שות עצי ברושים· הרב שלמה כהן־אברבנאל
הלכות טרפות
פתיחה
סימן יא
כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' שחיטה הלכה ג' אע"פ שכל הטרפות הלמ"מ הן הואיל ואין לך בפירוש בתורה אלא דרוסה החמירו בה וכל ספק שיסתפק בדרוסה אסור ושאר שבעה מיני טרפות יש בהן ספיקן מותרים כמו שיתבאר עכ"ל הרמב"ם ז"ל שם. והביאו הטור בסימן כ"ט ותמה על זה הב"י שם וכתב שלא מצא שום ספק שיהיה מותר אלא גלודה לדעת הרמב"ם בפ"ט מה' שחיטה ובסימן נ"ט אכתוב בס"ד דלא מכשיר לה אלא משום ס"ס וכיון שכן צ"ע היכן מצינו ספק טרפה מותרת עכ"ל. וראיתי להט"ז בסימן הנ"ל שכ' לתרץ דיש לומר דהרמב"ם לענין ס"ס מיירי דבשאר טרפות יש היתר בס"ס ואילו בדרוסה מצינו איסור אפילו בס"ס דהיינו בהוא שותק והן מקרקרין וכו' אע"ג שיש שם ס"ס ספק שמא לא נגע בהם אלא שמחמת מורא הם צועקים ואת"ל נגע בהם שמא לא הטיל בהם ארס וכו' עכ"ל הט"ז. והנה פירושו הלזה בדברי הרמב"ם לא נהלם לי כלל. דמלבד דלא שייך הלשון דמסיים הרמב"ם דבשאר טרפות יש בהן ספיקות שמותרין. ואם מיירי בס"ס הלא בכל ס"ס שבטרפות קיי"ל דמותר והיכי כתב יש בהן ספיקות שמותר ומשמע דלא בכל ס"ס אנו מתירין:
ואמנם מלבד זה תמוה מאוד דאם מיירי בס"ס למה באמת בדרוסה אסור ומה בכך דהוא מה"ת והלא פשוט בש"ס בכמה דוכתי דס"ס מותר אפי' בדבר המפורש בתורה. ואב לכולן הסוגיא דכתובות (דף ט') דמקשינן על ר"א דאמר דהאומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו ואמאי ס"ס הוא וכו' ואף דאשה שזינתה תחת בעלה ברצון מפורש בתורה דנאסרה לבעלה דכתיב ונסתרה והיא נטמאה וילפינן מיניה דאסורה לבעל ולבועל ואעפ"כ בס"ס שרי:
ובאמת הטעם דאסרינן בדרוסה אפילו בס"ס נ"ל מאחר דנאמר הלמ"מ דכל בהמה ועוף שנדרסה מחיה הדורסת דדרסה עליה בידה אסורה וכמו שכ' הרמב"ם ז"ל בפ"ה הלכה ד' דהדרוסה הוא שיטרוף הארי וכיוצא בו הבהמה וידרוס עליה בידו ע"כ ואף דבקרא כתיב ובשר בשדה טרפה לא תאכלו ולשון טרפה משמע שנתלש ממנה בשר ואברים עד שאינה יכולה לחיות עוד. וכמו שכ' הרמב"ם בפ"ד מה' מאכלות אסורות הלכה ז' וז"ל הא למדת שהטריפה האמורה בתורה היא שטרפה אותה חית היער ושברה אותה ונטתה למות ועדיין לא מתה אע"פ שקדם ושחטה קודם שתמות הרי זו אסורה משום טרפה הואיל ואי אפשר שתחיה ממכה זו הבאה עליה עכ"ל. מ"מ נאמרה הלמ"מ דאפי' לא שברה ולא תלשה ממנה כלום רק שהכה אותה בצפרניו שבידו ג"כ היא בכל טרפה האמורה בתורה ואף דאינו ברור לנו שהטילה בה ארס בעת ההכאה. ותדע דהא מהני שהיה י"ב חודש אפי' לוודאי דרוסה. ויש כמה דעות הפוסקים דמהני בדיקה אף לוודאי דרוסה וכמו שיבואר לקמן בעז"ה אלמא דאינו רק ספק טרפה אך דכן נאמרה הלכה דאסורה מספק והוא ספק ועשאה התורה כוודאי ודמיא לספק סוטה דעשאה התורה כוודאי. והרי משנה ערוכה שנינו [בטהרות פ"ו משנה ד'] כל מה שאתה יכול לרבות ספיקות וספק ספיקות ברה"י טמא כיצד נכנס למבוי והטומאה בחצר ספק נכנס ספק לא נכנס ואפילו נכנס ספק היתה שם ספק לא היתה שם וכו' ספיקו טמא ר"א אומר ספק ביאה טהור ספק מגע טומאה טמא. וכתבו התוס' בב"ב (דף נ"ה ע"ב) ד"ה ר"א בשם ר"ת ז"ל דטעמא דחכמים דמטמאי אפילו בכמה ספיקות הוא משום דמן הדין אפילו בחדא ספיקא הו"ל למימר דטהור דאוקמא אחזקה ובכ"ז ילפינן מסוטה דטמא. וא"כ מה לי חדא ספיקא ומה לי תרי ספיקי דהא אפילו בחדא ספיקא הו"ל למימר דטהור. ור"א סבר אין לך בו אלא חידושו ודווקא חדא ספיקא טמא וכו' והלכך בספק ביאה דהוי ס"ס טהור כ"כ התוס' שם:
והלכך גבי דרוסה נמי כיון דנאמרה הלמ"מ דכל בהמה שנדרסה ע"י חיה הדורסת טרפה ואף דאינו אלא ספק אם הטילה ארס או לא והלכך אנו אוסרין אפי' בספק דרוסה כגון באיהו שתיק ואינהו קמקרקרין דמה לי חדא ספיקא ומה לי תרי ספיקי דהא אנן קיי"ל כת"ק דר"א בטהרות שם דכל שאתה יכול לרבות ספיקות וספק ספיקות ברה"י טמא [והא דאנו מתירין בספק על ספק לא על היינו משום דגבי טומאה ברה"י נמי לא החמירו רק אם נכנס למבוי שיש שם חצר שנמצא בו טומאה רק דהוא ספק אם נכנס לחצר או לא אבל בספק אם נכנס כלל למבוי גם לת"ק טהור. ואפשר דגבי דרוסה נמי אם נכנס בחצר בוודאי רק דחל הספק אם נכנס בדיר שבחצר שעומדים שם הבהמות אפשר דחוששין משום דרוסה] וא"כ עדיין דברי הרמב"ם ז"ל במש"כ שם ולפיכך כל ספק בדרוסה אסורה משום שמפורשת בתורה תמוה דלא תליא בהכי כלל רק משום שנאמרה הלכה על הספק וכ"ש אם נפרש דמיירי בספק אחד וודאי תמוה וכמו דתמה הב"י דלא מצינו לשום ספק טרפה דיהי' מותר אפילו בשאר טרפות זולת טרפות של דרוסה:
ועוד אנו צריכים ליישב מה שתמה בדגול מרבבה ביו"ד סימן כ"ט דלמה הוצרך בדרוסה, לומר הלמ"מ הלא הוא מפורש בתורה ובשר בשדה טרפה לא תאכלו וכבר הרגיש בזה בד"מ בסימן כ"ט ונדחק ליישב. ועוד הקשה הנו"ב דגם בשאר טרפות למה נצרך להלמ"מ הא כתיב זאת החיה אשר תאכלו ודרשינן מזה חיה אכול שאינו חיה לא תאכל. והטרפות שאינה יכולה הבהמה לחיות על ידה היה יכול משה רבינו לידע בחכמת הטבע ולמה נצרך להלמ"מ כן הקשה הגאון בעל נו"ב ז"ל בהגהותיו ליו"ד הנקרא דגול מרבבה. ולכאורה קושיות עצומות הם. ומה שיישב בדגמ"ר שם דהוצרך הלמ"מ דמקרא דזאת החיה הו"א דאם חיה י"ב חודש כשרה דאף אם תאמר שהוא דרך נס מ"מ הרי היא חיה וע"ז הוצרך הלמ"מ. תי' זה לא נהלם לי כלל דהא ע"כ קרא דזאת החיה בא למעט מה שאינה יכולה לחיות ע"פ הטבע דליכא למימר כלל דבא למעט מה שאינו יכולה לחיות אפי' בדרך נס דזה אינו במציאות כלל. וכיון דטרפה אינה יכולה לחיות ע"פ דרך הטבע ממילא הוה ידעינן דאפי' אם אירע שחייתה י"ב חודש אסורה דמ"מ לא מקרי חיה דהא ע"פ דרך הטבע אינה יכולה לחיות:
והן אמת דשמעתי מפי כבוד חתני הרב הגדול החו"ב מו"ה אהרן הכהן נ"י תי' נכון על קושיית הגאון בעל נו"ב הנ"ל דאיצטריך הלמ"מ היכא דאירע טרפות לאחר שחיטת מיעוט הוושט קודם גמר שחיטת רוב דמצד זאת החיה לא הוה ידעינן רק אם אירע טרפות שע"י זה תו אינה יכולה לחיות. אבל אם כבר אינה יכולה לחיות ע"י שחיטת מיעוט הוושט דהטרפות שאירע לה אח"כ לא הוסיף חסרון חיות בגופה ממה שהייתה קודם לכן דכבר לא הייתה יכולה לחיות מקודם שאירע לה הטרפות ה"א דכשרה קמ"ל הלמ"מ די"ח טרפות הם פסול מצד עצמה ולא מצד חסרון חיות בבעל חי והלכך כל זמן דלא נשחט רובא פוסל בה טרפות. ואינו ענין לאיבעיא אי יש טרפות לחצי חיות או לא דהתם ענין אחר הוא. דמבעיא ליה אם כבר שחט כל הקנה דכל האברים התלויים בקנה הוי כמתים ואין להם שום חיות עוד אפי' אם לא ישחוט סימן השני אפשר דאינו פוסל עוד אפי' אם אירע טרפות באברים התלויים בוושט. דאפשר דלא גמירי הילכתא רק בשכל הבהמה חיה ולא כשחציה מתה לגמרי או בשחט כל הוושט ואירע טרפות באברים התלוים בקנה. אבל בשחט מיעוט הוושט דעדיין לא נעשה בה רק מעשה טרפה בלבד לא מבעיא ליה כלל דפשיטא דאסור מצד הלמ"מ אבל מקרא דזאת החיה לא הוי ידעינן ותי' נכון הוא לכאורה ודפח"ח:
ואכן לאחר העיון אינו תי' כלל דהא קרא דזאת החיה לא בא ללמד עיקר הדין דאסור לאכול טרפה שאינה יכולה לחיות על ידה דעיקר הלאו נלמד מקרא דבשר בשדה טרפה לא תאכלו רק דלא הוי ידעינן דאיזה חסרון מקרי טרפה ואסורה. ועל זה בא קרא דזאת החיה ללמד דטרפה מקרי דאירע חסרון בגופה שאינה יכולה לחיות על ידה ואינו אלא פירוש לקרא דבשר בשדה ושפיר הקשה הנו"ב דהלמ"מ למ"ל דהא הלמ"מ ג"כ אינו אלא פירוש על קרא דבשר בשדה טרפה דמיירי בי"ח טרפות דאין הבהמה יכולה לחיות על ידה וזה ידעינן מכבר מקרא דזאת החיה ואף דאינו מפורש בקרא דאיזה טרפות יכולה לחיות ואיזו אינה יכולה מ"מ זה היה יכול משה רבינו לידע מצד חכמת הטבע. ואכן לדרכנו ניישב הכל בחדא מחתא בעז"ה:
והוא בהקדם מה שיש לתמוה על רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל במש"כ דדרוסה מפורש בתורה לכן החמירו בה והלא הוא ז"ל בעצמו כתב בפ"ד מה' מאכלות אסורות הלכה ו' דטרפה האמורה בתורה זו שטרפה אותה חית היער כגון ארי ונמר וכיוצא בהן וכו' ואין אתה יכול לומר שטרפה אותה והמיתה אותה שאם מתה הרי היא נבלה וכו' וע"כ שהכתוב מדבר שנטרפה ולא מתה וכו' הא למדת שהטרפה האמורה בתורה היא שטרפה אותו חית היער ושברה אותה ונטה למות עכ"ל בקוצר. וא"כ הרי מפורש יוצא מדברי רבינו ז"ל אלו דהכתוב לא מיירי בדרוסה בצפרנים רק שטרף ממנה בשר ואברים שהנשמה תלויה בהם וא"א לחיות עוד. וכן לשון טרפה מורה על זה והיאך כתב כאן בהלכות שחיטה דדרוסה מפורשת בתורה. אבל אחר העיון בזה ראיתי דדברי רבינו ברורין ומאירין כשמש בצהרים. והיינו דוודאי עיקר קרא דבשר בשדה טרפה מיירי בנטרף ממנה אבר שאינה יכולה לחיות עוד ואינה ראויה אלא לכלב ואפשר דזהו גופא דמיירי קרא דנטרף ממנה אבר שאינו יכולה לחיות נאמר הלמ"מ דמיירי בהכי אלא דהרמב"ם מסמיך לה על הכתוב דלכלב תשליכון אותו. דבאמת עיקר הכתוב לא בא רק להיתר הנאה או לאשמעינן דחולין שנשחטו בעזרה אסור בהנאה ובלי ספק דרבינו מצא כל זה באיזה מכילתא או תוספתא דכל מעיין ובקי ורגיל בלשון המכילתא והתוספתות יראה להדיא דלשון רבינו בכאן הם לשון התנאים בעלי הברייתות והתוספתא והמכילתא וכמה דברים נמצא בדברי רבינו שהעתיק מדברי הספרי והמכילתא ואצלינו לא נמצא זה] אך דנאמר ע"ז הלמ"מ דלאו דווקא דנתלש ממנה אבר שאינו יכולה לחיות עוד אלא אפילו אם דרסה חיה הדורסת בצפרניה כדרך חיות הדורסים ג"כ היא בכלל טרפה דקרא דע"י דריסה גמי נעשית טרפה ותו אינה ראויה רק לכלב. ועוד נאמר הלמ"מ דלאו דווקא שנדרסה ע"י חית היער ואינה יכולה לחיות אלא אפילו אם אירע חולי בגופה וע"י זה אינה ראויה אלא לכלב ג"כ אסור באכילה. ומש"כ ובשר בשדה טרפה לא דיבר הכתוב אלא בהוה שזהו דבר המצוי ביותר וכמו שכתוב ובשר בשדה טרפה ואף דאם נטרפה בבית ג"כ אסורה לאכול אלא שדיבר הכתוב בהוה וכ"ה במכילתא פ' משפטים ובשר בשדה טרפה אין לי אלא בשדה בבית מנין ת"ל נבלה וטרפה לא יאכל וגו' הא מה ת"ל ובשר בשדה טרפה דבר הכתוב בהוה והא דאיצטריך הלכה לזה ולא נפקא לן מקרא דזאת החיה דדרשינן חיה אכול שאינה חיה לא תאכל [וכמו שהקשה בדגמ"ר] היינו דמהתם לא נפקא לן רק איסור עשה דלאו הבא מכלל עשה עשה ואיצטריך הלכה למ"מ ללמד על הקרא דבשר בשדה טרפה דמיירי בכל הטרפות שאינה יכולה לחיות וידעינן דאיכא לאו נמי בכל הטרפות. ובלא"ה לא קשיא דהא ר"ל לא אמר רק דרמז לטרפה אינו חיה מהך קרא דזאת החיה אלמא דאינו אלא רמז בעלמא מדשני קרא ואמר זאת החיה ולא כתב זאת הבהמה אבל עיקר קרא דזאת החיה לא אתי להכי דפשטא דקרא לא משמע כלל דבא למעט אינה חיה רק דלגופיה מיצריך דזאת החיה אשר תאכלו כל מפרסת פרסה וגו'. אבל אינה מפרסת פרסה אסור לאכול ואף דמסיים אח"כ הכתוב אך את זה לא תאכלו וגו' יש לומר דבא ללמד דעובר בלאו ועשה:
ולפי הצעה זו גם דרוסה בצפרנים הוא מהלמ"מ. אך דמ"מ יש חילוק גדול בין דרוסה בצפרנים לשאר טרפות דדרוסה עיקרו מה"ת ופירושו מד"ס וכמו בשחיטה. דהא כתיב בפירוש ובשר בשדה טרפה היינו שנטרפה ע"י חית היער. אך דלא הוה ידעינן אי דווקא שנטרפה שתלשה ממנה אבר שאינו יכולה לחיות על ידה או אפילו בדרסה בצפרנים ג"כ מקרי טרפה. ועל זה בא הפירוש בהלמ"מ דגם זה בכלל טרפה [ועפ"ז בלא"ה לא קשה כלל לקושיית הדגמ"ר דשפיר איצטריך הלמ"מ לדרוסה דצפרנים או לנפולה דאינו אלא ספק טרפה וכמו שאכתוב לקמן דאפילו אם ניכר בפנים רושם הדריסה הוי ספק ולא הוה ידעינן כלל מזאת החיה אשר תאכלו. דהא ליכא למימר דהכתוב בא למעט דוודאי חיה אכול הא ספק חיה אל תאכל דהא בשאר טרפות זולת דרוסה ונפולה היכי דהוי ספק טריפה ליכא לא לאו ולא עשה ולדעת הרמב"ם ז"ל אינו אסור אלא מדרבנן כמו כל ספקות של איסורי תורה וע"כ דהכתוב לא בא למעט רק וודאי אינו חיה וא"כ לא הוה ידעינן דרוסה. אבל שאר טרפות זולת דרוסה עיקרן מהלמ"מ דהא בקרא לא הוזכר רק טרפה ולשון טרפה בכתוב לא הונח רק על טריפת ארי וזאב וכדומה וכמו דכתיב בפ' ויחי בנימין זאב יטרף ובנחום ב' כתיב אריה טורף בדי גורותיו וגו' וכן במיכה ה' והיה שארית יעקב בקרב עמים רבים כאריה בבהמות יער וכו' אשר אם עבר ורמס וטרף ואין מציל וכן בתהלים ק"ד הכפירים שואגים לטרף ועוד נמצא כמה פסוקים כאלה:
ועפ"ז יהי' עולה לנו דברי רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל כמין חומר בעז"ה דמתחילה כתב בר"פ ה' מה' שחיטה כבר ביארנו בהלכות מאכלות אסורות שטרפה האמורה בתורה היא הנוטה למות ולא נאמר טרפה אלא שדבר הכתוב בהוה כגון שטרפה ארי וכיוצא בו ושברה ועדיין לא מתה עכ"ל בהלכה א'. והנה מה שדקדק רבינו וכתב וטרפה ארי ושברה בא לאשמעינן דפשטיות הכתוב משמע דלא דרסה בצפרנים רק שטרפה אותה ממש שתלש ממנה אבר ובשר באופן עד שהבהמה אינה יכולה לחיות על ידה:
ושוב כתב בהלכה ב' דיש שם חלאים אחרים אם יארעו לה תחשב טרפה והן הלכה למ"מ דרוסה נקובה וכו' והוא מימרא דעולא בחולין (דף מ"ג) דגם דרוסה הוא מהלכה למ"מ. והיינו דהלמ"מ בא לפרש דאף דריסה בצפרנים הוא בכלל טרפה דקרא אך דנאמרה הלכה דמהני בדיקה דהיינו שיבדוק אם שלט הארס גם בפנים בבשר שכנגד בני מעיים ובסימנין עד שיאדימו סימנין בעצמן אז היא טרפה והאוכלה לוקה משום לאו דטרפה - ומיהו אם נשחטה וא"א למבדקה מ"מ אסורה מספק מצד הלמ"מ דכן נאמרה הלכה דגם נדרסה בצפרנים טרפה מספק דמן הסתם אמרינן דוודאי הטיל ארס ושלט הארס גם מבפנים:
ואמנם לבאר דברי רבינו במש"כ בהלכה ג' דהואיל ואין לך בפירוש בתורה אלא דרוסה החמירו בה וכל ספק שיסתפק בדרוסה אסור ושאר שבעה מיני טרפות יש בהן ספיקן מותרין דכתבנו לעיל בראש דברינו בשם הב"י בסימן כ"ט שהעיר על דברי רבינו שלא מצא שום ספק טרפה שהקילו בשאר מיני טרפות יותר מדרוסה. הנה זה מקרוב יצא לאור הדפוס בווארשא. ובפ"ק חמדה גנוזה אשר הייתה מונחת בעקדי הספרים בכ"י זה יותר מחמש מאות שנה ביאור המ"מ על הרמב"ם ז"ל מפ"י מה' מאכלות אסורות ואילך עד סוף הלכות שחיטה שהיה חסר בדפוס עד הנה. ומצאתי שכ' לפרש דברי הרמב"ם ז"ל ותוכן דבריו הוא בהקדם מה שיש לעמוד על לשון הרמב"ם ז"ל שכ' ושאר מיני טרפות יש בהן ספיקן מותרים ומשמע וברוב ספקות שוין שאר טרפות לדרוסה ורק שנמצא קצת ספיקות דבדרוסה אסור ובשאר טרפות מותר. ולכן פירש המ"מ שם דיש ד' מיני סוגי ספיקות בשנים מהם כגון בספיקא דדינא או בספיקא דגוף הטרפות כגון שיש ספק אם הנקב הוא מעל"ע וכיוצא בזה הנה בשני סוגי ספקות אלו גם בשאר טרפות הולכין להחמיר. ובספק אם היה המטריף במציאות או לא גם בדרוסה מותר דהא בספק שונרא וספק כלבא או קניא תלינן לקולא:
והספק שכ' רבינו דגבי דרוסה החמירו ובשאר טרפות הקילו היינו בספק אם נעשה מחיים או לאחר שחיטה בזה וודאי לא החמירו בשאר טרפות ולזה תלינן באינקבא ריאה היכי דמשמשא ידא דטבחא או בא זאב ונטל בני מעיים והחזירן כשהן נקובין וכל דדמי ליה דתלינן שנעשה לאחר מיתה. אבל בספק דרוסה החמירו בכה"ג כגון שנכנס הטורף בין השוורים ונמצא רושם הדריסה בגב השור דתלינן בטורף ולא אמרינן בכותל נתחכך ובשאר טרפות לא מחמרינן כולי האי עכ"ל המ"מ שם:
והנה דבריו צריכין תבלין דלכאורה לפי מה שכ' בעצמו דהטעם דתלינן בידא דטבחא או בזאב משום דתלינן שנעשה לאחר שחיטה ומשמע דעיקר הטעם הוא משום שלא יצאה מחזקתה מחיים דהנקב נמצא בה לאחר שחיטה. ולפיכך מעמידין אותה על חזקת היתר. וא"כ תימה דלמה הוצרך רבינו לטעם זה כי דרוסה החמירו משום דהיא מפורשת בתורה והלא טרפות דדרוסה יצאה מחזקתה מחיים ואולי גם בשאר טרפות אם יצאה מחזקתה מחיים הוה אסור אף שהי' מקום לתלות בהתירא. וגם היכא מצא בש"ס דגם ע"י חיכוך דכותל יוכל לעשות רושם אדום בבהמה כמו ע"י דריסה של חיה הדורסת:
ונראה דהוא ז"ל סובר דהא מדתלינן בזאב או במשמוש ידא דטבחא אינו הטעם משום דיש לתלות דנעשה הנקב לאחר שחיטה ומעולם לא יצאה מחזקת היתר. אלא עיקר הטעם משום דנקב ע"י חולי לא שכיח דרוב בהמות אינן נקובות ונקב ע"י משמוש ידא דטבחא או ע"י זאב זהו דבר השכיח. ולכן תלינן בהן משום דקיי"ל דתולין במצוי בין להקל ובין להחמיר. והלכך אפי' אם נמצא כעין זה מחיים ג"כ הוי תלינן במצוי להקל:
והנה בש"ס בחולין (דף נ"ג) אמרינן דארי שנכנס בין השוורים ונמצא צפורן בגבו של אחד מהם אין חוששין שמא ארי דרסו מ"ט רוב אריות דורסין ומיעוטן אין דורסין וכל הדורס אין צפרנו נשמטת וזו הואיל וצפורן יושבת לו בגבו אימור בכותל נתחכך וכו' ולכאורה קשה דהא אף למ"ד דחוששין לספק דרוסה אינו אסור מחמת ספק דרוסה רק אם בדקו ונמצא דאודם הדריסה ניכר בבשר שכנגד בני מעים או שהאדימו הסימנין עצמן דלמ"ד דחוששין לספק דרוסה טרפה ולמ"ד דאין חוששין כשרה משום דאמרינן דבכותל נתחכך. וקשה לכאורה דהיאך יש לתלות דע"י חיכוך דכותל נעשה האודם בבשר. וע"כ צ"ל דגם ע"י חיכוך הכותל יוכל להעשות רושם בבשר מבפנים כמו ארס של דריסה מחיות הדורסין. וא"כ קשה דלמה אנו מחמירין בדרוסה היכא דלא ראינו שדרס כגון דאיהו שתק ואינהו קא מקרקרן לדידן דקיי"ל דחוששין לספק דרוסה והרי רוב בהמות כשרות הן ובחזקת שאין נדרסים הם ואמאי לא תלינן דבא האודם ע"י דנתחככו בכותל דהוא דבר המצוי. אלא וודאי צ"ל כיון דדרוסה מפורש בתורה לכן החמירו בו גם בספק כזה. והרמב"ם לשיטתו אזיל דס"ל דהא דאמרינן בש"ס שם גבי ההוא בר אווזא דעל לבי קניא נפק אתא כי ממשמש קועא דמא דתלינן בקניא היינו בלא ראינו שנכנסה שם שונרא דהוי ספק על ספק לא על אבל אם היה מצוי שם שונרא גם כן לא היה תלינן בקניא ואף דקניא מצוי ביותר מדרוסה וע"כ הטעם משום דדרוסה מפורש בתורה ולכן החמירו בו כן נ"ל ביאור דברי המ"מ בזה ועפ"ז עולין דברי הרמב"ם ז"ל כמן חומר בעז"ה:
ואין להקשות לפי דעת הרמב"ם ז"ל דבספק שונרא ספק בקניא דתלינן בקניא מיירי בספק על א"כ מאי אייריא שנכנס לבין הקנים הלא בספק על אנו מתירין בכל גוונא ואפילו אם לא נכנס לבין הקנים והא דנמצא אודם תלינן דנעשה ע"י חיכוך בכותל. דהא אינו קושיא דוודאי בלא נמצא בבהמה רק אודם בבשר בעלמא שפיר יש לתלות בכותל או בדבר אחר אבל אם ממסמס קועא דמא אין יכולין לתלות בכותל או בדבר אחר ובפרט בעופות דאין דרכן להתחכך בכותל ובוודאי אם לא נכנסה לבין הקנים בוודאי היה אמרינן דוודאי נעשה ע"י שונרא אף בספק על. אבל אם נכנסה לבין הקנים שפיר תלינן בקנים משום דהוי ס"ס כמו שכ' המ"מ שם דבספק קניא יש שני ספקות שמא לא היה הטורף במציאות ואף את"ל דהיה במציאות שמא בקנים נטרפה והוי להו תרי ספיקי בשל תורה ואזלינן לקולא עכ"ל המ"מ שם:
ואכן דעת הרשב"א בתו"ה [דף מ"ד ע"ב] דבספק שונרא וספק כלבא או ספק קניא דתלינן בכלבא או בקניא היינו אפילו אם מצוי שם שונרא מ"מ תלינן בכלבא או בקניא משום דרובא דאורייתא ורוב בהמות כשרות הן:
ואין להקשות דמאי שייך בכאן רוב בהמות כשרות כיון דשונרא חיה הדורסת היא א"כ אדרבה הרי אמרינן בארי שנכנס לבין השוורים דרוב אריות דורסין. ופשוט דה"ה לכל חיות הדורסים אם נכנסו לדיר של שוורים או לכלוב ולחדר של עופות ואיהו שתק ואינהו קמקרקרן דוודאי חיישינן לדרוסה ומנ"ל לחלק בין אריות לשאר חיות הדורסין. אבל כבר נשמר הרשב"א ז"ל מזה וכתב בחידושיו בפ"ק דחולין (דף ט') דשאני התם משום דלא שכיח דדריס שונרא דהא מעשים בכל יום דשכיח שונרא בין התרנגולים ואינו דורס ותדע דהא קיי"ל שם דחוששין לספק דרוסה אלמא היכי דתלינן לקולא כגון בספק כלבא ספק שונרא טעמא דמילתא משום דמסתבר טפי למתלי להתירא עכ"ל. ואכן מש"כ בתו"ה משום דרוב בהמות כשרות אינו מובן כלל. וגם לפי טעם זה גם בחיות דשכיח דדרסי אי הוי ספק חיה הדורסת ספק כלבא ג"כ תלינן בכלבא. אבל לפי טעם שכ' בחידושיו דווקא בשונרא תלינן בכלבא או בקניא אבל בשאר דורסין לא תלינן בכלבא ובקניא ואסורה. ולדעת הרמב"ם ז"ל אפי' בשונרא וקניא אם שניהם לפנינו אסורה ואף דמצוי ביותר דנעשה ע"י קניא וקיי"ל דתולין במצוי מ"מ גבי דרוסה דמפורש בתורה לא תלינן בהיתרא אף דהתירא שכיח טפי:
וע"ד שכתבתי לעיל בריש התשובה דטעמא דהרמב"ם דמחמירין אף בספק דרוסה דאף וודאי דרוסה הוי ספק דשמא לא הטיל בה ארס וראיה דהא מהני שהיה י"ב חודש ויש כמה פוסקים דס"ל דמהני בדיקה אף לוודאי דרוסה [והרמב"ם ז"ל בעצמו ג"כ ס"ל כן כמו שמבואר בדבריו בפ"ה הלכה ח'] רק דכן נאמרה הלכה דאסורה מספק והוא ספק ועשאה התורה כוודאי. אל יחשדני שומע דנעלם ממני מש"כ רבינו הרמב"ם בעצמו שם בהלכה ח' דעיקר דרוסה שאסרה התורה הוא אם בדקו הבהמה אחר שחיטה ואם נמצא בה רושם הדריסה במקום שעושה אותה טרפה כגון שהאדים הבשר כנגד הסימנין או שהאדימו הסימנין אז הוי טרפה ואסורה מה"ת. וא"כ מבואר דהתורה לא אסרה רק באם חזינן שהטיל בה ארם והאדים הבשר מבפנים כנגד בני מעיים. אבל דברי הרמב"ם ז"ל אלו אינו סתירה כלל. על דברי דנחזי אנן מש"כ בטוש"ע בסימן נ"ז דמהני שהיה י"ב חודש ומשמע דמהני שהיה י"ב חודש אף לדעת הסוברים דמהני בדיקה אף לוודאי דרוסה. ולכאורה צריך להבין מה תועלת בשהיית י"ב חודש דמ"נ אם ימצאו שהאדים הבשר כנגד בני מעיים א"כ הוא וודאי טרפה ולוודאי טרפה הא לא מהני שהיה י"ב חודש ואם לא ימצאו שהאדים הבשר בלא"ה כשרה וזה אין לומר דתועלת הוא דלא יצטרך בדיקה דזה אין סברא כיון דיוכל להתברר ע"י בדיקה בוודאי לא סמכינן על שהיית י"ב חודש ואף דרוב טרפות אינן חיות י"ב חודש מ"מ הא קיי"ל דאין סומכין על רוב במקום דיכול לבררו וגם זה דוחק לומר דלא מהני י"ב חודש רק האידנא דאין אנו בקיאין בבדיקה ואפי' אם לא נמצא רושם כלל הוה ספק טרפה ועל זה תועלת בשהיית י"ב חודש דפשטא דלישנא דהטוש"ע לא משמע כן:
ולכן נראה לי דאם שהה י"ב חודש אז אפי' נמצא שנתאדם הבשר כנגד בני מעים היא כשרה דתלינן דכיון דשהתה י"ב חודש אמרינן דלא הטיל בה ארס כלל והא דנמצא בה אודם אמרינן דלא בא מחמת דריסה רק דלקה ע"י קניא וע"י זה יש אודם בבשר:
וכן מצינו בנפלה לאור ונחמרו בני מעיה דמבואר בשו"ע סימן נ"ב סעיף ו' בהג"ה דאפילו אם נמצא דנחמרו בני מעיה מ"מ כל זמן דלא ידעינן שנפלה לאור כשרה דתלינן השינוי ע"י דבר אחר ואפי' להרמב"ם והרשב"א שם דסוברים דלא תלינן השינוי בדבר אחר וטרפה מ"מ י"ל דאינו טרפה רק מחמת ספק ואם שהתה י"ב חודש או הטילה ביצים אחרי כן אפילו אם נמצא אח"כ דנחמרו בני מעיה אפשר דכשרה וצ"ע בזה:
ומיהו אף דהתם אם ידוע שנפלה לאור בוודאי לא מהני י"ב חודש אם מצאו שנחמרה בני מעיה היינו משום שהיה ידוע לחז"ל דכל עוף שנופלת לאור דרך האברים להשתנות והוי וודאי טרפה. אבל גבי דרוסה אף דראו שנפל עליה כדרך הדורסין מ"מ אינו וודאי שהטיל בה ארס וכמו שכ' הט"ז. וא"כ אף וודאי דרוסה הוי ספק ואף אם נמצא אח"כ שנתאדם הבשר הוי ספק ואעפ"כ אסורה מן התורה והוא נכלל בלאו דובשר בשדה טרפה לא תאכלו ואם נאבדה בלא בדיקה אסורה מה"ת. שוב ראיתי די"ל דאם בדקו ומצאו שהאדים הבשר כנגד בני מעים בוודאי לא מהני י"ב חודש כמו בנפלה לאור ותועלת די"ב חודש הוא בנאבדה בלא בדיקה דאסורה מה"ת. אבל בשהה י"ב חודש כשרה. והנלע"ד כתבתי בעז"ה:
סימן יב
כתב המחבר בשו"ע יו"ד סימן ל"ג סעיף ט' וז"ל נמצא קוץ בוושט לארכו או לרחבו ואינו תחוב בו כשרה אבל אם הוא תחוב אסורה אפילו אין שם קורט דם דחיישינן שמא ניקב הוושט והבריא וכו' וכ' ע"ז הרב בהגה"ה ויש מכשירין אם אין שם קורט דם מבחוץ. ותמה ע"ז הש"ך בס"ק מ"א דהלא הרמ"א בעצמו כתב לעיל בסעיף ד' דאם יש לחוש שניקב עור הפנימי ע"י קוץ טרפה דחיישינן שמא ניקב גם החיצון וושט אין לו בדיקה מבחוץ. וכתב לתרץ שאני הכא שנמצא קוץ תחוב בוושט לא חיישינן דשמא ניקב גם החיצון דאם איתא דניקב גם החיצון היה ניכר. אבל בשנמצא נקב ואין שם קוץ אלא דיש לחוש שניקב ע"י קוץ גרע טפי דחיישינן אלו היה הקוץ לפנינו היה ניקב לחוץ כ"כ הש"ך שם. והנה מאוד יש לתמוה על הש"ך דכ' תירוץ זה מדעתיה דנפשיה והלא כבר קדמו בזה הרא"ש ז"ל (בפ' א"ט סימן ד') שכתב בפשיטות דאפילו מאן דלא חייש בקוץ היינו לפי שמוציאין אותו תחוב בעור הפנימי לבד אבל כשמוצאין נקב בפנימי יש לחוש שמא גם החיצון ניקב עכ"ל הרא"ש ז"ל שם. והדבר פשוט דר"ל כשמוצאין נקב בפנימי ואנו יודעין שהנקב היה ע"י קוץ אך דאין הקוץ לפנינו ואין אנו יודעין אם ניקב ב' העורות אם לא אז לרש"י טרפה לגמרי ולא מהני ליה בדיקה דהא רש"י ז"ל סבירא ליה דוושט אין לו בדיקה מבחוץ גם אצל נקב ולדעת הרא"ש דאצל נקב יש לו בדיקה מ"מ בדיקה מיהא בעי. אבל אם הקוץ לפנינו אפילו בדיקה לא בעי כיון דהקוץ לא נמצא תחוב רק בעור הפנימי הוא הוכחה דעדיין לא ניקב השני כן מתבאר בדברי הרא"ש שם. וא"כ דברי הש"ך הן הן דברי הרא"ש:
ומיהו לכאורה תמוה לי דברי הרא"ש והש"ך ז"ל אלו דלפי דבריהם דטעמא דעולא דאמר דאין חוששין שמא הבריא משום דיש הוכחה שלא הבריא מדלא נמצא הקוץ מונח רק בעור הפנימי. א"כ מאי מקשה הש"ס על עולא מ"ש מספק דרוסה ומהשוחט בסכין ונמצא פגום ומשני חתיכות ומספק טומאה ברה"י והלא בישב קוץ בושט איכא הוכחה דלא ניקב עור החיצון משא"כ בכל הנך דמייתי דאזלינן בהו לחומרא מספק משום דהוי ספק השקול. ועוד דתקשה על דפסקו דלא כעולא משום דקיי"ל דחוששין לספק דרוסה והרי לא דמיא כלל לספק דרוסה [וגם הראב"ן וסייעתו דפסקו כעולא משום דדרוסה שכיח והש"ס לא חש להאריך זה יש לומר בהך קושיא מדרוסה אבל מ"מ היאך מקשה עליה באידך קושיות. ודוחק גדול לומר דבכל הקושיות נמי נאמר כן דהגמ' ידע דיש לחלק בתי' אחר אך דלא חש להאריך. ועוד דבחילוק זה לא שייך לומר דלא חש להאריך דהא מעיקרא לק"מ והראב"ן דכ' כן היינו לפי חילוקו דמחלק דדרוסה שכיח י"ל דהמקשן לא ידע מסברא זו]:
ועוד יש להתעורר בכאן בעיקר מימרא דעולא דסבר דאין חוששין שמא הבריא ואמאי הלא הספק חל על הוושט אם ניקב מעל"ע או לא והוושט הלא יש לו חזקת איסור אמה"ח או עשה שאינה זבוחה ואפי' לפי מש"כ הרא"ש ז"ל דכאן איכא הוכחה שלא ניקב עור החיצון לפי שלא נמצא הקוץ תחוב רק בעור הפנימי לבד מ"מ מסתייא דלא הוי ספק השקול דקרוב יותר להיתר מלאיסור אבל מ"מ בוודאי איכא מעוטא דהקוץ כבר הלך לחוץ וחזר אח"כ לפנים וא"כ למה לא נימא דסמוך מעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא דהא מבואר בש"ס ביבמות בר"פ האשה רבה לפי גי' הרשב"א בחידושיו בדברי רבא שם דגם רבנן דפליגי עליה דר"מ ס"ל דאמרינן סמוך מעוטא לחזקה ואין נ"מ בין ר"מ לרבנן רק דלר"מ דס"ל דמיעוטא כמאן דאיתא דמי ואסור מדרבנן הלכך כי איכא נמי חזקה לאיסור נחשב לפלגא ופלגא והוי ספיקא דאורייתא. אבל לרבנן דלא חיישי למיעוטא כלל והלכך אפי' כי איכא חזקה בהדיה אינו אסור רק מדרבנן וכן דעת הרי"ף והרמב"ם שם ובטוש"ע אה"ע סימן קנ"ו סעיף י"ג. וכן כל הראשונים ז"ל הקשו היאך סמכינן ארוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ולמה לא נימא דסמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא וכל התירוצים שכתבו שם לא שייך הכא. וכן השוחט שלא בדק הסימנים לאחר שחיטה קיי"ל דאסור באכילה ודעת הרמב"ם ז"ל דאסור באכילה מדאורייתא ואף לדעת התוס' שם בחולין (דף ס') ד"ה ואסורה דאינו אסור רק מדרבנן משום דרוב פעמים שחיט שפיר מ"מ מדרבנן מיהת אסור דחששו חז"ל למיעוט דלפעמים אינו שוחט שפיר. וע"כ משום דאמרינן דסמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא [ומיהו לעיל בסימן ד' כתבנו בשם הרשב"א בחידושיו דמשו"ה חששו חז"ל למיעוטא דאין שוחטין רוב משום דהוי רובא דתליא במעשה] וא"כ בנידון דישב לו קוץ בוושט דסבר עילא דאין חוששין שמא הבריא תקשה טובא לדעת הסוברים דנקובת הוושט הוי נבלה וגם ס"ל דגם לרבנן אמרינן דסמוך מיעוטא לחזקה למה לא חייש עולא דשמא יצא הקוץ לחוץ ונקבו ב' העורות וחזר הקוץ לפנים דהלא בוודאי נמצא לפעמים דיוצא לחוץ וחוזר אח"כ ולמה לא נימא דסמיך מיעוטא לחזקה:
ואמנם שוב ראיתי דלא קשה מידי דנראה דהא דאמרינן דבמקום חזקת איסור אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא היינו במקום דליכא חזקה דמעיקרא המתנגדת לחזקת איסור וכ"ש במקום דחזקה דמעיקרא מסייע לחזקת איסור כמו בשחט ולא בדק בסימנין לאחר שחיטה דאם נעמיד אותה על חזקה דמעיקרא אדרבה הוא ראיה דלא נשחט הרוב עדיין דהא מעיקרא היתה שלמה לגמרי וספק לנו אם שחט כל הרוב או לא צריך לעמוד על חזקה הראשונה. ואך אם לא היה חזקת איסור להבהמה היינו סומכין ארובא דרוב פעמים שוחט שפיר דהך רובא מסלק לחזקה דמעיקרא אבל מאחר דאיכא ג"כ חזקת איסור אין כח בהך רובא לסלק ב' החזקות אבל במקום דחזקה דמעיקרא היא מתנגדת לאיסור אז לא אמרינן כלל דסמוך מיעוטא לחזקת איסור דחזקה דמעיקרא שלה מבטלת לחזקת איסור. והלכך בנד"ד בישב לו קוץ בוושט וספק לנו אם הבריא גם עור השני או לא דיותר מסתבר שלא ניקב עור החיצון מדלא נמצא תחוב רק בעור הפנימי והוי כעין רובא להיתרא אך דכיון דיש לוושט חזקת איסור יש מקום לומר דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לן רובא. ועל זה בא עולא לאשמעינן דאין חוששין שמא הבריא משום דיש כאן חזקה דמעיקרא דבשעה שנולדה בוודאי לא היה יושב קוץ בוושט ובפרט אם ראינו שבלעה קוץ בפנינו ואח"כ לאחר שחיטה מצאנו אותו הקוץ מונח בעור הפנימי דיש לה חזקה דמעיקרא דקודם שבלעה הקוץ בוודאי לא היה נקב בעור החיצון ונמצא שיש להוושט חזקה ורובא להיתרא ובכה"ג בוודאי לא אמרינן דסמוך מיעוטא לחזקת איסור דהרי לחזקת איסור זה יש חזקה דמעיקרא להתירא ובטל לחזקת איסור ושפיר לא חיישינן למיעוטא. והשתא יהיה עולה לנו כל הסוגיא שם על נכון דמעיקרא מקשה עליה מספק דרוסה דאיכא נמי רובא דאינן דרוסות וגם חזקה דמעיקרא דבשעה שנולדה בוודאי לא נדרסה ומתרץ דעולא לא חייש באמת לספק דרוסה:
והדר מקשה דמ"ש משני חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן דהאוכל אחת משני חתיכות חייב אשם תלוי ואף דהוי ספק השקול אם אכל חתיכת האיסור או לא. וא"כ גבי וושט נמי כיון דאיכא חזקה כנגד חזקה ממילא הוי ספק השקול. ומתרץ התם איתחזק איסורא והיינו דמ"מ כיון דאיתחזק איסורא בחתיכות הוי ספיקא דאורייתא [וקצת צ"ע דמ"ש דמקשה דווקא משני חתיכות דחייב אשם תלוי דלכאורה גם מחתיכה אחת ספק חלב ספק שומן ה"מ להקשות דנהי די"ל דעולא סבר דלענין אשם תלוי בעינן דאיתחזק איסורא. אבל מ"מ הדבר פשוט דגם בחתיכה אחת שהיא ספק אסור לאכול דהא הוי ספיקא דאורייתא ואף להרמב"ם דס"ל דכל ספיקא דאורייתא אינו אסור אלא מדרבנן מ"מ קשה על עולא ומתיר באכילה לכתחילה הא מ"מ אסור מדרבנן. ונהי דהתוס' מתרצים דמחתיכה אחת נמי לא קשה דשאני התם דנהי דלא איתחזק איסורא מ"מ לא איתחזק נמי היתרא. אבל הכא מעיקרא הייתה בחזקת כשרה. אבל המקשן דלא נחית להך סברא הו"ל להקשות גם מחתיכה אחת וכעת צל"ע]:
ובמאי דמקשה אח"כ מהשוחט בסכין ונמצאת פגומה לכאורה יש להבין דהא בהשוחט בסכין ונמצאת פגומה פליגי ביה רב הונא ורב חסדא ולר"ח כשרה דאימור בעצה המפרקת איפגים. וא"כ י"ל דעולא סובר כר"ח כמו דמשני דעולא סובר כרב דאין חוששין לספק דרוסה. אבל אינו קושיא דכבר כתבתי לעיל בסימן ח' דלדעת המרדכי אינו מתיר ר"ח רק בוודאי נגע בעצה המפרקת משום דס"ל דעצם המפרקת פוגם יותר מעור וכן נראה מפירש"י. וגם לדעת הר"ן שם וכן כתב הרשב"א בחידושיו מתחילה דאפילו בספק נגע מכשיר מ"מ כבר כתב הרשב"א שם הטעם משום דדבר המצוי היא שיפגע במפרקת. אבל אם ידוע שלא נגע במפרקת לד"ה אסורה ואף דאינו אלא ספק השקול אם נפגם קודם שחיטת הסימנים או אח"כ ואף דיש כאן חזקה דמעיקרא להיתר דהא בדק הסכין קודם שחיטה. ומתרץ דהתם אתייליד ריעותא בסכין והיינו דחזקה דהשתא עדיפא מחזקה דמעיקרא וכן ס"ל לרבה בב"ב (דף קנ"ג) דאזלינן בתר חזקה דהשתא ע"ש [והא דאיתא בתוספתא דטהרות והובא בתוס' בריש נדה דבנגע באחד בלילה וראוהו שהיה חי מבערב ולמחר השכים ומצא מת שגם חכמים מטהרין משום דאוקמינן ליה אחזקת חי ואף דעכשיו נמצא מת. שאני התם דמיירי בר"ה וספק טומאה בר"ה הילכתא גמירי לה דטהור. וא"כ י"ל דגמירי הילכתא אפי' איכא חזקה דהשתא לטומאה מ"מ טהור] משא"כ הכא לא איתיילד ריעותא כלל דנקבה עור אחד לא הוי ריעותא כלל. ובמק"א יבואר יותר בעז"ה:
ושוב מצאתי בנו"ב מהד"ק בסימנים השייכים ליו"ד סימן ח' שכ' נ"כ דבישב לה קוץ בוושט ג"כ הו"ל ספק בשחיטה דהא נקובת הוושט הוי נבלה ומ"מ ס"ל לעולא דלא חיישינן שמא הבריא משום דאיכא נמי חזקה מחמת רוב להתירא. ולכן מקשה מסכין דהתם נמי איכא חזקה דמעיקרא להתירא דהא הסכין היה בחזקת בדוק מעיקרא ומשני התם שאני דאתייליד ריעותא בסכין והיינו דכיון דהשתא נמצא פגום הורע חזקת ההיתר. אבל כאן לא הורע כחו די"ל דלאחר שחיטה ניקב ע"ש. ואמנם צריך להוסיף על דבריו דלכאורה קשה דאף דרוב בהמות לאו נקובות הוושט נינהו מ"מ כיון דמיעוט איכא דהן נקובות. א"כ הו"ל למימר דסמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא. וצ"ל דס"ל לעולא דלדידן דקיי"ל כרבנן דלא חיישינן למיעוטא הוי המיעוט כמאן דליתא ולא אמרינן כלל דסמוך מיעוטא לחזקה וכן משמע פשטיות הסוגיא ביבמות בריש האשה בתרא. ודעת הפוסקים דסברי דאמרינן דסמוך מיעוטא לחזקה היינו לפי מה דגרסי בדברי רבא דלעולם רבנן היא וכמו שכ' לעיל בסימן ד' דיש בזה חילופי גרסאות. אבל עולא י"ל דלא סבר כרבא ודו"ק:
ואגב דאיירינן בדין זה ראיתי לכתוב בדין שכ' הש"ך בסימן ל"ג בס"ק ז' ובס"ק י"ד דבניקב עור החיצון מבחוץ שפיר סמכינן ע"י בדיקה דעור הפנימי אף לדעת הרמ"א דבנקב במקום ידוע גם הרמ"א מודה דמהני בדיקה ולא פליג על המחבר רק בעוף הבא לפנינו וצוארו מלוכלך דהמחבר חושבו לניקב במקום ידוע דהא אינו צריך לבדוק רק נגד מקום המלוכלך ולא דמי למחט שנמצא בחלל הגוף דהתם לא ידעינן כלל להיכן נקבו אבל הרמ"א חושב זה למקום שאינו ידוע]. ונ"ל ברור דהש"ך מיירי בנמצא הקוץ תחוב לפנינו בעור החיצון ולא נגע בעור הפנימי דזה וודאי מקרי מקום ידוע אף להרמ"א דאל"כ תקשה מהא דכ' הרמ"א בס"ם כ"ג דאפילו חתך מקצת העור ויצא דם בבהמה או בעוף אם תלש הנוצות ויצא דם טרפה ולא מהני שישחוט למעלה או למטה ממקום החתך ולבדוק הוושט מבפנים ואף בחתך העור בוודאי הוי מקום ידוע ומ"מ חיישינן דשמא נגע בסכין בוושט במקום אחר וצריך בדיקה כל הוושט. וא"כ ה"ה בקוץ אם אינו לפנינו צריך בדיקה כל הוושט והוי מקום שאינו ידוע. ובזה נסתלק מה שהקשה בכרתי ופלתי בסימן ל"ג ס"ק י"א על הש"ך מדברי הרמ"א בסעיף ח' דמוכח משם דאף במקום ידוע ס"ל להרמ"א דאין אנו בקיאין בבדיקה. אבל לפי מש"כ דהש"ך מיירי בנמצא הקוץ לפנינו במקום אחד לק"מ:
וגם מש"כ הפלתי שם בס"ק ה' דהאחרונים השיגו על הש"ך מהא דסימן ל"ט דכ' הרמ"א דבסירכא כסדרן למטה מחציין דכ' הגאונים דמ"מ צריכה בדיקה לדידן טרפה משום דאין אנו בקיאין בבדיקה ואף דאין לך מקום ידוע כמו זה דא"צ בדיקה רק נגד מקום הסירכא והוי כנמצא הקוץ תחוב לפנינו ואעפ"כ אין אנו בקיאין הנה לדעתי אינו קושיא כלל דלא דמי כלל לבדיקה דוושט דעור הפנימי הוא לבן ואם איתא דניקב היה נמצא במקום הנקב טיפת דם או שהיה ניכר רושם בעור הפנימי במקום הנקב. אבל בסירכא דאינו ניכר כלל במקום הסירכא נקב בפועל בריאה או טיפת דם או רושם במקום הנקב דזה לא נמצא כלל בריאה משום דהנקבים שבריאה שיוצאין מהם סירכות הם קטנים מאוד כמו נקבי הפארעש ואינו ניכר לעין כלל ורק כל עיקר הבדיקה אינו רק ע"י פושרין ועל בדיקת פושרין אין אנו בקיאין דאפשר דמבצבץ מעט ואינו ניכר או דנסתם הנקב ע"י מוגלא או איזה דבר אחר:
ותדע דהרי בנגלד פורתא דכתב בשו"ע דצריך בדיקת פושרין והוא מדברי בה"ג וכתב הש"ך על זה בס"ק ז' בבדיקה זו גם אנו בקיאין דאם איתא שיש נקב בעור התחתון היה מבצבץ הרבה והיה ניכר הבצבוץ לעין כל. והש"ך ז"ל לשיטתו אזיל לפי מה דס"ל דבמקום ידוע גם האידנא בקיאין רק בסירכא אין אנו בקיאין משום דשמא מבצבץ ואינו ניכר. אבל בנגלד דאם יש נקב הוא מבצבץ הרבה גם אנו בקיאין:
וגם מה שהקשה התבו"ש בסימן ל"ג ס"ק ח' מהא דכ' הרמ"א בסימן ל"ד סעיף ט' דאם נעשה נקב או חסרון בגרגרת ע"י קוץ או מחט לדידן דאין אנו בקיאין בבדיקת הוושט טרפה הרי דמחזקינן ריעותא מקנה לוושט לא נחזיק ריעותא בוושט עצמו שנמצא החיצון נקוב דשמא קודם לזה או אח"כ פגם במק"א בוושט כבר כתב בעצמו דהש"ך נשמר מקושיא זו וכתב וז"ל אבל אם תחוב קוץ או מחט בוושט מבחוץ וכו' וכוונתו דבפנינו נתחב המחט בפ"א אל הוושט וראינו שלא פגם בשום מקום כי אם בזה וכו' ע"כ ואכן מה שמצריך התבו"ש דבעת שתחב ראינו שנחתך הקוץ אל הוושט במקום הזה שנמצא עכשיו לאחר שחיטה. לענ"ד אין צריך לזה דהא בדין בנמצא הקוץ תחוב מבחוץ לתוך הלב כתב הש"ך בסימן נ"א ס"ק ג' בשם הד"מ דאפילו אם לא ראינו מתחילה להיכן נקב אלא כל שראינו שנכנס המחט מבחוץ נגד הלב ותחובה עתה בלב תלינן דלא ניקב רק נגדו. וכן דעת המרדכי דאף אם לא ראינו התחיבה כלל רק לאחר השחיטה מצאו שקוץ תחוב מקצת בדופן ומקצת בלב ויש היכר בדופן שבא מבחוץ ג"כ כשר והסכים לזה המהרש"ל והב"ח והש"ד כתב על זה וכן עיקר:
והיוצא לנו להלכה מכל מה שכתבנו דבהמה שבאה לפנינו שצוארה מלוכלך בדם אפילו דהלכלוך אינו רק במקום אחד או דהתחיל לשחוט וחתך כל העור אף שלא יצא דם או שחתך מקצת העור ויצא דם טרפה ותו לא מהני ליה בדיקה כלל להמחבר אבל בעוף אפילו באה לפנינו שכל צוארה מלוכלך בדם או ששחט אפילו כל העור ויצא דם בודק הקנה מבחוץ ושוחטו ואח"כ בודק להוושט מבפנים משום דלדעת המחבר אפילו אם הספק חל על כל אורך הוושט ג"כ נחשב במקום ידוע. אבל לפי מה דקיי"ל להלכה כדברי הרמ"א בהג"ה בסימן כ"ג ובסימן ל"ג אפילו לא נמצא מלוכלך רק במקום אחד או דנמצא נקב במקום אחד בוושט וידעינן בוודאי שניקב ע"י קוץ או שתלש הנוצות ויצא דם טרפה ולא מהני בדיקה כלל דאף דמקום הלכלוך או מקים הנקב הוא במקום אחד חיישינן שמא בעת שנתחב הקוץ ניקב גם במקום אחר וחל הספק על כל הוושט. ולדעת הרמ"א נחשב זה כמקום שאינו ידוע:
ומיהו דווקא אם ידעינן בבירור שניקב ע"י קוץ אבל בספק אם ניקב ע"י קון או שהנקב בא מחמת חולי כתב הפמ"ג שם בש"ד בס"ק ז' שיש להכשיר מטעם ס"ס שמא ע"י חולי ואת"ל ע"י מחט שמא לא ניקב הפנימי וכ"ה דעת ס' אוהל מועד גבי קורקבן והובא להלכה בשו"ע בסימן מ"ט סעיף ד'. ומה שתמה הט"ז שם על דברי השו"ע מדברי הרמ"א בסימן ל"ג שכ' דאם ניקב עור הפנימי אפילו אם הוא ספק ע"י חולי וספק ע"י קוץ טרפה ולא מהני ליה בדיקה כבר תירץ הש"ך בנה"כ שם דשאני התם דשכיח הוא דע"י מחט נוקב גם החיצון. וביאר הפמ"ג בסימן ל"ג דבריו משום דאוכלין ומשקין שבתוך הוושט דוחקין את המחט לחוץ לכן שכיח שינקוב גם החיצון משא"כ אם המחט באה מצד החיצון לצד פנים דליכא שם אוכלין ומשקין שפיר סמכינן אס"ס כ"כ הפמ"ג:
ונראה לי דמ"מ בעינן בדיקה בעור הפנימי דהא דעת כמה כמפרשים דלא סמכינן אס"ס במקום דיכולין לבררו [ופי' בד"מ בס"ס נ"ג] וגדולה מזו כתב הרמ"א בס"ס כ"ג דאפילו בשחט מקצת עור בבהמה וגם לא יצא דם דכשר מצד הדין מ"מ צריך לשחוט למעלה או למטה ולבדוק במקום החתך ונראה שק"ו בנדון דידן דוודאי בעי בדיקה:
ומיהו עיקר דינו של הפמ"ג שכ' דבספק ע"י קוץ וספק ע"י חולי יש להכשיר מטעם ס"ס ומביא ראיה מקורקבן תמוה אצלי דשאני קורקבן דאין לו חזקת איסור דשאינו זבוחה אבל גבי וושט דקיי"ל דנקובת הוושט הוי נבלה ולא מהני ליה שחיטה ויש לו חזקת שאינו זבוחה וזה ידוע דבחזקת איסור לא מהני ס"ס. וגם מש"כ שם הפמ"ג דבסימן ל"ד גבי גרגרת שכ' הרמ"א דבניקב ע"י קוץ חיישינן לנקיבת הוושט וטרפה דווקא אם בוודאי ניקב ע"י קוץ אבל בספק ע"י קוץ וספק ע"י חולי כשר ג"כ ליתא. והלכך דברי הפמ"ג אלו צל"ע. [ומיהו למש"כ לעיל דבניקב ע"י קוץ יש ג"כ חזקה דמעיקרא להיתר והוי חזקה כנגד חזקה והוי כמאן דליכא חזקה כלל א"ש דברי הפמ"ג]:
וכל זה שאין הקוץ לפנינו. אבל בנמצא הקוץ תחוב לפנינו בעור החיצון ולא נגע בפנימי בזה כשר גם להרמ"א ע"י בדיקה וכמו שכ' הש"ך ולא נמצא עליו שום חולק ואף שבפלתי חולק על דברי הש"ך בסימן ל"ג ס"ק ז' היינו משום שהוא ז"ל היה מפרש בש"ך דלא מיירי בנמצא הקוץ תחוב לפנינו. אבל בנמצא הקוץ תחוב לפנינו י"ל דגם הפלתי ס"ל דכשר. ומיהו בנמצא הקוץ בעור הפנימי ולא יצא לעור החיצון בזה המחבר מחמיר דחוששין שמא הבריא וושט אין לו בדיקה מבחוץ וטרפה [והטעם י"ל כמש"כ הפמ"ג משום דבפנים יש אוכלין ומשקין ושכיח טפי שאוכלין ומשקין דחקוהו לחוץ]:
ומה שכ' הרמ"א דיש מכשירין כבר כתב הש"ך שם בס"ק כ"א דבאמת סובר ג"כ כהמחבר ולא הביא דעת היש מכשירין אלא להורות דעליהם סמכו הנוהגין להלעיט האווזות. אבל מה שתי' שם בתירוץ השני דשם מיירי בנמצא הקוץ תחוב לפנינו והלכך לא חיישינן שמא הבריא תמוה דא"כ איזה חילוק יש בין שהוא נקוב ע"י הקוץ בעור הפנימי ובין שהוא נקוב בעור החיצון דאם תחוב לפנינו גם בניקב עור פנימי כשר ואם לא נמצא תחוב בפנינו גם בעור החיצון טרפה. וא"כ באיזה אופן מחלק הש"ך בס"ק ז' בין עור הפנימי לעור החיצון והדבר צ"ע. ולכן מחוורתא כתי' הראשון של הש"ך ודו"ק היטיב. והנלע"ד כתבתי בעז"ה:
סימן יג
בטוש"ע סימן ל"ט סעיף ב' מי שקרע בטן הבהמה וקודם שתבדק הריאה בא כלב ונטלה והלך לו ה"ז מותרת ואין אומרים שמא נקובה או סרוכה היתה וכ' ע"ז הרמ"א בהג"ה ויש מחמירין אם נאבדה הריאה. וכ' הש"ך בס"ק ח' דבספרו הארוך הוכיח דבדיקת הריאה אינו אלא מדרבנן וטעמא דהאוסרים בנאבדה הריאה משום דכיון דהצריכו חז"ל בדיקה אסרו אפי' בדיעבד בלא בדיקה דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן דכל אחד ישליך הריאה בלא בדיקה עכ"ל. וכ"כ הב"ח ג"כ:
ותמה ע"ז הפר"ח ז"ל דמאי שייך לחוש דישליך הריאה בלא בדיקה הרי לא נחשדו ישראל על כך לפרוץ גדרן של ראשונים דלאו ברשיעי עסקינן. ועוד דלפי מה שהעליתי בספרי פר"ח באו"ח סימן תצ"ח שאם השליך או איבד הריאה במזיד דינו כמו דמבטל במזיד איסור מדבריהם מעתה ליכא למיחש למידי עכ"ל הפר"ח שם, וצריך להוסיף על דבריו דליכא לפרש נמי דכוונת הש"ך דחיישינן לרשיעי דישליך במזיד ויאמר שוגג הייתי וכמו שפי' הפמ"ג באמת לדברי הש"ך דהא ליתא כלל דאם ניחוש לרשיעי דלא חיישי לתקנת חכמים א"כ מה תועלת בהא דאסרו חז"ל ג"כ בדיעבד אם נאבדה הריאה בשוגג דאם ניחוש לרשיעי הא יש לחוש שלא יבדוק הריאה כלל ויאמר דבדק ונמצא כשר. ולכאורה תמיהה עצומה היא על הש"ך:
ואכן באמה אחרי העיון בזה מצאתי דוגמא לדברי הש"ך גמ' מפורשת בשבת פ' כירה (דף ל"ח) דמסקינן שם דבשכח והשהה קדרה ע"ג כירה בע"ש אסור התבשיל לאכול בשבת ולא דמי להמבשל או מעשר פירותיו בשבת דבשוגג יאכל. וכן המטביל כליו בשוגג ישתמש בהן ולא גזרי שוגג אטו מזיד משום דהכא שאני דראו שהיו משהין במזיד ואמרו דשוכחין אנחנו ולכן אסרו גם בשוכח וכן מצינו שם בשבת (דף מ') דאסרו לרחוץ בשבת גם בחמין שהוחמו מע"ש משום דראו דהיו רוחצין בחמין שהוחמו בשבת ואמרו דמע"ש הוחמו וכן אסרו גם להזיע משום דראו דהיו רוחצין בחמין ואמרו דמזיעין אנחנו וכן קיי"ל להלכה. ולכאורה אותה תמיהה שתמה הפר"ח על הש"ך יש לתמוה גם על הש"ס דבשבת הנ"ל דכיון דבמזיד אסור להשהות קדרה ע"ג כירה בע"ש היאך חשו חכמים שמא ישהו במזיד. ואם דראו לאיזה אנשים שהשהו במזיד ועברו על תקנת חז"ל א"כ מה תועלת מה שאסרו גם בשוכח הא אותם אנשים בוודאי לא יצייתו לדברי חכמים דכיון דחזינן דחשידי לעבור על תקנת חז"ל ולהשהות במזיד לכ"ש דחשידי לאכול התבשיל ששכחו על הכירה:
וע"כ צ"ל דכוונת הגמ' הוא דוודאי כל ישראל בחזקת כשרות ולא יאכלו מאכל שאסרו חכמים לאכול. וכן לא יעברו על דבר שאסרו חכמים לעשות ולכן במעשר פירותיו בשבת או מטביל כליו לא חיישינן דשמא יטביל או יעשיר במזיד ויאמר דשוגג אני כיון שהוא יודע שחז"ל אסרו לעשות מעשה זו בשבת בוודאי לא יעשה דכל ישראל בחזקת כשרות הם ואם נמצא איש שעבר על תקנת חכמים ועישר פירותיו בשבת אז קנסינן ליה שאסור לאכול הפירות בשבת אף לאחרים כדי שלא יהנה ממלאכת שבת ויהיה בזה גדר שמכאן ולהבא לא יעשר פירותיו בשבת וכ"ש במבשל בשבת דהוא איסור סקילה בוודאי לא חשידי ישראל לעבור במזיד לחלל שבת באיסור סקילה. אבל בענין דאסרו חז"ל להשהות קדרה ע"ג כירה בשבת דאינה אלא גזרה בעלמא דשמא יחתה בגחלים וגם אינו עושה מעשה כלל וחז"ל הטילו עליו טרחא לסלק הקדרה מעל גבי כירה מע"ש בזה שייך שפיר לגזור דאף בדיעבד אם השהה בשוגג אסור לאכול התבשיל דאל"כ לא יתקיים הגזרה כלל דכיון דרואה דעצם התבשיל אינו אסור בדיעבד אם שכח והשהה רק דלכתחילה אסור להשהות שמא יחתה יחשוב אני אשהה ולא אחתה ולפיכך הוצרכו לאסור התבשיל גם בשוכח וממילא לא ישהה דהא יאסר התבשיל ולא חשידי לאכול מאכל שאסרו חכמים:
ואותו הטעם בעצמו שייך גם בריאה דאם נימא דאם נאבדה בשוגג מותר לא ירצה לבדוק כלל מאחר דרואה דחז"ל גופא סמכו ארובא דהן כשרות הרי דהבדיקה אינו אלא חומרא בעלמא וזהירות יתירה. דאם איתא דחז"ל חיישי למיעוטא גבי ריאה משום דהוי מיעוט דשכיח הו"ל לאסור גם בדיעבד אם נאבדה בלא בדיקה. וע"כ הוצרכו לאסור אף בדיעבד דאל"ה לא יתקיים גזרת חכמים כלל:
וכן בהא דגזרו שלא לרחוץ בשבת אף בחמין שהוחמו מע"ש משום שראו שהתחילו הבלנין להחם בשבת ואומרים מע"ש הוחמו ג"כ משום האי טעמא הוא דכיון דראו דעצם הרחיצה מותר גם בשבת אם החמין הוחמו מע"ש ע"כ הפריזו על המדה והתחילו להחם גם בשבת. ואין הכוונה דחממו המים בשבת ממש דוודאי לא חשידי ישראל על כך וכמו שכבר תמה שם הרשב"א ז"ל בחידושיו וז"ל תמיה לי והלא לא נחשדו ישראל על השבתות וכדתנן וכו'. [וביותר הו"ל להקשות דאם חשידי לחלל שבת במזיד באיסור סקילה מה תועלת יהיה אם יאסרו רחיצה שהוחמו גם מע"ש אם חשידי אאיסור דאורייתא כ"ש דחשידי אאיסור דרבנן] ותירץ ע"פ הירושלמי שם דלא חממו ממש ח"ו רק שלא היו פוקקין הנקבים מבערב וממלאים עצים מבערב והלכך אף שעיקר הדבר אין בו משום איסור חילול שבת כיון שהניחו העצים מע"ש וכמו דתניא בשבת י"ח דפותקין מים לגינה ע"ש עם חשיכה ומתמלאת והולכת כל השבת כולה מ"מ כיון שנקביו פתוחין והוא דולק והולך בעודו רוחץ בו בוודאי אתו לחתויי ולפיכך אסרו בדולק והתירו בפוקק עכ"ל הרשב"א ז"ל שם. ולפי דבריו ז"ל דומה ממש לגזרה דאסור להשהות קדרה ע"ג כירה דג"כ הגזרה הוא שמא יחתה בגחלים והיה קיל להו לבלנים דבר זה דסברי דהם יזהרו שלא לחתות ולפיכך הוצרכו לאסור עליהם הרחיצה מכל וכל:
ומיהו עדיין צריך ביאור הא דמסיים שם בגמ' ועדיין היו רוחצין בחמין ואומרים מזיעין אנחנו. ולכאורה תימא דהאיך היו רוחצין בחמין הא חז"ל אסרו להם הרחיצה ואם דהיו באמת עוברי עבירה והיו חשודים לעבור על איסור דרבנן וכן משמע באמת בהדיא בגמ' דקרי להו עוברי עברה. ורבא הוציא מזה דמאן דעבר אדרבנן שרי למקריה ליה עבריינא. מה תועלת מה דאסרו להם גם הזיעה מ"מ הם יעברו גם על איסור זה. אבל אינו קושיא דהתם הוי שפיר תועלת גדול דכיון דאסרו גם להזיע הרי היו יכולין ב"ד להעמיד שומרים (בימים הקדמונים) שלא יכנס שום אדם למרחץ ואם יכנס הרי יכולין לקונסו כמו כל מי שעובר על תקנת חכמים אבל בעת שהזיעה היה מותר היה יכול להתנצל דנכנס להזיע ולא היו יכולין ב"ד לעכב בידו. וכל זה ברור:
והנה ע"ד שכתבתי לפרש דברי הש"ך הנ"ל כוונתו דכיון דיראה דבדיעבד מותר הרי דאזלינן בתר רובא לא יחוש כלל לבדוק הריאה אף לכתחילה דלאו כו"ע ידעו החילוק בין לכתחילה לדיעבד דלכתחילה אין סומכין על הרוב במקום דיכולין לבררו דרוב העולם אין יודעין זה. אבל א"א לפרש דחיישינן לרשיעי דישליך במזיד ויאמר שוגג הייתי דזה א"א לפרש כלל דמ"נ אם ניחוש דהוא חשוד לעבור על דברי חכמים ולהטעות להקונים לומר דנאבדה בשוגג א"כ מה תועלת דאסרינן אף בשוגג דאם הוא חשוד לאבד במזיד ולא לבדוק ולמוכרה בחזקת כשרה. בנאבדה בשוגג בוודאי חשוד לומר להקונים דהייתה כשרה ובדק הריאה דאטו הקונים ידעי דנאבדה בלא בדיקה הא הדבר מסור בידו ורק דאנן תפשינן דכל ישראל בחזקת כשרות הן עומדין ומסתמא בדק הריאה. אבל אם נימא דחשדינן ליה לטבח שיאבדה במזיד ולא יבדוק מה תועלת יש במה דאסרינן אף בנאבדה בשוגג ולכן ע"כ צריך לפרש כמו שכתבתי:
ואכן העיר ע"ז שו"ב אחד מומחה לרבים דפ"ק דהיאך נפרנס להסוגיא דחולין י"ד דרצה הש"ס שם לומר דמשו"ה בשוחט בשבת בשוגג אסורה באכילה ליומא משום דדמי למשקין שיצאו מאליהן מזיתים וענבים דאסורין משום גזירה דשמא יסחוט בידים כיון דלהכי קיימא. והלכך בשחיטה נמי כיון דכל בהמה לשחיטה קיימא אם נימא אם שחטה בשוגג מותרת באכילה אתי למשחט לכתחילה במזיד וכן פירש שם רש"י ז"ל להדיא דהגזירה הוא דילמא אתי למשחט בשבת במזיד והרי התם לא שייך כלל הגזירה שכתבתי לענין נאבדה הריאה דמאי ענין היתר אכילה לאיסור מלאכה דשחיטה דאף אם יהא מותר לאכול אף אם שחט במזיד מ"מ משום זה לא יטעה לומר דמותר לשחוט בשבת וע"כ צ"ל משום שהוא להוט אחר האכילה או במשקין להוט אחר שתיית המשקה חיישינן שמא הוא חשוד לחלל שבת כדי שיאכל וישתה ויאמר דשוגג הייתי. וא"כ מה תועלת דאמרו דאף אם יצאו מעצמן אסורין או לענין שחיטה אף אם שחט בשוגג אסורה באכילה ליומא דאם הוא חשוד לחלל שבת במזיד פשיטא דחשוד לאכול אם נשחטה בשוגג. וא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם והוא תמיהה עצומה לכאורה:
ולולא פירש"י היה נ"ל לפרש דר"ל אם נימא דבשוגג מותר באכילה כל הרואה שאוכלין הבשר או ששותין המשקה והוא יודע שלא נסחט ונשחט מע"ש ויאמר הרואה דבוודאי נשחט בשבת ויאמר דמותר לשחוט בשבת וזה לא יעלה הרואה על הדעת שנשחט בשוגג אבל מה אעשה שרש"י לא פירש כן. וגם מלשון הגמ' גופא דאמרה כיון דלשחיטה קיימא יהיב דעתיה לא משמע כן כמו שפירשתי:
ולכן נ"ל דכוונת הגמ' הוא כמו שאמרינן בשבת (דף קי"ח) גבי דליקה דאסרו להציל יותר מג' סעודות מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לכבויי. ולכאורה אדרבה הדעת מחייב להיפך דאי לא שרית ליה לאצולי אתי לכבויי וכמו דאמרינן בדף מ"ג לענין הצלת המת מפני הדליקה. וע"כ דזה אין חושדין לשום אדם דיערב לבו לחלל שבת במזיד בשביל הפסד ממונו או מפני שהוא להוט לאכול ולשתות. ולכן אם אוסרין אותו להציל יותר מג' סעודות מסח דעתיה מממוניה ומייאש מהם ולא יבוא לחילול שבת. משא"כ אם אנו מתירין אותו להציל חיישינן שבעת שהוא טרוד בהצלה מתוך גודל הטרדה ישכח שהוא שבת ויבוא לכבות בידים בשוגג או מתוך שהוא מתעסק בהצלה יחוס על שאר חפציו היקרים ששלטה בהן האש ואינו יכול להצילן בלא כביה יתגבר עליו יצרו ביותר ויבוא לכבות במזיד ואף שיודע שהוא שבת דיצרו יהא תקפו לחלל השבת ולא יוכל להעמיד עצמו נגד יצרו:
וא"כ לענין משקין שיצאו מעצמן נמי אם היינו מתירין אותו לשתותו בשבת [וכן גבי שחיטה אם היינו מתירין אותו לאכול אם נשחטה בשבת בשוגג] כיון דדעתו עליו חיישינן שמא מחמת גודל התשוקה ישכח שהוא שבת ויבוא לסחוט בידים [או לשחוט הבהמה בשוגג] או אפשר מחמת גודל תשוקתו לאוכלו או לשתותו יתגבר עליו יצרו ויבוא לשוחטה במזיד ולא יוכל להעמיד עצמו נגד יצרו משא"כ עתה שאסרו חכמים הבשר באכילה ליומא מייאש ממנו כיון שיודע הדין דאפילו אם ישחוט אותה ג"כ תהיה אסורה באכילה ליומא מתייאש עצמו ממנה לגמרי ביום שבת דלאכול דבר שאסרו חז"ל לאכול חמירה ליה יותר מאיסור שחיטה דאורייתא דבשחיטה אינו עובר רק פעם אחת ורגע אחד משא"כ באכילה עובר על כל כזית וכזית מדרבנן. וכעין זה כתב הר"ן בסוף יומא לענין חולה שיש בו סכנה וצריך לשחוט לו תרנגולת ויש כאן בשר נבלה מ"מ עדיף טפי לשחוט התרנגולת דאף שהוא איסור סקילה מלהאכילו נבלה שאינו אלא באיסור לאו לפי שהאוכלה עובר בלאו על כל כזית וכזית ע"ש וברא"ש שם. וכל זה לענין שחיטה ולענין משקין שזבו מעצמן אבל לענין נאבדה הריאה בשוגג ע"כ צריך לפרש כמו שכתבתי לעיל ודו"ק היטיב. הנלע"ד כתבתי.
ביום ועש"ק י"ב שבט שנת תרנ"ז לפ"ק:
סימן יד
בעז"ה ביום ד' ח' אלול שנת תרנ"ב לפ"ק
לכבוד הרה"ג החו"ב וכו'.
הנה מכתבו הגיעני אודות בהמה אחת שנמצא שניקב טרפש הכבד שלא מצד הכבד שכת"ר הטריף הבהמה וחכם אחד רצה להתיר ולסמוך על דברי המהרי"ט ז"ל בתשובה בחלק ב' בחלק יו"ד שלפי תי' הב' שכתב שם בשם הב"י בסימן מ"א משמע דאם ניקב שלא מצד הכבד כשרה [ואכן באמת בב"י שם עצמו לא נמצא שחילק בזה וכמו שיבואר לקמן בעז"ה]:
והנה ראיתי להשיבו הנה הגם אשר מצאתי בס' פרי תואר על היו"ד בסימן מ"א שגם דעתו נוטה להתיר אם ניקב שלא מצד הכבד מ"מ ח"ו לסמוך על דבריו דהא דעת הש"ך וכל האחרונים ז"ל לאסור אף שניקב שלא מצד הכבד. וכן הפר"ח בסימן מ"א ס"ק י"ד לאחר שהביא דברי הב"ח והש"ך כתב ולפיכך יש להחמיר בדבר וכן מדברי הפמ"ג במשבצות זהב ס"ק ח' ובשפתי דעת ס"ק י"ג שכ' שם להסכים להלכה כדברי הט"ז דכל מה שפרוס על הדופן אם ניקב שם כשרה. משמע להדיא דאם ניקב יתר הטרפש מה שאינו פרוס על הדופן טרפה אף שאינו מצד הכבד וכדעת הב"ח והש"ך:
וכן הבאה"ט כתב בס"ק י"ב דכמעט כל הפוסקים כותבים דהאי מצד הכבד הוא ט"ס וצ"ל חצר הכבד וכו' עכ"ל. ובאמת שדבר ד' בפיהם אמת בזה דהרי עיקר דין זה נובע מד' בה"ג ובבה"ג עצמו שממנו מקור דין זה לא הוזכר כלל תיבות מצד הכבד רק כתב סתם בהלכות טרפות דאם אינקיבא טרפשא דכבדא ניקבה המרה טרפה. וכן הטור בסימן מ"א כתב דכ' בה"ג דאי אינקיב טרפשא דכבדא טרפה ולא הזכיר כלל דדווקא מצד הכבד וכן במרדכי עצמו שכתב דווקא מצד הכבד הנה כעת במרדכי שנדפס בזיטאמיר ובווילנא באלפסי החדשים הוגה הוא חצר הכבד והוא מהגהות הרמ"א ז"ל שנמצא כתוב על הגליון של המרדכי שלו:
וגם מד' הב"י שהקשה על דברי הטור בשם בה"ג אלו שסותר למש"כ בסימן ל"ט דאם נסרך למקום שאין הנקב פוסל בו כגון דניקב לטרפש הכבד וכו' ותי' על זה ב' תירוצים שונים ולא תירץ בפשיטות דהתם מיירי שניקב שלא מצד הכבד [ובאמת בכנסת הגדולה בסימן מ"א כתב דלדעת הסוברים דדווקא בניקב מצד הכבד טרפה לק"מ קושית הב"י דיש לתרץ בפשטיות דשם מיירי דנסרך לחצר הכבד שלא מצד הכבד ע"ש והובא דברי הכנה"ג בקוצר בס' פרי תואר שם] אלמא דלא ס"ל לחלק בזה:
ובאמת ששני תירוצי הב"י שם תמוה דעל תירוץ הראשון שכ' לתרץ דשם בסימן ל"ט מיירי בטרפשא דליבא כבר תמה על זה הפרישה בשם המהרש"ל דהרי בהר"ן איתא להדיא תרתי שנסרך לטרפשא דליבא או לטרפשא דכבדא [ומיהו זה לא קשיא כ"כ וכבר ישב הפרי תואר לדברי הב"י דר"ל דהטור לא מיירי רק בטרפשא דליבא. והר"ן דהזכיר שניהם אפשר דלא ס"ל כלל לדעת בה"ג באינקיב טרפש הכבד טרפה ותדע דהרי לא הביאו כלל ועיי"ש] ועל תירוץ השני שתירץ דהכא מיירי ביותרת הכבד שקורין איבדיש תמוה דאיזה סברא יש לומר דאם ניקב אצבע הכבד יהיה טריפה מצד דינטל הכבד כולו ומאי גרע אצבע הכבד מהכבד עצמו דבשלמא בחצר הכבד דהוא נעשה להפסיק בין אברי הרוח לאיברי המזון י"ל דקים להו להגאונים ז"ל דכל שניקב תו אינו יכול לעשות פעולתו למה שנברא. אבל לענין אצבע הכבד אין כאן סברא להטריף בנקב יותר משאר הכבד:
והיותר תמוה דמשמע מדבריו דיותרת הכבד היינו אצבע הכבד והוא נקרא אובדיש והרי ברש"י בחומש בפ' ויקרא על הכתוב ואת היותרת על הכבד פירש רש"י ז"ל [וכן התרגום אונקלס] דהיינו חצר הכבד והוא נקרא אובדיש. ואם נאמר דהב"י נמשך אחר דברי הרשב"ם והרמב"ם בפי' המשניות שיותרת הכבד הוא אצבע הכבד. וכן הביא הרא"ם ז"ל בס' יראים בעמוד איסור מאכלות בשם יש מפרשים. מ"מ אכתי קשה דהאיך כתב דאצבע הכבד היא נקרא אובדיש והלא רש"י ז"ל שם בפי' החומש והרא"ם ז"ל בס' יראים שם כתבו דחצר הכבד ניקרא איבדיש ולא אצבע הכבד:
ועוד דאם דעתו דלדעת הסוברים דיותרת הכבד הוא אצבע הכבד גם השם נשתנה והוא ניקרא איבדיש א"כ תמוה דהאיך מתרץ דהתם בסימן ל"ט מיירי בחצר הכבד ושם אין הנקב פוסל והרי בבעל העיטור בהילכות טריפות כתב להדיא שאם הריאה נסרך ליתרת הכבד שקורין אותו איבדיש. ולפי דברי הב"י ע"כ דהבעל העיטור ג"כ מיירי באצבע הכבד והוא הנקרא אובדיש ואעפ"כ אין הנקב פוסל בו. אם לא שנאמר דהבע"ט ג"כ חולק על הבה"ג בזה ולא ס"ל כלל דניקב טרפש הכבד טרפה:
וגם דברי מהרי"ט הנ"ל שכתב בשם הב"י לחלק בין אם ניקב מצד הכבד או לא תמוה לכאורה דהיכא מצא זה בב"י ואולי דהיה קשה לו דברי הב"י דהוא נגד פירוש רש"י בחומש דיותרת הכבד הוא חצר הכבד והוא נקרא אובדיש ולכן פירש לדברי הב"י דהכל בחצר הכבד מיירי רק דמחלק בין ניקב מצד הכבד או לא ואותו חלק שמצד הכבד נקרא אובדיש. אבל דוחק גדול לומר כן וגם לא נמצא לשום מפרש שיפרש כן. וגם מדברי התו"כ שהובא ברש"י בחומש דהא דכתיב על הכבד היינו דבא ללמד שיטול קצת מן הכבד עצמו ע"כ דאינו כדברי המהרי"ט דלמהרי"ט א"ש בפשיטות הא דכתיב על הכבד ללמד דאין צריך להסיר רק אותו חלק דמצד הכבד:
ולכן דברי המהרי"ט תמיהים ובלא"ה אין לסמוך על המהרי"ט כלל בזה דגם הוא לא כתב כן להלכה רק לתרץ הקושיא לפי דברי הב"י ואין ראיה דס"ל להלכה כן. ובלא"ה דברי הפרי תואר שכתב להקל בזה שלא מצד הכבד משום דעיקר הדין גופא אין לו יסוד וסמך מדברי הש"ס והפוסקים ראשונים תמוה דהלא דברי בה"ג הם וידוע שכל דבריו הם דברי קבלה מחכמי הש"ס ואין לזוז מדבריו ימין ושמאל וגם כמה ראשונים הביאו דין זה בשם בה"ג להלכה ולכן אין לסמוך על דברי הפרי תואר בזה כלל וכלל. והנלע"ד כתבתי בזה:
שלמה הכהן
סימן טו
העתק ממה שהשבתי להגאב"ד דק"ק לובאקי נ"י ביום ד' י"ג כסליו שנת תרנ"ז מה שהעיר כת"ר נ"י על התוס' דחולין (דף י"א ע"ב) ד"ה ליחוש דר"ט ור"ע דאמרו דאילו היינו בסנהדרין לא היה אדם נהרג מעולם ואמרינן בגמ' דאמרו להו טרפה הרג שלם הרג ואת"ל שלם הרג דהיינו שאמרו שבדקו אותו אחר מיתתו מכל י"ח טרפות] מ"מ דלמא במקום סייף נקב הוי. וכתבו התוס' דר"ע לטעמי' אזיל דחייש למיעוטא בבכורות (דף כ') דקסבר דחלב אינו פוטר וכו' ואע"ג דאפילו ר"מ דחייש למיעוטא מודה היכא דלא אפשר ר"ע חשיב ליה אפשר דהא משכחת לה שהיה קרום של מוחו מגולה ונקבו [ואף שכתבו התוס' דדוחק גדול להעמיד הכתוב בכך מ"מ צ"ל דמ"מ מקרי אפשר וכל היכא דאפשר לא אזלינן בתר רובא ואמנם מזה מוכרח לומר דהא דר"ע חייש למיעוטא אינו אלא מדרבנן דהא כיון דדוחק להעמיד הכתוב בכך א"כ מוכח דאזלינן בתר רובא מה"ת מהורג את הנפש וגם ר"מ דחייש למיעוטא אינו אלא מדרבנן. ואין לומר דס"ל לר"ע ור"מ דיש לומר דשבקא לקרא דהוא דחיק ומוקים אנפשיה דזה אינו שייך רק אם יש לזה ראיה מקרא אחרינא דלא אזלינן בתר רובא. אבל אי לא"ה לא שייך לומר דשבקא לקרא מאחר דנוכל לפרש קרא ברווחא ואזלינן בתר רובא באמת אבל התוס' בשם ר"ת במכות (דף ז') חשיב ליה לדבר שא"א וכיון שאי אפשר בוודאי אזלינן בתר רובא אף מדרבנן. והא דאמר דשאל לעדים דילמא במקום סייף נקב הוי ר"ל דע"י שהיו מרבים בבדיקות אי אפשר שלא יכחיש אחד מהם את חבירו וממילא בטל העדות ומה שאמר דלא נהרג אדם מעולם כתב ר"ת שם דלאו דווקא אלא רוב פעמים לא היה נהרג וכו'. ולפי דברי ר"ת יש לומר דבמקום שאפשר גם מה"ת לא אזלינן בתר רובא לר"מ ור"ע:
וקצת ראיה לדברי התוס' דחולין דחשיב אפשר מהא דאמר רב אשי אמריתא לשמעתא קמיה דרב כהנא ואמר לי דילמא היכא דאפשר אפשר היכא דא"א לא אפשר. ולכאורה תימה דתקשה איהו לנפשיה דהא רב כהנא בעצמו הביא ראיה מהורג את הנפש. וע"כ דבהורג הנפש אפשר ודו"ק] ומשמע ליה לכת"ר נ"י דלפי דברי התוס' צ"ל דר"ע חייש למיעוטא מה"ת דאל"ה לא היה פוטר אותו ממיתת ב"ד כיון דמה"ת חייב [אבל באמת אינו הכרח כלל דאף אם הוא מדרבנן מ"מ העמידו חכמים דבריהם דגדולה מזו מצינו שהעמידו חכמים דבריהם באיסור כרת וכמו דאמרינן בפסחים דערל והזאה ואיזמל העמידו חכמים דבריהם במקום כרת וא"כ כ"ש דהעמידו חכמים דבריהם לענין מיתת ב"ד [בזמן הבית] דאינו אלא מ"ע בעלמא משום דחששו שמא הוא טרפה ויעמדו ב"ד באיסור שפיכות דמים דחמירא טובא. וזה אין להקשות דיתבטל כל דין מיתת ב"ד דהורג את הנפש דהא כתבו התוס' דיוכל להתקיים כגון שהיה קרום של מוח מגולה וראו העדים שהיה שלם ובא זה ונקבו ושאר הי"ח טרפות בדקו אותו אחר ההריגה. וא"כ י"ל דר"ע אינו חיש למיעוטא רק מדרבנן. ולפי מש"כ לעיל מוכרח לומר דחינו חייש רק מדרבנן דהא בהורג נפש שפיר אפשר בהיה קרום של מוח מגולה דבכה"ג לא שייך לחוש למיעוטא דאין כאן מיעוטא ואעפ"כ חייבה התורה בכל גווני אף דהרג בסייף וכמו שכ' התוס' משום דדוחק גדול לאוקמי קרא דמיירי דווקא בהיה קרום של מוח מגולה. וא"כ ממילא מוכח דמה"ת לא חיישינן למיעוט כלל] ולכן העיר כת"ר נ"י מהמשנה דביצה כ"ה דר"ע אמר דכזית חי מבית טביחתה ובגמרא הביא הש"ס מברייתא דתני ר' חייא מבית טביחתה ממש ומוכיח הש"ס מזה דא"צ הפשט וניתוח לבדוק אחר י"ח טרפות. והא דאמר רבי חייא ב"ר אבא דהפשט וניתוח בעולה וה"ה לקצבים אורח ארעא קמ"ל אבל לא מדינא. ותמה ע"ז כת"ר נ"י כיון דר"ע סבר דחיישינן למעוטא מה"ת א"כ בוודאי לדידי' צריך בדיקה בכל הי"ח טרפות מה"ת כן הקשה כת"ר נ"י. אבל איני יודע דמאי הקשה זה דווקא אם ר"ע חייש למיעוטא מה"ת והלא אם נאמר דלא חייש אלא מדרבנן ג"כ תיקשה דהיכי מתיר ר"ע לאכול מבית טביחתה קודם שבדקו אחר הי"ח טרפות דהא מדרבנן צריך לבדוק. אבל באמת אין התחלה לקושיתו דהא כבר כתבו התוס' שם דבדבר שא"א ע"כ מודה ר"מ דאזלינן בתר רובא ואף דס"ד דהתוס' בחולין (דף פ"ו) דר"מ חייש למיעוטא מה"ת הרי דהתורה גופא לא חששה למיעוט רק במקום דאפשר:
וכן מוכח להדיא מהש"ס שם דרב כהנא דחה הראיה שהביא רב אשי משחיטה דאזלינן בתר רובא ודחי רב כהנא דלעולם אימא לך דבמקום דאפשר לא אזלינן בתר רובא כלל ושאני שחיטה דא"א ומביא הש"ס ראיה מר"מ דהיכא אכיל בישרא [ומזה גופא ראיה דר"מ חייש למיעוטא מה"ת דאי לא חייש רק מדרבנן מאי ראיה מר"מ דילמא דווקא במידי דרבנן יש חילוק בין אפשר לאי אפשר אבל בדאורייתא לא. [ומיהו לעיל בתשובה ד' כתבתי דאף דאינו חייש רק מדרבנן מ"מ שפיר מייתי ראיה דגם מה"ת יש חילוק בין אפשר ללא אפשר משום דבמקום חזקת איסור וודאי הוי דאורייתא לר"מ משום דאמרינן דסמוך מיעוטא לחזקה ובזה נדחה גם הראיה מגטין]. וכן ראיה מהש"ס ריש גטין דאמרינן שם ואפילו לר"מ דחייש למיעוטא סתם ספרי דדיינא מגמר גמירי. ואם נימא דר"מ לא חייש רק מדרבנן א"כ מאי עדיפא מדרבנן הא לרבנן נמי צריך לחוש דשמא לא עביד לשמה וכמו דמסיק ורבנן הוא דאצרוך וא"כ מה הוצרך להוסיף לר"מ עוד סברא דסתם ספרא דדיינא מגמר גמירי. אלא וודאי דלר"מ מה"ת חיישינן למיעוט ואין בידם של חכמים להקל משום עגונא ולסמוך על השליח. ולכן הוצרך לומר דגם לר"מ אינו אלא דרבנן משום דאיכא תרי רובא רוב בקיאין הן וסתם ספרא דדיינא מגמר גמירי וחששא משום דאיכא ואשכח אינו אלא מיעוטא דמיעוטא והלכך גם לר"מ אינו אלא מדרבנן [וצ"ל דאף בעלמא לא חיישינן למיעוטא דמיעוטא כלל ואפי' לר"מ מ"מ הכא משום חומר א"א לא סמכינן אפי' אתרי רובי ואצריך תרי סהדי ורק משום עיגונא כגון בגט ע"י שליח סגי בחד:
ומיחו צריך לעיין דא"כ תקשה לרבא דאמר הטעם משום דאין עדים מצויין לקיימו ואמרינן ג"כ דמשו"ה הימניה לשליח ואף דאיתחזק איסורא דא"א משום דמה"ת עדים החתומין על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי ורבנן הוא דאצריך וכו' ולכאורה עדיין תקשה לר"מ דחייש למיעוטא לבעי תרי מה"ת. וצריך לומר דהך סברא דר"ל דעדים החתומין על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד הוא סברא גמורה ועדיפא מרובא וחששא דילמא זיופי מזייף עדים אינו אלא מיעוטא דמיעוטא וגם לר"מ לא חיישינן להך מיעוטא מה"ת. והא דחיישינן מדרבנן היינו ג"כ מצד חומר א"א וגבי שאר שטרות משום דאין הולכין בממון אחר הרוב והלכך צריך קיום מדרבנן מיהת. ואכן לפי זה שובר שחתמו עליו עדים לא נצרך לקיום הא הלוה מוחזק במעות. והדבר צ"ע]:
ומה שהקשו התוס' בחולין (דף י"א) דלמה אינו מביא ראיה מבשר תאוה דהתורה התירה. [כבר תירץ הרשב"א בחידושיו והבאתיו לעיל בסימן ד' דמבשר תאוה אינו ראיה די"ל דדילמא לא התירה התורה אלא דווקא אם מתאוה לאכול בשר וכמו דהתירה התורה יפת תואר דמוטב שיאכלו בשר תמותות שחוטות וכו']. וא"כ פשוט דגם לר"ע כן וכן כתבו התוס' להדיא שם דבמקום שא"א גם ר"ע מודה אך דס"ל דגבי הורג את הנפש חשיב אפשר ולפי זה אין מקום לקושית כת"ר נ"י:
ואגב דאיירינן בסוגיא דביצה (דף כ"ה) אכתוב בכאן מה שכתבתי על גליון הש"ס שלי בגמ' דביצה שם על הא דאמרינן שם דנטיעה מקטע רגליהון דקצבייא ופירש רש"י ז"ל דמקטע רגלי הקצבים הממהרים לאכול קודם הפשט וניתוח ופעמים שנמצאת טרפה. וכתבתי בצידו דנראה לי פשוט דאין כונת רש"י ז"ל דהפשט וניתוח הוא משום בדיקת הריאה דא"כ אינו שייך הלשון ופעמים שנמצאת טרפה דתיפוק ליה דהא מחויב לבדוק הריאה וכמו שהקשה הרשב"א ז"ל בחולין שם:
ולכן נראה לי דרש"י ז"ל מיירי אשאר טרפות והגם דא"צ לבדוק לכתחילה אחר י"ח טרפות מ"מ צריך לפתוח הכרס דאולי ימצא ממילא טריפה שלא ע"י בדיקה וכמש"כ התוס' בד"ה אורח ארעא דאם מנתח הכרס ואינו רואה טריפות אז אפילו אם אח"כ ימצאו הטרפות אחר האכילה דינו כאונס דהא חז"ל לא חייבו אותו לבדוק ומאי הו"ל למעבד. אבל אם לא פתח הכרם כלל נחשב כשוגג וצריך כפרה דשמא אם היה פותח הכרס היה רואה הטרפות בלא בדיקה ע"כ לשוני על הגליון. ומדברי רש"י והתוס' ז"ל אלו הוא ראיה ברורה לדעת הגאון מו"ה וואלף אלעסקער מק"ק בראד והובא בנודע ביהודא במהד"ת ביו"ד סימן צ"ו דהא דאמרינן דאשה מהו שתבדוק לחייב בעלה חטאת דעמדו עליה רבים דע"כ מיירי שלא בשפת ווסתה דאי בשעת ווסתה למה לא תבדוק ומה איכפת לן דיהא לבו נוקפו ופורש דאדרבה יפרוש ויפרוש. וע"כ מיירי שלא בשפת ווסתה ואז אנוס הוא ופטור מחטאת. ותירץ הגאון הנ"ל דאף שלא בשעת ווסתה א"צ בדיקה כלל מ"מ אם לא בדק ואח"כ מצא דם בתוך שיעור ווסת נחשב כשוגג וחייב חטאת ומה דאמרינן בשבועות (דף י"ח) דשלא בשעת ווסתה אנוס הוא ואינו חייב קרבן מיירי כשבדק. ומדברי רש"י ותוס' הכא הוא ראיה גדולה לדבריו דהא הכא נמי אינו מחויב לבדוק ומ"מ צריך לראות מקודם אולי נמצא טרפות בלא בדיקה ואם לא עשה כן נחשב כשוגג וצריך כפרה. והנלע"ד כתבתי בעז"ה:
סימן טז
הנה כבוד חתני הרה"ג וכו' מו"ה אהרן הכהן נ"י דן לפני בהלכה ועלה בדעתו לומר דהא שכ' הרמ"א ז"ל בהג"ה ביו"ד בסימן נ"ח סעיף ו' דכל נפולה שהלכה ד"א הילוך יפה ואפי' דאח"כ שוב לא יכלה להלך כבר יצאה מתורת נפולה והיא כשרה. ורק כיון דעכשיו אינה יכולה להלך דינה כמסוכנת וצריכה פירכוס והוא מדברי מהרי"ק ז"ל בשורש קמ"א דהיינו דווקא שאינה יכולה לילך כלל דהיינו שמעמידין אותה ואינה עומדת אבל אם היא יכולה לילך רק שהיא צולעת ומשדרא כרעא בתרייתא אז היא טרפה וצריכה בדיקה בחוט השדרה. ולדידן שאין אנו בקיאין בבדיקה טרפה לגמרי דכל דמשדרא כרעא בתרייתא א"א לתלות דהיא מסוכנת ונולד בה חולי בידי שמים דכל מסוכנת אינה יכולה לעמוד על רגליה זו יכולה לעמוד אלא כל דמשדרא כרעא בתרייתא א"א לתלות רק בשגרונא או דנפסק החוט שלה דשני דברים אלו הם הגורמים דמשדרת כרעא בתרייתא. רק אם לא נפלה כלל תלינן יותר בשגרונא וכשרה דשגרונא שכיח וחוט השדרה לא שכיח ולכן תלינן יותר בדבר השכיח. אבל כל שנפלה דשכיח חוט השדרה כמו שגרונא בוודאי צריך לחוש לחוט השדרה דהא הוי ספק השקול. ואף דהלכה הילוך יפה מ"מ יש לחוש דחוט השדרה איפסיק. והביא ראיה מהא דאמרינן בחולין (דף נ"א) דאם הכה לבהמה במקל ושלים חוטרא אפלגו דגבה או דאית בה קיטרי או דמחייה אפסקיה בכל אלו חיישינן לפסיקת החוט ומפורש בכל הפוסקים דאף דהיא הולכת הילוך יפה כמו דהלכה קודם ההכאה. מ"מ חיישינן לפסיקת החוט אלמא דכל היכא שיש לחוש לחוט השדרה לא מהני מה דהולכת הילוך יפה דכל היכא שיש חשש ברור שנפסק החוט אין ההילוך מוציא מידי ספק. וא"כ נראה פשוט דה"ה אם צולעת דזו ג"כ הוכחה על פסיקת החוט או על שגרונא רק דבלא נפלה תלינן יותר בשגרונא אבל היכא דנפלה דשכיח ג"כ פסיקת החוט בוודאי צריך לחוש לפסיקת החוט:
והא דלא חיישינן בכל נפולה שהלכה הילוך יפה ד' אמות דשמא נפסק החום ולמה אמרינן דבהלכה אינה צריך בדיקה ומשמע דא"צ בדיקה כלל ואפי' בחוט ולמה לא נצטרך בדיקה כמו במחייה אפסקיה ואיכך. דשאני נפילה דנופל החששא על כל האברים וכמו שכ' ר"ן דכל ששהתה מעל"ע או דעמדה יצאה מכלל חשש ריסוק אברים אבל מ"מ יש לחוש דשמא אירע בה אחת מי"ח טרפות וצריכה בדיקה בכל הי"ח טרפות אבל כל שהלכה הילוך יפה קים להו לחז"ל דיצאה גם מחשש טרפות. והלכך לא שייך לחוש ג"כ לפסיקת החוט דלמה יחוש לפסיקת החוט יותר משאר טרפות כיון דע"י הנפילה עלולה לטרוף בכל הי"ח טרפות וע"י ההילוך יצאה מכלל טרפות למה ניחוש לטרפות דחוט יותר משאר טרפות דהא לא חזינן בה ריעותא בטרפות זו יותר משאר טרפות:
וע"כ צ"ל כן דא"כ קשה טובא דהיכי מהני, הילוך יפה דהא באמת צריך לחוש לכל הי"ח טרפות אלא שהי' קבלה ביד חז"ל דאף דטרפה יכולה לילך כשאר הבהמות הבריאות היינו בטרפות דאבר אחד. אבל בנפולה דנופל החששא על כל הי"ח טרפות אינה יכולה להלך הילוך יפה וא"כ תקשה טובא דלמה מועיל הילוך יפה נהי דוודאי אין בה כל הי"ח טרפות דא"כ לא הייתה יכולה לילך מ"מ שמא אירע בה אחד מי"ח טרפות והלכך יכולה לילך וזו תמיהה עצומה לכאורה:
וע"כ צריך לומר דכיון דדרך נפילה לקלקל כל האברים ולהוליד טרפות בכל האברים ובנפילה זו חזינן דלא נתקלקלו כל האברים תו לא חיישינן אף לקילקול דאבר אחד דהא חזינן דהחבט לא פעל בבהמה זו לקלקל אותה כמו שאר נפילות מהיכי תיתי ניחוש אף לקלקול אבר אחד:
וכיון שכן הדבר פשוט דכל זה שאינה צולעת אח"כ אבל כל שצולעת הא איכא ראיה ומופת דלטרפות דחוט פעל בה החבט דהא חזינן דהיא צולעת והא דהלכה הילוך יפה ד' אמות אינו ראיה דלא נפסק החוט דהא כבר הוכחנו דאף דנפסק החוט מ"מ יכולה לילך הילוך יפה. ואמנם כיון שאח"כ שוב אינה יכולה לילך הילוך יפה היא הוכחה גדולה שפעל בה החבט לטרפות דחוט אך דלא איתגלי בהתיתה רק לאחר זמן:
ואין לומר דכיון דשגרונא שכיח וזה לא שכיח דע"י הנפילה יתקלקל החוט ושאר האברים לא יתקלקלו והלכך תלינן יותר בשגרונא דהא ליתא דמניין לנו דלא שכיח דאימא הכי נמי דשכיח גם זה רק דאם אינה צולעת לא הוי אלא מיעוט דלא שכיח ולמיעוטא לא חיישינן אבל בצולעת דאיכא ריעותא בוודאי צריך למיעוטא כמו בכל ס' טרפות אם איכא ריעותא צריך בדיקה ואף דרוב בהמות כשרות והא דתלינן בשגרונא ואף דרוב בהמות לא נמצא בהם שגרונא מ"מ הוי מיעוט דשכיח וחוט השדרה הוי מיעוט דלא שכיח ולכן תלינן בשגרונא. אבל היכי דנפלה דחוט השדרה נמי הוי מיעוט דשכיח בוודאי צריך לחוש לחוט השדרה כל זה מדברי חתני הרב נ"י. ובזה רצה ליישב דברי הרשב"א שהובא בשו"ע בס"ס ל"ב דכל שנודע שנפלה חוששין לחוט השדרה אף בשדרן כרעא בתרייתא ולא תלינן בשגרונא ותמהו כל האחרונים ז"ל דבנודע שנפלה בלא"ה טרפה ובעינן שתלך הילוך יפה ד' אמות וכיון דשדרן כרעא בתרייתא הא לא הוי הליכה ודחקו התבו"ש והנו"ב בדגול מרבבה ליישב דמיירי דנפלה בפחות מי' באופן שאין נוהג בה דין נפילה. אבל לפי שהעלה חתני הנ"ל יש ליישב בפשיטות דמיירי שהלכה אח"כ הילוך יפה ד' אמות ואח"כ חזרה להיות צולעת דלנפילה לא חיישינן. אבל לחוט השדרה שפיר חיישינן וזה נ"ל תי' נכון מאוד ליישב דברי הרשב"א והשו"ע:
ושוב הביא חתני הנ"ל ראיה גדולה לדבריו מדברי התבו"ש והדגמ"ר הנ"ל דתי' דמיירי בנפלה בפחות מי' מ"מ לחוט השדרה חיישינן. ולכאורה תמוה דהא משמע בגמ' דבנפלה בפחות מי' לא מקרי נפילה כלל והלכך אף דאינה יכולה לילך כלל כשרה ואין דינה רק כמסוכנת דעלמא. וא"כ מה בכך דמשדרן כרעא בתרייתא ולמה גרע יותר מאם לא הייתה יכולה לילך כלל דלא חיישינן לחוט השדרה. וע"כ צ"ל דבאם אינה יכולה לילך כלל טפי יש לתלות למסוכנת דאי מחמת פסיקת החוט למה אינה יכולה לילך כלל. וע"כ צ"ל דהיא מסוכנת ומשו"ה אינה יכולה לילך. וכיון שכן למה נחוש לפסיקת החוט דהא אין כאן שום הוכחה על החוט דהא ע"כ צ"ל דהיא מסוכנת ומנין לנו לומר דנפסק החוט ג"כ דמחמת נפילה לא הי' צריך להחוט לפסוק דהא נפלה בפחות מי' ומהא דאינה יכולה לילך אינו ראיה דהא מוכרח דהיא מסוכנת ומשו"ה אינה יכולה לילך. אבל ביכולה לילך דהוא ראיה דאינה מסוכנת דאם הייתה מסוכנת לא היתה יכולה לילך. וא"כ למה משדרן גבה כרעא בתרייתא. וע"כ צ"ל דנפסק החוט שלה וזה ראיה גדולה לדברי חתני נ"י. והנה אף שסברת חתני הוא סברא נכונה ואמיתית מ"מ קשה טובא דכיון דהלכה הילוך יפה ד' אמות ע"כ יש הוכחה גדולה דלא נפסק החוט שלה דהא כל בהמה דנפסק החוט שלה א"א כלל שתלך הילוך יפה והיא הלכה הילוך יפה ע"כ שלא נפסק החוט והיכי נחוש אח"כ שמשדרא כרעא בתרייתא דמ"מ נפסק החוט ואדרבה טפי הו"ל לתלות בשגרונא דלפסיקא דמעיקרא לא אפשר ולפסיקא דהשתא הא לא שכיח דהא בהדיא אמרינן בגמ' דשגרונא שכיח וחוט השדרה לא שכיח ואינו דומה למחי' אפסקיה ואינך אף דחזינן דהלכה הילוך יפה מ"מ חיישינן דשאני התם דאירע בה מעשה דיש לחוש בזה לפסיקת החוט דחיישינן למיעוטא דאירע לפעמים אף דנפסק החוט מ"מ לפעמים היא הולכת יפה כשאר בהמות. אבל בנפלה דאין בה הוכחה לפסיקת החוט יותר משאר טרפות וכיון דלא חיישינן לשאר טרפות אף לטרפות דאבר אחד לא חיישינן דלמה ניחוש לטרפות דחוט יותר משאר טרפות דאבר אחד דהא אף בנטרפה אבר אחד ג"כ יכולה להלך הילוך יפה ומ"מ לא חיישינן כ"ש לטרפות דחוט דע"פ הרוב אינה יכולה להלוך הילוך יפה כ"ש דלא חיישינן ולא שייך בכה"ג לא אתגלי בהתיתה כלל. ולכן עדיין אני נבוך בסברת חתני הרב הנ"ל נ"י: