אור ברסלב
שות עצי ברושים הלכות טרפות › סימן יא

שות עצי ברושים· הרב שלמה כהן־אברבנאל

הלכות טרפות · סימן יא

הלכות טרפות

כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' שחיטה הלכה ג' אע"פ שכל הטרפות הלמ"מ הן הואיל ואין לך בפירוש בתורה אלא דרוסה החמירו בה וכל ספק שיסתפק בדרוסה אסור ושאר שבעה מיני טרפות יש בהן ספיקן מותרים כמו שיתבאר עכ"ל הרמב"ם ז"ל שם. והביאו הטור בסימן כ"ט ותמה על זה הב"י שם וכתב שלא מצא שום ספק שיהיה מותר אלא גלודה לדעת הרמב"ם בפ"ט מה' שחיטה ובסימן נ"ט אכתוב בס"ד דלא מכשיר לה אלא משום ס"ס וכיון שכן צ"ע היכן מצינו ספק טרפה מותרת עכ"ל. וראיתי להט"ז בסימן הנ"ל שכ' לתרץ דיש לומר דהרמב"ם לענין ס"ס מיירי דבשאר טרפות יש היתר בס"ס ואילו בדרוסה מצינו איסור אפילו בס"ס דהיינו בהוא שותק והן מקרקרין וכו' אע"ג שיש שם ס"ס ספק שמא לא נגע בהם אלא שמחמת מורא הם צועקים ואת"ל נגע בהם שמא לא הטיל בהם ארס וכו' עכ"ל הט"ז. והנה פירושו הלזה בדברי הרמב"ם לא נהלם לי כלל. דמלבד דלא שייך הלשון דמסיים הרמב"ם דבשאר טרפות יש בהן ספיקות שמותרין. ואם מיירי בס"ס הלא בכל ס"ס שבטרפות קיי"ל דמותר והיכי כתב יש בהן ספיקות שמותר ומשמע דלא בכל ס"ס אנו מתירין:

ואמנם מלבד זה תמוה מאוד דאם מיירי בס"ס למה באמת בדרוסה אסור ומה בכך דהוא מה"ת והלא פשוט בש"ס בכמה דוכתי דס"ס מותר אפי' בדבר המפורש בתורה. ואב לכולן הסוגיא דכתובות (דף ט') דמקשינן על ר"א דאמר דהאומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו ואמאי ס"ס הוא וכו' ואף דאשה שזינתה תחת בעלה ברצון מפורש בתורה דנאסרה לבעלה דכתיב ונסתרה והיא נטמאה וילפינן מיניה דאסורה לבעל ולבועל ואעפ"כ בס"ס שרי:

ובאמת הטעם דאסרינן בדרוסה אפילו בס"ס נ"ל מאחר דנאמר הלמ"מ דכל בהמה ועוף שנדרסה מחיה הדורסת דדרסה עליה בידה אסורה וכמו שכ' הרמב"ם ז"ל בפ"ה הלכה ד' דהדרוסה הוא שיטרוף הארי וכיוצא בו הבהמה וידרוס עליה בידו ע"כ ואף דבקרא כתיב ובשר בשדה טרפה לא תאכלו ולשון טרפה משמע שנתלש ממנה בשר ואברים עד שאינה יכולה לחיות עוד. וכמו שכ' הרמב"ם בפ"ד מה' מאכלות אסורות הלכה ז' וז"ל הא למדת שהטריפה האמורה בתורה היא שטרפה אותה חית היער ושברה אותה ונטתה למות ועדיין לא מתה אע"פ שקדם ושחטה קודם שתמות הרי זו אסורה משום טרפה הואיל ואי אפשר שתחיה ממכה זו הבאה עליה עכ"ל. מ"מ נאמרה הלמ"מ דאפי' לא שברה ולא תלשה ממנה כלום רק שהכה אותה בצפרניו שבידו ג"כ היא בכל טרפה האמורה בתורה ואף דאינו ברור לנו שהטילה בה ארס בעת ההכאה. ותדע דהא מהני שהיה י"ב חודש אפי' לוודאי דרוסה. ויש כמה דעות הפוסקים דמהני בדיקה אף לוודאי דרוסה וכמו שיבואר לקמן בעז"ה אלמא דאינו רק ספק טרפה אך דכן נאמרה הלכה דאסורה מספק והוא ספק ועשאה התורה כוודאי ודמיא לספק סוטה דעשאה התורה כוודאי. והרי משנה ערוכה שנינו [בטהרות פ"ו משנה ד'] כל מה שאתה יכול לרבות ספיקות וספק ספיקות ברה"י טמא כיצד נכנס למבוי והטומאה בחצר ספק נכנס ספק לא נכנס ואפילו נכנס ספק היתה שם ספק לא היתה שם וכו' ספיקו טמא ר"א אומר ספק ביאה טהור ספק מגע טומאה טמא. וכתבו התוס' בב"ב (דף נ"ה ע"ב) ד"ה ר"א בשם ר"ת ז"ל דטעמא דחכמים דמטמאי אפילו בכמה ספיקות הוא משום דמן הדין אפילו בחדא ספיקא הו"ל למימר דטהור דאוקמא אחזקה ובכ"ז ילפינן מסוטה דטמא. וא"כ מה לי חדא ספיקא ומה לי תרי ספיקי דהא אפילו בחדא ספיקא הו"ל למימר דטהור. ור"א סבר אין לך בו אלא חידושו ודווקא חדא ספיקא טמא וכו' והלכך בספק ביאה דהוי ס"ס טהור כ"כ התוס' שם:

והלכך גבי דרוסה נמי כיון דנאמרה הלמ"מ דכל בהמה שנדרסה ע"י חיה הדורסת טרפה ואף דאינו אלא ספק אם הטילה ארס או לא והלכך אנו אוסרין אפי' בספק דרוסה כגון באיהו שתיק ואינהו קמקרקרין דמה לי חדא ספיקא ומה לי תרי ספיקי דהא אנן קיי"ל כת"ק דר"א בטהרות שם דכל שאתה יכול לרבות ספיקות וספק ספיקות ברה"י טמא [והא דאנו מתירין בספק על ספק לא על היינו משום דגבי טומאה ברה"י נמי לא החמירו רק אם נכנס למבוי שיש שם חצר שנמצא בו טומאה רק דהוא ספק אם נכנס לחצר או לא אבל בספק אם נכנס כלל למבוי גם לת"ק טהור. ואפשר דגבי דרוסה נמי אם נכנס בחצר בוודאי רק דחל הספק אם נכנס בדיר שבחצר שעומדים שם הבהמות אפשר דחוששין משום דרוסה] וא"כ עדיין דברי הרמב"ם ז"ל במש"כ שם ולפיכך כל ספק בדרוסה אסורה משום שמפורשת בתורה תמוה דלא תליא בהכי כלל רק משום שנאמרה הלכה על הספק וכ"ש אם נפרש דמיירי בספק אחד וודאי תמוה וכמו דתמה הב"י דלא מצינו לשום ספק טרפה דיהי' מותר אפילו בשאר טרפות זולת טרפות של דרוסה:

ועוד אנו צריכים ליישב מה שתמה בדגול מרבבה ביו"ד סימן כ"ט דלמה הוצרך בדרוסה, לומר הלמ"מ הלא הוא מפורש בתורה ובשר בשדה טרפה לא תאכלו וכבר הרגיש בזה בד"מ בסימן כ"ט ונדחק ליישב. ועוד הקשה הנו"ב דגם בשאר טרפות למה נצרך להלמ"מ הא כתיב זאת החיה אשר תאכלו ודרשינן מזה חיה אכול שאינו חיה לא תאכל. והטרפות שאינה יכולה הבהמה לחיות על ידה היה יכול משה רבינו לידע בחכמת הטבע ולמה נצרך להלמ"מ כן הקשה הגאון בעל נו"ב ז"ל בהגהותיו ליו"ד הנקרא דגול מרבבה. ולכאורה קושיות עצומות הם. ומה שיישב בדגמ"ר שם דהוצרך הלמ"מ דמקרא דזאת החיה הו"א דאם חיה י"ב חודש כשרה דאף אם תאמר שהוא דרך נס מ"מ הרי היא חיה וע"ז הוצרך הלמ"מ. תי' זה לא נהלם לי כלל דהא ע"כ קרא דזאת החיה בא למעט מה שאינה יכולה לחיות ע"פ הטבע דליכא למימר כלל דבא למעט מה שאינו יכולה לחיות אפי' בדרך נס דזה אינו במציאות כלל. וכיון דטרפה אינה יכולה לחיות ע"פ דרך הטבע ממילא הוה ידעינן דאפי' אם אירע שחייתה י"ב חודש אסורה דמ"מ לא מקרי חיה דהא ע"פ דרך הטבע אינה יכולה לחיות:

והן אמת דשמעתי מפי כבוד חתני הרב הגדול החו"ב מו"ה אהרן הכהן נ"י תי' נכון על קושיית הגאון בעל נו"ב הנ"ל דאיצטריך הלמ"מ היכא דאירע טרפות לאחר שחיטת מיעוט הוושט קודם גמר שחיטת רוב דמצד זאת החיה לא הוה ידעינן רק אם אירע טרפות שע"י זה תו אינה יכולה לחיות. אבל אם כבר אינה יכולה לחיות ע"י שחיטת מיעוט הוושט דהטרפות שאירע לה אח"כ לא הוסיף חסרון חיות בגופה ממה שהייתה קודם לכן דכבר לא הייתה יכולה לחיות מקודם שאירע לה הטרפות ה"א דכשרה קמ"ל הלמ"מ די"ח טרפות הם פסול מצד עצמה ולא מצד חסרון חיות בבעל חי והלכך כל זמן דלא נשחט רובא פוסל בה טרפות. ואינו ענין לאיבעיא אי יש טרפות לחצי חיות או לא דהתם ענין אחר הוא. דמבעיא ליה אם כבר שחט כל הקנה דכל האברים התלויים בקנה הוי כמתים ואין להם שום חיות עוד אפי' אם לא ישחוט סימן השני אפשר דאינו פוסל עוד אפי' אם אירע טרפות באברים התלויים בוושט. דאפשר דלא גמירי הילכתא רק בשכל הבהמה חיה ולא כשחציה מתה לגמרי או בשחט כל הוושט ואירע טרפות באברים התלוים בקנה. אבל בשחט מיעוט הוושט דעדיין לא נעשה בה רק מעשה טרפה בלבד לא מבעיא ליה כלל דפשיטא דאסור מצד הלמ"מ אבל מקרא דזאת החיה לא הוי ידעינן ותי' נכון הוא לכאורה ודפח"ח:

ואכן לאחר העיון אינו תי' כלל דהא קרא דזאת החיה לא בא ללמד עיקר הדין דאסור לאכול טרפה שאינה יכולה לחיות על ידה דעיקר הלאו נלמד מקרא דבשר בשדה טרפה לא תאכלו רק דלא הוי ידעינן דאיזה חסרון מקרי טרפה ואסורה. ועל זה בא קרא דזאת החיה ללמד דטרפה מקרי דאירע חסרון בגופה שאינה יכולה לחיות על ידה ואינו אלא פירוש לקרא דבשר בשדה ושפיר הקשה הנו"ב דהלמ"מ למ"ל דהא הלמ"מ ג"כ אינו אלא פירוש על קרא דבשר בשדה טרפה דמיירי בי"ח טרפות דאין הבהמה יכולה לחיות על ידה וזה ידעינן מכבר מקרא דזאת החיה ואף דאינו מפורש בקרא דאיזה טרפות יכולה לחיות ואיזו אינה יכולה מ"מ זה היה יכול משה רבינו לידע מצד חכמת הטבע. ואכן לדרכנו ניישב הכל בחדא מחתא בעז"ה:

והוא בהקדם מה שיש לתמוה על רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל במש"כ דדרוסה מפורש בתורה לכן החמירו בה והלא הוא ז"ל בעצמו כתב בפ"ד מה' מאכלות אסורות הלכה ו' דטרפה האמורה בתורה זו שטרפה אותה חית היער כגון ארי ונמר וכיוצא בהן וכו' ואין אתה יכול לומר שטרפה אותה והמיתה אותה שאם מתה הרי היא נבלה וכו' וע"כ שהכתוב מדבר שנטרפה ולא מתה וכו' הא למדת שהטרפה האמורה בתורה היא שטרפה אותו חית היער ושברה אותה ונטה למות עכ"ל בקוצר. וא"כ הרי מפורש יוצא מדברי רבינו ז"ל אלו דהכתוב לא מיירי בדרוסה בצפרנים רק שטרף ממנה בשר ואברים שהנשמה תלויה בהם וא"א לחיות עוד. וכן לשון טרפה מורה על זה והיאך כתב כאן בהלכות שחיטה דדרוסה מפורשת בתורה. אבל אחר העיון בזה ראיתי דדברי רבינו ברורין ומאירין כשמש בצהרים. והיינו דוודאי עיקר קרא דבשר בשדה טרפה מיירי בנטרף ממנה אבר שאינה יכולה לחיות עוד ואינה ראויה אלא לכלב ואפשר דזהו גופא דמיירי קרא דנטרף ממנה אבר שאינו יכולה לחיות נאמר הלמ"מ דמיירי בהכי אלא דהרמב"ם מסמיך לה על הכתוב דלכלב תשליכון אותו. דבאמת עיקר הכתוב לא בא רק להיתר הנאה או לאשמעינן דחולין שנשחטו בעזרה אסור בהנאה ובלי ספק דרבינו מצא כל זה באיזה מכילתא או תוספתא דכל מעיין ובקי ורגיל בלשון המכילתא והתוספתות יראה להדיא דלשון רבינו בכאן הם לשון התנאים בעלי הברייתות והתוספתא והמכילתא וכמה דברים נמצא בדברי רבינו שהעתיק מדברי הספרי והמכילתא ואצלינו לא נמצא זה] אך דנאמר ע"ז הלמ"מ דלאו דווקא דנתלש ממנה אבר שאינו יכולה לחיות עוד אלא אפילו אם דרסה חיה הדורסת בצפרניה כדרך חיות הדורסים ג"כ היא בכלל טרפה דקרא דע"י דריסה גמי נעשית טרפה ותו אינה ראויה רק לכלב. ועוד נאמר הלמ"מ דלאו דווקא שנדרסה ע"י חית היער ואינה יכולה לחיות אלא אפילו אם אירע חולי בגופה וע"י זה אינה ראויה אלא לכלב ג"כ אסור באכילה. ומש"כ ובשר בשדה טרפה לא דיבר הכתוב אלא בהוה שזהו דבר המצוי ביותר וכמו שכתוב ובשר בשדה טרפה ואף דאם נטרפה בבית ג"כ אסורה לאכול אלא שדיבר הכתוב בהוה וכ"ה במכילתא פ' משפטים ובשר בשדה טרפה אין לי אלא בשדה בבית מנין ת"ל נבלה וטרפה לא יאכל וגו' הא מה ת"ל ובשר בשדה טרפה דבר הכתוב בהוה והא דאיצטריך הלכה לזה ולא נפקא לן מקרא דזאת החיה דדרשינן חיה אכול שאינה חיה לא תאכל [וכמו שהקשה בדגמ"ר] היינו דמהתם לא נפקא לן רק איסור עשה דלאו הבא מכלל עשה עשה ואיצטריך הלכה למ"מ ללמד על הקרא דבשר בשדה טרפה דמיירי בכל הטרפות שאינה יכולה לחיות וידעינן דאיכא לאו נמי בכל הטרפות. ובלא"ה לא קשיא דהא ר"ל לא אמר רק דרמז לטרפה אינו חיה מהך קרא דזאת החיה אלמא דאינו אלא רמז בעלמא מדשני קרא ואמר זאת החיה ולא כתב זאת הבהמה אבל עיקר קרא דזאת החיה לא אתי להכי דפשטא דקרא לא משמע כלל דבא למעט אינה חיה רק דלגופיה מיצריך דזאת החיה אשר תאכלו כל מפרסת פרסה וגו'. אבל אינה מפרסת פרסה אסור לאכול ואף דמסיים אח"כ הכתוב אך את זה לא תאכלו וגו' יש לומר דבא ללמד דעובר בלאו ועשה:

ולפי הצעה זו גם דרוסה בצפרנים הוא מהלמ"מ. אך דמ"מ יש חילוק גדול בין דרוסה בצפרנים לשאר טרפות דדרוסה עיקרו מה"ת ופירושו מד"ס וכמו בשחיטה. דהא כתיב בפירוש ובשר בשדה טרפה היינו שנטרפה ע"י חית היער. אך דלא הוה ידעינן אי דווקא שנטרפה שתלשה ממנה אבר שאינו יכולה לחיות על ידה או אפילו בדרסה בצפרנים ג"כ מקרי טרפה. ועל זה בא הפירוש בהלמ"מ דגם זה בכלל טרפה [ועפ"ז בלא"ה לא קשה כלל לקושיית הדגמ"ר דשפיר איצטריך הלמ"מ לדרוסה דצפרנים או לנפולה דאינו אלא ספק טרפה וכמו שאכתוב לקמן דאפילו אם ניכר בפנים רושם הדריסה הוי ספק ולא הוה ידעינן כלל מזאת החיה אשר תאכלו. דהא ליכא למימר דהכתוב בא למעט דוודאי חיה אכול הא ספק חיה אל תאכל דהא בשאר טרפות זולת דרוסה ונפולה היכי דהוי ספק טריפה ליכא לא לאו ולא עשה ולדעת הרמב"ם ז"ל אינו אסור אלא מדרבנן כמו כל ספקות של איסורי תורה וע"כ דהכתוב לא בא למעט רק וודאי אינו חיה וא"כ לא הוה ידעינן דרוסה. אבל שאר טרפות זולת דרוסה עיקרן מהלמ"מ דהא בקרא לא הוזכר רק טרפה ולשון טרפה בכתוב לא הונח רק על טריפת ארי וזאב וכדומה וכמו דכתיב בפ' ויחי בנימין זאב יטרף ובנחום ב' כתיב אריה טורף בדי גורותיו וגו' וכן במיכה ה' והיה שארית יעקב בקרב עמים רבים כאריה בבהמות יער וכו' אשר אם עבר ורמס וטרף ואין מציל וכן בתהלים ק"ד הכפירים שואגים לטרף ועוד נמצא כמה פסוקים כאלה:

ועפ"ז יהי' עולה לנו דברי רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל כמין חומר בעז"ה דמתחילה כתב בר"פ ה' מה' שחיטה כבר ביארנו בהלכות מאכלות אסורות שטרפה האמורה בתורה היא הנוטה למות ולא נאמר טרפה אלא שדבר הכתוב בהוה כגון שטרפה ארי וכיוצא בו ושברה ועדיין לא מתה עכ"ל בהלכה א'. והנה מה שדקדק רבינו וכתב וטרפה ארי ושברה בא לאשמעינן דפשטיות הכתוב משמע דלא דרסה בצפרנים רק שטרפה אותה ממש שתלש ממנה אבר ובשר באופן עד שהבהמה אינה יכולה לחיות על ידה:

ושוב כתב בהלכה ב' דיש שם חלאים אחרים אם יארעו לה תחשב טרפה והן הלכה למ"מ דרוסה נקובה וכו' והוא מימרא דעולא בחולין (דף מ"ג) דגם דרוסה הוא מהלכה למ"מ. והיינו דהלמ"מ בא לפרש דאף דריסה בצפרנים הוא בכלל טרפה דקרא אך דנאמרה הלכה דמהני בדיקה דהיינו שיבדוק אם שלט הארס גם בפנים בבשר שכנגד בני מעיים ובסימנין עד שיאדימו סימנין בעצמן אז היא טרפה והאוכלה לוקה משום לאו דטרפה - ומיהו אם נשחטה וא"א למבדקה מ"מ אסורה מספק מצד הלמ"מ דכן נאמרה הלכה דגם נדרסה בצפרנים טרפה מספק דמן הסתם אמרינן דוודאי הטיל ארס ושלט הארס גם מבפנים:

ואמנם לבאר דברי רבינו במש"כ בהלכה ג' דהואיל ואין לך בפירוש בתורה אלא דרוסה החמירו בה וכל ספק שיסתפק בדרוסה אסור ושאר שבעה מיני טרפות יש בהן ספיקן מותרין דכתבנו לעיל בראש דברינו בשם הב"י בסימן כ"ט שהעיר על דברי רבינו שלא מצא שום ספק טרפה שהקילו בשאר מיני טרפות יותר מדרוסה. הנה זה מקרוב יצא לאור הדפוס בווארשא. ובפ"ק חמדה גנוזה אשר הייתה מונחת בעקדי הספרים בכ"י זה יותר מחמש מאות שנה ביאור המ"מ על הרמב"ם ז"ל מפ"י מה' מאכלות אסורות ואילך עד סוף הלכות שחיטה שהיה חסר בדפוס עד הנה. ומצאתי שכ' לפרש דברי הרמב"ם ז"ל ותוכן דבריו הוא בהקדם מה שיש לעמוד על לשון הרמב"ם ז"ל שכ' ושאר מיני טרפות יש בהן ספיקן מותרים ומשמע וברוב ספקות שוין שאר טרפות לדרוסה ורק שנמצא קצת ספיקות דבדרוסה אסור ובשאר טרפות מותר. ולכן פירש המ"מ שם דיש ד' מיני סוגי ספיקות בשנים מהם כגון בספיקא דדינא או בספיקא דגוף הטרפות כגון שיש ספק אם הנקב הוא מעל"ע וכיוצא בזה הנה בשני סוגי ספקות אלו גם בשאר טרפות הולכין להחמיר. ובספק אם היה המטריף במציאות או לא גם בדרוסה מותר דהא בספק שונרא וספק כלבא או קניא תלינן לקולא:

והספק שכ' רבינו דגבי דרוסה החמירו ובשאר טרפות הקילו היינו בספק אם נעשה מחיים או לאחר שחיטה בזה וודאי לא החמירו בשאר טרפות ולזה תלינן באינקבא ריאה היכי דמשמשא ידא דטבחא או בא זאב ונטל בני מעיים והחזירן כשהן נקובין וכל דדמי ליה דתלינן שנעשה לאחר מיתה. אבל בספק דרוסה החמירו בכה"ג כגון שנכנס הטורף בין השוורים ונמצא רושם הדריסה בגב השור דתלינן בטורף ולא אמרינן בכותל נתחכך ובשאר טרפות לא מחמרינן כולי האי עכ"ל המ"מ שם:

והנה דבריו צריכין תבלין דלכאורה לפי מה שכ' בעצמו דהטעם דתלינן בידא דטבחא או בזאב משום דתלינן שנעשה לאחר שחיטה ומשמע דעיקר הטעם הוא משום שלא יצאה מחזקתה מחיים דהנקב נמצא בה לאחר שחיטה. ולפיכך מעמידין אותה על חזקת היתר. וא"כ תימה דלמה הוצרך רבינו לטעם זה כי דרוסה החמירו משום דהיא מפורשת בתורה והלא טרפות דדרוסה יצאה מחזקתה מחיים ואולי גם בשאר טרפות אם יצאה מחזקתה מחיים הוה אסור אף שהי' מקום לתלות בהתירא. וגם היכא מצא בש"ס דגם ע"י חיכוך דכותל יוכל לעשות רושם אדום בבהמה כמו ע"י דריסה של חיה הדורסת:

ונראה דהוא ז"ל סובר דהא מדתלינן בזאב או במשמוש ידא דטבחא אינו הטעם משום דיש לתלות דנעשה הנקב לאחר שחיטה ומעולם לא יצאה מחזקת היתר. אלא עיקר הטעם משום דנקב ע"י חולי לא שכיח דרוב בהמות אינן נקובות ונקב ע"י משמוש ידא דטבחא או ע"י זאב זהו דבר השכיח. ולכן תלינן בהן משום דקיי"ל דתולין במצוי בין להקל ובין להחמיר. והלכך אפי' אם נמצא כעין זה מחיים ג"כ הוי תלינן במצוי להקל:

והנה בש"ס בחולין (דף נ"ג) אמרינן דארי שנכנס בין השוורים ונמצא צפורן בגבו של אחד מהם אין חוששין שמא ארי דרסו מ"ט רוב אריות דורסין ומיעוטן אין דורסין וכל הדורס אין צפרנו נשמטת וזו הואיל וצפורן יושבת לו בגבו אימור בכותל נתחכך וכו' ולכאורה קשה דהא אף למ"ד דחוששין לספק דרוסה אינו אסור מחמת ספק דרוסה רק אם בדקו ונמצא דאודם הדריסה ניכר בבשר שכנגד בני מעים או שהאדימו הסימנין עצמן דלמ"ד דחוששין לספק דרוסה טרפה ולמ"ד דאין חוששין כשרה משום דאמרינן דבכותל נתחכך. וקשה לכאורה דהיאך יש לתלות דע"י חיכוך דכותל נעשה האודם בבשר. וע"כ צ"ל דגם ע"י חיכוך הכותל יוכל להעשות רושם בבשר מבפנים כמו ארס של דריסה מחיות הדורסין. וא"כ קשה דלמה אנו מחמירין בדרוסה היכא דלא ראינו שדרס כגון דאיהו שתק ואינהו קא מקרקרן לדידן דקיי"ל דחוששין לספק דרוסה והרי רוב בהמות כשרות הן ובחזקת שאין נדרסים הם ואמאי לא תלינן דבא האודם ע"י דנתחככו בכותל דהוא דבר המצוי. אלא וודאי צ"ל כיון דדרוסה מפורש בתורה לכן החמירו בו גם בספק כזה. והרמב"ם לשיטתו אזיל דס"ל דהא דאמרינן בש"ס שם גבי ההוא בר אווזא דעל לבי קניא נפק אתא כי ממשמש קועא דמא דתלינן בקניא היינו בלא ראינו שנכנסה שם שונרא דהוי ספק על ספק לא על אבל אם היה מצוי שם שונרא גם כן לא היה תלינן בקניא ואף דקניא מצוי ביותר מדרוסה וע"כ הטעם משום דדרוסה מפורש בתורה ולכן החמירו בו כן נ"ל ביאור דברי המ"מ בזה ועפ"ז עולין דברי הרמב"ם ז"ל כמן חומר בעז"ה:

ואין להקשות לפי דעת הרמב"ם ז"ל דבספק שונרא ספק בקניא דתלינן בקניא מיירי בספק על א"כ מאי אייריא שנכנס לבין הקנים הלא בספק על אנו מתירין בכל גוונא ואפילו אם לא נכנס לבין הקנים והא דנמצא אודם תלינן דנעשה ע"י חיכוך בכותל. דהא אינו קושיא דוודאי בלא נמצא בבהמה רק אודם בבשר בעלמא שפיר יש לתלות בכותל או בדבר אחר אבל אם ממסמס קועא דמא אין יכולין לתלות בכותל או בדבר אחר ובפרט בעופות דאין דרכן להתחכך בכותל ובוודאי אם לא נכנסה לבין הקנים בוודאי היה אמרינן דוודאי נעשה ע"י שונרא אף בספק על. אבל אם נכנסה לבין הקנים שפיר תלינן בקנים משום דהוי ס"ס כמו שכ' המ"מ שם דבספק קניא יש שני ספקות שמא לא היה הטורף במציאות ואף את"ל דהיה במציאות שמא בקנים נטרפה והוי להו תרי ספיקי בשל תורה ואזלינן לקולא עכ"ל המ"מ שם:

ואכן דעת הרשב"א בתו"ה [דף מ"ד ע"ב] דבספק שונרא וספק כלבא או ספק קניא דתלינן בכלבא או בקניא היינו אפילו אם מצוי שם שונרא מ"מ תלינן בכלבא או בקניא משום דרובא דאורייתא ורוב בהמות כשרות הן:

ואין להקשות דמאי שייך בכאן רוב בהמות כשרות כיון דשונרא חיה הדורסת היא א"כ אדרבה הרי אמרינן בארי שנכנס לבין השוורים דרוב אריות דורסין. ופשוט דה"ה לכל חיות הדורסים אם נכנסו לדיר של שוורים או לכלוב ולחדר של עופות ואיהו שתק ואינהו קמקרקרן דוודאי חיישינן לדרוסה ומנ"ל לחלק בין אריות לשאר חיות הדורסין. אבל כבר נשמר הרשב"א ז"ל מזה וכתב בחידושיו בפ"ק דחולין (דף ט') דשאני התם משום דלא שכיח דדריס שונרא דהא מעשים בכל יום דשכיח שונרא בין התרנגולים ואינו דורס ותדע דהא קיי"ל שם דחוששין לספק דרוסה אלמא היכי דתלינן לקולא כגון בספק כלבא ספק שונרא טעמא דמילתא משום דמסתבר טפי למתלי להתירא עכ"ל. ואכן מש"כ בתו"ה משום דרוב בהמות כשרות אינו מובן כלל. וגם לפי טעם זה גם בחיות דשכיח דדרסי אי הוי ספק חיה הדורסת ספק כלבא ג"כ תלינן בכלבא. אבל לפי טעם שכ' בחידושיו דווקא בשונרא תלינן בכלבא או בקניא אבל בשאר דורסין לא תלינן בכלבא ובקניא ואסורה. ולדעת הרמב"ם ז"ל אפי' בשונרא וקניא אם שניהם לפנינו אסורה ואף דמצוי ביותר דנעשה ע"י קניא וקיי"ל דתולין במצוי מ"מ גבי דרוסה דמפורש בתורה לא תלינן בהיתרא אף דהתירא שכיח טפי:

וע"ד שכתבתי לעיל בריש התשובה דטעמא דהרמב"ם דמחמירין אף בספק דרוסה דאף וודאי דרוסה הוי ספק דשמא לא הטיל בה ארס וראיה דהא מהני שהיה י"ב חודש ויש כמה פוסקים דס"ל דמהני בדיקה אף לוודאי דרוסה [והרמב"ם ז"ל בעצמו ג"כ ס"ל כן כמו שמבואר בדבריו בפ"ה הלכה ח'] רק דכן נאמרה הלכה דאסורה מספק והוא ספק ועשאה התורה כוודאי. אל יחשדני שומע דנעלם ממני מש"כ רבינו הרמב"ם בעצמו שם בהלכה ח' דעיקר דרוסה שאסרה התורה הוא אם בדקו הבהמה אחר שחיטה ואם נמצא בה רושם הדריסה במקום שעושה אותה טרפה כגון שהאדים הבשר כנגד הסימנין או שהאדימו הסימנין אז הוי טרפה ואסורה מה"ת. וא"כ מבואר דהתורה לא אסרה רק באם חזינן שהטיל בה ארם והאדים הבשר מבפנים כנגד בני מעיים. אבל דברי הרמב"ם ז"ל אלו אינו סתירה כלל. על דברי דנחזי אנן מש"כ בטוש"ע בסימן נ"ז דמהני שהיה י"ב חודש ומשמע דמהני שהיה י"ב חודש אף לדעת הסוברים דמהני בדיקה אף לוודאי דרוסה. ולכאורה צריך להבין מה תועלת בשהיית י"ב חודש דמ"נ אם ימצאו שהאדים הבשר כנגד בני מעיים א"כ הוא וודאי טרפה ולוודאי טרפה הא לא מהני שהיה י"ב חודש ואם לא ימצאו שהאדים הבשר בלא"ה כשרה וזה אין לומר דתועלת הוא דלא יצטרך בדיקה דזה אין סברא כיון דיוכל להתברר ע"י בדיקה בוודאי לא סמכינן על שהיית י"ב חודש ואף דרוב טרפות אינן חיות י"ב חודש מ"מ הא קיי"ל דאין סומכין על רוב במקום דיכול לבררו וגם זה דוחק לומר דלא מהני י"ב חודש רק האידנא דאין אנו בקיאין בבדיקה ואפי' אם לא נמצא רושם כלל הוה ספק טרפה ועל זה תועלת בשהיית י"ב חודש דפשטא דלישנא דהטוש"ע לא משמע כן:

ולכן נראה לי דאם שהה י"ב חודש אז אפי' נמצא שנתאדם הבשר כנגד בני מעים היא כשרה דתלינן דכיון דשהתה י"ב חודש אמרינן דלא הטיל בה ארס כלל והא דנמצא בה אודם אמרינן דלא בא מחמת דריסה רק דלקה ע"י קניא וע"י זה יש אודם בבשר:

וכן מצינו בנפלה לאור ונחמרו בני מעיה דמבואר בשו"ע סימן נ"ב סעיף ו' בהג"ה דאפילו אם נמצא דנחמרו בני מעיה מ"מ כל זמן דלא ידעינן שנפלה לאור כשרה דתלינן השינוי ע"י דבר אחר ואפי' להרמב"ם והרשב"א שם דסוברים דלא תלינן השינוי בדבר אחר וטרפה מ"מ י"ל דאינו טרפה רק מחמת ספק ואם שהתה י"ב חודש או הטילה ביצים אחרי כן אפילו אם נמצא אח"כ דנחמרו בני מעיה אפשר דכשרה וצ"ע בזה:

ומיהו אף דהתם אם ידוע שנפלה לאור בוודאי לא מהני י"ב חודש אם מצאו שנחמרה בני מעיה היינו משום שהיה ידוע לחז"ל דכל עוף שנופלת לאור דרך האברים להשתנות והוי וודאי טרפה. אבל גבי דרוסה אף דראו שנפל עליה כדרך הדורסין מ"מ אינו וודאי שהטיל בה ארס וכמו שכ' הט"ז. וא"כ אף וודאי דרוסה הוי ספק ואף אם נמצא אח"כ שנתאדם הבשר הוי ספק ואעפ"כ אסורה מן התורה והוא נכלל בלאו דובשר בשדה טרפה לא תאכלו ואם נאבדה בלא בדיקה אסורה מה"ת. שוב ראיתי די"ל דאם בדקו ומצאו שהאדים הבשר כנגד בני מעים בוודאי לא מהני י"ב חודש כמו בנפלה לאור ותועלת די"ב חודש הוא בנאבדה בלא בדיקה דאסורה מה"ת. אבל בשהה י"ב חודש כשרה. והנלע"ד כתבתי בעז"ה:

תוכן העניינים

שות עצי ברושים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה