שות עטרת חכמים חלק ב· רבי ברוך תאומים-פרנקל
חדושי מסכת שבועות · עוד בסוגיא הנ"ל
באופן אחר נלע"ד ליישב קושי' הרשב"א הנ"ל דמה מקשה הגמ' מי יימר דמשתבעת. דילמא אביי סובר כר"פ דאמר לאפוקי מלך אכל משחק בקובי' לא כיון דמדאורייתא מחזי חזי וכיון דאזלינן בתר דאורייתא אין לפטור העד במי יימר דמשתבעת דהא שבועה זו אינו אלא מדרבנן גם ליישב קושי' הלח"מ פרק יו"ד מהלכות שבועות הלכה י"א למה השמיט הרמב"ם דבאמר לדידה ולא אמר לב"ד פטור והניח בצ"ע ואקדים ליישב דברי הגמ' לעיל מר סבר ע"א כי קא אתי לשבועה קא אתי ומס לממונא קא אתי. ומתפלא הרשב"א מה ס"ד לטעות כזה שיהי' דעת ר"א בר"ש דלא בעינן כלל שני עדים בממון דברש"י מס' ב"ק דף נ"ו ע"א ד"ה אם לא יגיד כתב ב' טעמים דבע"א לא שייך אם לח יגיד טעם הראשון משום ליכא בעדותו תועלת חיוב ממון ועוד מדכתיב והוא עד וקי"ל כל שנאמר בתורה עד הרי כאן שנים. ולכאורה קשה דא"כ מאי כ"ע מודים בעד טומאה דחייב בק"ש העדות נמעט מוהוא עד דמשמע שנים דוקא וצ"ל לפי מאי דקי"ל כעולא דאמר בכ"מ שהאמינה התורה ע"א הרי הוא כשנים גם עד טומאה שהאמינתו התורה כשנים הוא בכלל והוא עד וי"ל דלהכי אפקה רחמנא לכתוב בלשון יחיד לאורוי' דהיכא שיש נאמנות על העד כשנים גם ע"א חייב בק"ש (וכעין זה כ' הרא"ש בפ"ק דב"מ) אמנם אכתי קשה לר"א בר"ש דמחייב ק"ש גם בע"א הקם לשבועה דגבי' לא שייך דברי עולא הנ"ל דבאמת אינו נאמן כשנים וביד הבע"ד להכחישו בשבועה ומה בכך דדבר הגורם לממון כמ"ד הא כתיב בקרא עד דמשמע שנים כנ"ל גם יש לדקדק לפי מה דאיתא בסנהדרין דף למ"ד לעולם אין עדותן מצטרפת עד שיראו שנים כאחד כו' ויליף לה מדכתיב והוא עד או ראה וגו'. ותני' ממשמע שנאמר כו' זה בנה אב כ"מ שנאמר עד הרי כאן שנים ואפקי' רחמנא בלשון חד (ומפרש רש"י מדכתיב והוא עד] למימר עד דחזי תרווייהו כחד ע"כ ולפי הנ"ל קשה דילמא להכי אפקה רחמנא בלשון חד כדי לחייב קרבן שבועות עדות אף בע"א היכא שנאמן בעדותו כשנים לחייב ממון אבל אם הי' מפורש בקרא להדי' שני עדים הי' ממועט מחיוב קרבן שבועה ע"א אפילו עד סוטה דאף דנאמן כשנים מ"מ נא יתכן לומר שע"א יתחייב בק"ש במקום דמפורש בקרא שנים וצ"ל כמ"ש התוס' שם בב"ק בד"ה פשיטא שכתבו בזה"ל וא"ת ה"מ כשעבר על שבועתו כדכתיב ושמעה קול אלה. וי"ל דה"ק קרא כשעובר בדבר שאם לא יגיד הי' נושא עון אז יביא ק"ש אבל בלא שבועה נמי איכא נשיאת עון כו' עכ"ל לפי"ז י"ל דכיון דגורם לממון כממון דמי בודאי יש נשיאות עון במניעות הגדה אף בע"א ממילא נשמע מזה דגם בע"א היכא שמועיל עדותו לחייב שבועה יש חיוב קרבן שבועה ואף דבנין אב דבכ"מ שנאמר עד הרי כאן שנים שאני הכא דגלי קרא דכל היכא דשייך נשיאת עון על מניעת הגדה יש חיוב קרבן שבועה:
והנה לפי דברי הרמב"ן במס' ב"ב דף ל"ד בסוגי' דנסכא שכ' בשם יש מי שפירשו בזה"ל וטעם הדבר מפני שהתורה האמינה עד אחד עד שישבע הלה להכחישו. וכ"ז שלא נשבע הרי העד נאמן וכמי שחטף בפנינו דמי לפיכך אינו נאמן לומר דידי חטפתי ע"כ תורף הדברים דאף בע"א שקם לשבועה שייך לומר שהוא נאמן כשנים כל שאין הבע"ד המכחישו נשבע. וע"כ אף שיש להבע"ד מגו דלא חטפתי לא מיפטר בזה כיון דהוי ע"א כשנים. וכאלו תפס בפנינו דמי ולרב ושמואל דפליגי אר' אבא י"ל שסוברים שאין שם נאמנות כשנים לע"א הקם לשבועה ע"כ נאמן הבע"ד במגו לומר דידי חטפתי ומעתה י"ל דס"ד דגמ' לאוקמי במחלוקת דר"א ורב ושמואל בפלוגתייהו דת"ק ור"א בר"ש. דת"ק סובר דע"א כי אתי לשבועה קא אתי ומה שמחויב הנתבע לשלם כשאינו נשבע הוא רק מדין מתוך שאינו יכול לישבע משלם ולא משום נאמנות העד דלא האמינ' אותו התורה כלל כשנים לממון דלא כסברת היש מפרשים הנ"ל ור"א בר"ש סובר דכ"ז שאין שכנגדו נשבע נאמנותו של עד כשנים והוא בכלל והוא עד וע"כ מחייב ר"א בר"ש קשה"ע: ולזה מקשה הגמ' ותסברא כו' דמדברי אביי מוכח דאף היכא דלא שייך רק גורם לממון מחייב ר"א בר"ש קשה"ע. דהא בעדי סתירה גם העדים בעצמם אינם יודעים אם נטמאה או לאו ואם באמת לא נטמאה תשתה ותהי' מותרת לבעלה ולפי"ז למסקנת הגמ' דע"א לא אתי אלא לשבועה והיינו דלא כסברת היש מי שפירשו הנ"ל ועכ"ז מחייב ר"א בר"ש קשה"ע בע"א הקם לשבועה לבד. צ"ל כמ"ש לעיל שמפרש הקרא דאם לא יגיד לא קאי ארישא דקרא ושמעה קול אלה אלא לאורוי' בכ"מ שיש נשיאות עון בכבישות עדותן בלא שבועה יש חיוב קרבן בשבועות האלה כדברי התוס' הנ"ל וכן מוכח מדברי אביי דיליף דאין חיוב ק"ש אלא בכפירה בב"ד דכתיב אם לא יגיד מקום שזה מגיד מתחייב זה ממון וקשה מנ"ל דקרא מיירי כשיש חיוב ממון דילמא החיוב משום שעבר על האלה. א"ו דאביי מפרש הקרא כמ"ש התוס' הנ"ל דאם לא יגיד מיירי דאף בלא שבועה איכא נשיאות עון והיכא דליכא חיוב ממון מהכ"ת יהי' בלא שום שבועה נשיאות עון בכבישות עדותו:
ובזה ארווח לן לפרש דברי הירושלמי בפרק שה"ע תני ר' ישמעאל ונשא עונו זה קרבן מנ"ל ב"ד הגדה הגדה מה להלן ב"ד והגידו לך את דבר המשפט] אף כאן ב"ד. כהדא אין מקבלין עדים אלא אם ראו שנים כאחת כו' והכוונה לדעתי דלר' ישמעאל שמפרש ונשא עונו קרבן הכוונה ואם לא יגיד אחר שמיעות הקול ואין הכרע דמיירי כשזה מעיד שנתחייב לזה ממון וליכא למשמע דמיירי בב"ד די"ל דמיירי שלא בב"ד ונשיאות העון מפני האלה וז"כ הירושלמי מנ"ל ב"ד הגדה הגדה. ומה שמסיים הירושלמי כהדא עד שיראו שנים כאחת י"ל דבא ללמדנו בזה שחולק על ש"ס דילן וסובר דאין ע"א חייב קשה"ע אפילו בעד סוטה דא"ל כסברת התוס' במקום שיש נשיאת עון בכבישת עדות חייב בק"ש הא הירושלמי מפרש הקרא ונשא עונו זה קרבן וא"כ קאי לא יגיד על ושמעה קול אלה. וא"ל דלהכי אפקה רחמנא בלשון חד להורות כדברי עולא כ"מ שהאמינה התורה כו' ולחייב ע"א בקשה"ע. ע"כ מסיים כהדא עד שיראו שנים כאחת וא"כ מוכרח הכתוב לכתוב בלשון חד כנ"ל וא"כ ליכא למשמע שע"א יתחייב בקשה"ע:
היוצא מזה שיש מחלוקת בפרושו דקרא אם לא יגיד קאי על אחר שמיעת האלה או כפי' התוס' ולפי"ז יש לתרץ מה שמתמה הרשב"א על ר"פ דמחייב במשחק בקובי' קשה"ע כיון דמדאו' מחזי חזי אמאי הא כתיב אם לא יגיד והאי לאו בר הגדה הוא כלל. שמה"ט פוטר ראב"י אף שמדאורייתא מחזי חזי וכדאי' ביומא דף ע"ד ע"א דכתיב אם לא יגיד והאי לאו בר הגדה הוא כלל ולפמ"ש א"ש דהא ר"פ אותיב לאביי לעיל ממה דיליף מואם לא יגיד שצריך שתהא הכפירה בב"ד ומדלא ניחא לי' הילפותא דאביי נכון לומר דאתי לי' הך דינא שצריך שיהי' הכפירה בב"ד מהגדה הגדה כדברי הירושלמי ושפיר מצי סבר כר' ישמעאל דונשא עונו היינו קרבן ופרושו שאם לא יגיד לאחר שמיעות קול אלה אז ישא עון ותו ליכא ראי' דמיירי קרא במקום שאם מגיד יתחייב זה ממון דאף שאינו מחייב ממון ולאו בר הגדה הוא כלל מ"מ כיון דמדאורייתא מחזי חזי וקרינן בי' והוא עד נושא עון על השבועה שנשבע שאינו יודע לו עדות והרי הוא עד מדאורייתא וע"כ דעת ר"פ דגם משחק בקובי' ישנו בחיוב קשה"ע ומיושב שפיר קושי' הרשב"א על ר"פ ולפי האמור מוכח שאביי דיליף מאם לא יגיד במקום שזה מגיד מתחייב זה ממון ע"כ לא ס"ל כר"פ אלא כראב"י ומקשה הגמ' שפיר על אביי מי יימר דמשתבעת ומיושב קושי' הרשב"א הנ"ל ודוק:
וידוע מחלוקת הרמב"ן ושארי הקדמונים דדעת הרמב"ן דאם משביע עד ושותק חייב ק"ש והקדמונים ומכללם הרמב"ם חולקים עליו וסוברים דבשתיקה לחוד ליכא חיוב ק"ש אלא בכפירה: ונראה דדין זה אי בעינן דוקא כפירה לחיוב ק"ש או אף בשתיקה לחוד חל עליו חיוב ק"ש מיתלי תלי בפרושא דהך קרא דאם מפרשינן דואם לא יגיד קאי אחר שמיעות קול אלה משמעותיו דאף בשותק אחר השבועה ואינו מגיד עדותו ישנו בחיוב ק"ש דקרא אם לא יגיד אף בשותק רק שלא יגיד את עדותו חייב ק"ש ואם הך קרא דואם לא יגיד קאי אכבישת עדות בלא שבועה עדיין י"ל דבשתיקה ליכא חיוב רק משום דלא יגיד שישנו בנשיאות עון מצד כבישת עדותו. אבל חיוב ק"ש ליכא אלא כשכפר שבכפירה משוה קבלות השבועה כמ"ש הרשב"א משא"כ בשותק ובזה מדויק מה דשינה הרמב"ם בפ"י מהלכות שבועות מלישנא דר"פ דר"פ אמר הכל מודים כו' ולא אמר לב"ד וברמב"ם אי' אשה שהשביעה ע"א שיעיד לה במיתות בעלה וכפר דמשמע דוקא כשכפר חייב אבל לא בשותק די"ל דהרמב"ם לשיטתי' שפוסק כראב"י דגם משחק בקובי' ליכא חיוב קשה"ע אע"ג דמדאורייתא מחזי חזי מ"מ פטור כיון דלאו בר הגדה הוא ולפי"ז ליכא חיוב ק"ש כ"א כשכופר העד להדי' אחר השבועה ולא בשותק. ולכן כתב הרמב"ם וכפר אבל ר"פ לשיטתי' דאזיל בתר דאורייתא ומחייב ק"ש אף היכא דלאו בר הגדה מצד פסול דרבנן ואין תועלת בעדותו לחייב ממון והיינו מפני שסובר דונשא עונו קרבן וקרא דאם לא יגיד מיירי אחר שמיעות קול אלה ומוכח לדידיה דיש חיוב ק"ש אף בשותק ולא כפר להדיא דקרא ושמעה קול אלה אם לא יגיד ואינו מגיד היינו ששותק ונשא עונו:
ולפי"ז מיושב קושי' הרא"ש שמקשה אמאי פוטר ר"פ מקרבן באמר לדידה ולא אמר לב"ד הא הדין בעד מפי עד אם כופר הראשון אין השני נאמן כמו שהוכיח הרמב"ן בסוגיא דמשמשתו נדה בכתובות דה ע"ב ע"א ולפי מה שבארתי דר"פ מיירי רק בששתק העד ולא כשכפר להדי' לק"מ דהא מסוגי' דמשמשתו נדה אינו מוכח אלא היכא שהראשון כפר ואומר שלא הגיד כלל להשני וכן מדויק בלשון הרמב"ן שכ' להדיא דין זה כשכופר הראשון הוא שאין השני שאמר משם הראשון נאמן ולפי"ז מיושב קושי' הלח"מ על הרמב"ם הנ"ל דלשיטת הרמב"ם דלא משכחת קרבן שה"ע רק כשכופר העד לאחר השבועה אף באמר לדידה אם כפר אח"כ בב"ד מחויב הוא ק"ש דכיון שכפר ביטל מה שאמר לדידה ותו לא הי' ביד האשה שתלך לב"ד ותאמר מת בעלי [ובפרט לפי מה דאיתא בשו"ת הר"ן בע"א שאומר שלא בב"ד פלוני מת יכול לחזור ולהגיד רק שכ"ז שאינו חוזר ומגיד לא חיישינן לחזרה וע"כ יכולה האשה שתלך לב"ד ותאמר בסתם מת בעלי אבל פשוט כשכופר העד להדיא שלא אמר לה לא גרע מחוזר ומגיד] ודוק היטב: