אור ברסלב
שות עטרת חכמים חלק ב חדושי מסכת שבועות

שות עטרת חכמים חלק ב· רבי ברוך תאומים-פרנקל

חדושי מסכת שבועות

חדושי מסכת סנהדרין

בסוגיא דמשביע ע"א [דף ל"ב ע"א וע"ב]

תוספות ד"ה הכל מודים בעד טומאה ואין העד יכול לומר בלא עדותי ע"י עידי קינוי וסתירה תשתה ותמית ויפטר בעלה מן הכתובה דהרבה פעמים זכות תולה ונפסדת ע"י העד יותר ממה שנפסד ע"י עידי סתירה משום דאיכא למימר שמא זכות יתלה לה ולא חשיבי אלא גורמים עכ"ל התוס'

יש לדקדק למה לי' לתוס' לדוחק תרוצם. הא אפשר לתרץ דמיירי שהבעל בעצמו ראה שנטמאה באותו הסתירה ובכה"ג כשאין העד מעיד על הטומאה אינו נאמן להפסידה כתובתה ולהשקותה אינו יכול כיון שיודע בעצמו שנטמאה ומחויב להוציאה וליתן לה מיד כתובתה וכן אפילו שלא ראה רק שמע מנשים שהיא נטמאה אינה בהשקאה וחייב להוציאה וליתן לה כתובתה ואם העד יעיד על הטומאה יפטור מליתן לה כתובתה ומדלא מתרץ התוס' כן י"ל כיון דאביי אמר סתם הכל מודים בעד טומאה מיירי בכל גוונא דאל"כ ליפלוג וליתני בהך דינא גופא ולפי"ז הה"ד מה שאמר אביי מחלוקת בעידי סתירה מיירי ג"כ בכל גוונא הן אם הבעל ראה בעצמו שנסתרה או לא והשתא דאתינן להכי יש להקשות לכאורה קושי' עצומה ואקדים דברי הש"ע בחוה"מ סי' ע"ג ס"ב טען המלוה ואמר היום סוף הזמן שקבעתי והלוה אומר עד עשרה ימים קבעת הלוה נשבע היסת ואם הי' שם ע"א שהיום סוף הזמן ה"ז נשבע שבועת התורה ע"כ והוא מדברי הרמב"ם בפי"ג מהלכות מלוה ולוה וכתב שם בקצה"ח. והנה ראיתי בשו"ת מהרי"ט חלק ח"מ סי' ק"ה שכ' ע"ז וז"ל ולי הדבר ברור מאותה ששנינו בפ"ק דמכות דף ג' מעידין אנו באיש פ' שהוא חייב לחבירו אלף זוז ע"מ ליתנו לו מכאן ועד למ"ד יום ובאו עדים ואומרי' מכאן ועד עשרה שנים אומדים כמה אדם רוצה ליתן כו' אלמא דבר שבממון חשוב דמחייבין עדים זוממין בהכי ונראה מתוך דבריו דהא דחייב שבועה על קביעות זמן משום דהמתנת זמן הוי דררא דממונא וכמו שמביא ראי' מעדים זוממין. אך קשה שיתחייב שבועה בזה דהא גבי שבועה בעינן דוקא דבר שגופו ממון וא"כ מכ"ש קביעות הזמן. נהי שהי' יכול ליטול שכר מכאן עד המתנת המעות לא הוי גופו ממון ואינו אלא גרמא כו' יעו"ש תורף קושי' הקצה"ח דעל גורם לממון ליכא חיוב שבועה ובפרט שבועה דאורייתא להכחיש את העד ובאמת אישתמטי' להקצה"ח דברי הריטב"א במס' מכות ובפרט דברי הרמב"ן בחידושיו שכתב בזה"ל איכא דקשיא לי' כיון דההוא גברא מחייב לחברי' הנהו אלפי זוזי דמסהדי הנהו מה עבדי לי' רווחא דרווח מכאן ועד עשר שנים אמאי משלמי. לא יהא אלא דקא גזלי מני' אלפי זוזי ובטלוהו ולא רווח בהו לא משלם כלום הא קי"ל דכל הגזלני' משלמי' כשעת הגזילה וכדאמרי' בירושלמי המבטל כיסו של חבירו ולאו קושי' הוא דהכא כיון דהשתא לא מחייב לי' כלום כמאן דמפסדי מיני' אלפא זוזי דמי דהא איהו לא מחייב כלום ואינהו מחייבי לי' אלפא זוזי ומאי דאהני לי' דפרע האי שיעבודא דאיכא עלי' אומדים כמה אדם רוצה ליתן ויהי' אלף זו בידו בין ליתנם כו' או ליתן מכאן ועד עשר שנים עכ"ל תורף כוונת הרמב"ן דבכל הלואה לזמן ליכא חיוב ממונא על הלוה תוך הזמן כ"א שיעבודא דכשיבא הזמן יפרע. ואם עידי שקר מחייבין אותו לשלם קודם לזמן הזה הוי דררא דממונא ממש בלא גורם דכל מה שנותן קודם הזמן כיון דעדיין לא רמי חיוב הפרעון עליו הוי ממונא ממש. ע"כ שייך בזה כאשר זמם לעשות ואין מנכין מחיוב ההזמה כ"א מה שהי' הלוה רוצה ליתן מעצמו קודם הזמן סך מה כדי שיפטור משעבודו לכשיגיע הזמן לפי"ז א"ש דברי מהרי"ט דכשם לענין דין עונש הזמה דכתיב בי' כאשר זמם לעשות ולא כאשר זמם לגרום כמבואר בריטב"א פ"ק דמכות דעל גורם ליכא חיוב דין הזמה. עכ"ז המה בדין עונש הזמה כשבאו לחייב את הלוה שיפרע קודם הזמן הפרעון משום דבכה"ג מיקרי הפסד ממין ממש שבאו לחייבו בזמן שלא הי' עליו אז שום חיוב וכנ"ל כמו כן כשטוען הלוה שאינו חייב עתה להמלוה כ"א לעשרה ימים וע"א מעיד שחייב עתה הוי הכחשתו לעד הכחשת ממון גמור ולא גורם ע"כ מחויב לישבע שבועה דאורייתא נגד העד לפי"ז קשה היכא שהבעל ראה בעצמו שנסתרה אשתו אחר הקינוי ואם אין לו עדים בדבר על סתירה אינו יכול להשקותה ומחויב להוציאה וליתן כתובתה מיד ואם יהי' עדי' על הסתירה יהי' ממ"נ פטור לשעתא מחיוב פרעון כתובתה: אם נטמאה ויהי' המים בודקים אותה תפסיד כתובתה מכל וכל: ואם נא יהי' המי' בודקים אותה תהי' מותרת לו ותשאר תחתיו ולא יהי' עליו חיוב פרעון הכתובה כ"א כשיגרשנה או כשימות בחיי' ומחמת כבישת העדים את עדותן על הסתירה נתחייב לשלם כתובתה מיד והוי כהפסד גופו של ממון ולא גורם ואמאי פטרו רבנן דר"א בר"ש בכה"ג משבועות העדות ויש להסביר יותר דנראה פשוט היכא שיש הכחשה בקביעות הזמן בין המלוה והלוה אם יש עדים בדבר כדברי א' מהם בידו להשביע את העדים שיעידו ואם כובשין עדותן חייבים בקרבן שבועה כמו בכל כבישת עדות בדבר שעיקרו ממון גמור כי בעדותן יש חיוב ממון או פטור ממון ולכך יש שבועה דאורייתא בכה"ג נגד ע"א כפי הכלל שבידינו דכל מקום ששנים מחייבין אותו ממון ע"א מחייבו שבועה.

ולחומר הקושי' נראה לי כיון דפסקינן משביע עידי קרקע פטור ולא משכחת חיוב קרבן שבועה גבי כתובה כ"א בדתפסה מטלטלין וכמ"ש התוס' ד"ה ש"מ. והנה אם נאמר דאין לאשה בחיי בעלה לתפוס מעצמה צררי לכתובתה אף למשכון בעלמא דקודם זמן פרעון אף כשנתמוטט הלוה מנכסיו אין לכופו שיבטיח להמלוה במשכון על קיום הפרעון לזמן כמבואר בחוה"מ סי' ע"ג שדין עיקול אינו אלא מתקנות הגאונים ויעוין ביש"ש לב"ק פ"א סי' כ' ובפרט לפי דברי הרמב"ן הנ"ל דקודם זמן פרעון ליכא חיוב דררא דממונא על הלוה: עאכו"כ בחוב כתובה דגרע מתוך זמנו כמבואר בתוס' מס' ב"ב דף ה' דאינו ברור שתבוא לידי חיוב פרעון ולא משכחת זכות בתפיסת מטלטלין כ"א כשבעל בעצמו מוסר לה מטלטלין למשכון על כתובתה ומלבד דברי אלה דעת הרבה מקדמונים דלא מהני תפיסת מטלטלין לכתובה אף בחיי הבעל ולשיטתם מפרש הר"ן לאלפסי בפרק אלמנה נזונות דין שס"ו דמאי דקאמר הגמ' הכא בתפיסת מטלטלין מיירי בשהתפיסן הבעל מטלטלין לאחריות כתובה. אבל אם לא התפיסן אלא שתפסה איהי אפי' מחיים לא מהני לכתובתה ולפי מה שהוספתי שלשיטות הרמב"ן אין זכות תפיסה למשכון קודם זמן פרעון [וצ"ע מדברי האלפסי פרק הנ"ל שסובר דתפיסה מחיים מועיל אם לא התפיסן מיד הבעל ויש להאריך בזה במחלוקת סאמוראים בשם בדיני תפיסה ואכ"מ] ואי אתי' לידי גבי' מהמשכון אמרינן דלמפרע הי' של הגובה ובכה"ג סובר אביי למפרע ה"ג. ונראה כאשר אבאר בשם הרמב"ן דכמו כן גבי כתובות אשה היכא שהבעל מתפיס לה צררי למשכון וחל שיעבוד הכתובה מיד על המשכון וכשתגבה ממנה אמרי' דלמפרע הוא גובה כמו בשארי חובות. יעוין מס' ב"ב דף הנ"ל בדברי רבינו יונה שמובא ברא"ש ובכה"ג אין ביד הבעל דבר להוציא ממנה הצררי עד שתפרע הכתובה או כשיבורר שהפסידה במעשי' את כתובתה וא"כ י"ל כשמשביע את עידי הסתירה לא מיקרי כבישת עדות ממון גמור דהא מטלטלין לא משתעבדי לכתובה ואפי' אית לי' קרקע הא בקרקע ליכא דין שבועות עדות ואין לו הרווחה בעדותן כ"א בהצררי שמסר לה שאם לא תשתה או שיהי' המים בודקים אותה יוחזר לו הצררי ואם תשתה ותהיה נקיה יושאר הצררי בידה עד שיגרש אותה או ימות בחיי' ותגבה מאותו הצררי וישוב להיות למפרע לה לגמרי וכיון שזה בספיקא תלי' דדילמא תשתה ותהי' נקיה ולא יוחזר לו הצררי לא הוי רק גורם וגם לדידן דפסקינן כרבא מכאן ולהבא ה"ג מ"מ א"ש לפסוק כאביי דעידי סתירה לא מיקרי אלא גורם לפי דעת הרמב"ן בעצמו בחידושיו על מס' קידושין דף ח' ע"ב ד"ה ובמשכון שכ' שם בזה"ל משמע לי מסוגיא דפסחים דף ל"א ע"ב דמשכון דתפיס לי' המלוה ברשותו אם לא פרעו בזמנו והוחלט המשכון בב"ד למפרע ה"ג ואי זבין מלוה או קדיש משעת הרהינה שפיר זבין ושפיר הקדיש ואי זבין לוה או הקדיש לאו כלום הוא וכולה מדר' יצחק כדאי' התם כו' יעו"ש ועל דבריו אלה רמז במלחמות פ' כ"ש בסוגיא דהרהינה הרי להדי' שדעתו דהתפיסה מטלטלין למשכון אם בא לידי גביות כתובה מאותן המטלטלין גם רבא מודה דאמרי' איגלאי מילתא למפרע שלא הי' של הבעל אלא של האשה ולא הי' הפסד להבעל במה שכבשו עידי הסתירה את עדותן דאף אם היו מעידין שנסתרה לא הי' הצררי מוחזר ליד הבעל. ובהגעת זמן פרעון הכתובה אם הי' גביית האשה מהם איגלאי שהיה למפרע שלה ולא הי' בכבישות עדותן הוצאת ממון מהבעל אם לא כשמסלקה הבעל אח"כ במעות וישוב הצררי לידו דלגבי מעות לא שייך למפרע ה"ג ועכ"ז כיון דז"א אלא בהך גוונא ולא אם תהיה גביות כתובה מאותה הצררי וכיון דלא ברירא שיהי' כך לא הוי אלא גורם וע"כ ליכא בעידי סתירה חיוב ק"ש לרבנן דראב"ש הן לאביי הן לרבא דאף דסובר בעלמא מכאן ולהבא ה"ג מ"מ מודה דבתפיסה מטלטלין למשכון אמרינן למפרע הוא גובה ואף להחולקים על הרמב"ן הנ"ל מ"מ מודים דלאביי שסובר דלמפרע ה"ג גם במטלטלין היכא דהוי שיעבוד בפירוש ואמר גבה מאלו או בהרהינה למשכון ואי אתי לידי גבי' אמרי' למפרע הי' של הבע"ח ולא של הממשכן וכ"ז מבואר מתוך הסוגי' דפ' כ"ש מדברי רש"י בדף ל"א ע"א ד"ה תנן שכ' בזה"ל וקס"ד השתא בשלא מסרו לו אלא שיעבדו לו כשאר לווין שאם לא אתן לך עד יום פ' בא לביתי וגבה מחמץ זה עכ"ל ויעו"ש ברש"י ע"ב ד"ה בע"ח ובפ"י שם ובראשית המחשבה דמיתי לכלכל דברים בזה בשיטת הפוסקים דמאי דפסקינן כר' יצחק קנוי המשכון לגמרי להבט"ח. ומקור השיטות שונות שבזה מבוארים באריכות בש"ך חוה"מ סי' ע"ב ס"ב אבל קשה לדעתי אם אפשר לומר כן במשכון צררי על כתובת אשה דאי קנוי' לה לגמרי להוי כנפרעה כתובתה בעודה תחת בעלה והוי כמשהה אשתו בלא כתובה אבל אי לא אתינן עלי' אלא מדין למפרע ה"ג א"ש כמובן:

ועפ"י הנ"ל יש ליישב מה שמקשה הרשב"א והניח בצ"ע מה פריך הגמ' ולימא לי' מי יימר דמשתבעת הא י"ל דאביי סובר כר"פ דאמר שם בדף ל"א ע"א למעוטי מלך אבל משחק בקובי' לא. כיון דמדאורייתא מחזי חזי והרי שבועה דכשנגדו אינו אלא מדרבנן. ומדאורייתא יתקיים עדותו של עד להוציא מהחשוד מדין מתושאיל"מ בלא שבועות שכנגדו אבל לפי מה שכתבתי דלכך סתם אביי ואמר מחלוקת בעידי סתירה דלרבנן דראב"ש ליכא חיוב ק"ש משום דלא משכחת אלא בדתפסה צררי ובכה"ג ליכא דררא דממונא לגבי בעל וכנ"ל וידוע דאף למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא מ"מ מיני' דידי' גבי' מדאורייתא אפילו מגלימא דעל כתפאי' של הלוה וה"ה בכתובת אשה אף למ"ד כתובה לאו דאורייתא ז"א אלא שמדאורייתא אין מחויב הבעל ליתן כתובה אבל אם נתן לה כתובה קם עליו החיוב מדאורייתא לשלם אפי' מגלימא דעל כתפא וביותר א"ש לפי שיטת התוס' בכתובות דף יו"ד ע"ב ד"ה אמר ר"נ ובדף ל"ט ע"ב ד"ה טעמא מאי דקי"ל כרשב"ג דכתובת בתולה דאורייתא יעוין במנחת יהודא וברמב"ן עה"ת פרשת מש"ר שכתבו דאף בלא תקנת חז"ל הי' זאת לפנים בישראל נתינת כתובה מכל איש לאשתו וע"ז כתיב כמוהר הבתולות ע"כ עונש מש"ר מאה כסף שיעור כפל הכתובה והא דמטלטלין דבעל בחייו לא משתעבדי לכתובה אינו רק מתקנת חכמים כמפורש ברמב"ם הלכות אישות פ' ט"ז ויש בזה מחלוקת רבנן ור"מ במס' כתובות דף פ"א דלר"מ גם מטלטלין משועבדים לכתובה ומפרשים שם בתוס' דלאחר מיתות הבעל גם ר"מ מודה דמטלטלין דיתמי לא משתעבדי לבע"ח וה"ה לכתובות אשה הרי דלרבנן דר"מ שסוברים דאף בחיי הבעל לא משתעבדי מטלטלין לכתובה ז"א אלא מדרבנן מתקנת חכמים. א"כ תו אי אפשר לומר דאביי סובר כר"פ דאזלינן בתר דאורייתא דא"כ משכחת קרבן שבועה בעידי סתירה אף היכא דלא תפיסא מטלטלין דמדאורייתא מחזי חזי לגבות אף ממטלטלין דבעל בעודו חי א"כ הוי שפיר דררא דממונא גם בעידי סתירה לבד ומדאמר אביי מחלוקת בעידי סתירה מוכח דסובר דלא אזלינן בתר דאורייתא ומקשה הגמ' שפיר אליבא דאביי ולימא לי' מי יימר דמשתבעת אבל לר"פ דמיירי שמשביע שיעיד עד על מיתות בעלה כיון דמטלטלין דיתמי לא משתעבדי אף מדאוריי' שפיר צריכין לאוקמי בתפסה מטלטלין ובלא"ה א"ש לשיטות הסוברים דעד מיתה אינו נאמן אלא מדרבנן ודלא כדעת הרמב"ם ואף להרמב"ם לא ברירא אם נאמנות ע"א מועיל מדאורייתא לענין הכתובה ויש אריכות בזה בשו"ת תשב"ץ:

ואמנם תירוצי זה א"א לומר בשיטת האלפסי וסייעתו שמפרשים הך דתפיסה מטלטלין שאשה תפסה בעצמה ולא נתן לה מבעלה למשכון ובכה"ג לא שייך למפרע ה"ג ובזה נתרועע יסוד הדברים שכתבתי ונשאר קושייתי הראשונה דגם בעידי סתירה הוי כממון ממש שלפי סברת הרמב"ן והריטב"א בחדושיהם למס' מכות שהבאתי לעיל אמנם מהאי גופא שסובר האלפסי דמהני תפיסה שלא ברצון הבעל נראה שאינו סובר כדעת הרמב"ן דקודם זמן הפרעון ליכא חיובא על הלוה כ"א שיעבוד ואם מה"ט ליכא דין עיקול עאכו"כ שלא הי' זכות לתפוס תוך זמנו למשכון וצ"ע]:

אמנם לפי דברי הנ"ל שמוכח דאביי לא אזיל בתר דאורייתא יושאר קושי' הרשב"א בחידושיו ומבואר גם באריכות בתשובותיו בספר תולדות אדם שאלה ג' לפי דעת איזה מגדולי המורים דגם בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא מחויב שכנגדו לישבע מתק"ח ממילא ה"ה גבי נסכא דר"א וא"כ למה אמר אביי הכל מודים בע"א דר"א הא מצי למימר מי יימר דמשתבעת. לולא דברים הנ"ל הייתי יכול לומר שגדולי המורים הנ"ל סוברים דאביי אזיל בתר דאורייתא והא דפריך הגמ' גבי חשוד נימא לי' מי יימר א"ש לפי דעת התוס' כנראה מדבריהם בתירוץ השני בסוגי' דההיא רעי' בד"ה שכנגדו דמדאורייתא לא מיקרי חשוד אינו יכול לישבע ועיקר הדין דבחשוד שכנגדו נשבע ונוטל אינו יכול לישבע לא שייך מי יימר דמשתבעת דהא מדאורייתא מחזי חזי בלא שבועה שכנגדו וקצת מזה כ' בתומי' סי' צ"ב ס"ק יו"ד ובמ"א בארתי שהרשב"א בעצמו נתכוון לזה בתשובה הנ"ל ובתחלה כ' דמהאי דשבועות העדות מוכח שלא תיקנו חכמים שבועה לכשנגדו רק בחשוד דשייך לא שבקת חי משא"כ בשארי מתושאיל"מ ואח"ז מצדד שהראי' משבועות העדות יש לדחות. וכ' בזה"ל והראי' משה"ע שאמרתי דמשמע שיטול בלא שבועה כלל היינו מדאורייתא אבל מדרבנן חייב עכ"ז כוונתו כמ"ש ראייתו של הרשב"א הי' לשיטתו שסובר דגם בחשוד שורת הדין מדאורייתא מתושאיל"מ וכיון שעכ"ז פריך הגמ' לאביי מי יימר דמשתבעת ע"כ צ"ל דלא ניחא להגמ' לתרץ דאביי סובר כר"פ ולא כראב"י דהילכתא כוותי' דראב"י ולזה הוכיח הרשב"א כסברתו דרק בחשוד תיקנו חז"ל שבועה על שכנגדו מטעם לא שבקת חי משא"כ בנ' ידענא ונ' לא ידענא וכן בנסכא ולבסוף מסיק ליישב דעת המורים גם בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא צריך שכנגדו לישבע ממילא ה"ה בנסכא והא דלא קשה בנסכא לימא לי' מי יימר דמשתבעת. די"ל דאביי סובר כר"פ דאזלינן בחר דאורייתא ובגבי חשוד דעת המורים הנ"ל דמדאורייתא לא שייך כלל דין מתושאיל"מ דיכול לישבע רק שאין אנו מאמינין לו ולא מניחין אותו לישבע ע"כ כיון דכל עיקר הדין גבי חשוד מתושאיל"מ אינו אלא מדרבנן שפיר פריך הגמ' מי יימר דמשתבעת אבל בנסכא ל"ק מי יימר דמשתבעת דהא מדאורייתא מחזי חזי בלא שבועה

היוצא מזה דלשיטת גדולי המורים דגם בנ' ידענא ונ' לא ידענא יש חיוב שבועה על שכנגדו צ"ל דאביי אזיל בתר דאורייתא כר"פ דאל"כ נשאר קשה עליהם קושי' הרשב"א דגם גבי נסכא נימא מי יימר דמשתבעת. והרי לפי דברי הקדמונים מבואר דאביי לא אזיל בתר דאורייתא.

ונראה לי ליישב שיטות גדולי המורים הנ"ל בדבר חדש שאף שלא נחתו לסברת הרשב"א שתק"ח בחשוד שישבע שכנגדו הוא מטעם לא שבקת חי וע"כ דעתם דגם בנ' ידענא ונ' לא ידענא צריך שכנגדו לישבע מדרבנן ויסודם מדברי הירושלמי בפ' הכונס המובא באלפסי במעשה דחד בר נש דאפקיד גבי' חברי' שק צרור כו' יעו"ש דמיירי בכה"ג מ"מ יש סברא לומר דגבי נסכא לא הי' באפשר לחייב את שכנגדו שבועה דאם הוי רמי רבנן שבועה על שכנגדו הי' נתרועע יסוד הדין גבי נסכא לחייב במתושאיל"מ כאשר אבאר ואקדים דברי הרמב"ן בחידושיו למס' ב"ב דף ל"ג ע"ב בסוגי' דנסכא שמפלפל בקושי' וכ' בסוף בזה"ל ויש שפירשו טעם הדבר מפני שהתורה האמינה ע"א עד שישבע הלה להכחישו וכ"ז שלא נשבע הרי העד נאמן וכמי שחטף בפנינו דמי ולפיכך אינו נאמן לומר דידי חטפי אפילו בשבועה עכ"ל תורף כוונת הי"מ הנ"ל מיוסדים על דברי עולא במס' סוטה דף ל"א דאמר כ"מ שהאמינה התורה ע"א הרי הוא כשנים וסוברים דשייך זה גם בעד הקם לשבועה דאף שיש ביד הנתבע להכחיש דבריו בשבועה מ"מ כ"ז שאין שכנגדו נשבע תורת נאמנות להעד כשנים (ויש בזה אריכות בתה"ד סי' של"ד ובש"ך חוה"מ סי' פ"ז ס"ק ט"ו ואכ"מ) והנה בקצה"ח סי' ל"ח ס"ק ה' כ' בזה"ל עד המעיד לחייב שבועה ולא הי' יכול לישבע מפני שהי' חשוד או שטוען אינו יודע בענין דנתחייב לשלם משום דין מתושאיל"מ והוזם מי שייך בי' כאשר זמם ולכאורה משמע מדברי תוס' דשייך בזה כאשר זמם יעוין בפ"ק דב"מ דף ב' בתוס' דיה ע"א יוכיח וז"ל כי מה שהעד אינו משלם כשהוזם אינו חומרא אלא לפי שבעדותו אינו מחייב ממון ומשמע דהיכא דמחייבי ממון שייך בי' כאשר זמם. אלא שלבי מהסס דקרא כי כתיב כאשר זמם בשני עדים הוא דכתיב כו' ע"כ וכתבתי בגליון אישתמטי' מיני' נוסחא שיש ברמב"ם הלכות עדות פכ"א הלכה ה' וז"ל בא ע"א והעיד שזינתה אחר קינוי וסתירה ונמצא אותו העד זומם משלם כתובתה ע"כ הרי להדי' לפי נוסחא זו דאף בע"א היכא דמחייב ממון בעדותו ישנו בעונש הזמה. עכ"ז פשוט בע"א מעיד על החשוד לפי תקנות חז"ל שמחויב שכנגדו לישבע אף אם הוזם העד אינו בעונש הזמה לפי דברי הריטב"א הנ"ל שהבאתי מדכתיב כאשר זמם לעשות נשמע דעל גורם לא מחייבין עדים זוממים ובגוונא דחשוד כיון שאין לחייב את החשוד לשלם כ"א כשנשבע שכנגדו ושייך בודאי מי יימר דמשתבע לשקר ולא הוי עד אלא גורם בעלמא וא"ל דא"כ דליתא בהזמה יובטל עדותו ז"א דהא לדינא דאורייתא שהי' צריך החשוד לשלם אף בלא שבועה שכנגדו ישנו בדין הזמה ואחר שתקנו חז"ל שישבע שכנגדו דאינו בהזמה ל"ל בי' דהא לפי תקנת חז"ל באמת אינו אלא גורם דמצי למימר מי יימר דמשתבעת ובפרט לשקר ובכה"ג לא אמרה תורה כלל כאשר זמם וא"ל כיון דלפי האמת אינו בהזמה אמאי נקרא החשוד מחויב שבועה זה ליתא דהא לענין חיוב שבועה נגד העד ג"כ לא נאמר דין הזמה וכ"ז א"ש בע"א דמעיד על החשוד שאין צריכין בו לומר דעד נאמן כתרי כ"ז שאין הנתבע נשבע להכחישו רק שהעד מחייבו שבועה וכשאינו יכול לישבע חייב ממילא במתושאיל"מ אבל בנסכא שיש להחוטף לפטור א"ע בשבועה דידי חטף במיגו דלא חטפתי וא"א לחייבו רק במה שאנו מחזיקין כדעת היש מי שפירשו הנ"ל דכ"ז שאין שכנגדו נשבע נאמן אותו העד בעדותו כשנים ואם לא הי' עד כלל מעיד שראה החטיפה הי' החוטף פטור בטענותו דידי חטף במיגו דלא חטפתי ומחמת עדותו של אותו העד מבטלין המיגו כי מחזקינן נשאר להעד נאמנות כשנים כנ"ל במה שמעיד שראה החטיפה וממילא שורת הדין שאם מוזם ע"ז בעמנו הייתם שלא ראה את החטיפה מחויב לשלם להחוטף מדין הזמה וכיון דשייך בי' הזמה א"א לקבל עדותו כ"א היכא דאפשר בהזמה. וכ"ז כשאין צריך הנחטף לישבע שדידי' חטף אבל אם הי' תיקון חכמים שגם הנחטף צריך לישבע שדידיה חטף תו לא הי' אפשר להתקיים דין הזמה בעד המעיד על החטיפה משום דהוי אינו אלא גורם וממילא כיון שאינו בהזמה אין לקיים עדותו כ"א לחייבו שבועה ולא לאחשבי' כשנים לחיוב ממון והדר דינו למפטר את החוטף בשבועה דידי חטף במגו דלא חטפתי ויעוין בשו"ת מיימוני לספר משפטים סי' ס"א שהר"מ פוסק בנ' ידענא ונ' לא ידענא מחויב שכנגדו לישבע אבל בנסכא ליכא שבועה על שכנגדו כדמוכח מהכא אבל מש"כ שהטעם בנסכא משום שעד מסייע פוטר קשה להבין דהא אין מקום להטיל שבועה על שכנגדו רק דשלו הוא ולא כדברי החוטף דאמר שהוא גזלו ממנו תחלה וחטף ממנו את דידי'. ואין העד המעיד על החטיפה מסייע לשום א' מהטענות שביניהם על קודם החטיפה דשל מי הי' הנסכא:

עוד למדתי מדברי הר"מ שם די"ל דהיכא שיודע העד דכשכנגדו הוא חשוד ומיד בעדותו הוי קם לממון אין שורת הדין מדאו' לומר בכה"ג מתושאיל"מ. משא"כ בנסכא שהי' ביד החוטף לטעון לא חטפתי ולא הי' מתחייב ממון עפ"י העד וגם דברים אלו צריכים עיון שבתחלה כ' בעצמו דהמעשה בנסכא ע"כ מיירי שאחר שטען דידי חטף בא העד וע"כ מתחייב ק"ש בכבישות עדותו דאם העד מושבע תחלה לא הי' מיקרי אלא גורם לממון:

ובדרך פלפול נ"ל ליישב קושי' הרשב"א מה שמקשה על הגמרא דפריך מי יימר דמשתבעת. דילמא סובר כר"פ דאזלינן בתר דאורייתא ושבועה דכשנגדו אינו אלא מדרבנן בהקדם ליישב הא דהשמיט הרמב"ם בדין שבועות ע"א נסכא דר"א ולא הזכיר אלא במשביע היכא ששנים חשודים י' ואקדים תחלה דברי הרמב"ם הלכות טוען בפ"ד הלכה ח' שכ' בזה"ל מעשה באחד שחטף לשון כסף מחבירו בפני ע"א ואמר אח"כ חטפתי ושלי חטפתי ואמרו חכמים ה"ז מחויב שבועה ואיל"מ ע"כ מדדייק לשונו וכ' ואמר אח"כ כו' נ"ל שסובר דדוקא בכה"ג שהי' ביד הבע"ד להכחיש את העד בטענה לא חטפתי הוא דאמרי' מתושאיל"מ. משא"כ היכא שטען תחלה דידי חטפתי ואח"כ בא העד כאשר מצדד כן הר"מ בתחילת דברי התשובה הנ"ל אבל הוא בעצמו סותר דבריו מסוגי' דהכא דכיון שמחייבין שבועת עדות את העד גבי נסכא ע"כ מיירי שכבר טען החוטף דידי חטפתי ואח"ז משביעו התובע את העד דאל"כ לא הוי העד בעת שהושבע רק כעד הגורם לממון א"ו מיירי שכבר טען החוטף דידי חטפתי והי' העד קם לממון בעדותו ונ"ל דסברת הקצה"ח הנ"ל כיון דדין הזמה דכתיב בתורה גבי שני עדים אין ללמוד ממנו שיהיה שייך עונש הזמה בע"א מיתלי תלי במחלוקת הקדמונים אם גם בעידי ממון אמרי' כאשר זמם ולא כאשר עשה דלשיטת הסוברים דבממון עונשין מן הדין לכך יש חיוב הזמה גם בכאשר עשה. כ"כ יש לחייבו בע"א הקם לממון בעונש הזמה בק"ו מב' עדים ולהסוברים ומכללם הריטב"א בחידושיו למס' מכות דגם אין אמרי' כאשר זמם ולא כאשר עשה משום שאין עונשין מה"ד. אין ללמוד בע"א לחייבו בעונש הזמה בק"ו מב' עדים דאין עונשין מה"ד וכיון שא"א לחייב ע"א בעונש הזמה שורת הדין שלא יועיל עדותו לענין ממון בק"ו מב' עדים דהיכא שא"א לקיים בהם דין הזמה אינם קמים לממון בעדותם לפי"ז לא משכחת מדאורייתא לדין מתושאיל"מ בחשוד לחייב שבועה נגד עד דהא בכה"ג הוי עד שאינו בהזמה וצ"ל דהא דאמרי' גם בזה מתושאיל"מ באמת אינו אלא מדרבנן וכיון דכשנגדו נשבע ונוטל לא מיקרי כלל שקם לממון אלא גורם לממון ובגורם גם בשני עדים לא נאמר דין עונש הזמה כלל. והא דאמרי' גם בשניהם חשודים מתושאיל"מ ג"כ א"ש לפי דברי הרמב"ם דלפי תקנות חז"ל שלא להצריך דו"ח בדיני ממונות גם עדות שאאי"ל מועיל בממון יעוין בלח"מ פ"ג מהלכות עדות דין ב' שמוכיח מדברי הרמב"ם בפ"ה מהלכות סנהדרין שדעתו דגם לענין דרישה וחקירה שוה גזילות לדיני קנסות דעיקר תקנת חכמים שלא להצריך דו"ח לא הי' רק בדיני ממונות דשייך בכו נעילת דלת וכן מורה תחלה לשון הרמב"ם שם בפ"ג מהלכות עדות שכ' בזה"ל אבל אמרו חכמים כדי שלא תנעול דלת בפני לווין אין עידי ממון צריכין דו"ח כיצד אמרו העדים בפנינו הלוה זה את זה מנה בשנה פ' אע"פ כו' במה דברים אמורים בהודאות והלואות מתנות ומכירות וכיוצא בהן כו' ע"כ. ומדכ' וכיוצא בהן משמע שסובר דבגזילות בעינן דו"ח כמו בדיני קנסות ממילא ה"ה דבעינן גבי עדות בגזילות שיהי' אפשר בהזמה כדין תורה וא"כ בנסכא שהיא גזילה בעינן דו"ח וה"ה דבעינן גבי' עדות שאי"ל ויעוין בכ"מ בפ"ה מהלכות סנהדרין הי"ג שמביא בשם הנ"י שכ' שדעת הרא"ה דכל גזילה שהוא דומי' דויגזול את החנית וגו' הוא מילתא דלא שכיח ובעינן דו"ח. ומה שמקשה שם הכ"מ על הרמב"ם שנראה כסותר דבריו ממש"כ הרמב"ם מי שגנב או גזל גובין ממנו הקרן דייני חו"ל כו' יש לדחות דמיירי דליכא הכחשה ולא צריך למדייני' רק לגבות מנכסי הגזלן לפי"ז בגזילה א"א שיהי' ע"א שאינו בהזמה קם לממון וע"כ לא משכחת לשיטת הרמב"ם בזה דין נסכא דר"א רק היכא שהעיד העד תחלה קודם טענות החוטף שאז לא עשה כ"א לחייב שבועה ולכך מדייק הרמב"ם בדין נסכא ואמר אח"כ חטפתי על מה שכבר העיד עליו העד שחטף הודה על החטיפה וטוען דידי חטפתי וע"ז הוא שאמרו חכמים מתושאיל"מ דהא העד כי אתי לא אתי אלא לשבועה לפי"ז לא משכחת כלל חיוב שבועות עדות בע"א דר"א ולאביי שסובר גם בע"א דר"א יש חיוב שבועות עדות י"ל שסובר כנראה מהסוגיא דהחובל דף פ"ד ע"ב דרק בחבלות בעינן מומחים ולא בגזילות והרמב"ם תופס להלכה כסוגי' דסנהדרין דגם גזילות בעינן מומחים וה"ה דו"ח או י"ל שאביי חולק על רבא בסנהדרין דף ל"ב ע"ב שמחלק לענין דו"ח בין דיני קנסות לדיני הלואות ורומי' דגמ' שם על מתני' דאחד דיני ממונות מתרץ כדרב חנינא שם דלא נחית לחלק בין ממון לקנס משמע לכאורה שסובר שכל עדות שאינו בד"נ רק בדררא דממונא ובכללם גם דיני קנסות ובגזילות לא בעינן דו"ח דבלא פלוג הי' תקנות חז"ל דלא נבעי בכל עדות ממון דו"ח והה"ד דלא בעינן עדות שאי"ל ושפיר משכחת דין נסכא דר"א היכא שהחוטף טען תחלה דידי חטפתי ואח"כ מעיד העד על החטיפה. ובכה"ג שייך שפיר חיוב ק"ש בע"א. עוד מקום אתי לומר דאביי לשיטתי' שסובר שעונשין מה"ד כדאי' בסנהדרין דף נ"ד ע"א ודף ע' ע"א גם בע"א היכא שקם לממון יש חיוב עונש הזמה והמעיין היטב ברש"י שם בסנהדרין ע"ו ד"ה גלוי מילתא יראה שאליבא דאביי לא שייך למפטר ע"א מחיוב הזמה מטעם דאין עונשין מה"ד ואין גילוי מילתא יותר מזה דאם בב' עדים המוזמים דאיכא למימר מאי חזית דסמכית אהני כו' הטילה התורה עונש בע"א כשקם לממון לכ"ש:

היוצא מדברי הנ"ל דהך דינא בע"א דכשנגדו חשוד על השבועה דאמרינן מתושאיל"מ לא משכחת מדאורייתא דהא מדאו' אפי' בשני עדים אינם נאמנים כשאינם בעונש הזמה (ורק מדרבנן ל"צ שיהי' בהזמה אחר התקנה דלא בעינן דו"ח בממון וכ"כ ל"צ שיהי' אפשר בהזמה וא"כ לא הוי משואיל"מ רק מדרבנן] וא"כ מקשה הגמ' שפיר מי יימר דמשתבעת. ול"ק קושי' הרשב"א הנ"ל דילמא אביי סובר דאזלינן בתר דאורייתא ז"א דהא כל עיקר דינא דבחשוד גבי ע"א שיהי' שכנגדו נוטל אינו כלל מדאורייתא ומיושב נמי קושית הר"ן ר"פ כה"נ דלמה תני תנא דמתני' שכנגדו חשוד על השבועה במנין דנשבעין ונוטלין. דלא מיירי אלא באותן שמן הדין אף בשבועה לא הי' נוטלין וע"כ לא תני שם במתני' פוגמת וע"א מעידה שהיא פרוע אבל לפי הנ"ל לק"מ דבע"א שכנגדו חשוד על השבועה לא הוי מדאורייתא דין מתושאיל"מ דכיון שאין העדים בעונש הזמה:

הן אמת שרש"י מפרש המשנה שם שכנגדו חשוד על השבועה מיירי במודה במקצת ותרצתי במק"א דלפי דברי רבה בטעם חיוב שבועה במודה במקצת הוא משום דלא אמרי' מגו דהעזה לפטורי משבועה אין לחייב חשוד מודה במקצת מדאורייתא מדין מתושאיל"מ דא"כ שמחויב לשלם הוי מגו לאפטורי מממון ואמאי לא יהי' הנתבע נאמן באותו מגו והא דפסקינן באמת אף במודה במקצת בשניהם חשודים מתושאיל"מ א"ש לפי מש"כ הפנ"י ריש ב"מ דאף רבה מודה לאביי דמדרבנן אמרי' דשמא ספק מלוה ישינה יש לו עליו וממילא ליכא מגו כלל מדרבנן גבי מודה במקצת די"ל שאין לו ס' מלוה ישינה רק על אותו חצי שכופר ולא הוצרך רבה לטעם דאין אדם מעיז אלא לדין דאו' כמו שמדייק רבה ואמר מפני מה אמרה תורה כו'. דמדאורייתא לא חיישינן לספק מלוה ישינה והוי מגו גמור מדאורייתא לולא הטעם דחזקה דאין אדם מעיז כו' ועכ"פ יצא לנו מדברי אלה דבחשוד מודה במקצת ליכא לחייב ממון מדאורייתא ומיושב קושי' הר"ן הנ"ל ולזה דייק רש"י לפרש המתני' דמיירי בחשוד מב"מ אבל חשוד נגד ע"א סובר רש"י דמדאורייתא אמרי' מתושאל"מ וכל כה"ג שמדאו' נוטל בלא שבועה לא חשיב שם במתני' ויש להוסיף עוד דרש"י בזה לשיטתו (דלפי פרושו במס' ב"מ דף ד' ע"א ד"ה תורת הזמה לא פריך יעו"ש) שלא נחית לפרש כדאי' בתוס' שם ד"ה ע"א יוכיח:

והנה לכאורה דמיתי לומר דאכתי משכחת משביע ע"א דר"א שלא יבוטל מחמת דין עדות שאאי"ל כגון שהחוטף מודה שחטף בפני אותו העד אבל דידי' חטף וכ"ז שאין העד מעיד נאמן הלה בטענותו דדידי' חטף ואם יעיד העד עדותו יהי' הדין לחייב החוטף במתושאיל"מ ולא בעינן הכא שיהי' אפשר בהזמה דהא החוטף בעצמו מודה שהעד אומר אמת שראה החטיפה אמנם לפי האוקמתא דרב אחא ברי' דרב איקא במס' ב"ק דף ע"ה ע"ב במחלוקת סומכוס ורבנן נראה דלפי דברי חכמים דהתם היכא שהבע"ד בעצמו אומר תחלה שגנב וטבח בפני פ' ופ' ואח"כ באו אותן העדים והעידו שבפניהם גנב וטבח פטור מקנס משום דהוי עדות שאאי"ל כיון שהוא בעצמו הודה תחלה שבפניהם טבח ומכר ותו לא משכחת בהם דין הזמה והוי ככל עדות שאאי"ל שאינה עדות ועד"ז י"ל ג"כ הכא דאם אינו מודה תחלה שחטף בפני פלוני א"א לחייב את העד בשבועות העדות דמי יימר שיודה הלה שחטף בפני אותו העד והוי רק כגורם לממון. ואם כבר הודה החוטף תחלה קודם העדאת העד שבפני אותו העד חטף ממילא א"א שיהי' שייך דין הזמה גבי אותו העד דהא הבע"ד בעצמו כבר הודה שכדברי העד כן הוא:

ומלבד זאת י"ל דהרמב"ם לשיטתי' שפוסק בפ"ב מהלכות טוען ד"ג דאם אדם מודה מעצמו שהוא חשוד אין שכנגדו נשבע ונוטל מטעם דאין אדם מע"ר ואינו נעשה חשוד עפ"י הודאת עצמו אפשר גם הכא גבי נסכא אם החוטף בעצמו מודה שאותו העד ראה החטיפה אין הודאת הזה גורמת לו להיות חייב מדין מתושאיל"מ דהוי כמשים עצמו רשע בהודאתו דהא בודאי פשוט דהחוטף בינו לבין עצמו נסכא בחזקת שהוא שלו אין עליו שם גזלן כלל דיודע בעצמו דדידי' חטף וכמבואר בש"ע חוה"מ סי' ד' דבכה"ג עביד אינש דינא לנפשי' ומותר לו לכתחלה לחטוף את שלו המכיר ביד חבירו ולא מחשבינן את החוטף לגזלן רק מפני שחטף בפני ע"א דהוי כב' כ"ז שאינו נשבע כנגדו וע"כ דינו כגזלן ואינו נאמן אף במגו דהחזרתי משום דהוי כגוזל חבירו בפני עדים דצריך להחזיר לו בעדים כן דעת הרמב"ם אהא דנסכא כמבואר במ"מ הרי דהודאתו להעד באמירתו שראה החטיפה הוי כמשוה א"ע בזה לגזלן ע"כ שורת הדין שלא לחייבו ע"י הודאה זו וכדין דאאמע"ר ואין לומר דל הודאתו ונחייבו ע"פ עדות העד לבד ז"א שהרי בלא הודאתו ליכא לחייבו עפ"י העד כי אין הע"א בהזמה ובטל עדותו כדין כל עדות שאאי"ל כנ"ל כ"ז נכון לשיטת הרמב"ם שהבאתי לעיל דאם אדם מודה מעצמו שהוא חשוד לא אמרי' בי' שכנגדו נשבע ונוטל. אבל הרמ"ה חולק ע"ז וכמבואר בטוש"ע סי' צ"ב:

והנה סוגיא דההיא רעי' בב"מ דף ה' ע"א יש לכאורה ראיה מדברי אביי שם כדעת הרמ"ה. כי כן דברי הגמ' שם. ההיא רעי' דהוי מסרו לי' כל יומא חיותא בסהדי יומא חד מסרו ליה בלא סהדי לסוף אמר להד"מ אתו סהדי אסהודי בי' דאכל תרתי מיניהו אמר רב זירא אם איתא לדר"ח קמייתא משתבע אשארא א"ל אביי אם איתא משתבע והא גזלן הוא א"ל שכנגדו קאמינא והנה לכאורה קשה לפי שיטת הרמב"ם המובא בת"י ר"פ ב"מ שסוברים דמב"מ אינו חייב שבועה דאורייתא אלא היכא דהוי יכול לכפור גם אותו מקצת אבל היכא דאינו יכול לכפור הו"ל הילך ולא מיקרי כלל הודאה ודעת הר"ן ר"פ שה"ע והריטב"א ריש ב"מ בסוגיא דר"ח. דבכה"ג פטור משום דהוי שע"ק ומקשה הנ"י דא"כ למה מחייב ר"ח בעדים מעידים שיש לו חמשים זוז הא כיון דאינו יכול לכפור לא מיקרי הודאה ומתרץ הנ"י דאין העדים מעידים רק שיודעים שפלוני לוה מפלוני נ' זוז אבל אינם יודעים להעיד שלא פרע ומחמת שכפר זה ואמר להד"מ הוי כאומר לא פרעתי וכן הוא בריטב"א ובר"ן ויעוין ש"ך סי' פ"ז ס"ק י"ב וע"כ שפיר הוי הודאה במקצת דהא הי' יכול לכפור ולפטור א"ע בטענת פרעתי וקשה לפי"ז הא גבי ההיא רעי' הוי אינו יכול לכפור כלל דהא אהני תרי דאכל הי' בגזלנותא. והגוזל את חבירו בעדים צריך להחזיר בעדים ולא הי' נאמן בטענת תשלומין וא"כ לא מיקרי מב"מ כלל אף לשיטת ר"ח קמייתא אי משום הילך דקי"ל דפטור אי משום דבכה"ג הוי שע"ק. וצ"ל דמ"מ הי' מציאות לפטור א"ע בטענת לקוח אף דהנודרת אין להם חזקה ולא מצי למטען לקוח רק על אותן גודרת דמסורים לרעי' כדאי' במסכת ב"ב דף ל"ו ע"ב וממילא הרעי' גופא בודאי לא יכול לטעון לקוח. ז"א אלא להרועה שדרכן של ב"א ליתן לאותו רעי' לרעות אבל ההיא רעי' דהכא דהוי מסרו לי' כל יומא בסהדי הרי דלא האמינו לרועה למסור לו בלא עדים ואם במקרה נזדמן שמסרו ליה בלא סהדי בודאי מצי למטען לקוח היא בידי וא"ש בזה מה שהאריך הגמרא בהמעשה ואמר דהוי מסרו לי' כל יומא חיותא בסהדי דאי היה רועה נאמן להם תמיד למסור לו בלא סהדי לא הי' נאמן בטענת לקוח כמו כל אומן שאינו נאמן על טלית שבידו לומר לקוח וכיון שבאו עדים שראו בידו תרי מינייהו שאכלם לא הוי מצי למפטר נפשי' לא בטענת תשלומין ולא בטענת לקוחים הם בידי וכיון שאינו יכול לכפור לא הוי מצי למחייבי' שבועה מדרח"ק והשתא דאתינא להכי קשה מאי פריך אביי הא גזלן הוא הא אנן לא ידעינן ע"פ בירור בעדים שהוא גזלן כ"א מחמת הודאת הרועה בעצמו ומתוך שטען להד"מ הוי כאומר שלא לקח אותן חיותא ע"ד כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ואמאי יהי' דינו בחשוד שיהיה כנגדו נשבע ונוטל וצ"ל דאביי סובר כשיטת הרמ"ה הנ"ל דגם בחשוד ע"פ עצמו אמרי' שכנגדו נשבע ונוטל וא"כ גם בנסכא משכחת שיחויב מחמת מתושאיל"מ בגוונא דלעיל היכא שהודה החוטף בעצמו שחטף בפני אותו העד. וא"ש לאביי לשיטתי' מה שאמר הכל מודים בע"א דר"א:

אמנם א"כ צריכים למצוא טעם לדעת הרמב"ם למה פוסק בזה דלא כאביי ומצינו למימר דהרמב"ם מוקי אביי בשטתי' דר"י במס' סנהדרין דף ט' דפליג על רבא וסובר דאדם מע"ר ואפי' לפסול א"ע לעדות וכ"ש לעשות עצמו חשוד לדון בו שכנגדו נשבע ונוטל ולדידן דפסקינן כרבא דאאמע"ר אף כשמודה בעצמו שהוא חשוד אין שכנגדו נשבע ונוטל ואפשר מה"ט לא הביא הרמב"ם בחיבורו מעשה דההיא רעיא:

אמנם האמת יורה דרכו דהרמב"ם לשיטתי' שכ' בפ"ד מהלכות טוען דין יו"ד בזה"ל מנה לי בידך אין לך בידי כלום והעדי' מעידים שעדיין יש לו אצלו חמשים פסקו כל הגאונים שישלם נו"ן וישבע על השאר עכ"ל.. הרי להדי' שדעתו דאף דאינו יכול לכפור הוי כהודאה במקצת אם החיוב הוא ע"י עדים ולכך הוצרך הרמב"ם לומר הורו הגאונים דאי מר"ח קמייתא הוי מצינן לומר כדעת הנ"י דמיירי בהי' יכול לכפור וכנ"ל וי"ל בשיטת הגאונים שדעתם דע"כ צ"ל דמיירי ר"ח כשהעדים מעידים שעדיין חייב לו דאי לא מיירי רק כשהעדים אינם יודעים שעדיין ח"ל ועיקר החיוב בא מחמת הודאתו דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי. בכה"ג למה צריכין כלל למילף מהי' ע"א תיפוק לי' דהוי כהעדאת עצמו שמתוך טענותו שאמר לא לויתי נחשב להודאה שלא פרע והודאה כזו ליתא בהכחשה והזמה. דאף אם העדים שמעידים שלוה מעידים גם על פרעון מחייבים אותו לשלם מצד הודאתו דכל האומר לא לויתי כו' אלא ע"כ דר"ח מיירי כשהעדים מעידים שעדיין חייב לו וליכא כלל חיוב במקצת מצד הודאה מהנתבע רק ע"י עדים. וכה"ג הוא דצריכי לילפותא דר"ח ופריך הגמ' שפיר מה לפיו שכן אינו בהכחשה לפי"ז שפיר י"ל דמעשה דההיא רעי' הי' בגוונא דלא הי' יכול לכפור ואיש קושי' אביי אם איתא משתבע והא גזלן הוא ולפי הנ"ל ניחא דלא הוי מצי להקשות והא גזלן הוא דהוי מצינן למימר דמעשה דההיא רעי' הוא בגוונא דיכול לכפור וכיון דהוי מצי טען לקוח לא הוי כגוזל בעדים ואין לו דין חשוד וכדעת הרמב"ם אמנם מדאמר ר"ז אם איתא לדר"ח נשמע שמיירי שאינו יכול לכפור כלל. דאי ביכול לכפור למה תלי ר"ל חיוב שבועה בדר"ח תיפוק לי' אפי' אי ליתא לדר"ח יש לחייבו בכה"ג שבועה כיון דעיקר החיוב במקצת בא מצד הודאת הרועים בעצמו דמכיון שאמר להד"מ הוי כמודה שלא לקחם. ולזה דייק אביי בקושייתו אם איתא לדר"ח משתבע כלומר כיון שאתה תולה דין זה דוקא בדר"ת ע"כ מיירי דלא צריכים כלל להודאת הרועים ויש לפסלו מחמת העדים והרי הוא כגזלן בעדים והאיך אפשר לחייבו שבועה והא גזלן הוא. ודוק היטב:

עוד בסוגיא הנ"ל

באופן אחר נלע"ד ליישב קושי' הרשב"א הנ"ל דמה מקשה הגמ' מי יימר דמשתבעת. דילמא אביי סובר כר"פ דאמר לאפוקי מלך אכל משחק בקובי' לא כיון דמדאורייתא מחזי חזי וכיון דאזלינן בתר דאורייתא אין לפטור העד במי יימר דמשתבעת דהא שבועה זו אינו אלא מדרבנן גם ליישב קושי' הלח"מ פרק יו"ד מהלכות שבועות הלכה י"א למה השמיט הרמב"ם דבאמר לדידה ולא אמר לב"ד פטור והניח בצ"ע ואקדים ליישב דברי הגמ' לעיל מר סבר ע"א כי קא אתי לשבועה קא אתי ומס לממונא קא אתי. ומתפלא הרשב"א מה ס"ד לטעות כזה שיהי' דעת ר"א בר"ש דלא בעינן כלל שני עדים בממון דברש"י מס' ב"ק דף נ"ו ע"א ד"ה אם לא יגיד כתב ב' טעמים דבע"א לא שייך אם לח יגיד טעם הראשון משום ליכא בעדותו תועלת חיוב ממון ועוד מדכתיב והוא עד וקי"ל כל שנאמר בתורה עד הרי כאן שנים. ולכאורה קשה דא"כ מאי כ"ע מודים בעד טומאה דחייב בק"ש העדות נמעט מוהוא עד דמשמע שנים דוקא וצ"ל לפי מאי דקי"ל כעולא דאמר בכ"מ שהאמינה התורה ע"א הרי הוא כשנים גם עד טומאה שהאמינתו התורה כשנים הוא בכלל והוא עד וי"ל דלהכי אפקה רחמנא לכתוב בלשון יחיד לאורוי' דהיכא שיש נאמנות על העד כשנים גם ע"א חייב בק"ש (וכעין זה כ' הרא"ש בפ"ק דב"מ) אמנם אכתי קשה לר"א בר"ש דמחייב ק"ש גם בע"א הקם לשבועה דגבי' לא שייך דברי עולא הנ"ל דבאמת אינו נאמן כשנים וביד הבע"ד להכחישו בשבועה ומה בכך דדבר הגורם לממון כמ"ד הא כתיב בקרא עד דמשמע שנים כנ"ל גם יש לדקדק לפי מה דאיתא בסנהדרין דף למ"ד לעולם אין עדותן מצטרפת עד שיראו שנים כאחד כו' ויליף לה מדכתיב והוא עד או ראה וגו'. ותני' ממשמע שנאמר כו' זה בנה אב כ"מ שנאמר עד הרי כאן שנים ואפקי' רחמנא בלשון חד (ומפרש רש"י מדכתיב והוא עד] למימר עד דחזי תרווייהו כחד ע"כ ולפי הנ"ל קשה דילמא להכי אפקה רחמנא בלשון חד כדי לחייב קרבן שבועות עדות אף בע"א היכא שנאמן בעדותו כשנים לחייב ממון אבל אם הי' מפורש בקרא להדי' שני עדים הי' ממועט מחיוב קרבן שבועה ע"א אפילו עד סוטה דאף דנאמן כשנים מ"מ נא יתכן לומר שע"א יתחייב בק"ש במקום דמפורש בקרא שנים וצ"ל כמ"ש התוס' שם בב"ק בד"ה פשיטא שכתבו בזה"ל וא"ת ה"מ כשעבר על שבועתו כדכתיב ושמעה קול אלה. וי"ל דה"ק קרא כשעובר בדבר שאם לא יגיד הי' נושא עון אז יביא ק"ש אבל בלא שבועה נמי איכא נשיאת עון כו' עכ"ל לפי"ז י"ל דכיון דגורם לממון כממון דמי בודאי יש נשיאות עון במניעות הגדה אף בע"א ממילא נשמע מזה דגם בע"א היכא שמועיל עדותו לחייב שבועה יש חיוב קרבן שבועה ואף דבנין אב דבכ"מ שנאמר עד הרי כאן שנים שאני הכא דגלי קרא דכל היכא דשייך נשיאת עון על מניעת הגדה יש חיוב קרבן שבועה:

והנה לפי דברי הרמב"ן במס' ב"ב דף ל"ד בסוגי' דנסכא שכ' בשם יש מי שפירשו בזה"ל וטעם הדבר מפני שהתורה האמינה עד אחד עד שישבע הלה להכחישו. וכ"ז שלא נשבע הרי העד נאמן וכמי שחטף בפנינו דמי לפיכך אינו נאמן לומר דידי חטפתי ע"כ תורף הדברים דאף בע"א שקם לשבועה שייך לומר שהוא נאמן כשנים כל שאין הבע"ד המכחישו נשבע. וע"כ אף שיש להבע"ד מגו דלא חטפתי לא מיפטר בזה כיון דהוי ע"א כשנים. וכאלו תפס בפנינו דמי ולרב ושמואל דפליגי אר' אבא י"ל שסוברים שאין שם נאמנות כשנים לע"א הקם לשבועה ע"כ נאמן הבע"ד במגו לומר דידי חטפתי ומעתה י"ל דס"ד דגמ' לאוקמי במחלוקת דר"א ורב ושמואל בפלוגתייהו דת"ק ור"א בר"ש. דת"ק סובר דע"א כי אתי לשבועה קא אתי ומה שמחויב הנתבע לשלם כשאינו נשבע הוא רק מדין מתוך שאינו יכול לישבע משלם ולא משום נאמנות העד דלא האמינ' אותו התורה כלל כשנים לממון דלא כסברת היש מפרשים הנ"ל ור"א בר"ש סובר דכ"ז שאין שכנגדו נשבע נאמנותו של עד כשנים והוא בכלל והוא עד וע"כ מחייב ר"א בר"ש קשה"ע: ולזה מקשה הגמ' ותסברא כו' דמדברי אביי מוכח דאף היכא דלא שייך רק גורם לממון מחייב ר"א בר"ש קשה"ע. דהא בעדי סתירה גם העדים בעצמם אינם יודעים אם נטמאה או לאו ואם באמת לא נטמאה תשתה ותהי' מותרת לבעלה ולפי"ז למסקנת הגמ' דע"א לא אתי אלא לשבועה והיינו דלא כסברת היש מי שפירשו הנ"ל ועכ"ז מחייב ר"א בר"ש קשה"ע בע"א הקם לשבועה לבד. צ"ל כמ"ש לעיל שמפרש הקרא דאם לא יגיד לא קאי ארישא דקרא ושמעה קול אלה אלא לאורוי' בכ"מ שיש נשיאות עון בכבישות עדותן בלא שבועה יש חיוב קרבן בשבועות האלה כדברי התוס' הנ"ל וכן מוכח מדברי אביי דיליף דאין חיוב ק"ש אלא בכפירה בב"ד דכתיב אם לא יגיד מקום שזה מגיד מתחייב זה ממון וקשה מנ"ל דקרא מיירי כשיש חיוב ממון דילמא החיוב משום שעבר על האלה. א"ו דאביי מפרש הקרא כמ"ש התוס' הנ"ל דאם לא יגיד מיירי דאף בלא שבועה איכא נשיאות עון והיכא דליכא חיוב ממון מהכ"ת יהי' בלא שום שבועה נשיאות עון בכבישות עדותו:

ובזה ארווח לן לפרש דברי הירושלמי בפרק שה"ע תני ר' ישמעאל ונשא עונו זה קרבן מנ"ל ב"ד הגדה הגדה מה להלן ב"ד והגידו לך את דבר המשפט] אף כאן ב"ד. כהדא אין מקבלין עדים אלא אם ראו שנים כאחת כו' והכוונה לדעתי דלר' ישמעאל שמפרש ונשא עונו קרבן הכוונה ואם לא יגיד אחר שמיעות הקול ואין הכרע דמיירי כשזה מעיד שנתחייב לזה ממון וליכא למשמע דמיירי בב"ד די"ל דמיירי שלא בב"ד ונשיאות העון מפני האלה וז"כ הירושלמי מנ"ל ב"ד הגדה הגדה. ומה שמסיים הירושלמי כהדא עד שיראו שנים כאחת י"ל דבא ללמדנו בזה שחולק על ש"ס דילן וסובר דאין ע"א חייב קשה"ע אפילו בעד סוטה דא"ל כסברת התוס' במקום שיש נשיאת עון בכבישת עדות חייב בק"ש הא הירושלמי מפרש הקרא ונשא עונו זה קרבן וא"כ קאי לא יגיד על ושמעה קול אלה. וא"ל דלהכי אפקה רחמנא בלשון חד להורות כדברי עולא כ"מ שהאמינה התורה כו' ולחייב ע"א בקשה"ע. ע"כ מסיים כהדא עד שיראו שנים כאחת וא"כ מוכרח הכתוב לכתוב בלשון חד כנ"ל וא"כ ליכא למשמע שע"א יתחייב בקשה"ע:

היוצא מזה שיש מחלוקת בפרושו דקרא אם לא יגיד קאי על אחר שמיעת האלה או כפי' התוס' ולפי"ז יש לתרץ מה שמתמה הרשב"א על ר"פ דמחייב במשחק בקובי' קשה"ע כיון דמדאו' מחזי חזי אמאי הא כתיב אם לא יגיד והאי לאו בר הגדה הוא כלל. שמה"ט פוטר ראב"י אף שמדאורייתא מחזי חזי וכדאי' ביומא דף ע"ד ע"א דכתיב אם לא יגיד והאי לאו בר הגדה הוא כלל ולפמ"ש א"ש דהא ר"פ אותיב לאביי לעיל ממה דיליף מואם לא יגיד שצריך שתהא הכפירה בב"ד ומדלא ניחא לי' הילפותא דאביי נכון לומר דאתי לי' הך דינא שצריך שיהי' הכפירה בב"ד מהגדה הגדה כדברי הירושלמי ושפיר מצי סבר כר' ישמעאל דונשא עונו היינו קרבן ופרושו שאם לא יגיד לאחר שמיעות קול אלה אז ישא עון ותו ליכא ראי' דמיירי קרא במקום שאם מגיד יתחייב זה ממון דאף שאינו מחייב ממון ולאו בר הגדה הוא כלל מ"מ כיון דמדאורייתא מחזי חזי וקרינן בי' והוא עד נושא עון על השבועה שנשבע שאינו יודע לו עדות והרי הוא עד מדאורייתא וע"כ דעת ר"פ דגם משחק בקובי' ישנו בחיוב קשה"ע ומיושב שפיר קושי' הרשב"א על ר"פ ולפי האמור מוכח שאביי דיליף מאם לא יגיד במקום שזה מגיד מתחייב זה ממון ע"כ לא ס"ל כר"פ אלא כראב"י ומקשה הגמ' שפיר על אביי מי יימר דמשתבעת ומיושב קושי' הרשב"א הנ"ל ודוק:

וידוע מחלוקת הרמב"ן ושארי הקדמונים דדעת הרמב"ן דאם משביע עד ושותק חייב ק"ש והקדמונים ומכללם הרמב"ם חולקים עליו וסוברים דבשתיקה לחוד ליכא חיוב ק"ש אלא בכפירה: ונראה דדין זה אי בעינן דוקא כפירה לחיוב ק"ש או אף בשתיקה לחוד חל עליו חיוב ק"ש מיתלי תלי בפרושא דהך קרא דאם מפרשינן דואם לא יגיד קאי אחר שמיעות קול אלה משמעותיו דאף בשותק אחר השבועה ואינו מגיד עדותו ישנו בחיוב ק"ש דקרא אם לא יגיד אף בשותק רק שלא יגיד את עדותו חייב ק"ש ואם הך קרא דואם לא יגיד קאי אכבישת עדות בלא שבועה עדיין י"ל דבשתיקה ליכא חיוב רק משום דלא יגיד שישנו בנשיאות עון מצד כבישת עדותו. אבל חיוב ק"ש ליכא אלא כשכפר שבכפירה משוה קבלות השבועה כמ"ש הרשב"א משא"כ בשותק ובזה מדויק מה דשינה הרמב"ם בפ"י מהלכות שבועות מלישנא דר"פ דר"פ אמר הכל מודים כו' ולא אמר לב"ד וברמב"ם אי' אשה שהשביעה ע"א שיעיד לה במיתות בעלה וכפר דמשמע דוקא כשכפר חייב אבל לא בשותק די"ל דהרמב"ם לשיטתי' שפוסק כראב"י דגם משחק בקובי' ליכא חיוב קשה"ע אע"ג דמדאורייתא מחזי חזי מ"מ פטור כיון דלאו בר הגדה הוא ולפי"ז ליכא חיוב ק"ש כ"א כשכופר העד להדי' אחר השבועה ולא בשותק. ולכן כתב הרמב"ם וכפר אבל ר"פ לשיטתי' דאזיל בתר דאורייתא ומחייב ק"ש אף היכא דלאו בר הגדה מצד פסול דרבנן ואין תועלת בעדותו לחייב ממון והיינו מפני שסובר דונשא עונו קרבן וקרא דאם לא יגיד מיירי אחר שמיעות קול אלה ומוכח לדידיה דיש חיוב ק"ש אף בשותק ולא כפר להדיא דקרא ושמעה קול אלה אם לא יגיד ואינו מגיד היינו ששותק ונשא עונו:

ולפי"ז מיושב קושי' הרא"ש שמקשה אמאי פוטר ר"פ מקרבן באמר לדידה ולא אמר לב"ד הא הדין בעד מפי עד אם כופר הראשון אין השני נאמן כמו שהוכיח הרמב"ן בסוגיא דמשמשתו נדה בכתובות דה ע"ב ע"א ולפי מה שבארתי דר"פ מיירי רק בששתק העד ולא כשכפר להדי' לק"מ דהא מסוגי' דמשמשתו נדה אינו מוכח אלא היכא שהראשון כפר ואומר שלא הגיד כלל להשני וכן מדויק בלשון הרמב"ן שכ' להדיא דין זה כשכופר הראשון הוא שאין השני שאמר משם הראשון נאמן ולפי"ז מיושב קושי' הלח"מ על הרמב"ם הנ"ל דלשיטת הרמב"ם דלא משכחת קרבן שה"ע רק כשכופר העד לאחר השבועה אף באמר לדידה אם כפר אח"כ בב"ד מחויב הוא ק"ש דכיון שכפר ביטל מה שאמר לדידה ותו לא הי' ביד האשה שתלך לב"ד ותאמר מת בעלי [ובפרט לפי מה דאיתא בשו"ת הר"ן בע"א שאומר שלא בב"ד פלוני מת יכול לחזור ולהגיד רק שכ"ז שאינו חוזר ומגיד לא חיישינן לחזרה וע"כ יכולה האשה שתלך לב"ד ותאמר בסתם מת בעלי אבל פשוט כשכופר העד להדיא שלא אמר לה לא גרע מחוזר ומגיד] ודוק היטב:

עוד בסוגיא הנ"ל

באופן אחר נ"ל ליישב קושי' הרא"ש מה שהקשה אמאי פוטר ר"פ מק"ש באמר לדידה ולא אמר לב"ד. הא הדין בעד מפי עד אם כופר הראשון אין השני נאמן דלכאורה קשה מה קאמר הגמרא ש"מ משביע עידי קרקע פטור הא למאי דלא אסיק אדעתיה עדיין דמיירי בתפיסה מטלטלין קשה בפשיטות לימא מי יימר דמשתבעת בהשבעת כתובה שלא התפיסה בעלה צררי וא"ל דר"פ לשיטתי' דאזלי בתר דאורייתא דאמר לאפוקי מלך אבל משחק בקוביא מדאורייתא מחזי חזי והחיוב השבעת כתובה אינו אלא מדרבנן ז"א דהא עד מיתה אינו נאמן אלא מדרבנן וא"ל כמ"ש התוס' לעיל דר"פ סובר דאזלינן לחומרא בתר דאורייתא ובתר דרבנן עכ"פ כיון דעד מיתה אינו אלא מדרבנן ליכא לחייבו בשבועות עדות היכא דאיכא למימר מי יימר דמשתבעת שבועה דרבנן וצ"ל דהוי מצינן למדחי' דמיירי ר"פ בגוונא שאין עלי' חיוב השבעת כתובה כגון שפטרה הבעל או שמת במדה"י לשיטת הסוברים דבכה"ג ליכא חיוב השבעת כתובה שעיקרו משום חשש צררי שמתפיס הבעל לאשתו סמוך למיתתו אבל א"כ יש לדקדק מה מקשה הגמ' ש"מ משביע עידי קרקע הא אפשר לומר דמיירי שמטלטלין של בעלה יש בפקדון ביד אחר ובכה"ג לא מיקרי לענין גביות כתובה מטלטלין דיתמי כמ"ש רש"י בכתובות דף פ"ד במשנה הניח מלוה ופקדון ביד אחרים ואף דהלכה שם כר"ע דאמר שנותנים ליורשים הלא טעמו מפני שכולן צריכין שבועה וזה לא שייך היכא שאין האשה בחיוב שבועה כלל ונלע"ד דבש"ך חו"מ סי' כ"ב ס"ק כ' מביא בשם הב"י והע"ש שסוברים דבטוען על חבירו את האמנת לי שאשבע ואטול תביעתי מאתך וזה כופר מחויב לישבע שלא האמינו להיות נשבע ונוטל ושאינו חייב לו ומקשה הש"ך דהא בחנוני על פנקסו שהדין דהחנוני נשבע ונוטל פוסק הר"ן בשם הרא"ה שאם הבעה"ב כופר וטוען שלא המחהו החנוני ליתן לפועלים א"צ לישבע כלל דלא מיקרי תביעות ממון אלא גורם וכיון דשייך לומר מי יימר דמשתבעת לא הוי אלא גורם ותרצתי בפשיטות דמי יימר דמשתבע לא שייך אלא היכא שיכול להיות שאינו יכול לישבע באמת כאשר כן הוא גבי חנוני דאף שהומחה ליתן לפועליו יכול להיות שלא נתן ואין בידו לישבע משא"כ בתובע מחבירו המגיע לו ורוצה לישבע וליטול ובא בטענה שחבירו נתן לו נאמנות ע"ז שפיר יש לחייב את הנתבע שבועה להכחיש טענה זו ולא מצי למימר מי יימר דמשתבעת דהרי אם כדברי התובע כן הוא שזה חייב לו מה"ת לא ישבע שבועות אמת והוי תביעת דררא דממונא ממש שטוען בברי אתה בעצמך יודע שאני יכול לישבע על תביעתי ממך ובודאי אשבע והא דקאמר הכא בגמרא גבי עד א' מעיד נגד חשוד דמצי עד לומר לו מי יימר דמשתבעת ג"כ א"ש דהא לאביי דס"ל דחשוד אממונא חשוד אשבועתא כל עיקר שבועת התורה אינו אלא משום דילמא ס' מלוה ישינה א"כ אף שהעד יודע בעצמו שתביעתו של זה נגד החשוד הוא אמת ועכ"ז אם יש לחשוד כנגדו אצל זה מלוה ישינה כשיטול על שכנגדו שבועה לא יוכל לישבע. ע"כ ביד העד לומר מי יימר דמשתבעת דדילמא לא תוכל לישבע מחמת שידוע לך שאתה חייב לו מענין אחר כנגד חובך אצלו:

היוצא מזה היכא שידוע שביד הבע"ד לישבע שבועות אמת לא שייך מי יימר דמשתבעת ומעתה מיושב מה שהקשיתי דלפי הס"ד דהגמ' ש"מ משביע עידי קרקע חייב תיפוק לי' דיכול העד לומר מי יימר דמשתבעת לק"מ דממ"נ אי לא התפיס לה צררי מבעלה מה"ת לא תשבע באמת כדי לגבות כתובתה ואם התפיסה צררי הרי צריכה לעדותו של עד זה כדי שיהי' בידה לגבות כתובתה מאותה צררי דכ"ז שאינו מעיד לה אין הצררי בידה אלא דרך בטחון ולא לגבות ממנה וכן מבואר במפורשים קדמונים דמה"ט אף בתפיסת צררי יש חיוב שה"ע דצריכה לעדותו כדי שיהיה בידה לעשות גבי' לעצמה מהצררי ולפי"ז מיושב קושי' הרא"ש הנ"ל דאף דבעד מפי עד היכא שכופר ראשון אין השני נאמן מ"מ כשאמר לדידה ולא אמר לב"ד ליכא לחייב את העד ק"ש על כבישות עדותו דמצי למימר דילמא מלבד המטלטלין דתפיסה בידה כבר יש בידה מה דאתפסה בעלה צררי אשר אינו ידוע לנו ומחמת זה תהא מנוע מלישבע השבעות כתובתה ולא תבוא לידי גבי' מהמטלטלין דתפיסה בידה לעינינו ושייך שפיר מי יימר דמשתבעת וגוול דאף אם כן הוא הלא צריכין לעדותו כדי שיהא בידה לגבות מהצררי שאינו ידוע לנו ז"א דהא לצורך גבי' כזו אינה צריכה עוד לעדותו בב"ד דהא כבר אמר לדידה וכיון שהיא יודעת עפ"י דבורו שמת בעלה מה"ת לא תגבה לעצמה מהצררי שבידה אף שמכחישה אח"כ בב"ד ועל הב"ד להאמין העד הראשון יותר ממנה ז"א אלא אם צריכה לגבות ע"י עדות זה בב"ד משא"כ במה שתוכל לגבות לעצמה ממה שבידה אשר אין ידוע לב"ד ודו"ק:

אמר נכד המחבר המלה"ד אל יפלא בעיניך עין הקורא כי הדפסתי הדרוש הלזה מאוחר מן דרושים הקודמים וגם נמצאים בו איזו גרגרים אשר כבר באו בהקודמים. הסיבה לזה כי בא מאוחר לידי בעת כבר התחלתי בהדפסת עלים הקודמים. ומה גם מי אנכי לשלוח יד בכתבי קודש אא"ז הגאון המחבר זצ"ל לזאת הצגתיו כאשר השגתיו מכ"י המחבר בלי שינוי וגרעון ואין בהמ"ד בלא חידוש:

בדין עדים פסולים מדרבנן אם חייבים קרבן שבועת העדות: [דף למ"ד] במשנה שבועות העדות נוהגת באנשים כו' בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד מפי עצמו ומפי אחרים אינם חייבין עד שיכפרו בו דברי ר"מ וחכ"א בין מפי עצמו בין מפי אחרים אינם חייבין עד שיכפרו בב"ד:

ובירושלמי איתא בזה"ל שלא בפני ב"ד אם לא יגיד ונשא עונו מקום שמגיד וחבירו משלם ממון יצא חוץ לב"ד שאפילו מגיד אין חבירו משלם ממון כו' תני ר' ישמעאל ונשא עונו קרבן מנין לרבות ב"ד הגדה הגדה נאמר כאן אם לא יגיד ונאמר להלן אשר יגידו לך] מה הגדה שנאמר להלן ב"ד אף כאן ב"ד כהדא אין מקבלין העדים אלא אם ראו שניהם כאחת ר' יהושע בן קרחא אומר אף זה אחר זה:

לפרש דברי הירושלמי הנ"ל אקדים דברי הגמ' במס' יומא דף ע"ג יוה"כ אסור באכילה ובשתיה וברחיצה כו' גמרא אסור ענוש כרת הוא כו' לא נצרכה אלא לחצי שיעור הניחא למ"ד ח"ש אסור מה"ת אלא למ"ד ח"ש מותר מה"ת מא"ל מודה ר"ל שאסור מדרבנן א"ה לא נחייב עלי' קרבן שבועה כו' וכ"ת כיון דאית ליה היתר מה"ת קא חייל קרבן שבועה והתנן שבועות העדות אינה נוהגת אלא בראוין להעיד והוינן בה למעוטי מאי ר"פ אמר לאפוקי מלך. רב אחא בר יעקב אמר למעוטי משחק בקובי' והא משחק בקוביא מדאורייתא מחזי חזי ורבנן הוא דפסלוהו ולא קא חיילא עלי' שבועה. שאני התם דאמר קרא (ויקרא ה] אם לא יגיד והאי לאו בר הגדה הוא כלל והנה הרמב"ם פוסק כראב"י ומסוגיא הנ"ל מוכח כן דהלכה כראב"י ושדחיקא לשום אמורא לאוקמי כר"פ דאל"כ מאי מקשה הגמ' על ר"ל דילמא סובר ר"ל כר"פ וכן נ"ל להוכיח מסוגיא דמס' שבועות דף ל"ב ע"ב דהלכה כראב"י. דאיתא שם היו שתי כתי עדים כפרה הראשונה ואח"כ כפרה השני' שניהם חייבין ומקשה הגמרא בשלמא שני תתחייב דכפרה לה ראשונה אלא ראשונה אמאי הא קיימא שני' אמר רבינא הב"ע כגון שהיתה שני' בשעת כפירת הראשונה קרובים בנשותיהן ונשותיהן גוססים מ"ד רוב גוססין למיתה קמ"ל השתא מיהא לא שכיבא והנה לכאורה קשה בפרט לשיטות הסוברים דפסולי קרובי אישות אינו אלא מדרבנן מאי מקשה הגמ' בשלמא הא התוס' בדף ל"א ע"א בד"ה ורבנן הוא דפסלוהו מקשו דאמאי מחייב ר"פ בעד מיתה שאינו מועיל אלא מדרבנן ומתרצים דסובר ר"פ דאזלינן בתר תרווייהו לחומרא יעו"ש. א"כ למה הוצרך הגמ' לאוקמי שהי' נשותיהן גוססין לוקים בפשיטות דכת השני' היו פסולים מדרבנן ולכך חייבים ב' הכתות דהראשונה אינם יכולים לומר הא קיימא שני' דהא שני' פסולים מדרבנן וצריכין לכת הראשונה לעדותן לחייב ממון. ולא גרע מעד מיתה אף שמדאורייתא אין לו שם עד כיון דמדרבנן יש תועלת בעדותו חייב קרבן שבועה כשכופר וכשכפרה הראשונה השני' חייבת אף שפסולים מדרבנן מ"מ מדאורייתא מחזי חזי א"ו צ"ל דהלכה כראב"י דמשחק בקוביא פטור משבועות העדות מחמת שהמה פסולים מדרבנן ולכך צריכין לאוקמי בשהיו נשותיהן גוססין:

ולכאורה נלע"ד לומר דר"פ וראב"י פליגי בפרושא דקרא דואם לא יגיד דלדברי ר"פ דמחייב קרבן שבועה במשחק בקובי' משום דמדאורייתא מחזי חזי. ע"כ עיקר חיובו משום דעבר על השבועה במה שנשבע שא"י לך עדות דהא עליו שם עד מדאורייתא אבל אם לא נשבע בודאי אין עליו אשמה על כבישת עדותו כיון שאין תועלת בעדותו כיון שהוא פסול מדרבנן ולא שייך בי' חיוב הגדה וע"כ צ"ל שסובר ר"פ דואם לא יגיד קאי אחר האלה ונשיאות העון הוא מחמת שבועתו לשקר וכך כוונת הפסוק ושמעה קול אלה ואחר זה אם לא יגיד ונשא עונו אבל ראב"י דפוטר משחק בקובי' מקרבן שבועה אף שמדאורייתא מחזי חזי סובר דואם לא יגיד קאי אקודם שבועה והוא כתנאי בדבר שאינו חייב קרבן שבועה מחמת שבועות העדות רק מקום שאף בלא השבועה הי' עליו נשיאות עון בכבישות עדותו. אבל משחק בקובי' שאין עליו חיוב הגדה פטור מקרבן שבועה אף שמדאורייתא מחזי חזי וז"כ הגמ' במס' יומא הנ"ל שאני התם דכתיב לא יגיד והאי לאו בר הגדה הוא כלל:

והנה בחידושי הרשב"א מביא בשם הרמב"ן שגבי שבועות העדות לא בעינן שיכפרו ויאמרו בפירוש שא"י עדות זה רק בשתקו ולא העידו חייבין והרשב"א מפקפק על דבריו גם ברמב"ם מבואר בכמה מקומות שמדייק דבעינן שיכפרו. וי"ל דגם זה תלוי בכוונת הפסוק דאם אמרינן דאם לא יגיד קאי אחר האלה כדברי ר"פ הנ"ל א"כ ממילא פשטות לשון הפסוק מורה להדיא דאף בשתיקה חייבין קרבן שבועה דהא אם לא יגיד מורה היינו ששתק ולא בכפר בפירוש שא"י לך עדות אבל אם נאמר דאם לא יגיד קאי לאזהרה מיוחדת על כבישות עדות ולא קאי אחר האלה כמו שבארתי כן בשיטת ראב"י י"ל דעיקר איסור כבישות העדות באמת הוא אף בשתק דהא עיקר האיסור הוא מה שכובש ואינו מעיד לתועלת חבירו אבל לענין חיוב שבועה שיתחייב קרבן שבועה י"ל דאין החיוב ק"ש רק כשכופר בפירוש ולא בשתק לבד ובזה א"ש דברי הרמב"ם בהלכות שבועות פרק יו"ד הלכה י"א שכ' בזה"ל האשה שהשביעה ע"א שיעיד לה במיתת בעלה וכפר חייב בשבועות העדות כו' ולכאורה קשה למה כתב הרמב"ם וכפר דמשמע דבשתק אינו חייב קרבן שבועה ובגמ' איתא בלישנא ר"פ דהחיוב עד מיתה בלא אמר לא לדידה ולא לב"ד דמשמע דבשתק לבד חייב אבל לפי הנ"ל ניחא דר"פ לשיטתי' שסובר שמשחק בקובי' חייב קרבן ש"ה וע"כ סובר דואם לא יגיד קאי אחר האלה כנ"ל לכך אף בשתק חייב דמשמעות הפסוק אם לא יגיד מורה שאינו אומר כלל ושותק והרמב"ם לשיטתי' שפוסק כראב"י דמשחק בקובי' פטור וע"כ סובר דאם לא יגיד קאי לאזהרה מיוחדת על כבישת עדות. ולא קאי על אחר האלה ומינה י"ל דלענין חיוב קרבן שבועה בעינן כפירה וא"ש:

ומעתה מיושב קושי' הלח"מ שהקשה על הרמב"ם למה השמיט הדין דעד מיתה מקרבן שבועה באמר לה לדידה ולא אמר לב"ד והוא מפורש בגמ' הנ"ל יעו"ש ונ"ל דהנה הרמב"ן כתב בעד מפי עד היכא שהראשון כופר אין השני נאמן וראיותו ממס' כתובות דף ע"ב דאמרה פלוני החכם טיהר לי את הכתם ואזיל ושיילוהו ואשתכח שקרא. אלמא אע"ג דהיא מהימנא כיון דאמרה בשם פלוני ושיילוהו ואמר דשקרא הוא לא מהימנא והקשה הרא"ש א"כ אמאי פטור עד מיתה מקרבן שבועה באמר לה לדידה ולא אמר לב"ד הא כיון שכופר ואמר שלא אמר לה כלל א"כ אינה נאמנת ונמצא שגר לה הפסד כתובתה במה שכפר לפני הב"ד ומתרץ הרא"ש [וכן אי' בחידושי הרשב"א] דלכך פטור העד דאיהי גרמה לנפשה במה שהשביעתו והזמינו לבוא לב"ד דהוית מצית לאכשורי נפשה אי אמרה מת בעלה עפ"י מה שאמר לה העד ומקשים האחרונים לשיטות הפוסקים דאף בעד מפי עד אם הוא בעיר שואלין אותו ונראה מדברי המ"מ שמביאו החלקת מחוקק בסי' י"ז שסובר כן בדעת הרמב"ם. ולדידי' נשאר קשה קושי' הרא"ש הנ"ל [יעוין בספר בית מאיר סי' י"ז ס"ח] והנה לכאורה עלה בדעתי לתרץ דהריטב"א מקשה אמאי חייב עד מיתה קרבן שבועה בלא אמר לא לדידה ולא לב"ד הא כל אשה הבאה לגבות כתובתה אחרי מות בעלה צריכה לישבע. וא"כ יכול העד לומר מי יימר דמשתבעת השבעת כתובה כמו דאי' בסוגיא זו הכל מודים בשכנגדו חשוד על השבועה. ומקשה הגמ' דחשוד מאן אי לימא דחשוד לוה דא"ל מלוה אי אתית אסהדת לי הוי משתבענא ושקילנא ולימא ליה מי יימר דמשתבעת:

ונלע"ד בהקדים לתרץ מה שמקשה הש"ך בחו"מ סי' כ"ב ס"ק כ' על הב"י והע"ש שפוסקים כשא' טוען שחבירו האמינו שישבע ויטול והנתבע מכחישו שלא האמינו צריך הנתבע לישבע שלא האמינו והקשה הש"ך ע"ז הא לא הוי כפירת ממון כיון דאף לפ"ד התובע אין לו ליטול כ"א בשבועה ומי יימר דמשתבע ודמי למ"ש הר"ן בשם הרא"ה גבי חנוני על פנקסו דאם מכחישו הבעה"ב להחנוני שלא המחוהו ליתן לפועלים א"צ הבעה"ב לישבע ע"ז כיון שבלא"ה לא הי' החנוני יכול ליטול כ"א בשבועה ולא הוי אלא גורם לממון יעו"ש ונלע"ד לומר דבאמת לגבי שבועות אמת הסברא נותנת דלא שייך לומר מי יימר דמהכ"ת לא ישבע שבועות אמת כדי שלא להפסיד ממונו ולכך א"ש פסקן של הב"י והע"ש כיון דהתובע טוען שהנתבע יודע שמגיע לו החוב והאמינו שישבע ויטול וא"כ לפי דברי התובע יודע הנתבע שבודאי ישבע התובע שבועת אמת כדי ליטול את חובו ולא ימנע א"ע מהשבועה ע"כ לא שייך בזה לומר מי יימר אבל בחנוני על פנקסו אף שלדברי החנוני יודע הבעה"ב שהמחוהו ליתן לפועליו והחנוני יכול לישבע ע"ז עכ"ז זה אינו ידוע להבעה"ב אם החנוני נתן עפ"י דבריו להפועלים. וע"כ אין הדבר ידוע להבעה"ב אם מכחיש את החנוני ממון או לא ושפיר יכול לומר הבעה"ב מי יימר דמשתבעת וז"ב ומיושב קושי' הש"ך הנ"ל אך לפי סברא זו צריכין להבין למה אמרי' בגמ' גבי שכנגדו חשוד על השבועה דהעד יכול לומר מי יימר דמשתבעת הא בזה העד יודע בעצמו שמגיע להתובע את חובו ויכול לישבע באמת ע"ז ולפי סברתי הנ"ל לא שייך בזה לומר מי יימר דמשתבעת. וי"ל דלכך יכול העד לומר מי יימר כו' משום דמבואר בריש מס' ב"מ דעיקר השבועה לגבי הנתבע לא הי' אלא משום ספק מלוה ישינה ולכך יכול העד לומר אף שידעתי שמגיע לך החוב עכ"ז אולי כנים דברי הנתבע במה שמכחישך כי יש לו אצלך כנגד תביעתך ולא היית נשבע ולפי"ז י"ל דגבי השבעת כתובה לא שייך זה דהא הרא"ש בריש ב"ב כתב בשם רבינו יונה דעיקר השבעת כתובה אינו אלא משום חשש צררי למשכון דלפרעון לא חיישינן דא"א פורע תוך זמנו ואף לרבא ואביי ור"פ שסוברים אדם פורע תוך זמנו אבל בכתובה כיון דעדיין לא הגיע זמן החיוב אינו פורע והנה בסוגיא זו איתא ש"מ משביע עידי קרקע חייב ומשני בדתפסה מטלטלין וע"כ מיירי בתפיסה מחיים ולמשכון כמבואר בדברי הקדמונים ומפורשים דאף שכבר בא לידה כל כתובתה במה שתפסה המטלטלין מ"מ כיון שמנע א"ע העד להעיד לה שיהי' בידה לגבות מהמטלטלין כתובתה לחלוטין הוי כפירת עדות ממון והנה בכמו זה באם התפיס לה בעלה בעצמו צררי צריכה לעדותו של העד שיעיד לה על מיתת בעלה כדי שתחזיק הצררי לפרעון גמור וע"כ שפיר חייב העד קרבן שבועה דאין להעד לומר מי יימר דמשתבעת דמהכ"ת לא תשבע על האמת ואי שמא באמת התפיס לה בעלה צררי אמרינן לי' לו יהי' ממ"נ הי' צורך בעדותך שמת בעלה כדי שתחזיק החזקת הצררי לגוביינא ולפי"ז מיושב קושי' הריטב"א הנ"ל במה שהקשה למה יהיה חייב העד בלא אמר לא לדידה ולא לב"ד הא יכול לומר העד מי יימר דמשתבעת ולפי הנ"ל ניחא דממ"נ צריכה לעדות של העד באם לא התפיס לה בעלה צררי באמת תשבע ואף אם התפיס לה בעלה צררי צריכה לעדות של העד כדי שתחזיק לגוביינא כי בעלה לא מסר לידה רק למשכון ולא לגוביינא כסברת הראש בשם רבינו יונה הנ"ל:

אמנם כ"ז אם לא אמר העד לא לדידה ולא לב"ד אבל כשאמר לדידה ולא לב"ד אף שהב"ד לא יאמינו לה עוד אחרי שכופר העד שלא אמר לה כלל מ"מ כיון שהיא בעצמה יודעת שכן הגיד לה העד שמת בעלה ומבואר בשו"ת ב"י סי' דעת הפוסקים שלגבי עד מיתה אינו יכול להיות חוזר ומגיד אף כשלא אמר רק לה לבדה. א"כ אם יש לה צררי מבעלה שאינם ידועים להב"ד תוכל להחזיקה לעצמה לגוביינא וקרוב לשמוע לדעתי שתוכל להגיד לב"ד בעלי התפיס לי צררי ואני מחזיק אותם לגוביינא על כתובתי כי ידוע לי שמת בעלי עפ"י דברי העד שאמר לי מת בעלי ואף שהעד מכחישה כעת מ"מ נאמנת לענין לגבות מהצררי לכתובתה במגו שלא היתה מודית מצררי. א"כ לענין הצררי א"צ עדותו רק שלפי דברי' לא התפיס לה צררי רק היא תפסה מטלטלין הידועים אשר לזה צריכה עדותו של העד בב"ד כיון שהיא אינה נאמנת כשהעד מכחישה לזה יכול לומר העד מי יימר דמשתבעת: דילמא באמת כבר יש לך בלא"ה צררי שהתפיסך בעלך מה שאינו ידוע להב"ד ולזה אין לך צורך לעדותי בב"ד כי כבר הגדתי לך שמת בעלך ואיני מאמין לך למה שתאמר שתוכל לישבע שלא התפיסך צררי וא"כ לפי"ז מיושב קושי' הרא"ש על הרמב"ן למה יפטור העד באמר לדידה ולא לב"ד הא כיון שכופר ואמר שלא אמר לה אינה נאמנת וא"כ גרם לה הפסד ממון במה שלא אמר לה לפני הב"ד ולפי הנ"ל ניחא דבאמר לדידה לכך פטור העד מקרבן שבועה דיוכל לומר מי יימר דמשתבעת:

אמנם כ"ז לשיטת הסוברים דע"א במיתה אינו נאמן אלא מדרבנן אבל לשיטת הרמב"ם ולפי המבואר בשו"ת תשב"ץ ח"א שסובר דעד מיתה נאמן מדאורייתא גם לענין ממון לא שייך כלל סברת מי יימר דמשתבעת. דהא השבעת כתובה אינו אלא מדרבנן ולרב פפא בתר דאורייתא אזלינן ומדאורייתא מחזי חזי בלי צורך שבועתה לגבות כתובתה וא"ל דכתובה דרבנן דהא לענין חיוב ממון נעשה מדרבנן דין דאורייתא דהפקר ב"ד הפקר וכמבואר בר"ן המובא בחמ"ח וב"ש סי' כ"ח וסי' למ"ד ובמקום אחר הארכתי לברר דדעת מהרי"ו שסובר דקדושי מעמד שלשתן אינו אלא מדרבנן אינו סתירה לדעת הר"ן שפוסק גבי גט בזרק לתוך ד' אמות שהוי גט מדאורייתא וכ"כ בקידושין ובארתי דגבי מעמד שלשתן א"א לומר שיהי' כדאורייתא מטעם הפקר ב"ד. דא"כ לא קדשה בשלו רק בשל הפקר והוי כמו שמפקיר איזה דבר משלו ואומר לאשה שתטול דבר הפקר זה שהפקיר ותתקדש לו אבל בזרק לתוך ד' אמות שא"צ לדין הפקר ב"ד רק לענין החצר ולא לענין כסף הקידושין שפיר אמרינן כיון דהפקר ב"ד הפקר החצר שלה מדאורייתא וחלין הקידושין מדאורייתא וכ"כ לענין חיוב הכתובה כיון שחכמים הטילו על הבעל שמחויב לאשתו כתובה מכח הפקר ב"ד שלהם הוי כמחויב מדאורייתא משא"כ לענין האמנת העד לא שייך הפקר ב"ד דאם העד מעיד בשקר ולא מת לא הפקירו חכמים מעותיו ובלא"ה י"ל כיון דכבר תקנו חכמים כתובה הנושא אשה נושאה על דעת זה ומתחייב כחיוב דאורייתא ובפרט במקום שכותבין כתובה וא"כ נשאר קושי' הרא"ש על הרמב"ן הנ"ל אמאי פוטר ר"פ באמר לדידה ולא לב"ד דהא מחמת כפירתו לא תהי' נאמנת ואף אם לא היתה משביעתו הי' הב"ד שואלין אותו אולי יכפור א"כ היתה צריכה להגדת העד לפני הב"ד ואין לפטור את העד מטעם מי יימר דמשתבעת הא לדברי ר"פ דמשחק בקוביא חייב קרבן שבועה דבתר דאורייתא אזיל ובדאורייתא אינה צריכה לישבע כלל שלא התפיס לה צררי אך לפי מה שבארתי לעיל דלר"פ אף בשתק העד ולא כפר להדי' חייב קרבן שבועה ניחא דר"פ מיירי כשאין העד כופר רק כובש עדותו בשתיקה וכפשטות משמעות דבריו ולא אמר לב"ד ובכה"ג נשאר השני נאמן בעדותו דלא אמר הרמב"ן רק כשכפר הראשון וכמבואר בדבריו המובא ברא"ש והרמב"ן לשיטתי' שסובר ששייך חיוב קרבן שבועות העדות אף בשתק העד כפי שהבאתי לעיל דברי חידושי הרשב"א בשם הרמב"ן והרא"ש אפשר חולק בזה על הרמב"ן וסובר דבעינן דוקא כפירה ולכך מקשה קושייתו ולפי הנ"ל ניחא דאף דלדינא אנו סוברים שליכא חיוב שבועות העדות רק בכפירה כיון דפסקינן כראב"י ולדידי' הקרא דואם לא יגיד על כובש עדותו קודם השבועה אבל לאחר האלה י"ל דבעינן דוקא כפירה ואז חייב קרבן שבועה מ"מ ר"פ לשיטתי' שסובר דחייב קרבן שבועה אף בשתק וכנ"ל וכן מדויק דברי רש"י בד"ה בעד מיתה כו' שכ' בזה"ל ולא אמר עדותו בב"ד כשהשביעתו לפי שהיא יכולה לבוא לב"ד ולומר מת בעלי ולא תהיה צריכה לשום עד כו' עכ"ל דלכאורה מגומגמים דבריו שמשמעות הכוונה שיש לה עוד תקנה לילך לב"ד ולפי דברי הרא"ש הי' צ"ל כיון שלא נצרכה להשביעו והיתה נאמנת בלא דבריו אם לא היתה משביעתו ונמצא גרמה לעצמה הפסד כתובתה במה שהשביעתו ולפי הנ"ל ניחא דרש"י אינו סובר כתירוץ הרא"ש. רק כנ"ל כיון שהוא שותק ואינו כופר להדי' יכולה שתאמר שוב שמת בעלה ותהיה נאמנת ואפשר עוד לומר שאף אם רק בשותק תו לא מהני אמירתה באותו ב"ד כיון שכבר אמרה לב"ד שמאותו העד שמעה והעד אינו רוצה להגיד לפני הב"ד אבל עכ"פ יכולה שתלך לב"ד אחר ולא תאמר כלל ששמעה מהעד זה רק תאמר סתם מת בעלי וזה מדויק בלשון רש"י במ"ש בלשון להבא שהיא יכולה לילך לב"ד ולא תהי' צריכה כו' אמנם כ"ז אינו אלא אם העד לא כפר רק שתק אבל כשכפר להדיא שוב אף היא בעצמה אינה יכולה לומר עוד בשום ב"ד שמת בעלי כיון ששמעה שהעד חזר מדבריו וידוע דעת הר"ן דעד מיתה כשאומר חוץ לב"ד יכול לחזור ולהגיד רק כ"ז שאינו סותר דבריו לא מסופקים אולי הי' משקר. א"כ כשכפר בהדיא נתבטלו דבריו הראשונים ואין לה עוד היתר ולכך חייב שבועות העדות וי"ל שזה דעת הרמב"ם ולכך אינו מחלק בין אמר לדידה או לא דאף באמר לדידה אין לה עוד היתר אחרי שכפר. ור"פ שפוטר באמר לה לדידה משום דאיהו מיירי בשתק דלשיטתיה לא בעינן כפירה ובשתק עוד בידה שתלך לב"ד לומר מת בעלי ולכך פוטר בלא אמר לב"ד רק לה לבד:

והנה בחדושי הרשב"א הקשה מאי מקשה הגמ' על אביי בשכנגדו חשוד על השבועה דחשוד מאן אי לימא כי' ולימא לי' מי יימר דמשתבעת הא מה שמחויב לישבע נגד החשוד הוא רק מדרבנן יעוין תוס' ב"מ דף ה' ע"א דיה שכנגדו] ודילמא אביי כר"פ ס"ל דמשחק בקובי' חייב קרבן שבועות העדות כיון דמדאורייתא מחזי חזי. וא"כ אזיל הפירכא ולימא לי' מי יימר דשבועה זו אינו אלא מדרבן. ולכך חייב העד קרבן שבועה דמדאורייתא מחזי חזי. [ויעוין בתומים סי' צ"ב ס"ק יו"ד] ובפשיטות נ"ל ליישב דכבר הוכחתי לעיל בראיות עצומות מסוגי' דהיו שתי כתי עדים כפרה הראשונה ואח"כ כפרה השני' וממס' יומא דף ע"ג דהלכה כראב"י ושדחיקא לשום אמורא לפסוק כר"פ. ע"כ מסתמא גם אביי סובר כן כראב"י ולכך מקשה הגמ' שפיר ולימא לי' מי יימר כו'

אמנם בהא איכא לעיוני טובא דהנה בשו"ת עה"ג סי' ג' [מובא בתומים סי' כ"ח ס"ק י"ט] מקשה דאמאי בהשביע עליהם חוץ לב"ד חמשה פעמים חייבין משום שיכולין לחזור ולהודות דהא יפסלו לעדות מחמת שעברו על השבועה ומתרץ במושבע מפי אחרים בשבועת העדות חידוש הוא ולא מפסלי משום זה ומקשה בתומים דא"כ לא יתכן התירוץ השני של הר"ן במשנה הנ"ל דלכך בכפר בב"ד א"י לחזור ולהודות משום דהם נפסלים מחמת שבועות העדות ואי מטעם חידוש כנ"ל גם במושבעים בב"ד אינם נפסלים ויכולים לחזור ולהודות ומדחה בזה דברי העה"ג אמנם לתירוץ הראשון של הר"ן שמפרש כפי' רש"י דהטעם שאין יכולין לחזור ולהודות כשנשבעו בב"ד הוא משום כיון שהגיד כו' י"ל כסברת העה"ג וגם לתירוץ השני של הר"ן יתכן דברי העה"ג לדעת רבא דבעינן רשע דחמה דבסנהדרין דף כ"ז איתא מומר אוכל נבלות לתאבון ד"ה פסול. להכעיס אביי אמר פסול רבא אמר כשר אביי אמר פסל דהו"ל רשע ורחמנא אמר אל תשת רשע עד ורבא אמר כשר רש דחמס בעינן מיתיבי אל תשת רשע עד אל תשת חמס עד אלו גזלנין ומועלין בשבועות מאי לאו אחד שבועות שוא וא' שבועות ממון לא אידי ואידי שבועות ממון ומאי שבועות שבועות דעלמא כו' נימא כתנאי עד זומם פסול לכל התורה כולה דברי ר"מ כו' ורבא ע"כ לא קאמר ר"מ התם אנא גבי עד זומם דרע לשמים ורע לבריות ואי' בתומים סי' צ"ב ס"ק ב' דגבי שבועות העדות הוי רשע דחמס ועיין מ"ש הב"ח בסי' ל"ד סעיף י"ב בכם המרדכי. ובכנה"ג על הטור סי' צ' אית ט"ז דהמזיק לחבירו אינו רשע דחמס]. והנה בנשבע חוץ לב"ד וכפר שם י"ל שעדיין אינו רשע דחמס כיון דשלא בב"ד לא היו תועלת בעדותן. לפי"ז א"ש דברי המשנה דבהשביעם חוץ לב"ד וכפרו בב"ד דדנין כאלו היתה הכפירה על כל השבועה חוץ לב"ד והיו יכולין לחזור ולהודות לדעת רבא דלא הוי רשע דחמס והמה כשרים לעדות משא"כ כשהיתה השבועה בב"ד דמיד כשכופרים הוי רשעים דחמס אף אם הי' יכולין לחזור ולהגיד וא"ש תירוץ הב' של הר"ן אליבא דרבא משא"כ לאביי דסובר דלא בעינן רשע דחמס וצ"ל אליבי' דכשמשביעין העדים מפי אחרים אין לפסול העדים והטעם בהמשנה כפי תירוץ הראשון של ר"ן כדברי רש"י מפני שהוי חוזרין ומגידים והמעיין היטב בהר"ן יראה שלפי תרוצו הראשון צריך לומר דהקרא אם לא יגיד קאי אחר האלה יעו"ש בר"ן וזה כר"פ דמחייב במשחק בקובי' אף שפסול מדרבנן מ"מ מדאורייתא מחזי חזי וכמו שבארתי לעיל דר"פ סובר דקרא דאם לא יגיד קאי אחר האלה וא"כ לשיטת אביי דצ"ל אליבי' שסובר כתירוץ הראשון של הר"ן. ע"כ סובר כרב פפא וא"כ נשאר קושי' הרשב"א לדוכתי' מאי מקשה הגמ' אליבא דאביי ולימא לי' מי יימר דמשתבעת הא כיון דע"כ סובר כר"פ כנ"ל ולר"פ אף שמדרבנן לא חזי לעדות עכ"ז חייב קרבן שבועה כיון דמדאורייתא מחזי חזי והשבועה נגד החשוד אינו אלא מדרבנן:

ונ"ל לכאורה ליישב קושי' הרשב"א הנ"ל דבשו"ת הרא"ש כלל יו"ד סי' ב' איתא שאלת על הנשבע להכחיש את העד שאמרו רבותינו שהעד ובע"ד מצטרפין יחד לפוסלו אם הוא נפסל מיד ממילא או עד שיעידו עליו בפני ב"ד יראה לי שצריך להעיד עליו כו' אבל בשיעידו עליו שניהם בפני ב"ד ויאמרו אנו מעידים ע"ז שעבר על שבועתו מאז והלאה הוא נפסל עכ"ל ומקשה הב"י בחו"מ סי' ל"ד בבד"ה דהא פסקינן דעד זומם למפרע הוא נפסל ומתרץ בכנה"ג דהרא"ש סובר דאין למידין מעד זומם ואף דאיפסקא הילכתא כאביי לגבי רבא היינו דוקא בעד זומם אבל לא בפסול אחר וסיים בכנה"ג שרבינו המחבר [הוא הב"י בתשובותיו חלק אה"ע סי' ב'] כתב דתשובה זו לאו דסמכא הוא עכ"ל ויעוין ב"ק דף ע"ב וסנהדרין דף כ"ז מבואר בהדי' דגזלן פסול למפרע אף לרבא רק לטעם משום פסידא דלקוחות אין לפוסלו למפרע ונ"ל ליישב דברי הרא"ש הנ"ל וידוקדק דבריו מה שכתב בשיעידו שניהם וכו' ויאמרו אנו מעידים ע"ז שעבר על שבועתו כו' שלכאורה דברים האלו אך למותר דהנה הרמב"ם פרק יו"ד מהלכות עדות חשיב הפסולין מצד רשעתם חייבי מלקות וכדומה יעו"ש ואח"ז בהלכה ד' כתב ועוד יש שם רשעים שהם פסולי' לעדות שנ' כי יקום עד חמס באיש כגון הגנבים והחמסנים אע"פ שהחזירו פסולים לעדות מעת שגנב או גזל וכן עד זומם כו' מעת שהעידו בב"ד כו' עכ"ל. הרי שלא הזכיר הפסול למפרע רק ברשע דחמס ועד זומם גם בפרק י"א לענין התשובה מחלק בין תשובת הרשעים לתשובת הפסולי' ברשעת חמס הרי אף לדידן דפסקינן כאביי דלא בעינן רשע דחמס מ"מ חמירו רשעים דחמס מן הפסולים מצד רשעות שאינו של ממון ומסברא יש לחלק בפשיטות דרשע דחמס פסולין מחמת שחשוד לאותו דבר מצד תאות ממון יעיד בשקר א"כ מהכ"ת לא נפסילנו למפרע אבל הפסולים מצד רשעת שאינם חשודי' לאותו דבר רק התורה הוא דפסלנוהו י"ל שאינם פסולים רק מעת שנתברר רשעתם בב"ד ואין לדמותו לעד זומם [וכדומה לזה כתב הראב"ן גבי פ' רבעני דאמרינן פלגינן דבורא אף שלפי האומדן הוא באמת נרבע לרצונו כהודאתו ועכ"פ אינו יוצא מידי ספק ובשו"ת מהר"ם לובלין סי' העיר ע"ז בזה מ"מ כיון שאין בירור שנרבע לרצונו אינו נפסל אף אם הוא רשע דחמס יעו"ש] והנה בראב"ן הקשה אמאי במעשה סנהדרין דף כ"ה ע"א] דלדידי אוזיף בריבית הבע"ד עם אחר מצטרף הא הבע"ד נוגע דכשירצה לחזור לכשרותו יצטרך להחזיר לו הרבית. ומתרץ דא"צ להחזיר הרבית ומתכשר בתשובה לחודא וצ"ל דהוי כאלו העיד שלוה לו ברבית ולא לקח הרבית

מעתה נחזי אנן גבי המעידים על א' שנשבע לשקר בכחש ממון. כשהבע"ד א' מהעדים צ"ל דהוי כאלו העידו בסתם שנשבע לשקר שלא בדררא דממונא דאל"כ יצטרך לכשרותו השבת הממון. והוי הבע"ד נוגע בעדותו וכיון שכן הוי רק כהועד עליו שמעל בשבועה שאין בו ממון ולא מיפסל משום רשע דחמס ולכך אינו פסול למפרע רק מעת שהועד עליו בב"ד ולזה מדייק הרא"ש בתשובה ויאמרו אנו מעידים ע"ז שעבר על שבועתו. ר"ל שלא יזכירו כלל הכחשת הממון ולכך אינו פסול רק מאז והלאה ואין לומר דנימא להפליג דבורו וכאלו אמר שנשבע על הכחשת ממון והחזיר הממון בכפי' שעדיין הוא פסול כרשע דחמס ואין לבע"ד צד נגיעה ז"א דא"כ יצטרך להמציא דבר חדש. ובכה"ג לא אמרינן פלגינן דבורא: וגדולה מזה כתבו התוס' בסוגי' דאנוסים היינו ויעוין מ"ש הרשב"א בתשובה לחלק בדין פלגינן בין האומר פלוני זנה עם אשתי או להאומר אשתי זינתה עם פלוני והכלל דפלגינן לא שייך רק לעקור מדברי העדים מה שאומרים שלא לצורך בדבר שאין דנין בו אבל לא לחדש דבר כדי שיהי' קיום לעדותם. ולכך אי אפשר למפליג באומרים שנשבע לשקר על הכחשת ממון. רק אמירתם בהכחשת הממון. ונשאר לעדים מה שהעידו שנשבע לשקר וכמו כן בלדידי אוזיף ברבית אף כשאומר הבע"ד שלקח ממנו הרבית מפלגינן הדבור וכאלו לא אמר רק אוזיף בריבתא ומיושב דברי הרא"ש הנ"ל:

תוכן העניינים

שות עטרת חכמים חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה