אור ברסלב
שות עצי ברושים הלכות בשר בחלב › סימן לז

שות עצי ברושים· הרב שלמה כהן־אברבנאל

הלכות בשר בחלב · סימן לז

סימן לו

הנה יען אשר ראיתי דבדין תערובת מין בשאינו מינו יבש ביבש יש בו כמה שיטות אי צריך ס' מה"ת או דא"צ רק מדרבנן משום גזירה שמא יבשלם ויתן טעם ואינו מבואר יפה בדברי האחרונים ז"ל. ולכן ראיתי לבררו יפה יפה בעז"ה. והנה הטור בר"ס ק"ט כתב בשם ס' התרומה דבשלא במינו יבש ביבש צריך ס' כיון דאם יבשלם יתן טעם. והנה הפרישה שם והש"ך ושאר אחרונים סוברים בדעת ס' התרומה והטור דא"צ ס' רק מדרבנן והא שכ' הטור כיון דאי יבשלם ר"ל דגזרינן מדרבנן שצריך ס' משום שמא יבשלם אח"כ ביחד ויתן טעם ויבוא לידי איסור דאורייתא וכ"כ הר"ן ז"ל להדיא והובא בב"י דאינו צריך ס' רק מדרבנן משום גזירה דשמא יבשלם ביחד. ולכן הש"ך בסימן הנ"ל ס"ק ט' הרכיב דברי ס' התרומה ודברי הר"ן ביחד משום דסובר דעומדים בשטה אחת ונמשכו אחריו הפמ"ג ובס' אורח מישור ובס' מנחת כהן:

ועל כן תמהו כולם על הטור דהיאך הביא לדברי ס' התרומה להלכה הלא זה פשוט דהך גזירה לא שייך רק לדעת הרשב"א שהביא הטור שם בסוף הסימן דס"ל דאיסור שנתערב בהיתר ברוב יבש ביבש מין במינו אינו נהפך האיסור להיות היתר רק שמותר לאכול כל אחד ואחד בפני עצמו משום דתלינן על כל חתיכה וחתיכה שאוכל אוכל מן הרוב ונ"מ דאם נתבשל אח"כ ביחד ואף שכבר נודע התערובת חוזר וניעור ואוסר עד ס' מדרבנן כמו דהיה נתערב לכתחילה לח בלח. וממילא בשאינו מינו אם נתבשל אח"כ חוזר ואוסר עד ס' מה"ת מאחר דהאיסור לא נהפך להיות היתר. אבל לדעת הרא"ש שהביא הטור שם דבנודע התערובת אינו צריך ס' אף נתבשל ביחד משום דנהפך האיסור להיות היתר פשוט דגם בשאינו מינו הוא כן דא"צ ס' כלל מה"ת משום דנהפך האיסור להיות היתר. וא"כ הטור דפסק שם בסוף הסימן כדעת אביו הרא"ש ז"ל היאך הביא לדברי ס' התרומה להלכה וס' התרומה עצמו י"ל דס"ל כדעת הרשב"א. אבל הטור הוי כמזכי שטרא לבי תרי. והנה באמת תמיהה עצומה היא על הטור ז"ל:

ומה שכ' הפמ"ג בפתיחה להלכות תערובות [בפ"ב בד"ה ומה שראוי להזכיר] לתרץ די"ל דהרא"ש לא כתב כן דנהפך האיסור להיות היתר ושוב אינו חוזר וניעור רק במין במינו דאינו נרגש הטעם. אבל מין בשא"מ דנרגש הטעם מודה הרא"ש דאמרינן דחוזר וניעור. הנה תירוץ זה לא נהירא לי כלל דהרי דעת הרא"ש ז"ל בפ' ג"ה דאף בנתערב מין במינו והיה ס' ואח"כ ניתוסף איסור אמרינן דחוזר וניעור וכ"ה בשו"ע בסימן צ"ט דאין חילוק בזה בין מין במינו למין בשאינו מינו ואף דהרא"ש בעצמו ס"ל דאם נתערב יבש ביבש מין במינו חד בתרי ואח"כ נתבשלו ביחד לא אמרינן דחוזר וניעור. וע"כ צ"ל דהרא"ש מחלק בין אם ניתוסף איסור ללא ניתוסף דבלא ניתוסף כיון דנהפך האיסור להיות היתר שוב אינו חוזר וניעור. אבל בניתוסף איסור האיסור שניתוסף מעורר את האיסור שנתבטל להצטרף עמו [וכן נמצא סברא כעין זו בזבחים דף ל"א לענין פיגול ובבכורות דף כ"ג לענין טומאה ע"ש] וא"כ בלא ניתוסף איסור ג"כ אין שייך לחלק בין מין בשאינו מינו לבין מין במינו כיון דנהפך האיסור להיות היתר וכבר נתבטל היאך שייך דיהא חוזר וניעור מאליו כשנתערב בלח ומה בכך דנרגש הטעם הלא החתיכת איסור והטעם שבו כבר נעשה היתר:

ואמנם אחר העיון יפה בדברי ס' התרומה יראה דאין מקום לקושייתם על רבינו הטור ז"ל דקושייתם אינו רק לפי שנמשכו אחר דברי הפרישה והש"ך דמפרשים דס' התרומה דמצריך ס' גבי בעודו יבש אינו רק מדרבנן משום גזירה שמא יבשלם אבל באמת נ"ל ברור דס' התרומה ס"ל כדעת התוס' בפסחים (דף מ"ג) דמין בשא"מ צריך ס' מה"ת גם ביבש. ומה שכ' הטור בשמו הטעם שאם יבשלם יתן טעם אין כוונתו לומר דגזרינן שמא יבשלם רק הוא נתינת טעם דלמה צריך ביבש ס' מה"ת דבשלמא בלח משום דטע"כ דאורייתא אבל ביבש דליכא טעם למה צריך ס'. וע"ז כתב הטעם משום דמאחר דאין איסור בטל ברוב רק אם אינו ניכר האיסור. אבל בניכר האיסור לא שייך ביטול. והלכך במין בשא"מ נמי אף דהשתא אינו ניכר אבל אם יבשלם ביחד יהי' נרגש הטעם ממילא לא שייך ביטול כלל אף בעודו יבש כיון דלבסוף אחר הבישול יוכר האיסור. וראיה לזה דכן הוא כוונתו מהא שכ' בספר התרומה בסימן נ' ד"ה הלכך דאם נתערב איסור בהיתר מין במינו בטל ברוב אפי' מדרבנן דמן התורה כל מין במינו בטל ברוב בין דבר יבש ובין דבר לח וכו' והיינו טעמא משום שטעם של איסור אינו יכול להיות ניכר אפילו כשבללם יחד עכ"ל. הרי דנותן טעם זה על עיקר דין תורה דלמה מין במינו בטל ברוב משום שאינו יכול להיות ניכר:

ולכאורה למה הוצרך לתת טעם על מין במינו הא במינו ליכא טעמא ובמין בשא"מ דצריך ס' מה"ת לח בלח הוא משום דטע"כ דאורייתא. אבל מין במינו פשיטא דסגי ברוב מה"ת ולא היה נצרך לתת טעם רק על מין במינו יבש ביבש דסגי ברוב גם מדרבנן ולא גזרו שמא יבשלם משום דאף אם יבשלם לא יתן טעם וזה לא הזכיר כלל והיינו משום דגזרה דשמא יבשלם לא ס"ל כלל אף מין בשא"מ דכיון דכבר נתבטל ביבש לא איכפת לן מה שיבשלם יחד רק נתן טעם על התורה דלמה במין בשא"מ יבש ביבש צריך מה"ת ס' ואלו מין במינו לא בעי ס' והלא יבש ביבש גם מין בשא"מ ליכא טעמא ולמה צריך ס' מן התורה וע"ז נתן טעם דמין במינו דלעולם לא יוכר האיסור אף אם יבשלם שפיר הוי ביטול גמור וסגי ברוב וגם מדרבנן סגי ברוב משא"כ מין בשאינו מינו דאם יבשלם יוכר האיסור. ולפיכך אינו בטל ברוב מה"ת רק בעינן ס' דאם יש ס' תו לא יוכר האיסור דהא יתבטל הטעם בס':

וכן מסיים ס' התרומה באמת אח"כ. אבל מין בשאינו מינו צריך ס' בהיתר אפילו בדבר יבש דאם יבשלם יחד יהא הטעם של איסור ניכר בהיתר עכ"ל. הרי דכ' סתמא דצריך ס' בהיתר ומשמע דצריך ס' מה"ת מטעם דכל זמן דליכא ס' בתערובות נגד האיסור אינו נוהג בו דין ביטול משום שיוכר האיסור כנ"ל ברור כוונת ס' התרומה ובלי ספק שכן פירש בדבריו רבינו בעל הטור ז"ל. ובזה נסתלק לגמרי קושיות הפמ"ג והאורח מישור על הטור ז"ל:

ושוב מצאתי בס' או"ה הארוך בכלל כ"ג אות ח' שכ' וכתב הרמב"ם ור' ברוך והא דיבש חד בתרי בטיל היינו במינו אבל בשאינו מינו בין בלח ובין ביבש בס' וכתב האו"ה טעם על זה משום דמין בשא"מ נקרא דבר שיש לו תקנה קצת להכיר האיסור ולהסיר ועוד דהתורה לא התירה כ"א מין במינו [והיינו כדברי התוס' בפסחים הנ"ל דמה"ת בעינן ס' במין בשא"מ אף בנתערב יבש ביבש] ושוב כתב אבל הטעם שפי' הרמב"ם ור' ברוך דמשו"ה במין בשאינו מינו צריך ס' אף ביבש משום דמין במינו אינו בנ"ט זה בזה כשיתבשלו דאינו ניכר טעם האיסור במינו אבל באינו מינו אז הטעם של איסור ניכר בפני עצמו כשיתבשל וקיי"ל כר"ת דטע"כ דאורייתא וצריך ס' לבטל הטעם עכ"ל. לא היינו אוסרין אותו ממ"נ דאם מכיר בתערובתו קודם הבישול היה מותר אף לבשלו יחד וכו' ואם לא ידע בו עד שנתבשלו א"כ צריך ס' מטעם דהוי איסור לח עכ"ל האו"ה. והנה מדבריו ז"ל אלו משמע ומפרש בדברי רבינו ברוך [והוא בעל המחבר ס' התרומה] כמו שפירש הש"ך לדבריו דהטעם דמין בשאינו מינו משו"ה צריך ס' אף ביבש משום גזירה דשמא יבשלם וכמו שכתב הר"ן ולכן תמה ע"ז דמ"נ והיינו כמו שהקשה הפמ"ג הנ"ל משום דס"ל ג"כ כדעת הרא"ש דבנודע התערובת נהפך האיסור להיות היתר ומותר אח"כ לבשלו אף לכתחילה:

אבל האמת יורה דרכו דט"ס נפל בכאן במש"כ והרמב"ם ור' ברוך דברמב"ם ליתא מזה מידי וגם תיבות ור' ברוך בוודאי טס"ה דאם כוון לדברי רבינו ברוך בעל ס' התרומה הו"ל לכתוב בפירוש ובספר התרומה כתב דבכל מקום שהביא האו"ה לספר התרומה כותב סתם דבספר התרומה כתב ואין דרכו כלל להביא שם המחבר. ועוד דאם כוון על רבינו ברוך בעל ספר התרומה היה כותב רבינו ברוך דכן הוא דרכן של המחברים כשמביאים דברי הראשונים ז"ל כותבים בלשון רבינו או בלשון וכתב הרב. אבל לא לכתוב סתם ור' ברוך ולא כתב עליו לא רבינו ולא הרב:

ואכן מצאתי בס' מנחת יעקב על התו"ח בכלל ל"ט ס"ק י"ב שתמה על מש"כ התו"ח שם בשם הרמב"ם דאם נתערב יבש ביבש מין במינו מותר לאדם אחד לאוכלן כולם ביחד וכתב דלא מצא זה ברמב"ם וכתב דט"ס נפל בזה במש"כ בהגהות בשם הרמב"ם וצריך להיות מהר"ם והוא מהר"ם בר ברוך מרוטונבורג שסובר דעה זו כמעתיק בשמו ג"כ בתשובת הרשב"א סימן תש"ל ע"ש. ולכן נ"ל דגם הכא באו"ה נפל ט"ס וצ"ל וכתב מהר"ם בר ברוך והא דיבש חד בתרי בטיל וכו' וכוון על מהר"ם מרוטנבורג ז"ל ואפשר שמצא כן כתוב בשמו וכתב הטעם דמשו"ה בשא"מ צריך ס' הוא משום גזירה דשמא יבשלם. ולכן תמה עליו מטעם מ"נ. אבל דעת ס' התרומה נ"ל פשוט דסובר דאסור מה"ת באינו מינו אף יבש ביבש:

ועל פי דברינו הנ"ל בדעת ס' התרומה הנ"ל יסתלק הראיה שהביא הגאון בעל מנחת כהן לדעת הרמ"א ז"ל בסימן ק"ט דיבש ביבש מין בשא"מ דצריך ס' משום גזירה דשמא יבשלם אין חילוק בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן מהא שכ' בספר התרומה עצמו בהלכות חלה בסימן פ"א לענין חלת חו"ל דבמקום דמפרישין שתי חלות דחלה השניה נאכלת לכהנים אם נתערבה עם לחמים אחרים מין במינו כגון לחם חטין בלחמי חטין צריך אחד ומאה לענין להתיר לזרים. אבל אם נתערב מין בשאינו מינו כגון ככר חטין בשל שעורים בטל בס' כשאר איסורים כדתנן במס' ערלה ומייתי לה בפ' ג"ה דערלה ותרומה אם נתערב מין בשא"מ בששים כשאר איסורין כ"כ בס' התרומה. הרי להדיא דאף בחלת חו"ל דאינו אלא מדרבנן ואעפ"כ מצריך ס' אף יבש ביבש. וע"כ דגזרינן שמא יבשלם ויתן טעם הרי דאף באיסור דרבנן גזרינן שמא יבשלם [והובא דברי המנחת כהן במנחת יעקב שם בס"ק י'] והביא מזה ראיה לדעת הרמ"א ז"ל. ואכן לפי מש"כ בעז"ה דספר התרומה סובר דמין בשא"מ צריך מה"ת ס' אף ביבש בטל הראיה לגמרי דכיון דמה"ת צריך ס' אין חלוק בין דאורייתא לדרבנן. אבל לפי דכ' הש"ך בשם הר"ן ואו"ה דאינו אלא מדרבנן משום גזירה שפיר כתב הש"ך דבאיסור דרבנן אין להחמיר משום דהוי גזירה לגזירה:

וגם בלא"ה אין שום ראיה משם לדברי הרמ"א דהא לכאורה תמוה דמאי ראיה מביא בס' התרומה שם מהמשנה דערלה פ"ב דלהקל ולהחמיר מין בשא"מ דהא המשנה מיירי להדיא לח בלק דבגריסין שנתבשלו עם עדשים אם יש בה בנ"ט אסור. אבל מנ"ל דאף יבש ביבש צריך ס' והלכך נ"ל פשוט דס' התרומה נמי בלח בלח מיירי בנתערב ככר חטין בין ככרות של שעורין ונתערבו יחד בתבשיל והלכך אף דהוי איסור דרבנן צריך ס' כמו כל איסורי דרבנן דצריך ס' בנתערב מין בשא"מ. אבל יבש ביבש דאינו אלא גזירה דרבנן דשמא יבשלם י"ל דבאיסור דרבנן לא גזרינן וכמש"כ הש"ך:

ומיהו צריך לבאר לפי מה שכתבתי בדעת ס' התרומה דס"ל דמה"ת לא בטיל חד בתרי משום דאם יבשלם יוכר האיסור ע"י שיתן טעם. ולכאורה צריך להבין מה מועיל דיש ס' נהי דבתבשיל לא יוכר האיסור. אבל מ"מ יוכר האיסור בשעת שיאכל חתיכת האיסור ויטעום טעם של האיסור בפיו. ועוד למה צריך לומר שיוכר האיסור בעת שיבשלם הלא אם שיאכל אותם ביבש ג"כ יוכר האיסור שירגיש טעם האיסור וגדולה מזו כתב הפר"ח בסימן ק"ט ס"ק ז' דבדבר דאיכא למיקם אטעמא כגון חתיכה בלועה מחלב שנאסרה ונתערבה עם חתיכות אחרות או כלי חולבת שנתערב בכלים אחרים של בשר כיון דבהני גווני איכא למיקם אטעמא הוי כאיסור הניכר שאין לו ביטול. ועוד כשיאכל אותה חתיכה של איסור ירגיש החלב בפיו ומסיים הפר"ח שדברים אלו הם קילורים לעין ונכונים וברורים. וא"כ ק"ו בעצם איסור שנתערב בשאינו מינו דוודאי איכא למיקם אטעמא בוודאי אינו בטיל אפילו בס':

אבל אינו קושיא דהא בס' התרומה והובא בטור מיירי שנפרך לחתיכות דקות באופן שאינו ניכר כלל איזה חתיכה הוא איסור ואיזה הוא היתר והלכך אף כשיאכל ירגיש טעם של איסור בפיו מ"מ כיון שמעורב עם חתיכות אחרות וכשהוא לועס בפיו הוא לועס גם החתיכות של היתר הנה אינו ידוע מאיזה חתיכה הוא מרגיש טעם של האיסור משא"כ בנתערב בתבשיל וליכא ס' ונרגש טעם האיסור בתבשיל גם בחתיכות של היתר שפיר מקרי הוכר האיסור ואין לו ביטול:

ואמנם לענין עיקר דברי הפר"ח הנ"ל שמעתי שמקשין העולם מהא דתנן בעו"ג (דף ע"ד) ואלו אסורין ואוסרין בכ"ש וכו' ובשר בחלב ומקשינן שם בגמ' דמאי קחשיב אי דבר שבמנין קחשיב ליתני נמי חתיכת נבלה ואי איסורי הנאה קחשיב לתני נמי חמץ בפסח ומתרצינן דהאי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה ופירש"י דהאי תנא ס"ל דדווקא חתיכת בו"ח דהוא דבר שאסור בהנאה וגם היתה חתיכה הר"ל. אבל אי לא"ה בטל חד בתרי. ולדעת הפר"ח למה היא בטילה הלא יוכר האיסור כשיאכל אותה שירגש טעם חלב בפיו:

אבל לענ"ד יש ליישב דברי הפר"ח דהנה לכאורה אדמקשי עליה מהמשנה הנ"ל טפי הו"ל להקשות על הפר"ח דהוא סותר דברי עצמו למש"כ בסימן צ"ב ס"ק י"א שהעתיק לדברי הש"ך שם דבחתיכת בשר שנפל עליה חלב ואח"כ נתערבה בחתיכות אחרות ולא היתה חתיכת בו"ח ראויות להתכבד בטילה ברוב ותקשה דהיכי בטילה ברוב הא ס"ל דהיכי דאיכא למיקם אטעמא אינה בטלה. ועוד דהא הש"ך מדייק כן מדברי השו"ע שם שכ' דדווקא אם היא ר"ל אינה בטלה וא"כ תקשה על הפר"ח מדברי השו"ע שם:

אבל באמת אחר העיון שם לק"מ דהא שם מיירי שאחר שנאסרה החתיכה ע"י הטיפת חלב שנפל עליה חזרו וניערו את הקדרה והיה ברוטב ס' נגד החתיכה דהרוטב מותר והחתיכותו אסורות אם היתה ראויה להתכבד ובכה"ג יוכל להיות דיצא כל הטעם חלב בקדירה ונתבטל בס'. וא"כ י"ל דמיירי שטעמו קפילא ולא טעם בה טעם חלב מחמת שכבר יצא הטעם בקדרה ורק דהחתיכה נשארה באיסורה מטעם חנ"נ [ואף לפי דעת התה"ד שהובא בש"ך יו"ד בסימן ק"ה שהתורה לא חסרה בב"ח רק כל זמן שהחלב בה. אבל אם יבוא אליהו ויאמר שכבר יצא ממנה כל טעם החלב גם הבשר מותר היינו דווקא אם יתברר ע"י אלי' שאין בה חלב ואפי' טיפה אחת משא"כ ע"י קפילא לא נתברר שאין בה חלב כלל די"ל דעדיין יש בה חלב רק שאין נרגש טעם החלב מחמת שיש בהבשר ס' כנגד החלב] ובכה"ג לא תהא ניכרת לעולם אם יטעום אותה ושפיר כתב הש"ך והפר"ח דאם אינה ר"ל בטילה ברוב. וא"כ גם מהך מתני' לא קשיא דהא דמצריך דווקא דבר שבמנין מיירי ג"כ בחתיכת בו"ח שטעמו אותה ולא היה בה טעם חלב:

וראוי לבאר דבמין במינו שפשוט בכל הפוסקים דבטל ברוב לאו מילתא פסיקתא היא דהרמב"ם בפט"ו מה' מאכלות אסורות הלכה ד' כתב דמין במינו אף דמה"ת בטל ברוב מ"מ מדברי סופרים הכל אסור עד שיאבד דבר האסור מעוצם מיעוטו [והיינו בס' וכמו שמסיק בהלכה ה'] וכתב הכ"מ דדעת רבינו כדעת הראב"ד דאפי' יבש ביבש בעינן ס' מדרבנן והא דאמרינן בש"ס דבטל ברובא היינו ברביה. וכן נראה מדברי רש"י וכ"כ הלח"מ שם (וכ"כ הר"ן בפ' גה"נ בשם הראב"ד ז"ל דבעינן ס' והרשב"א ז"ל בתו"ה הארוך (דף ק"ז) שכ"ה ג"כ דעת רש"י ז"ל בפ' הזהב) ומה שנראה מדברי רש"י ז"ל בביצה (דף ד') דבטל ברובא ממש כבר תירץ במנחת יעקב בתו"ח בר"ס ל"ט דשאני התם דביצה שנולדה ביו"ט אינו אסורה רק מדרבנן והלכך אי לאו דהוי דשיל"מ היתה בטילה ברובא ממש. אבל באיסורא דאורייתא בוודאי ס"ל לרש"י ז"ל דבעינן ס' וכמו דמשמע מרש"י בפ' הזהב. ונראה לי דהרמב"ם ורש"י ז"ל לשיטתייהו אזלי דס"ל דטע"כ הוא דרבנן דכן ס"ל לרבא בפ' ג"ה בהא דאמר שם דהא דאמר דזהו היתר הבא מכלל איסור לא נצרכה אלא לטע"כ דבחולין שרי ובקדשים אסור והלכך הא דאמר רבא בזבחים ע"ט דאמור רבנן בטעמא והיינו בשאינו מינו מדרבנן קאמר והיינו דאמר אמור רבנן בטעמא משום דמה"ת גם בשאינו מינו בטיל ברוב. והלכך גם מה דאמר רבא שם מין במינו ברובא ע"כ ברבייה מיירי דליכא למימר ברובא ממש א"כ לא שייך אמור רבנן דהא מה"ת נמי בעינן רוב ועוד דלא יהי' דומה למין בשא"מ בטעמא דהתם פ"כ מדרבנן קאמר. והתוס' בזבחים שם דחקו באמת לשיטת רש"י דרבא ס"ל דטע"כ דרבנן א"כ למה אמר בטעמא ולא אמר בששים או במאה. אבל באמת זה לא קשיא כ"כ דהא באמת מין בשא"מ דהתירא כגון של תרומה דמצי טעם ליה כהן לא בעינן לא קפילא ולא ששים וכמו דאמר רבא בעצמו בחולין (דף צ"ז) דדווקא באיסורא וגם ליכא קפילא אז בעינן ס'. אבל מעיקר הדין תליא בטעמא. ואדרבה מלישנא דרבא דאמר אמור רבנן הוא ראיה לשיטת הרמב"ם ורש"י דטע"כ דרבנן והלכך גם הא דאמור רבנן דמין במינו ברובא ברבייה קאמר דזהו הוא מדרבנן דמה"ת סגי ברובא ממש:

ואין להקשות דמאי שני רבא בלישניה דבזבחים אמר ברובא ובחולין אמר דמין במינו בס' דהא לשיטת רש"י והרמב"ם היינו הך דברובא נ"כ ס"ל בס' דבשלמא לשיטת שאר פוסקים דברובא ממש קאמר ניחא דבזבחים מיירי ביבש אמר ברובא ובחולין מיירי בלח בעי ס' משום גזירה דמין בשאינו מינו או מטעמא אחרינא אבל לשיטת רש"י והרמב"ם הא אין חילוק כלל בין יבש ללח:

אבל אחר העיון אינו קושיא כלל כשנעמוד על לשון הרמב"ם ז"ל רפט"ו הלכה ד' הנ"ל שלא כתב כלל מתחילה שצריך ששים רק כתב שמד"ס הכל אסור עד שיאבד הדבר מעוצם מיעוטו וכו' ובהלכה ה' כתב ובכמה יתערב דבר האסור ויאבד בעוצם מיעוטו כשעור שנתנו חכמים יש דברים ששיעורן בס' ויש דברים ששיעורן בק' וכו' ומשמע מלשונו ז"ל שמפרש דמה שאמר רבא בזבחים מין במינו ברובא מדבר בדרך כלל דמדרבנן צריך שיתבטל ברבייה והיינו שירבה עליו היתר עד שיאבד הדבר בעוצם מיעוטו ולא פירש שם רבא כמה הוא שיעור הרביה שיאבד בעוצם מיעוטו ובחולין בא רבא לפרש כמה הוא השיעור שיאבד בעוצם מיעוטו דהוא בששים כנ"ל פירוש הסוגיא דזבחים וחולין הכל ע"פ דרך הרמב"ם ז"ל. ולענין מש"כ לעיל לפרש דברי ס' התרומה משום דאפשר לברור האיסור דווקא ע"י בישול משום דביבש אינו ניכר מאיזה חתיכה הוא טועם האיסור ראיתי כעת דאינו תירוץ כלל דגם כשמבשלם יחד ג"כ אינו ניכר מאיזה חתיכה יצא הטעם של איסור. ואמנם כעת נ"ל חילוק אחר דביבש לא יוכל להרגיש כלל טעם האיסור מחמת שנחלק לחתיכות דקות מאוד ובכל כזית וכזית שהוא אוכל האיסור שבו הוא קטן מאוד ויוכל להיות שאינו מרגיש שום טעם כלל ואף דליכא ס' משא"כ בבישול נרגש יפה הטעם ברוטב מחמת שנתבשל בו כל חתיכת האיסור. ולפיכך צריך ס' גם ביבש כדי שלא יוכר האיסור ודו"ק. הנלע"ד כתבתי בעז"ה:

תוכן העניינים

שות עצי ברושים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה