג"כ ליתא. והלכך דברי הפמ"ג אלו צל"ע. [ומיהו למש"כ לעיל דבניקב ע"י קוץ יש ג"כ חזקה דמעיקרא להיתר והוי חזקה כנגד חזקה והוי כמאן דליכא חזקה כלל א"ש דברי הפמ"ג]:
וכל זה שאין הקוץ לפנינו. אבל בנמצא הקוץ תחוב לפנינו בעור החיצון ולא נגע בפנימי בזה כשר גם להרמ"א ע"י בדיקה וכמו שכ' הש"ך ולא נמצא עליו שום חולק ואף שבפלתי חולק על דברי הש"ך בסימן ל"ג ס"ק ז' היינו משום שהוא ז"ל היה מפרש בש"ך דלא מיירי בנמצא הקוץ תחוב לפנינו. אבל בנמצא הקוץ תחוב לפנינו י"ל דגם הפלתי ס"ל דכשר. ומיהו בנמצא הקוץ בעור הפנימי ולא יצא לעור החיצון בזה המחבר מחמיר דחוששין שמא הבריא וושט אין לו בדיקה מבחוץ וטרפה [והטעם י"ל כמש"כ הפמ"ג משום דבפנים יש אוכלין ומשקין ושכיח טפי שאוכלין ומשקין דחקוהו לחוץ]:
ומה שכ' הרמ"א דיש מכשירין כבר כתב הש"ך שם בס"ק כ"א דבאמת סובר ג"כ כהמחבר ולא הביא דעת היש מכשירין אלא להורות דעליהם סמכו הנוהגין להלעיט האווזות. אבל מה שתי' שם בתירוץ השני דשם מיירי בנמצא הקוץ תחוב לפנינו והלכך לא חיישינן שמא הבריא תמוה דא"כ איזה חילוק יש בין שהוא נקוב ע"י הקוץ בעור הפנימי ובין שהוא נקוב בעור החיצון דאם תחוב לפנינו גם בניקב עור פנימי כשר ואם לא נמצא תחוב בפנינו גם בעור החיצון טרפה. וא"כ באיזה אופן מחלק הש"ך בס"ק ז' בין עור הפנימי לעור החיצון והדבר צ"ע. ולכן מחוורתא כתי' הראשון של הש"ך ודו"ק היטיב. והנלע"ד כתבתי בעז"ה: