שות עצי ברושים· הרב שלמה כהן־אברבנאל
הלכות בשר בחלב · סימן לו
כתב הטור יו"ד סימן צ"ט וז"ל כתב בס' המצות שצריך החכם לחקור אם נתנו מים בקדרה אחר שנתנו בה האיסור שאותן המים שנתנו אח"כ אין מצטרפין לבטל האיסור. ונראה לי שא"צ שאפילו אם הוסיף מים אח"כ שם לא כוון כדי לבטל האיסור ומצטרפין דקיי"ל כל האיסורין שריבה עליהן שוגג מותרין במזיד אסורין עכ"ל. וכתב ע"ז הב"י דטענת הטור טענה גדולה היא. אבל י"ל דטעמם של הסמ"ג והסמ"ק שכתבו שצריך לחקור אין הטעם משום ביטול איסור לכתחילה דבשביל זה בוודאי אין חשש כלל שהרי לא כוון לבטל אלא עיקר הטעם דאזלי לשיטתייהו דאמרינן חנ"נ גם בשאר איסורים והלכך אפילו אם ניתוסף היתר ממילא שלא ע"י אדם ג"כ אסור. אבל לדעת הסוברים דלא אמרינן חנ"נ בשאר האיסורים גם בניתוסף ע"י אדם מצרפינן ויפה כתב הטור דשפיר מצרפינן דהא קיי"ל כל האיסורין שריבה עליהן שוגג מותרין:
והנה תמה על זה בד"מ דא"כ בבו"ח דוודאי אמרינן חנ"נ אמאי לא מצריך הטור לחקור אם ניתוסף אח"כ דאינו מצטרף לבטל האיסור אפילו ניתוסף ממילא שלא בכוונה הנה וודאי קושיא עצומה היא לכאורה על הטור ז"ל. ומה שתירץ הד"מ בתירוץ הראשון דרבינו הטור סובר דאף בבו"ח דאמרינן חנ"נ לד"ה היינו דווקא בריבה במזיד אז אמרינן חנ"נ ובעינן ס' כנגד כל התערובת ואם לאו לכו"ע אסור אף לאחרים דלא נתכוין לבטל בגינייהו. אבל בריבה בשוגג לא אמרינן חנ"נ וכו'. הנה דבריו תמוהים דמה שייך נ"מ בזה בין אם ריבה בשוגג או דריבה במזיד כיון דנפל מתחילה לפחות מס' ונעשה הכל נבלה בוודאי בעינן אח"כ ס' כנגד כל התערובת אפי' ריבה בשוגג ואין נ"מ בין שוגג למזיד רק דאם ריבה במזיד אפי' ריבה ס' כנגד כל התערובת אסור להמבטל או למי שנתבטל בשבילו משום קנסא. וכבר דחה הש"ך בספרו הארוך בסימן צ"ט כל התירוצים שתירץ בד"מ. וכתב הוא ז"ל שם לתרץ דברי הטור דהטור שכ' דנ"ל שא"צ לחקור אם ניתוסף מים היינו לפי שמסתימת לשון ספר המצות משמע דלאו מדין חנ"נ אין המים שהוסיפו עליהם אח"כ מצטרפים אלא מטעם דכל האיסורים שריבה עליהם היתר אף בשוגג לא מהני משום דקנסינן שוגג אטו מזיד והא דאיצטרכינן בכולי תלמודא לטעם חנ"נ היינו היכא דאפילו שוגג ליכא כגון שנפלה מעצמה וכו' ועל זה השיג הטור דהא קיי"ל דבריבה בשוגג מותר משום דלא קנסינן שוגג אטו מזיד זהו תוכן תירוצו של הש"ך ליישב דברי הטור:
ואכן גם תירוץ זה לא נהלם לי כל עיקר, דהא אין דרכו של הטור ז"ל לכתוב קושיות על הפוסקים הראשונים שהביא בספרו הטור בגוונא דאין נ"מ לדינא דהא הטור הוא פסקן ולא פרשן וכיון שגם לדעת הטור צריך לחקור בבשר וחלב אם נתוסף מצד חנ"נ א"כ מה שכ' ונ"ל שא"צ אינו רק להקשות על סה"מ במאי דס"ל דאפי' בריבה בשוגג אסור וזה אינו מדרך הטור ז"ל ומפשטיות לשון הטור שכ' ונ"ל שא"צ משמע שכותב כן להלכה דא"צ לחקור והדרא הקושיא לדוכתיה דהא בבו"ח צריך לחקור גם להטור מצד חנ"נ. וגם היכא פשיט ליה להטור דהסמ"ג והסמ"ק הצריכו לחקור מטעם דס"ל דקנסינן שוגג אטו מזיד דילמא באמת הצריכו לחקור משום דס"ל דחנ"נ בכל האיסורים וכמו שכ' הב"י. ומש"כ הש"ך דמסתימת לשון הסמ"ג משמע דלאו משום חנ"נ אתי עלה. הנה המעיין שם בדברי הסמ"ג יראה דליכא שום משמעות מדבריו מאיזה טעם הצריך לחקור:
אבל לענ"ד יש ליישב דברי הטור בפשיטות דהא כבר כתב הש"ך בסימן צ"ד ועוד בכ"ד דהא דאמרינן בבו"ח חנ"נ היינו בחתיכת בשר שנבלע בה חלב נעשית כולו איסור כמו חתיכת נבלה ובעינן ס' כנגד כל החתיכה או בשר שנפל לחלב ואין בחלב ס' נעשה כל החלב נבלה ואם נתערב החלב במים בעינן ס' כנגד כל החלב ואם ליכא ס' אז המים בעצמן אסורין. אבל לענין אם נעשים נבלה דלצטרך אח"כ ס' כנגד כל המים תליא במחלוקת הפוסקים אם אמרינן חנ"נ בשאר איסורים או לא דכל חתיכת בו"ח לאחר שנאסרה אם נפלה אח"כ לקדרה הוי כשאר איסורים שנפלו לקדירה ולדעת הסוברים דבשאר איסורים לא אמרינן חנ"נ גם בבו"ח כן. וא"כ יפה כתב הטור דא"צ דהא בסמ"ג שם מיירי בכף שתחבוה בקדרה שיש בה ירקות ומים. וע"כ שמיירי בכף שבלוע מאיסור ובכה"ג לדעת הטור דבשאר איסורים לא אמרינן חנ"נ גם אם הכף היה בלוע מבו"ח ג"כ א"צ לחקור אם ניתוסף אח"כ דאף אם ניתוסף אח"כ שרי דלענין התערובת אין נ"מ כלל בין אם נתערב שאר איסורים או שנתערב בו בו"ח. ולא שייך לחקור אם ניתוסף אח"כ רק בנפל בשר לתוך יורה של חלב שיש בו ס' כנגד הבשר אז שייך לחקור דשמא דבעת שנפל הבשר לתוך החלב לא היה ס' בחלב נגד הבשר. וכבר נעשה החלב נבלה ותו לא מהני מה שניתוסף אח"כ. אבל אפשר דבזה אף הסמ"ג מודה דא"צ לחקור אחר זה משום דזה לא שכיח כ"כ שיוסיף אח"כ חלב דהא מתחילה האדם משער כמה חלב צריך ליתן בקדרה ולמה יוסיף אח"כ. אבל מים שכיח תמיד דמתחילה ממלאן כל הקדרה מים לבשל ואח"כ שנתמעט המים ע"י הרתיחה מוסיפין עוד מים. ובזה כתב הסמ"ג דצריך לחקור שמא ניתוסף אח"כ משום דס"ל דאמרינן חנ"נ גם בשאר איסורין. אבל הטור ג"כ לשיטתו אזיל דבשאר איסורים לא אמרינן חנ"נ והלכך אפילו אם בכף בלוע מבו"ח ג"כ לא אמרינן חנ"נ והלכך אפי' ניתוסף אח"כ מותר אם ריבה בשוגג כנ"ל ליישב דברי הטור ז"ל:
ושוב ראיתי להאו"ה הארוך שיש לו שיטה אחרת בדברי הסמ"ג והטור ז"ל לפי מש"כ הש"ך בסימן צ"ט ס"ק ט"ו בשמו שכ' דאף במקום דלא אמרינן חנ"נ אם נודע התערובת קודם שניתוסף ההיתר אסור והא דחולק הטור על הסמ"ג היינו בלא נודע. אבל בנודע גם הטור מודה ומשמע דאפילו בניתוסף ממילא אסור דהא להטור אין נ"מ בין אם נתערב ממילא או שנתוסף ע"י אדם בשוגג מאחר דהטור סובר דאפי' בנתוסף ע"י אדם אם היה בשוגג מותר וא"כ למה בנודע אסור. וע"כ דס"ל להאו"ה דבנודע התערובת נעשה הכל כנבלה. וא"כ אפי' אם נתערב ממילא אסור ומזה הוציא הרמ"א ז"ל בהגה"ה וכתב די"א דאפילו במקום דלא אמרינן חנ"נ לא מהני ההיתר לבטל אלא אם ניתוסף קודם שנודע התערובת אבל אם נודע התערובת קודם לא מהני מה שניתוסף אח"כ:
והנה לכאורה תמוה טובא דא"כ מאי נ"מ בין מקום דאמרינן חנ"נ למקום דלא אמרינן חנ"נ דהא כתב באו"ה בכלל כ"ז דאף במקום דאמרינן חנ"נ דווקא בנודע התערובת. אבל בלא נודע לא אמרינן חנ"נ. וא"כ בנודע לעולם אמרינן חנ"נ ובלא נודע לעולם לא אמרינן חנ"נ ואין שום נ"מ ביניהם:
ושוב מצאתי להחות דעת שם בסימן צ"ט ס"ק י' שהתעורר ג"כ בזה על האו"ה. ואכן מה שתירץ שם דאו"ה לא כתב דבנודע אסור רק אם נתרבה ע"י אדם בשוגג משום דס"ל כר' יהודה דקנסו שוגג אטו מזיד משא"כ בקודם שנודע לא שייך למיקנסיה דהא קודם שנודע לא שייך מזיד כמבואר בסימן ק"י דבהפיל לים קודם שנודע דמותר. משא"כ במקום דאמרינן חנ"נ אפי' בנפל מעצמו אח"כ לא מהני לבטל אם לא שנפל כל כך באופן שיש ס' כנגד כל התערובת כ"כ החות דעת שם:
ואכן המעיין שם באו"ה בכלל כ"ד דין י' יראה דאף דמתחילה כתב חילוק זה על דברי הטור דהא שכ' הטור דקיי"ל דאם ריבה בשוגג מותר היינו בלא נודע התערובת דבהא אפילו ר"י דלא קנסינן שוגג אטו מזיד. ואמנם מסוף דבריו ממה שהביא בשם הרא"ש דהביא ראיה מהמשנה דתרומות דסאה של תרומה שנפלה לתוך מאה של חולין ולא הספיק להגביה עד שנפלה אחרת לר"ש אם לא נודע לו בנתיים אסור דמצא מין את מינו וניעור אבל נודע לו מותר משום דכל העומד להרים כמורם דמי ואף רבנן לא פליגי עליה אלא בתרומה דבעי הרמה אבל בשאר איסורין מודים דהידיעה גורמת ההיתר או האיסור ע"ש באו"ה מזה מוכח להדיא דאף דאם נפל מעצמה אחר הידיעה ס"ל להאו"ה דאסור משום דידיעה גורמת היתר או איסור בכל דבר [והן אמת דמה שהביא כן בשם הרא"ש לא מצאתי זה ברא"ש שם דברא"ש לא הביא ממשנה זו דתרומות ראיה רק לענין מין במינו שנתערב יבש ביבש ברוב כיון שנודע התערובות ונתבטל האיסור ברוב נהפך האיסור להיות היתר והלכך אפי' נתבשל אח"כ החתיכות ביחד מ"מ מותר ואף דליכא ס' וכן אם ניתוסף אח"כ איסור בין מין במינו ובין מין בשא"מ אמרינן דחוזר וניעור ואף דגבי תרומה סבר ר"ש דאפי קודם הרמה כיון שנודע התערובת מותר היינו משום דגבי תרומה שאני כיון דצריך להרים הוי כמו שנוטל משם האיסור:
[חסר כאן ותמצא בהשמטות בסוף הספר]: